א

פעמים אדם רוצה באמת לעשות איזה דבר, שאין, אגב, כל קושי בעשייתו, ואינו עושו, מבלי לדעת, אגב, מהו העיכוב, ואולי העיכוב הוא בכך שאין שום קושי בעשייה זו. לא קל, משמע, להוציא לפועל דבר שהוא קל למדי.

חושבני, כי מפני עיכוב מעין זה לא הלכתי, בשובי לאחר שנות פרידה מרובות לעיר מולדתי להתראות פנים, מיד לכניסתי לעיר, עם רבי אלתר, מלמדי לאלף בית, חומש ורש"י ואף לקצת נביאים וכתובים. ברור שאורח שכמותי בשובו למכורתו הולך, קודם כל, לקבל שלום ממורו ורבו הראשון. אין לך דבר קל ופשוט מזה. ואת הקל והפשוט הזה החמצתי לשעות, לימים שניים או שלושה. ושוב לא יכולתי לתקן.

“גלותי” בנכר ארכה כדי שמיטה. בגיל שלפני בר־מצוה עזבתי בית המשפחה, כלומר, את עיירתנו, שהיתה בכללותה מעין בית משפחה נרחב. ובשובי, עדיין לא נכנסתי לתחומי העיר, כבר פשטה השמועה בכל הבתים: הוא בא! גדי מן הדיר נדד למרחקים. נדד, שמא תעה, שמא אבד. והנה האבידה חזרה. הגדי שב. כל בית־אמי כבר גלה ממכורתנו הקטנה. בית דודי הוא הדיר החדש של הגדי ששב.

לא ייפלא שחברים מגירסא דינקותא, קרובים, שכנים, נתקהלו ובאו לרגל השמועה אל בית דודי לומר לי: בא גד! שלום עליכם, גדי! ראשון להגיד לי “ברוך הבא” היה לוי זוטא, שכננו לשעבר, ידיד־נפש של אבי המנוח. מטבעו, חסכן במלים ונואם נלהב, אף מליץ נשגב, במבטיו… בתקיעת־יד דרך רחבות ותקיעת מבט דרך עמקות, ישב נכחי והגיד לי מה שהגיד בעיניו. לאחר מבוא ארוך ומקיף של ארשת־מבטים פתח ואמר בניב־שפתיים ממש:

– ועל כולם יגל וישמח עליך רבי אלתר שלמדך אלף בית, חומש עם רש"י. הזכור הוא לך? כיוון ששמע שאתה בא לעירנו, התחיל לצפות לך. יום יום היה שואל: כבר בא השובב? שקץ שכמותו! כדאי לראות מה צורה יש לו? נזדקן רבי אלתר. שוב אין אומנות המלמד בידו. הוא נעשה מטליא. בשנים האחרונות היו תלמידיו פוחתים והולכים, עד שנתרוקן לגמרי החדר שלו… הוא מן הסתם כל רגע עומד לבוא אליך. בטוח היה שתלך אליו ישר בירידתך מן העגלה לברכו בשלום. הרי כבוד רבו קודם גם לכבוד אביו.

על חובתי לרבי אלתר השמיעוני גם שאר האורחים שבאו לקבל את פני.

על אחת כמה וכמה הפליג בחובה זו מוטיס איש שיחה, שנקרא כך על שום שהוא בעל שיחה נאה ולשון שנונה, ואף אוהב הוא את הענין של הסברת דברים. פתח והביע את השערתו כמין מושכל ראשון, שמן הסתם כבר קבלתי מפי רבי אלתר ברכת שלום עליכם. הזקן נפשו יוצאת ממש לראותני.

ותוך כדי כך סיפר בהרחבה כדרכו מעשה בפלוני גברא רבא שיצא מעירו נער ושב לשם אברך מופלג בתורה. מה שייך מופלג? עלוי שבעלויים. שמו נודע בכל תפוצות ישראל. מסתבר שכל בני העיר הלכו לקבל פני בן עירם, שיצא מהם קטן ושב אליהם גדול הדור. נתן אותו תלמיד חכם עינו בקהל הרב ושאל: והיכן מורי ורבי שלמדני אלף בית? כיוון שלא ראהו בתוך הקהל, חושש היה שמא, חס ושלום, כבר נפטר מן העולם. אמרו לו שהוא מחמת חולשה שוכב במיטה. מיד עזב האורח הגדול את הקהל כולו והלך לבית מלמד דרדקי שלו. כיוון שהגיע למיטתו של רבו החלוש, חיבק ונשק לרבו הזקן ולא זז מלחבבו ואמר לו בזו הלשון: אילולא אתה רבי, שפתחת לפני את שער האלף בית, לא הייתי נכנס להיכל התורה. ובכן, לא לי כי אם לך מורי ורבי, מגיע כל הכבוד שחולקים לי. ואתה, אליעזר, אף על פי שאינך גברא רבא, הרי מכל מקום קוטל קנים אינך לכל הדעות, ומסתמא כבר קיימת מצות כיבוד רב.

ר' מוטיס וכל יתר האורחים נתכוונו לזרזני למצוה ונמצאו מוסיפים קורטוב טעם לאותו עיכוב נטול־טעם לכאורה, שמנעני לעזוב הכל וללכת אל רבי אלתר לקבל ממנו שלום. אילו קמתי כעת ופרשתי מקהל האורחים ללכת אל רבי אלתר, הרי כאילו הנני מכריז ומודיע, שאף אני נוהג בדומה לאותו גדול מופלג. ולא עוד אלא שלא הייתי נוהג כך מעצמי, כי אם מתוך ששמעתי מעשה בפלוני. וכך יצא שדבר זה שלא עשיתיו תחילה, סתם מתוך רשלנות, נמצא לו נימוק מספיק להחמיצו.

בינתיים, אורחים באים ואורחים יוצאים. השיחה קולחת. שיחה אחת והיא קולחת בערוצים שונים, כלומר, בפיות שונים. החוט נמשך ונמסר מאיש לאיש. הכל רוצים לדעת, מה שכמותי הביא עמו באמתחתו מן העולם הגדול, כמה דעת, כמה חכמה, מה קנין של ממש. שמא יש לי בכיסי איזה תואר, של דוקטור או רב מטעם, למשל. מה חדשות בעולם. יושבי־כרכים מה אומרים. מה מצב היהודים בעולם. מה בדבר מצוות ומעשים טובים. ומה בדבר דף גמרא מדי יום ביומו? האם, לפחות, מעיין אתה בספר־מוסר, בחובת הלבבות או כגון זה. רבים רוצים לדעת, מה מיום מה מלילה בכרך הגדול. הכל תוהים על קנקני, בוחנים אותי. מריחים אותי. השעות שוטפות. סמוך לסעודת הצהרים נכנסתי לעיר מולדתי וכבר פנה יום קיץ ארוך. ויהיה ערב ויהי בקר יום אחד.

באמת אמרו: אל תאמר לכשאפנה אשנה. ואל תאמר לכשאפנה אלך. כיוון שעבר עלי יום ראשון בלי קבלת־פנים לרבי אלתר, עבר עלי גם יום שני. מה שנדחה נדחה. חברים באים. שכנים נכנסים. מכרים פוקדים את האורח לשהות מעטה, לחטף־מבט, כלל לא מספיקים להגיע לידי שיחה של ממש, מרפרפים על מקרים ומעשים, מעלים כמה שביבי זכרונות מתקופת הילדות, מן הימים הטובים ההם, והזמן נאכל כמיני מתיקה. אי אתה חש כלל כיצד יום שני, בדומה ממש לראשון, מתבלה חיש מהר.

תוהה ומשתומם אני, באיזה חפזון צועד זמנו של אורח. זכורני בכרך שעות זוחלות בכבדות ובעצלתים, שעות נכות, תפוחות, צבות, משולות לצבים. איזה מנה גדושה של שעמום אפור נושא הכרך הסואן, בין קפלי אדרתו הצבעונית רבת הפאר. הכל נוהרים יחדיו וכל אחד בודד במועדיו. כל ההולכים יחדיו רצים וכל אחד לנפשו זוחל. גלגל החיים מנסר ברעש והגלגל של כל פרט ופרט פועם בקול דממה דקה. וחילופם של דברים כאן במולדתי הקטנה, שכעין דממה דקה נסוכה בחללה ומהלך מקריה אטי למאד, אך כל נפש יחידה תפעם בחזקה ושעות החיים זוהרות דולקות חיש מהר, משולות לצפרים החגות מלמעלה בלהקות נמהרות…

דומה, זה עתה ירדתי מהעגלה, שהביאתני מתחנת הרכבת הרחוקה, וכבר נתבזבזו לי שתי יממות. ואני כלום מה עשיתי תוך כך? שאלתי שלום, החזרתי שלום, טעמתי מן הריבה הטובה שהגישה לי הדודה בכפית הניקל, שלא שינתה את תארה מני אז. ואולי זו היא הכפית עצמה שמראה שמור בזכרוני. אף טעמה של ריבת הדובדבנים שמור בזכרון חכי מני אז. הדוד שאל והשיב קצת, הן בדברי תורה והן בהויות העולם. קצת חברים ושכנים פקדוני. ראיתי זקנים שהנחתי שחורים והם לבנים, ראיתי קצת אברכים, שהנחתי בלי חתימת זקן והנה הם בעלים בעמם וזקניהם יורדים ומשתלשלים להם עד לעניבותיהם. ראיתי עשן מיתמר מתוך כמה ארובות, נשקפות אלי מבעד לחלונות בית דודי. ראיתי עז בת ארשת פנים ראויה להתכבד, מתחככת מתוך בטלה הגותית בקיר ביתו של שכן. ראיתי את ר' חיים ברוך הדוור צועד במקלו לימינו ותיקו לשמאלו וזקנו דליל משהיה, ואילו תיקו כבד־גרם משהיה, משום שמולדתי הקטנה נעשתה בשמיטה האחרונה מעורבת הרבה יותר עם ערי העולם… ראיתי מה שראיתי והזמן גז ונמוג, משל לשעות וימים מימי ילדותי, שהיו נבלעים כתומם לתוך משחק בקצת אגוזים או כפתורים.

