רקע
גרשום שופמן
סבא ונכדו
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר ועם עובד; תש"ך 1960

אָשר היה נער כבן שמונה־תשע, חיור־פּנים, ביישן וחייכן, וכשאיזה איש זר הציץ בו, מיד חייך חיוּך מלבּב, עם גוּמות בלחייו, ומיהר להסתתר מאחורי סבא שלו, ר' יוסף המלמד. באביו־זקנו זה היה הנכד מתגאה ביותר ותמה, היאך חייהם של בני־גילו חיים הם, בהיות להם סבים מגושמים והדיוטות, כהניך סוחר־היערות, כלייבּי הזקן המופלג וביחוד כזלמן־אידל החייט. ונדמה לו, שחבריו, תלמידי ה“חדר” שבביתו, מקנאים בו, בשעה שהוא פונה אל רבם לא בלשון “רבי!” כמותם, אלא בלשון “סבא!”

וכדאי היה לקנא בו! ר' יוסף היה משכמו ומעלה גבוה מכל בני העיירה, רשמי־פניו היו ישרים ומדויקים, פאותיו השחורות מסולסלות יפה־יפה, ובעיניו האפורות – כמה אצילוּת, ענוַת־חן, כמה שׂכל ויופי! בפני מקלו המנומר, הנאה והנאצל, התבטלו בפינת בית־הכנסת יתר המקלות הגסים, האדומים, עם ידותיהם הכפופות, ידות־החולין. גם קופסת הטבּק שלו, קופסת־העצם, היתה יפה ביותר, לא כאותן הקופסות הפשוטות, העשויות קליפת־עץ, של שאר בעלי־הבתים.

בדמות־דיוקנו של ה“רבי” הנאה הזה ציירו להם התלמידים הקטנים בדמיונם את רש“י, את משה רבנו, ואפילו את הקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו, כביכול. ועתים, כשאחד־התלמידים יצא בעטיוֹ של אביו מ”חדרו" של רבי יוסף ונכנס אל “חדרו” של איצי המלמד, מיד נזדלזלה תורתו בעיניו ונתמעטה דמותה, משום שתיכף קיבלו הקלסתרים הדמיוניים הללו את צורתו של ה“רבי” החדש, זה שפל־הקומה, קלוש־הזקן ופגום־הפרצוף.

כשסבא הוא מעוּמד, נשאר שטח קטן בין קדקדוֹ וּבין התקרה המלובנה בסיד, והנכד מקנא בו אז על שהוא יכול להשיג את כל אותם “המקומות הגבוהים”, שממנו, מאָשר, הם נשגבו כל כך, ושהוא מביט עליהם תמיד מלמטה בדחילו־ורחימו. שם במרומים על גבי ה“טראם” (הקורה המבריחה את מחיצת־הקרשים מלמעלה) מונח הדפוס לסביבוני־חנוכה, הקשת של ל"ג־בעומר, מעשה ידי סבא, ועוד ועוד.

ביתו של ר' יוסף המלמד עמד בקצה העיר, בסימטת ה“גוֹיים”, ובתי־האיכרים עם חלונותיהם־אשנביהם מתחת לתיתורות של גגות־התבן הבליטו את הבית היהודי היחידי עם חלונותיו הגדולים, עם גג־השחיפים שלו, שעלה אזוב מסביב לארובת־העשן האדומה, הגבוהה והפקחית, היודעת ספר, כביכול. זיזי הקורות הישנות והסדוקות בזויות הבית היו רקוּבים ומפוררים במקצת, וביום ו' בקיץ, לאחר פיזור־ה“חדר”, היה ר' יוסף אגב־טיול ממשמש בהם באצבעותיו, כמשער, כמה ביתו זה יהא קיים עוד.

בשעות של פנאי כאלה מסתכל הנכד באביו־זקנו מרחוק, אורב לכל תנועה ותנועה שלו ומשתדל לכוון את כוונתו ולרדת לסוף דעתו. הנה נכנס סבא אל גינת־הירק ומשם אל תוך גן־הפרי של שכנם אנטוֹן, מפשיל את ראשו למעלה ומביט אל הדובדבניות הלבנות המתחילות להסתמק. ונפלא הדבר: סבא, הגבוה כל כך, כמה נמוך הוא עכשיו לגבי האילן… לבסוף קוטף הוא מאחת הסרעפות נצר רך ונושאו הביתה. שם הוא שולף את משקפיו מנרתיקם הכחול, מרכיבם על גבי חטמו, נוטל את האולר החד, בעל ניצב־העצם השחור, עם נקודות־הנחושת הזרוּעות עליו, ומתחיל חותך את הזלזל באמנות יתירה, עד שיוצאת מַשרוקית. את השריקה הראשונה שורק סבא בעצמו, ואחר כך הוא מוסר בלי מלים את המשרוקית לידי נכדו.

