רקע
גרשום שופמן
שלטון המוח
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

בעצם האירוטיקה הפּרוּצה, בעצם גירוי התאוות השפלות עלה על הבמה הזעירה המתימטיקן. זה היה הונגרי צעיר, יפה מאוד, שהפליא בלהטיו בעולם המספּרים. הקהל ברובו אינטליגנטי היה, ובתוכו אנשים שההנדסה מקצועם; הללו הציעו לפניו שאלות מתימטיות מסובכות והוא פּתרן מעל הבימה על רגל אחת, מיניה וביה.

איזו אי־נוחיות תקפה באותה שעה את ה“גירל’ס” המעורטלות למחצה, שהתערבו בקהל אף הן. חמודות־הגוף חשו את עצמן פּתאום נדחקות במקצת על ידי המוח.

אפילו זו הרקדנית היפה, בת השבע־עשרה, שליבבה בטוהר פניה, בהעדר הכחל והשרק, בטבעיותה ובעיניה היהירות, הנפלאות, הביטה אליו מן הצד באיזו התבטלות. והוא? כאילו לא ראה את חברותיו ללהקה כל עיקר. האיש היה, כנראה, מאותם בחירי הגורל, שנאהבים ואינם אוהבים, זקוף, מזהיר, קשה וחלק – ללא נטיה, ללא חמדה, ללא רכרוּכית. ורק “חולשה” אחת שלטה בו, הלא היא החולשה המשותפת לכל בני עמו, והיא: הפטריוטיות. מכיון שפּנה אליו מישהו בלשונו, מיד עבר מן הגרמנית, שבה השתמש כפי שכפאו שד, אל ההונגרית שלו – והתחיל טוחן בה לתיאבון, בכל כלי המבטא, בשטף, באש, בתאוה. מצא “מדיאַר” את “מדיאַריו”!..

ככה נטפל פעם לכנופית צעירים הונגרים, שישבו באולם אל אחד השולחנות, ונטל מקום ביניהם אף הוא. ברם, פּיקחים היו הבחורים ההוללים הללו וידעו לנצל את “ידידותו”. כטוב לבו עליו, גחנו ולחשו לו:

– בקשה לנו אליך…

המתימטיקן הרכין ראשו, כולו קשב, מוכן ומזומן לעשות למענם את הכל, את הכל.

– בבקשה…

– תבוא נא גם זו אל שולחננו…

– מי?.. – זרק מבט מפוזר אל עבר חברותיו, פּרפּרי הלילה הללו, שהתגודדו ליד הבימה.

זו, זו… – רמזו לו באצבע על הרקדנית היפה, הבלתי מפורכסת. ברגע הראשון לא הבין. לא הבין את נעימת הבקשה שבדבר, כאילו ביקשו ממנו כוס מים לשתיה.

– את זו… – רטן והציץ אליה מרחוק, כמו בפעם הראשונה. קפץ ממקומו והביא את הנערה – כהרף עין.

גאותנית היתה מטבעה, סרבנית, אבל לו נשמעה במין הכנעה. – ליל־הקיץ הקצר בא עד קצו עם גמר התכנית; השחקנים והשחקניות, וגם המתימטיקן בתוכם, נתפּזרו איש איש למעונו ולמשכבו, ורק הרקדנית בת השבע־עשרה, עם העינים היהירות, הנפלאות, נעלמה עם ההונגרים ברחוב־הכרך הנם, עם דמדומי שחר.


המלצות קוראים
תגיות