רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

קבוצת הנערים כבשה את המגרש מחוץ לעיר בקרב כדור־רגל. את כל צמאונם למשחק זה הם מרוים עכשיו כאן. כי שם הלא אסור היה להם לא רק להשתתף במשחק עם בני הארץ, אלא גם העמידה מן הצד בתוך ההמונים המסתכלים סכנת־נפשות היתה כרוכה בה.

עדיין לא החליפו את שמותיהם הראשונים: אוֹטוֹ, פּאוּל, הארי, וכו'. מתרוצצים, קופצים, מזנקים. חופש ודרור! רק על כך בלבד, על שעה של קורת רוח זו בלבד, הניתנת כאן לילדינו אלה – ויהי אשר יהיה – מוצדקים רחשי תודתנו לתיאודור הרצל!

כפוף תחת שק תפוחי־זהב, שהוא למעלה מכוחותיו, הולך ובא נער ערבי, מתעכב כאן, פורק מעליו את משאו, מתיצב מרחוק ומסתכל. פעמים, בנפול הכדור בסמוך לו, הוא מנצל את המקרה ובוטש בו בזה ברגלו היחפה, השחומה, המלוכלכת ברפש נוקשה. באושר גדול משתלהב פרצופו הנאה; ניכר, שאלה הם הרגעים הכי גדולים בחייו.

נחירים מורחבים לו, ועיניו, שלא כעיני רוב בני ערב, כחלחלות דוקא ושפע זוהר להן. דק־גו, גמיש, ונאמן למסורת אבותיו, הוא סוחב בסבלנות את סרח העודף של המכנסים השחורים אשר לו. יליד הכפר הסמוך, הוא מכיר היטב את כל הנערים הללו ויודע לקרוא לכל אחד מהם: אוטו, פּאול, הארי וכו'. והם אף הם מכירים אותו, את הנער הערבי, וקוראים לו:

– משה! כי זה שמו.


המלצות קוראים
תגיות