ביוהרה מיוחדת אוהבת היתה קיטי, בת הארבע־עשרה, להטעים קריאה זו, בפנותה אל אביה, בעל המסבאה, הנס קיזלינגר, כדי שהאורחים הזרים, שהיא משמשת אותם, ישמעו וידעו שאין היא כאן נערה משרתת־מלצרית, אלא הבת. הימים הטובים עוד היו במדינה. האנשים ישבו אל השולחנות הארוכים וסבאו יין ובירה ולא שעו בדברי “פוליטיקה”, הם ונשיהם וילדיהם. ניבול־הפה עבר כל גבול… עד שקיטי, בעצמה ילדה קטנה עדיין, קיטרגה:
– לוּ, לפחות, לא היו ילדים נוכחים כאן!.. כן, עוד שלום ושלוה מסביב. אשת המוזג, אף־על־פי שבת ישראל היא, חיבה יתירה נודעה לה מצד כל בני הפרבר, והקצב המגושם אלואיס וגנר, כטוב לבו ביין, שׂם ידו העקובה מדם על ירכה ברגע שזו העמידה לפניו את הכוס המלאה. והיא אף היא לא כיהתה בו הרבה, אלא סנטה: – כלום ביער אנחנו?!
ברם, האידיליה לא ארכה הרבה. רוחות חדשות התחילו מנשבות, ואת מקום ההלצות הגסות וניבול־הפה תפסו ה“פוליטיקה” והשטנה על היהודים. הקצב וגנר שוב לא שלח ידו אל המוזגת! בשארית כוחותיו נאבק הקנצלר, קטן־הקומה, עם הנחשול הנאצי עד שנפל חלל. פעמיים נפל: קודם הרגו הבריונים אותו גופו ואחר־כך ניתצו את האנדרטה שלו. וזה שבא אחריו, איש תואר, נכנע סוף־סוף אף הוא. בן־לילה השתלט צלב־הקרס, ודגליו הענקיים התנפנפו בבוקר ברוחות הרעות, הטמאות, הקטלניות. ברקיע־השמים הופיעו, להקות להקות מטוסי ה“רייך”, מסומנים בצלב־הקרס אף הם; אלה ניסרו וטירטרו וזימזמו בלי הפוגות, בלי הפוגות.
ימים קשים הגיעו לקיטי. חברותיה התחילו מתנכרות אליה, והאחת הנאמנה לה, מוכרחת היתה להתנצל לפני האחרות בדיאלקט השטיירי שלה: – הלא רק “האַלברטה” (יהודיה למחצה) היא!.. לבסוף בגדה בה גם זו, והיא נשארה לבדה, לבדה. אבל הנה קמה עליה רעה מביתה, רעת־הרעות: אביה נעשה פתאום נאצי קנאי אף הוא, אף הוא, והפירוד בינו ובין אשתו בוצע באופן ברברי. ככה נסתחפו גם שתיהן, היא ואמה, בגורל המשותף לכל בני גזען.
התחילו הריצות והפרכוסים ממשרד למשרד לשם סידור הניירות ורשיון היציאה. ושם, במשרדים הממשלתיים, יושבים הפקידים החדשים, איש איש וצלב־הקרס בדש בגדו, וברוּמוֹ של כותל, ממעל להם, כבר סולקה תמונת הקנצלר העדין, האציל, ובמקומה קבוע דיוקנו של “המנהיג” על כל תיעובו, על כל הזוועה שבו… הממונה על סידור הדרכיות הסתכל בה באשה וקבע בקול את סימני פרצופה ורשם בתעודה: החוטם ישר, צבע העינים שחור, שער־הראש.. מכסיף. ורק עכשיו נתחוור לה לעצמה, כמה סבלה במשך כל הימים והלילות הללו, כמה סבלה!
ברגע האחרון, בתא הרכבת, ההולכת לטריאסט, הופיע הנס קיזלינגר במדי ס.א., ומבלי הביט לצד האשה, ניגש אל בתו ונשק לה על פיה ושב ויצא. כהרף עין נתרחש הדבר. בעד האשנב הוציאה ראשה הנערה המזועזעת וצעקה אחריו: Vater!… והרכבת זזה.
כחולמת היא מתהלכת כאן, בעיר החוף – זרה, בודדה, מקשה להתאקלם. לא מזמן מתה עליה אמה, וסופה שהיא, קיטי, נכנסה לבית זר כמשרתת, מה שלשעבר, בבית־אביה, לא חפצה, שהאורחים הזרים יחשבוה לשכזו בטעות. בפרצופה מבליח משחק שני היסודות הגזעיים, העוינים זה את זה, ונפתוליהם. היאבקות פנימית, חשאית, גנוזה־גנוזה, לפני ולפנים; דו־קרב בנושא אחד. חיוך טוב יש לה בשביל החיילים הנכרים, המשוטטים ברחובות. גם לערבי הצעיר, המשכים לפתח גבירתה, עם הפירות והירקות, היא מסבירה פנים; זה מלחית לרגליה ותוחב לה, בתור תוספת חינם, שני תפוחי־זהב גדולים לתוך שני כיסי סינרה, אחד מזה ואחד מזה.
עתים, בשבתות, מוליכות אותה רגליה אל המושבה הגרמנית, ושם היא מטיילת לאט במשעול הצר, לאורך הגדר, ומציצה לתוך החצר פנימה. ארוכות־ארוכות היא מסתכלת בתרנגולות, טובות־המראה, על גבי ערימת הזבל, וסופגת בצמא את הקריאה הממושכת של התרנגול האדום הגדול, הבריא, החסון. עד שהשוטר היהודי, על משמרתו, נוזף בה מרחוק על שהיא מתעכבת כאן ומתקרבת אל הגדר יותר מיד.
געגועים על אביה ניעוֹרו בה בימים האחרונים. במיוחד תוקפים אלה אותה במקלט, בין אזעקה לארגעה, בראותה את בנות גילה מתרפקות על הוריהן. והנה פעם, עם חצות, בליל ירח, לא היתה האזעקה בכדי: זמזום רחוק־רחוק, דק־מן־הדק, קלטה האוזן מבעד ללהג הרב. “שקט!”… “אלה הם לא שלנו – זמזום זר”… אותו הזמזום – מאז, משם. הוא הוא! ברי: האויב חג עכשיו ממעל לראשינו. והנה… נפלה פצצה בסמוך־בסמוך והרעידה את האדמה ואת הבית. הנשים צווחו באנחה והבנות נשתלבו־נצמדו נערה נערה בזרוע אביה ומתוך כל זאת בקעה ועלתה צעקת קיטי, צעקה־קריאה, בה פחד־מות וסילוּד־פגישה נָשָקו: Vater!.. –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.