מחזה קטן בארבע תמונות
הנפשות:
אסתר: כבת 40 ומעלה
עפרה: בתה, כבת 19
עמנואל: כבן 48
תמונה ראשונה 🔗
חדר אורחים במעונה של אסתר, בין חדר אסתר מזה ובין חדר עפרה מזה. תחילת הערב. על השולחן מערכת־תה. אסתר ועמנואל.
עמנואל: כשעמדתי על סיפון האניה, נשען אל המעקה, והבטתי אל הים, הירהרתי בך הרבה. ידעתי שהנה כאן בארץ שמורה בשבילי נפש אוהבת. בכל זאת עד כדי כך לא פיללתי. ובכן, אַת אומרת, שאהבתך לא נחלשה במשך הזמן הרב הזה אף במעט?
אסתר: לא.
עמנואל: וגם לא אהבת שום איש אחר?
אסתר: לא.
עמנואל: אַת זוכרת כיצד היית באה אל חדרי בוקר־בוקר עם תיק ספרי־הלימוד? במקום ללכת אל הגימנסיה באת אלי. שם, בפרבר לבוב… בת שש־עשרה היית…
אסתר: לא אהבתני גם אז. למרות השש־עשרה!
עמנואל: לא נכון. קצת אהבתיך. (בחיוך) אמנם לא כמו את עפרה עכשיו, אבל…
אסתר: אין דבר. באהבתך אל עפרה אני באה על סיפוקי…
עמנואל: באמת?.. יודעת את, כשאני מהרהר בכל הפרשה שלנו, אני משתאה לך מאוד. איני יודע מקרה דומה לזה. הרי זאת אהבה בת שלושים שנה… השנים הרבות הללו על כל גלגוליהן וסבלותיהן וסערותיהן לא יכלו איפו לכבותה. קטונתי מאהבה זו, אסתר!.. אין אני ראוי לה כלל, אין אני ראוי לה. הרי זאת אהבה ככתוב. אַת אחת בדור, את האחרונה… אילו קמו עתה כל משוררי האהבה הגדולים מקבריהם, לא היו מוצאים את נושא שירתם אלא אצלך…
אסתר: היו מוצאים ומוצאים. בערבים, בשדרות רוטשילד, היו רואים את הזוגות החבוקים על הספסלים מזה ומזה…
עמנואל: גם כל האהבות האחרות מסביב כאילו ממך הן שופעות… ואפילו אהבתי אל עפרה – מי יודע אם לא… כי אַת מקור האהבה, אסתר, אַת האהבה עצמה…
אסתר (בחיוך): נחה עליך הרוח, משורר! אולי צדקת. אלא שהאהבה עצמה, לדאבוני, אינה נאהבת…
עמנואל: לא אמת. (נושק לה על מצחה) אלה החריצים האמהיים, היקרים, הקדושים… אין לך מושג, כמה אסיר־תודה אני לך בעד עפרה… לך וגם לבעלך המנוח. אגב, לחינם את מדברת עליו בזלזול. סוף סוף אבי עפרה הוא!… כאילו למעני גידלתם וטיפחתם את היצור הנפלא הזה. נשמה חדשה הכניסה בי הנערה. כמה העשירתני, כמה העשירתני!.. בעינים אחרות אני רואה את הכל מסביב – כמו בימי נעורי הראשונים, בימי אהבתי הראשונה. אני מתחיל את הכל מבראשית. ופגישותינו הקבועות בחוץ!.. הנני מתהלך לפנות ערב על עצם שפת הים וממתין לה. מתוקה הציפיה עם המולת הגלים… (משתקע בהרהורים ומתקדר פתאום) אלא שיחד עם כל זאת גם סכנה אורבת לי. הפכפך מזלנו ומלא שגיונות: מרים אותנו לפעימם עד שמי השמים, כדי להורידנו אחר־כך לתחתיות ארץ; בכוונה בולטת…
אסתר: אל תירא, אל תריא. עפרה בתי היא, כמוני כמוה, מחשבותי מחשבותיה ורגשותי רגשותיה; לב אחד לנו ונפש אחת. הלא עם חלב־אמה ינקה את האהבה אליך…
עמנואל: מסופקני. הלא אמרתי לך: אַת האחרונה. לא זה הדור… ואחרי ככלות הכל – צעירה היא יותר מדי, ואין לדעת את המתרקם בלבה. ואפילו אָהבה אתמול, מי יודע מה המצב היום? כי על כן כל פעם שאני והיא נפגשים, אני רגיל לשאול אותה לא “מה שלומך”? אלא “מה שלומי”?..
