היה לי דוֹד חוֹלה־רוּח, מעיר כּבן עשׂרים ושלוֹש. דרכּוֹ היה לפעמים לעזוֹב את בְית הוֹריו וללכת פּעם לעיר קרוֹבה זוֹ וּפעם לעיר אחרת, כּמוּבן, בּלי להוֹדיע להוֹרים וּבלי דעת לשם איזוֹ מטרה. ועל הוֹריו היה להוֹדיע בּמכתבים לידידים ולמכּרים שבּעיירוֹת הסמוּכוּת, שיחזירוּ את התוֹעה לבית אבוֹתיו. וכאשר נלאוּ מהדרישוֹת והחקירוֹת החליטוּ לרתק אוֹתוֹ אל הקיר בּשלשלת־ברזל.

אחרי שריתקוּ אוֹתוֹ, למרוֹת התנגדוּתוֹ הנמרצה, ישב עיף ונדכּה על מיטתוֹ. אנכי ילד בּן שלוֹש, ניגשתי אל דוֹדי האוּמלל, שׂמתי את ידי הקטנוֹת על בּרכּיו והבּטתי בּמבּט ילדוּתי מלא חיבּה אל תוֹך עיניו. הוּא הרים אוֹתי, הוֹשיבני על בּרכּיו ויחבּקני והתחיל לשיר בּקוֹלוֹ הנעים את הנגינה שהיה רגיל בּה:

אַי, אַי,

אַי, אַי;

אַי, אַי, אַי, אַי!..

הנגינה היתה הפּעם עצוּבה יותר מהרגיל, וארא והנה הדוֹד בּוֹכה… אז קראתי בּקוֹל בּוֹכים: “אל תבכּה, דוֹדי בּרה (דוֹב־בֶּר)! אל תבכּה”. וּבעצמי התחלתי לבכּוֹת בּקוֹל רם.

כאשר שמעה אמי ז"ל את קוֹל בּכיי מחדר הדוֹד המשוּגע, חשבה כּי הוּא חוֹנק אוֹתי וּכרגע קפצה אל תוֹך החדר וּבכוֹח הוֹציאה אוֹתי מידי הדוֹד. ואנכי הוֹספתי עוֹד איזה זמן לבכּוֹת.

– מה עשׂה לך, המשוּגע? – שאלה אוֹתי אמא הנבהלה.

אבל לא ידעתי בּעצמי מה לענוֹת.

זוֹ היתה הפּעם הראשונֹה שנתעוֹררה בּי השתתפוּת בּצערוֹ של איש אחר.

יהי הרגע הזה בּרוּך לעוֹלם ועד!