רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה


כמו על שרטון בלבב ימים עמדה החופה. מדיו האפורים של החתן־החייל, שאולי עוד היום או מחר ישוב לחזית, נזדקרו מתוך התלבושת הכהה, החגיגית, של קהל הקרואים. הוא חייך בשעת הטקס המסורתי, וגם הכלה הרכה בשנים חייכה, אגב סיבוביה, מבעד לצעיף השקוף. חייכו המסתכלים הסקרנים מעל הגזוזטרות מסביב. סדקי־עיניים צרים, “סיניים”, היו לרב, איש התואר, שסידר את הקידושין, ונראה כמחייך אף הוא.

ברם, אבי החתן, ידידי היקר לי, ששאר־רוח לו, לא חייך; אם לפני שעה קלה, בחדרי ביתו, קיבל את האורחים בסבר פנים, מתעלס ומתבדח, הנה עתה בחצר, תחת השמים, לנוכח החופה, עם הפסוקים ו“הברכות” היוצאים מפי הרב יפה־הקול בזו נעימת־הדורות הנעלה והענוגה, נעשה רציני מאוד. עמדתי משתאה לו, כי גם נתעדן האיש, נתאצל וייף.

והנה נתמלאו עיניו דמע, רטט־בכיו עבר אל אחרים וגם בי נגע. היתה זו בכיה חרישית, מאופקת, על הרבה, על הרבה, על כל הנעשה לנו בידי האדם־החיה, על הכל. ועמנו, כביכול, בכה במסתרים הבורא עצמו: “ניחמתי כי עשיתים!” אבל מבעד לדוק־הדמע לא חדלתי לראות תוך כך את הידיד היקר באבהותו־התעלותו, בכל הוד נפשו – “ברוך אתה ה' יוצר האדם”.


המלצות קוראים
תגיות