רקע
אליעזר שטיינמן
בין הגבולין
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

א

כשעיני פקוחות אני רואה עולם; נעצמו עיני, אני חושש ומפקפק שמא אין כלל עולם. אבל אם אין עולם מה יש? יש לא־כלום. ומה זה לא־כלום? הכיצד יכול לא־כלום היות יש? הוי אומר: לא־כלום זה אלוהים, שהוא הכל. ואין קושיה שלא־כלום והכל נתונים זה בתוך זה, ולא עוד אלא שזה הוא גם זה, הואיל ועל אלוהים אין קושיה. אמרת אלוהים והנה לך הכל, מה שרק יכול לעלות על הדעת. עצום עיניך, פקח עיניך, יש עולם, אין מאומה – הכל ניחא.

כשהרציתי הרהורי אלה לפני פתחיה חברי, בן דודי נחום, שרבב את שפתו התחתונה ועשה בזויתה מעין דובדבניה – העויה שסיגל לו, וחושבני, מדעת, מתוך חיקוי לרבי אלתר – לאחר כך חייך בבת־צחוק ערמומית ואמר, שמן הסתם איני מדבר זאת מתוך הראש שלי, אלא מפי דודי נתן החקרן. לא ידע פתחיה כמה פגע בי עוקץ זה. מעיר אני את אבי שבשמים, המשמש בזמן האחרון נושא הגיגי, שרוחי הגתה את הרעיונות האלה – אולם גם עדות זו אינה נאמנה על פתחיה. לפיכך איני משתפו עוד ביתר המחשבות, הטורדות אותי בענין עולם ואלוהים.

אהה, רבות מחשבות טורדות אותי בענין זה. למדנו כי הבריאה תלויה על בלימה ועלול היה המוח להתהפך מפליאה כיצד יכול העולם להיות קיים על לא־מאומה אילולא מציאות הבורא המישבת אותה פליאה. האלוהים מחזיק הכל. אולם מנקר במוחי: שמא העולם אינו עומד וקיים כל עיקר, אלא הוא רץ למסעיו ממנו והלאה והכל הולך ונמס לעינינו ונחטף מידינו. נמצא, שאין זה כלל עולם, אלא עולם התוהו. מסתרי־לב אלה איני מגלה לפתחיה; לא אגלם לשום נברא; הם נוברים במוחי מאז הסעודה השלישית בשבת של הרבי מטאלנה.

לימים פתח דודי נחום בשיחה, שהסמוכין להרהורי היו בולטים, אפשר יד פתחיה היתה באמצע, שהביא אל דודי במתכוון או לפי תומו; אולם יתכן שהגורם לשיחה שימש גיל הבר־מצוה, שקפץ באותו הזמן עלי ועל פתחיה – בן דודי היה קרוב לשנת שלש־עשרה ואני בן י"ב, כיוון שיתום הנני דיני לקבל עלי עול המצוות שנה אחת קודם. וכה אמר דודי נחום בדיבור פסקני, שלא ניתן לערער:

– שמע, פתחיה, ואתה, אליעזר, הקשב, לא עוד קונדסים אתם ולא עת שעשועים וקלות־ראש הם הימים הבאים עליכם. הגעתם לגיל בר־מצוה ומעכשיו חייבים אתם בעול תורה ומצוות. יהודים גמורים הנכם מעתה לכל דבר. תורה אין לה שיעור. אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ‏ לבו לשמים. ואין אתם חייבים להיות למדנים גדולים חריפים ועוקרי־הרים. לא מצינו כתוב בתורתנו הקדושה שחייב כל יהודי להיות למדן מופלג, מוסמך וגדול בהוראה, חריף ובקי, ואם לאו הוא יורש חס ושלום גיהנום. שאם כך מה יעשו קטנים שכמותנו, שלא חנן אותם הבורא יתברך בשכל עוקר הרים? שמע, פתחיה, ואתה, אליעזר. אנו איננו מן הגדולים. אנו מן הבינונים, או מן הבינונים שבבינונים, גם אביך עליו השלום, אליעזר, לא היה מאור הגדול ופטיש החזק לא בש"ס ולא בפוסקים. אין במשפחתנו גאונים. אבל יהודים אנו, יהודים כשרים. יראי־שמים ומקיימי מצוות היו, ברוך השם, רבים במשפחתנו. זכרו זאת ושימו אל לבכם, פתחיה ואליעזר. עליכם לקבל עליכם עול מצוות, להיות יהודים כשרים לא חקרנים. קימא לן: סתם חקרן – מין ואפיקורוס.

תמה אני שדוד נחום, שהשעה דחוקה לו תמיד ולשונו מהירה ודיבורו דחוף ומקוצר, סח עכשיו בניחותא ובהרחבת הדעת; ופליאה כפולה שאותו יום היה ערב־שבת שהעור בוער על דודי ושערותיו אינן שלו מפאת רבוי הטרדות. אין זאת אלא שלאותה שיחה נתייחדה בעיני חשיבות מיוחדת משום שבאה לעקור איזה מעוות שבלב השומעים. אכן, אין זה דבר של מה בכך לעשות חנוכה של שני יהודים, להוציאם מגיל מעשי־נערות ולהכניסם בעול קיום מצוות וקבלת עונשין. ברם, אף שעה זו של שיחה לא בזבז דודי לבטלה. הוא דיבר וגזז את צפרניו; הוא סח ומרט נוצות של תרנגולת, הטיף את לקחו וסנן את יין הצמוקים; הוא הכה אותנו בשבט לשונו והכין בו בזמן כלי לבית המרחץ.

– כן, פתחיה, ואתה, אליעזר, הקשב. אסור להיות חקרן. חקרן מהו אומר? חקרן אינו אומר כלום. יהודי כשר, תם וישר אומר, תמיד הוא אומר דבר־מה. הוא אומר אני מאמין, אומר מודה אני, אומר ברוך שאמר, אומר תהילים, אומר שמונה עשרה, אומר קריאת שמע, אומר המבדיל, אף אומר “זוהר” ועל הכל הוא אומר אמן. אולם חקרן אינו אומר כלום. החקרן שואל ומתפלפל. תמצא לומר אף הוא אומר דבר מה, הרי מקרא מפורש הוא: אמר נבל בלבו אין אלוהים.

הדוד נחום שתלש אותה שעה נוצה מן התרנגולת לטש עיניו חליפות על פתחיה ועלי, צמרמורת עברה בבשרי. מדמה הייתי שהוא מורטני במבטיו. כיוון שסוף מריטתה של נוצה שתיקה יפה לו, עצר דודי לשהות מה את דיבורו ולאחר כך פתח ואמר:

– ואיזהו חקרן? תמצא לומר זה שחוקר במופלא ומהרהר, חס ושלום, אחרי מציאות הבורא – שכזה הריהו אפיקורוס גמור.

אולם איזה חקרן? זה שאדרבה ואדרבה מתחקר בשביל להוכיח את קיום השם יתברך; אף זאת הוא בא להוכיח, שהצור תמים פעלו ואין בו עוול. הוא. החקרן, הנהו זה שאין דעת חסידים נוחה הימנו, משום שסופו מוכיח על תחילתו – וסופו על הרוב מאוס ונמאס. מאוס ונמאס. מאוס הוא לשמוע מפי אנוש רימה ותולעה הוכחות של שוטים כי הבורא יתברך חי באמת. אין קיום הבורא זקוק לראיות ורק כסילים טורחים להצדיק את הכל יכול, כאילו יש צורך לזכות את ארחו. כך דרכו של חקרן, הוא מתחיל בצידוק וגומר בצדוקי. אף הצדוקים היו חקרנים ופרשנים, אלא שהם גילו בתורה פנים שלא כהלכה. רבים שבקשו לספר ב“ביכלאך” שלהם גדולות הבורא כביכול. סיימו בהרהורי כפירה ומינות רחמנא ליצלן. כך דרכו של היצר הרע שהוא מעורר תחילה באדם הרהורים. וכל הבא להרהר סופו נופל לשאול תחתיה של מינות ואומר שהעולם הפקר.

קולו של דודי נחום עז וזועף, נתרכך כל שהוא לפתע. חושבני כי נעימתו נשתנתה במקצת משום שסיים בינתיים את מריטת התרנגולת ופתח בסינון היין. דרכו של דודי נחום שהוא מרובה קולות וכל קול יש לו כמה נעימות משלו והנעימות הללו מתחלפות אצלו בהתאם לעשיה שבידו או לתנועה שבגופו. ועד שהיין מפכפך דרך המטפחת האדומה מפכפך דיבורו מפיו על אותו הנושא, השוזר לתוכו ענין בתוך ענין.


– כלל גדול, אומר דודי בשם הרב מאפטה. מי שלא נגמרה מלאכתו מלאכת שמים בפועל אל יבקש מוחין, רק שיראה לתקן את מעשיו בפועל. האדם הרוצה לשוב לפני השם יתברך חייב לתקן את מדותיו עד הקצה האחרון, ואחר כך זוכה להשיג קו הישר. ועוד אמר הרב מאפטה, שאסור לאדם לחפש ולחקור אחרי חכמות גדולות ואינו צריך לעשות פעולה יותר גדולה מכוחו כי אם אשר חננו ה' וזהו סוד שבירת הכלים מחמת שלא היו יכולים להכיל רבוי האור העליון. אף הזהיר הרבי מאפטה את האדם זהיר זהיר שלא לחפש אחר תבונה יתירה יותר ממדריגתו, הגם שכוונתו לשם שמים, לתקן ולזכך את עצמו, אף על פי כן אסור לו לעשות יותר מכוחו; ועיקר הדרך הנכונה לילך בהדרגה כפי כוחו. לבחור רק במה שבחר ה' ולא לילך בגדולות ובנפלאות ממנו, לא לעוף בעולמות העליונים.

