בסקרנות מיוחדת הבטתי בילדותי אל כל “אומן־יד” מסוג שהוא. עד היום אני זוכר את הירשל ישראל’ס הישיש, אמן־החיטוב, כיצד הוא עומד בבית־המדרש, בפתח, ומסתכל בדג־העץ, מעשה ידיו להתפאר, שהמזוזה גנוזה בו ו“שדי” בינו; מסתכל ומלטף בקורת־רוח את שיבת מפרקתו… משתאה הייתי גם לשלום הנגר, זה הצהבהב, החיור, הצנוע, ששתי אצבעות בידו הימנית כפופות פנימה מחמת איזו תאונה רעה, ואשר בכל זאת אמן גדול במקצועו היה. כל “רהיטי” בית־המדרש היפים להפליא: הבימה, ארון־הקודש, “הספסלים התיכונים” וכו' – כולם מעשה ידיו היו, והוא עצמו בשעת התפילה הסתופף בפינת “החדר הקטן”, בחינת רואה ואינו נראה.

והנה ביינוש, הנפח הגדול, לעומת אלתר, הנפח הקטן, או זלמן אידל, החייט המומחה, וכנגדו החייט פינחס, שאין כוחו אלא כמתקן וכמטליא. פעם, לאחר שזלמן אידל שמע בשבת אחרי הצהרים את “אמירת המדרש” לפני הקהל מפי ראש הישיבה הירש, פנה אל אחי הגדול משה בשאלה־תמיהה:

– הלא זהו אותו ה“מדרש” עצמו, שגם איצ’י המלמד “אומר” מתוכו – ואיזה הבדל!..

על זה ענה לו משה אחי מניה־וביה:

– הנה אתה ופינחס. לשניכם אותם חוטי התפירה, אותה המחט ואותם המספרים – ואף על פי כן!..

אוּמן ואוּמן ודרגתו. והנה בוקר אחד הופיעה בפרבר מגורינו אומנות חדשה, שלא הכרנוה קודם: עשיית חבלים. פנים חדשות ואומנות חדשה. ממוֹהילב, עיר־הפלך, באו שני האחים, עושי החבלים, “קאנאטניקים” בלעז, ותקעו כאן יתד. לייבה הבכור, הנשוי, בעל הדבר, ואחיו הצעיר, חניכו – שלמה, שניהם חסונים ורעננים, בהירי עינים, עליזים ושופעים הוּמוֹר.

שלא כמלאכות אחרות, שמצטמצמות בד' אמותיהן, הרי זו מלאכה שפורשת מצודתה על שטח גדול, על שטח חוץ, פעמים עד כדי פרסה ויותר – וללא פחד כלשהו מפני הגויים מסביב. איכרי הסביבה, בעברם כאן, הביטו בדרך־ארץ, כמו אל כל מעשה אומנות, ולא אין כחבל חפץ חשוב כל כך במשק הכפר.

מחוץ לעיר, בצד “השליאך” המוליך לדוּברוֹבנה, העמידו את הגלגל הגדול, תקעו באדמה בשורה ארוכה=ארוכה את הכלונסאות, שצורת מגוֹבים להם, עם השינים כלפי מעליה, שעליהם הם משעינים בשעת מלאכתם את החוטים הנטוים ונמתחים, עם שהם צועדים אחורנית וגוש הקנבוס על כרסם.

כובשי מרחקים, כובשי ארץ ממש! ועוד יתרון לה למלאכה זו, שכן במלאכוֹת אחרות החומר שממנו הכלי נעשה אינו משתנה בטיבו ורק צורה אחרת הוא לובש. העץ נשאר עץ, הברזל נשאר ברזל, ואילו הקנבוס הזה, חומר קלוש בעצם, סיבים סיבים, נהפך בכוח הטויה והשזירה למין חומר אחר לגמרי, למשהו מוצק מאוד, בל ינתק, ל“קאנאט” (חבל עבות), שדוברות וספינות נסחבות בו. פלא הטבע!

הרוצה ללמוד מלאכה זו, עליו לעבור שלושה שלבים. קודם בתור שוליא־מתחיל, לסובב את הגלגל; אחר־כך – לעבד את הקנבוס, לנקותו מהנעורת ולסרקו במסרקות של ברזל עשויים לכך, והשלב השלישי העליון הוא – הטויה. הטויה עומדת כאן ברומו של עולם. הטויין הגדול, כמו לייבה, למשל, החוט יוצא מתחת ידו שוה בעביו לכל ארכו, ללא פגימות וגבשושיות כלשהן. ולהיות טויין גדול (“א גרויסער שפינער”) לא כל אדם זוכה.