שיחה לא היה מרבה ר' יוסף עם נכדו, אלא שלפעמים החליף עמו מבטים, שאמרו הרבה יותר ממלים. ככה היה מביט אליו בשעה שבירך עמו על הרעם הראשון או, כשוֹך הסערה, על הקשת בענן; גם ביום־הכיפורים בבית־הכנסת, בשעה שהיה מטעים לו בתנוּעת־יד את מתיקוּתו של אותו הניגוּן הנפלא, שבעל־התפלה קוּליֶה אמר בו אז את הפּיוּט: “מגלוּמי־גוּש, מגרי־גיא, מדלולי־פוֹעל, מדלי־מעשׂ”…

ואומן־יד מצוין היה סבא לא רק באולר, אלא גם בקרדום. סבתא מרת־הנפש וסתומת־העין התפּארה, כי לשעבר, “בהיות סבא בריא עדיין, לא היתה כ’סוכה' שלנו לנוי בכל העיירה, והבריות היו עולים פשוט על הגגות לראות בה”. את קרדומו היה ר' יוסף נושא לפעמים בערבי־הקיץ אל המפחה של בּיינוּש הנפח, כדי להשחיזו שם קצת. בידו האחת הוביל אז גם את אָשר אתו, וזה רץ ברגליו היחפות על הדשא הרטוב מטל, וחיפושיות זימזמוּ באויר וסטרו לרגעים בכוח על מצחת־המגבעת, על המצח.

השלהבת הכחלחלה של המפוח מאירה בעלטה את פרצופיהם המפויחים של בּיינוּש ושני בניו הגבוהים, החזקים. שלושתם עוסקים אז בחישול פרסת־ברזל. כיון שהם מרגישים בכניסתו של ר' יוסף, מיד הם מסבירים לו פנים:

– בשביל ה“רבי” נעשה זאת תיכף!

– עדיין זוכרים הם את המַלקות שספגו מיד ה“רבי” – מחייך ביינוּש כלפי ר' יוסף, נוטל את הקרדום ושם את חודו על גבי גלגל־המשחזת, ושני בניו מזה ומזה מתחילים תיכף לגלגל את הגלגל בשקידה יתירה.

ויראת־רוממות מהולה בחיבּה מראים לו מכל עבר. אפילו מאיר בן זלאטה־גוֹלדה, שזה לא כבר יצא מבית־האסורים, העושה “סקנדלים” בבית־הכנסת, מוֹרט את הזקנים המגודלים של נכבדי־העדה וסוטר על לחיי־הגבאי ואין מתקומם כנגדו – גם מאיר זה, כשבאקראי הוא נכנס בשיחה עם ר' יוסף, מיד הוא מִתְעַנֵו ומתמַתּק, ופניו הרזים, היבשים והזועפים, מתקמטים אגב צחוק־חלקות קמטים־קמטים.

אל ר' יוסף היו באים להמתיק עמו סודות כמוסים שונים ולשאול בעצתו על כל צרה שלא תבוא. נשים דוויות, מקומטות, עם חֲטָמים כחולים ודולפים מקור־החורף היו מתלחשות עם ר' יוסף שעות שלמות ונפטרות ממנו לבסוף עם פנים מבהיקים מקורטוב של תקוה. בעצותיו של סבא היתה מסתייעת ביחוד האשה הזקנה חיה־שרה, שנתאלמנה לא כבר מבעלה ה“נגיד”, זה שישב עד ימיו האחרונים בפטרבורג. עתים היה מבקר אותה ר' יוסף בביתה, ואָשר, שהלך אז גם הוא לשם, תועה היה בתוך הטרקלין הצונן, עם האורלוגין העתיק, שעמד מלכת, ועם הרהיטים השחורים המאובקים והנוגים. בחדר־המיטות, ששם פרחה נשמתו של בעל־הבית ה“נגיד”, נדף איזה ריח דק, לא־מוּשג, שהטיל על הנפש מרה שחורה כבדה מנשוא. חיה־שרה עם משקפיה הרכובים על גבי חטמה הבשרני, חוטם־האתרוג שלה, התלחשה הרבה־הרבה עם ר' יוסף, ומתוך מבטה המתחנן, סחוף־הדמע, שהיתה נועצת לרגעים בבעל־עצתה, היה ניכּר, שצרותיה הטמירות עמוקות כים, אך ר' יוסף לא ענה כלום, ובמקום תשובה מרגיעה עלה על הכסא והתחיל בודק את האורלוגין הקודר, הבלתי־נע, ממשמש בידו האחת בתוך בני־מעיו, ובשניה הוא מוליך ומביא את המחוגים על גבי הטבלה. אגב רתיחה־נסירה מתחיל האורלוגין להשמיע את השעות וממלא את חללו של הטרקלין, הנותן הד, צלילים מוזרים ועגמומיים. פני האלמנה נוהרים קצת, כאילו יחד עם גלגלי האורלוגין זע גם דבר־מה בתוך צרותיה – ויש תקוה…

