רקע
גרשום שופמן
דמויות־זכרונות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

א


ילדה חוּמה, גדלת־קומה ודקת־גו. חוטם קטן וישר, עיני־רשעוּת, וחרמשי תכלת מתחת להן. יבלות על האצבעות השזופות, הדקות והארוכות. מיחוש לה בלבה, וכפעם בפעם באמצע הלימוד היא שמה ידה על חזה, ונושמת נשימה כבדה.

– נו, יהי הפעם די – קוראת אמה החנונית, אשה גסה, שפרצוף גבר לה, והמורה מתנשא ממושבו, חש רגע אחד את רטט יד תלמידתו בתוך כף ידו, ויוצא. שונאת היא את הלימודים, את הספרים, את המורה. – מה לך, קריינ’לה, כי תבכי? – גוחן אליה אביה־זקנה – הלב?

– הלאה ממני! – בועטת היא בירך הזקן, בועטת בכל כוחה, וניכר שרווח לה. יוצאת היא אל חנות אמה, ושם היא עומדת בפתח שעה קלה ומביטה החוצה. – הנה כבר הולכת אליך ה“מלמד’יכה”!

שונאת היא את הקונות העניות ואת שיחותיהן, והיא חוזרת הביתה, ששם מלחמה לה תמיד באחיה השחור, הצעיר ממנה. היא קוראת לו: – צועני! והוא עונה לה:

– מכשפה!

כל היום היא מבלה בבית. אינה אוהבת לטייל בחוץ, וביום השבת, כשהיא מתרחקת בלוית חברותיה אל מחוץ לעיר קצת, הרי היא הראשונה שמאיצה:

– נשובה נא!

אינה סובלת את המרחב, את כיפת־השמים מעל לראשה, את סדני האילנות, את מפלשי החורשה.

שונאת היא את הלילות עם חלומותיהם, את כתמי הירח על אדן החלון. מתכנסת בכסתות על משכבה ומקפידה להתכסות בשמיכה יפה־יפה, אפילו כשחם לה ביותר. יש שהיא מזדעזעת בשנתה על־ידי מגע־שפם בשפתיה, שפם לח וקר – והיא מקיצה ויודעת מיד, כי אביה־זקנה הוא זה. כל יום המחרת היא מוחה את פיה בלי הרף, מתמרמרת ובוכיה, ובועטת תכופות בירך הסבא בכל כוח רגליה הרזות.


 

ב


אם. תינוק בעריסתו. החדר צר וטחוב. רטובים הקירות, רטובה התקרה, ועל הדלת הצבוּעה זולפים מטה זילופי־מים. רותחים התבשילים על הכירה, וכשהיא יוצאת לשאוב מים, הם “גולשים”. טרחות ודאגות ועבודה, עבודה. רוחצת את הרצפה ומסתמקת אגב גניחות תכופות. הנה היא מתעטפת בסודרה הגדול והשחור, נוטלת סלה ויוצאת השוקה; שבה היא בעינים דומעות מהרוח, מסירה את סודרה מעליה ומעבירה קור בכל חלל החדר.

בלילות היא כובסת את חיתולי־התינוק, מותחת חבל מפינה לפינה, באלכסון, ותולה עליו את הסחבות הרטובות. עששית קטנה מאירה את הקערות ההפוכות התלויות על הכתלים. ובמיטתה אחר־כך נושף־ונוחר התינוק ויונק… – אל תרסק את בשרי! בעלה עובד אי־בזה עבודת־לילה. בבואו לארוחת הצהרים, היא מתאוננת לפניו, כי אין לה מה לאכול וכי התינוק מוצץ את לשד עצמותיה. אוכלת היא עמו מקערה אחת, ולאחר שהוא הולך היא אוכלת שוב, לבדה, גוחנת אל הקערה, מסתמקת וגומעת בכל נפשה, בכל מאודה.


 

ג


זקנה כבת ששים. מלחמה לה תמיד בנכדיה:

– תולעים יאכלוכם, יכרסמוכם!

שוכבת היא תמיד על גבי התנור – מפני הקור שבבית. וכשסוּפת שלג מתחוללת בחוץ, עד שאי אפשר לפתוח את דלת הפרוזדור, היא אוהבת ללכת בנעליה הקרועות אל החנות לקנות מה – דוקא. “מה לי חיי?!” קדירה משתברת לפרקים, והיא עולה אל עליית הגג להוריד משם קדירה חדשה מכלי הפסח. וכשהיא בתוך העליה הדוממה, אצל ארובת־העשן, ומסביב לה מתגלגלים “שמות”, בקבוקים, כפתן בעלה שמת עליה אשתקד, – היא אומרת לעצמה בקול:

– מי יודע, אם גם אחיה עד הפסח?!

מאכלה על־פי־רוב פת בבצל. קולפת היא את הבצל בידים רזות ומהירות אילך ואילך – כקוף. ויהיה הבצל גם מר מן המר – עיניה אינן דומעות.


המלצות קוראים
תגיות