בחיפושיו אחרי נער־שוליא חדש נתן לייבה עיניו בי, ואני אז נער בן שלוש־עשרה, ומאחרי הגמרא לקחני במחיר חמישה רובלים לחודש (הדחקות בבית היתה גדולה, וענין ה“תכלית” ניסר אז באויר ברוב כוח), להיות מסובב אצלו את הגלגל.

לימים נתברר שגם הם, שני ה“קאנאטניקים” הללו עצמם, בני מלמד הם – כמוני. אביהם בא פעם ממוהליב לשם ביקור, ואז שמעתיו סח עם אבי שלי ומנחמו:

– מה לעשות?! גם אני היססתי קודם לעשות את בני לבעלי־מלאכה, אבל עכשיו איני מתחרט כל. האשה כיום תובעת פרנסה. “אהב את המלאכה ושנא את הרבנות!”

ובכן, ישבתי על הכסא ואחזתי בידית הגלגל. לייבה ושלמה, חבושי קנבוס, צובטים ומשחילים איש את אניצו על האנקולים המסתובבים, מתרחקים וטווים, מתרחקים וטווים, כשהם פוסעים אחורנית. יש שהחוט תוך כדי טויה ניתק באמצע, ואז עלי לקום ולרוץ ולתפוס את שני הקצוות ולקשרם יחד. במשך הזמן נסחפתי והפלגתי באוירה זו כל כך, עד שלהיות “קאנאטניק”־אמן היתה כל משאת־נפשי. בדחילו ורחימו דיברו ביניהם תמיד שני האחים על אחד מתתיהו במוהילב, שאין כמוהו טויין גדול. “א גרויסער שפינער” – זו היתה כאן מדרגה גבוהה מעל גבוהות.

פעמים שלחני לייבה באיזו שליחות, ואז נטל מידי את ידית־הגלגל ומילא את תפקידי בעצמו לשעה קלה. שלמה טוה עתה את החוטים לבדו, והוא לייבה סובב לו את הגלגל במקומי. האמן הגדול הזה, שכל השלבים כבר נשארו הרחק מאחוריו, חזר פתאום אל השלב הראשון! לכאורה, דבר קל ופשוט כזה, מלאכת הנער הטירון, אבל בידו, בכל זאת, הסתובב הגלגל אחרת; כמו מאליו, כאילו רוח חיים בו.

מקץ חדשים מספר עברתי אל השלב השני. נכנסתי למחסן, ששם למדתי לעבד את הקנבוס, לסרקו ולצרפו. יש שנשלחתי אל החנות לקנות ולהביא את החומר הגלמי הזה, הרענן, הריחני. פעם, כשנכנסתי לחנות המלאה והגדושה, אמרתי:

– “הפחמי תמה: אנה יכנס כל הפשתן הזה?!”…

החנוני, יודע ספר, חייך ונד לי קצת:

– אביך, בכל זאת, לא טוב עשה, שנתן אותך ל“קאנאנטיק”.

והנה בא היום הגדול, שבו הגעתי לשלב העליון. חבשתי את גוש הקנבוס על בטני, השחלתי את האניץ על האנקול והתחלתי טווה חוט – גם אני! – ולייבה עומד על גבי. לא קל היה הדבר, אבל חשתי את עצמי ברקיע השביעי. כיעכעתי קצת, ולייבה קרא:

– אָ־אָ ער הוּסט שוין ווי א גרויסער שפינער (הוא כבר משתעל כטויין גדול)!..

ברם כתום השנה, בטרם הספקתי ללמוד את מלאכת הטויה על בוריה, נכנס אחי הגדול משה בעבי הקורה ובחזקה עקרני מתוך ספירה זו והחזירני לתלמודי.

שנים הרבה הרבה נקפו מאז, עולמות נהפכו, ועד היום איני יכול לעבור באדישות על פני חלון־ראוה של חנות־חבלים. אני מוכרח להתעכב ולהסתכל בפקעות ה“שפאגאט” או בטבעות ה“קאנאט”. כי שנת השלוש־עשרה שלי, על כל לשדה, שזורה בתוך חבלים אלה.