עיר ואם בגרמניה.

הבנין מזדקר באדמומיתו (מערומי לבנים, ללא טיח־סיד) וב“מגן דוד” שבראשו. על הקיר מבחוץ תלויה טבלה שחורה גדולה עם רשימת צעירי היהודים (באותיות זהב), בני עיר זו, שנפלו חללים במלחמת־העולם “בעד המולדת”. אדוני הארץ, הביטו וראו!..

בחצר, בכפיפה אחת עם בית־האלוהים, נמצא גם בית־ספר יהודי לתינוקות, בו מלמדים בצד הלימודים הכלליים גם קצת עברית בהברה ה“טמפּלית”. המורים אינם מומחים גדולים במקצוע זה, והרי הם כפופים לרב העדה, הרב מטעם, שהוא גם פרופיסור לשפות השמיות באוניברסיטה המקומית. (בדפוק איש על דלת מעונו ושואל:

• האדון הרבינר בביתו?

מתקנים לו שם תיכף:

– האדון הפּרופיסור?..).

בצהרים, לעת צאת התלמידים והתלמידות הקטנים מבית־ספרם, צובאות ומחכות להם כאן אמותיהם ואומנותיהם. האחרונות נוצריות הן ברובן, והרי הן שולחות בתוך כך מבט נוהה אל הילדים הנוצרים, תלמידי בית־הספר הכללי, הנמצא בסמוך אף הוא. הנה הציפו הללו את הרחוב ברעש כדול, חולפים בהמוניהם על שער הטמפּל ומציצים פנימה בלעג. מהם גם מתוים בחטיפה על הגדר את צלב־הקרס.

ברגע זה יוצאים בלוית מוריהם גם הנערים היהודים מבית־ספרם הם – והמלחמה ברחוב, בין שני המחנות, נטושה! באבנים ובאגרופים ובילקוטי־הספרים… פעם אחת בבוקר התיצבה פה, בשער, אשה נוצרית זקנה, כבת שמונים ומעלה, וחיכתה עד בוש. בראותה לבסוף איש בא מירכתי החצר (זה היה אחד המורים של בית־הספר, יהוּדי “מערבי” צעיר, במשקפים), צעדה לקראתו כל עוד כוח בה ודיברה רתת:

– דבר נחוץ לי אליך, אדוני. אמור נא לי, מתי מטיף הרבינר בטמפּל.

אני רוצה לשמוע. היתנו לי להיכנס?.. אשה יראת אלוהים אנכי, פרוטסטנטית אדוקה, ואין כנסיה, שלא התפללתי בה, ואין כומר, אשר לא שמעתי את הדרשה שלו. והנה זה כמה לילות שאני שומעת קול לוחש באזני: היכנסי פעם לטמפּל הישראלי ושמעי גם אל דרשת הרבינר בטרם תמותי…