כיוון שדודי נחום מגיע לענין העולמות העליונים פניו מתחלקים בחמת־זעם. הוא מפסיק בסינון יין הצמוקים, מנפנף באגרופיו, משל הוא מוכן להתנפל על בר פלוגתא לקרעו כדג ועיניו נעשות כגון היין

האדום, יין־ענבים. שונא הוא בלב ונפש את המטפסים לעולמות העליונים, המבקשים לתקן עולמות תחת לתקן את עצמם. הרבה שמות יש להללו בפיו: המצפצפים והמלהגים; הטפסנים; בעלי חלומות; המתהלכים בגדולות; בעלי־כנף. מהם, מבעלי־כנף אלה, סבור דודי נחום, יצאו כל מחברי ה“מעשה־ביכלאך” החקרנים והאפיקורסים הגמורים. כסבורים הללו שהם מחפשים דרכים בעבודת השם. אולם יש רק דרך אחת ופשוטה בעבודת ה': לקיים את המצוות כפשוטן, להתפלל בציבור תפילה בזמנה, להתרחק משחוק וקלות־ראש, להאמין בצדיק הדור – וזו היא הדרך הישרה. דרך שניה: שלא להתפלל עם הציבור, לאחר זמן התפילה, כדי להתפלל בכוונה יתירה ושאר ענינים בדומה לזה. וכך האדם עובר כל עבירות שבעולם על טהרת הצדקות כביכול. הוא בא לכוון כוונות ונעשה רשע, עברין לשמו.


ואתחנן אל ה' בעת ההיא – פירש צדיק אחד – בעת ההיא ולא אמר באיזו עת. נתכוון הכתוב, שלא יאמר אדם עתה אין לי מוח כראוי לתפילה. אצפה לשעת הכושר ולכשאפנה בדעתי אתפלל. שאם לכשאפנה אפשר לדחות הכל לכשאפנה. לכשאפנה אתפלל; לכשאפנה אלמד; לכשאפנה אקיים מצוות; לכשאפנה אאמין בקיום הבורא, אלא ואתחנן בעת ההיא, בכל עת ועת יתפלל, לפי העת של עכשיו, תהיה העת איזו שתהיה. ואיזהו יהודי כשר? המתפלל בכל עת, הלומד בכל עת, המאמין בכל עת אמונה תמימה בלי חקירות. ואילו החקרן הוא רשע. רשע על שום שהוציא את עצמו מן הכלל. כל ישראל מאמינים בני מאמינים והוא חקרן? הוא החכם הגדול, צפנת פענח, המבקש לכוון דברים נפלאים, שכסה אותם עתיק־יומין. חקרן! אי, טפו! ירק דודי נחום בכעסו, וחזר וירק עד שהוא מהפך את כלי הלבן שלו, של פתחיה ושלי, בהכנות להליכה לבית המרחץ.


 

ב

כמה שונה משיחה זו היתה שיחתו של דודי נתן עמי בפרוס בר־מצוה שלי. קדמה לה שתיקה ממושכה בצוותא, שתיקה של התבוננות, שתיקה של פה אל פה ועין מול עין, משל אף הדיבור בין אדם לחברו בדומה לשפך שיח בין אדם למקום מחייב שהיה של שעה לכוון את הלב, וכשם שמקדימים תפילה שבלב לתפילה שבפה מעין תפילה על התפילה, כך נאה סוד השיח כפתיחה למלים המבוטאות בקול. ולוויית־משמעות נאלצה לשתיקת דודי נתן על ידי מבטי די־נור שקרנו מעיניו אל תוך נשמתי, כחודרים לתוך איזו תעלומה שבעתיד לבוא.

– אליעזר, היום נהיית לאיש, גדלת והגעת למעלת בר־מצוה, ומצוה ראשונה להיות בר־דעת, כמה שנאמר היום והשיבות אל לבך. אדם שאין בו דעת אלוהים אי אפשר כלל שיהא ירא־אלוהים. ומי שהוא בר־דעת סופו שיהיה גם בעל־מדריגה. וכבר אמרו חז"ל: אם אין דעה הבדלה מנין. חסידים שוטים סבורים, שכיוון שהם אומרים המבדיל הריהם יודעים באמת להבדיל בין קודש לחול, בין תוך לקליפה, בין הניגון לבין קול התוף. אין המתחסדים יודעים, שכל עיקרן של המצוות לא ניתנו לנו אלא בשביל לטהר את לבנו ולזכך את מדותינו. כסבורים הם, שכל הממלא כרסו מצוות זוכה לעליית־נשמה. אל יהא חלקנו עם בעלי־הגופים של הרבונו של עולם, המחזיקים טובה לעצמם על שום שהם יראי־שמים. צא וראה: מנורה זו היא כלי של נחושת וזכוכית, יש בה נפט ופתילה, אבל רק ניצוץ האש שבה הוא המאיר. הניצוץ הוא החיות, הוא השלהבת. עיניו הרחבות של דודי נתלפלפו ונצטמצמו מרוב הצצה בשלהבת, כנראה. שהה בדומיה, פתח ואמר:

לא לשחר מוסר באתי היום: מובטחני כי לבך חכם. אולם אמרתי, ביום זה הגדול לך אענה אף אני חלקי כדבר איש אל רעהו. וכל המדבר אל רעהו אל נפשו הוא מדבר. כל נפש טעונה חיזוק, ידידי. אין לך נשמה שאינה כושלת לעתים, מה קשה להיות יהודי. בלי מידת הגבורה אין האדם אדם. אולם דרושה גבורה כפולה להיות יהודי. חייבים אנו להתחזק, אליעזר, תמיד להתחזק, שלא ניפול ברוחנו, שלא נהיה חלשים; שלא נהיה נמוכים; שלא נסתפק בקורטוב של בינוניות. מתוך עצלות המחשבה אנו באים לידי שברון הלב ורוח נמוכה. לב חזק הוא יסוד החכמה, הבינה והדעת. והיהודי על אחת כמה שהוא צריך להתגבר כארי ולהיות תקיף בדעתו. אל תירא ואל תפחד מפני המון העם. אין אנו מן הערב־רב. ומה שנאמר לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, פירושו אל תשתוקק להתחבר עם קהלם ואל תישא אליהם את עיניך. וזוהי הטלית שלנו. היהודי מתעטף בטלית ואינו רואה עוד את הבליהם. וכשאין לו טלית, אמר צדיק אחד, שהיה בעל־השגה גדול, הוא מתעטף בטלית קטן, בארבע כנפות, ובאין לו גם ארבע כנפות הריהו מתעטף בארבע כנפות הארץ ורואה בכל מחזות שדי.

זכור, ‏ אליעזר, איני בא להדריכך במסילת ישרים, כל איש יבחר לו לפי הקול שבלבו את המסילה שתוליכו אל דרגתו בקודש. אני רק לעוררך באתי כי תשמע אל הקול הזה, קול דודי הדופק בלב, כי לא תט אל הבלים, גם אם תרחיק נדוד עד לקצוי עולם לא תשנה את טבעך ולא תתרחק משרשך. תתעטף בכל ארבע כנפות הארץ ותהיה אתה, רק אתה. תמיד אתה. וזה משמע להיות יהודי: להיות קרוב לשורש אברהם אבינו הוא ראש גזענו, ומה הוא הכיר את הבורא כך חייב כל יהודי להכיר את בוראו, וכל המכיר את בוראו אינו בא לעולם לידי נפילת המוחין. הנפילה היא לעולם מן הקליפה. כל נפילה, אף נפילת המוחין, היא מעשה יצר. והאומר מי אני ומה אני, מתכוון לפטור את עצמו מן המלחמה עם היצר, אין הוא רוצה להתייגע לא בתורה ולא ביראת שמים. אולם קימא לן, שיהדות היא מסירות־נפש, יהדות היא גבורה. כל שעה ורגע חייב יהודי להתחזק ולעמוד על נפשו לבלי להתערב עם שונים וכל מיני התועים.


דודי נתן פסק לשעה קלה וליבבני במבטו. דומה היה לאב המעמיד את ילדו לאחר שעינהו בכיתות רגלים ובקפיצה על גבעות ובקעות, לשעה קלה למרגלות ההר, שהם מצווים לטפס גם עליו, לשם הפסקת־ נופש. לפי מבטו המפיק רחמים ופיוס הבנתי כי צפוי אני כעת לטלטלה חזקה.

– דע לך: הרבה מיני תועים יש. תועים הנתעים אחרי אל זר; ותועים העובדים לאלוהי נכר בתוך הרבונו של עולם גופו. ענין זה עמוק מאד ואין פה יכול לבטאו. לכשתגדל ותקנה חכמה תבין מדעתך. רבים ושונים הם המהבילים. יש חסידים שוטים הפונים מעם אלוהים ובאים לבקש פדיון נפש מאת “הרבי” שלהם ואליו הם מתפללים. את קדושת הבורא וקדושת התורה הם ממירים ב“רבי”, שאומרים עליו קדוש הוא. הם חוטפים “שיריים” מן ה“רבי”, מקדישים כל חפץ של ה“רבי”, את הסדור שלו, את המקל שלו ואת הזיפיצא שלו, כל שכן אם החפץ הוא שריד־מורשה של אחד צדיק קדמון, כגון הבעש"ט או המגיד, תועים שכמותם! אם רוב שנים יש להן חזקה של קדושה, עולמו של הרבונו של עולם הוא כולו קודש, שהרי בא בשנים הוא וזקן מאד. אולם טועים אלה המחלקים את הקדושה העליונה להרבה קדושות גדולות וקטנות, אין הרבה קדושות אלא יש קדושה אחת: קדושת הבורא, והיא קדושת הבריאה. היא קדושת התורה וקדושת עם ישראל וכל יהודי יכול להגיע למעלת גדול בתורה ובלבד שיהא חכם בלבו ויתייגע הרבה.

דע שהכל נקנה ביסורים, עולם הזה ועולם הבא – על הכל אנו חייבים יסורים. אין טוב אלא אמת. ואין משיגים אמת אלא מתוך חיבוט הגוף והנפש. גם באמת יש תוך וקליפה. רוב הבריות אינם תופסים בה אלא את הקליפה, אולם הכל מן הנשמה, הכל מן הנשמה, האותיות פורחות ורק הנשמות חיות וקימות. ספר התורה הוא קלף, אותיות ונשמה. האדם הוא גוף, פרצוף ונשמה, אף בית המדרש יש בו לבנים וכתלים, והכתלים מודבקות עליהם נשמות. אלא שהעוורים אינם רואים נשמות אלא גופים, כשם שאינם שומעים ניגון אלא את הקולות, ואינם חשים אלא מה שהם אוחזים ביד. חיים הם בעולם ואינם יודעים כי יש עולם מעל לעולם וכי מעל לכל עולם תחתון יש עליון ועליון גם מעל לעליון. ותדע לך, שאפילו הפשוט שבפשוטים אינו חי בעולם אחד בלבד. השפע העליון יורד על כל אחד ממילא. אולם מחובת המהדרים להמשיך עליהם שפע בכוח האמונה והרצון. בכוח האמונה והרצון הופך האדם גם את עולם התחתון לעולם עליון.

