רקע
גרשום שופמן
עלוקות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

כל ספסל ב“עיגול” יש לו יושביו הקבועים. דכאון כבד משרה ספסל הנשים הקשישות. אשה אשה ומרי שיחה. הנה הן מקשיבות לדברי האשה המופלגת בזיקנה, היושבת באמצע, שמספרת את כל אשר קרה את בניה ובנותיה שם, בפוֹלניה. מקומטה האשה ומצומקה, גולגולת־שלד לה, ורק חוֹרי העינים מלאים עדיין בינה ודעת, כאילו כדי להוסיף מכאוב. הדיבור קשה לה, והיא מגמגמת, והגמגום הזה עוד מגביר את רושם הזוועות, אותן היא מתארת. האם בעצמה היתה שם וניצלה בנס, או מפי פליטים נודעו לה כל הפרטים המסמרים הללו?

הנשים מזה ומזה שומעות ומתאנחות. ברם לאט לאט מתגלגלת השיחה ועוברת אל הצרות הרגילות, היום־יומיות, אל המחלות, אל לחץ־הדם הגבוה. לזו 170 ולזו 180. על הדיאטה הן מדברות, על הרופאים המחמירים בהלכות אכילה.


– אני אוכלת כל מה שאני אוהבת – הצהירה מרדנית אחת – אם נאכל – נמות, אם לא נאכל – נמות. ובכן, מוטב לאכול ולמוּת!

מתברר שגם הזקנה המופלגת, כבדת האבל והשכול, עסק לה עם לחץ־דם, והריהי מספרת בגמגום שהרופא המטפל בה כבר ניסה להקל לה בכל מיני תרופות – וללא הועיל. ורק תרופה אחת ויחידה, הוא אומר, עדיין שמורה אצלו בשבילה, בשביל גוף חרב ומצומק זה, שהסבל הרב והשנים הרבות כבר הוציאו ממנו את דם־התמצית, והיא: עלוקות.


המלצות קוראים
תגיות