ובעוד שלאחרים עמד ר' יוסף בשעת דחקם בעצות ובתנחומין, הנה לו לעצמו לא יכול לסייע בצר לו, ובחשאי סבל את העניות הנצחית. הדחקוּת הציצה מסדקי־הכתלים, מקִני־החיפּוּשיות, מפּינות־הטחב, ממדפי־הספרים. סבתא אכלה לפעמים פת חרבה בבצל חריף, שהדמיע את עיני אָשר מרחוק, אך עינה הפקוחה האחת של הזקנה מרת־הנפש היתה יבשה. אז היה סבא תועה אילך ואילך, מביט אל החלונות, מוציא מתוך הספרים את ה“תניא”, הספר החביב עליו ביותר, ומעיין בו קצת, אך לפתע הוא נמלך בדעתו, מחזיר את ה“תניא” למקומו ונוטל מעל גבי ה“טראם” את פנקס־החובות ורושם שם בכתבו הנאה והצנוּע: “להאשה רחל מגיע בעד כיכר־לחם עשר ק”כ" (קטנים כסף, כלומר פרוטות), הופך את הדף ורושם עוד: “להאשה ציפה מגיע בעד ליטרא נפט חמש ק”כ"…

קשה ביותר היתה עונת הסתיו, כשהקור בחוץ הלך והתגבר, ועצי־ההסקה בפרוזדור הלכו ופחתו. את כּירת־הלבנים הרעועה הסיקה סבתא רק באותם הערבים, כשהקור גדל ביותר, ופעם בפעם הזדרזה לסתום את פי־הארובה קודם זמנה, חוששת שהחום יתנדף לבטלה, ואָשר הקטן, שהיה מוטל אז על גבי התנור, התקטר, ולאחר ירידתו משם היה נופל על הקרקע מתעלף. אז היה סבא גוחן עליו, לוחץ את חטמו באצבעותיו, עד שהעמידו על רגליו.

בבוקר־בבוקר מתכנסים תלמידי ה“חדר” ומביאים מבתיהם “חראפּקות” (גזעים של קלחי־כרוב). בחוּץ מידרדר השלג הראשון על־פני יתדות־הדרכים והשלוליות המוגלדות, והנערה היפה ביילה, עטוּפה בסוּדר, שקצותיו קשורות לה מאחריה, מוליכה את עדת האווזים המפוטמים והצעקניים אל הבּיצה הגדולה והעגולה שליד בית טימוֹך, שמימיה מגלידים עכשיו בשפתיה ומשחירים ביותר בין בהרות־השלגים שמסביב. ובבית, בחללו של “החדר”, מתלבּטים מעשי־בראשית: “והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על־פני המים”…

החורף נכנס בעביוֹ, נשחטו האווזים, ואצל נערי ה“חדר” מצוּיים עכשיו קני־גרונותיהם, שמשמשים להם מַשרוקיות. לרגעים הם שורקים בהם, ושומעים בתמיהה אֶנקת־אווז קטוּעה… בבוקר־בבוקר נראים עקבות־זאבים על פני השלג המכסה את גינות־הירק שמאחורי בית ר' יוסף; פעמים מתגלגלים שם גם שיורי עז טרוּפה, מלתעות־סוס. הלילות ארוכים־ארוכים, ואָשר על משכבו מתירא להביט אל החלונות, פּן יראה שם זאב, גנב או “גוי” שיכּוֹר תועה מני־דרך ומבקש מקום־לינה. אך הנה הוא שומע את סבא מתהפך במיטתו ומתחיל, כדרכו, גונח ומשתעל – ופחדו פג כהרף־עין.

ועתים היה ר' יוסף מאריך להשתעל כמעט עד עלות השחר. הנכד לא הרגיש אז ביסורי־סבא, משום שמיום עמדו על דעתו הריהו זוכר אותו בכך, אך לא היו ימים מועטים, ואָשר הבין שיעול זה מה טיבו.

