רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

לא. הופנשטיין


בסוף החורף, כשיצא גדליהו שוֹר מבית־האסוּרים, כבר נתפזרה החבוּרה, שהיה יוצא ונכנס בה לפנים, ונשאר ממנה רק הצעיר שבה, משה עלמין בלבד.

– מכל בני־החבורה הייתי רוצה לראות עתה אך את האַרנים – דיבר שור, בטיילו על פני המבואות והמשעוֹלים שבקצה־הכרך, אל עלמין, שנגרר בלי־חשק אחריו.

– ואני איני מעריצוֹ ביותר. לדידי, אין כוח־המחשבה שלו גדול כל כך.

שור הלך, כדרכו, בפסיעות רחבות, תועות ומפוזרות. דיבר כמו לעצמו והביט אל האופק.

“ירוץ לו לנפשו – חשב עלמין מאחריו – ואני אלך לי לאט בפסיעותי אני”.

שור הרגיש בכך, התעכב תחתיו רגע אחד והתישר עם חברו.

– כוח־המחש־ש־בה, – משך הוא בניגון – היכן לוקחים את המחשבה האמיתית? יש אך מתפלספים, כן, מתפלספים! אבל פילוסופים?

– לאן הוא מוליך? דוקא לתוך הרפש!

– מלה חדשה בכלל זה־כבר, זה־כבר לא נאמרה – נאנח שור בעלותו על המדרכה וסטר באויר באצבע אל אגודל.

– וּבכן, לאָן סוף־סוף, אַה? – קרא עלמין ועמד.

– לאן? – הפך אליו שור את פניו – נלך באשר נלך. בסביבות גן־ההר, ואחרי כן נצא אל המגרש, מחוץ לעיר קצת.

הזיו הקריר של תחלת־האביב, מפלשי־העבים הנוחים עם הערפלים הכחולים הטילו חולשה נעימה על העינים, והמטיילים הביטו כמו מתוך תרדמה אל הדרכים השחורים מהפשרת השלגים, אל זבל־הסוסים המפוזר עליהם, אל איזו אניצי־פשתן מדוּבקים בארץ, אל גושי־שחת.

ילדה נוצרית כבת־עשר נפגשה להם על דרכם, מוליכה את אחיה הקטן ממנה, ילד גוּץ, בעל לסתות נפוחות ואדומות. שור החליק דרך־הילוכו גם את פני הילדה, גם את פני הילד, והחל לשיר את קטע הניגוּן השגוּר בפיו והביט אל האופק. הילדה ואחיה פּנוּ לאחוריהם, מיצמצוּ בעיניהם האפורות והביטוּ אחריו.

– מחליק! – התפרצה נהימה מרה ומלגלגת מפי עלמין.

שור הפך אליו את פניו, שכבר עטו את אדמימותם המשונה, הציץ בבבות־עיניו הנרחבות וחייך מתוך אשמה.

בתחתית גדר־היתדות, שנמשכה משמאלם, כבר היתה האדמה יבשה, ןמשם הציצוּ אבנים, שברי־לבנים. מעבר לה, בשפל, נראתה הסוללה הכהה של מסילת־הברזל, הפסים המתעקלים, תלי־עצים, לוקומוטיבים בודדים, מהבילים ורותחים, מתנועעים בעצלתיים קדימה ושבים על עקבם. ומימין, סמוך להם, נגלוּ עצי־הגן החשׂוּפים והרטובים, המפוזרים במורד־ההר בגזעיהם העתיקים, המשׂורטים והמעוקלים, בשוקי־בדיהם המכוסות איזוב קלוש וּבפארוֹתיהם השׂרוּעוֹת. על האדמה, בינות לגזעים, עוד רבצו קטעים של שלג נפסד, שדמוּ לדגים ענקיים רחבי־כרס ופעורי־לוע. צפצוּף־הציפרים היה עליז, אביבי, צריחות־העורבים – נוחות, פושרות, ממש כבימים הראשונים, באביבי־הילדות, אלא שאז היו קולות אלה נדמים כמרחפים מפּנים, מקדם, ועתה כאילו נשמעוּ כבר מאחור.

– התדע, עלמין, בו־ביום שיצאתי מבית־האסוּרים אמרה לי עלמה אחת, כי כל כך מעניין עוד לא ראתני מעולם.

ואחרי דממה ממוּשכת הוסיף:

– בודאי היה בי באמת באותו יום דבר־מה.

ושר שוב את קטע ניגונו, כשהוא מביט אל האופק.

