רקע
אביגדור המאירי
צַבָּרִים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ת"א משרד הבטחון, ספרית תרמיל; נובמבר 1980

 

א

השיחה הנרגנית שבבית האלמנה אווירזך כבר הסתננה מתחומי הבית. כבר הכל ידעו מסביב: זהו הוויכוח שבין החתן והכלה. החתן יובל, כבר עבר את העשרים ושלוש, והכלה טלה, את השבע־עשרה. הוא התגייס והיא רוקעת ברגליה:

– אינני רוצה להיות אלמנה צעירה נחמדה! מבין?!

יובל עמד כמטומטם: עד שלא התארשו היה כל בחור המהסס לצאת לקרב, “חלחל־מותניים” בעיניה. בחור שמותניו מתחלחלות לקול פצצה, ילך לאשפה! ויובל היה בין המהססים: “ללכת ימים מספר לפני החתונה?!” – והלא יש לו שהות ללכת, כשיגייסו אותו. אך היא רוצה שיתנדב! ומשראה לפני שבועיים את הבוז בעיניה, אמר בלטיפה:

– טוב, בעדך אלך אפילו למות!

– מה?! בעדי?! עבד אל תלך! הרי לכם אביר!

– אם לא למענך, לא אלך גם כשיגייסוני – אמר יובל בצחוק קל – ארבע שנים בטוברוק – די לי.

– ובכן, למעני אל תלך – זרקה לו טלה – אתה יודע מה? – אמרה פתאום בהחלטה גורלית, כדי שלא תלך למעני, הרי לך טבעתך!

– טלי, השתגעת?! אני כבר אינני פה! – אמר יובל, נשק לה ורץ להתנדב.

ועכשיו, כעבור שבועיים נכנס בה איזה שֵׁד. פתאום אינה רוצה “להיות אלמנה!” טירוף! עכשיו היא, טוענת: “לפני החתונה?!” והוא הטוען “חלחל־מותניים”! – וטלה שוב אמרה בהחלטה גורלית:

– אם כן, הֵא לךָ ותקדש אותי בכדור עופרת! – והסירה את הטבעת. –

האֵם פרצה בבכי חרישי והדבר היה לחידה.

מובן, לא אצל השכנים, לשכנים אין חידה. –

מובן מאליו – אמרו – עד שלא התגייס, היתה גיבורה, ועכשיו אחזה אותה “חלחת מותניים” מובן.

– אך איפה, הבושה? – אמרה אחת השכנות – וחוץ מזה, הלא בין־כך יגייסו גם אותה!

– אם כן אינך מכירה אותה: היא כבר מתהלכת עם אחד “החשובים”. הוא ישלח אותה “בשליחות” לחוץ לארץ! תראו!

פתאום נפסק הוויכוח.

– הביטו! – לחשה אחת מהן – שם היא הולכת אתו! זה הוא!

– זה? הלא זהו אליושה פגע־רע! שיצא ידי חובתו במשרד בטוברוק! הוא לא יעשה אות ה לאלמנה!

– נבלה שכזאת! – אמרה האסיפה פה אחד ביריקה נפשית גדולה, והחליטה להלחש את הדבר לחתן. שידע, שאין זאת אלא תחבולה אצלה להיפטר ממנו.


 

ב

לפני שיובל יצא לאֵי־שם, החליט לבקר אצל טלה עוד הפעם. כשאדם יוצא כלפי המוות, הרי יש גם חמלה בעולם. והלא גם את הטבעת החזירה לו בעצם דווקא מתוך אהבתה אליו: אינה רוצה שיסתכן. ומהו כל המיפנה הזה אצלה, אם לא החרדה לחייו? –

אך לא מצא אותה בבית.

– בזמן האחרון – אמרה האֵם – גם אני אינני רואה אותה אלא לסירוגין. היא לומדת קצרנות יחד עם חברתה, וגם לישון אינה באה הביתה אלא פעם בשבוע.

עולמו של יובל חשך עליו. אפילו לא לישון? אם כן נכון, מה שלחשו לו. זהו הקץ! – וכשהאֵם ניסתה לנחמו, אמר בהחלטת־יאוש:

– אם כן, אז… אני אמות, אעשה את חובתי בהתקפה אחת ודי! למה לי לחיות?

– בעדי תמות?! – נשמע פתאום מפתח הדלת הפרוזדור קולה של טלה, שבאה לפני רגע – אל נא חביבי! אני רציתי שבעדי תחיה ולא שתמוּת!

שטף דם כיסה את פניו של יובל. הוא עמד נדהם כחיה פצועה ואמר בשקט פאטאלי.

– מובן… הוא, הפגע־רע יודע לחיות בעדך… היו מאושרים! – נשך בשפתיו ויצא.


 

ג

ההתקפה היתה אחת המרות ביותר. יובל שהתכונן בין־כך למוּת התנדב לזחילה תחת מטר הגיהנום – והצליח עד להדהים. אלא שסחבוהו חזרה כשראש חזהו נקוב ממחרוזת כדורים. המחרוזת היתה ישרה. מכתף עד כתף… כשהעלוהו על האלונקה, הרגיש נשיקה נדבקת אל פניו. הוא פקח את עיניו וראה את טלה במדים. ושוב עצם את עיניו.

– תן לה תודה שלא נשארת בידיהם – שמע יובל קול גבר עמוק – היא סחבה אותך מתוך הגיהנום, עמדת בנסיון, ג’דה! – יובל פקח את עיניו שנית וראה: זה פגע־רע, הוא המפקד הראשי של הפלוגה. ושוב עצם את עיניו.

– גם אצלי עמדת בנסיון – שמע יובל את קולה הרך של טלה, והרגיש איך ידה מחפשת בכיסו, מוציאה את הטבעת, שמה אותה בידו ותוחבת בה את אצבעה הקטנה.

– לא בעד בחורה אחת נכנסים עכשיו לגיהינום, אלא בעד רבבות בחורות בבת אחת. בעד בחורה אחת חי הבחור ולא מת. מעתה תחיה בשבילי – אמר הקול הרך כאילו מתוך דמעות חמות – וכאב מתוק פיעפע לו ליובל מחזהו אל כל גופו. –

– – –

המלצות קוראים
תגיות