רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

שרב צהוב העיק על הכרך. תכלת־הרקיע עטתה לחלוחית ורודה וגולות־העינַיִם התכּווצוּ ורעדו. גגות־הפּחים, אבני־הכביש וגוויות־השיש הערומות, שבצלעי־החומות, היבהבו כמו עופרת נמסה, ונעים היה להביט אל העפר השחור והלח הנחפר מבטן־האדמה, מקום שם תוקנו צינורות־המים, ואל עלי הערבות שבצדי המדרכה, אלה העלים הרחבים, בעלי השינַים, שנשיבת־חום חלפה בהם לרגעים וגילתה בעצלתיים את צדדיהם התחתונים, החיורים.

איזו גושי־עננים של שחור־תכלת נערמים בקרבת השמש ומכבידים ומגבשים את חומו. באויר מתחולל פתאום מעין שינוי. מה שם? מבּינוֹת להמון המנומר נזקרים בהיסח־הדעת הסוסים השחורים עם עיניהם האפלות, והשלהבות רועדות מתוך פנסיהן לאור היום הבוער. זמרת־הכומר השאננה הולכת ומתרחקת, הלוָיה עוברת, הנו כבר המלווה האחרון המפגר מהתהלוכה והמהדק דרך־ריצתו את שׂרוך נעליו. כמדומה, שגם בוכים שם? בּכוּ, בּכוּ, ספדוּ על יום הוּלדתכם, ספוֹדוּ!

מה נעימה היא זעקת־השבר, זה הילל האנושי המתבטל ברחבי־האויר. יפרפרו־נא לבותיכם, יפרפרו מעט! טוב, טוב.

החלכאים העיורים בעלי המשקפיים השחורים שרו את ניגוניהם הישנים, הניגונים המשעממים, והקיטעים הציצו לתוך העינַיִם והושיטו את כובעיהם. ניגנוּ תבות־זמרה, ועל גביהן רחשוּ התוּכּיים, קרצו עין, כפפוּ את ציפּרני אצבעותיהן והוציאוּ מתוך הקלפי את פּתקאות־המזל.

שׂער־הראש, סבוך ופרוּע, הציפּרנַיִם מגודלות, כפּות הנעליים גולשות לרגעים על חלקת־האבנים, ורטט רע עובר בכל יצורי־הגו. משוגע־הרחוב, חשׂוּף החזה השׂעיר, המתהלך שאנן בבת־צחוק נוחה על שפתיו, אינו מעורר זוָעה כמלפנים; איזו קורבה נרחשת אליו, ועיני־השגעון הדלוחות שלו כבר מובנות הן מעט.

המולדת, בית־האב הרחוק עם גגו וארובת־עשנו, המחשבות הישנות והניגונים הישנים – כל אלה התלכּדו יחד, התנדפו, נזולו. הקרקע, כמו בכוח־איתנים, ניתּקה מתחת כפות־הרגלים, בסחפה אחריה גם את העבר, גם את העתיד. לרגעים סחרחר הראש מפני האמצע.

בצדי־הדרכים נדף ריח־קאַרבּוֹל, ופחד בלתי־נתפס העיק על הלב. נחשי־נייר מגוּונים, משוּלשים, ריחפוּ ברקיע, צפוּ לאט, הגביהו עוף וכישכשוּ בזנבותיהם, כדגים בנהר.

הבעית דבר־מה.

בערוֹב היום ירד ערפל חם, ומבעדו הסתמנו גוּלוֹת בתי־היראה מטוּשטשות וחסרות־צלבים. פנסי־הגז נהפכו לכדורי־אורה ערפליים גדולים והאירוּ את עלי הערבות הסמוכות להם. מעל לצמרת־הגן עמם חרמש־הירח כגחל מבעד לקרום־האפר.

נדדה השינה. בעד שמשות־החלונות העליונות נראו תכופים כוכבים נופלים; נפול נפלו לאט, בגררם אחריהם חוטי־שָני.

ואך לפנות־בוקר תקפה שנת־משוּבה, שינה עליזה. במשעולים הצרים והמעוקלים, שמאחורי גן־ההר, כבר שקטה ההוללוּת הפרועה, הוללוּת־ההפקר, וגריהם חייכו על משכבותיהם מתוך חלומות מגוּחכים. העיר אותם בבוקר־השכם קול טורד, שרוָחה הורגשה בו, כאילו הלם קול זה בבת־אחת את הדבר המבעית.

– על ההר נמצא תלוּי!