שיפּולי הרקיע התבהרו והתקדרו לסירוגין, ומבעד לנשיבות פזיזות, שליפפו את הלסתות ואת תנוכי־האזנים, הרגיש שור בפניו את קלסתר פני אביו החיור וקלוּש־הזקן. באויר ומתחת לכפות רגליו ריפרפו איזו כתמי־אופל, שיפּוּעים אויריים, בורות־תוהו. הוא התעכב תחתיו, מחכה לעלמין, שפיגר ממנו כל העת, וענה:

– המאסר נתן לי הרבה מאוד. כן, עוד מעט, עוד מעט והמלה האחרונה תיאָמר, סוף־סוף, תיאמר! אינך מאמין, עלמין?

והוא נגע בכתפו של רעהו מגע אפוטרופסי מתוך בת־צחוק נפסדת. זו היתה מעין אותה בת־הצחוק התמימה, השאננה, המרחפת על שפתי משוגע־הרחוב ביום־שרב כבד.

הוא פסע הלאה בפסיעותיו הרפות, התועות והמפוזרות והיה בעיני עלמין כערער קודר, עקור בשרשיו המעוּפרים, מעוקם ורקוּב־לב; וכשהיה מתחיל להתלהב דרך־הילוכו על דבר כוח־המחשבה, על עומק־ההוָיה, על המלה האחרונה, מדבר לעצמו, מתאדם מתוך התרחבות־הבבות וסוטר בגיל־נצחון באצבע על אגודל, כאילו רואה הוא עכשיו באויר־העולם דבר־מה, שלאו כל עין תופסת דא – הרתיח בכל אלה טינה בלב חברו היהיר, הצעיר ממנו, טינה בלתי־נוחה, טינה ארסית, ובקרב זה התעורר מעין חפץ־נקם לזעזע את רקבון־רעו ולהבליט דרך־אגב את תלישותו ואת אבדן־חייו.

– כמה, שור, שני חייך, אַה?

– זקן אנכי. שלושים שנה ואחת!

הם עלו במעלה־ההר, והכרך הגדול והזר, השוכן בעמק, כבר השׂתרע לרגליהם. מתוך הערפל הכחול נזדקרוּ צלעות של חומות לבנות, חלונות, גולוֹת היכלי־תפלה, ארובות בתי־חרושת, ארובות ענקיות מעלות עשן שחור. משם הגיע לרגעים קול־שאון מורחק, קטוּע, דומה לחצץ נזרק ומידרדר במורד. מעבר לכרך, בעצם האופק הכחול, על חלקת שיפּוּלי־השדמות, זחלוּ אור וצל בערבוביה.

– שלושים שנה ואחת!

שבעת הירחים האחרונים, ירחי־הכלא, עם לילותיהם וסיוּטיהם, חיתלו בענן את שנות־החופש הקודמות של גדליהו שור, ומתוכן בלטו, כמו אלו הצלבים והארובות, איזו ימי־קיץ, ימי שרב ושמש, שבהם תעה ללא־סיבה וללא־תכלית על פני מבואות ומשעולים זרים; צפו ועלו איזו שוָקים ומקולין, שנדחק לשם בפיזור־נפשו – קצבים מזוהמים תחת כּיפּות מאפילות ליד סדני עץ עבים, נמוכים וקודרים, מניפים את קרדומותיהם הקהים, הרטובים, על אומצה אדומה, כבדים, ריאות, עיני־פרה כחלחלות; נזכרו מקומות־עבודה מחוּץ לעיר, שביראו לשוב משם בערב אל מאוּרת־מעונו, היה מלקט בדרכו אבנים והיה ממלא בהן את כיסי מכנסיו; אותה החבורה, בהתאספה בחדר רוָק זקן אחד, מיטות־הברזל המוחלדות עם כסתותיהם המעוכות, המולת־הויכּוחים והצחוק המשונה, שהיה מתפרץ לרגעים, אותו הצחוק, שכבר באמצעיתו היה כל אחד שוכח את סיבתו הראשונה והיה צוֹחק רק מתוך רחמנות על חבריו, שלא להפסיק את קורת הרוח היחידה הזאת; פגישה עם כלב נודד במדרגות, בדיוטה העליונה, לאור־הפּנס, בשעה מאוחרת בלילה, כששניהם עמדו תחתיהם רגע אחד זה מול זה; איזה ערב, שרוח־עצב נשב אז בחוּץ, מעיו המו פתאום על אחיו ואחיותיו הרחוקים, והוא ישב בבית זר מתנמנם והוזה על הספה, ומתוך קטעי־חלומות, חלומות כבדים, פרועים, נשאל פתאום: "כיצד כוֹתבים ,מחותן', אַה? – “מים, חית, ויו, תיו, נוּן!” – ענה בקול ניחר משונה אל הזקנה הזרה, שכתבה מכתב לאור־הנר, ומיהר ויצא אל החוץ האפל.

– כן, שלושים שנה ואחת!