דודי נתן ייחד עלי מבט חודר ספוג חמלה, מבט יוקד ומאיר. דומה, הוא הטיל לפיד בוער לתוך נשמתי להגיה את כל מחשכי. פניו הפיקו עיון־מחשבה והתבוננות כשולל את טיבי ועצמותי וממצה בבת אחת את חשבוני מהיום ועד סוף ימי. הפטיר:

– מה אגיד לך, אליעזר? לא אגיד לך כלום, אגיד לך שאני מאמין בך, במקורך הטוב, ברצונך הטוב, בתשוקתך העזה לעלות מעלה־מעלה. תרצה ותוכל: תוכל אם תרצה. תוכל משום שזכות אבותיך תהא מסייעת בידך ומשום שקו הישר הוא קו המשפחתי שלנו. מובטחני שיש בך אותה נקודה, שהיא שורש הצחצחות. נשמתך טהורה היא – ולכן בטוחני בך שיהיה חלקך עם הטהורים. בין לרצונך וּבִין שלא לרצונך יהיה שגור בפיך הניגון. הניגון ‏ילווך ‏ לכל מקום. להיכן שתלך ולאן שתבוא הוא יהיה עמך. הוא יהיה עמך כי הוא בך והוא אתה. וזאת דברי לך; שירת כל העולמות כלולה בניגונו של בר־נש; ובלבד שיהא כל אחד נאמן לניגונו שלו.


 

ג

עד שנפש הנער מטולטלת בין שתי הרשויות, נתבעת מצד זה למרות המצוות המעשיות ואמונת צדיקים ונקראת מצד זה למשא־נפש ולכיסופים אל העולמות העליונים, פרצו לתחומי הקריה רוחות מן העולם הגדול, אשר יש הן נושאות זמירות חדשות ויש הן שורקות תוכחות חדשות על גורל אדם ועם בעולם הזה. נחלקו דודי נחום ודודי נתן באיזה אופן יש לאסור קרב עם יצר הרע ואיזו הדרך הנאותה לקנות שלימות הנפש, מי הוא יהודי טוב וכשר ומה אורח חיים יש לבחור בשביל למצוא חן וחסד בעיני־אלהים. והנה דעה מנסרת ובאה בניסוחים שונים ובנעימות הנבדלות, אמנם, זו מזו, שכל צורת החיים הישראלית בין כתלי בית המדרש ובצלה של תורה מורשה הוא דבר תוהו, פרי רוחם של דורות שוגים בחבלי־שוא ושלא עם היצר הרע חייבים אנו להלחם, אלא חובה לעמוד במערכה כנגד האמונות התפלות, ויש אומרים אף נגד עיקרי האמונה כולם אשר אבד עליהם כלח. ועל הכל מצווים אנו לקדש מלחמה על רוחניות יתירה זו, שעשתה את האדם מישראל פרוש ומובדל מעולם הישוב, צל תועה עלי ארץ רבה, בריה משונה בקרב אומות העולם, התולה את עיניה למרום ואין לה כלום על האדמה מחוץ לד' אמות של הלכה והזיה.


לא ידעו, כמדומה, שני הדודים המתדיינים זה עם זה, כי חדשה מתרגשת ובאה, העתידה לערער את מוסדות עולמם של שניהם. לא הלכה ולא הזיה, לא אמונת צדיקים ולא אמונה בשורש ובניצוץ, לא מסורה קדושה ולא גנזי העולמות העליונים, אלא חיים פשוטים כמשמעם, חיים, הוי, חיים משוועים כל הקולות ולוחשות כל הלחישות, חיים ארציים, חיי בשר ודם. ויש גורסים: חיי עם, לאום. הללו אומרים: תחיה, ציונות, ארץ אבות, והללו מפרשים: חירות, מיגור העריצים, שבירת האזיקים, חופש, שויון ואחוה כאן בקרב עם הארץ. הצד השוה בשניהם, שהם מערערים יסודות אמונה־מורשה ומזעזעים כל מוסדות החיים המקובלים, אף באים לעקור מן השורש הליכות־עולם נושנות והן הלכות ואגדות מקודשות.

אשר לי, יש בלבי רחמנות עצומה על העולם הישן העומד להיעקר; רחמנות על אבי המנוח, אשר על אמונתו עולה הכורת; רחמנות על אמי החסידה; רחמנות על דודי נתן ודודי נחום, אשר שניהם לבם נאמן עם אלוהים ועם תורתו. עתים מתרומם בלבי נחשול של רחמנות, הסוחף עמו דורות של אבות אבותינו התמימים והטהורים, אשר מסרו את נפשם על קדושת התורה המצוות. ורבים, רבים מהם הפקירו את חייהם על עיקרי אמונת ישראל, כפי הספור השגור בפי דודי נחום.

אולם המיית לב לחוד ופרץ העז של הרוחות החדשות המנשבות לחוד. אין לעמוד כנגד רוח הזמן. במבואות רבים, ואף דרך סדקים צרים, חודרת הרוח הזאת. היא מוצאה אותך בבית המדרש על יד הגמרא, היא משיגה אותך בקטע של עתון “הצפירה”, בקונטרס של ספורי מעשיות. היא לוחשת לך מתוך שיח עם חבר ומזמור בפי חנה, בתו הבכירה של דודי נחום, שכבר הגיעה לגיל ט"ו ולמעלה מזה. איזה היתול מר! מפיה שמעתי לראשונה את הזמר, הנושא בכנפיו את הכפירה כרוח־קטב: המשיח והיהדות הישנה הלכו לעולמם; יהדות חדשה קמה ועולה; יהדות של קרב ומרד. לא ידע דודי נחום כי בביתו שלו קמה רוח מרדות, המקצצת בקדשיו; כי נטפי כפירה ומינות מטפטפים לתוך כל מריחה של טיט לכבוד שבת קודש. חנה, המחוננה בקול יפה, נוהגה לשפוך את מרי רוחה ומרירות נפשה, שנצטברו אצלה תחת ידו האבהית הקשה של דודי נחום, לתוך הזמירות, שהיא מלווה בהן כל מלאכה קשה ומאוסה עליה.


לא ידע דודי נחום, שחנה בתו נתנה את ידה לקבוצת אנשים, בני עירנו, הנוטה לתנועה המהפכנית, הזוממת להוריד את מלך הארץ מעל כסאו על האדמה ואת מלך השמים מעל כסאו במרומים. כן לא נגלה לו רז זה, שפתחיה בנו נספח בחשאי אל חבורת הציונים, שבמדה שקולם של אלה נשמע בעירנו היה דודי נחום מקדש את כל חמת זעמו להלחם בהם. הואיל והם שורש מינות ואפיקורסות.

אולם, באיזה אופן פלאי הגיעה אליו השמועה, שאני הוגה בסתר בבית אמי בספרי־חול וב“מעשה־ביכלאך”. אמנם, היה יסוד לשמועה הזאת, ואמנם, התחכם דודי נחום ובא עלי לפתע פתאום ומצאני בשעת קלקלתי, שקוע בראשי ורובי בספר השגה של סוקולוב, ספר עבה, בן־יחיד בעירנו, שניתן לי לקריאה על ידי ברוך פוסטילניק המשכיל, לאחר שהעתרתי עליו הפצרות מרובות והבטחתי לו בהן צדקי לשמור על הספר יקר המציאות בשבע עינים. אהה, לא עמדו לי העינים שלי בעת צרה. כיוון שראה דודי נחום עד היכן הגיעו הדברים ובמה אני מבטל את זמני וממיר את התורה הקדושה בספר טריפה פסול, מיד תקפו חרון־אף, תפס את הספר מידי ושמטו על הקרקע וקרעו לגזרים, ואת היתר חזר והטיל על הקרקע ודרך עליו ומעכו ורמסו ברגליו, לקיים ככה יעשה לטומאה. שלא ישאר ממנה שריד ופליט.


לא בכיתי כי לא היה לי לב לבכות. לא רק הספר אלא גם לבי נקרע עם קרעיו. כאב ועלבון הוא לי המעשה. לא די שאיני יכול להשיב את הספר, העטיתי קלון על עצמי בעיני ברוך המשכיל, שיש לי דוד מורד־אור כזה, ובלבי שמור עלבון יחיד ומיוחד לי לעצמי. ברי הדבר, שאילולא הייתי יתום לא היו נוהגים בי ככה, לא היו תופסים מידי ספר שאול להשמיטו על הקרקע. אין דודי רואה מה שנעשה אצל בני ביתו אבל בי נתן עין. היתום הוא לעולם השעיר לעזאזל.

ולא די שדודי נחום עשה מה שעשה עוד היה דוקרני ימים רבים בדברי מוסר, שדומים היו עלי כמצליפני בשוטים. ובדברי מוסרו הוא מטעים וחוזר ומטעים את יתמותי. אתה, אומר הוא, הנך יתום וממך

יבוקש יותר תורה ויראת שמים מאשר מאחרים, אתה היתום חייב לדאוג גם לתקנת נשמת אביך. אתה יתום מחוייב ללכת בדרך הישר ולהרוות נחת את אמך האלמנה, שכלום יש לה נחת אחרת בעולם. אתה יתום ראוי לך שתתן את לבך, ששוב אינך תינוק ובקרוב עליך להעמיס ריחים של פרנסה על צוארך. לאמך האלמנה אין עוד כוח לשאת בסבל; אתה יתום והגיעה שעתך לחשוב על תכלית.