כיוון שעשיתי בחזיוני מסע לתוך גן הגעגועים של הילדות המשובצה כפתורים ואגוזים, כל שכן שעולה ומתיצב לפני דיוקנו של רבי אלתר. כפתורים ואגוזים יוצאים אצלי תמיד שלובים עם אותיות האלף בית, עם פרשית חומש ורש“י, כלומר, עם רבי אלתר. רבי אלתר עשוי בחזיון דמיוני תשבץ אגוזים וכפתורים, תפור הוא מאריג אלף בית, מפרשיות חומש ורש”י. אותיות החומש פורחות אלי מתוך עיניו הצופיות, עתים בתוכחה ועתים בחטף־של־לטף, עתים בצער אין אונים על גולם שכמותי ועתים בריגשת נפש, האומרת בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. בדומה למבטו אף קולו גוער ומפייס חליפות, חיוכו עתים מאיים ועתים שופע ברקי משובה ילדותית. ידו עתים צובטת קיברות ועתים מחליקה מנעמים על הלחי וכלל מראהו – עתים שוחק ועתים זועף. לא דיוקן סתם רבי אלתר ויישכח. יש לו פרצוף מארץ הפרצופים. כל קויו ותגיו חידודים. לא יישכח צלם־דמות כשל רבי אלתר.

אך כבר עברו שלוש יממות ושלום לו לא אמרתי. מה שאתה עוזב ליום נעזב לימים. השמועה אומרת: רבי אלתר רוטן, רוגן, נפגע עד שורש הנפש, אינו יכול כלל להבין כיצד עוללתי לו כדבר הזה, אני תלמידו החביב עליו לשעבר, לביישו ככה נגד קהל עם ועדה. מסתבר שעכשיו כבר צמח קושי כל שהוא לביקורי בבית רבי אלתר. אין מרצים לאדם בשעת כעסו. אף אין לי במה לרצותו.

ב

גם מקץ שלושת ימי ישיבה כלואה בבית הדוד לא הלכתי להתראות פנים עם רבי אלתר, כי רץ לי האורח אל ההר בלוית שלושת חברי נחום, שלום ופינחס, רעי הילדות. מקץ שלושת ימי הגבלה, כפי שסח נחום התוסברן של חבורתנו מני אז, שהייתי מעורב עם קהל מקבלי פנים ואומרי שלום, שמילאו את בית דודי, הגיעה שעתנו לעלות על ההר לייחוד חברי. ענין העליה בהר דבר חדש הוא בעירנו, שחידשוהו אחרונים בשנים אחרונות ממש. בימי, היינו, לפני השמיטה האחרונה, לא דרכה רגל בן עירנו על ההר הטוב, היפה והנרחב המשתרע מעל לעירנו. קל וחומר שזקני הדור ואנשי הדורות הקודמים מתושבי עירנו לא נהגו עליה זו. את ההר גילו זה עתה. ולאחר שגילוהו נעשה הר־תלפיות לבני הנעורים. מסתבר: לבני הנעורים. שכן מי יהודי בא בימים יטריח עצמו לצעוד סתם ככה במרומי ההר. לשם מה? מה יש? יהודי עוקר הרים בתורה, בעסקי פרנסה. נוטל דין ונוקב בו הר. אבל אין יהודי מטפס סתם ככה בהר. ולא כן צעירי הדור, שאינם שטופים חס ושלום בתורה ובתפלה. אף אינם להוטים אחרי הויות עולם המסחר… הם יעלו בהר להסתכל ביפה־נוף, להתהלך במעלותיו ובמורדותיו, לסייר את נקיקיו ומנהרותיו, את מחבואיו המרובים. הלך־נפש שפוך על כל מראה ההר. אין כמוהו טוב למושב רעים, לשיחות נעימות, לסיפורי זכרונות על הימים הטובים ההם. בדקו חברי ומצאו, שאין טוב לפניהם, אלא להוציאני מבית הדוד ולהביאני למרומי ההר. על ההר יעוררוני לספר לפניהם, מה מעשים מתרחשים בעולם הגדול. מקום שיהיה לי גלוי ההר, יהיה להם גלוי העולם הגדול.

וזאת לדעת: אפילו צעירי הדור אינם עולים רגל בהר ביום של חול סתם. חוששים מפני המלעיגים ומתביישים בפני עצמם, לכתת רגלים לשם טיול באחד מששת ימי המעשה. אין הר אלא לשבתות וימים טובים. אולם חברי נחום, שלום ופינחס אינם חוששים למה יאמרו הבריות, שכבר יצא להם שם בין אנשי מקומנו לקלי־עולם, וממילא אינם בבושה בפני עצמם, ויש שהם עושים יום של חול כשבת, לעלות מן השפלה ולהגביה שבת שם, במקום יפה־נוף. בחסותו של אורח, לא כל שכן שהם תקיפים בדעתם ובמצעדם. אכן, אנו דורכים בעוז וצועדים קוממיות. בלבבותינו ואף בפיותינו פועם אותו מזמור בן ישי, הנותן תבל נועם בנעימת כל חיינו, תבל נועם הילדות בחצרות בית אדני, שבו נאמר: מי יעלה בהר ה'?

אנו עולים ועמנו מגביהה עוף ילדותנו, כל שביבי זכרונותינו מגביהים עוף עמנו, כבני־רשף משלהבתה של אילת השחר של חיינו. ילדים היינו. אך גם באין אנו עוד ילדים, עוד תלין ילדותנו בכל נקיק ונקיק של נשמותינו. ימים ושנים אינם עוברים וכלים, אלא יורדים ונחבאים אל קרבנו ושם, בתוך המטמון האישי, הם מגבירים חיות כיין המשומר. הילדות שגזה חיה בתוכנו כילדות כפולת־שמונה. אז, בילדות, שיחקנו בכפתורים – והנה הכפתורים ההם מה נוצצים הם עכשיו. אז, בילדות, התכפשנו בעפר – והנה שמורים לנו כעת בזכרוננו עפרות־זהב. פמוטי הנחושת של בית רבי אלתר הושבו לנו מבית המשכונות של הילדות עשויים כסף צרוף. כל שהיה בעבר עפר ואבן נהפך לזהב וכסף. הדשא של אז, הצפרים של אז, לביבות חנוכה של אז, ליל הושענה רבא של אז, שמחת תורה של אז ואפילו תשעה באב של אז הדוקר באיצטרובליו, הכל מלא־שמחה כעת.

השעות בהר עפות כצפרים. הזמן למטה בבית דודי רץ כחץ, הזמן למעלה, כאן על ההר, יפלס כנשר נתיבו. תמיד ראיתי את עיר מולדתי בתוכה פנימה. כעת אני משקיף עליה מלמעלה, ברן יחדיו מסביבנו צפרים. רק העיירה על בתיה רבוצה למרגלות ההר, אך ילדותי כולה עלתה למעלה ובנתה את קנה במרומים. משל כל המקרים והמעשים של אז נתרחשו כאן ולא שם.

שכחתי את מורי ורבי אלתר ולא זכרתיו. אך הוא לא שכחני. דמות גוויה כפופה מדדה על מקל נראתה מרחוק. נחום חברי לא רק תוסברן מעולה הוא, גם צופה ותיק בעל טביעות־עין חדה. “זהו רבי אלתר מדדה ובא אלינו” – פסק נחום בבטחון. לא הודו לו יתר החברים. אין זה רבי אלתר. קא סלקא דעתך שזהו? יהודי כרבי אלתר יקום ויעלה בהר, ביום של חול דווקא, ברגליו התשושות, במלוא עומס זיקנתו, בעצם חולשתו? היתכן? ועד שמדיינים בדבר נתברר כמעט לכולם, שהלכה כנחום, זהו רבי אלתר ולא אחר.

