רקע
גרשום שופמן
בבית־המשפט
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

עיני הקהל הצפוּף מכוּונות אל נשיא בית־הדין, איש התואר, השוקל במרוכז את דברי הקטיגור והסניגור. זה האחרון משעין תכופות את מרפקו על דוכן הכלוב, בו כחיה יושב הנאשם החמוּר, כממחיש בכך את הגנתו עליו.

ותמוה: דוקא אליו, אל הפושע עצמו, אין איש מביט כמעט. והלא, לכאורה, הוא הוא צריך לעמוד במרכז ההתענינוּת.


כאחוזי תרדמה יושבים שני השוטרים המזוינים מימינוֹ ומשמאלו. איזו אדישוּת! כפילוסופים גדולים, שכל הפשעים שבעולם שוב אינם עושים עליהם רושם.

והנה נתרוקן האולם מהקהל וּמחבר השופטים גם יחד, ורק השוטרים עם הנאשם לא זזו ממקומם. המון נערים משוּלחים, לא ידוע מהיכן, התפרצו הנה פתאום, התקרבו עד עצם הכלוב ונעצו באסיר עינים סקרניות. אלה, שלא כמבוגרים, יודעים במי להסתכל. אלה יודעים.

עד שמשרת הבית הופיע והמטאטא בידו.

– מה אתם יושבים כאן – פנה אל השוטרים – לא הפסקה היא זו, אלא גמר. היום שוב לא יהיה כאן כלום.

ועל הזאטוטים הרים את המטאטא:

– יאללה רוּך!!

בצחוק פרוע נסתלקו הקונדסים; צחוק הדורות הבאים היה זה – ספק לעג לפשע, ספק לעג… לחוק.


המלצות קוראים
תגיות