צרה היא, שקלוני אשר נגלה ברבים, כל הסימנים מעידים כי הסיר מעלי גם את לבו של דודי נתן. אמנם, לפי שעה לא גילה את אזני על כך אף ברמז. אבל הוא גם לא גילה את אזני בשום דבר. זה ימים אין הוא מדבר עמי מטוב ועד רע. אין הוא מדבר עמי, אף אינו מביט אלי. אמת, אף לשעבר היו מצויות תקופות של סילוק השיחה ביני ובין דודי נתן. עתים הוא שקוע ימים רצופים באיזו סוגיה ואינו רואה כמעט איש ואף אינו משגיח בי. אף על פי כן, חוששני כי הפעם מניעת הדיבור עמי באה מפאת השמועה הרעה שהגיעה גם לדודי נתן על אודותי. ועל כן מיצר אני כפלים על שום שקמה מחיצה ביני ובין דודי נתן; ועל שום שגרמתי לו עגמת־נפש. ואף זאת גלוי וידוע לפני שאיני יכול שלא לצערו גם להבא. רוח היא באנוש ואין כולאים את הרוח. וכמה מופלא הדבר שבפסוק “רוח היא באנוש”, ששימש בימים ההם ציר מחשבותי על הנושא ההוא, פתח דודי נתן את שיחו עמי לאחר הפסקה ממושכה של העדר שיח ושיג בינינו. וכה אמר בקיצור נמרץ:

– הגיעה אלי השמועה על אודותיך. אין חלקי עם אלה הרואים מינות ואפיקורסות בכל דבר שאין הקודש מקור מחצבתו והם גוזרים על ההגיון. אין לגזור על ההגיון, רוח היא באנוש. פעמים גם בספרים חיצוניים מהבהב הניצוץ. העיקר לא הספרים, אלא הנשמות. יש נשמות ההולכות למישרים ויש נשמות של עקלתון. הנשמה הטהורה אף סיגיה נצרפים בכור הזיקוק. ואפילו דרך הסיטרא אחרא צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה. לא אשחרך מוסר. זאת דברתי לך תמיד: אני מאמין בך, בשרשך הטוב. אני סומך עליך. עליך בלבד, עליך. אתה תהיה לי ערב על עצמך. אתה גופך הנך השומר על כרם נשמתך. הנשמה שלך ואתה השומר עליה. מובטחני שלא תעשה באושים. הזמן גוזר על הבריות גזירות משונות. ואם הזמן גוזר על הדור החדש לעיין בספרים חיצוניים יהיה גם עיון זה למען האמת הקדושה. מאמין אני בך כי האמת תהא נר לרגליך.


 

ד

לא היו ימים מרובים ונודע לי מפי דודי נחום, כי מנוי וגמור לשלחני לאחר חג הסוכות הבא עלינו בקרוב לישיבה שבעיר ק', הרחוקה מעירנו מהלך יומיים ברכבת.

הודעה זו ניתנה לי בלוויית כמה דברי מוסר ותוכחה ותובלה, אמנם, באילו דברי עידוד ותקוה לעתיד לבוא. אולם, כיוון שנתפרשה לפני ביום ו' מימות השבוע – כך דרכו של דודי נחום לפנות בשיחות

נוקבות ולהשמיע כל מיני הודעות חשובות, הנוגעות בדברים העומדים אצלי ואצל פתחיה ברומו של עולמנו, ביום הששי דווקא, ששעתו דחוקה לו בין כך וכך – הובעה בחפזון רב ובמרוצת־מלים, שאינם

מצויים אפילו אצל דודי, שהנהו בכלל מהיר בדיבורו כשם שהוא רהוט ודחוף במעשיו. לפיכך נבלעו בתוך ההרצאה הרדופה הרבה מלים – ומעשי־שטן – דווקא המעודדות שבהן – וטפחו על אזני המשפטים הנוקשים, שכל אחד מהם פגע בבשרי החי. נתחוור לי משטף לשונו, ששוב איני תינוק, אלא מבוגר לכל דבר, שהגיעה שעתי לחשוב על תכלית; שאיני רשאי עוד ליפול למעמסה על אמי האלמנה, עניה־המרודה, שמלבדי תלויים בה עוד שני טפלים. לא זו בלבד שאין אני צריך לאכול מלחמה, אלא מצוה עלי לפרנס גם אותה. לעת־עתה איני יכול עדיין להקל מעליה את עול הפרנסה, משום שאין בידי לא תורה ולא אומנות. ולכן חובה עלי להיות גולה למקום תורה. שם בישיבה אוכל “ימים” ושם יתהו על קנקני. ממה נפשך, אם רואים בך שאין לך מוח של “גוי” ונפשך חשקה בתורה, הרי מחזיקים בך, מאכילים ומלבישים אותך עד שנותנים לך סמיכה. ואם אין אתה גדול בתורה, ואי אתה עושה חיל בלמודים, מכל מקום בור גמור אינך עוד, והרי אתה יוצא לכפר, למשל. ללמד תינוקות. וכלום מה אתה חסר? יש לך לחם לאכול ובגד ללבוש ואף חוסך פרוטות לתמוך באמך האלמנה!

דודי נחום לא רק המהיר את דיבורו, אלא, דומה, המהיר גם את הזמן ומתוך שבלשון ציורית הוא הופך עתיד להווה הרי נדמה שקסם בפיו להריץ חיש־חיש את הימים ואת השבועות של העתיד לבוא ושוב

אין לפניו אלא הווה בלבד. כיוון שלא היה במשוער כלל שיש מערער על דבריו, הרי כלה ונחרצה שאני עומד לנסוע. הואיל ואני עומד לנסוע כאילו נסעתי; ולא עוד אלא כבר הגעתי למחוז חפצי. גדולה מזו; כבר עשיתי כמה שנות לימוד בישיבה ההיא הרחוקה, יתר על כן, כבר יצאתי משם מוכתר בכתר רב או לכל הפחות בכתר מלמד תינוקות. והנה חוזר דודי ומחזק את דבריו בהוכחות המציאות ממש – הרי אתה רב, הרי אתה מלמד תינוקות – טוב לך ונחת לאמך. אף נדוניה הגונה מוכנה ומזומנה לפניך.


דודתי פרומה, הנוהגת יראת הכבוד בדודי נחום ואינה חולקת על דבריו, קל וחומר שאינה נכנסת חס ושלום לתוך דבריו, עצרה אף הפעם כוח להקשיב בסבלנות לדבריו עד תומם, אם כי ארשת פניה מחולקה, כנראה, עם תכנם. לבסוף לא עמדה עוד בשתיקתה ונזפה בו:

– כבר רב, כבר מלמד תינוקות, כבר נדוניה וזה בסך הכל תינוק, הצריך לסינור אמו והלב נקרע מרחמנות כיצד אפשר לשלוח למרחקים ילד, שלא יבש עדיין חלב אמו על שפתיו. הרי זה עדיין בגדר תינוק.


דודי נחום שלא היה רגיל לשמוע חולקים על דעותיו בחוץ קל וחומר בביתו, לטש תחילה עיניים בוהות וסולדות, כאילו אינו מבין מהי סחה. אותה שעה היה מתעסק בשזירת גדילי הציציות לתוך טליתו על פי דין, אולם נהמם עד כדי כך, שטעה בספירה ונתערבב עליו הסדר. ורק לאחר ישוב הדעת נתישבו גם לבטיו ושב אליו הדיבור במלוא סמכותו.

– תינוק את אומרת! והרי בחור זה כבר הגיע לבר־מצוה!

– בר־מצוה! – הטיחה כנגדו דודתי, בצאתה הפעם מגדרה להתיצב במערכה כנגד בעלה – והרי בסך הכל אינו אלא בן י"ב. אולם משום שיתום הוא קפץ עליו בר־מצוה שנה אחת קודם.

אף דודתי דיברה בבטחון רוגז. חושבני שתקיפות זו, שלא היתה כלל בטבעה, באה לה הפעם משני גורמים. הענין, שיצאה להגן עליו, נדמה צודק ביותר, לריב את ריב היתום. ויתכן כי שאבה עוז ותעצומות גם מן הקדירה שבידה, שהכילה את התרנגולת, המוכנה לתבשיל השבת. דודי טיפל אותה שעה בטלית שנפסלו ציציותיה; ואילו היא כנגדו בקדירת השבת הכשרה. היא אחזה את השבת בידה וזו שימשה לה מבצר עוז. ובכלל – תכפה דודתי טענה לטענה – נוהג אתה לתקוע את כל בשורותיך הטובות באזני הילדים דווקא ערב־שבת, להפר להם את השבת. רמז ברור למעשים שחזרו ונשנו בקורות הבית – ואף אני בכלל בני הבית – שכל הגזירות הקשות, כגון העברה למלמד של גמרא, איסור המשחק בכפתורים, חובת הלימוד גם בערבים, צו על התפילה בציבור, הפקודה בפרוס שנת הח' לחיינו להתפשט הבגדים הקצרים הילדותיים וללבוש ארוכים כאורח גוברין יהודאין, ניתנו בערבי שבתות, אגב טיפול בהשגחת הדוד בצרכי שבת.

– והלא – הוסיפה דודתי להתבצר בטענותיה, שכיוון שלבשה עוז ונטלה לעצמה את הרשות להפתעת עצמה, כנראה, להכנס בפולמוס עם בעלה, שוב לא נתקררה עליה דעתה עד שתוציא את כל האבנים מבליסטראותיה כנגד דודי התקיף – הילד רק שמע מפיך את גזר דינו לערוך גלות בנכר מיד החוירו פניו ועדיין הוא מחויר והולך כמת.

