העיר מישור כשמה לא כן היא; אדרבה, משוּפעה היא ממעלה למטה; ובבואך משער העיר הנך מטפּס ויורד, מטפּס ויורד, עד בואך אל עצם העיר התחתונה-הישנה, שעל שפת נחל היא יושבת. בגשר רעוע נעבור את הנחל ההוא, ומשם מתחיל ישוב האיכרים עובדי-האדמה ורוֹעי בקר וצאן, ושם גם עולם אחר לגמרי מזה שבעיר היהודיה. שם, מחוץ לעיר, עובדים את אלהים בצלמים, בדגלים ובפעמונים והכוהנים לובשים לבושי שׂרד, תפוּרי חושן ואֵפוֹד וכל מעשה-צעצועים; ובעיר עצמה עובדים את אלהי יעקב, אֵל נוטר איבה לעשׂיו ולאדום ולכל אנשי הסטרא אחרא… מעבר לנחל- האדמה תתן פּריה, ושם תוציא בר וחיטה וכל שבעת המינים, חלב ודבש תמצא, ביצים וירקות, וכל מה שנפשו של אדם נהנית ממנו ביוֹמא דפגרא. הנחל גם יוציא דגים, והדגים שוב הם חלק הערלים ובני העכּו"ם, שיודעים לצוד אותם חמרים חמרים, ממש כשׂליו במדבר. בקצרה, כמעט מכל מעשה יום יום בימי בריאת העולם תמצא שם במחנה שלא מבני-ברית. ולמחנה של בני-ברית נשארה אך הדאגה- הדאגה ללחם ולכל פרי יגיעת הפרנסה. לפרנסה, לפרנסת היחיד, לא יועילו גם גשמי ברכה, גם פּתיחת ידו הרחבה של האלהים. אלפי אלפים ככרות תבואה מוּבלות בקרונות על מנת להביאן לאודיסה סחַר עמים, קריה יושבת על שפת הים השחור, וכאן יהודים מטיילים מבית-הכנסת לביתם, משם הולכים שוב לשוק ומהשוק שבים שוב לביתם, והכל בלי מעמד קיים, ואפילו בלי לחם… להיות אדם בעל-פּרנסה צריך להרויח, והרוַח לא דבר קל הוא, ולאו בכל יום ויום שעתו. חושב אתה להרויח פּעם, והנך עמל בדבר איזה ימים, או גם שבוּעות, ולבסוף, אחרי שנלאו כל עצמותיך מעבודת-פרך, קמת ולא אכלת, שבת הביתה ולא אכלת, לא לבד שלא הרוַחת, אלא עוד הפסדת, ממון שלך ושל אחרים…

אתם אינכם יודעים את הקושי ואת העמל שבמסחר, ולאידך – את הנפלאות שבמסחר. כי לפעמים לא יגעת הרבה ומצאת. הדבר טמוּן ממש, כמו בחיק הגורל; ואף על פי כן עליך לעבוד, לעבוד בזיעת אפּים, לעבוד בכל הגוּף ובכל אברי הגוּף, ואין צריך לומר, שעליך להתעמל במוחך ולהתעצם בכל פּעלי השׂכל… השׂכל, להיות בעל-שׂכל בעבודה ובמסחר, לאו מילתא זוּתרתא הוא. והלא כל העולם מלא מרמה, והלא אנשי כל העולם משקרים ומכזבים, והלא כל איש ואיש חפץ אך להוציא מה שהוא שיייך לאחרים ולהכניסו לרשותו. והלא אך גזלנים וגנבים המה כל אנשי המסחר והעבודה, ויוֹשר אין.- העבודה והמסחר המה מלחמת-תגרא ומלחמת-מגן גם יחד… עליך לנצח את האחרים, לרמות אותם ולהוציא מהם סכוּמים גדולים, ויחד עם זה – עליך להישמר באלפי שמירות שאתה המרמה לא תהיה גם מרוּמה ושכיסך גם הוא לא יתרוקן. על יד שכלך החריף והבקי בכל תנועות המסחר והתאים הנסתרים שבמסחר עובדים עוד אלפי שׂכלים כמו אלה, וגם כן בחריצוּת, גם כן בעיוּן עמוק. אין לפנינו קיבוּץ של זאבים וכבשים בשוק. כי אם זאב טורף עומד מול זאב טורף, אריה מול אריה ונחש זוחל על נחש… כאן אין לוחמים בכלי-זין ממיתים ואין שופכים דם נראה לעין, ובכל זה – נשפך דם רב. חיים שלמים נטרפים ואין מרחם. ברגשי רחמים, ואפילו במשהו מהרהורים כמו אלה, אי אפשר לחיות ולעסוק בעולם הזה. כה הנך עובד יום יום, שבוע שבוע, חודש חודש, שנה שנה; בזקנך עלה הלבן, שׂערוֹת ראשך ופיאותיך גם כן לבנות הנה, ובכל זאת עוד לא למדת אף מחצית מכל התחבוּלות והרמאוּת והשקר והכזב והסיבּוב במעגל-הקסם הנקראים מסחר. זה עולם על גבי עולם ועולם בתוך עולם, וחצי-עולם של העולם. איש לעברוֹ, איש לכיסו ורק בעד כיסו; ויש קשר בין כל ואפילוּ סדר. הכל משמש בערבוּביה, הכל מקרה הוּא ויש גם תכלית… וכי מתּ והנחת אחרי עמל ושפך-דם הרבה ירושה לבניך אחריך, תיכף יפּלוּ עליהם, על הבלתי-מלוּמדים בחיים ובמסחר, אנשים מזוּינים וימוֹצוּ מהם כל הדבש, ויקחו מהם את הכסף במזומן ושלא במזוּמן. ולאידך, כי נפלת חלל על שדה המלחמה ומתּ ונקברת בתכריכים שאינם שלך, תוכל להיות בטוח כי גם אלה, המלַוים אותך באנחות לבית-מועד לכל חי, גורלם יהיה כמוך. המסחר הוא הגיהינוֹם של ישראל בהאי עלמא; ודא עקא, כי באותו גיהינוֹם אף מרויחים, מרויחים ממון. וממון נחוץ ל“חיים” וּלגידוּל בנים וּלהעמדת דור שלם, שיהיה חי בגיהנום כמוך ונדון בחייו כמוך.