אך אני, אפילו מקרוב לא הכרתיו. נזדקן מאד. לשעבר גברתן… ארז – היו אומרים עליו. בעינינו הזאטוטים נשקף כענק בארזים. והנה שבר־כלי לעיני. שר השנים אינו בעל רחמים. הוא הפליא את מכותיו גם ברבי אלתר. עשהו כביכול גל של עצמות. אך גם הזמן הרע, שהרס ולא חמל את בית החומר של רבי אלתר, לא יכול היה להכהות את זיו מאור עיניו. אף המים הרבים הזורמים לתוך ים השנים לא יוכלו לכבות אש תמיד של אהבה הבוערת בעיניו. רבי אלתר אהב ילדים. משמע: אהב בכלל. ועל בית היוצר של האהבה אין שליטה גם לשר הזמן.

– הנה הקונדס – הישיר רבי אלתר את מקלו נכחי מרחוק, כדרך שהיה מישיר את ה“טייטל” שלו כלפי המקום המבוקש בחומש – זהו – עיניו החיות והטריות התלקחו באש משובה ומבטו הסיקריקי טייל על פני, כדרך שהיה נהוג אז בשעה שהתלמיד הנבוך נתפס בקלקלתו. תוהה ובוהה ומקפיץ את אצבעו על שורות סתמיות לסירוגין, ולבסוף גם מפשק את כל אצבעותיו, כדי רוחב כל העמוד, להתקין לו מראש תשובה כוללת: אני באמת לשורה זו נתכוונתי… לא, לא, לזו.

– אם אין תלמידי טורח ובא אצלי לכבדני בשלום עליכם, הרי איני פטור מלהיות לעת זקנותי עולה בהרים להקדים שלום לתלמידי. אבל, קודם כל, הבה ואתבונן יפה־יפה אם אתה הוא זה – אומר רבי אלתר בהטעמה ונותן בי מבטי־גישושים, כדרך שהיה בוחן היטב במבטו את התלמיד המפרש לו פסוק בחומש, אם אין הוא מדבר מן השפה ולחוץ. יותר מכל שנא רבי אלתר גניבת דעת של אחרים ושל עצמו.

– כן, זהו כנראה. אתה הוא אליעזר בני – הפטיר לבסוף מתוך הסכמה פנימית ממש. אלא שבכל זאת, ליתר זהירות, הוריד את משקפיו על מצחו להסתכל בי ללא חציצת הזכוכית, כמנהגו לשעבר להפשיל את משקפיו כשהוא מעיין בפסוק מוקשה של רש"י.

– אתה הוא – קרא לבסוף בוודאות חוגגת בהרכיבו את משקפיו על מכונם, נגש אלי במרוצה ונתן לי את ידו – אם כך, שלום עליכם רבי אליעזר. זאטוט שכמותך. שקץ אתה!

כיוון שרבי אלתר הטיח בפני את המלה “שקץ” סימן שסביר וקיבל באמת, שזהו אני והוא מדבר אלי דרך חיבה והתקרבות.

– וכעת תנני, רבי אליעזר, ואסתכל בצורתך מקרוב, לראות אם יש לך עוד הצלם היהודי. שובי שובי השולמית ואחזה בך. היכן נמצא מקרא זה, זאטוטי? האם עודך זוכר מקרא שכתוב? כן, זוכר נמצא שזה באמת אתה – הפטיר לכאורה בקול בוטח.

אף על פי כן, התהיה שבפניו טרם נמוגה כליל. אף שיחו העיד עליו, שמשהו לא נתיישב עדיין בדעתו וזורע בו היסוסים. שכן הוסיף ואמר:

– ובכל זאת נכון הדבר, זה אתה. בחיי, אתה הוא זה.

גם לאחר כך לא גרע את מבטו ממני. דומה, הוא בוחן מראה פני, מודד את קומתי, תוכן רוחי, מחפש דבר מה בחיצוניותי ובפנימיותי, שיש בו משום אישור מלא לכך שאני הנני אני. אף מקלו נובר ומהפך ברגבים, משל התעלומה האופפת אותי מכף רגל ועד ראש שרשיה נעוצים בעמקי האדמה. אך מעמו כלה ונחרצה להגיע עד השורש. לבסוף, מבטו כאילו נסוג מעמי וננעץ לתוך תוכו של רבי אלתר, בדומה לאדם השולח חכה לתוך ים זכרונו להעמיד דבר־מה על מכונו. ואילו אני, שלא צללתי במצולות, לא תפסתי אותה שעה אלא פרט זה בלבד שזקנקנו של רבי אלתר, לשעבר צנום וגוץ, כיוון שהלבין לגמרי, נתארך כמדומה מכפי מידתו אז.

– בדוק ומנוסה שזה אתה, אליעזר – אמר רבי אלתר בביטחה מלאה – הנך אתה, כלומר, על דרך ויש ליישב בדוחק. כשמסתכלים ולא רק מציצים בך כהרף־עין, הרי זה בוודאי אתה, משום שהתוך שבך הוא אותו התוך. מה שייך? שורש אין מחליפים ואין ממירים. אלא מה? גדי היית, וכעת תייש. ואם תייש הרי מה? – כלום פטור מדרך ארץ? פטור מלהקדים שלום לרבי אלף בית? עסוקים? מה? מטפסים על הרים ועסוקים? מה?

בין שרבי אלתר השמיע דברים כפשוטם ובין שנתכוון על דרך הדרש והסמל, רשמם בי היו חידודים. פשפשתי במחשבתי דבור בתשובה. אך רבי אלתר לא נפנה כלל לשמוע. העיף מבטיו על סביבותיו ופתח שיחו בריגשת־נפש ובניגון:

– זה שאומר הכתוב: אשא עיני אל ההרים. מה טוב ההר ומה נחמד הוא למראה. פרחחים שכמותכם! באמת בחרתם לכם מקום נאה לשבת. מה שייך? יש לכם עינים לראות ושכל להבין. יודעים אתם מה טוב. אנו בשעתנו לא נשאנו את רגלינו לבוא לפינת חמד זו. מימינו לא דרכה רגלנו כאן.

אך מה אני סח? – קרא רבי אלתר ברתת חרטה – חלילה לי מלשקר. פעם אחת ויחידה נתעיתי לכאן. המעשה היה מלפני… מלפני… מתי, סבורים אתם, חבריא, היה המעשה? תמול כמו עתה, מה? תנחשו, חבריא, כחמשים שנה עברו מני אז. לא, אם לדייק באמת, הרי חמשים שנה וחמש שנים, כך, בערך. אני אז… עדיין זאטוט לגמרי. כבן תשע ומשהו. כיצד נתגלגלתי ועליתי לכאן איני זוכר עוד. שמא סוס של שכן ברח ועלה לכאן. שמא פרתו של מי שהוא מבני המשפחה תעתה ועלתה לכאן ואנחנו רדפנו אחריה. ועמי היה חבר שלי, שאף הוא נלווה כמוני אל הגדולים, לרוץ בעקבות הסוס או הפרה. והגדולים עשו את שלהם, תפסו את הפרה או את הסוס, החזירו את האבידה והלכו להם. ואילו אנחנו הזאטוטים חמקנו מהם ונחבאנו בנקרה אחת. חשקה נפשנו להיבדל מהם ולתור לבדנו את ההר הגדול הטוב והנחמד הזה.

תחילה נעמה לנו שוטטות זו במרחבי ההר, לאין עין אבא עלינו, ללא מרות הרבי, ללא שותפות של יתר החברים. אנחנו עשינו לנו עסק חשאי, שהוא כולו שלנו, אין לאחרים חלק בו. זחה עלינו דעתנו וקפצה עלינו גדלות המוחין ממש. וכאן על ההר, חבריא, השעות עפות כצפרים. עשינו קצת קפיצות ומרוצות, שוטטנו מעט, והיום פונה לערוב. מה? היאך? אימתי? אך היום נס.

אימה גדולה נפלה עלינו, שמא לא נמצא את דרכנו אל מורד ההר. שעת בין ערבים. אפלולית ממשמשת ובאה. אל תקנאו בנו, חבריא, מה שסבלנו והרגשנו. בענין ההר ידענו רק זאת שהוא משמש מקום מחבואים לגזלנים ביום ושדים משוטטים בו בלילה. מיד נשאנו את רגלינו לרוץ, ידינו שלובות והנפש בכף… הסכמנו בינינו בשבועה לבלי לספר לשום איש את המוראות והפחדים שעברו עלינו. ובכלל, לבלי לספר דבר. אין אנו חסרים אלא לספוג מנת מלקות בפרצוף הפנים ובמה שמנוגד לו, לכשייוודע מעשה המשובה שלנו לאבא ולאמא. מני אז, לא השיאני עוד יצרי ורגלי לא נשאוני עוד לעלות בהר.

