רקע
גרשון שופמן

 

I    🔗

נפתחה הדלת ורגע אחד נדמה, כי נכנסים1 פנימה שוטר ועמו עוד איש אחד, ואולם כהרף־עין נסגרה הדלת מבחוץ סגירה נמרצת, והאיש נשאר מעבר מזה לבדו – כמי שרימוּ אותו. מוּזר היה לראות, איך שלא התפלא כלל ואיך גם לא פנה לאחוריו אחרי בן־לוויתו.

– רוּסי? – שאל דוּבּין בשפל־קול מעל האצטבה.

– כן. האם גם אתה רוּסי?

– אַל תדבר בקול רם כל כך. סכנה היא להעיר משנתו את אחד מאלה.

האיש הביט משתאה בעיניו הגדולות והבולטות אל עבר הישנים את שנת־הצהרים. שם ישנו מיני־בריונים, לבושים מעילים חסרי־צבע מעל לחולצות כחולות

– ומה בכך?

– אדרבא, הביטה אל תחת האצטבה!

האיש שחה, הביט – והזדעזע. שם ישבו אנשים צפופים, כפופים וּמכוּוצים.

– מה זאת?!

– אלה הם – הראה דובין בצחוק על הישנים אצלו – בריונים מן המין הידוע. הם מתגוללים על כל איש חדש, שאינו מוצא חן בעיניהם, מוצאים תואנה איזו שהיא ומכים אותו מכות אכזריות, מתעללים בו ומטלטלים אותו אילך ואילך, עד שהלז חש לו מפלט אל מתחת לאצטבה – ואז ירפּוּ ממנו.

– והשוטרים והמפקחים היכן הם? הלא אפשר לדפוק בדלת, לצעוק?!

– יש שהשוטר, בשמעו את הקולות, פותח את הדלת, נכנס ומתלש בעצמו באזני־הצועק – על שהוּא צועק.

– הרי לך הארץ החפשית! – נאנח אַבּוּהב (שמו של האסיר החדש) ועלה על האצטבה.

– העיקר, שצריך אדם לדעת, איך להתנהג עמהם. הנה יהוּדי אחד, למשל, מתדפק על הדלת, צועק כאן: “פּאני, פּאני!” בוכה – איך אפשר לבלי הכותו? צריך אדם לדעת להתאקלם, לחוש את הסביבה החדשה. אותנו ה“רוֹסיאַנים” הם אוהבים ובנו לא יגעו לרעה. זה עתה התגוששתי עמהם, השתוללנו יחד…

– בודאי גם אתה נאסרת בשל חוסר־תעודות? – התחקה אבוהב.

– כן. וגם אתה על זה?

– כמובן. אבל מה יהיה בסופנו?

– הסוף יהיה לא טוב; חוששני, שמא נהיה מוּשבים על עקבנו. כבר היו מעשים כאלה.

על הקרקע נערמו ערמות־אשפה, ובפינה, לרגלי תנוּר־הברזל העגול והמצונן, המלא אפר ישן, התגוללו מטאטאים יבשים, חבוּטים. במרומי־הקיר, על אדן־השׂבכה, אדן־האבן הרחב, המכוסה אבק שחור, היתה מוטלת פת־קיבר חרבה.

– איזו שעה? – שאל דובין.

– אחת בקירוב.

– אחת? – תמה הלז – ואני כבר דימיתי, כי עוד מעט ויערב היום. שעה – שנה.


 

II    🔗

– רוסי חדש כאן? – הקיץ הגרמני שבחמשת הבריונים. אחריו קמוּ גם שלושת הפּולנים וגם היהוּדי האחד שבחברה זו.

– ה“רוסיאנים” הם בני־חיל! – ענה פולני אחד – הם, לכל הפחות, נקיי־גוּף, אבל אתם, בני נעוַת המרדות!

והוא התחיל מכה באגרופו על קרשי־האצטבה.

שוב נפתחה הדלת ונסגרה כרגע בעד איש יהודי חדש, שנשאר גם הוא מעבר מזה לבדו – כמי שרימו אותו. הוא קרב וישב על קצה־האצטבה.

היהודי מחברת הבריונים הפשיל את ידיו לאחוריו, אל תחת מעילו, והתחיל תוהה עליו סחור־סחור, כתרנגול על תרנגולת חדשה.

– מאין אתה?

– מרומניה אנכי. באתי הנה ברגלי…

– בן־זנונים! מכל העולם הם נוהרים הלום!

והוא הניף את ידו וסטר על לחיו מלוא־התנופה.

– מפני מה?! – קפץ הרומני ממקומו בקול־בוכים.

