העיירה לאדי, שבה נולדתי ובליתי כל ימי נעורי, עומדת על הספָר בין פלך מוהילוב ובין פלך סמולנסק. היא עצמה שייכת, כמובן, אל תחום־המושבֿ אך מעבר לגשר קֵדמה, שעל נהר ״מְיַירַאָה״, מתחילה ״ארץ העמים״, ״חוץ לתחום״.
לפני חמישים שנה היתה עיירתי עלובה מאד. מלבד שלא היה בתוכה כל עץ וכל שיח (רק בקצות העיירה היו גנים אחדים של ירקות), עוד היתה שקועה ברפש תמיד, מלבד בימות הקיץ החמים ובימות החורף הקרים. היא יושבת בעמק והאדמה רכה, והבוץ היה מגיע ממש עד הברכים. ולא פעם קרה, כי לנו, הילדם, אבדו מגפינו בתוך הבוץ. ביחוד היתה בצה גדולה ברחוב הנקרא ״מרעה״ (выгонъ), שלא נתיבשה לעולם, והיתה מעון־תמיד לצפרדעים ולכל מיני רמשים.
ועלובה היתה עיירתי גם בבנינה. לא היו בה בלתי אם בתי־עץ, רבים מהם ישנים נושנים, ואחדים שפינותיהם נרקבו (משם היו לוקחים אבק, רקב־עץ, לזרות על המילה) ובטנם כמו צבתה והובלטה החוצה. הגגות היו משופעים מאד, עשויים תבן או קרשים דקים, שחורים משחור ולפעמים מכוסים בחלודה ירוקה. זה כמה לא היתה, ברוך־השם, שריפה בעיר, והבתים זכו לאריכות ימים ונתישנו ונרקבו על מקומם באין מכלים דבר.
פרנסת העיירה היתה על האכרים של הכפרים הסמוכים. מאנשי העיירה יש שהיו נוסעים אל הכפרים וקונים מהם את יבול אדמתם ויש שהתפרנסו מהאכרים הבאים אל העיירה. היו בעיירה סיטונים אחדים, שהאכרים היו מביאים להם את תבואותיהם, והם היו האמידים, והשאר היו מסתפקים בקניות קטנות: אגודת שער־חזיר, כמהין ופטריות יבשים, עורות עגלים וכדומה סחורות פעוטות.
מלבד זאת היו רוב אנשי העיר חנונים. מסביב לכנסיה הרוסית שעומדת באמצע השוק של ה״פַּן״ לובומירסקי שהעיירה בנויה על אדמתו, ומעבר הרחוב דרומית שורה של חנויות למשפחת פינברג, וזולתן חנויות בודדות פה ושם, חנויות דלות וריקות.
היו הרבה בעלי־מלאכה, אבל בהם לא נמצא אף אחד שידע את מלאכתו כראוי. ואמנם למלאכה יפה כמעט שלא היה דורש. הכל הסתפקו רק יציאה ״ידי חובת״ דירה, ״ידי חובת״ אכילה, ״ידי חובת״ מלבוש. אבל לא עלה חלילה על הלב לדקדק בדברים כאלה.
הידור העיירה היה בית־כנסת הגדול שנקרא ״שטיבל״. שם היתה בימה מצוירה אריות ונמרים ושאר מיני חיות. ולצד מערב עמדו לאורך כל הקיר ארונות גבוהים עד התקרה מלאי ספרים מכל המינים. זכורני שהיה שם ספר אחד שנדפס בלאדי, אבל איני זוכר עוד את שמו. עליו היו מראים גם אז כעל יקר־המציאות.
עוד שני בתים גדולים היו בעיירה: האחד לאבי משפחת שֶבֶלִיֶב והשני לאבי משפחת פינברג.
משפחת שבליב נחשבה למיוחסה בעיירתנו ובסביבתה. משלשת האחים בני יחיאל שבליב (אחד מהם מנחם־מנדל, (אבי אם אמי ע״ה) נתגדל בעשרו צבי שבליב, שנקרא בשם הרשל לֶשֶ׳ס (על־שם אשתו). אמרו עליו, כי היו לו כארבעים או כחמשים אלף רובל. הוא היה חוכר מ״הפריץ״ את בית־היין שבעיר (״פרופניציה״) ואת מס־הבשר ומס־הקרקע ואת הטחנה שעל הנהר, ומלבד זאת היתה לו גם טחנה למעשה גריסין בחצר. ביתו היה כבית ״שררה״ גדול ומהודר, מתנשא בשוק נוכח כנסיות הנוצרים.
