רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
מחלוקת ״לשם שמים״
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים

אנחנו התפללנו בבית־המדרש שבמעלה העיר, שנקרא בשם חִימִינוֹאֶר״, נוסח אשכנז. בית־המדרש היה עתיק, כמעט חורבה, ומעודו לא שמע ״כגונא״ או ״כתר״. פתאום בא החפץ בלב רבים מהמתפללים, וביחוד בלב אבי וזקני ודוֹדַי, להחליף את נוסח אשכנז בנוסח חב״ד.

איזו מגרעות מצאו בנוסח אשכנז ואיזה יתרונות בנוסח חב״ד? אני בטוח, כי גם איש מהם לא ידע, במה נבדל לרעה הנוסח המקובל מני אז ואשר בו השתמשו אבותיהם ואבות־אבותיהם. אם כן למה מאסו בו? איני יודע.

פתאום, בלי כל סבה שהיא, ״הסכימו״ להתחיל להתפלל נוסח חב״ד ואחד מהם ירד לפני התיבה ויקרא לתמהון המתנגדים: – ״הודו!״

בבית המדרש קמה מהומה, הללו דופקים על גבי העמודים שלפניהם והללו מתפללים, והחזן אינו שם לב וקורא הלאה – בנוסח חב״ד.

ראו המתנגדים, שאין ״הריבולוציונרים״ משתתקים, יצאו לחדר שני והתחילו ״מזמור שיר חנוכת״.

אולם בפעם השניה הקדים אחד מהמתנגדים וירד לפני התיבה וקרא ״מזמור שיר חנוכת״. אז יצאו החסידים אל החדר השני והתחילו מ״הודו״. ביחוד היתה המלחמה קשה בשבת, ולפעמים אך הספיק החזן המתנגד לפסוע לאחור שלש הפסיעות שאחרי שמונה־עשרה, והנה קפץ אחד מהחסידים ועמד לפני התיבה והתחיל שמונה־עשרה בקול רם, והמתנגדים העלובים נאנסו לצאת לחדר השני.

לפשרה לא היה מקום. כל אחד מהצדדים עמד על דעתו בכל תוקף. אפשר היה להפרד. וכך היו עושים מתחילה: הסיעה שקדמה וחטפה את ״העמוד״, היא היתה המושלת, והסיעה האחרת נאנסה לצאת אל החדר השני הקטן שעל יד עזרת־הנשים.

אבל החסידים לא אבו לעזוב את המערכה. לא יפה היה בעיניהם לצאת אל החדר השני ולעזוב את המתנגדים למשול באולם הגדול. ומה עשו? אם אירע שחזן מתנגד כבד את הפוזיציה וקרא ״מזמור שיר חנוכת״, עמד חזן שני משלהם, בעל קול חזק, בפנה והתחיל קורא בקול ״הודו״ וכל החסידים מתכנסים אל הפנה ההיא וקוראים גם הם בקול רם ״הודו״. וביחוד הצטיינו בדבר אנחנו ה״שקצים״ הקטנים. וכן היתה עוברת כל התפלה עם ״הקדושות״. אלא מפה קוראים ״נקדש״ ואלה מפה קוראים ״נקדישך״, והקדוש־ברוך־הוא יושב על כסא כבודו ונהנה. כביכול הנאה מרובה ואומר: ״אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך!״…

וחלילה לי לומר, שהאנשים כמו מצד זה כך גם מהצד השני היו ריקים ופוחזים, שענין התפלה היה לשחוק בעיניהם. חס ושלום! התפלה היתה, בלי ספק, אחד מצרכיהם הרוחניים היותר חשובים. גם אחד לא היה בתוכם אשר יוַתר על מנחה אחת, או אפילו על מזמור אחד, אלא שהם לא הרגישו שמחללים בזה את קדושת התפלה. רבה היתה הפראות…

רק איש אחד נמצא בבית־המדרש שלא יכול לסבול את הדבר הזה. לא מפני שהרגיש יותר מאחרים את עלבון התפלה, אלא מפני שערבוביה זו גרמה עלבון לו לעצמו. כל זמן שנוסח אשכנז היה בתקפו היה הוא – זלמן ליובק׳ס – עובר לעתים קרובות לפני התיבה ומרבה בסלסולים כשעיר בן־שנתו, ועכשיו קשה היה לו לעמוד בקשרי המלחמה ו״לחטוף את העמוד״. ולפיכך עזב את בית־המדרש והלך לו אל בית־המדרש של האשכנזים אשר במורד. הוא ישב כמעט בקצה העיר מערבה והיה אנוס לעבור את כל הרחוב הארוך עד שהגיע אל בית־המדרש שבמורד. פעם ראיתי אותו, את הגולה הזה, בלכתו בשבת לבית־המדרש ההוא, ובלבי הרך התעורר רגש של חמלה והשתתפות בצערו של הזקן הזה, שלא מצא מנוחה בבית שבו התפלל הוא ואבותיו כל ימיהם!

ואם החסידים הראו במלחמה את עזותם וקנאתם, הראו המתנגדים את קשיות־ערפם ובשום אופן לא עזבו את המערכה עד שלבסוף החליטו החסידים לבנות בית־מדרש מיוחד לעצמם. למרות העניות הגדולה ששררה ביניהם, הקימו בית־תפלה חדש ויפה לפי הערך על המקום, שעליו עמד ביתו של האדמו״ר בעל ה״תניא״. בימים ההם היה המקום ההוא שייך לר׳ בנימין־חיים השתדלן. וסוף סוף ניצח הנוסח החב״די גם בביהמ״ד חימינואר נצחון גמור.

המלצות קוראים
תגיות