הוא לא הספיק לנוֹפף זרועו, והנשארים כבר אפפוהו מכל העברים. הם כּיוונוּ להכותו אל המקומות, שרישוּמן של המכות אינו ניכר שם: אל הצלעות, אל בית־השחי, אל הירך, אל הבטן. האחד חטף קרש מקרשי־האצטבה והכּה בחודו אל צד־הרומני. אחרי־כן, כשזה כבר כרע תחתיו באין־אונים, טילטלוּהוּ ארבעה ככדור־משחק לכל ארבע הפינות, מפינה אחת אל חברתה, והחמישי, עמד באמצע וזרק עליו מן הקיתון מים קרים. הוללות זו נמשכה, עד שהרומני התכווץ והתגלגל, כמו מאליו, אל תחת האצטבה.

– זה כבר לגמרי על לא־דבר – סח דובין אל אבוהב – את ה“הם”, לפחות, היו מכים אחרי מצאם איזו תואנה לכך, כגון: זה היה מזוהם, זה דיבּר בקול רם יותר מדי, זה נתקל במטאטא, זה… אבל להכּוֹת על לא־כלום, בעלמא…

אבוהב ענה:

– עוד פעם קסרקטין. עוד פעם – הכאות, אצטבה, מטאטאים… מה זה יהיה, מה זה יהיה?!

האצטבה היתה משופעת וחלקלקה והמוטלים עליה לא חדלו מהחליק ומרדת בהתמרמרוּת אל שיפּוּליה. דובּין טיפּס, חתר למראשותיה וענה:

– אחרי כל ההרפתקאות וההסתכנות ולבסוף השמחה על שהנך כבר מ“אידך גיסא”, אחרי כל אלה, הרי לך – “בּץ!” חזור לאחוריך! אין מפלט – יד אחת!

– שמעתי, כי בוו. – ענה אבוהב, בטפסו ובחתרו במעלה־האצטבה גם הוא – נתפסוּ אחדים ונידונו למיתה בתליה, כדי להפיל בזה חתית על האחרים.

– מאוד אפשר הדבר. אלא מה?

– אני ראיתי בעיני פעם אחת, בעבדי בצבא, תליה זו איך היא נעשית.

נפתחה הדלת ויהודי קיטע בא־בימים התפרץ פנימה, בנקשו בקב שלו על פני הקרקע נקישות עמומות.

– מַרש אל תחת האצטבה – נתן עליו בקולו בריון אחד והכהו באגרוף אל תחת ירכו. הקיטע כמו בלע הכאה זו; הוא לא ענה עליה אף בהעויה כל־שהיא, כאילו לא הרגיש בה כל עיקר.

בדממה התכנס אל תחת האצטבה.


 

III    🔗

עששית קטנה זרקה אור ירוק קלוש על הכתלים השקערוריים, על התנור עם אפרו החיור, על המטאטאים השחוּפים. הבריונים ישנו את שנתם בנחרה עזה. מתחת האצטבה התגנבו ויצאו אנשים בחשאי, בלי־קול, כצללים.

–…עוד היה חושך כמעט – סיפּר אבוהב – ואתה הלא ידעת את ההשכמה המוקדמת במחנה־הקיץ. זו קריעת השינה, הקור, הטחב, היראה מפני היום הארוך החדש. לא ניחא לך מהחיים!… והנה הולך התורן מאוהל לאוהל, מכניס ראשו פנימה ומוסר פקודת־חשאים לטעון את הציוּד במלואו עם שתי קופסות־כדורים ו“לצאת”. תמוּהה היתה בעינינו השכמה מוקדמת זו עם הפקודה הנמסרת בסוד, ומכיון שהימים היו ימי־מלחמה, לכן חשבו רבים מיד, כי למלחמה מוליכים אותנו. יהודים אחדים בכו. במשך חצי־שעה יצאה אל ה“שורה” הדיביזיה כולה והסתדרה. התקבצו גם כל האופיצרים, נראה גם שר־הדיביזיה בעצמו רוכב על סוס, נתן שלום, ובפקודתו זזנוּ והלכנוּ.

– לאן?

– באנו אל מגרש־העיר ו. פה עמדנו והסתדרנו בריבוע, כלומר: ארבעת הלגיונות הופנוּ בשורות כפולות אל ארבע רוחות השמים. פני השורות הפנימיות כלפי פנים ופני השורות החיצוניות כלפי חוּץ. השורות החיצוניות נצטווּ לירות בלי כל היסוס, לכשיראו אנשים יוצאים מן העיר ומתקרבים אליהם. וכך עמדנו במחשכי־השחר. אנכי הייתי “מתופף”, ולכן תפסתי עמדתי כלפי פנים באגף הימני. בינתיים כבר עברה לחשה מפה לאוזן, כי תליית ל–ט היא שעתידה להיות כאן. את שמע ל–ט שמענו עוד קודם לכן, ורבים ממנו גם ידעוהו פנים אל פנים, זכורני, כי ידיעה זו לא החרידתנו ביותר.

