בתי הקטנה באה מבית־הספר.
– אבא, יודע אתה, על אדמת הכיכר שבתחנת ה“טראם” האחרונה… – רשום צלב־קרס ענקי. גם אנכי ראיתי, אל־נא תצטערי, ילדתי!
בכל האמצעים שבעולם הם עושים את תעמולת־השדים שלהם. פתקי־שיסוי חדשים לבקרים על העמודים ועל הקירות ועל טבלות מיוחדות לכך. קטעים מהעתונים הנאציים מלאים עלילות־דברים ופלסתרי־שטנה בצירוף קריקטוּרוֹת־זוועה. והעוברים והשבים התמימים, אנשים ונשים, צובאים על אלה צפופים ויונקים, יונקים את הארס. ומה פלא, אם בבוקר אחד רואים אנו את פני השכנים מסביב (אפילו כאן, בפרבר הכפרי, הרחק מהמון העיר ושאונה), והנה אינם כתמול שלשום.
– יודע אתה, אבא, אבא – שוב סחה לי הילדה – גם פרנצל וגם אֶרנסט (מילדי רחובנו) נכנסו ל“נוער־היטלר”. הם עצמם התפארו לפני. הרעלת התינוקות – זהו הדבר הנורא מכל. פרנצל, אגב פגישה, שוב אינו מברך לשלום בנימוס, כמו קודם, אלא מתנכר, מביט הצדה ומעמיד פנים כאינו רואה אותך כלל. שער קדקדו פּשתן ממש, וכולו “שֵגֶצל” מובהק, ה“שגצל” העולמי.
– הייל היטלר! – הוא מרים ידו הקטנה כחוק, בהיפּרדו מחבריו, לאחר שנאבק והשתובב עמהם ארוכות.
בבית מגורינו הקטן, הקיצוני בשורה והנשקף אל פני השדות, עמדה להישכר הדירה השניה, זו שבקומה העליונה, ממעל לנו. בסקרנות מיוחדת ציפינו לדיירים החדשים העתידים להתישב כאן. מה יהא טיבם של אלה? הלנו אם לצרינו? תחת גגנו, לפחות, אַל־נא יהי אויב! עד שבבוקר אחד באו. משפחה נוצרית קטנה. איש חזק, איש מידות, עם אשה חיורת, חולנית ועם חותנת זקנה־זקנה, עיורת למחצה. אבל ילדה בלונדית יפה להם, כבת שתים־עשרה, זקופה, דקה, גמישה. תיכף עטו עליה ילדי הפרבר וחתרו לרכוש לצלב־הקרס גם אותה.
– אבא, האלך אל “נוער היטלר”? – שמעתיה שואלת את אביה (מתוך הפרוזדור נשמעות היטב כל השיחות שבמעון העליון), – כל הילדים כאן מבקשים זאת ממני. והוא, האב, דוקא:
– מה?! פּוליטיקה?! כל זה אינו אלא “שְוִינדל”! לא, לא! איני מרשה!!
החלפתי רוח. ובכן, שכן טוב! סוף־סוף נמצא אחד שלא נתפתה, אחד שלא הורעל.
תוך כדי פגישות בצאתנו ובבואנו הרכּנו זה לזה ראש בהסברת פנים יתירה. הורגשה אהדה הדדית. היה זה איש רחב־גרם, רזה־פרצוף, עם הרבה זרחן בעינים. אלה הבהיקו־הכסיפו כעיני מנקה־הארובות. ברם מה אמנותו? כל היום אינו אלא עוסק במלאכות הביתיות, חוטב עצים בחצר, שואב מים מן הבאר, מטאטא את המדרגות, מתכוון, כנראה, לחסוך עמל מאשתו החולנית ומחותנתו העיורת. שתי הנשים הללו, אגב, כעין אימת הבריות היתה עליהן, שכן השתמטו מפגישות, לא הביטו אל העינים בשעת שיחה קטועה, הכרחית, ולא נראו בחוץ אלא לעתים רחוקות מאוד. לא ארכו הימים והז’נדרמים המקומיים התחילו לעלות תכופות אל הקומה העליונה. ופעם שמעתי את הגדול שבהם חוקר את אבי־המשפחה ונוזף ומאיים – והילדה בוכה… נתגלה, שלמשטרה ידוע האיש מכבר, ובאַלבוּם־הפושעים יד ושם לו. לא לחינם תר לו מעון בפינת־סתר זו דוקא. אל ילדי הרחוב, שצבאו על הבית בחוץ, פנה ראש־הז’נדרמים בצאתו: – זאטוטים, אם תראוּ את האיש שב הביתה על אוֹפנַיִם, דעוּ־נא, כי גנובים הם אתו. תיכף להודיע זאת במשרדי!
– הודע אודיע! – קפץ פרנצל בראש.
עתה התחבאו שתי הנשים בחדריהן עוד יותר, והחותנת הזקנה נדמתה לא כעיורת ממש, אלא כמתעוורת, כאינה רוצה לראות… ואנו? תחילה היה לנו לא ניחא קצת, “אוּנהַיימְלִיך” בלעז, אבל לאט־לאט
התרגלנו אל המצב ואל כל הנדנודים הטמירים בלילות. הנה שומעים אנו על משכבותינו, בשעה השניה בלילה, כיצד האשה יורדת יחפה, בפסיעות כבושות, ופותחת את השער בחשאי, וכיצד האיש נכנס ועולה במדרגות, על פני דלתנו, ביגיע רב, כל עוד רוח בו, כנושא משא כבד. מה? אופנים, חזיר טבוח, או שק מלא תרנגולות מלוקות־ראש?
ביתנו הקטן, על שתי הקומות, “הוחרם” עתה כליל, ותושבי המקום נזפו בילדיהם, כשראו אותם משחקים עם גרֶטל, בת הגנב. לא עמד לה יפיה! מאוחדות בגורל אחד כמעט, התידדו שתי הילדות אינטימית. זו שלנו, אמנם, הוקירה רגלה ממעון חברתה למעלה, אבל גרטל יצאה ונכנסה אצלנו תכופות. הנה היא מתרוצצת בחדרינו אילך ואילך, ועיניה משוטטות בכל חפצי הבית בסקרנות אי־טבעית; חטפה מעל השולחן את שעון־היד הקטן של אשתי וחבשתהו לזרועה היא דרך נסיון – בתאוה פראית… (דם אביה מפעפע בה!) – בחורף הלכו שתיהן יחד לגלוש על הקרח, לרוץ סְקי, ובקיץ – להתרחץ, או אל היער הסמוּך, ללקט גרגרי־אדמה.
פעם בוששו הילדות לשּוב, והיום רד. חרדים לשלומן, יצאנו, שני ההורים, לבקש את בנותינו הקטנות. הלכנו בין בתי האיכרים, פנינו כה וכה וקראנו בקול:
– גרטל! אסתר!.. מאחורי הגדרות, מזה ומזה, נבחו הכלבים בזעף, ובעליהם שלחו אחרינו מבטי איבה ונידוי. החשכה בפינה נידחת זו גברה מרגע לרגע; ברם בן־לויתי, ידיד הלילות. עיניו האירו כעיני הזאב, והן הן שהפיגו את החרדה ועודדו את הרוח. האחד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.