ואילו אתם, חבריא, רואה אני, קבעתם לך¹ מושב־תמיד כאן. בית מדרש בניתם לכם מסתמא מאבני המקום הזה. אתם משכימים ומעריבים לכאן. מקיימים אתם כאן שלוש תפילות מדי יום ביומו, כדרך שנאמר על יצחק אבינו – ויצא יצחק לשוח בשדה, אין שיחה אלא תפילה. אף השכל מחייב, בחורים מישראל, הטורחים ועולים על גפי מרומי ההר, כל כוונתם מסתמא לשם שמיים. חזקה עליכם שעליתם לכאן לשם קבלת התורה, שאין תורה ניתנת אלא בהר. אין צריך לומר שהמדובר הוא בתורה חדשה מעל ההר. שלא כמונו הבטלנים מהדור הישן. לנו לא היתה תורה אלא אחת, היא תורת משה. לא קבלנו ולא נתנו תורות חדשות בכל יום שני וחמישי. אנו קטני־מוחין היינו, אבל גדולי־אמנה. ואילו אתם גדולי־מוחין. משמע: קטני אמנה. מה? השמועה אומרת, שחכמים אחרונים כל אחד מהם בונה לו במה משלו, כלומר, בית מדרש, להבדיל, משלו. ואין בית מדרש בלא חידוש, כידוע. חדשנים אתם. אנשי הרים נעשיתם. אנו זקני הדור לא טפסנו בהרים, לא התהלכנו בגדולות. הסתפקנו בקצת מצוות ומעשים טובים, בדף גמרא, בפרשה חומש עם רש"י. והיו בינינו יהודים שלא ידעו אלא קריאה מעט בסידור, אלף בית. וזה הכל. ואף הם היו יהודים טובים, יהודים כהלכה. ואתה, אליעזר, מה דינך לדף גמרא, לדף יומי? מה? אומרים שהבריות שם בכרכים טרודים יותר מדי ואינם מספיקים אפילו להתפלל פעם אחת ביום בצבור. מה?

ג

כיוון שרבי אלתר לא קיבל תשובה לאלתר, ואולי לא ציפה כלל לתשובה, שכן כל האותות העידו בו, שעיקר חפצו להשיח מעל לבו, צידד את מבטו ונשתהה בשתיקה. מראה פניו היה של אדם שתולה כל סיכוי שלו בו בעצמו. עוד אני מעיין בדעתי מה מלים להגיד, ורבי אלתר תופס חוט שיחו ומושכו קדימה:

– פשיטא שאין הכוונה לתפילה בצבור דווקא. הרי קם דור חדש, האוהב, כפי שאומרים, תפילה ביחידות דווקא. בימים האלה ובזמן הזה, אומרים, נתרבו חובבי ההתבודדות בענינים שבין אדם למקום. משום כן, משמע, מצויים כל כך הרבה עולי רגל בהרים, הפורשים מן הציבור והולכים להתייחד עם גבהי המרומים – דיבר רבי אלתר בהטעמת לשון, שנתלוותה בקריצת עין חכמנית – חכמים אחרונים הם פורשים מן הצבור. ולואי ולא יהיו פרושים גם מריבון העולם, כשם שהם פורשים מן ה“עולם”. אלא מה? שאין מנוס ממנו היושב גבוה על גבוה, מעל לכל ההרים הרמים והנישאים, וצופה בבריותיו למטה. לא לי, אלתר, להיות פרקליטו של הקדוש ברוך הוא, שמא חס ושלום יהודי מחסר לו תפילה אחת, בשוגג, כמובן, מפאת צוק העתים וטרדות מרובות ופיזור הנפש המצויים בדור יתום זה. חזקה על יהודי שלא יבטל תפלה במזיד. אלא מה? אמור, אליעזר, בלב תמים, לרבך הזקן, מה אתה לתפילה ביחידות לפחות? נניח שאין לך זמן לקיים בכל יום מאה ברכות ואחת, אבל מה דינך לברכת המזון, לקריאת שמע, להנחת תפלין בכל יום? הרי פטור לגמרי ממעט יהדות אי אפשר. מה?

רבי אלתר צידד את מבטו, שמא יפגע בי, חס ושלום, על ידי הצצת־מישרים בדקנית המפשפשת בנבכי־לב. צדידה זו עשויה היתה להתפרש כרמיזה, לספק המטייל במוחו של רבי אלתר. אולם שחקה נעימה שזרחה בפניו זרעה בהם אור הבטחון דווקא.

– אין אתה מצווה ועומד להתפלל עם הותיקין דווקא או לישב יומם ולילה על התורה ועל העבודה. אפילו אנו, זקני הדור, איננו מעיזים עוד לתפוס את המרובה – הפטיר רבי אלתר בנעימה של ויתור וריתוי, המכנסת לתוכה כמו לתוך רסיס־דמע את קובעת התרעלה של דור־אבות, שאינו מטפח עוד אשליה עצמית לגבי עצם ההפסד שנפל בחלקו בתחרות הגילים ואינו שוקד אלא להציל כופר נפש קטן, שארית הפליטה, זכר לחורבן, ממסורת האבות – אבל המעט אשר יידרש… המעט הזה…

לא סיים. הספק המכרסם כיוון שדש את הלב בעקרבים לא חמל מן הסתם גם על שארית הפליטה, על המעט הזה.

שחקת־הביטחון נמוגה, מאחר שהתשובה נתמהמהה לבוא. רבי אלתר הקיש במקלו על זיז סלע נקישות קוצר־רוח. הפשיל את כובעו על המצח ושמטו חזרה למקומו, נטל מטפחתו האדומה מתוך הכיס האחורי של הקפוטה וניגב זיעה מעל מצחו. וכאותו כבאי חרוץ, המשנה מקומות בזינוקים נמהרים לקדם כל התלקחות אש, החיש גם רבי אלתר את נסיגותיו ובתנועות־שכל נמרצות התקין לו חפירה חדשה תוך כדי בריחה מן הישנה. מסתבר שגייס את זקנו הדליל בנגיסת־פה לעזרת הנסיגה הנחרצה, כמנהגו מאז להיעגן בזקנקנו בכל שעת־דחק. וכך אמר:

– שמע, אליעזר, תינח תפילה שהיא ענין שבלב. ואם אחד משלנו הוא קצת עצלן לתפילה שבעל־פה, אין זה מן הנמנע, שהוא שופך את תחינתו לפני בורא העולם ללא אומר ודברים אלא ברחשי־לב. הוי אומר, התפילה היא אצלו בבחינת לבא לפומא לא גליה. אפשר לסמוך על הרבונו של עולם שהוא מבין למה שהלב מדבר אליו אף ללא מלים, העיקר שיש חשק בלב להתפלל. אבל מה הדין, אליעזר בני, לתלמוד תורה? הרי לימוד התורה בוודאי מצווה היא, ובפירוש נאמר והגית בה יומם ולילה, ומי שאין בידו להגות בה יומם ולילה חייב מכל מקום לקבוע עתים לתורה. נאמר פשוט, לדף גמרא עם רש"י ועם תוספות. לגבי הלימוד בתורה אין אפילו התירוץ של עצלות. מה שייך עצלות לגבי תלמוד־תורה? הרי זה פשוט תענוג, מחיה נפשות, טעם גן עדן. אפילו יצר הרע, אילולא שהוא מזוהם כל כך, היה מודה בפה מלא, שאף הוא להוט אחרי דף גמרא עם תוספות ועם מהרשא… אלא שפשוט רשע הוא ואינו רוצה להודות בכך, שמא יהא נידון כמודה במקצת… ואם כן, אליעזר, מה בדבר קביעת־עתים לתורה. נער טוב היית. אהבת ללמוד. זכורני: היתה לך משיכה אל האותיות הזעירות. ומי שנמשך פעם נמשך תמיד… בלי לימוד התורה מה התכלית? דף גמרא יש בו פשוט משום רפואה. הוא הדין עיון קריאה מפעם לפעם בספרי־יראים. מה?

הרבה קולות יש לרבי אלתר וכולם הם חזקה אצלו מימי כהונתו בקודש, שהיה מלמד לדרדקאות אלף בית, פרשיות חומש, פרקי נביאים ומגילות רות, שיר השירים, איכה וקוהלת. נמצא שהוא מדבר חליפות בניגונים של שיר השירים, של פרשה חומש, של רות, של איכה, של קוהלת ושל כל יתר הניגונים, הבונים את סולם הקולות של אדם מישראל, שהוא נוסף לכך מלמד דרדקי. ובשיחה זו על ההר שימש רבי אלתר בכל הקולות והניגונים המהלכים בפיו. פתח באלף־בית, בפרשיה חומש, במזמור שיר לנוף שעלתה מתוכו בת קול של שיר השירים, אף, אהה, כבר הגיע לטעמי הנגינה של לכו נרננה, המשתפך לאט־לאט לתוך תפילת אתה אחד. חוששני שהוא מסיע עצמו בגבולות התנ"ך למגילת איכה. אף חליפות ההבעות בפניו עברו כמה וכמה גלגולים דרך שבתות, חגים ושמחת תורה בכללם. אך הנה שבת משוש ודעך חג בפניו. הוא מתקרב בארשת־פניו לתשעה באב. משמע: נתערערה נקודת הביטחון בלבו עד השורש. הספק מכרסם הכל: את התפלה, את הברכות, את הלימוד ואפילו עיון־קריאה בספר מוסר.