משפחת שבליב היתה רבה אוכלוסין וקשורה בקשרים משפחתיים עם שאר המשפחות שבעיר. זאת היתה משפחה אריסטוקרטית. בני שבליב היו כולם מגוהצים, מסולסלים ויודעי זמרה. בשבת היו רבים מבני־העיירה באים לסעודה השלישית לבית צבי שבליב על מנת לשמוע את בניו ונכדיו שרים יחדיו נגוני החזנים. עלי עשה רושם ביחוד בנו הבכור זאב. יפה היתה הליכתו, הליכה אטית וכאילו אין רגליו נוגעות בארץ. כך היה מתהלך לו בבית־המדרש בעת התפלה הנה והנה ומתפלל. וזכות גדולה היתה דרושה לצבור שר׳ זאב יעבור לפני התיבה וישמיע את הַבַּס הנעים שלו.
בימים שהכרתי את משפחת שבליב, לפני ששים וחמש שנה, עמדה כבר במדרגת הירידה. תחתה התחילה עולה משפחת פינברג. ראש משפחה זו, מיכל יודק׳ס, היה יהודי חרוץ, תקיף והולך בגדולות. הוא לא חס על הכסף ובלבד שישתדך עם גדולי היחס. את בתו היחידה השיא להרב ר׳ שלמה פרירש משקלוב ולחגיגת החתונה בא גם ר׳ ליב, בנו של האדמו״ר ר׳ מנדיל מלובאוויץ זצ״ל – כבוד, שלא רבים זכו לו.
ומיכל יודק׳ס זה הוציא סוף־סוף את החכירה מידי צבי שבליב ויהי הוא לפטרון־העיר. זאת היתה מכה נמרצה למשפחת שבליב: פתאום ניטל מקור חייה, הוסר כל כבודה והדרה. ומחלוקת נוראה התלקחה בין שתי המשפחות הללו.
כמו שאמרתי לעיל, מתחיל מעבר לגשר מזרחה פלך סמולנסק ושם עמד בית־יין, שבעליו לא היו כפופים לחוכר בית־היין שבלאדי והיה בידו להתחרות עם מיכל פינברג ולמכור יי״ש בזול. ולפיכך, כל בעלי־ברית משפחת שבליב היו מעבירים משם יי״ש ומביאים אותו להעיירה. הדבר הזה נודע, כמובן, לפינברג ויעמיד שומרים לתפוס את מעבירי היין ולהחרים את סחורתם, ולפעמים היה פקיד־המשטרה המקומית (ה״סטאַנאָוואָי״), שעמד לצד התקיף, מושיב את מעבירי המכס בבית־האסורים לימים אחדים, (בימים ההם עוד היתה הפוליציה גם השופטת וגם המקיימת את פסק־הדין).
וכן היה עושה פינברג גם ל״שוחטי־חוץ״, כלומר, לבשר, שנשחט מחוץ לעיירה בלי תשלום מכס. השוטרים היו עוצרים שעות אחדות את הבשר בידם, וממילא היה הבשר נטרף כדין בשר שנתעלם מן העין.
על הדברים האלה נתעוררה התמרמרות עזה מצד בני משפחת שבליב ובעלי־בריתה כלפי משפחת פינברג, אש המחלוקת היתה ללהבה.
אמנם אפס הכח הגשמי למשפחה היורדת, אי־אפשר היה לקוות עזרה מצדו של ה״פריץ״ או של המשטרה, אבל לעומת זאת היה בידה לרדוף את אויביה רדיפות מוסריות. שלפעמים קשות הן הרבה יותר מרדיפות גשמיות.
