ביום הראשון בשבוע יֵצא איש ישראל לעבודתו ולפעלו. עַם ה' צריך ללחם ולמחיה, והפרנסה היא ענין קשה אשר נתן אלהים לבני-אדם להיענות בו. ואכלת, וכל חתיכה בגרון מחניקה אותך, כי לא שילמת עוד לבעל-הקמח וּל“מחזיק החנות”; ולבשת בגדים על גופך ומנעלים תשים ברגליך, והחייט והסנדלר שניהם תובעים תשלוּמים… הלוָאות וּמעֵין הלואות נעשות והעסקים דחוקים, דחוקים מאד. איפה אפשר עוד להרויח ממון בזמן הזה? והחזיקו שבעה אנשים במסחר אחד; ובמקום שאך תדרוך בו כף רגלך לחפשׂ רוַח ולבקש מה, שוב הולכים שנַים בעקבותיך, והמה סופרים צעדיך… מה לעשות? העולם הוא רחב, ולכאורה הוא מלא, וצרכי החיים לא לכּל הם ניתנים. כל השגת פרוסה ביגיע-כפּים היא כבר ענין בר מלחמה; ובמלחמה עם הלחם דוקא אין מנצחים לרוב. כן היה וכן יהיה בעולם כל עוד יהיו יהודים על פני האדמה, ויושב בערבות לא יתן להם רוָחה, כי חטאוּ לו ועברוּ על מצווֹתיו…

כה הולך ועובר יום הראשון בשבוע בחיפוּש רוָחים ובהכנה למעשים, בחיפּוּש אחרי הלואות או “גמילות חסדים”. השערים עוד לא ננעלו, אדרבה, הלא המה זה עתה נפתחים. – מעט לחם לבן עוד נשאר מיום השבת. תפילת החול עם “שמונה-עשרה” שוב חדשה היא, הנקיוּת עוד שוררת בבתים, וגם ב“חדרים” אין הלימוד קשה עוד. יושבים להם המלמדים ומתחככים בראשיהם ואינם יודעים באיזו שוּרה של הסוּגיה סיימו בשבוּע הקודם והתלמידים מטים ראשם ומסתכלים בלי חשק בגמרות המונחות לפניהם, ורש"י מזה ותוספות מזה מבארים ומפלפלים עוד היום.

והנה יבוא יום שני בשבוע. מתנער הלימוד בחזקה בפרק “המפקיד” ובדיני ממונות ושבועה או לאידך- בטריפות עצמות ובענין גיד-הנשה, הכל בחריפוּת המוח ובשעבוד לנימוקי המהר“ם וּמהרש”א, העיוּן לא יחסר. ובחוץ-העולם כבר סוחר ומוכר, הכל מוכר וקונה, ממַצע, מציע, זה רודף את זה וזה מַרצה לזה. התנער דבר הקנין בעיר, התעוררו גם בעלי-המלאכה העצלים למלאכתם. אין חנות שלא תצפּה לקונים ממש ואין פּינה בשוק ובעיר שלא תסובּב מרוכלים, מסרסורים, משדכנים, ממלחכי-פנכּה. כל פּה מדבר, כל יד מתנועעת, כל אצבע עושה עיגולים-באויר, מלמדת ומורה ומטעימה לאחרים. הרוָחת-שקל היא ענין נכבד מאד, גם חצי שקל או רבע לא ימאס כלל, ואפילו בפרוטות יש תועלת. הכל מצטרף לדבר מה; כל דבר שנלקח מאחר ובא לכיסו של הלוקח הוא נחוץ ומועיל, וכל רמאוּת ופיתוּי בדברי-מסחר, אם ברב או במעט, מרחיב את הלב ומאמץ אותו.

לכם, עשירים או בני עשירים, השוכבים סרוחים על המרבדים ואוכלים פּת משוחה בחמאה, קלים החיים; אבל לאלה העובדים בזיעת-אפּים, ואינם יודעים גם מה יעשו ובאיזה אופן ירויחו לחם חוּקם, הרי זה דבר אחר לגמרי.

וביום השלישי לשבוע כל ענפי המסחר והעבודה בעיר כבר נתפסים ונמשכים מכל צד. כל אדם רוכב אכתפיה דחברו, מטפּס על ראשו או יושב בבני-מעיו ומוצץ דם מכּבדו. יד איש ברעהו ובלחם רעהו. אין דובר אמת! אין אֵמוּן גם במהשהו; וכי יָשבע אדם בחייו ובחיי בני ביתו ובניו, בזקנו ובכל הקדוש לו, הרי אין שום ספק שישקר ויכזב בּכּל. ואין כאן מרמה בכדי, כי אם דבר נעשה בשביל הפּרנסה, לשם הרוַח, לשם ממון נחוץ מאד באותה שעה ואינו מוַתר כלל… והנה בחדרים ובקלוֹיזים הפּלפּול עומד עתה במרום שׂיאוֹ, עיוּן נסחב לעיוּן ודבר נשוה לדבר. השׂכל יתעקם, המוח יתלהב והשקלא וטריא היא כל כך סבוכה ומסובכת, עד שהלומדים לא ימצאו בה שוב את ידיהם ואת רגליהם. מה שׁייך, התורה היא עמוקה, והתלמוד הוא “עמוק שבעמוק”, והמפרשים עוקרים הרים; והכל יֵעשה לשֵם הלימוד ולשם חידוּד השכל ולשם בילוּי הזמן, הבא והולך וזורם בלי הרף…