– היהודים שמחו פשוט, בודאי, על כי לא למלחמה…

– אפשר. והנה רואים אנו, נכנס אל תוך הריבּוּע שלנו אסיר אסוּר בנחוּשתיים, מובל בין שני “מוליכים”. איש גבה־קומה, רחב־כתפים, בעל זקן אדום ומסובך ועינים ערפליות, אפלות – מין עינים מוזרות. אולי ראית בספר בזמן מן הזמנים את תמונת שאמיל, המורד הקווקאזי הידוע – מין פנים כאלה היו לו. ה“מוליכים” פיתחו את נחושתיו ואחרי כן הסיר הוא מעליו את בגדי־כלאו ולבש תחתיהם בגדים אדומים וכובע אדום.

– היינו, שזה היה לא ל–ט?

– לא־א־א. זה היה, כפי הנראה, אסיר קשה: בוַדאי רוצח ותיק, שעשוהו לתליין לפי שעה. איני יודע כמה מן האמת יש בדבר, אבל אומרים, כי המקבלים עליהם מלאכת תליין, מנַכּים להם מפשעיהם או מוחלים להם לגמרי. ופה כבר עסקו “פועלים” בקביעת עמודים ובחפירת בור. נעשתה כעין בימה עם שלבים מארבעת עבריה, ועל גבּה הוצב ספסל. ניגש אליה האדום הלז, קשר חבל בעמודים, עלה ועמד על הספסל ועשה עניבה ממעל, בדק וניסה עניבה זו והכניס את ראשו לתוכה בעצמו – לדוגמה.

לאחר שעה קלה באה מרכבה שחורה סגורה, ומתוכה יצא בלווית אנשי־צבא יהודי צעיר דל־גו וקלוּש־זקן. הזקן היה מדולדל, פרוע וצבע פשתה כמוּשה היה לו. ידיו היו מופשלות לאחוריו וּנתונות בשלשלאות. זה היה ל–ט. שמעתי מספרים על אודות פושעים ממין זה, כי ברגעים האחרונים לפני מיתתם הם מגלים אומץ־רוח מיוחד, חוצפה; בזה ניכר היה, להיפך, דכדוך, נפילת־רוח. עם עיניו כבר אי־אפשר היה להיפגש; הן הביטו, כעיני מת, אגב… בירכתי הריבּוּע עמדה כנוּפיית האופיצרים עם מפקד־הדיביזיה בראשם; גם הרב־מטעם היה ביניהם. מפקד־הדיביזיה לחש דבר־מה לרב. נגש זה אל ל–ט, הוציא את שעונו, הציץ בו ואמר: “לך נשארו עשרה רגעים, התוַדה!” ל–ט החריש רגעי־מספּר וענה: “מה לך, כלום צוחק אתה? אנכי לדבר עמך איני רוצה!” – כך ענה. כך: “מה לך, כלום צוחק אתה? אנכי לדבר עמך איני רוצה!” – אלה היו הדברים היחידים, ששמעתי מפיו. תיכף אחרי־כן רמז מפקד־הדיביזיה לתּליין. ניגש זה אל ל–ט, תפסו בזרועו להזיזו ממקומו אל עבר־הגרדום. זכורני, כי ברגע זה קמה דממה גדולה כל־כך, עד כי גם, כמו שאומרים, זבוב אילו פרח באויר אותה שעה, היתה נשמעת אִושת כנפיו, הס־ס־ס… כשהתחילו עולים בשלבי הגרדום, נפל סגן־פולקובניק אחד, פולני, מעל סוס מתעלף. על השלב השלישי ראינו, כי רגליו כורעות תחתיהן ואינן זזות. אז משכו זה והעלהו בכוחו הוא, בקראו: “אל ת־י־ירא חביבי!”

– פלצות! – התפרצה קריאה מפי דובין.

