רקע
גרשום שופמן
שמים וארץ
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

עגמומי, חיור, מופנה לתוך עצמו – כזה הוא הנער, בן השתים־עשרה. עינים גדולות, ערפליות, שמימיות. רגיש־רגיש ונוח לבכות. לא ניחא לו דא והא. להישאר עמו בבית ביחידות קשה מאוד, ובלכת האם באשר הלכה, התחנן האב:

– קחיהו־נא עמך!

לעומתו אחותו הצעירה ממנו, בת התשע – כולה חיים, שמש וקיץ, קיץ, קיץ. צחוק וצהלה. עיניה תכולות כדגניות בתוך קמה רוַת להט ותנובה. עליה, רק עליה, התרפקו ההורים. אצלה שאבו כוחות חדשים, והיא היא שניחמתם מעצבונם ומפגעי יום־יום.

ארצית היא, ־ פלט האב, בדברו על הילדים עם אשתו, – ואילו הנער קרוב יותר לספירות העליונות. ברם, מה יעשה זה לכשיגדל, – הוסיף באנחה, – כיצד יאבק? כיצד יעמוד על נפשו?..

והנה בליל סהר אחד, עם חצות, כשהנוגה הכבד חדר בשפע, רבץ כתמים־כתמים והציף את הכל והכה בתמהון־בראשית, – התרוממה הילדה ממיטתה, כאילו על־ידי יקיצת פתאום, ירדה והתחילה תועה כלפי הפתח…

– לאן אַת הולכת?!

– הלא קראו לי… – ענתה הקטנה מתוך עולם אחר.

– איש לא קרא לך, ילדתי, – נפעם האב, נגע בה ענוגות והוליכה חזרה, – שובי שכבי…

והנער דוקא רוגע בשנתו. לא נע ולא זע. כל החרדה והרחמים עברו עתה אליה, אליה – –



המלצות קוראים
תגיות