המלחמות מרעננות ומקרבות את ימי הקסרקט הרחוקים, שעברו עלינו, מי שהיו חיילים. כשאני שומע עכשיו בשידור הרדיו הרוסי על מעשי הגבורה השונים של אנשי הצבא האדום לשמותיהם: סמירנוב, שבצ’נקו, קוּזניצוֹב וכו', מיד קמים וניצבים לנגדי חברי לגונדה, נושאי שמות אלה עצמם, שבמשך שלוש שנים כמעט, יומם ולילה, הייתי יחד עמהם בכפיפה אחת. הם הם! אם לא הם ממש, הרי אלה בניהם או בני בניהם. עכשיו, כשהם נאבקים בחמת כוח עם אויבנו המשוּתף, אל נזכור להם ראשונות. בשעה זו לנו הם, לנו.
כך מסתובבים הגלגלים. מאוד אפשר, שגם הנאצים תפקיד של תיקון שמור לבניהם ולבני בניהם. מי יודע? בכל אופן– עד הצורה הסופית בכלל עוד רב הדרך. והואיל ולא יתכן, שעוד לפני גמר המלאכה, לפני הליטוש האחרון יחזור העולם לתוהו־ובוהו, הרי זה סימן, שהוא, העולם, עוד עתיד להתקיים זמן רב מאוד. עתידו, כנראה, יהא ארוך מעברו.
כל זה – אגב.
ובכן, אני חוזר ורואה אותם, את הסמירנוֹבים והקוזניצובים והמיכייבים, – ובאור אחר לגמרי. כולם נעשו קרובים, חביבים, לבביים. מביניהם מזדקר קודם־כל הפלדפבל שלי, ליאוניד חריטונוב – ולו אני אומר להציב בזה ציון.
באמצע האימונים היה קורא לו מאת פני היֶפרייטור את הטירון המדוכדך, העייף, השותת זיעה, כדי למדוד עליו ולהכשיר בשבילו את ה“מוּנדיר” החדש או האדרת. הופכו לכאן ולכאן ומסמן בקרטון, כחייט מובהק, במקומות הדרושים. בתוך כך חמד לו דברי לצון קצת דרך אבהוּת ועידוד.
עינים יפות, בהירות, בתערובת אבץ; עינים חדות וטובות במהותן. בימים הראשונים היה נתון כולו לעניני ההלבשה ואת אימון הטירונים הניח לקפּרלים וליפרייטורים, ורק משהגיע האביב ועמו “תמרוני השדה” התחיל מתערב גם בשטח זה והפגין את כל מומחיותו בכל קפלי התורה הצבאית. אמן לכל דבר. קלע ממדרגה ראשונה, " קולע אל השערה ולא יחטיא". מקץ שנתים פרצה המלחמה הרוסית־יפנית, ועד היום נדמה לי, שאילו היה הוא שם, כי אז היו למלחמה זו תוצאות אחרות. אבל הוא לא זכה להיות שם מחמת סופו הטרגי: פיטורים והתאבדות.
בעולם־בתוך־עולם זה היה הוא, הפלדפבל חריטונוב, מושרש ומעורה בכל ישותו, ללא שיור. הוא אהב את חלל הקסרקט, את הרובים, את תבשיל הכרוב, את הדייסה, את ריח הנפטלין במחסן־הבגדים. בצאתו לפעמים אל מחוץ לחצר, אל הרחוב, נראה שם כדג, שהגלים פלטוהו אל החוף.
בהחזיקו בידית נדן־חרבו, התהלך אילך ואילך, מושל בכיפה, ועיניו פקוחות על הכל מסביב. למרות קומתו הנמוכה יראו מפניו כל החיילים, לרבות הקפּרל הראשי, הענק, דיאקונוב. אפילו שר־הגונדה בכבודו ובעצמו, הקפיטן דנילבסקי, דיבר עמו כדבר איש אל חברו. והוא, חריטונוב, בהתיצבו לפני הקצינים, חלק להם אמנם את הכבוד כהלכה, אבל לא עמד לפניהם “כעבדא קמי מאריה”. בשעת מיסקר פנה אליו הגנרל הזקן, כפוף־הגב:
– כמה זמן, פלדפבל, אתה נמצא בשירות הצבא?
מתוח, יד לכובע, אבל ללא התבטלות כלשהי, חיתך חריטונוב את תשובתו בקול רם:
– ארבע־עשרה שנה, רום מעלתך!
– “מוֹלוֹדיֶץ” (בן־חיל)!
יוהרת־איתנים הוצקה בו בצירוף ניצוץ אפיקורסי. הנה תפילת הערב. בפינה, תחת האיקונין, עומדים כל אנשי הגונדה ושרים: “אבינו שבשמים”…
– “קאק נישצייה!” (כפושטי יד) – גער בנזיפה. כי גם בתפילה צריך החייל להיות חייל. בנעימה אחרת עליו לשיר. אַל תחנונים!
או בשעת “סלובייסנוסט” (שיעורים שבעל־פה):
– אמור נא לי, קוזמין, הנה העמידוך תורן לשמור על הכלים ובא שר הגונדה הששית, הקפיטן אושאקוב, ורוצה לקחת את הקרדום. מה תעשה?
קוזמין, חוֹחוֹל מטומטם קצת, בא במבוכה.
– אַל תתן, קוזמין! תינזף נא אמו, שהוא קפיטן! אַל תתן!!
ורוח מרי זה, עזות זו, הם הם אולי שגרמו סוף סוף, במישרים או בעקיפים, לפיטוריו ולמסירת משרתו לדיאקונוב (ידיעות מדויקות על סיבת הדבר לא הושגו). באקראי עשיתי אותה שעה בעיר ולא ראיתי בעזבו, הוא ואשתו וילדיו, את מקום חיוּתו; אבל ראה ראיתיו כעבור חצי שנה, בבואו פעם, בערב חורף, לשוב ולהציץ לתוך פינת ממשלתו לפנים. ניכר, שהגעגועים תקפו עליו יותר מדי ולא יכול להתאפק עוד.
בגדי האזרח, המגבעת, לא הלמוהו, והוא נראה עלוב ביותר. הפלדפבל החדש, דיאקונוב יורשו, לא שעה אליו הרבה, והחיילים הטירונים, שבאו זה מקרוב ושלא הכירוהו כל עיקר, חלפו על פניו בזלזול ובתהיה: מה לזה בינינו!?
הציץ כה וכה, תעה אחת הנה ואחת הנה, ובחשאי, כמתגנב, שב ויצא דרך השער הפתוח אל החוץ הלילי, אל מערבולת השלג. לאן?..
למחר נודע, כי בלילה המית את עצמו ביריה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.