אפשר היה לצפות שדודי נחום, שאינו רגיל לראות את דודתי צד כנגדו והנהו מטבעו מהיר־חימה, יצא מכליו בשל דברי העזות בפי זוגתו הענותנית. אולם התחולל היפוכו של דבר. דודי לא שינה, אמנם, את דיבורו המהיר; אבל תפס לשון רכה ופיסנית: – ודיבר מתון־מתון. מוכן ומזומן לענות על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

– צאי וראי, אשה שכמותך, מה דברים משונים בפיך. בחור זה שכבר הגיע לבר־מצוה את מעלה עליו כאילו הוא תינוק. טעמך ונימוקך מה?! משום שזה חסר שנה אחת לגיל י"ג. שנה אחת! ראה נא פטפטנית זו במחילה; דבר גדול, שנה אחת! עד שאת מעיפה עין חלפה השנה ואיננה. שנה אחת מהי? צל חולף; ענן פורח; מעבירים חמשים פעם את הסדרה והרי לך שנה. אוכלים קצת מצה, יושבים בסוכה, מנענעים את הלולב ומברכים על האתרוג והרי לך שנה. שנה אחת גדולה כפיהוק. את נכנסת מכאן ויוצאת לאלתר ממנה לכאן. היא שנה והיא שנתיים והיא שלוש, מה אנו ומה שנותינו? אי לך, אשה! רבונו של העולם לש לנו את השנים בעריבה רחבה והן תופחות מהר־מהר. פטפוטים את אומרת, אשה. הכזהו תינוק? עוד מעט הוא מבוגר לכל דבר, היום־מחר והוא מבוגר. הוא בא לישיבה, עוברים “זמנים” אחדים, דף גמרא לכאן ודף גמרא לכאן – והריהו אברך שהגיע פרקו. נמצא שכבר עכשיו עליו לדאוג לתכלית. אלא שאם אדם עצלן הריהו דוחה לפי שעה, דוחה. אבל מה טעם לדחות? כל הדוחה מחמיץ את השעה. ולעולם יפה שעה אחת קודם.

כיוון שדודי נחום הגיע לנקודת הזמן, שהיתה, כנראה, הנקודה הבוערת בהלך־רוחו, התלקח בו יצר החפזון והטיל בפיו על הנושא הזה דבורים כמתלהמים.

– תמה אני על הרגל הדחיה, אם אין הוא גופו מפתויי היצר הרע לגלגל ולעשות את העולם הפקר. סמך־מם הוא שבא על האדם בשהיות ובדחיות ולוחש לו תמיד: עוד יש זמן, עוד היום גדול! עוד היום גדול! שמעתם דבר כזה? עוד היום גדול! איזה יום? מה יום? אין כלל יום. יש ימים שאנו רודפים ומורדפים ומובלעים בטרדות הפרנסה ומתרוצצים בירידים ואין לנו פנאי אפילו לבלוע את הרוק. ואם השם יתברך זיכנו בקצת ימים טובים ובשבתות, הרי אין אנו מספיקים כלל לקיים אפילו מקצת ממה שיש לעשות בשבתות ובחגים בתפילות ובזמירות ולהתעלס בשמחת השבת והחג הקדוש – אין לנו זמן לשמוח; אין לגו זמן; אין לנו. אלא מה יש לנו? ערב שבת אחד – אז מה? הרי זה היום הקצר שבכל הימים מרוב טרדות ומלאכות. ואימתי יהודי טרוד ומוטרד יכול ליתן השגחה על ילדיו לקיים בהם חנוך לנער על פי דרכו, אם לא ביום זה? אי, אשה, אשה. אי את רואה כמה רבה המלאכה לפנינו. העור בוער עלינו, הזמן רץ. ואם יהודי לא יהא דוחק את השעה, להיכן הוא בא ואימתי יכין לעצמו קצת צידה לדרך, מצוות ומעשים טובים לעולם הבא? אי, אשה, אשה.

ברם, דודתי פרומה הוסיפה להחזיק בזכות הדיבור שנטלה לעצמה וקיפחה את דודי בטענה מאוששת:


– נחום, עומד אתה עלינו ושוט בידך. מה לך שאתה מזרז אותנו בלי הרף להוציא ממנו את הנשמה? אתה כל כך להוט לדבר מהר, ללכת מהר ולעשות הכל מהר ואין מהר שהוא מהיר כל צרכו בשבילך, עד שאפילו היה מופיע מהר המהיר בכבודו ובעצמו היית דוחק אותו מלפניו ומאחוריו להחיש את צעדיו משום שהיה נראה לך פוסע עקב בצד אגודל. דומים אנו עליך כמלאכים פורחים, ואילו אנו איננו אלא בשר ודם. צא וראה: כשהקדוש ברוך הוא מבקש לעשות דבר־מה בחפזון גמור, כגון להפוך את סדום, הוא שולח מלאכים, אבל הרי לא בכל יום סדום נהפכת. ואילו בני ישראל, אף על פי שיצאו ממצרים בחפזון, היו מהלכים בכל זאת ארבעים שנה במדבר, משום שלא היו מלאכים. אלא מה? הרבונו של עולם ביקש להפוך רק את סדום. ואילו אצלך העולם מתהפך בכל עת וכל שעה; דומה אתה כאילו גשם שוטף לך על הראש; לא גשם אלא מבול, אתה אינך חי ואינך נותן לאחרים לחיות במנוחה.


 

ה

ניחשה דודתי פרומה מה שבלבי. ולא רק החוורון שנכנס לתוך פני גילה לה רז זה, אלא גם החוש המיוחד, חוש הרחמים, הוא שעמד לה לנחש מסתרי הצער של זולתה. הנסיעה לישיבה בעיר ק' היתה למורת רוחי. וכמה נימוקים היו לדבר. מצטער הייתי לעזוב את אמי האלמנה, את אחי ואחותי היתומים, שמשום בכורתי נחשבתי מגן ומחסה להם. אהבתי את עיר מולדתי, את אדמתה ושמיה, את הלבנה והכוכבים שבשמיה, את שני נהרותיה – אחד מהם השתפך כאגן נרחב לאין שיעור, כמו ים קטן, ואם כי שותים ממנו סוסים ופרות וכל בני־צאן מימיו צלולים ודומה שאפילו אילו היו כל הבהמות והחיות שבעולם שותות ממנו, לא היו יכולים להדליח את מימיו הזכים לפי עצם טבעם, כשם שהשלוה הנסוכה על פני חלקתו אינה נרגשת אפילו בזמני רוחות וסופות – ואת הנחל הקטן – אופיסט שמו – וכינויו שפיפון – שנשתכן לו בקרבת מקום בדומה לננס, הרובץ למרגלות הענק, שהואיל והוא זוטר הריהו בעל מזג סוער ובדכי גליו הוא מרעיש עולם. משונה הדבר שמימיו של נחל זה, חם המזג, נודפים צינה יתירה ומחובבים על הרחצנים הרבה יותר מן הלויתן – זה כינויו של הנהר הגדול – המעניק לרוחצים בו כר נרחב לתרגילי־שחיה על כל סוגיה, כגון ריצה מהירה בזרועות הפועלות כמשוטים או על ידי הכאות בכפות ידים, שכיבת אפרקדן, הליכת עקב בצד אגודל וטבילת כל הרמ"ח לשהיה ממושכה תחת המים.

אהבתי את הנהרות כשם שאהבתי את האדמה אשר עליה הרגלתי את רגלי להליכה ואת השמים מלמעלה, אליהם נשאוני חלומות. ואם כי ידעתי שיש עולם גדול מעבר לגבולות מולדתי. הרי עולם זה נראה לי חסר ממשות ומין הויה משונה, שאין כל קשר בינה לבין היש הזה, העוטף אותי. בעיר מולדתי, לבין אלה הבתים ואלה הגגות ואלה הפרצופים האנושיים ואלו פיסות התכלת במרומים ואותם כרי השדה מלמטה והאילנות הירוקים וזה החלום המרחף באויר ונוטף מעיני האנשים. הרי לא יתכן שיש עוד במלוא תבל עוד חטיבת־חיים חיה כל כך כזו שאת חיוניותה אני מרגיש שפוכה כאן בי ומסביבי. ומצד שני נראה לי העולם הגדול נורא גדול וכבד ומדכא בכובדו ונכרי עד מאד.

פחדתי מפני הנכר ההוא, שמא לא אוכל לחיות בו ולא להיות שם אני ואף לא יהיה לי שם את מי לאהוב כשם שאני אוהב את דודי נתן. לא רציתי לנדוד לנכר וקשה היתה עלי הפרידה מפיסת־מקום זו, שנראתה לי בית חיי. פחדתי לילך למרחקים ובמיוחד לא רציתי להיות בחור־ישיבה האוכל “ימים”. המה לבי על החמודות המרובות של עירי, וביותר סלדה נפשי מן “התכלית” המקופלת בנסיעתי, והיא להיות רב או מלמד תינוקות. משא־נפש אחר כבר הסעיר את רוחי. מוחוור היה לי מכל מקום, כי לא לי להשתמש ברבנות או במלמדות, אף לא לחיות חיים כמנהגם של הבריות, אלא אדיר חפצי לציין את שמי בעולם בדבר־מה גדול ויפה, שהוא כמו סיפור־מעשה יפה שממנו עושים סיפורי־מעשיות.

ומה בכך שלי עצמי לא היה ברור טעם סירובי, אבל לבי נצבט למשמע גזר דינו הקשה של דודי נחום, פני החווירו, נאלץ הייתי לאזור כוח רב שלא לפרוץ בבכי – ויותר מכל הייתי סולד מהבכי, שכן רגיל בפי הבריות, שהיתומים דמעותיהם מצויות – ובידוע שדברים מצויים בזויים על הכל. לפי מבטי הרחמים של דודתי פרומה ראיתי שהיא מבינה לרוחי. אולם מה הבנת הדודה ורחמיה אם הדוד הוא השורר בביתו ובבית אמי האלמנה וגזר־דין שיצא מלפניו אין להשיבו.

