כשרידי חורבות מתקופת התנ"ך נראים מרחוק הכפרים הערביים. מה שם פנימה?.. מה?.. עצומה הסקרנות.

והנה ניתנה לנו, לי ולאשתי, ההזדמנות לבקר באחד המקומות הללו בלוית איש, שמשא־ומתן לו עם העם השכן. עולה ויורד האוטו בהתקרבו לשם, מזדעזע תכופות, דרך מעלות ומורדות, חתחתים ומהמורות. והנה נכנסנו לכפר… אבנים, שיחי צבר וילדים, ילדים, ילדים. אלה רצו אחרינו וצבאו אחר־כך פתח הבית, בו התארחנו.

אין כסא! הוכנסו מזרנים משומשים בשבילנו והוטלו על הקרקע לישיבה. בעל־הבית, ערבי בריא, שחור־עינים ולבן־שינים, שופע חיים וכוח, הסביר לנו פנים ועמל להנעים את ביקורנו ככל האפשר. בספלי־חרסינה קטנים, עתיקים, הוגש לנו קפה שחור, ממותק ביותר; טעם זר.

אפלולית, קירות אטומים, ללא חלונות. רוח כהה. בעטיפותיהם ובגלימותיהם יושבים ערבים קודרים (שכנים כנראה) על הרצפה הערומה, נשענים בגביהם אל הקיר, הוזים, תפוסי בטלה, כמחכים לביאת הנביא. האחד תבלול בעינו… אֵי־אילו בחורים זועפים נכנסו ויצאו, ומבטים נוקבים ננעצו בנו מכאן ומכאן (זכרתי את אברהם: “אמרי־נא אחותי את…”). במטאטא הניס בעל־הבית את המון הילדים מלפני הפתח הפתוח, ואלה נתפזרו בצחוק־שובבים ושבו ונתקהלו. אגב שרבוב־צואר הציצו אלינו בעד פתח צדדי שתי נערות חיורות, מכורבלות שחורים – תוהות, משתאות, נדהמות. הסקרנות עצמה! כאילו ירדנו אליהם מן השמים.

בן־לויתנו נשא ונתן בינתים בלשון־ערב עם בעל־הבית, ידידו משכבר הימים, באיזה ענין שביניהם, גמר וקם ללכת. אבל הערבי הפציר בו, שנשהה כאן עוד מעט, הפציר נמרצות, וכשזה סירב, לחץ עליו בידיו להושיבו על מקומו חזרה – בחזקה, בחמת־כוח, ב“רציחה” כמעט. סוף־סוף הושטנו יד:

– שלום

– שלום, שלום!

נשמנו עמוקות באויר השדות. ובכן, סיפקתי את סקרנותי במקצת. ואילו שאלוני: “מה ראית שם?” הייתי עונה קצרות.

– אך גוש־סקרנוּת אחד ולא יותר.