רקע
גרשום שופמן
שלושה שסיפרו
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

בעל חנוּת־עורות היה מכרי זה בוינה, חביב על לקוחותיו, הסנדלרים ה“אריים” שהיו באים לקנות אצלו את כל החומר הנחוץ להם אפילו תחת השלטון הנאצי; בחשאי באו, בצנעה. עד שבלילה אחד נאסר ונשלח לדאכאוּ. משנתקבל בשבילו סרטיפיקט והוא עמד להשתחרר, בדק את גופו רופא המחנה, פזל בעינו האחת כלפי סימני הפּוּלסים הטריים, השותתים דם, ופקד להשהותו עד שאלה יגלידו. בימים הראשונים עוד היו מתביישים קצת וחששו למה שיאמרו הבריות בחוץ־לארץ.

והנה סוכן־הפחמים נַגלר! יהודי כבן ששים, אבל בריא, עליז, ליצן וחומד חיים. אף הוא עבר את כל מדורי הגיהינום. אף הוא התענה במחנה הסגר. –…אין השד נורא כל כך – סיפר – האוכל טוב היה. אם הקפדת על הנקיון ושמרת על ה“סדר” כמצווה, לא נגעו בך לרעה. אמנם העבירונו לפעמים תחת שבט הנוגש, אבל אני השכלתי להתכופף ברגע הנכון והמצליף החטיא. עוד מרחוק עקבתי אחרי תנועת המגלב וכיוונתי את הרגע. צריך רק לכוון את הרגע הנכון!.. עכשיו אני כאן והריני מוכן ומזומן לעשות כל מלאכה, כל מלאכה, בעיר או בכפר, בשדה או בכרם, ובלבד שאוכל לחיות… מכר שלישי, יהודי מאמין ונוטה להזיה, סיפּר:

–…מצטופפים היינו בחדרי המשרד הארצישראלי לשם סידור הניירות והנה – הגסטאפּוֹ עלינו! הכונו מכות רצח, פּישפּשו בכיסינו, לקחו את כל תעודותינו ואחר כך פקדו עלינו לצאת שנים שנים. בשער למטה חיכו לנו שני בריוני ס.א., אחד מזה ואחד מזה, ומגלביהם בידיהם. בעברי בין שניהם, נדמה לי רגע, כי הבית התמוטט ונפל על ראשי, ורק משראיתי כיצד הם מחליפים חיוך ביניהם, הבינותי, שאין זה אלא הכאה במגלב. הלכתי נכחי ושמעתי קול אשה מאחרי:

– יקנח נא את הדם! כסהרורי צעדתי הלאה, הלאה. למדינה זו נמלטתי בשעתי בימי הדמים באוקראינה; את האדמה הזאת נשקתי בדרוך רגלי עליה – והנה!.. לא יכולתי להתאפק מבכי. נתמלאה הסאָה! עכשיו, הירהרתי, מוכרח לבוא הגואל. עכשיו אין הוא רשאי להתמהמה עוד אף רגע! פתאום – תשואות סוערות מכל צד, תשואות המונים מסביב, דגלים אין קץ ופרחים, פרחים, פרחים. הגואל?.. במעומד על גבי אוטו, במועל יד, צץ לקראתי הוא עצמו על כל זעוות־פרצופו – היתה זו כניסתו הטריאומפטורית לוינה – סמוך־סמוך, פנים אל פנים!! כה סיפר השלישי.


המלצות קוראים
תגיות