הדא תימר בּחלק מיושבי העיירה, שהם בבחינת מהלכים, כלומר: אנשים שחיים ושׂוֹחים כל ימיהם בים-המסחר. היום הם עולים וּלמחר הם יורדים, היום המה באים כמעט עד ככר לחם ולמחר קרה נס והרויחו מה שהרויחו. אין מנוחה ואין מרגוע, הולכים ונעים ועובדים ועמלים כל הימים, לרבות גם הלילות, וקמים בבוקר – שוּב לעבודה וליגיעה, וכה החיים חוזרים חלילה והכל כמכוֹנה מתנועעת תמיד בלי הרף וּבלי הפסק. אולם חלק מיושבי העיר, שהם בבחינת עומדים, חי באופן אחר לגמרי. העומדים האלה הם שבט אנשים שמכוֹנת התנועה שלהם נתבקעה פּעם בימי חייהם ועמדה מלכת… אמנם חיים הם באיזו מידה כבני-אדם, אוכלים כבני-אדם, פּרים ורבים כבני-אדם, משיחים ומתפּללים כבני-אדם. אך – לָעומדים נחשבים ולא לַנעים. הם אינם רצים לדבר-מסחר עוד, ואינם אָצים עוד. במה גם יעמלו ויעשו? במה יעסקו ויסחרו בחייהם? והנה אין תועלת עוד, אין פרי. אנשים כאלה אינם משכימים שוב בבוקר השכּם; השינה על המיטה עוד בעלות השמש היא תענוג להם וגם אין בה הפסד. בקלוֹיז הם משהים לשבת, ואינם ממהרים להבליע את התפילה, אם כי בעיקר לבם קר ואינם מתלהבים כלל בעבודת ה'. וגם על השולחן הם מאריכים לשבת ולסעוד. לאנשים כאלה יש שהוּת להשגיח על חינוּך בנים, לשים לב לבדקי-הבית ולכל הצרכים הפּעוּטים של ביתם. וכשהם יוצאים בצהרים לשוק, כדי לצאת ידי שמים ובריות, המה לא ישכחו לשים אבק הטבּק בצלחתם, לקחת את המקל בידם ולשׂים את המטפּחת אל צוארם. למה ימהרו לכת והם ישובו ריקם לביתם, כמו שהלכו ריקם…

ואם תאמרו: מאַין מין אנשים כאלה ימצאו לחם, הם וביתם? והלא גם להם קיבה וצרכים מפורשים בחיים, ללבוש ולאכול. אף אני אענה: האֵל הזן ומפרנס את כל העולם כוּלו לא יעזוב גם מין יצורים כאלה. פותחת אשתו של בעל כזה מין חנות קטנה למרכולת, או תופרת לבנים היא, או מטלאת שׂקים… יש לאנשים כאלה קרובים עשירים התומכים לפעמים בידם. וּבעיר יהוּדיה הלא אפשר להשתתף פּעם גם לענין “בוררות”; מזדמן גם דבר שדכנוּת הגוּנה. – יקרה הדבר כי פלוני ואלמוני מרחוב פלוני מוכר את ביתו שוב לאלמוני, ואדם “עומד” כזה הוא הסרסור ביניהם… לפעמים יקרה שכל קהילת העיר תדוּן את האציל בעל- האחוזה בעניני מסים ואַרנוּניוֹת, ואיש כזה, שבקי הוא בעניני דעלמא ופנוּי לנפשו תמיד, נוסע לעיר-המחוז, ואפילו לעיר-הפלך, לעסוק בדין עמו. רבי בא לעיר “לצוּד ציִד” ואדם כזה הוא לו לעינים, עשיר מעשירי העיר מת והלז מתווך בין היורשים ומתרצה לשני הצדדים… בקצרה, לנידחי-ישראל יש אמצעים להרויח, לפרקים אפילו בלי מסחר ובלי עבודה ויגיעה שלמה.

וּבבוֹאך לעיר והנך עוד גר בה ולא ידעת את שמות יושביה ומעשיהם ותהלוּכותיהם אחד אחד, כבר תדע להבדיל בסקירה ראשונה בין המהלכים והעומדים. הראשונים רצים ברחובות, עיניהם כמעט יוצאות מחוריהן והזקן לא מסורק; והאחרונים הולכים לאט כמו מטיילים, צועדים עקב בצד אגודל. ובכלל, כרסנים המה אנשים כאלו ואינם כחושים ובעלי פנים צנומים כהולכים והעושים. ובעיקר, גם חלקם עדיף בהאי עלמא: מנוחה להם ואי-יגיעה.