אנשי ה“עמק” עצמם, אם מתוך רגילוּת, או “מקוצר רוח ועבודה קשה”, לבם גס בנוף התנ"כי, בו הם נתונים, ודשים בעקביהם את המקומות ההיסטוריים. ואילו אני, כאורח, איני יודע נפשי ואיני יכול “לתפוס”, שהנה המעין הזה, לרגלי הגלבוע, הוא אותו המעין, בו “צרף” גדעון את אנשיו, שנחלקו לשני סוגי שותים: מלקקים בלשונם “כאשר ילוק הכלב”, ושואבים בידיהם אל פיהם. חרש מפכים המים הללו וזכים כשהיו אז, לפני שלושת אלפים שנה.

והגלבוע גופו! כמכוסה באריג־צבא נראה ההר, במין שמיכת־חיילים. שחום, צחיח, נקשה. “אל טל ואל מטר”.

קשה לגרוע עין משרשרת־גבנונים זו, והריני מתאמץ לנחש, היכן, היכן, באיזה גבנון כאן, באיזה מדרון נפלו שאול ויהונתן. רוח רעה עברה בין שניהם בימים האחרונים בשל דויד; נזיפה קשה (“בן נעות המרדוּת!”) נזף האב בבנו ואפילו הטיל עליו את החנית, אבל עכשיו, בשעה גורלית זו, נמצא הבן לצד אביו, עמו היה בצרה ויחדיו נפלו – “ובמותם לא נפרדו”. זה העלם העדין, חולה־האהבה, שהנאהב לא הבין לו ולאהבתו: “נפלאתה אהבתך לי”…

ארוכות־ארוכות אני מסתכל בגלבוע, עיני לא תלא, ובשום אופן איני יכול “לתפוס”, כי הוא־הוא – בעוד שהם, אנשי ה“עמק”, יש שימים עוברים ואפילו אינם מציצים לעברו!

ברם היום העסיקה את דמיוני יותר מכל – דבורה. גרם לכך הטיול (בחברת בן־לויה) בשדות יזרעאל אגב הבטה אל הר־התבור עם הבנינים הנכריים שבראשו. כאן, כאן בשדות הללו, התרוצצה עם בן־אבינועם וצבאו לנוכח הסכנה מצד סיסרא. כאן, כאן צעדה האשה הגדולה; מכאן הביטה, כמוני עכשיו, אל גבעת המורה… וכמה רעננים פסוקי שירתה, כמה אקטואליים: “בהתנדב עם”… “הולכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות”… “חדלו פרזון”… ואחרון־אחרון: “מן השמים נלחמו”… לימים רחוקים ניבאו כל הנביאים, ואילו היא, דבורה, לימינו ממש ניבאה.

הוספתי להרהר בה, ב“אם בישראל”, ובאהבתה־חרדתה לנו, גם לנו, עד שנכנסנו לקבוצה הקטנה והנאה, רבת הנטיעות והאילנות. נערה שחרחורת במכנסי חאקי עברה על פנינו בחיוך – מין יופי, שכמוֹתוֹ לא ראיתי זה כבר, ויחד עם זה משהו יתמותי, מרעיד נימה של רחמים.

– מי הנערה הזאת?–שאלתי את בן־לויתי, חבר הקבוצה.

– מהנוער העולה היא, מצ’כוסלובקיה.

– אולי תואיל להציגה לפני? – ביקשתי.

והוא נענה לי ברצון וקרא אחריה:

– דבורה!..