– ואחרי־כן, כשרגליו כבר עמדו על הספסל, ראיתי, פשט הוא בעצמו את צוארו וביקש להכניס את ראשות לתוך העניבה, אלא שהדבר לא עלה לו על נקלה, ועל התליין היה רק לסייע לו קצת. בתנועת־יד חרוצה חטף זה את הספסל והשמיטו מתחת לרגליו. נשמעה גניחת־חנק קצרה, כמדומה שגם זינק דם, והוא התחיל מסתובב, ישר, בלי פרכוס אברים (ידיו הלא היו אסורות לאחוריו). הטילו עליו מעטפת־בד לבנה, והאיש כבר איבד את צורתו האנושית. התליין התיר את החבל מתחת, וזה השתלשל ונפל על השלב העליון. עלו הרופאים, גחנו עליו ובדקו, אם עוד יש בו סימני חיים. אחרי־כן סחבהו התליין למטה – אחת, והשמיטו על השלב התחתון, אחרי־כן סחבהו שנית והטילו לתוך הבור. ה“פועלים” במעדריהם מכל עברים מילאו את הבור בחולייתו – כהרף־עין. לנו, המתופפים, ניתן אות להשמיע את “המַרש השלישי”. נשמע הצו ללכת, וכל הדיביזיה זזה בבת אחת וצעדה בלווית התופים. מגמת־ההליכה נערכה בכוָנה באופן, שעל כולנו היה לדרוך ולעבור ברגלינו על אותה גבשושית־העפר הרעננה, בכדי לכבשה ולהשוותה.

– כך, כך! אל תירא, חביבי! – נאנח דוּבּין והתהפך אל צדו השני.


 

IV    🔗

צוארון־חושן הציק בחודו מתחת לסנטר – דובּין כבש מצוקה זו והתאמץ לבלי התנועע אף ניע כל שהוא. הוא כמו התירא גם למתוח את רגליו, להשתטח באופן נוח יותר. מה טוב היה כאן, באחת הפינות, להיחנק בחפזה, בחשאי. אבל דוקא עתה אין עליו אותו החבל הדק, שהידק את מתניו כל ימיו; ואולם אלה הכתפות החדשות, הרחבות והחלקות, שקנה וחבש עליו זה לא כבר, עודן נוחות יותר לכך. בעיקרו של דבר אין כל ריחוק, אין כל סיבּוּך, אין כל עומק! כל זה הוא קרוב כל כך, פשוט כל כך, קצר כל כך, העיקר – קצר כל כך! הנה עוד לא מלאו לו עשרים ושלוש שנים; זה לא כבר התפלץ מתוך קריאה בספרים בגלל איזו הריגות רחוקות, יציאה־מדעת, התאבדות, והריהו כבר בעצמו מעוּמד כלפי כל אלה. זהו! שתים־שלוש פסיעות מכותל אחד אל משנהו, וכאן הכּל. קצר, קצר, קצר!

בוקר כהה, קלוּש, החל להסתנן בעד רשת השׂבכה החלודה, וכל זה נרתע לאחוריו, התרחק והתחיל להיבלע לאט־לאט במשקעי הכתלים המסוידים, אלה המשקעים הקרים, המאובקים והאפלוליים. נתהווה הכל שוב רחוק, מסובך, עמוק.

התחילה הרחישה והתנועה על האצטבה ותחתיה. התחולל המשא־ומתן, על מי לטאטא היום את הרצפה. שוב קולות, חרפות, הכאות, צעקות.

יצאו אל המסדרון לבדיקת הרופא. חזרו. התחילה הריצה מפּינה אחת אל השנית. הדלת נפתחה ונסגרה: הוּכנסו אסירים חדשים. על אדן־השׂבכה הרחב, המכוסה שכבת אבק, עוד היתה מוטלת אותה פת־הקיבר החרבה.

דובּין התערב בתעלולי־הבריונים, סח עמהם, צחק. הפולני הצעיר שבהם התחיל מלבּבו ברשמי־פניו הרכים ובעיניו היפות. זה היה אותו הליבּוב הכבד, הסיוּטי, המצטרף פעם בפעם עם מצוקת־הרוח ודכדוכי־הנפש. הוא התרפק עליו וגיפף אותו, וכמו המוּם חש בתוך כך את קשיוּת עור־בשרו, זו הקשיוּת החלקה, הזרה, הבלתי מתמזגת – האַרית.

– מה יעשו לך שם, לכשתוּשב? – שאלהו זה פתאום.

הוא לא הספיק לערוך איזו תשובה, ומאחת הפינות ענה אחד בקול־בטחה:

– הם יירוּ או ייתּלוּ!

דובּין חייך, פסע פסיעוֹת תועות אילך ואילך והטיל את עצמו על האצטבה. אצטבה זו הוּרגשה עתה תחתיו חלקלקה ביותר, ויחד עם חלקלקוּת זו הורגש גם קשי־האחיזה בכדור־הארץ כולו, שיפּוּעוֹ, כדוּריוּתוֹ… “אין מפלט – יד־אחת”!

– רוֹסיאן! – קרא האחד – אצלכם בצבא עושים קפיצה זו?

– עושים! – ירד דובּין – אלא בשינוי־קצת. כך!

והוא התחיל מקפץ בקידה על אצבעות־רגליו פנים ואחור – בכל כּוחו.



  1. “נכסים” במקור המודפס, צ“ל: נכנסים – הערת פב”י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!