I. עזר למשטרה 🔗
משהתחילו המהומות בעיר, וביחוד לאחר שמצאו בבוקר אחד את הכרוזים בחצר הקסרקטין, הוּרע לנו, החיילים היהודים, ביותר. בפקודה אל הלגיון נאסר בפירוש לשלוח יהודי אל העיר ומכל־שכּן להרשות לו ללכת העירה לצרכיו. הקסרקטין קיבל מעכשיו בשבילנו גם את האופי של בית־האסורים.
ואם על העיר בכללה אפשר שהייתי יכול לוַתר, הנה אחרי בית אחד שבה הייתי נוהה מאד. בית זה היה בבחינה “אוֹאַזה” בכל אותה תקופת־החיים החמוּרה שלי. חוץ מבכל יום ראשון בשבוע ובכל יומא־דפגרא מתגנב הייתי לשם גם בימות־החול על ידי מה שהשתדלתי תמיד להיות שליח לדבר־שירות, כגון לשאת ה“פקודה” אל קציני הרוֹטה וכדומה. עם גליון זה (שבין יתר הענינים הכיל בתוכו על פי רוב גם אי־אלוּ הגבלות חדשות בנוגע לחיילים “בני האמונה הישראלית”), כשהוא תחוב בתוך הקפל של שפת־השרווּל, הייתי עולה במדרגות־העץ של אותו מעקה חביב. נפלא בשבילי היה המעבר מאוירו של הקסרקטין אל זה של אותה משפחה קטנה ונאצלה: שני האחים ואחותם הצעירה סוֹניה. פניה של זו היבהבו לעינַי בעוד שעה קלה מבעד להבלו של המיחם, הכרסתן הסנטימנטלי, שלא איחר להוריד את דמעות־האושר הרותחות שלו. – כמדומה לי, ש“מוּנדיר” חדש לך היום… – הערה מעין זו היתה מבליעה סוֹניה מן הצד בתוך השיחה ה“נשגבה”, שבה הייתי מפליג עם אַחיה, ואנחנו, נלהבים וכבדי־ראש, לא הרגשנו בה ובהערתה. אך לאחר ששבתי בשעה מאוחרת אל הקסרקטין הייתי תופס את עצמי, שאני עומד קפוּי על מקומי, בין חליצת שרווּל אחד לשני, אובד באיזה פיזור־נפש משונה, והכּל, הכּל מסתובב אצלי מסביב לאותה הערה ריקה: “כּמדומה לי, שמוּנדיר חדש לך היום”…
לא קשה, איפוא, לשער, כמה הציק לי אז “המאסר הביתי”, ולא פעם התמרמרתי ביני לבין־עצמי על כל אותה “חברה”, שבעטיהּ בא לי כל זה, עד כמעט שנתקבלה על הלב קריאת־התגר, שסגן־הקצין דיאקוֹנוֹב קרא באחד הלילות: – היהודים בעיר אינם נותנים מנוחה!
ורק משנודע לי תיכף במה הדבר אמוּר, שמחתי מאד. נתקבלה פקודה, כי על הרוֹטה שלנו להתלבּש ולהזדיין וללכת בתור עזר למשטרה (בימי המהומות הללו נפל לעתים בגורלנו, עוד קודם לכן, להתגלגל בתוך רובע המשטרה – על כל צרה שלא תבוא). דיאקוֹנוֹב, שנצטווה אז להיות המפקד שלנו, מֵצר היה על שחמסו ממנו את שנת־האדון שלו תחת השמיכה ה“קאפּראלית” השׂעירה והחמה, אבל אנו, החיילים הנמוכים, השלכנו מעלינו בחשק את השמיכות האפורות, המדולדלות והמטולאות, כי ההליכה אל העיר, ויהא אפילו בחצי הלילה ותחת פקודה, משׂחקת היתה לנו ביותר.
– אחת, שתים, שלוש!… – הדריכתנו הפקודה הצרודה על פני הרחובות הנרדמים ושחורי־הקרקע, שחרורית של ראשית האביב. ברובע המשטרה, בתוך האגף הקטן שבירכתי החצר, מצאנו שני שוטרים יושבים אל שולחן קטן ומשחקים בקלפים. החדר היה ארוך וצר, תחת תקרה נמוכה ושקערורית, שכמו זו של הבית לחיל־המשמר, הטילה חבלי־שינה על כל הבא בצלהּ תיכף לכניסתו. דלת נעולה וחוֹר באמצעיתה בכּוׁתל שמימין ודלת כזו גם בכותל שמשמאל. מאחורי הראשונה נמצאה תפיסה לזכרים, ומאחורי השניה – לנקבות. – לפי שעה נחוץ לי רק חייל אחד, – קם לקראתנו אחד השוטרים – שיהא מהלך עמי קצת ברחובות. השאר יכולים להישאר כאן ולעשות מה שלבם חפץ. מי רוצה ללכת עמי?
