רקע
גרשום שופמן
"ידיד נפש"...
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

בהיותי נער כבן תשע, מת עלי זקני, אבי־אמי, שבצל קורתו נולדתי וגדלתי עד אז, ובפעם הראשונה בחיי נעקרתי מקן־מולדתי והוּטלתי לעיירה החסידית קוֹכאנוֹב, מקוֹם מוֹלדתוֹ של אבי, ששם עסק ב“מלַמדוּת”, והיה פוקד את נָוֵהו רק במועדים ובשלהי ה“זמנים”. דודי השֶעָן אספני אל ביתו, ונהייתי אחרי בית־אמי והתאבלותי הפנימית על אבי־זקני, זה היהודי היותר יפה שידעתי בחיי, התמזגו יחד עם הריח החריף של הבנזין, שבו שורה היה דודי את בני־מעיהם וגלגליהם הקטנים של השעונים המפוֹרקים, שהיו ערוכים וסדוּרים על שולחן־עבודתו, ובלילה־בלילה נדדה שנתי על משכבי הזר, בעת שהשעונים הגדולים, שהיו תלוּיים על כל ארבעת הכתלים, השמיעו תכופות לסירוגין את מספרי־השעות הכוזבים, איש־איש ככל העולה על רוחו המטורף.

והחוץ אף הוא היה זר, קר וחסר־טעם. כל העיירה לא היתה אלא רחוב ארוך אחד, מוטל בגיא, שקצהו האחד השתפּע ועלה אל הר־היער, בדרך אל בית־הנתיבות. קדרוּת מדכאה מילאה את חללו של “בית־הכנסת הישן”, שהכל היה שם “לא הא”!" – לא אותם “ספסלי התווך” היפים, שהורגלתי בהם בבית הכנסת שלנו, לא אותה הבימה, והאריות שעל גבי “הנותן תשועה” היו דומים יותר לעגלים מאשר לאריות. בידים חיורות, מתות, ליטפו החסידים את תנורי־הרעפים החלקים והכחלחלים, סחו למקוטעים ב“רבי” הקוֹידאנוֹבי שלהם והיו מפלבלים אגב־כך בעיניהם כלפי החלונות.

הקוֹידאנוֹבי (זה היה ה“רבי” ר' אהרן, שנפטר לפני כמה שנים) היה פוקד עיירה זו פעם בשנה, באחת משבתות־החורף הראשונות, ופקידה זו השפיעה לה יניקה רוחנית עד הפקידה הבאה. אני באתי לשם שבועות אחדים אחרי אותה שבת ולא זכיתי לראות את ה“רבי” עצמו, אך הבּבוּאה שלו נשקפה לי מתוך כל העינים המפולבלות של באי בית־הכנסת. הנה “השוחט הזקן” והרב כאחד, זה הישיש אדום־הזקן, שקורא לפני קהל שומעיו יום־יום אחר התפילה, בעודנו עטוף בטליתו, שיעור בגמרא. נחשב הוא ללמדן הגדול ביותר שבעיירה ולבעל “שכל ישר”, בניגוד לבר־פלוגתיה התמידי, המלמד השׂב, נוח טשאפּליוּק, זה, שעם כל חריפותו, הריהו, כידוע, “עקום־מוח”. אלא שאני הגיתי משום־מה רחשי הערצה מיוחדים לנוח טשאפּליוּק זה דוקא והסתכלתי בו תמיד בשעה שהיה מטפל במקטרתו, או כשהיה מסלסל בקולו הרעוע והמלבב בעמדו בתפילה. גרם לכך אולי גם זה, שבעיניו עם המשקפים שלו היה מזכיר לי במקצת את דמות־דיוקנו של אבי־זקני המנוח. הערצתי הכבושה אליו חזקה עלי כל כך, שבלי־משים התחלתי לחקות את תנועותיו, את הילוכו, ואפילו מתגבּן קצת בלכתי, כדרך שהוא הולך… אך אותו קפדן זקן לא הבין, כנראה, לרחשי־לבי כל עיקר, ופעם אחת, בשעת תפילת שחרית, נתקל מבטו בי, והוא קם ממקומו, ניגש אלי ושאלני:

– בן מי אתה?

– בן אלתר המלמד.