באחד־הלילות בשעה מאוחרת שב ר' יוסף מ“ליל־שימוּרים” (אור ליום ברית־מילה), שהיה אצל אחד מבעלי־הבתים שלו, ודפק על דלת־הפרוזדור, שהיתה תמיד סגורה על בריח. פּתחה לו סבתא. סבא נכנס והלך ישר אל חדר־משכבו, ובדרכו מילמל אל זוגתו איזו מלמוּלים לא־ברוּרים, שמתוכם קלט אָשר את ההברה:

– דם!…

הקיצה האם החולנית, בתו של ר' יוסף, ונבהלה אל חדר־אביה. פרשה ובכתה.

– אל־נא תבכי! – גער והתחנן סבא בבת אחת.

ולמחר עבר על פני החלונות, המכוסים ניצני־כפוֹר, צל של מרכבה וסוס. נשמע צלצול זוג, צלצול־חורף – ונפסק.

– הדוֹקטוֹר!

נכנס וַרטמן, הרופא הנוצרי הזקן גבה־הקומה, עטוף פּרוַת־החוֹרף שלו. הקים את החולה ובדקהו מעוּמד. אָשר הסתכל ושיער בתוך כך: מי גבוה ממי.

– כמה ימי שני חייך?

– חמישים ושמונה.

אחר כך התחיל הטיפול בגזרי־קרח ובפירורם לשם בליעה וגם לשם תחבושת בשלפוחית. אך קילוח־הדם לא פסק, וכלים־כלים מלאים דם קרוש הוצאו מחדר־החולה והוערו אל מעבר לגדר־הזמורות של גינת־הירק וצבעו שם את השלג. הבהילו אל סבא גם את זרחי, הרופא היהודי קצר־הקומה, בעל המשקפיים הכחולים, ולא היוּ ימים מועטים ואת חלל־החדר מילא ערבוביה של רצפּטים, סממנים, צלוחיות־טיפין אדומות (של וַרטמן) וצלוחיות־טיפין לבנות (של זרחי), ואָשר הרהר אז בדברי הניך סוחר־היערות, ששמעהו פעם אומר בבית־הכנסת:

– מה שזרחי יודע – וַרטמן כבר שכח!

ר' יוסף צוארו נשתרבב ביותר, ואת פירורי־הקרח בלע בקושי, כעוף חולה. בחדרו התחיל נודף פתאום אותו הריח הדק הבלתי־מושג, המטיל על הנפש מרה־שחורה כבדה מנשוא, שאינו פג מחדר־המיטות של האלמנה חיה־שרה, שם בטרקלין הצונן עם רהיטיו השחורים והמאובקים ועם האורלוגין העתיק, הקודר ועגום־הצלילים. בלילה־בלילה נתכנסו כאן רבים מנכבדי־העדה “לבקר את החולה” ושעה רבה ישבו בשורה על גבי מיטתה של סבתא. לבסוף נסתלקו ונפטרו אחד־אחד, ונשאר אך לייבּי הזקן המוּפלג, בן־השמונים, נשען במצחו על ראש־מקלו, כמתנמנם, עד שר' יוסף חס עליו והעירהו:

– ר' ליב, למה אתה מסגף את עצמך? לך לנוח!

ולאחר שהחדר מתרוקן מכל האנשים הזרים, נתקלות עיני־סבא בעיני־הנכד. מעין הבטה כזו הביט ר' יוסף אל נכדו רק בשעה שהיה מברך עמו על הרעמים הראשונים, או ביום־הכיפוּרים בבית־הכנסת, כשהטעים לו בתנועת־ידו את מתיקותו של אותו הניגון הנפלא והבלתי־שכיח, שבעל־התפלה קוּליֶה אמר בו אז את הפיוּט: “מגלומי־גוש, מגרי־גיא, מדלדולי־פועל, מדלי־מעש”…

וּבבוקר אחד, כשהאֵם החולנית הלכה אל האַפּתיקה לקנות את אבקות־התרופה, שרשם הד"ר זרחי, וסבתא עמדה בחדר־החולה בתפילת “שמונה־עשרה” ושכמה אל בעלה, התנשא ר' יוסף ממשכבו וביקש דבר־מה. סבתא, מפני שחששה להפסיק באמצע־התפילה או מפני שהיתה כבדת־אוזן קצת, לא נענתה תיכף, וסבא גער בה גערה נמרצת, דבר שמעולם לא נהג כך בזוגתו.

– אָשר! – הבהילה תיכף לכך סבתא את הנכד.