ככל שנתמהמהה תשובתי כן התקדרו פניו, שחה קומתו, דממו ניקושי מקלו על זיזי הסלע והזיקוקין בעיניו נתעממו. קצות אצבעותיו נאחזו בגדילי זקנקנו, משל הוא נאחז ברגע זה, שכלו כל הקצין, בצמחיה זו שעל קלסתר הפנים, המשמשת צמרת של אילן ישראל, אות קודש לצלם היהודי, הוכחה ניצחת שנצח ישראל לא ישקר… כעת ירה בי מבט בוחן מלבר ומלגו ואמר:

– אשריך, אליעזר, שטרם צמחה לך חתימת־זקן ולא נתחייבת לעת עתה לעמוד בנסיון. אי, אי, גנח רבי אלתר מעומקא דלבא, מרובים הם הנסיונות והפתויים שאדם מישראל חייב לעמוד בהם, ובני הנעורים מישראל לא כל שכן. מארבע כנפות הארץ יוצאות רוחות הכפירה, שליחי השטן, ומה יעשה הבן ויעמוד כנגד משלחת מלאכים רעים אלה מפיצי המינות? השם יתברך יצילך, אליעזר בני. זכות אביך ירא השמים תגן עליך. הנקודה היהודית שבך, מאמין אני, תצילך.

ואני עוד שאלה אחת לי בפי אליך, אמר בקול מאושש לפתע ובו ברגע נדלקו כל הזיקוקין בעיניו ואור בוטח זרח בפניו. אתה זאת תגיד לי: אם אין יש שפעמים עוברך רעיון שאני אלתר, רבך לראשית דעת, לדברים ראשונים שבראשונים, הקניתי לך תורת שקר חס ושלום? מה?

אם כי מלכתחילה לא נתפרשה לי שאלתו כל צרכה, נתתי בו מבט מאיר תקוה. לבי אמר לי שאוכל, לכשייסתבר לי היטב ענינו, להגיד לו בתשובה דבר־מה מניח את דעתו. אף הוא שילם לי מאור כנגד מאור, הישיר את מבטו נכחי, הציץ בי עין בעין והמשיך בניחותה:

– שואל אני, אליעזר בני, בענין… כיצד להגיד זאת? בענין אלף בית של ישראל שלמדת מפי… ובכן, שואל אני, אתה מה סבור, כלום עשיתי חלילה את מלאכתי רמיה, כשלמדתי אותך, דרדק שכמותך, שאלף היא אלף ובית היא בית? וכי שיקרתי לך חלילה? מה? פתח פיך ואמור. או שמא אתה מתחרט, חס ושלום, על כך שהכנסתי לך לתוך מוחך את האלף־בית היהודית וכל יתר הדברים שנתקפלו לתוך אלף־בית זו?

מענה פי היה מרפא לנפש רבי. ההשפעה הטובה שיצאה מדבורי המעודדים הראתה אותותיה בכל מראה פניו, בקומתו שנזדקפה לפתע, בנוגה־עיניו, בתזוזת המשקפיים שהתחוללה ללא כיוון וללא מגמה כמנהגו של רבי אז כטוב עליו לבו, כגון, שתלמיד משיב כהלכה, בנקישות מקלו המוגברות, ועל הכל בצלצלי קולו שנמוג בהם תשעה באב ונדמה איכה וניגון שיר השירים נחל את נצחונו הסופי.

– כל טוב לך, בני, שהנחת את דעתי – קרא רבי אלתר בקול מבשר – וענה בך פיך שתורת אמת הקניתי לך. אמן, אמרתי לך, אלף היא בפירוש אלף ובית היא בית לעד ולעולמים. ואף אם יבואו כל חכמי מזרח ומערב, לא יוכלו לעשות פלסתר את התורה שקנית מפי רבך אלתר. זהו. זהו. נמצא שאף אתה בדעה זו. יפה. יפה. אך מה לך מדבר בשפה רפה? על כגון זה צריך לדבר בפה מלא. קום והגד במענה לשון. אתה שם אצלם… בעולם שלהם… כבר היית… אל גנם ירדת… קטפת מפרי עץ הדעת שלהם… לקקת משלהם… הריחות באותות ובמופתים שאלף, למשל, אינה אלף ובית אינה בית? מה? לא נמצא ביניהם מגיד אף אחד להביע דבר־הבל שכזה. כי מה שייך? אלף הרי כולא עלמא לא פליגי שהיא אלף. בדומה לכך הכל מודים, דרך משל, שהר הוא הר או ששום פרה לא פרחה עדיין מעל לגגות. וכן מן המסוכמות הוא, שגלגל חמה מנסר ברקיע ולא שהוא צומח, נגיד, כחיטה מן האדמה. לא כן? זהו. אף אלף היא רק אלף והיא תהיה כזאת כל זמן שיעמדו השמים והארץ. זהו. זהו. משמע, יש נקודה, שאפשר להגיד עליה: כאן, אחא, עמוד, עמוד והתחזק. עיקר הכל שיש נקודת־חזק. כי זה כל האדם. על האלף אנו עומדים, אליעזר. דורות מישראל בעבר ודורות מישראל בעתיד עמדו, יעמדו עד עולם, על האלף. זהו הענין. לא כן? ואני אלתר, מלמד דרדקי לתינוקות בישראל, לא שקרתי חלילה, לא רמיתי, לא הפיחותי כזבים.

בעיני רבי אלתר ניצת בן־רשף בהדר, בחוסן אמונה. מקלו דפק על הסלע בקול ענות גבורה. קולו דבר במצהלות:

– שמע אתה, אליעזר, שמעו אתם נחום, שלום, פינחס, אתם כולכם שיצקתם מים על ידי בשחר ילדותכם, שמעו: חייב יהודי לומר אשרי. אשרי ביום ואשרי בלילה. שלוש פעמים אשרי בכל יום. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו שהננו יהודים. כל ישראל אחים באלף־בית. כל אחינו בני ישראל שורש נשמתם באלף־בית. זאת התורה אשר למדתי אתכם כאשר הייתם גדיים. ואף כעת, כאשר נעשיתם לתישים, ברוך השם, קראו אחרי וענו בקול, קראו, ילדים: אלף היא אלף, בית בוודאי ובוודאי היא בית. ראו נצטויתם ואל תחשו.

קיימנו את צו רבנו וקראנו אחריו בקול ככל אשר למדנו. נהיינו למקהלת־הר ורבי אלתר המנצח עליה במקל נועם שבידו. וכטוב לב רבי אלתר בראותו אל נכון, שעמלו מלפנים עשה פרי ישוה לו, נתן את קולו בצחוק. וההר ענה לו במרחקיו, בכל נקיקיו ומנהרותיו, בהדים והדי־הדים.

ד

– ושמא תגיד לי כעת, דרדק שלי, מה טעם לא הלכת אל רבך לאלף־בית לקבל ממנו שלום עליכם?

– לא הלכתי משום שמאד מאד רציתי ללכת ומשום שהשכל מחייב והכל יודעים זאת שחייב אדם בכבוד רבו – הטילה המבוכה לתוך פי פסוק בלתי מלוטש, שהיה כולו אמת ו“כולו אמת” שבו עשאו בלתי מלוטש ביותר ואף אצל לו מעין גוון של שקר.

רבי אלתר נתן בי מבטים צחקניים, מבשרים פרץ־זעם, שהיה דן בהם עבריין ב“עברי”, שנכשר בטעות “גוי”. משך בחזקה את קצה זקנקנו אל פיו לכיסוס כל שהוא ואמר:

– בתמיהה! הואיל ורצית והשכל מחייב והכל יודעים – לא הלכת. מה שכל יש בדבר? נמצא שאני בעל מוח של גוי, שאיני מבין כאן כלום. המתן, המתן, שמא בכל זאת אעמיק לתוך הסוגיה הקשה להשיג מקצת בשכלי הדל.

רבי אלתר הפשיל את משקפיו כלפי מעלה, חזר והרכיבם על חטמו, סגולה בדוקה בידו לסלק אבני־נגף של איזה ענין קשה הבנה.

– המתן, המתן. דומה שתפסתי משהו, שיש בו מן השכל. הואיל וכיבוד־רב היא מצווה לא רצית לנהוג כרבך² מצוות אנשים מלומדה… מצפה היית שתתעורר בך האהבה בשביל שתלך אל רבך מתוך איתערותא של אהבה. בנתי לרעך, אליעזר? מה? כך דרכם של חכמים אחרונים. בני הדור החדש, שאין הם גורסים מצוות כתובות, אפילו הן חובות עלינו גם מטעמי דרך ארץ. נמצא כל הפורק מעליו עול תורה פטור גם מעול דרך ארץ. ניחא, תלמידי היקר. סימן טוב לך שאתה דובר אמת ומתרחק מדבר־שקר.

