הישוב לבו בחזיתות. דבר זה ניכר לא רק מתוך חטיפת העתונים הקדחתנית, מתוך ההתגודדות אצל עיתוני הקירות, הטיית האוזן לרדיו וכו', אלא גם ובמיוחד מתוך כך, שגם החנונים, התגרים ובעלי האומנויות השונות אינם שומטים את העתון מידם. באחת ידם הם עוסקים במקצועם והאחת מחזקת העתון. כי גדלה המתיחות מאוד.

(יוצא מן הכלל, אגב, הוא רק אחד, בעל “קיוסק”, שבין קונה לקונה הוא מעיין לא בעתון, אלא… בגמרא. בגשתך אל דוכנו, הוא, מגודל־זקן ובעל צורה, נותן בך עינים ערפליות, קדמוניות, פרהיסטוריות… את העתונים והחוברות החדשים הללו, שזה עתה יצאו מתחת מכבש הדפוס, הוא מוכר, ואילו הוא עצמו אין לו חפץ אלא בגמרא ישנה זו בלבד. פצצות נופלות – והוא שקוע בבבא בתרא! ברם, כאמור, יוצא דופן הוא ואין זה מעניני הפעם).

אפילו מצחצחי־נעלים אלה, שברובם אינם “רוחניים” ביותר ונראים כאילו כל המתרחש מחוץ למקצועם לא איכפת להם כלל ועיקר, אפילו בין הדיוטות אלה אני מכיר אחד (לא תימני, אלא משלנו, מן ה“מעפילים”), זה היושב בקצה השורה, עם השׂיבה בשער־ראשו הדליל, שבאין לו מה לעשות הריהו מעיין בעתון ואינו רומז, כחבריו, אל העוברים והשבים.

הנה הוא קורא בהתלהבות על גבורת האוסטרלים ביון ובלוב. כמה גבורה על־אנושית! דוקא מגבעות רכות אלה, רחבות־השולים, כוחן יפה מכובעי־הצבא הקשים של הפרוּסים. מעטים נגד רבים, מיגרו את טורי הטנקים הגרמניים תוך הקרבה עצמית ממש. כאן, על שפת הים, ליד המסעדות ובתי־הקפה, הם מסתובבים כמרושלים, כנרפים, כרודמים, מבלי התעניין כלל בידיעות מן החזית, כאילו כל הענין אינו נוגע להם לחלוטין, אבל שם, במקום תעודתם, הם ממלאים את המוטל עליהם כהלכה. שם הם אנשים אחרים לגמרי. שם הם מחוללים נפלאות, ילידי הענק הללו, ארוכי הידים והרגלים…

מהורהר בכיוון זה, הפליג בקריאת העתון וכמעט שלא ראה, כי מישהו הציג בינתים את כף רגלו על השרפרף. הציץ– והנה חייל אוסטרלי לפניו! רך בשנים, נער כמעט, עם פרצוף רענן, עוטה כישות, פרצוף נאיבי, בתולי, נוח להסתמק. ריח קן־מולדתו הכפרי עדיין נודף ממנו, ריח אמו, האיכרה האוסטרלית הרחוקה… בהתרגשות יתירה התנפל הצחצחן על הנעלים החומות הללו – במשחה ובמברשות ובמטלית. את כל כושר ידיו שיקע הפעם בצחצוח זה ותשלום סירב לקחת, לא רצה לקחת בשום אופן – ולא לקח!