אסתר(צוחקת): אַל ספקות. הנה רק אתמול אמרה לי: “כשמכירים את עמנואל, קשה הפגישה עם אדם אחר.” והלא זה לא כבר התפרצת מחדר עפרה אל חדרי בקריאה: “אסתר, אני מאושר!..”
עמנואל: ואף על פי כן… מאוד אפשר שבקרוב אבוא אליך: “אסתר, אבדתי”!.. לבי מנבא לי. כבר יש סימנים שונים, לא טובים. הנה היא יודעת שאני כאן עכשיו – ואיננה. היכן היא מסתובבת?
אסתר: ודאי הלכה אל רות. היא מוכרחת לבוא תיכף. (צלצול) הנה היא!…
עפרה (נכנסת, נושקת לאמה ומושיטה ידה לעמנואל): שלום!
עמנואל (נושק בסילוד את קצות אצבעותיה): מה שלומי, עפרה?..
עפרה: מצוין!..
עמנואל: איני מאמין… (מתרומם ממקומו מעוצבן קצת; מציץ בשעונו) לי כבר עת ללכת… עפרה, תלויני קצת?
עפרה: טוב
עמנואל ועפרה (נפרדים מאסתר ויוצאים).
אסתר (מביטה אחריהם באהבה ובסילודי אושר).
תמונה שניה 🔗
המשך הערב. עמנואל ועפרה יושבים על ספסל בשדרות. פנס סמוך מאיר אותם במקצת.
עמנואל: החלטתי להוקיר רגלי מביתכם. אין לזה טעם…
עפרה: מה זה לך שוב?
עמנואל: מדוע לא מצאתיך כשבאתי?
עפרה: מוכרחת הייתי לראות את רות בענין שיעורי הפסנתר שלנו. מה יש? ישבת קצת עם אמא. אילו ידעת כמה מאושרת היא בחברתך. ביקוריך מרפאים את לבה החולה… במשך השבועות האחדים שאתה פה היא מבריאה והולכת. אני מגזימה.
עמנואל: אבל אַת יודעת שאני בא בעיקר אליך.
עפרה: אתה כבר מתחיל…
עמנואל: וכי מה אני מבקש ממך? רק שתאהביני קצת ולא יותר… רק מבט טוב שלך נחוץ לי… והרגשה שאַת אוהבת אותי… ולא יותר, ולא יותר… את מבינה?
עפרה: אני מבינה, אני מבינה. וזאת אני שומעת ממך לא בפעם הראשונה.
עמנואל: ובכן, את אוהבת אותי באמת?
עפרה: כן.
עמנואל: נשקיני נא!
עפרה (משיקה שפתיה אל לחיו).
עמנואל (מנענע בראשו): הרי זו נשיקה אילמת…
עפרה: האם חשוב כל כך הצליל?..
עמנואל: איני מרגיש את אהבתך… הייתי רוצה להרגישה כשם שאני מרגיש את אהבת אמך. מדוע אין לי ספקות שם?
עפרה: אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך… מה אני יכולה לומר לך עוד? אתה גורם לי יסורים בחקירותיך הנצחיות…
עמנואל: אבל מה טיבה של אהבה זו?
עפרה: זאת היא אהבה נעלה מאוד. כך אהבתי את אבי, כך אני אוהבת את אמי, ואולי עוד יותר…
עמנואל: ובכן, אין זאת אהבה פשוטה?..
