רקע
גרשום שופמן
בשדות שרונה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

במקומות ההם, משם נמלטנו, היססנו להפליג בשדות או ביערות גם בימים הראשונים הטובים. את טעם הנכר טעמנוּ במיוחד מחוץ לעיר. תמיד פונים היינו כה וכה. מי הולך שם?..

בנקודה זו מצאנו את המצב לא שונה בהרבה גם כאן, כי גם כאן נכרים עובדים בשדות הסמוכים. שוב העיר לנו והשדות להם, ושוב לא ניחא להיות “מהלך בדרך יחידי”. ורק עכשיו, בימים האחרונים, פני הדברים אחרים, ולוּ רק בשטח מצומצם זה, בו הכתוב מדבר.

פועלים יהודים, ורק יהודים, משחיזים את מגליהם וכוסחים את החציר הרטוב. בתוך עמך אתה איפוא גם מחוץ לעיר. רסיסי ליל אמש רועדים על העשב הכפוף, הרענן. והנה שדה תלתן (כאן אין צורך לחפש דוקא את ארבעת העלים; גם בשלושה האושר!) וזוג פרפרים לבנים מרחף ממעל לו. שאננה, באפס דאגה, נישאת סיעת־צפרים גדולה, כעין אריגה, מעשה רשת, בשיפולי הרקיע המעונן, מתמתחת תוך טיסה אילך ואילך ומשנה את צורתה רגע רגע. האם לא בפעם הראשונה אנו רואים את כל אלה? שם, בנכר, הלא ראינו ולא ראינו. שם יראנוּ לראות…

הרחקתי תעוֹת בשבילי השדות “אל כל אשר היה רוחי ללכת”. הצצתי לתוך אהלי הבדוים, אהלי הפּחים המוחלדים – “והנה אין שם איש וקול אדם… ואוהלים כאשר המה”…

הרגשה תנ“כית זו גברה עם כניסתי לשרונה. היו ימים שרק את תרנגוליה וחזיריה המפוטמים ראיתי בעד הגדר, והרי אני בתוך תוכה. גינות־הירקות ומשתלות הפרחים עזובות. נשמות. מעל גבי דלתות מזדקרות הכתובות הגרמניות הנשארות. “לשאינם רשאים הכניסה אסורה”. והנה בית ה”בירגרמייסטר" (ראש המקום) לשעבר, ועל כתלו פסוק מתהילים: “ועוז מלך משפּט אהב”. גם את פסוקינו לקחו להם!

אצל המהנדס היהודי הדר כאן אני מתארח עם אחד מידידי, שנזדמן לבית זה אף הוא. אנו מתהלכים בתוך משכנות נוחים אלה, אשר הוחזרו לנו, לבעלים הראשונים. “ועוז מלך משפּט אהב”…

בת המהנדס הצעירה, נערה נאה ועדינה, עודרת במעדר בתלמי הגינה שליד הבית, עודרת בשקידה, בדבקוּת, בין הברושים, בצינת בין־השמשות, ולקול טרטורי היריות מסביב היא נראית כמהרהרת: על אדמתנו אנחנו כיום – יהיה אשר יהיה.


המלצות קוראים
תגיות