שחקה של קורת רוח השתפכה בפני רבי.

– מקטנותו יתנכר הנער. זכורני, שובב גדול היית, אבל שקרן לאו. הן שלך היה הן ולאו שלך לאו. מידה טובה זו, אם איני טועה, נתקיימה בידך גם עד היום.

קולו ספג צהלה בוטחה ומבטו, שהיה תחילה מרתיע עצמו מהצצת־מישרים בפני, נעשה לפתע דרוך כנגדי.

– מציץ אני בך ורואה אותך כאז כעתה, לא נשתנה צלמך… זה הצלם היהודי לא נפגם חלילה בך אף במשהו. חי אתה נצב לעיני בדמות דיוקנך מאז, כמו תמול זה עתה. כדאי היה לזקן שכמותי לטפס על ההר הזה בשביל להציץ בתלמידי מאז ולראות כי הוא־הוא… לא שינה ולא החליף צורתו. כאז כעתה… כאז כעתה…

הוא שינן את המלים “כאז כעתה”, כאדם המדבר אל עצמו וכל עיקר מתכוון לפיוס עצמו.

פניו לרחבם ולארכם אמרו בת־צחוק וכלל מראהו כמעין המתגבר של נחת רוח ופיוס. נטל קצה סלסלה של זקנקנו ותחב לתוך פיו. הסיר את משקפיו מעליו לחלוטין, עמד על רגליו והשקיף על כל סביבותיו, משל אין הוא ניאות להפקיד יפה־נוף ברשות משקפי הזכוכית. וכשכיווץ את שפתו התחתונה, תנועה הזכורה לי יפה יפה מני אז, הבינותי, שאיזו שקלא וטריא שבמחשבתו באה לידי גמר ורבי אלתר מזמן עצמו לפרש את מסקנותיה במלים כדרבונות. ואכן, חיש מהר נתן את קולו ברגש רב:

– שאו עיניכם, ילדים, וראו, כמה גדולים מעשי אלהינו וכמה נאה כל מה שברא בעולמו. הדור נאה זיו העולם. ההר הזה… ההר הזה. לא בכדי נאמר אשא עיני אל ההרים… אשא עיני…

נשא עיניו, זרק מקלו, שרבב ידיו לחלל המרומים, חבק מרחבים. ישר־קומה היה ברגע זה ומראה פניו כשל אברך, כמו ניער בתנופת ידיו משא־שנים מעל עצמו. ויען ויאמר:

– רואה אני, בני הדור החדש, שאף לכם ניתנה בינה יתירה לדעת ולהבין מה טוב. עולי־הרים נעשיתם. ברוך טעמכם. ואתם, כלום על שום מה הנכם מכתתים יום יום את רגליכם על ההר, כפי שהשמועה אומרת עליכם? בשביל לקיים ממרומים קראתיך ה'. יפה אויר ההר לעיון תפילה ולעיון לימוד. לא עוד חשקה נפשכם להתפלל מתוך ה“סידור” תפילת אנשים מלומדה, הריכם טורחים ובאים לכאן להתפלל מתוך עולמו של הקדוש ברוך הוא. ומכיוון שהנכם מתעצלים לעיין בספר הנכם באים לכאן לעיין בארץ הטובה והרחבה הפרושה לפניכם כספר. לומדים אתם הרים ומתפללים מרחבים, כגון שיש חכמים חוקרים הלומדים ים ומצולותיו, יער ובעיותיו, שדה ותבואותיו. אף חכמינו ז"ל תיקנו מסכת פיאה. גדולי החסידים והרביים היו יוצאים לשדה או נחבאים ביערות להקשיב לשיחות דשאים ואילנות ולשמוע פרק־שירה מפי צפרים. למדני־הר הנכם. עוקרי־הרים. ומשום שהנכם עולים בהרים, משמע, בני־עליה הנכם. ואתה, אליעזר, שהנך לא רק עולה הרים, גם יושב־כרכים, בוודאי קנית שם, בכרכים, הרבה לימודיות מן המין החדש, מין חכמה חריפה הסתומה בפני אנשים פשוטים שכמונו. שמא תושיט לרבך הזקן, בקצה המזלג לפחות, קורט מה מן החכמה ההיא ששאבת שם ממעינות הגויים… תגיד לי איזה דבר־חידוש משלהם… משל איזה גדול משלהם. אומרים שיש אצלם חכם אחד ששמו טולסטוי. ובכן, שמא תגיד לי עיקרו של דבר ממה שאמר אותו טולסטוי חכם…

– טולסטוי אמר הרבה דברים הראויים להישמע – אמרתי משום שלא מצאתי תשובה נאה מזו.

רבי אלתר גירד וחיטט באצבע אחת במקום מסוקס זה שבזקנקנו, ששימש לנו בילדותנו נקודה שואבת לכל מיני הרהורים שלא מדעת ולידי פיזור הדעת, שמתנת שכרם היתה על הרוב סטירת לחי ביד הרבי על ביטול תורה, ואילו הוא גופו נוהג היה להגביר את ריכוז דעתו על ידי ירידת אצבעו לתוך קרחת זו שבחורש זקנקנו. פסק את שיחו אגב קימוט־מצח שבעיון־מחשבה:

– הרבה דברים אמר אותו טולסטוי חכם? הרבה דברים, מה משמע? כלום חייב חכם לומר הרבה דברים ולא די בדבר אחד שעליו הכל עומד? מה? שמא כל האומר הרבה דברים הריהו דומה כאילו לא אמר כלום? ושמא הדין עם חבקוק שהעמיד הכל על אחת? הרבה דברים! לא, לא, חבריא, הרבה דברים… הם יותר מדאי! שמא טוב עשה עקביא בן מהללאל שאמר הסתכל בשלושה דברים. שמא מי שאומר וחוזר ואומר ומוסיף ואומר, אין אנו יודעים עוד מה סוף־סוף אמר אותו בעל המאמרות המרובים! לא, אליעזר, בני, דוחה אתה אותי בקש. בוא ופרש לפני, מה חידש אותו טולסטוי חכם, ששום חכם אחר לא חידשו לפניו. שמא הוסיף דיברה אחת שאינה בתוך עשרת הדיברות. שמא המציא לא תגנוב חדש או איזה לאו חדש אחר. מה? למדני, תלמידי, מה אמר אותו רבי גדול וחדש שלך, אותו טולסטוי חכם, בענין אורח חיים, בענין הדרך שיבור לו האדם שתפארת ממנה לעולם. מה?

– חושבני שטולסטוי לא אמר שום דבר שלא נאמר עדיין לפניו.

– יישר כוחך, תלמידי – קרא רבי אלתר בריגשת לב – שאתה שוב מודה על האמת. כאז כן עתה, בני. זכורני, שובב גדול היית, דעתך פזורה תמיד. יש שאתה צופה ולא מביט, שומע ולא מקשיב, מסתכל על הרוב לא בספר שלפניך, כי אם בצפור שבחלון, בוו של הדלת, בעכביש שבפינת התיקרה, בכל מראה עיניך, ורק לא בסידור או בחומַש. אורך־רוח חסרת, בהתמדה לא היית. אבל כיוון שהרבי שואל אותך: בני, להיכן אתה מביט, מיד אתה עונה דברים כהווייתם: אני לצפור מביט, בזבוב הפורח שמתי מבטי, בעכביש על הקיר. לא דברת שקר. ברם, דעתך היתה פזורה תמיד. עד שתוהה אני ושואל כיצד מצאת, אליעזר, את ידיך ורגליך שם בכרכים הגדולים המלאים המון אדם ובהמה רבה וכלי־רכב אצים רצים, אומרים, כשדים מטורפים, ולא אירעה לך חס ושלום שום תקלה.

רב אלתר משך בזקנקנו עד שנעשה לו כמין שובל, שנעצו בין שניו, והיה תוהה שהות־מה, סימן שעלתה במחשבתו שאילתה מבדחת מקצת. לאחר כך פתח ואמר בדבור קצוב ואטי כמונה מטבעות:

– וכעת ענה לי, תלמידי, מה היית מגיד אילו בדומה למשל שאלתיך דבר שהוא של שטות לגמרי, כגון, אילו שאלתיך, אם רצוי הדבר לפניך שיתרחש פלא ואתה תחזור ותשב לפני לקבל תורה מפי… נאמר כך… אילו באמת התרחש הפלא ואתה שוב דרדק, זאטוט שכזה, ילדון ממש, ואני אלתר חוזר ועולה לגדולה לשמש בקודש להיות מלמד לילדי ישראל. אילו כך, היית נכנס בחשק אצלי לכיתה שלי לשמוע מפי שוב פעם לקח טוב, שאלף היא אלף ובית בפירוש בית, לעד ולעולמים בית? ולא היית מתעצל אפילו לשנן עמי פרשה חומש עם רש"י, קצת נביאים, חזון ישעיהו, הוי גוי חוטא עם כבד עוון… ובניגון דווקא… בזה הניגון – רבי אלתר מסלסל בניגון מתוק־מתוק המוצץ את הנפש – כאז כעתה, כאז כעתה. מה? אהבתי לשמוע את קולך בלימוד… שם… שם… במקום שישבת. על הספסל, אל מול פני, בדיוק.

