רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

כבן שבעים וחמש האיש, ועדיין הוא שלם בגופו. חוץ מאי־אילו מיחושים קלים הרי הכל כתיקונו. הסוף, כנראה, עודנו רחוק מאוד.

מעדנות הוא מתהלך בחוץ ומקיש במקלו על גבי האבנים כמתכוון לחוש את קיומו ביותר. פעמים אפילו לבו נוקפו. נדמה לו, שהוא נהנה מהאור ומהאויר לפנים משורת המגיע לו. כמי שנשאר בסינימה להצגה השניה בעוד שכרטיסו נפסל עם תום ההצגה הראשונה.

ברם סימנים חשודים, שמעידים על זיקנה, ניכרים בו בכל זאת. הנה מה שהיה תמול שלשום הוא נוטה לשכוח, ואילו מה שעבר עליו בשכבר הימים צף ועולה בזכרונו בחריפות יתירה. והדברים הישנים־נושנים הללו יש שמציקים לו מאוד. הנה הוא הולך ברחוב ונוזף בקול תוך שיחה עם עצמו: “מנוול שכמותו!” עוברים ושבים סבורים שהנזיפה מכוונת לאיש, שזה עתה התעסק עמו, ואינם יודעים, שהוא מתכוון ליריב מלפני חמישים או ששים שנה, שאולי כבר עלו עשבים בלחייו. פלוני אמר לו אז כך וכך… אילו בא זה עכשיו לקראתו היה סוטרו על הלחי!

פתאום צץ בזכרונו הנער ברוך, בן הסנדלר השכן בעיר מולדתו, אותו הבריון המנוּמש, שמירר לו את חייו. בן עשר היה אז, וברוך זה גדול היה ממנו בשנתים והרבה חזק ממנו. על כל צעד התאנה לו והכהו – ולא היתה הצלה.

כששים וחמש שנה עברו מאז – והנער הבריון עומד עתה נגד עיניו ממש… הנה הנו! על המדרכה, כאן בפרבר, הוא עומד, בעל הפרצוף המנומש, ופגיעתו רעה בכל נער העובר לפניו. ידו בכל. והנערים, כנראה, מכירים אותו ואת כוחו ומשתמטים מלהיכנס עמו בקרב. על תלמיד אחד, עובר לתומו עם ילקוט ספריו, התנפל על לא דבר, קרע את מצנפתו מעל ראשו והפילו ארצה.

הזקן נתמלא חימה, חימה כפולה ומכופלת…

– למה אתה מכה אותו?! בריון!!

– מה זה איכפת לך, זקן – התחצף הנער – הוא בנך?..

והוא הוסיף עוד איזו מלה.

– מה אמרת, מה? הנני אליך…

והוא הרים עליו את מקלו.

התלקח קרב לחיים ולמות. הנער תפס את המקל בקצהו השני והתחיל סוחב את אויבו, סחוב וטלטל אילך ואילך, וגם בעט בו ברגליו.

עוברים ושבים התערבו, בקושי הפרידו ביניהם והוליכו את הזקן לדרכו, מאחר שראוהו באפיסת כוחותיו. נושם־ונושף, ידו על לבו, נגרר אחרי התומכים בו ומילמל: “בריון שכמותו, בריון שכמותו!”…

אז לא יכול לו מחמת קטנותו, ועכשיו – מחמת זקנותו.


המלצות קוראים
תגיות