– היא נשקה אז את אגרופי, ואנכי, תינזף־נא אמה, אל הצלעות, אל הבטן! – סיפר ה“דֶניוַלני” (סגן־תורן), החייל הנמוך קַרַבֶּלניקוֹב.
– אה, חושב אני, כי כבר באה עת להסיק את התנורים – שיסעהו סגן־האופיצר, התורן, שהיה, כמו הלז, אּזוּר באדרתו ומשונס בבאשליק (בברדס). – העצים רטובים, עד שיתלקחו…
קרבּלניקוֹב הניף את העששית הקטנה כלפּי השעון הקבוע במרומי־הקיר; הוּארה השעה שתים, ואגב, גם קטעי כתובת שחורה על לוֹבן־הסיד:…“עד טיפת־הדם האחרונה”.
– עוד נספּיק! – קרא וישב עוד פעם אל השולחן, הכניס ידיו אחת בשרווּל חברתה, וסיכם את כללו של דבר לסיפורו הקודם:
– הן אינן אוהבות אלא אם כן מכים אותן!
התורן ענה:
– שכחתי את מספר הישנים. השטאבּס־קפיטן קוֹרנילוֹב עוד עלול להיתּעות אלינו. קום מנה־נא, קרבּלניקוב.
זה קם והתחיל חוזר על המיטות, כשהוא נתקל בתיבות הקטנות עם חותלות־הרגלים המוטלות עליהן. הוא הלך ונגע באצבעותיו באלו הגוּפים המכווצים, שנחרו בנחירות שונות תחת השמיכות הבלות, האפורות. ראשים של חניכי־צבא טירונים היוּ מופשלים לצדדין, אחרים שכבו חבוקים זוגות־זוגות, ואחד מילמל מתוך שינה:
– איני יכול לקפוץ, איני יכול!
קרבּלניקוֹב התעלל בו בצחוק:
– קפוץ! כלום איני יודע! גם אני לא יכולתי!
– שלושים ותשעה! – חזר אל השולחן וישב שוב בידים משולבות ממול הקפּרל.
מטוטלת־השעון קישקשה בלי־הרף: אחת, שתים, שלוש, ארבע! אחת, שתים, שלוש, ארבע! העששית האירה מימין את ה“טרפּציה” ואת הטבעות הנתלות מן התקרה עם צלליהן המונחים על הקרקע המבהיק מרוב שפשוף. מירכתי־הזוית, מאצל ה“איקוֹנין”, הציצה האַמבּוֹניה הלבנה עם “הברית החדשה” המאובקה שעל גבה, ונדף משם ריח של ששר לח. בעלטת־החלל מסביב ריחפה דמות־דיוקנו של מפקד־הרוטה, הקפּיטן הארסי, עם עיני־המתכת שלו, וצלל באָזנים הד־נזיפותיו:
– לדין אמסרכם, קאנאלאִי! (מנוּולים!) אני אעשה לכם את הקסרקטין לגיהינום!
בפסיעות חורקות מקרה נכנס מן החוץ חייל בעל זקן מגודל, עוטה שלג וכפור.
– ה“פּקוּדה”!
הוא הוציא מתוך קפל־שרווּלו את גליון־הפקודה יחד עם חבילת־מכתבים, הניח על השולחן ויצא.
התורן הציץ במכתבים והעיר:
– הנה גם מכתב לך, קרבּלניקוֹב!
– קרא־נא לי, נשמע!
אחרי ה“השתחויות” המונוטוניות, שאין להן סוף, מהגיסים ומהגיסות, מהדודים ומהדודות וכו' וכו', הנישאות משם, מהמולדת הרחוקה, מפלך ויאטקה, קרא סגן־האופיצר באָזני קרבּלניקוֹב: “עוד אנו מודיעים אותך בזה, כי אחיך אלכּסיי מת”…
– פ־פ־פ־פיוט! – שרק קרבּלניקוב בשפתיו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.