והנה מתחיל יום הרביעי למשמש ולבוא. ה“מוּצלחים” ובעלי-המזל כבר חטפו את חלקם ברוַח ממלכות השבוע, וה“בלתי-מוּצלחים” ובעלי מזל-רע המה הלא לא יוָשעו עוד אם גם יוסיפו לעבוד ולהתעמל. ביום הזה כבר ניכּרים בבני-אדם סימני עייפוּת והתרשלוּת. – נחלש הרעש בשוָקים ובחנוּיות ואפילו בחדרים. יודעים כבר כל התלמידים ה“טובים” את ה“שיעור” ישר והפוך; והבּוּרים- מה יועיל להם אם גם יוסיפו “לשבּר ראשם” בתלמוד. ביום הזה מבשלים ברוב בתי ישראל תפּוּחי-אדמה מטוגנים בשמן, בצלים מחותכים וממוּלחים נאכלים מלפניהם ואורז מתוק מלאחריהם. זהו כבר סימן שׂביעה ואיזו נחת-רוּח למרויחים; והבלתי-מרויחים, כלומר, אלה שעוד לא הרויחו פרנסת השבוע, גם הם צריכים לחיזוק הגוף והנפש. שינה ראויה לא ראו בין אלה ובין אלה כל ימות השבוע. הללו שוכבים על מיטותיהם ומכוּסים בשׂמיכה וחושבים וּמוֹנים שקל לשקל, מה שיש להם במזומנים ושעוד יכניסו בקרוב לפי שיעורם; והללו שוכבים ומונים סכוּם הממון החסר להם, ובודקים באופל הליל כל החורין והסדקין בכיסיהם. ענין הפרנסה מנסר ברקיע שלהם גם באשמורה שניה.

וכי קמת ביום החמישי בבוקר ופקחת את עיניך ורחצת את ידיך, חודרות מבעד החלונות הדאגות לצרכי השבת. דבר צרכי השבת וענין ההכנות לצרכי השבת תופסים עתה מקום בכל הבתים ובכל הנפשות. השבת היא לא יום עבודה ורוַח כלל, אדרבה, ה' ציוה לנוח בו ולשבות בו מכל מלאכה, והוא יום-הוצאה, הוצאה רבה. הרי צורך ללחם לבן והרי צורך בדגים ובבשר; הרי נחוץ יין לקידוּש; הרי דרושים מספּר כּך וכך ביצים, כּך וכך מיני קמחים, ואפילו פירות ומיץ תפּוחים מתוקים לעונג-שבת. לא יפּלא בעינינו כי ביום החמישי שוב תתנער העבודה והעמל לרוַח; וזו כבר לא התעמלות, התעמלות באמצעים ישרים ותכליתיים, כי אם מין חטיפה היא מיד ליד. ואם לא תתבייש מבני-אדם כבר תגזול ב“ראש כל חוצות”, תפּיל את חברך ברחובות-קריה ותקח ממנוּ את כספּו מצלחתו. מה שייך? בידו של זה מטבעות רבות מקשקשות ובידך אין מאומה עוד לצרכי השבת. ביום כזה אין עוד כל תירוּץ וכל אמתלה של “ה' ירחם”, אם לא היום-למחר. ביום הזה עליך כבר לקנות על כל פּנים מחצית מצרכי השבת; והנשים, אפילו הרחמניות והרכות שבהן, שאינן מְצֵרות לבעליהן, לא תדענה רחם היום.

וב“חדרים” כבר מסירים עתה את הגמרות הכבדות והרטובות מזיעה מעל השולחנות, ומסדרים עליהם את החוּמשים עם רש“י… דברי משה אל כל עדת בני ישראל, ואפילו דברי ה' אליו ואל אהרן, אינם קשים כדברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא; והנך מבין בספר החומש כל מלה, ולרוב אפילו בלי עזרת רש”י ובעל “שפתי-חכמים”. מה שייך? קושיות חמורות אין בתורה; ואם בפרשה זו נאמר כך ובפרשה זו נאמר כך, הלא אין מוקדם ומאוחר, והרי כלל ופרט וגזירה שוה. כה יושבים וקוראים בחומש במנוחת הלב, והרבנית באה בכל פעם, מתקרבת את השולחן למקום מושב בעלה ותובעת ממון לצרכי השבת בריש גלי. צרכי השבת עולים גם על דבר החוּמש, והרי זה כבר מין נישואין קטנים או אירוסין בבית. ובעיקר, היחס שבין הקדוש-ברוך-הוא וישראל הוא כיחס שבין חתן וכלה. אלהים קנה את עמו והוא קנוי לו, ויום השבת – הוא נתינת הטבעת. לא במשלים אדבּר, כי אם דבר אמת לאמיתו הוא.