– אני!
עם הרוֹבה על שכמי (אגב, מחוץ לקסרקטין רחשתי אהבה מיוחדת לנשק שלי) הלכתי על יד השוטר ברחובות הדוממים. פה ושם מוּארים היו רק חלונות הנַחתומים. נכנסנו גם לרחוב המוהילובי. הנה שלט הסנדלר הסמוך לאותו בית, הבית שלי. עצרתי את פסיעותי. תריסי החלונות מוּגפים ואפלים כל הסדקים. “היודעים אתם, בלילה פלוני, בשתים אחרי חצות, עברתי על ביתכם – מה חלמתם אז?” – כך, לעת מצוֹא, אדבר אל האחים במעמד־האחות… והשוטר דיבר והתפלסף באזני כל העת על אודות… מעשה בראשית (גירסא דינקותא!). באנו עד הגשר. כמו עכשיו אני שומע את המולת הנהר העולה על גדותיו בצירוף הלהג של ה“גוֹרוֹדוֹבוֹי”: “אַדם, אַדם”… כששבנו אל בית־המשטרה, כבר דימדם היום. לא הספקתי להציג את רוֹבי, ומחוֹר הדלת שמימין קרא לי קול בשמי. ניגשתי והצצתי – בין המון נערים יהודים היו כלואים שם גם אותם שני האחים. היה “ציד” גדול באותו לילה, ונלכדו אף הם. פני שניהם היו חיורים מאי־שינה ומבקיעת־השחר, ומעולם לא היו מלבבים כל כך, כמו ברגע זה.
– רוצה אתה לראות את סוֹניה? – סח לי האח הצעיר – גם היא כאן… עברתי אל תפיסת־הנשים שמנגד, אך אל דלתה של זו לא יכולתי להבקיע בשום אופן. החיילים כולם צבאו כאן צפופים, צחקו, ניבּלוּ פה והתנגחו חד את אחד בשל הבטה דרך החור.
II. בנות הערלים 🔗
– הכתף השמאלית בראש! – פּיקד מאחרינו מפקד־הרוֹטה שלנו, הקפיטן אוּשאקוֹב, בקולו המכוער (בו שמעתי תמיד מעין צריחת חמס על זנוני אשתו הידועים לכּל), ואנחנו חניכיו, כארבעים חיילים במספר, מזוּינים ברוֹבינו ובשתי קופסות פטרונים לאיש, פסענו על גבי נוצות, שברי־רהיטים, ספרים עברים. מתונה ובלתי־מובנה היתה הפקודה של הקפיטן, שלפיה עשינו קפנדריות משונות ופסחנו על כנופיות־הפורעים, שבינתים עשו את שלהם במנוחה – לעינינו.
את חברי למערכה שמימיני ומשמאלי חדלתי להכיר – כל כך נשתנו פרצופיהם, אפילו הטובים שבהם, שבחיי הקסרקטין הם נוחים ביותר, נתלהטו עכשיו באש זרה, ופעורי־פּה התענגו, התענגו על כל הנעשה מסביב. אַי “חַיֶטשקי”, היאך הן צורחות! כי צעקו, צעקו אז נערותינו וקרעו רקיעים. היה טמטום נפשי – ורק מוֹמנט אחד, זכורני, הרעיד סוף־סוף את המפרקת והדמיע את העינים. בקרן אחד הרחובות קיעקעו וניצלו הבריונים חנות־מכולת, ו“שִקסוֹת” “עטו אל השלל”, פיצלו סוכריות וצחקו אגב כך בקול, בראותן כיצד מתעללים הללו ביהודי זקן אחד, “פן תעלוזנה בנות־הערלים” – חלף אותי רעד־הדורות, ועיני רטבו מתוך התרפקות פנימית על דָוִד. “וימַדדם בחבל, השכב אותם ארצה, וימַדד שני חבלים להמית”. דָוד, דָוד שלנו!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.