קשה היתה עלי הנסיעה. אבל גלוי וידוע לפני כי גזר דיני כבר נחרץ – ואין רחמים בדין. הדבר נתאשר לי ביותר למראה עיני אמי הנוגות הלטושות עלי, שכל הבטה שלה היתה בחזקה “לך לשלום, בני”, אם כי בפיה לא הביעה לי עדיין זאת במפורש. ואם עוד הבהב שריד תקוה קלושה לביטול גזר הדין, באה שיחת הפרידה של דודי נתן והטילה עליו את הגושפנקה. מכאן למדתי בלשון, שאינה מניחה עוד אף ספק, כי במוצאי חג הסוכות אני מצווה לצאת לדרך. גדול היה האישור, שיצא מפי דודי נתן, לעורר בי רגש של צידוק הדין וקבלתו בלב שלם. אם גם דודי נתן מעורב בו – וסימנים לדבר שההחלטה על דבר נסיעתי נתקבלה בהתיעצות עמו – על כרחך אתה אומר, שכך צריך להיות ושיהיה טוב. הדוד נתן דורש טוב לי וממנו לא יצא דבר שאינו טוב. וכך באמת פתח דודי נתן את שיחת הפרידה עמי:

– אל תהא מיצר על הדבר. יהיה טוב. לא תאונה לך חס ושלום כל רעה. סופך שתעשה חיל ותעלה מעלה, ובלבד שתאמין בעצמך. בטחון, בטחון – הוא השמן למאור בגוף ובנשמה. בלי בטחון אין האדם יכול לעשות צעד, מה גם לעלות במעלות אל מרומי הספירות. שתדע לך: אור גנוז בכל נשמה וכוח גנוז בכל נפש, חכמה היא בחינת כוח וכוח־מה הוא אמונת־אומן בחלק אלוה ממעל הצפון בנו. שפע חיים יש באדם: שפע רצון ושפע אמונה וכל המרבה להמשיך עליו את השפע הזה הריהו משובח.

חסידים שוטים מספרים נסים ונפלאות על “הרביים” שלהם, שהם בעלי־מופתים ומחיי־מתים. להחיות מתים… להחיות מתים. אבל רבותה גדולה מזו להחיות את החיים לשאוב ממעין השפע של החיים, ולזרוע חיים בכל. וזהו ענינו של עץ החיים; לעשות מהכל חיים. כל אילן, כל עלה, כל עשב אף כל ענן ברקיע – הכל חיים, העולם כולו נשמה. ארבע כנפות הארץ הן ארבע כנפי צפור הנפש האנושית. העולם כולו נפש והנפש במסעיה חובקת בזרועותיה עולם, כל העולם לאדם, הקרוב והרחוק, הקרוב כרחוק. וכל האומר שלום לעולם הריהו אומר שלום לקרוב ולרחוק. לעולם הזה ולכל העולמות המתנשאים זה למעלה מזה.


ודע לך: יש עולמות לאין שיעור ובכל עולם היכלות לרוב ובכל היכל אוצרות של שמשות וכוכבים; כל שמש ברקת וכל כוכב אבן טובה. לימין כל אוצר ניצב מלאך, שנשמתו חצובה ממקור הזהב הטהור ואומר שירה. כל מלאך ושיר היחוד שלו. וכשם שאין מספר למלאכים ולשרפים כך אין קץ לשירים. כל אדם הפוצח בשיר ומזמר ניגון מושך את השפע שלו מאותו מלאך אשר פיו מפיק את הניגון הזה, הממונה על אוצר הזהב הטהור. אין שירה יתומה ואין נפש בודדה במועדה, אף אין נפש עניה ומרודה אלא אם כן שפלה בעיני עצמה ואינה מכירה באוצר זהבה הטהור. האמונה בטוב הוא חלק מאוצר הזהב הטהור. וזהו שהוא טוב ברא עולמות לאין שיעור, עולם למעלה מעולם. כל עולם שופע עושר וכל נברא שבכל עולם אף הוא עולם. ועולם־אדם, אף על פי שרגליו דורכות על האדמה בעולם התחתון, הריהו עליון על כל העולמות העליונים. והנפש היודעת את עליונותה מה לה כי תפחד בעולם הזה? הנפש היודעת זאת לא תירא ולא תפחד, היא תצעד לבטח בתבל־יה וכל צרה ומצוקה לא תבוא עדיה. הנפש הזאת שיר רננים תמיד בפיה – וכשיש שיר אין פחד; הזמר מגרש ענני יגון; הניגון יחלצנו מכל צרה. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ המנעים זמירות תמיד לאל חי? הזמר הזה שעמד לנו לשים בפינו: אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו!

דומה שאף דעתו של דודי נתן נחה עליו, על שהשכיל לחלצני ברוח פיו מהרהורי היגון שהתרגשו עלי, מפאת גזר הדין לערוך גלות בנכר. שחקת־נחת השתפכה על פניו ובעיניו החולמות סייר במישרים ובעקיפין את מראה פני, להתחקות על רישומי דבריו בי. אותה שעה ליבבוני מבטיו עד מאד. ובדומה לאדם המגיש תשורה לחברו וסופג מתוך התשורה גופו נחת־רוח עד בלי די ומתוך כך דעתו מתרחבת עליו ומתעוררת בו תשוקה להעניק למקבל שי כפול ומכופל, פעלו גם אמרי השפר אשר רעפו מפי דודי כטל של תחיה לתוך נשמתי על אומרם גופו ועוררוהו להעניק לי מנדבת רוחו תוספת לקח צידה לדרך, בדבר הפרידה האחרוז שלו:

– אף זאת דע לך, אליעזר: כל מעשי הבורא יתברך יש להם פנים של נגלה ושל נסתר ושל טמיר מכל טמיר. ואין לנו אלא לגלגל רחמים על הבריות, הרואים רק קליפות, הרבה מיני קליפות יש ואילו התוך שבתוך גנוז בכמה וכמה לבושין. אשרי עין הצופה לגנזי נסתרות ואשרי אוזן הבוחנת בתוך המלים את הניגונים. האי עלמא דבי הילולא דומה, רזא דחיי הוא סוד הזיווגין. רבונו של עולם יושב בכל עת ובכל שעה ומזווג זיווגין ועושה חתונות בעולם. אולם לא כל מי שהולך לחתונה הוא מחותן באמת. רבים הולכי־בטל מכיוון ששומעים כלי־זמר מנגנים הרי אף הם רצים אל החופה. מחמת שהם פועלים בטלים, יש הולכים אל חתונות משום שהם אוהבים את הרעש של החתונה. יש הבאים אל החתונה בשביל לאכול מעדנים; יש הבאים אל החתונה בשביל לשמח את החתן והכלה או את הקרובים שלהם ואף הם שמחים מתוך כך. ואילו המחותנים הקרובים והורי החתן והכלה שמחים בשמחת בניהם ובנותיהם הנכנסים לחופה. נמצא שאף אחד מכל ההמון החוגג אינו שמח בשמחה שלו אלא שמח הוא בשמחה שהוא משמח אחרים או בשמחה שגופו שמח על המאכלים והמשקאות הטובים. רק החתן והכלה בעצמם הם ששמחים באמת בשמחת לבם, בשמחה שלהם. וכך מרובים החיים את חייהם של אחרים וכמה מעטים החיים את חייהם שלהם, חיי לבם. הללו הם בגדר חתן וכלה, כל האחרים חיים את הקליפות ורק החתנים והכלות

של החיים מגיעים לפני ולפנים. אל יהא חלקך עם הדבקים בקליפות. אתה יוצא לעולם – דע לך שאחת תשוקה שהיא תפארת לאדם, והיא לחיות חיי נשמות באמת, להכנס לקדשי הקדשים של החיים, להיכן שתלך ולהיכן שתבוא זכור, כי אל עצמך אתה בא ולמקורך הנך שב.

בחנני במבט־מישרים, דבר שלא היה מידתו, ואמר:

– וזאת לך, אליעזר, דבר הפרידה. נאמר במדרש: מה טעם כתוב אצל פרעה ותתפעם רוחו בשני תוין ואצל נבוכדנצר ותפעם בתו אחד? לפי שפרעה זכר את החלום, אלא שנשתכח ממנו הפתרון; ואילו נבוכדנאצר שכח גם את עצם החלום. ראה, שתהא בבחינת פרעה ולא בבחינת נבוכדנאצר. אם חס ושלום ישתכח ממך הפתרון של אמונת ישראל על כל השאלות, אל נא יצא מזכרונך לפחות עצם החלום, חלום ישראל מאז ומעולם, כי יש תירוץ על כל הקושיות המטרידות את המוחות הכושלים. זכור זאת ולא תהיה חס ושלום אובד־דרך.


 

ו

עזבתי את קני והלכתי ל“ישיבה”, אולם תקוות דודי לא נתקיימו בי – לא נעשיתי רב ולא מלמד תינוקות. מן הישיבה יצאתי ונכנסתי לעולם הזר כמו דרך צואר של בקבוק צר. עתים פרכסתי בתוך הצואר כתרנגולת, שלא נשחטו כל סימניה ועתים נפלטתי מן הצואר ולחוץ והייתי מוטל באפיסות כוחות מעבר לחיים או על סף החיים כיונה הומיה שנהרס קינה. יש שהעולם כולו מחשיך בעדי. משל כל ענין המציאות הוא חזון־בדים. עד שאני מתחבט להשיג “תכלית” לעצמי איני מבין מה תכלית בכלל. לא אהיה רב. לא אהיה דוקטור, לא אהיה. דודי נחום יאמר: קרח מכאן ומכאן. עברה שנה, עברו שנתים, שלוש, ארבע הריני כבן שבע־שרה ומאומה אין בידי. געגועים מושכים אותי אל בית אמי ואל עיר מולדתי והבושה מעכבת לבוא לשם. מה אומר להם כשישאלוני לתכלית וכשידרשו ממני דין וחשבון: מה למדת? מה רכשת? ולאן פניך מועדות? לא ריקם יצאתי ממולדתי – והיאך אשוב אליה ריקם? פרחו חלומות, נגוזו התקוות. ומהי התכלית.

יש ופסוקים בודדים מפי דודי נתן צפים בזכרוני, הנוסכים בי עידוד מעט. אליעזר, אין אנו עניים, אין עני מי שמאמין בבורא עולם. עשיר אלוהינו, אדון כל העולמות. ומצאנו במדרש הנעלם לאמר: גדול עולמו של הקדוש ברוך הוא ורחב־ידים; ומעל לעולם התחתון מצויים עולמות לאין שיעור, ובכל עולם היכלות לרוב, ובכל היכל תלויות שמשות של אבנים טובות. כדכד וברקת וזהב לאין מספר. וכל האוצרות האלה מזומנים למאמין. גדולה אמונה, שבכוחה אנו יורשים את העולם וכל ש"י “העולמות”.

