מי זה אמר, שהפקידים, הפנקסנים ואנשי המשרדים בכלל הם אנשים “יבשים”, ללא זיקה לדברים שבלב, לדברים שבשירה? לא נכון. עוד באירופה הכרתי פקידי בנקים, פקידי דואר, אשר יחסם לפיוט ולמוסיקה היה אינטימי מאוד. מהם אפילו פייטנים וקומפוזיטורים בעצמם. הנה הם יושבים אל שולחנותיהם, כולם מעשיוּת קרה וחולי־חולין, אבל כל אחד מהם איזו פינה חבויה לו, בה הוא… משורר. אַל זלזול!

כי על כן אין לתמוה כלל, אם המנהל של אחד המוסדות הציבוריים בארץ, איש “קשה” למראית עין, נתון למפעלו ולמקצועו, התרגש ביותר, בבוא לביתו אחד העולים החדשים ובהתודעו אליו כבן־עיירתו שבגולה הרוסית (פגישות מופלאות כאלה עם חברי נעורינו וילדוּתנו אינן נדירות כאן. קיבוץ גלויות!).

נפעם עד היסוד, הסתער על אורחו:

– הזוכר אתה את הרופא, הדוקטור זרחי? הזוכר אתה את מרדכי המשוגע? את שדות־השלג והזאבים בלילות? הזוכר אתה את שמעון החנוני ואת בתו קריינה, הנערה השחרחורת?.. – “המרשעת”?.. – כן, כן, “המרשעת”! הלא זה היה כינויה בפי כל. כי כגודל יפיה כן גדלה גם רשעותה. הזוכר אתה?..

כך הפליג האיש הלאה, הלאה, נתלהב יותר ויותר ולא התאפק אפילו מתוספת זו: – פעם נשלחתי לביתם בהשכמה מוקדמת וראיתיה, את קריינה זו, על משכבה, שקועה בשנתה, מכוסה לא כהוגן – באפלולית השחר… נער כבן שלוש־עשרה הייתי. כשלושים וחמש שנה עברו מאז, עולמות נהפכו בינתים, ואני עצמי עברתי דרך אלפי גלגולים, אבל זאת איני יכול לשכוח עד היום! והוא לא נלאה לשאוב מאותו עבר רחוק, אגדיי, עוד הרבה, הרבה, ופניו נשתלהבו במין השראה עליונה. איזו פגישה מופלאה! עם מי, עם מי היה יכול לדבר כל כך על כל אלה?!

סוף־סוף הגיעה שעתו של האורח ללכת. הנה הוא קם ואומר: – אני מוכרח להודות, שבעצם באתי אליך בענין בקשה אחת. אולי יש לאל ידך להמציא בשבילי איזו עבודה במוסד שלך? אני מוכן לעשות כל מלאכה, כל מלאכה, ולו גם בשכר מינימלי מאוד, ובלבד שתהיה לי אחיזה כלשהי… עולם הילדות על כל פלאי פלאיו נהרס כהרף עין. שדות השלג, הזאבים, קריינה היפה ו“המרשעת” – הכל, הכל נעלם פתאום, חלף עם הרוח.