עפרה: לא.
עמנואל: כך… עכשיו אני מבין… קץ לאַשליות. טוב כך. עכשיו באמת אין טעם לביקורי בביתכן…
עפרה: אל נא תדבר כך, עמנואל. (מלטפת את זרועו) אני ואמא נסבול מזה מאוד. אמא – התרגשות כלשהי עלולה לסכן את חייה… בוא נא אלינו, בוא. אתה מוכרח לבוא…
עמנואל: לאחר מה שאמרת אינני יכול לבוא… אני מוכרח להפסיק את ביקורי, כדי שאוכל להתנער מכל הענין…
עפרה: וכי מה אמרתי? אילו ידעת מה גדולה, מה עדינה אהבתי אליך. האם באמת חשובה דוקא האהבה הפשוטה?..
עמנואל: (מתרומם מעל הספסל ומושיט לה את ידו): שלום!
עפרה (מתרוממת אף היא. בנעימת תחנונים): נהיה נא ידידים!..
(נפרדים והולכים איש לעברו).
תמונה שלישית 🔗
בוקר בחדרו של עמנואל. עמנואל מתהלך בכסות־לילה אילך ואילך, פרוע, מעשן בלי הרף.
עמנואל (סח עם עצמו): זה שבוע שלא הייתי שם… אני בכל זאת סבור הייתי שיבוא איזה מכתב. לא כלום.
(צלצול ואסתר נכנסת כשידה על לבה. עמנואל נופל על צוארה) לא קשה היתה לך העליה אל הקומה השלישית?..(מושיבה על כסא) הלא הרופאים אסרו עליך לעלות במדרגות רבות. אסתר, אסתר!..
אסתר (נושמת בקושי): באמת קשה היה… אז, בלבוב, עליתי אליך ביתר קלות… (פונה כה וכה) מורגש חסרון יד־אשה… רחמנוּת עליך, עמנואל! עד מתי תישאר רווק?
עמנואל: לא אשה נחוצה לי, אלא אהבה… אהבת עפרה…
אסתר: וזו יש לך, עמנואל!.. שתדע! לא באתי לפשר, לא באתי לתווך], אבל “הרוגז” שלך אינו מוצדק כלל וכלל. אתה עושה עוול לה. מדוע חדלת לבוא? מה אמרה לך? אל תשכח שעודנה תינוקת…
עמנואל: לא, לא, כבר אינה תינוקת. לוּ שמעת כיצד היא מדברת. בראשונה האמנתי לך באמת, סבור הייתי: מי יודע את נפש הבת, אם לא האֵם? אבל עכשיו ברי לי שכל דבריך בטעות יסודם. היא עצמאית בהחלט…
אסתר: איני טועה. אני יודעת את נפשה. אמש דיברנו עליך ועל ה“רוגז” שלך – והיא פרצה בבכיה.
עמנואל: לדמעותיהן של נערות כאלה אין שם ערך. אז, על הספסל בשדרות, דיברה דברים ברורים. את כל לבה הגידה אז. אילו, לפחות, לא הוסיפה: “נהיה נא ידידים”!.. כמה מכאיבה אמירה זו מפי הנפש האהובה!.. הרי זאת הודאה מפורשת, סופית... “נהיה נא ידידים”… כלומר: כלתה הרעה! שוב אין כל תקוה!.. לא עצמתי עין בלילה ההוא… לילה איום היה זה, אסתר, לילה איום…
אסתר: ובכן אמרה… זה לא כלום… פליטת פה – ולא יותר. גם היא שבה אז הביתה נסערת מאוד. הסתגרה בחדרה ולא יצאה. אַל יאוש! האמינה לי. אני יודעת את האמת…
עמנואל: רפאוּת בדבריך, אסתר, רפאוּת. אף על פי שעדיין איני מאמין לך. אבל אני רוצה להאמין…
אסתר: ובכן, תבוא הערב? שובה נא אלינו, שובה. שתינו נשמח… נשתה תה… נשוחח… עפרה תנגן לך את “סונטת הירח” כאשר אהבת. ובכן תבוא?