כיוון שהבעתי את הסכמתי בפה מלא נתרגש רבי אלתר, קם על רגליו והתחיל מנענע במקלו אילך ואילך כנאבק עם יריבים נעלמים. ואמר:

– אני במקלי זה את השנים אני מגרש. אי, אי, אילו יכולתי לפרוק מעלי נטל השנים ולהתחיל שוב במלאכת הקודש ללמד לצאן קדשים תורה מורשה. אהבתי אתכם, ילדונים שכמותכם, חברה לבנה. אהבתי את קולותיכם המצלצלים כפעמונים. לולא השנים… לולא סבל השנים. לולא משא השנים שהתיש את כוחי… לולא עייפות זו… לולא תשישות זו ברגלים… הטוב לי לשבת… שבו גם אתם, חבריא – סח רבי אלתר ונתן בנו עין של תמיהה, כאילו רק הרגע השגיח בכך, שאף אנו עומדים על רגלינו – שבו גם אתם, תלמידי מלשעבר, שבו, כחכמי התלמוד ז"ל, שהיו יושבים בשדות ומסבים בחצי גורן עגולה… הבה ונשוחח קצת בניחותה.

עשינו כפי הוראתו. ישבנו בחצי גורן עגולה והוא בראש. ופיו מטיף לקחו:

– אומר אני לכם, ילדים, אילו נרחש הפלא ואני שוב מלמד דרדקי שלכם, לא הייתי מסרב כלל וכלל להתחיל שוב בהרבצת ראשית דעת אלף בית לילדי ישראל. לא, לא, לא הייתי מסרב. מה טובו לי השנים ההן, מה טוב היה לי הזמן ההוא. הנה כך… כאז כעתה… אני יושב בראש… ואתם, חבריא, צאן מרעיתי. הטייטל בידי – רבי אלתר נטל לידו את המקל והחזיקו בקצהו כמין טייטל – הרי זה מחיה נפשות, ילדים. אני פותח פי בניגון: שמע, ילדון, אות זו מה שמה? וזו, בחורון; אמור, פרחח; פתח פיך והגד, דרדק. ואתה זאטוט, מה לך שותק? אי, חברה לבנה, דברו. למה נאלמתם דום, שקצים? חושו והגידו, קונדסים. הזדרזו, חברה לצים, ואל תדומו, הקיצו ישנים, הולכי בטל שכמותכם, סוסות עצלות, מה לכם כי נחשלתם? מהרו, מהרו, הזמן אינו עומד. מקום כבודה של הבית. הנה כאן ה“סידור” והיכן כאן בית? היכן, כדרלעומר שכמותך?

רבי אלתר נפנף במקלו, ממלא מקום ה“טייטל”, כלפי מרחבי ההר, ממלא מקום ה“סידור”, אחת הנה ואחת הנה ומראהו לרגעים כחולם בהקיץ. אך אם באמת חלם לא היה תפוש חלום לאורך רגעים. שוב הסיע את משקפיו מעל מצחו כלפי מטה והרכיבם על חטמו. סימן ליקיצה גמורה.

– לא, חבריא, חלום חלמתי, אמר ברגש עצור. לא עוד מלמד תורה אני לילדי ישראל. מטליא זקן הנני. יתברך וישתבח הבורא, שעוד יש כוח בידי הישישות להטליא מכנסיהם של ילדי ישראל. ואף זו מלאכה שחלילה לעשותה רמיה. כל ילד יהודי זקוק למכנסים שלמים. והריני כפרת עצמותיהם של תינוקות מישראל. תודה לאל, תודה לאל, עוד כוחי עמי להוציא מתחת ידי חתיכת מלאכה מתוקנת. המחט נשמעת לי והחוט תופר כתיקנו. אלא שהיום נתעיפתי קצת מן העליה בהר. לא עוד מן העולים אנכי. נעורי כבר אזלו. לא עוד הכוחות ההם. לא עוד… אם כי, בל אחטא בשפתי… איני חש, ברוך השם, שום חולי. אף מצעדי עודנו בטוח.

וכאילו נתכוון להוכיח לנו במופת חותך שעודנו יודע צעד כדבעי, עמד על רגליו בזינוק מהיר, התיצב קוממיות, שלח מקלו קדימה וחרץ את פסוקו:

– הגיעה שעתי ללכת. ואתם… הלא מתמידים אתם ומן הסתם עוד תאחרו שבת כאן…

– לא, ענינו כולנו פה אחד, אנו הולכים ללוות את רבינו.

– ובכן בחורים, קדימה! – אמר רבי אלתר כשראה בנו, שאנו מצרפים מעשה לדיבור וכבר קמנו על רגלינו ללכת.

רבי אלתר צעד בפסיעות מאוששות ונמהרות ואף שיח פיו קלח בקצב מאושש:

– אל תראוני, חבריא, שאני מהיר־צעד. אתם לכשתרצו רשאים אתם להאט את מהלכם ולהניח לרבכם הזקן שילך לו יחידי. הן שעתכם לא דחוקה כלל וכלל. אתם עולי־הרים הנכם מדי יום ביומו. אך אני, אלתר, אין עוד עתותי בידי. עבודתי מרובה במחט ובמספרים. וצריך לחטוף גם תפילה מעט וקצת עיון בספר. לא עוד ימים רבים לפני. הניחו לו לרבכם הזקן לילך יחידי במרוצה, ואתם, בני, תתנהלו לאט… מה לכם המרוצה הזאת?

אנחנו לא הנחנו לרבינו הזקן לילך יחידי. זירזנו עצמינו להלך עמו צעד בצעד. לפתע נעצר רבי אלתר במרוצתו, לטש מבטו, שרבב מקלו קדימה, כמסייר מסביבו ומחפש במבטו ובמקלו כאחד אחרי דבר מה שהיה ואיננו עוד.

– ילדים, אמר רבי אלתר בגמגום מעט, סימן שהוא מוטרד מפקפוק־מה, שכן דרכו של רבינו אלתר, שלשונו לוקה בגמגום כל פעם שאין בפיו לשון ודאית. אמרתי לכם תחילה שזה חמשים שנה ומשהו שרגלי לא דרכה כאן… טעיתי… זכרוני הטעני… דומה, הרבה יותר מחמשים שנה… הרבה יותר… הרי אני היום, קיימא לן, כבן שבעים, ואף קצת למעלה מזה… ואני אז בצעדי כאן, הייתי כבן עשר ומשהו, נגיד, כבן אחת עשרה… הוי אומר: זה כששים שנה לא דרכה רגלי כאן. אבל היטב זכור לי… שאי כאן בצלע ההר היה אז גיא חותך… את הגיא אחפשה בעיני ואיני מוצאו. הגיא להיכן אזל לו? הגיא איהו? וכי נפל שיבוש לתוך הסידור הזה? מה משמע? עיני משוטטות מסביבי לחפש את הגיא שאהבה נפשי. ובכן, קשיה, גיא מפורש הלך לי לאיבוד. היתכן?

רבי אלתר הקשה והוא שתירץ ובניחותה. וכך אמר:

– מסתבר שכך היה המעשה. יש לנו רבונו של עולם והוא אומן גדול. משיב הרוח ומוריד הגשמים. הוא מחדש כל יום מעשי בראשית ואף מטליא לפעמים זעיר שם וזעיר שם. נטל הרבונו של עולם בגשמיו ערימות־עפר מכאן וסתם בהן את הגיא שבכאן. כשם שדברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר, אף הרים ועמקים כך הם. וכך פועל אדון העולם: עושה רוחות משרתיו וגשמים שמשיו. והוא אשר בכוחו ובחכמתו יהפוך עקוב למישור, כפי שנמצא כתוב בחזון ישעיהו. הזוכרים אתם, בחורים, בכמה יגיעה עלה לי פסוק זה להכניסו לתוך ראשיכם? ילדים נבונים הייתם, אך בנים סוררים. ויש שאתם מתעקשים להבין מקרא פשוט.

רבי אלתר נתן לפתע בצחוק קולו והפטיר בקול צוהל:

– אל גדול לנו בשמים ובארץ. הכל עשה יפה בעולמו. באמונה שלי. ילדים, תבל בידו כחומר ביד היוצר. רצונו הוא מבקע פני האדמה וחורשה תלמים תלמים, רצונו הוא מיישר את קמטיה וסותם את פרצותיה. רצונו הוא מפקד על ההרים לרקוד לפניו כעגלים, רצונו הוא מצווה על בחורים, שכבר נעשו תישים, לנהוג אורח כגדיים המלחכים דשא ולקפץ על ההרים כעגלים. אכן, רק הוא יתברך שמו עושה נפלאות גדולות לבדו.

