זה שבוּעות אחדים שלא ראה אותה, וכמעט שחדל גם להרהר בה. בשתים־שלוש מלים היא מקלקלת לתומה את הלך־נפשו וּמרעילה בעצמה את הרגעים הטובים ביותר, שהיא נותנת לו. אחרי טיוּלם האחרון נפטר ממנה על מנת שלא לגשת אליה במשך זמן רב. “אין היא יודעת לאהוֹב!”…
ביום־חורף פושר פגש אותה ברחוב בהיסח־הדעת, ורק עכשיו תמה בעצמו, כמה אוהב הוא אותה, סלח לה בבת־אחת את הכל, את הכל – ונטפל לה ברעבתנות.
הפשרת השלגים, דלף־הגגות והאנקורים על גבי דומן־דרכים התעוּ להאמין, כי החורף כבר עבר. הריח האביבי שלא בעתוֹ גירה את קצה־חטמה העז והיפה ועשהו כהה קצת. והוא התחטא:
– אילוּ ידעת, כמה רעב אני לך. לתיאבון הייתי נושק עכשיו את כפּות־ידיך, אפילוּ את ה“בוֹאה” שלך, את אדרתך…
– אם יכולת להתאפּק זמן רב כל כך – אין אני מאמינה לך יותר!
געיה עמוקה וממושכת נשמעה לפתע: באמצע־הרחוב הוּבל שור לטבח, עמד על נפשו, נעץ טלפיו בקרקע ולא זז. געה שנית.
– אָה! – נאנחה היא.
– מה לך, כי נזדעזעת כל כך?
היא צחקה:
– עדיין לא סיפרתי לך זאת. כשהייתי בזאקוֹפּאנה בקיץ האחרון, נתאהבתי שם בעלם אחד. כחודש ימים הייתי כשיכּוֹרה, ובשום אופן לא יכולתי לעמוד על בוריו של דבר, את מי הוא אוהב באמת, אותי או את חברתי. אך ביום האחרון, כשבביתנוּ כבר נעשו הכנות לנסיעה, נעשה ברי לי לפתע, שהוא רימה אותי כל העת – בעצמו אמר לי זאת! – נתפכחתי בבת אחת, וכל כך שמחתי על שעוד באותו ערב ניפּטר מזאקוֹפּאנה, מהגייבוֹנט, מ“עֵין־הים”… נענוּעי־הנסיעה הרגיעוני קצת, אך קשה ביותר היתה העמידה בתחנות. כשהגענוּ עד התחנה שבאמצע הדרך ( חַבּוּבקה, כמדומה לי), הכריזוּ הקוֹנדוּקטוֹרים, שהרכבת תעמוד כאן שתי שעות. הגע בעצמך, שתי שעות רצוּפות! לא מצאתי לי מקום. ניסיתי להניח את רוחי בזה, שאַראה לו, כי יכולה אני לחיות בלעדיו כמה שנים רצופות, אבל הלא חפצתי לנקום תיכף! רצתי מחלון לחלון. אולם מה שהעבירני אז על דעתי לגמרי ושהביאני כמעט עד לידי שגעון, היה דבר זה: באותה תחנה עמדה אז עוד רכבת אחת טעוּנה שוורים, והללוּ געוּ כל העת געיות תכופות, נוראות, קורעות־לב. זכורתני, יצאתי אל הכבש (כי לא יכולתי בפני אמא) והתחלתי לבכות. בחצי־הלילה. ועם כל געיה, שבקעה ועלתה לרגעים מתוך קרונות־השוורים, נתגברה בכייתי…
הוא התקדר, צחק ושאל:
– נוּ, ועכשיו?
– עכשיו כבר שכחתי לגמרי. אולם געיית־שור איני יכולה לשמוע במנוחה עד היום!
כששבו על עקביהם, השיגו בדרכם אותו השור, כשהוא נאבק עדיין עם מוליכו ושלא התרחק הרבה ממקומו הראשון. געיה עמוקה נשמעה שוב.
– אָה! – נאנחו שניהם בבת־צחוק, ולאחר שעה קלה נפטר ממנה על מנת שלא לגשת אליה עולמית. אבל הפעם לא הרהר: “אין היא יודעת לאהוב!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.