עמנואל: אני עומד על שפת התהום. וגם אותך, אסתר, אני מוכרח להאשים. הלא אילמלא דיברת תמיד: “עפרה אוהבת אותך, עפרה אוהבת אותך” – לא הייתי מתאהב בה כל כך. עכשיו אני שרוי בסכנה… לשעבר, בצעירותי, היה בי כוח להתגבר על משבר נפשי כזה, אבל עכשיו קשה הדבר מאוד. באביב כל כמה שהסער מרעיש ומזעזע את האילן, עלה אינו נושר, אבל בסתיו?!
אסתר: אל יאוש! המפתח ללבה בידי הוא… אני האם… אני בטוחה באהבתה אליך. אנכי אערבנה, מידי תבקשנה… ובכן תבוא?
עמנואל: אבוא.
(נפרדים תוך התרפקות הדדית).
תמונה רביעית 🔗
בערב אותו יום, בחדר עפרה. עפרה יושבת אל הפסנתר, פורטת במרושל על המנענעים, ועונה בתוך כך למקוטעין על דברי עמנואל, שמתלבט כאן מעוצבן אחת הנה ואחת הנה.
עמנואל: ובכן, השלמנו למראית עין. אחרי הפסקה של שבוע לחצתי שוב על כפתור דלתכם ושמעתי שוב את הצלצול המוזר… ישבנו יחד בחדר האורחים, ופני אמא קרנו, ועכשיו גם ניגנת לי כאן את “סונטת־ ירח”, אבל ביסודו של דבר לא נשתנה כלום. העיקר חסר… אני מרגיש זאת…
עפרה: אתה כבר מתחיל שוב… (נאנחת עמוקות) אוי!…
עמנואל: איני מתחיל. אני רק ממשיך את שיחתנו שהיתה בינינו על הספסל בשדרות. אותו הספסל הפטלי… כל פעם שאני עובר על ידו צמרמורת חולפת אותי. ובכן אין זאת אהבה פשוטה?..
עפרה: (אינה פוסקת לפרוט על הפסנתר): זאת היא אהבה גדולה יותר… נעלה יותר…
עמנואל: עם האמת אין להיאבק… אני מתחרט על שנעתרתי לאמך ובאתי… (בלי להושיט לה את ידו) שלום! (יוצא).
עפרה (לבדה. אצבעותיה תועות במהורהר על גבי המנענעים. אחרי שעה קלה נכנסת אסתר וידה על לבה).
אסתר: עפרה!..
עפרה (קמה ומתיצבת מול אמה): עמנואל בחדרך?
אסתר: כן. מה אמרת לו שוב?
עפרה (שותקת).
אסתר (בהתרגשות רבה): מה אמרת לו? האם באמת קשה לך לאהוב את עמנואל? את עמנואל?!..
עפרה (מביטה אל אמה רצינית מאוד ואינה אומרת דבר).
אסתר (כושלת כמטה לנפול): אהביהו!.. אני אמך…
(בקול רם וזר, בקול לא־שלה, כמתחננת וכמצווה גם יחד)
אהביהו!!.. (נופלת)
עפרה (גוחנת אליה ופרצת בצעקה): עמנואל!!
עמנואל (נכנס מבוהל, מתכופף אל אסתר אף הוא; שניהם כורעים וטורחים להחיותה – לשוא).
עפרה (ביללה): אני ארוץ לקרוא לרופא. (יוצאת)
עמנואל (תוך כדי כריעה): אסתר היקרה, הקדושה, האחת… (נושק לה על מצחה בדבקות; קם, לופת את ראשו בשתי ידיו ומתרוצץ סביבותיו כיוצא מדעתו; קופא תחתיו רגעים אחדים כמאובן; אחר־כך הוא פונה אל מקום עפרה שליד הפסנתר הפתוח) מתה האהבה… מתה… נהיה נא ידידים!
המסך
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.