אָשר נכנס ומצא את אביו־זקנו מוּטל פרקדן, צוארו וראשו לאלכסון־הכר, ועיניו פקוחות, זרות – הפוכות… סבתא צווחה:

– לך קרא אנשים – הוא מת!

הקור הגדול שבחוץ הקפיא את דמעותיו של אָשר, והוא רץ על פני הרחובות מבולבל. אילך ואילך צעדו אנשים בנעלי־לבד. שואב־המים אנדריי, המדבר אידית, ישב על חביתו המוגלדה שנתרוקנה ממימיה, הצליף על סוסו ונסע אל הנהר. אָשר פּתח דלתות זרות, כבדות וטעוּנות כפור, מן הערפל היבהבוּ לפניו פרצוּפים שאננים, קרי־רוח, והוא בכה ומילמל:

– סבא… סבא…

הוא רץ מבית לבית, ובסתר לבו עדיין עממה תקוה קלושה: הלא עיני־סבא היו פקוחות… (את המות צייר בדמיונו תמיד בצירוף עינים עצומות). אך כששב הביתה ומצא את המת מוּטל על גבי הקרקע באמצע החדר, מכוּסה באדרת־החוֹרף שלו, עם שני נרות דולקים למראשותיו, הלמתהו הוַדאוּת הנוראה, אף על פי שלא חדל להאמין עם זה, כי איזו “טעות” היתה בדבר.

וחלל־הבית הצר, האפל והרטוב, עם ערימת תפוחי־האדמה ה“אמריקניים” שבפינה, נתמלא אנשים ונשים. ביללה התפּרצה האם החולנית לתוך הבית, קורעת את הרצפטים ומשליכה את הסממנים ואבקות־התרופה, שהביאה עכשיו מהאפתיקה, וקולה החלש בקע רקיעים:

– עוד בדרך ניבּא לי לבי את אסוני, לבי ניבּא לי! אין לי אב!..

היבהבו פרצופים זרים, בריאים, רעננים מקור־החוץ. בד לבן וחדש נמסר מיד ליד, רישרש ונקרע. פסוקי־תהלים קרים ריחפו באויר: “גם בני־אדם גם בני־איש יחד עשיר ואביון”. נכנס אנדריי וביקש, כדרכו, איזה איש, שיסייע לו להריק את המים שהביא.

בפעם האחרונה ראה אָשר את אביו־זקנו במחשכי בין־השמשות, כש“טיהרו” אותו מעוּמד על גבי הספסל, וגופו הערום והגבוה נזדקר מעל לראשי הנאספים.

עם הוצאת המת נתרוקן הבית ונשארה שלולית שחורה על גבי הקרקע. הוסק התנור בידי נשים זרות, הוטפו תנחומים חשאיים, ולתוך עיני אָשר הציצו עיני־אמו – ממורקות ומזוקקות מבכי. בקיר־הדכּאוֹן ניצנצוּ סדקי־רוָחה. כל הלילה חי ר' יוסף בחלומותיו של נכדו, אך נוראה היתה היקיצה כעלות השחר, היקיצה אל תוך החלל של – “מת סבא!”

אלא שמאידך גיסא הורגש לרגעים איזה חופש חדש ומעין התרת הרצועה: הרשות עכשיו לטפס ולעלות אל כל אותם “המקומות הגבוהים” הבלתי־מושגים, לנגוע ולמשמש בכל, בכל, לעשות כל מה שעולה על הדעת…

אך לפתע תוקפת אותו רחמנות אין־סופית, רחמנות על אביו־זקנו המוּטל בקבר תחת שלגי בית־העלמין, והוא מבקש אחיזה בכל מה שנתשתייר ממנו: בבגדיו, בספריו במעשה־ידיו. הנה מקלו הנאצל, הנה קופסת־הטבק היפה, הנה המשקפיים. אָשר מעמיד כסא על גבי כסא, מסיר מעל גבי ה“טראם” את הדפוס לסביבונים של חנוכה, את הקשת של ל“ג־בעומר, מוציא ממדף־הספרים את ה”תניא“, פותח אותו במקום הקפל, ששם עיין סבא בפעם האחרונה. הריהו נוטל גם את פנקס־החובות וקורא שם בצמא את הכתב הנאה והצנוע, שדמות דיוקנו של סבא נשקפת ממנו כל־כך: “להאשה רחל מגיע בעד כיכר־לחם עשר ק”כ”. והוא הופך את הדף וקורא עוד: “להאשה ציפה מגיע בעד ליטרא נפט חמש ק”כ"…


המלצות קוראים
תגיות