בלי מטרה, לכאורה, היה הוּא יוצא בין־ערבּיים אל מדרכת־הטיול הרחבה, בעלת האבנים המרובעות והחלקות, אבל עיניו נתלבטו באי־מנוחה בתוך ים המטיילים, וביקשו, וביקשו. כמדומה, שהיא הולכת? גויעת־לב ופיק־בּרכּים. הרי זו מתקרבת ועוברת. לא היא! בדיעבד – ניחא. כובעים ומגבעות מרפרפים, מסתבכים ומתפרדים. היא!.. זה עוז־הברכים שלה, שמפלס לה דרך ומתפרץ קדימה, קדימה. הפרצוף החיור עם עיני־התכלת המחייכות, שאישוניהן קטנים וחדים, כאֵלו של עופות דורסים, מתגלה, אגב קידה, כמו מן הסערה. ולאחר שהיא חולפת, נפשו שבה למנוחתה לאט־לאט, נשיבת־רוח נוחה מלפפת את פניו כאילו לאחר פגישה סמוכה עם רכבת.
איזו תלבושת היתה לה עכשיו? מהי צורת כובעה? אין הוא זוכר. אפילוּ רשמי פניה במלואם ובדיוּקם נתמזמזוּ ונתנדפוּ מתוך דמיונו. כולה כמו הוצקה מכסף חי, ממין חומר חלקלק־מהבהב, בלתי נתפס, מתעתע־עינים. לכבשהּ – לכבוש את האושר בעצמו – לחבּקה ולנשק את צוארה האֶלַסטי, את משקעי־לסתותיה, את חיוּך־עיניה, לנשקה הרחק, מחוץ לעיר, בתוך חורשה רטוּבּה, בין אזוב, כמהין ופטריות רעננות!..
אך לפי שעה אין לו ולה אלא היכּרוּת קטוּעה בלבד. עתים נטפּל הוא לה וּמטייל עמה קצת, ואז, שיכּוֹר מקרבתה, אין הוא מכיר רחובות אלוּ, הידוּעים לו, והמכרים, הידידים, שמזדמנים בדרכו – זרים מטוּשטשים, פגומי־דמות.
הדיבוּר רוטט, קטוּע, וקשה לרכזה ולרתקה קצת לענין אחד. הכסף החי זע תחתיו, מפרכּס, מתפּרץ, והבטותיה יהירות, פזוּרות ורחוקות־רחוקות. יותר משהיא שומעת היא מדברת. מנתרת מענין לענין, וּבלי רחם היא משסעת באמצע את כל אותן האמרות, שחוברו בשבילה במחשבה תחילה ושאהבה כבושה מפעפעת בהן.
– אמש, בשעה מאוחרת, עברתי לפני ביתכם והצצתי אל חלונותיכם. כל החלונות היוּ אפלים, ורק חלון חדרך…
– יודע אתה, אני קיבלתי פרחים משווייצריה, מהקוּזין שלי…
ופעם שאל אותה:
– מה טיבה של בהרת קטנה זו בצלע־חטמך? כמדומני, שאילמלא היא, לא היה לך אותו הכוח…
– ואני כבר כמה פעמים הייתי אצל הרופא בגללה. אין לה שוּם תרוּפה. בחורף היא מתעלמת, אבל עם בוא האביב היא מופיעה שוב.
– כעין קוֹמיטה – מעיר הוא.
ובחורף, כשהשלג הרענן נופל על ה“בּוֹאה” שלה ומבליט את חיוך־התכלת של עיניה הערמומיות, הוּא שואל בנעימת־געגוּעים:
– והיכן היא ה“קומיטקה” שלך?
– הלא אמרתי לך, שזו מופיעה רק עם בוא האביב.
ובאמת, אך מנצנצים הפקעים על סרעפות־הגן השחורות, ופרחי סטוּדנטים ברחובות טסים על אופנַיִם, כשמַפרקותיהם הגזוזות מבהיקות לעין שמש־האביב – ה“קומיטקה” כבר יֶשנה.
ואז, במקומות בודדים, הוא רוצה לגחון ולנשק את ידיה, את צוארה הגמיש, את ה“קומיטקה” שנתחדשה, הכושפת כל־כך, אבל הבטותיה הרחוקות, הפזורות על שבעה ימים ומחוסרות־האהבה, מקימות כעין רשת אַורירית, רשת־מגן טמירה, שחוצצת בכוח בינה ובינו – ולעשות נסיון זה אי־אפשר בשוּם אופן.
ואך ברוב הימים, אחרי מלחמת־עקיפין ארוכה וחשאית, ומחמת סיבּוּכי מאורעות חיצוניים נוחים לכך, קפא הכסף החי, והפּיזור המשונה נתרכז לפתע. האישונים, אישוני עוף דורס, נתרחבו והציפוּ את חיוך־העינים ועוקצם השחצני טבע בלחלוּחית־ אהבה.
רשת־הכשפים, רשת־המגן, פקעה ונסתלקה בבת אחת, ופעם, מאחורי העיר, בחורשה רטובה, בין אזוב, כמהין ופטריות רעננות, גחן ונשק את ידיה, את צוארה, את משקעי־לסתותיה, את ה“קומיטקה”, אלא שבתוך כך הרגיש שהוּא כבש עכשיו יצור רפה, רגיל, רופס, אבל לא את היצור הקודם, המבליח, הבלתי־נתפס – את האושר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.