–זה כבר למעלה מן החצי! – ענה עלמין מאחריו, ואך זה־עתה הרגיש בתעלה הקטנה שעל גב צואר רעו, והטינה שתססה בלבו פּגה קצת.

– כן, למעלה מן החצי, טי־רי־רי־רים? טי־רי־רי־רי־רים… הם עברו על־פני בתים נמוכים, מסוּידים לבן, בעלי חלונות צלולים – בתי פרוָרים. טיפטפוּ הגגות. צפצוף־הצפרים התגבר, והעורבים השפילו עוּף בלי נדנוד־כנפים, צרחוּ צריחות של כּלות־הנפש והטילו צללים מָארכים על הכתלים והגדות. נזכרו אביבים אחרים, בקרים שוקטים וקרירים, גלידי־רפש שלוליות, חביות ודליים חדשים, מבהיקים, ריחניים, קדרות כחולות, קדרות של פסח; נהר־המולדת, בעלותו על גדותיו, הליכת־הקרח, נערות יורדות במורד־ההר לשאוב מים, נערות נאהבות שלא־בידיעתן, שפניהן עוטים, מאויר־האביב, איזו קלישוּת מלבּבת, ובעיניהן הבהירות, השכורות קצת, נשקפת שיבולת הנהר הנגרש.

– אַה, אַה, אַה! – קרא פתאום שור וקפץ קדימה קפיצות־משובה אחדות.

– אין אני סובל – נהם עלמין – את זו ההתלהבות, הדבקות. למה כרכורים אלו? הטבע הוא טבע – אדמה, רפש, תולעים, צפרדעים! ותו לא! שׂוֹנא אני את ההעוָיות.

– לא־א־א, אחי, – משך שור בקולו האטום, חסר־הנגינה – ישנו דבר־מה, ישנו.

– אין כלום!

– טי־רא־רי־אי־הים? טי־רא־רי־הים..

וסטר באצבע אל אגודל.

כשיצאו אל המגרש החפשי ולפניהם השתרע ניר שחור מכוסה בצעי־מים מתקמטים, כבר התקדרו השמים ונשב משמאל רוח קר. פה ושם התנוססו בתרי־הרים תלולים, סלעים, ערערים רטובים, חציר, איזוב. שוב נגלו: הסוללה השחורה, הפסים המתעקלים, בניני־התחנה האדומים, הפנסים. על ריח־האביב נוסף ריח־הקיטור, המזכיר לילות־נדודים בבתי־נתיבות קרירים, רטט־הברכים, פסיעות קולניות על גבי קרקע־השיש, איזו נערות נכריות, בנות גזע מעולה, שיפיין היהיר, הזר, הבלתי־נתפס, מעביר רוח בכל חלל־האולם השומם ובוקע וחולף כברק את הטלטול ופיזור־הנפש.

– עמוקה היא התאוה, עמוקה מכּל! אַה, אה, אה – התחיל שור מדלג עוד פעם, בהריחו את האויר מתוך זעזוע־נחירים.

עלמין חש כאילו בלע אל קרבו איזה עצם מוצק, המעיק על מפרקתו והמדמיע את עיניו, והוא ענה בקול רותת:

– איזו תאוה ואיזה עומק?! הרעב רואה תהום בפת־קיבר חרבה. אין זה אלא רעב פשוט, רעב!

שור הפנה אליו את פניו ותפס כהרף־עין את הברק הרע, ברק־המשטמה, שניצנץ בעיני עלמין, בעיני־התכלת הקטנות שלו. הוא הבין את המשטמה הזאת.

וכתמי־האופל מתחת לכפות־רגליו כמו נתרבו פתאום, ריפרפו שיפּוּעים אויריים, בורות־תוהו, תהומות. סדקי האור והתקוָה נסתתמו בבת אחת מכל עברים. לפי ההרגל, שנשתרש בלבו בבית־האסורים ברגעים הקשים, מיהר שור גם עתה לקפוץ בדמיונו אל מעבר לחומה, לאידך גיסא, אבל שום לאן לא היה עוד.

– נוּ, נוּ… אותך הלא יודע אני מכבר. אתה אינך אלא ברנש קטן, קטן לגמרי!

– ואתה הגדול?

שניהם הרגישו את עצמם רגע אחד כנאבקים על כפיס־עץ בלב־ים. הם יִגעו ומיתחוּ את מצחותיהם כל עוד רוח בם, עד כי למעלה מגבות־עיניהם כמעט שלא חשוּ כלום, כאילו השיב הרוח וזירה את ארנקי מוחותיהם.

צעוד צעדו בדממה איש אחרי אחיו, על בוֹץ שמן, על מכיתת חרס – הלאה, הלאה, ורגליהם נישאו כמו מאליהן.


המלצות קוראים
תגיות