עוד בחצי־הדרך פגה ההתעוררות הנעימה, הכרוּכה בכל מאוֹרע חדש, ושעמום של חולין מילא את הנפש. נדמה, כי זה עידן ועידנים נמשכת ריצה זו, ריצה בלי־קץ, בלי תכלית. לאָן?

במעלה־ההר כבדה הנשימה ופקוּ הברכים. אנשים רצו ועברו חד את אחד, כשהם מתחדקים בקמשונים וחרולים. מבּינוֹת לגזעים ניצנצו אותם מיני־העשׂבים, שהעין כבר לא ראתם מעצם ימי־הילדות…

במבוא־הגן, מסביב לעץ עקום־בדים, נתהווה מעגל של אנשים, נשים וטף – אחוזי־שינה, לא מרוּחצים, עם עינים מלאות מוּגלה. המעגל התפרץ לתוך המרכז, אבל לרגעים התפוצץ והתרחב, בגלוֹתוֹ שני שוטרים מזוינים.

כל אחד חתר אל הגוּף המת, שהיה מוּטל פרקדן לרגלי העץ. זה היה גוף של עלם צעיר כבן שש־עשרה. שׂער־ראשו הצהוב היה מסורק ומפולג, פניו היו מכוסים בהרות־שמש ועיניו פתוחות לרביע; שני סדקים בדמות חצאי־לבנה דקים הציצו כמו מבעד לאלפי פרסאות.

אצלו בחול התגוללו: מגבעת הפוכה, חוֹשן מסוֹאב וחבל דק.

– מי הוא, יהודי או קתּוֹלי? – זאת היתה ראשית שאלתו של כל הבא החדש.

– יהודי! – ענה קול לרגעים, שהעביר עננה על פני היהודי וצל של הנאה מסותרת על פני הקתולי.

ההמון התדחק, התחכּך, רחש והתלחש. בנות המשעולים הסמוכים, בנות־ההפקר, נתונות בחלוקיהן ומשולבות זוגות־זוגות, הביטו בעיני־בעתה, בהילחצן אחת אל חברתה. נשי־שוּק סחו:

– שומר־הגן מספר, כי בחתכו את החבל, עוד היה הגוף חם.

– ואנשים הרבה כל כך ראוהו, ואף אחד לא הכירוֹ.

– בודאי זר הנהו, הוריו גם אינם ידועים עדיין.

– הרעב הביאוֹ לידי־כך – שיערה האחת.

אחרת ענתה:

– רואים אתם חבל זה? חבל של תלוּי, מי שרוכש אותו לו, הריהו מצליח.

– הצדה, הצדה! – בקעו השוטרים בהמון.

הופיע פקיד־בולשת אחוּז־שינה. למראהו קמה הרוח מעט.

הוא שׂם עין מזלזלת כלפי מטה, הוציא פנקס ועפרון וציוה לעשות את ה“חיפוש”. הדחק והדחף התגברו ואי־אפשר היה לראות כלום. מאצל הפקיד נזקר פתאום איש גבה־קומה בעל מגבעת־תבן רחבת־שוליים עם עורף שמן, מתכפל. הוא פלט איזה חידוד וצחק. הצחוק היה צלילי, שאנן, שׂבע־נצחון.

מאחורי הכתפים התלבּט באותה שעה עלם צעיר כבן שבע־עשרה, כחוש, בעל לסתות בולטות, לבוּש מעיל חסר־גוון מעל לחלוּק מסוֹאב. הוא גימא ושאף והתפרץ… כאילו שם מתעללים באחיו, והוא, כמו בחלום, רוצה לצעוק בכל מאמצי־כוחו ואינו יכול.

כשהחלל הוּרם לבסוף מן הארץ והוּטל לתוך העגלה החתומה, העשוּיה לכך, וכוסה במכסה־הבד הכהה – נעשה ניחא לכּל.

– עתה יְשַן! – קרא האחד בקול רם.

– לא רצית לחיות, הרי…

והעגלה זזה ממקומה לאורך־השדרה.

– לוָיה יפה נוהרת אחריו – העירה אשה אחת.

קלה היתה הריצה במורד־ההר. אנשים רצו ועברו חד את אחד, כשהם מתחדקים בקמשונים וחרולים. מבּינוֹת לגזעים וערערים נצנצו אותם מיני העשבים, שהעין כבר לא ראתם מעצם ימי־הילדות…

המשעוֹלים התפתלו דרך רכסים ושיפוּעים. על אדני־החלונות, פרוּצי השמשות, ישבו ברכיבה בנות־ההפקר ואכלו פת־שחרית. האחת שאלה את העוברים מתוך לעיסה:

– והחבל היכן נשאר?


המלצות קוראים
תגיות