לבושה שחורים, מתאבלת על בעלה, שמת עליה לפני שבועות מספר, הכניסה בשעתה, בוינה, את בנה־יחידה לגימנסיה. בנחמתה זו הבהיקה מתוך בגדי אלמנותה. עכשיו הלא פתוחה הדרך אל… “הדוקטור”, ולא דוקטור סתם יהיה מכס שלה, אלא דוקטור־רופא ורופא גדול!
הרבה כוחות ביזבזה האלמנה, כדי להחיות את נפשה ונפש בנה, עשתה כל מלאכה בבית זרים, לרבות כביסה, והעיקר – תשלומי בית־הספר. שלח לחמך על פני המים!.. באחרית הימים יכלכל הוא את שיבתה. הנה חדר־ההמתנה שלו מלא חולים עד אפס מקום. כולם יושבים ומחכים כאן בקוצר רוח, ואילו הוא, הרופא המהולל, שהכל מאמינים בו כבאלוהים, מתעכב אי־שם, בביקוריו בחוץ. היא, אמו, עוברת ביניהם ומרגיעה: "האדון הדוקטור מוכרח לבוא תיכף. ודאי ‘חטפוהו’ דרך הילוכו ברחוב. האנשים מושכים אותו מכל צד. דיאגנוסטיקן גדול הוא!.. "
בינתים קשים החיים מאוד. חבלי פרנסה מזה ויסורי הנער בבית־הספר הנכרי מזה. תכופות הוא חוזר הביתה וחבורות כחלחלות מסביב לעיניו. היא רצה אל המורים, אל המנהל, קוראת תגר, מדברת משפטים ודורשת לענוש את הבריונים.
אבל גם המורים וגם המנהל אינם מזדעזעים כל עיקר, שומעים ואינם שומעים. כל השעות לפני הצהרים לא ינוח לבה, והרי היא מתלבטת מסביב לבנין הגימנסיה ומציצה לתוך חצרו דרך סדקי הגדר. הנה שעת ההתעמלות; הכיתה, בה לומד בנה, משחקת בכדורגל, בפיקוחו של המורה, גועשת בלהט הקרב. בצער רב היא רואה את מכס שלה עומד מן הצד, ללא השתתפות במשחק, בגזירת המורה, כנראה, כבלתי מוכשר לכך… לבה, לב אם, מנחש בזה סימן רע לעתידו, למלחמת קיומו, לעמידתו על נפשו.
סוף־סוף זכתה ליום, בו ניתנה לבנה תעודת הבגרות, ולאחר כמה שנים גם ליום הגדול, בו קיבל את הדיפּלום של דוקטור למדיצינה. אבל בכמה זיעה וזעזועים ודמעות עלה לה הדבר!
כבת שבעים ומעלה, מקומטה ומחורצה, היא מתהלכת כאן בארץ, בעיר החוף, ותיבת ה“סחורה” הכבדה בידה, בשרב, בחמסינים. אל הקומות העליונות היא מטפסת ועולה, מצלצלת, דופקת על הדלתות, מסבירה פנים לפותח ומתחננת: “קנו נא אצלי משהו!” והכל כדי לכלכל את עצמה ואת… בנה הדוקטור.
טבלה של רופא קבועה אמנם על דלת מעונם המשותף, קבלת חולים בשעות כך וכך וכו', אבל חדר ההמתנה ריק. אין מזל לו!.. החולים פוסחים על דלתו, פוסחים. מעולם, אפילו בימי ילדותו, לא נכמרו רחמיה עליו כל כך, כמו עכשיו. ברם כל זמן שהנשמה בקרבה לא תתנהו לנפול. היא, בת השבעים, תתמוך גורלו עד הסוף. מה לעשות?! נתקלקל המוטור – והרי היא דוחפת את כלי־הרכב בכוחות עצמה…
בזיעת־אפיה, במסירות־נפש ממש, היא מספקת לו את מחיתו, ומקפידה על תלבשתו, שתהא הולמת את “תארו”. וכדי להפיג את חולשת דעתו, הריהי פוקדת לפעמים את חדר האורדינציה שלו ומבקשת ממנו, שיבדוק את ריאותיה הקשישות. את פקודתו תוך בדיקה: “לנשום עמוקות!” היא ממלאה עוד יותר מכפי הדרוש, ואז נדמה לה רגע, כי תקותה עוד לא נכרתה.
בדעתו מראש כי איש לא יבוא, יוצא הדוקטור לפעמים לטייל גם בשעות המיועדות לקבלת חולים. ופעם אירע, שדוקא עכשיו נתעתה וצילצלה כאן אשה אחת. בסבר־פנים יוצא מן הכלל קיבלה אותה הזקנה וביקשה:
- הואילי נא לשבת. האדון הדוקטור יבוא תיכף. הוא עוד לא חזר מביקוריו בחוץ. האנשים מושכים אותו מכל צד. אין דיאגנוסטיקן כמוהו!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.