מאמין אני בכל העושר הזה, מאמין אני, דודי נתן, משום שאתה מאמין בו. אולם העולם הזה, בקרב החיים האלה אני אביון פשוט. בארבע שנות גלותי בנכר לא רכשתי לי ולא כלום. לא נעשיתי רב ולא דוקטור. ריק אני מכל ואני מתבייש לשוב הביתה. אולם געגועים מושכים אותי לשוב אל בית אמי ואל עיר מולדתי.


העזתי ובאתי. לא להשתקע, אלא להתראות פנים. קבעתי ימים ספורים לראיון מתוך העמדת פנים של איש מוטרד, שענינים דחופים ממריצים אותו לחזור למקום מגוריו הרחוק. קבלתי עול שתיקה שתוכה רצוף משמעות וחשיבות וסיגלתי לי לשון של תשובות משתמטות על כל השאלות, העלולות לבוא מפי סקרנים טרחנים, הבלגתי מראש על כל העקיצות הגלויות והנסתרות העתידות ליפול בחלקי על חשבון כשלוני בחיים. ולא הייתי תוהה וסולד אלא מן הפגישות השתיים: עם דודי נתן ועם דודי נחום. קשה היתה לי הראשונה מן האחרונה. לפיכך נזדרזתי לילך תחילה אצל דודי נחום ולהיפטר במוקדם מקבלת פנים החמורה שלו ומעיון־דיני לפניו.

לתמהוני יצאה פגישה זו רכה ופייסנית במידה שלא פיללתי לה כלל. דודי נחום לא היה עוד כמלפנים איש תקיף, המדבר נגידים ומוראו על הכל. רק ארבע שנים עברו מני אז וכמה נשתנה בינתים הלך הרוחות בעיר מולדתי, נשתנו בה גם סדרים ויחסים. נשתנה צביון עירנו בכללו. פסק קול תורה מבית הכנסת; נתמעטו התלמידים בחדרים ונתרבו בתי־ספר. הרעיון הציוני כבש רבים. הנוער פרש להשכלה, מושכות ההנהגה עברו מהדור הישן לנציגי הדור החדש. רק ארבע שנים – וכמה עמוק השינוי, ‏שהתחולל במערכת החיים בעיר מולדתי, מדרך העולם שרוחות מנשבות בו. אולם יש זמן שסופות פורצות בו. תקופה סופתית כזו עברה על עיר מולדתי בארבע שנים האחרונות. וכדרך סופה, שקנים נכפפים וארזים נשברים בה, היתה גם פעולת המהפכה על בני עירנו. אהה, דודי נחום התקיף, העשוי לבלי חת, הנגיד והמצוה, יצא מתמורת הזמנים וידיו על ראשו. דבר זה נודע לי בלחישה מפי יוסי העגלון שהביאני מתחנת הרכבת אל עירנו. דבר זה סחה לי אמא בלשונה שלה: את הדוד נחום לא תכיר כמעט, שיבה זרקה בו. לא זה הכוח, לא זו התקיפות! אף הכרתי זאת לאלתר מכתלי פניו ומבטו, שניטלה ממנו כל חומרתו.

– זה אתה, אליעזר! – אמר והסתכל בי מתוך ספר ה“זוהר”, שהיה עסוק באמירתו – שלום עליך. אורח מן המרחק. הלא זהו אליעזר, הוא־הוא – חזר לשון אישור, שהיתה בה, כנראה, כוונה לעקור סברה הפוכה מזו, שאף לה היה כנראה, יסוד מה.

דודי קם, נגש אלי והסתכל בי מישרים.

– כן. אתה הוא זה. לא נשתנית.

הוא החליק בכפו על לחיי מכאן ועל לחיי מכאן, ואמר:

– לא, אין לך עדיין סימן זקן. אף לא חתימת שפם.

חיוך של קורת־רוח חלף על פניו.

– אתה מתפלל לפחות כל יום? – שאל.

– וכי מה שאלה היא זו? נכנסה לענין דודתי פרומה – חזקה על ילד יהודי שהוא מתפלל. ואתה חוקר ודורש.

– ומעיין לפחות בספר יהודי כל יום?

לענין זה נכנסה הנה הבת ואמרה דרך נזיפה:

– אבא, אתה בן העולם הישן נטפל תמיד בענינים שלך. ודאי שהוא מעיין בספר. ספרים רבים יש בזמננו, רבים ושונים, אתה אומר “זוהר” – אמור לך. והנח לאחרים.

תמה הייתי שדודי נחום כובש את כעסו, אף מיצר הייתי שניטלה התקיפות ופגה הקוממיות שעשו את דודי נחום לשעבר רבן בעירו. לא עברה שעה מרובה ונתבררה לי סיבת הדבר. חל שינוי בדודי נחום הואיל וחל שינוי עצום בסדרי החיים בעירנו. דודי נחום, מאבות עירנו, הנהו גם בנה בחירה, שכל זעזועיה ותמורותיה משתקפים בו כבאספקלריה בהירה. רק עכשיו תפסתי אל נכון פשר לחישותיו של יוסי העגלון ורמזיה של אמי על אודות דודי נחום. אם כי בלב שלם האמין דודי כי כל ישראל אחים, לא יכול להיות איש מן השורה. טבעו טבע נגיד. כיוון שניטלו ממנו מושכות ההנהגה נפלה עליו רוחו ונתכופפה קומתו בסערת הזמן. מסתבר כי אף רפיפות בריאותו השפיעה על חולשת דעתו. כיוון שלא היה עוד כוחו עמו להפליג לירידים בכל ימות השבוע וברוב הימים פתחיה ממלא מקומו ומשמש שותף גמור לו בעסקי הפרנסה – הוא היה גם באותו יום משוטט ביריד – ממילא אין הוא עוד דן יחידי אפילו בביתו. מכאן ומכאן, ברשות היחיד שלו וברשות הרבים, שהיתה לשעבר גם כן נתונה למרותו היחידה, מרטו לו החיים את נוצות הגדולה והתפארת, ולא היה כעת אלא יהודי עני. כיוון שלא יכול עוד לדבר עזות ולא היה בטבעו לדבר תחנונים, הריהו מקמץ בדיבורים או שותק לחלוטין. שתקנו הרבה. דודי נחום הסתכל חליפות בי ובספר ה“זוהר” שלפניו. הרהר כנראה מחשבה מרוכזת אחת, שהיתה נתונה מסתמא בסמוכין עם מה שכתוב בספר ה“זוהר” ועם הדברים שרחשו בתוך שתיקתנו הממושכה. שכן מקץ שתיקה רבתי פתח ואמר:

– אין לנו שיור אלא אורו של משיח. בעקבתא דמשיחא החוצפה גדולה ופני הדור כפני… העולם נעשה הפקר…

דודי נחום נסג מן המערכה, ואילו דודי נתן התקרב אליה ונעשה לפליאתי הגדולה מעורב עם הבריות, לא עוד אלא גם עסקן התנועה הציונית. רוח הזמן שטלטל את דודי נחום מן החיים והלאה הוא שצרר את דודי נתן בכנפיו והכניסו דרך שער ה“מזרחי” לתוך היכל התחיה הלאומית. מי בא בסוד הגלגולים להסביר את התמורה ברוח אנוש? דודי נחום בעל ההלכה, נושא בעול המצוות המעשיות, נמצא אוסר קרב עם הרוח החדשה, המבשרת את גאולת האומה מן הבטלה ואת תשובתה לעולם המעשה. ואילו דודי נתן בעל האגדה, החולם בהקיץ, השוזר בקורי ההזיה והחיבור בין העולמות, ירד ממרומי הספירות לחיים של מטה לשתף פעולה עם בוני עתידות האומה על מוסדות השכל ותרבות הזמן. דודי נתן, שמצאתי אותו בבואי לביתו לקבל ממנו שלום, לבוש קפוטה של שבת ומוכן ללכת לאסיפה ציונית דחופה, הסביר לי את התמורה ברוחו באמרי הגיון, מלווים נעימה של יודעי חן. וכה אמר: –

עיקר הכל הוא החיות, והחיות היא בבחינת רצוא ושוב. היא פושטת צורה ולובשת צורה. יש ופניה פני אריה, יש ופניה פני השור; יש ופניה פני האדם; ויש ופניה פני מלאך. דור דור ודורשיו; דור דור וחכמיו וצדיקיו. יש ודמות הצדיקים שבדור כחיות של יחזקאל, אשר מראיהם כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים ונוגה לאש ומן האש יוצא ברק – ויש שפני הדור עוטים מעין עמוד הענן של חולין, ובלבד שהנקודה שבלב בוערת. והנה קם דור שיש לו נקודה שבלב הבוערת; הנקודה היהודית נתונה עמוק־עמוק בלב.

אף זאת, אליעזר: לא כל המועדים שווים, ולא כל זמן נושבת רוח החיים באותו הילוך ולאותו צד. יש עתים שהכל הוא בבחינת הסתר אסתיר; ויש עתים שהן בגדר פנים אל פנים. לשעבר אויתי לשבת בסתר המדריגה, לזמר נפשי בסתר וללמוד תורת אל חי בחביון הבדידות. אבל הנה דבר נפל, התעוררות גדולה התחוללה בעולמו של ישראל ויצא כרוז אף לנפשות של יחידים: התעוררו, התעוררו, קומו אורו, לבשו אצטלות של עוסקים בצרכי העם והתחיה. נעניתי גם אני לקול הקורא. לא עת פרישה לנו העת הזאת. כי אם עת דרישה, עת כינוס כל היהודים. עת יקיצה וליכוד כל אברי האומה לאחדים. רק חרשים לא ישמעו את הקול ורק עוורים לא יראו את האור הגדול אשר זרח בכל הלבבות, אור תחיית עמנו. מרגישים באויר את ריחה של תחיית ישראל. כל דבר חדש הנופל בעולם ריחו שפוך באויר. בחינת דודי נתן ריחו. לשעבר, מודה אני ומתודה, טעות היתה בידי. סבור הייתי כי כבוד הנפש רק פנימה וכל יציאה לחוץ להתערב בקהל גורמת חילול. סבור הייתי כי האומה כולה אומרת על עצמה את הפסוק – פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה. אולם הנה הגיעו זמנים שהאומה נדרשת לתפור לה כתונת ציון. אם לאו תהיה, חס ושלום, בגדר ערום ועריה ונהיה כולנו קרועים ובלואים.