ובלילה ההוא, בלילה שבין יום החמישי ליום הששי, שוב לא תראינה שינה גם הנשים. הללו מאַחרות עד אחרי חצות הלילה, להכין הקמח לעיסה ולראות פּעלי השׂאוֹר בעיסה, והללו חושבות איך לסדר ולעשות מלאכת מחר באופן שהכל יהיה מוכן ומתוקן. הדא איתמר בבתים שכבר יש להם די סיפוק “הוצאת השבת”, אבל בבתים הרבה עוד חסר הרבה ועלו הדאגות הכבדות על המיטות, וזוחלות על הגוּפים ועל הראשים ומנקרות כתולעים ממש… הדבר לא פשוט כלל! יום המחרת הוא ערב-שבת, ועדין אין בידך כל צרכי השבת. ממי תקח ממון? איפה תלוה את הנחוץ לך? ומה עוד תעבוט מכּליך אשר בבית?

האתאר את ערב השבת גוּפו? - יום הומה ומתגעש אצל כל זרע היהודים, בין אצל אנשי המזרח בין אצל אנשי המערב, בין בצפון בין בדרום; וכל מעשה טרדתו והטרדתו מהחל ועד כּלה כבר הוא כתוב בספרי-הזכרונות השיריים אשר לנו. ביום הזה אופים ומבשלים, מתקנים דגים ועופות, מוצצים צימוקים ומשחיזים סכינים, חותכים צפּרנים; טובלים בני-אדם באמבטאות חמות ומרתיחות את גוּפם העכור, ששבעה ימים רצוּפים לא ראה גם טיפת מים עליו,-והנה נוסף לזה טרדת נקיון הבתים, שפשוּף החלונות, רחיצת השולחנות, הספסלים, הטחת הכתלים והרצפות. פּשוּט, הכנה רבה אל ביאת מלך מלכי המלכים! והנה לכל אלה המלאכות צירוּף של קללות ותוכחות, בין אשה לבעלה, בין אם לבתה, בין כלה לחמוֹתה. גוער האב בבניו, שפּרקו עוֹל החדר מעליהם, ויחד עם זה אף עוֹל דרך-ארץ; גוערת האשה בבתה, שהעמידה את הקדרה או הכד על הקרקע ולא על הספסל. גם חתול הבית נגרש ממקום למקום. עוני ופיזוּר הנפש באדם ובחי. ואל תשכחו את העניים סתם, הסובבים עתה עוד על הפּתחים. ואל תשכחו את כל הדאגות הקשות של אלה הנמוּשות בחיים, שעוד בתוך המון ההכנות גוּפא צפוּיים הם אל הלוָאה של פרוּטות וגֵרות, או גם להרויחן, וּלנסים מן השמיים… נסים כאלה נקרים עוד גם אחרי הצהרים, ועוד שעה ושתים לפני נעילת שער החול. לפלוני לא היו נרות לשבת, כּלוּ כל הקצין וכל התקוות, ובכל זה דולקים נרות על השולחן עם חשכה.

וַיהי אור! אור במחנה היהודים ובניו של מקום. ערוכים השולחנות, לבוּשים משי או אֵטוּן כל הגוּפים. בקלוֹיזים ובבתי המדרשות כבר מאיר זיו השכינה. תפילה ורינה נשמעות, ורגשי סליחה והרמת-הרוח ממלאים את הכל. מי יקנא עוד בחברו? מי שומר עוד איבה לחברו? מי עוד גם חייב לחברו? וחגר כל איש עברי את מתניו באבנט, ועומד על יד עמודו וסידור בידו. והלא הסידור הוא ירושה לנו מאנשי כנסת הגדולה… שבת לה' ולעם בריתו! אנו זרע אברהם אוהבו, והוּא חסוּתו עלינו תמיד. האלהים קידש את היום השביעי לדור דור, ונמסו הצללים, סרו כל דאגות יום החול, ופרחה באויר כל מלחמת-הקיום של עם ישראל. יום קדוש ומנוחה! מנוחה ליהודים מעול הקשה של הפרנסה. ערוך השוּלחן לַכּל. אִכלוּ משמנַי ושתוּ ממתקי. אכלו ושתוּ וּבירכתם את יום הגאולה!

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53526 יצירות מאת 3182 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22052 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!