על ביתו של פינברג נמצא בכל יום רשום או חקוק ״מצ״ה״ – ראשית־תיבות: ״מיכל צורר היהודים״. על רעשני פורים (״גראגערס״ או ״קאָלאָקאָטקאס״ בלע״ז) נרשם מצד אחד ״הצ״ה״ – ״המן צורר היהודים״ ומהצד השני ״מצ״ה״ – ״מיכל צורר היהודים״. בכל פינות שהיה מיכל פינברג פונה ראה לפניו מצ״ה, מצ״ה, מצ״ה…
ופעם אחת עבר לפני התיבה בבית־המדרש שבמורד העיירה, המיוחד למתנגדים, חזן עור עובר־אורח. כמובן באו רבים מכל בתי־הכנסת היה מלא מפה לפה. והנה אחרי קריאת המפטיר קמה איזו תסיסה בבית־הכנסת. פה ושם התלחשו אגודות־אגודות, על יד הדלת עמדו ״בני ציפה״, המה הגבורים בעלי־האגרוף ולא נתנו לשום איש לצאת. עד מהרה נודע לבני משפחת פינברג, כי מתעתדים להכריז חרם על ראש משפחתם ויבקשו לצאת ולמצוא תרופה לחשוך את אויביהם מהמעשה הזה, אבל מצאו את הדלת סגורה לפניהם. ובתוך כך עלה שמואל־ניסן ה״מרקד״ (על אדותיו ספרתי קודם) והכריז ״חרם של האדמו״ר הזקן״1, על מי שלוקח בחכירה את מסי הקהל מבלי נטילת רשות מהקהל. אמנם המחרים לא הזכיר את שם פינברג מפורש, אבל הכל ידעו כי אליו מכונים וכי אותו החרימו וכל העם ענו אמן בקול רם כמנצחים.
ובזה בלבד לא אמרו די בעלי ברית שבליב, אלא המציאו כלי־זיין מיוחד להלחם בו בשנוא נפשם: כמעט בכל בתי־הכנסת, מלבד, כמובן, ה״שטיבל״, שבו התפלל פינברג בעצמו, היו מדליקים אחרי התפלה בכל יום נרות שחורים וקוראים בצבור בתהלים מזמור ק״ט ומתכונים, שכל הקללות האיומות שנאמרו במזמור זה יחולו על ראש פינברג.
והדבר הנורא הזה נודע לפינברג, כי היו לו מרגלים, שמסרו לו מכל מה שנעשה במחנה האויב. ולפי הנראה עשו עליו רושם גדול ומהרה בא קצו: חלה ומת.
ואולם משפחת שבליב לא נרפאה על־ידי זה. ביתה הגדול הלך הלוך וחרב ו״בת־השירה״ נדמתה שם. הזקן צבי ישב בו עם אשתו העורת וכלתו האלמנה ובניה המרובים, ורוח של עצבות מדכאה שרתה על הכל. טחנת־הגריסין שבחצר נשתתקה גם היא, הגלגל הגדול עמד ורק באסמים עוד נמצאה לרוב הקליפה של הגריסין ובה היינו משחקים בימי ילדותנו, שחים וטובלים בה, כמו במקוה.
הזקן צבי שבליב, אחרי שבניו מתו ונתפזרו, נתפייס לבני פינברג, שגם הם היו עשירים, ובכל ערב שבת היה אפשר לראות אותו נושא בקבוק יין־שרף מבית־היין של פינברג בתור מתנה או נדבה לכבוד השבת.
-
מה טיבו של החרם של האדמו״ר הזקן?״ איני זוכר. אני מסרתי מה בזכרוני. בספרו של הרב לא מצאתי כלום. ואמנם דברתי על זה עם רא״י קוק ביפו והוא אמר לי שבליטא היה חרם של הרבנים ואפשר, איפוא, שברייסין הכריז הרב חרם או מעין זה.
ועוד ספר לי הרב קוק: ״שמעתי שהיה מעשה בווילנה והעשיר התקיף יהודה אפאטוב בקש לחכור את הפרופינציה בלי רשות הקהל, וכבר נתן דמי קדימה. טובי הקהל התמרמרו נגד מעשה שכזה, אך הוא התעקש ואמר, שאינו נשמע למי שהוא. בו ביום שהיה אפאטוב עומד לחתום על שטר החכירה, הזמין המגיד דמתא אסיפה וקרא גם לאפאטוב ושם דברו עמו הרבה על המעשה שהוא אומר לעשות. אך הוא אטם אזנו, ובגודל תקיפותו אמר, שבעיני מסחר אין אדון לו. המגיד העתיר עליו דברים, והוא הביט מדי פעם בפעם אל השעון, כי הגיע הזמן ללכת אל בית הפקידות לחתום על שטר החכירה. סוף סוף קם אפאטוב ממקומו ובקש ללכת, אלא שמצא את הדלת סגורה, והמגיד אמר לו: ״המפתח הוא אצלי, ואנכי לא אתנהו לך עד לאחר שתגמר הישיבה בבית הפקידות. אני בטוח שלא תצא להלחם עמי״. ואפאטוב אחר את המועד והחכירה בטלה, ואולם אפאטוב לא שמר עברתו להמגיד, ולהיפך, לבו רחש אליו כבוד וחבה עוד יותר מאשר קודם לזה, כי הצילו מחטא. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.