הוא צרם לי באזני לא דרך־חיבה כלל והתרעם: – אני אספר לאבא, שכל העת אתה רק יושב ומביט אלי, אינך “מתחיל להתפלל”! מאורע זה נעשה תיכף לשיחה בפי כּל, ואני נפגעתי מהבטות והערות עוקצות ורבות־זלזול. לאידי זה שמחה ביחוד דודתי, שעינה היתה צרה בי עוד מהיום הראשון. באותו יום שלחתני באיזו שליחות אל קצה העיירה, ושם התנפל עלי כלב שחור גדול. אני טבעתי בשלג עד הברכים, נמצאתי לכלב חשוף־שינים פנים אל פנים וראיתי בתוך כך, שהוא גבוה הרבה ממני – ואבך. אותה בכיה בודאי לא היתה בכיה שכיחה, לפי שהכלב, זכורני, כמו נבהל ממנה, ומתוך נביחה קטועה הפך פניו ועזבני לנפשי. מתוך תוהו־ובוהו של נדודים ראשונים אלה הבהיק לעיני באחד הימים פרצופו השחרחר והיפה של אחד מתלמידי אבי, הנער נחום – ונאנחתי אנחה של קורת־רוח. בפני הנער הנאצל הזה נתכּערו עוד יותר שאר הנערים, שרובם היו מסוֹאבים וזרועים נקודות־חמה, ואני חתרתי תמיד להתרועע אך עמו, לשבת אצלו, ללמוד מתוך החומש שלו. באויר התפל מסביב הוטל לפתע טעם חריף חדש, שהיה שופע מאותו הסנטר המחודד, החוטם הסולד עם ה“תעלה” הקטנה שלמטה ממנו, המוליכה אל הפה… מאז הומתקו לי הלילות הארוכים על משכבי הזר, ובחלומותי באתי עם נחום באותן הנגיעות הנפשיות, שבהקיץ אין להן אפילו ביטוי, ובבוקר־בבוקר חיכיתי בקוצר־רוח לבואו, והוא היה מאחר לבוא – מוּשלג, רענן, כשפניו מעוטרים בצוארון הפרווה שלו. ביותר התגברה אהבתי אליו בעונת ה“ברוגז”, כשבמשך שבועות רצופים לא דיברנו זה אל זה מטוב ועד רע. אותם המבטים הגנובים, שהחלפנו אז בינינו בשעת הלימוד, אותן בנות־הצחוק, ולבסוף – אותה התפייסות שם, בפינת בית־הכנסת, בשבתות עם חשיכה, כשבּפינה השניה ערכו החסידים באפלולית את הסעודה השלישית שלהם. ונוח טשאפליוק “עקום־המוח”, זימר שם אז בקולו הרעוע והמלבב: “שהשלום שלו”… והעיירה כולה קיבלה בינתיים צורה אחרת. נתגלה לי בה הרבה יופי, שלא עמדתי עליו קודם לכן. שם, בקצה, השחיר־הכחיל היער, המוביל אל בית־הנתיבות, ובדרך לשם צריך לעבור על פני ביתו היפה של הגביר המקומי. פעם בפעם עמדתי משתאה לפני השער המפואר של אותו בית, זה השער המנומר בפסי־תכלת, ריבועים בתוך ריבועים, שהרהיב ביפיו, מתוך נוף־החורף. אך עוד יותר נתחבבה עלי קוֹכאנוֹב זו עם נשימת האביב הראשונה, כשיחד עם הפשרת השלגים נעשה גם נחום פושר, ריחני, וגג ביתו התחיל מטפטף. אלא שדוקא אז כבר הוצרכתי לעזוב את העיירה, לבלי שוב אליה עוד. צריך היה לנסוע הביתה לחג־הפסח. עם צרורי בידי האחת לקחתי את ברכת הפרידה מנחום בביתו, בערב. אותו יום היה שם יום הניקוּי לכבוד החג, ועכשיו היתה הרצפה הפנויה מהכלים והרהיטים מוצעה תבן מהקצה עד הקצה, ועל אדני החלונות המשופשפים רבצו בהרות־הירח.

– היֵה שלום, נחום! אחרי הפסח ירש אבי את תלמידיו של אבי־זקני ולכך נשתקע בעיר־מולדתי ולא חשב עוד לשוב לקוֹכאנוֹב שלו. אך מהלך תחנה אחת בין שתי אלו, אלא שאז נדמתה לי אותה עיירה רחוקה־רחוקה, ובמשך הקיץ הבא כבר נרתעה ונתרחקה בדמיוני כל כך, שלפעמים הייתי מהרהר בה כמו באגדה, כמו בחלום. לראות את נחום שוב – לפלא־אושר כזה לא פיללתי, אף על פי שכבר היה שמור לי זה בעתיד הקרוב. לתקופת השנה, בהגיע אותה שבת, שבה פקד הרבי הקוֹידאנוֹבי את קוֹכאנוֹב, כמשפטו שנה שנה, התעורר אבי לנסוע אף הוא לשם לשבת זו, ולקח גם אותי אתו. הפלא ופלא! כמו אשתקד בלטו מתוך נוף־השלג הבנינים האדומים של בית־הנתיבות ואגפיו. שנינו הבטנו בעד חלון־הרכבת אל האילנות טעוני־הכפור, שחלפו על פנינו, אני שקוע בשלי, ואבי בשלו. הוא דאג: – חוששני מאד, שמא נאחר ונבוא באמצע “לכו נרננה.” אנו לא נסור אל הדוד, אלא נסע ישר לבית הכנסת. הוא בעצמו עובר לפני התיבה… – יש לו קול יפה? – שאלתי את אבי במתכּוון, כדי לגרות קצת את נקודת־הסילודים שלו. את דברי התפעלותו מקולו של הרבי שמעתי לא פעם. הוא הציץ עלי מתוך תנועת־יד, שפירושה: “שוטה שבעולם, כלום זהו קול בגדר הקולות?” בעגלת־חורף פשוטה גלשנו אחר כך במורד־ההר, דרך היער. הנה הנם הבתים הראשונים… יש, יש. הכל יש!… על פני חלף בחשאי אותו השער המנומר בריבּועי־תכלת – בעלטת ערב־שבת הקר וזך־השלג… אך הנה גם המשעול המוביל אל בית־הכנסת הישן. נכנסנו לפרוזדור. דומיה עמוקה, כאילו אין פּה אף נפש אחת. אך יותר מפסיעה אחת מעבר לסף בית־הכנסת לא יכולנו לפסוע – הוא היה מלא וממולא על גדותיו. נקבצו ובאו חסידים מכל האפרכיה. כולם עמדו כאן עכשיו ופניהם אל המזרח – צפופים, כבושים ועצורי־נשימה. אי־שם ביניהם, יֶשנוֹ עכשיו בודאי גם נחום, ישנוֹ, ישנוֹ!… “ידיד־נפש!” – בקע ועלה תיכף מאצל התיבה הבלתי־נראית קול חדש לאזני, מין קול עליז־נוּגה, – “הדור נאה זיו העולם, נפשי חולת אהבתך”… “זה כמה נכסוף נכספתי”… כן. זה היה קול מחוץ לגדר הקולות.


המלצות קוראים
תגיות