רקע
גרשום שופמן
כאן בארץ...
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

בנכר, בין הגויים, טושטשו זכרונות הילדות; הסביבה לא היתה יפה להם. אחרת כאן בארץ, מששבנו אל עצמנו. עם כל הזדמנות נוחה לכך חוזר וניעור העבר הרחוק, חוזר וניעור. ראשית ואחרית נפגשות.

המצה הטריה וריחה מעלים בזכרוננו את פסחי ילדוּתנו ואביביה. מתחת לשלג המשחיר, ההולך ונמס, מבצבצות בחצר האבנים המוּכרוֹת, אבן אבן וצוּרתה, אבן אבן וגוונה. נודף ריח דליי־העץ החדשים, שנשאנוּם במוט בשנים, מלאים מים עכוּרים, אבל משמחי לב ומרוממי רוח, מים של פסח, אותם שאבנו מהשטפונות הגדולים של הפשרת השלגים. רחש־נפץ בחללו של חוץ: נפץ המצה, בהינשׂאה ברחוב חבילות חבילות, ונפץ הקרח בנהר. שקקו ואָשדו הפלגים מסביב והממונו. ערגון וכלות־הנפש.

אחי הגדול, משה, הביא מהספריה ספר מספרי מאפּו. שנים רבות עברו מאז, ועדיין אני זוכר את המקום, בו העלם מנחש בלבו: האם אדיבות פשוטה היתה זו מצד הנערה, תודה על השירות שעשה לה, או… אהבה. הניחושים הנצחיים! שנים רבות עברו מאז, עולמות נהפכו משורש, למאפו (את חטאי אני מזכיר היום) לא שבתי במשך כל הזמן, ומקום זה בסיפורו לא נשתכח מן הלב, לא נשתכח. והלב באבוֹ, המלא על גדותיו, ריטט ברוחות הפושרות, חולה־אהבה. אייכן, בנות הארבע־עשרה, בנות החמש־עשרה, עם נמשי־האביב הראשונים על חטמיכן המופלאים? אייכן, הילדות הנאהבות, הראשונות? אייכן?.. כאן בארץ הן עתה, נשי השׂיבה.


המלצות קוראים
תגיות