בימי איבה אלה, ימי “אדם לאדם זאב” והעדר ביקורים, הרי דפיקה על הדלת – מאורע, שהתעוררות נעימה עמו. – אינכם מכירים אותי? – שאל הנכנס. האשה והילדים במטבח תמהו זה אל זה:
– לא.
לשמע הדברים האלה יצא מחדרו אבי־המשפחה עצמו ולבו הך:
– הלא האדון לייטנר הוא זה!..
הוא כבר חיכה לו, להאדון לייטנר, בחשאי, בחרדה, אבל בכל־זאת לא פילל, שזה ימהר לבוא כל־כך.
עתה נבהלה גם האשה וקראה:
– האדון לייטנר הפך צעיר, ועל־כן לא הכרתיו.
– זאת נעים לשמוע – הסביר פניו שליח בית־הדין – והוציא את ה“אַקט” מתוך תיק־העור שלו.
– ועתה, לצערי, עלי לגשת אל העיקול…
מבוכה, דכדוך, סנוורים.
– החלב, החלב!.. – הזהיר בתוך כך האדון לייטנר. האשה מיהרה והעתיקה את החלב הרותח מעל פּי הכירה. וכבקי בהלכות־בית ובעניני־בישול דיבר המעקל בנחת:
– כאן צריך לעמוד על המשמר ולהשגיח בשבע עינים. לא בשל מעט החלב ההולך לאיבוד, אלא כדי למנוע את הצחנה הכרוכה בדבר.
אות לטובה… ובאמת, כאשר הכניסוהו לפני ולפנים ופתחו לפניו את הארונות והארגזים, הציץ חטופות, רק כדי לצאת ידי חובתו, רואה ואינו רואה, ואמר:
– איני מוצא שום דבר לעיקול, תוכלו לסגור. האור חזר לעינים. ניתנה חנינה על גבי הגרדום.
– ורק שילינג ושלושים פרוטות, דמי בית הדין, אקח מכם.
– בבקשה, בבקשה…
עתה, לאחר גמר המשא־ומתן הרשמי, ביקשו האיש והאשה בבת־אחת:
– יואל נא האדון לייטנר לשבת אצלנו קצת!
והאדון לייטנר לא סירב – וישב.
האשה הגישה תפוחים בצלחת. – יטעם־נא!
– לא. הרופאים אסרו. עסק לי עם מחלת־קיבה קשה. – הגם המעקלים מחלות שולטות בהם?..
האדון לייטנר צחק. עתה ראוהו מקרוב, סמוך־סמוך, פנים אל פנים, על כל שרטוטי פרצופו, חטטיו, קמטיו וחריציו. רזון־לסתותיו הבליט את האדם שבו. קרחת קטנה, מעין הקלף, הצהיבה מעל קדקדו, וזו הוסיפה לו אפילו איזו קדושה, איזה קורטוב משל גנדי.
– איזו משקפים משונים לאדוני – הסתכל בו בעל־הבית יותר ויותר – עוד מעולם
לא ראיתי זגוגיות עבות כל־כך.
– קוצר־ראייתי העצוּם מצריך כאלה – הסביר האדון לייטנר – שש־עשרה דיאוֹפּטרוֹת…
– סיפוּק־נפש היה לי, אילו בא פעם מעקל גם אליו, אל האדון לייטנר עצמו!..
– ואתם סבוּרים כי לא? פעם אחת היה מעקל גם אצלי…
והוא התחיל לספר ארוכות, כיצד נשתלשלו המאורעות ובאו לידי כך. היה זה סיפור מעשה ארוך ומסובך, אלא שרטט־האושר הפריע את ההקשבה, והדברים לא נתפסו כהלכה.
– ובכן, בה בשעה שאדוני עיקל את החפצים באחד הבתים, עיקל מעקל אחר את החפצים גם בביתו?!..
– כן, כן!
קלחה השיחה בלוית צחוק צוהל. לבסוף קם האורח, הושיט ידו, וזו, על טבעת הנישואין, נלחצה בכוח, בידידות, באהבה. זה כבר, זה כבר לא נתרחשה בעולם לחיצת־יד לבבית כזאת.
והאדון לייטנר, כנראה, יצא מכאן נרגש אף הוא. ככל ילוד־אשה גם לו צורך לפעמים במסיבה אינטימית קצת, והיכן, היכן יחוש לב־אדם מפרפר לעומתו, אם לא אצל קרבנותיו?
– מי היה זה? – שאלו הילדים. – איש היה זה… אינכם מחויבים לדעת את הכל… איש היה זה… ידיד…
בימי תהפוכות אלה, ימי מהומות ומבוכות והעדר ידידים, הרי תליינינוּ – ידידינוּ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.