בשנת תקצ״ה, שנת הבהלה1, השתדך אבי הסבא שלי (מצד אמי) ר׳ אלכסנדר זיסקינד ברבי מאיר ברוק מלאדי עם תקיף העיריה ר׳ משה מרקוביץ, המכונה משה׳קה חימינואר (על שמו נקרא גם בית הכנסת בלאדי, חימינואר) לאבי אבי זקני היתה בת, בת אחת עשרה, רבקה שמה, ולרבי משה מרקוביץ היה בן ושמו לייב, בן שלש עשרה. העמידו את הילדים במצות אבותיהם תחת החופה, ויהיה לבעל ואשה כביכול.
עברו שנים אחדות, הזוג גדל וסוף סוף היו מרוצים זה מזה, אך פתאום קפץ עליהם רוגז של התקיף ר׳ משה, מפני איזה סכסוך (בודאי לרגלי איזה ענין של כבוד בבית הכנסת) שפרץ בינו ובין מחותנו, ובלי חשוב הרבה צוה על בנו לגרש את אשתו, קראו להמ״ץ ר׳ ליפא (הוא נזכר בקונטרס אחרון בשלחן ערוך של האדמו״ר מלאדי) והוא סדר להם גט כדת משה וישראל, אבי אבי זקני נתגרש מר׳ משה מרקוביץ ועמהם גם הזוג הצעיר.
כעבור איזה שנים בקש האברך להחזיר את גרושתו, אך הצעירה לא חפצה בו עוד, אולי מפני אפיה החזק ולא רצתה בו עוד על שהעליב אותה (אמנם לא לרצונו), אבל הוא לא נשא אשה אחרת עד שהיא נשאה לאיש אחר.
היא נשאה לאיש תורני וחכם, ר׳ יצחק רוזנפלד בן ר׳ שמואל רוזנפלד, מחבר ספר ״משפחת סופרים״. המחבר הזה היה מופלא במינו, יהודי תמים ירא את ה׳ ושומר מצוה, מופלג גדול בתורה; והנה הוא הרגיש שישנן סתירות בין נוסח המסורה ובין נוסח התלמוד בכמה וכמה פסוקים בתנ״ך, ובא לידי החלטה שהמסורה היא מעשה ידי קראים, ואין לסמוך עליה. אכן על זה כבר דרשו חכמי ישראל, ואין זה מעניננו עכשיו.
בנו רבי יצחק היה, כמו שאמרתי, תורני וחכם ועסק במסחר בעיר מולדתו ויטבסק.
ובעיר הזאת נתישב גם ליב מרקוביץ בנשאו לו משם אשה, וגם הוא עסק שם במסחר.
הדוד רבי יצחק, כמו שהיה חריף בתורה היה גם חריף במסחר והמציא תמיד קומבינציות שונות ומשונות. ובימים ההם יסדה הממשלה בקיוב בנק מסחרי להרים את מצב המסחר ברוסיה והיו נותנים לשני סוחרים ערבים זה בזה על שטר חוב שלשים אלף רובל. דודי רבי יצחק נפל על המציאה: מצא איזה עני מחזר על הפתחים, שלם בעדו גילדיה (מס לכל הנכנס למפלגת הסוחרים) והלז נעשה כביכול סוחר וחתם על שטר ערבות יחד עם דודי שקבל שלשים אלף רובל, שלם לעני שכר טרחתו בעין יפה, והוא בעצמו החל לעשות עסקים גדולים עד… שהפסיד את כל הכסף וברח לחוץ־לארץ, ואשתו, דודתי רבקה נשארה בויטבסק עם שני ילדים ושתי ילדות.
דודי ר׳ יצחק שהה בחוץ־לארץ רק שמונה עשרה שנה עד שלרגלי איזו שמחה שהיתה בחצר המלכות, ניתנה חנינה לכל אלה שחטאו בנזקי ממון. בימים הראשונים אחרי בריחתו של דודי ר׳ יצחק לחוץ־לארץ התפרנסה דודתי איזה זמן מהשיירים שנשארו קצת כסף במזומן, תכשיטים וכו׳ כנהוג, אך הגיע היום וממש הגיעו מים עד נפש, והדבר הזה נודע לר׳ לייב מרקוביץ בעלה מלפנים. הוא היה סוחר הגון, עשיר, בעל חנות גדולה של ברזל, לא נדיב ביותר, סתם יהודי, אבל כשנודע לו מצב אשתו הגרושה נכרמו רחמיו, והיה שולח לה מדי שבוע בשבוע, בכל יום חמישי, ביד הנאמן שלו עשרה רובל למחיתה, ואת זה עשה במשך שמונה עשרה שנה. הוא לא ראה את פניה והיא לא ראתה את פניו, אלא הכל נעשה על ידי נאמן ביתו עד ששב דודי מחוץ־לארץ.
במשך הזמן הזה הספיקה דודתי לגדל את ילדה: הבן הבכור שלה חיים מאיר, והבת הבכירה בנו להם כבר בתים לבד, והנה הדוד ר׳ יצחק שב מגלותו הארוכה, אך לתמהונו לא קבלה הדודה רבקה את פניו בשמחה. היא אמרה אליו דברים פשוטים וברורים: אתה באת כעבור שמונה עשרה שנה; ימי הפריחה שלנו פרחו ואינם. אנכי אשה זקנה, עלה נובל, ואיני מבקשת לשוב אל הימים הראשונים, אתה אב לבני. תוכל להשתעשע עמהם והם יכולים להשתעשע בך. אנכי לא אפריע בעדכם. אבל דע לך כי אנכי לא אשתך ואתה לא בעלי.
והיא נפרדה ממנו לא באופן פורמלי: גט לא קיבלה ממנו ״לידי זילותא דבי דינא״ לא הגיעו, אבל פרידתם היתה גמורה ומוחלטת.
אנכי עוד הכרתי את דודי רבי יצחק. הוא היה אחר כך לקבלן בבנייני הרכבת סמוך לחרקוב, ולו אני חייב תודה שעזר לי להעתיק את מגורי מבילוגראד לפולטבה.
גם הוא גם הדודה כבר אינם בחיים.
-
בימים ההם חששו לגזרה שכל הילדים שאינם נשואים יקחו לעבודת הצבא וגם את הילדות יקחו לעבוד בתעשיות ובכן מהרו להשיא את הילדים ואת הילדות וזוהי הגזרה שנקראה בשם ״בהלה״ ושהמיטה אסונות רבים על היהודים. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.