לעת הזאת אמרתי לעצמי: אסור לך להיות יושב אוהל. יש זמן שגם החלש יאמר גיבור אני, ואף הבודד במועדו חייב להתחבר עם הציבור. אליעזר, קול דודי דופק בעולם, דופק לציון ומקראיה. האם גם אתה שומע את הקול? קול גדול מנסר בעולם. הגיעה השעה לדפוק דפיקות חזקות על הלבבות וכל אחד יאמר: למען ציון לא אחשה, זוהי השעה… זוהי השעה שבאה העת לחוננה. ואם נתן השם ברוך הוא בלב בחירי עמו את הדעה כי עת לעשות, אות הוא כי ה' רצה את עמו ואת ציון הבנויה. סבור אני כי על כל איש ואיש לשמוע את הקול ולעשות לפי כוחו ומדרגתו. יש זמנים שבהם בת־קול מחזרת על כל נשמה ונשמה ומעוררת אותה לפעולה למען הכלל ושוב אין אף אחד רשאי לפרוש מן הציבור. אולם דא עקא, לחש דודי נתן בתלונה חרישית, שאין לכרוך יחד תורה ומעשים, שיר היחוד ועמל עם הציבור. כיוון שעזבתי את קיני הבודד באהלה של תורה, שוב אין עתותי בידי ללון בעמקה של סוגיה, אני מתבטל יום ומתבטל יומיים וחוששני שסופי להיעשות עם הארץ דאורייתא. ואין צריך לומר שאין זמני פנוי לעיון־מחשבה ולחשבון הנפש.


 

ז

מעטים וחטופים היו ימי ביקורי בעיר מולדתי. כיוון שבאתי לשם ריק ומבויש לא העזתי לסייר מתוך הרחבת הדעת, לא את נופיה שברחובותיה ובסביבותיה המרהיבות ולא את פרצופי תושביה. והרי גם הנופים וגם הפרצופים היו משוטטים בחזון רוחי מתוך געגועים וכיסופים. כסבור הייתי לעת עתה הואיל ואני דל ועלוב, ללא כל הישג באמתחתי, אסקור את מולדתי ברפרוף, לסירוגין ובאלכסון, כדרך שמרחיפים את העינים על אגרת לשם תפיסת ענינה בראשי פרקיה על מנת לחזור אליה במיצוי קריאה לתפיסה היסודית. אף אני גמרתי אומר למהר ולהסתלק מכאן לפי שעה על מנת לחזור בקרוב כשאהיה לאיש, כשאגיע למעמד בחיים ואוכל לצעוד קוממיות על אדמת מולדתי ולהסתכל בבטחון לעיני כל.


לא ארבע אלא פעמיים ארבע שנים עברו ולא חזרתי אל עיר מולדתי; ואף לאחר מכן לא חזרתי משום שלא היתה עוד במציאות. עלו פורעים על עיר מולדתי ורצחו את תושביה ולא השאירו בה אלא שרידים מעטים שנמלטו על נפשם להיחבא ביערות ובבתי־מקלט של ישובים קרובים ורחוקים, ואף רבים מהללו נספו – מי בדרכים ומי במחבואיהם ביד הבוגדת של אלה, אשר בצל קורתם ביקשו חסות.

לא אתאר בלהות השנים ההן, קולמוסים רבים ביקשו להעלותן בכתב אנוש, דל ניבנו. דל ניבנו למזוג לתוך גביע הלשון אף נטף־חיים אחד כהלכתו, על אחת כמה ים של מות, אוקינוס של גניחות וזעקות שבר מפי טבוחים ומדוקרים בסכינים ובמגלים ומפי רעיות ואמהות, הרואות את מחמדי ליבן לקוחים בהמון לטבח. וכך עוללו הרוצחים לבני מולדתי האמונים על חיים: חיים של שמחה, חיים של תורה וחיים של מעשים טובים. את כל בני העדה הקהילו על פני ככר השוק להילולא רבתי של מות.

כל בני העדה ואת דודי נתן בקהלם, איש המעלה אשר כל ימיו עג לעצמו עוגה של יחידות, מקדש מעט לתורה, ולשירה, לעיון־תפילה ולעיון־מחשבה, להתבוננות בהליכות העולם ולחשבון־הנפש, בבוא השואה נמצא שרוי בתוך העדה, לא חס ושלום פרוש לנפשו. נפשו השותתת תמיד שירה כדם, הרנינה בשיר התקוה את כל העדה עד הרגע האחרון, עד שנקפד חוט החיים האחרון, עד שנקפד חוט התקוה האחרון, עד שהפכה שירת הנשמות של כל בני עדתנו לשלולית של דם.

דודי נתן, אשר לא ראה עוול בבריאה, הרעיף את נעימות העידוד והבטחון לתוך הלבבות הנצורים עד יציאת הנשמות מן הגופים. וכך הביאם לעולם הבא לא רצוצים ושבורים, כי אם שלמים ורוננים.


לא כך היה גורלו של דודי נחום, הוא איש הציבור המובהק, ששימש שנים רבות פרנס לעדתו, אם גם ללא התמנות מפורשת, הוא המעורב עם הבריות בעסקיהם ובמחלותיהם, בפרנסותיהם ובשדוכיהם, בחתונותיהם ובלויותיהם, בצרכי גוף ונשמה, – הוא נפל לבדו, נפל בודד ועזוב, נרצח ביחידות, הרחק מקבר האחים של כל בני עדתו; הוא שכל ימיו התפלל עם הציבור, אמר את ודויו בבדידות גמורה. וכך היה מעשה.

כיוון שיצא הקול כי אסון הפרעות מתרגש לבוא על עירנו מיד נתעורר בדודי נחום איש החיל ורב הפעלים, הנגיד והמצוה והוא קרא באזני בני עירנו: יהודים, מה לכם מחרישים ומצפים באפס מעשה

לרוצחים?! וכי העולם הפקר? האין קהילות ישראל סמוכות לעירנו? הרי טרוסטינץ, הרי ברשד, טולצין, נמירוב, ברצלב, בלטה עיר ואם בישראל, טאלנה שכבוד רבנו הקדוש שוכן שם, בואו ונמלט על נפשותינו. בנערינו ובזקנינו, בנשותינו ובטפנו, נברח מכאן. נבוא בין יהודים, נהיה הרבה־הרבה יהודים יחד. לא יתכן שחס ושלום גגזרה כליה על כל קהילות ישראל. הבה נצא יחד לדרך, יחד נלך, יחד, יחד נצא, יחד נבוא אל מקומות־ישוב מובטחים, אשר שם אחינו בני ישראל נחותים ויחד נעמוד על נפשותינו. לא יתכן שחס ושלום לא תהיה עוד תקומה לבניהם של ישראל. העולם אינו הפקר. ויש לנו אב בשמים.הרבונו של עולם יגן וירחם עלינו, נהיה הרבה יהודים יחד… הרבה־הרבה יהודים יחד והקדוש ברוך הוא יותירנו לטובה. יהודים, מה אתם עומדים? אוצו, רוצו, שאו רגליכם; מהר־מהר כולנו יחד נרוץ…

דברי דודי נחום לא מצאו הד בלבבות.

לא איש הוא דודי נחום להרבות דיבורים לבטלה, לשעבר נהוג היה שהכל מצייתים לו, כי דבריו הם לבני עירנו כאורים ותומים. בשנים האחרונות, כיוון שפסקה השפעתו על הציבור, נמנע מלהשיא עצות לכלל וצמצם עצמו בתוך החוג הצר של אנשי־שלומו, הזקנים שבדור, או ה“נמושות” שבעדה, כפי שדודי נחום היה מכנה את עצמו ואת שרידי נאמניו, בצירוף המלה “אנו”. דודי נחום שם בשנים האחרונות נר לרגליו את מאמר חז"ל: כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. אולם באותה עת צרה כבה הנר שלרגליו, יצא מגדרו והתחיל לשדל את הבריות לשמוע לעצתו. כיוון שלא נשמע ואף לא נתמך בדעתו על ידי נאמניו המעטים, חלשה דעתו ופרש לו לנפשו. לא השיא עוד עצות ולא פתח בטענות ובמענות.

ימים התהלך כצל, וכשבאה השואה ונשמע קול מצהלותיהם של המוני הפורעים המתקרבים לתחומי העיר ברח דודי נחום ביחידות על נפשו. נמלט לבדו. לא נטל דבר עמו חוץ משק הטלית והתפילין. בשק זה עבר דרכים, חצה שדות, פלס לו נתיבות ביערות, התדפק על דלתות בכפרים לבקש מקלט־לילה בבתי אכרים, אשר רבים מהם היו מודעים או מוכרים לו בירידים. בריחה זו עלתה לדודי נחום בסכנות מרובות ובעלבונות לאין שיעור, שביל־נדודיו השתלשל והלך לאורך ימים ולילות מרובים.

מקץ חדשים הגיעו על אודותיו קטעי־ידיעות מפי עדי ראיה ושמיעה.‏ יש שראו אותו פנים אל פנים מתגולל במחבוא־כפר או ב“הקדש” של עיר, רעב ומדוכא־מכאובים, ויש שמסרו איש מפי איש

פרטי קורותיו בימי חייו האחרונים. גופו החסון עמד בטלטוליו הקשים, אולם גופו החסון הוא שהאריך את יסורי חליו וגסיסתו. עזוב ומנוגע נשרו אברים מגופו. והואיל ובינתו הצלולה לא עזבה אותו, כפי השמועה, עד ליציאת נשמתו יחרד הלב לסברה שמא חלילה עם הזיק האחרון של דעתו התקיפה התנוצץ במוחו, שאינו מאושש עוד, רעיון המרי כי העולם חס ושלום הפקר.

דודי נחום ודודי נתן, כשם שנבדלו זה מזה בחייהם כך נבדלו במותם, אלא שכל אחד מהם מת בנוסח מהופך משל חייו.

המלצות קוראים
תגיות