פתיחה

אהבתי כי אשמע שיח חיים גנוזים בשחרחוק הזכרון. ואני מדי אהגה בחליפות האדם בזמנים, אערכה לעיני רוחי את רעי ילדותי, אשר חייהם היו קרבן וקרבנם לא נרצה, כי פועל ידיהם – הפועל הוא החיים – לא עלה יפה. ופעלם לא עלה יפה, על שום שהם עצמם עלו יפה יותר מדאי.

רבים היו הלא־נרצים, אך במגילה הזאת יבואו בפיקודים רק מעטים, כי קצר המצע. אני עמהם גרתי, אתם גדלתי על אדמת מכורתי הראשונה, אף תחת שמי ארצות שונות הם נקרו לי בדרכי, עד כי לעתים התנקשנו יחד מצח אל מצח. ראיתי ונוכחתי, כי היחידים הרבים האלה מצטרפים למעין מחנה אנשי־חיל, נושאי דגל אי־הצלחה, או למין שבט מיוחד, שאפשר לכנותו בשם בני נוף השפע המקולל, שעשרם הרב הוא עוניים המדכדך. כל אחד מבני הסגל הזה, תו הסגולה חרות במצחו וכל הכרת פניו תען בו כי הוא זה. עצם צלמו הוא צלם נוף השפע המקולל. מבטו, חיוכו, כל תנועה ומלל בו טבועים בחותם הזה. חושבני שכל בני השבט מכירים זה את זה בטביעות־עין, תופסים זה את זה בחוש־ריח מיוחד.

תחילת סיפורי באנשים מספר, שהתהלכו עמי תחת שמי ילדותי ועל אדמת מכורתי הראשונה. מהם חברי ללימודים, למשחקים, למעשי־משובה ולחקר אמונות ודעות, ומהם נחזו לי באספקלריה של דרדק הצופה במבוגרים. משום מה מצויים היו בעירנו, ולא במנין קטן כלל, חכמים ומוכשרים, שהמזל לא הראה להם פנים שוחקות והסך הכל שלהם לא־יצלחים גמורים. זה למדן מופלג בעל שכל חריף; זה יודע נגן או מנעים זמירות המעורר התפעלות; זה פיקח גדול בהויות העולם ויועץ פלאי לאחרים ולא לעצמו; זה מפליא בצחות לשונו בספורי מעשיות; זה מאומַן ומיומן בכל מלאכה וזה בעל חוש שחקני טבעי, מסוער מתשוקה לוהטת להגיע אל קרשי הבימה, אף כל רואיו ושומעיו בטוחים שאילו הגיע אל הקרשים היה מחולל נפלאות, אך הוא לא הגיע. והצד השוה שבכולם, שכולם יחד לא הגיעו לשום חוף ומחוז־חפץ, שתהא הנאה להם והנַאה לעולם מיתרון הכשר שנתברכו בו.

אמרו עליהם הבריות בעירנו, מי במנוד ראש ומי בהמיית לב: מה טעם בידיעת מלאכות שאין עמהן ברכות? מה בצע בברכה שיש בהם אם אין ברכה להם, שאינם רואים ברכה בשום מעשה? ומה מועיל בכשרון, שלא נוסף עליו הכשרון, אבי כל הצלחה בחיים, להוציא מן הכוח אל הפועל כל סגולה וכשרון? סופם מוכיח עליהם, הוסיפו דיינים מחמירים נופך למיצוי הדין, שהם במחילה קצת מבולבלים בדעתם ולקויים ברוחם. מכל מקום, אינם בני אדם מן הישוב. יש בהם איזו רעה חולה. ספיקות מנקרים בהם, מרה שחורה אוכלת אותם. הקיצור, לא־יצלחים גמורים. לא עשו מאומה לביתם ואף לבריות אין מועיל בהם.

אפשר שבני עירי מתחו דין קשה מדאי, על ילדי־מכורתנו המחוננים שלא הגיעו להצלחה. אך רוחי לא ידון בהם. רגשי אכזבה דברו מתוך גרונם. כל עיר אוהבת להתפאר בגידוליה־גדוליה. אף עירנו גידלה בנים, שנתנו לה תקוות להתרומם על ידיהם. בסוף־דבר לא קשרו לה זר של רוממות, משום שפשעו בטבעם ולא סלסלו את תכונתם. עירנו המחוסרת נחת רגזה על הללו, שהקדיחו את תבשילם ואת תבשילה כאחד. והללו לא די שלא עלו בגרם המעלות, ירדו לשפל המדריגה, נתדלדלו אף נסתאבו. הייפלא הדבר שנתעורר על המכזיבים קטרוג קשה? אך אני הרושם בספר מקצת עניניהם של אנשי השפע, שמקור שפעם דלל, נמנע מלהתיצב לצד המקטרגים. חלילה לי. כי רחם ארחם כל מעיין־שפע, שנהיה למקור־אכזב בצוק העתים והמסיבות. אין די לציין מראות ולספר מעשים. צריך גם להסתכל בשרשים ולבדוק גלגלים ומניעים. אף נחל יש שיהיה לאכזב. ואדם אינו נחל, כי אם נפש חיה עמוסה תחלואים לרוב.

אין האדם נחל. אין הוא גם נוף לבד. יסודו עפר מולדתו, רוחו אויר הריו או מישוריו ובקעותיו. דם עורקיו ניגר מבעד לצינורות מורשה רבים. וזה סוד מזג הצבעים והטבעים, שעירנו גידלה רוב בריות המתהלכים קדורנית, בעלי נפשות חלושות ונשמות השופעות ספיקות ומרה שחורה, אף הגיונם בם פוסח תמיד על שתי הסעיפים. ולפי שהם עמוסים חרדות, הם בורחים מתוך עצמם אל עצמם. בורחים, בורחים, פליטי עצמם אלה, גם מפני השפע הנפשי שלהם, הרובץ עליהם משא לעיפה. הם רואים עושר בשבט עברתו.

עירנו עצמה היתה עשירה מרודה, יפת־נוף שפולה. הרים סביב לה, והיא חמדה לה מושב בתוך מחבוא שביניהם. הוי, עשירה לא רוחמה זו! כל בקתותיה מדובקות כפטריות צפופות אל סלעי ההרים. לעיני הצופה ממרומי הר היא נחזית לעתים בגגותיה קש כעין צמר, כעדת כבשות מבוהלות, הנחבאות בסתר נקיקים מפי הולם רעם.

פעם טפסנו אני ורעי ועלינו במרומי הר. היינו שני פליטים קטנים מרצועת הרבי המתוחה על כלל ימינו. עלינו למרומים לעסוק בסתר בחכמת חיסור־חיבור, שזה עתה נגלתה לנו כאחת עם קצת סימני הפסק, כגון סימן הקריאה וסימן השאלה. אותו יום יום גדול היה לנו, כי רז גדול נגלה לנו: יש חכמת החשבון ומצויים פסקי הטעמים.

הורה לפני רעי באצבעו כלפי נוף עירנו, נעץ מרחוק את אצבעו בגיזרתה המעוקלה של עיר מולדתנו ואמר: צא וראה מה דמות לה. הלא כסימן השאלה.

יצאתי וראיתי: אמנם כן, יש בה באמנו המכורה איזו עוית, כעין תמיהה שפוכה על כל מראה נופה. שואלת היא דבר מה, שואלת ואין עונה.

מה שאלה אמנו לא ידענו. אך הלב ניחש: נפשה בשאלתה. תוהה היא אולי על יסוד עולם או על יסוד עצמה. ואולי תוהה ושואלת היא: מהו מזרח ומהו מערב? ולמה סובב סובב הולך הרוח? ועל מה ישקשק נחל המכורה, יהמיו מימיו אף יחמרו? מפני מה שמים וארץ נושקים ואינם נושקים זה את זה. והה, למה יום אינו לילה?

וכשירדנו מן ההר ראיתי באמת, שפליאות רבות נשתפכו לתוך כברת אדמה קטנה זו, נחלת עירנו, חידות מני קדם נתקהלו לכאן. דלת הסובבת על צירה בכל ביקתה חורקת קושיה. אף הפרות בעירנו בשובן מן העדר גועות מקשין העולם. גיא בן חידות הוא מקומנו. ועירנו הקטנטונת גונחת בכל חריק וחריק: עלי היו כולנה!

דעת לנבון נקל, שיישוב משונה זה של שפל, הצופה גבהי מרומים, זרע בעירנו רגשי חרדה להבא וחרטה על לשעבר ומתח עליה ועל כל שוכניה תו־בלהות. אכן, טוב למחזה הוד. אך אבוי לשכנו נעווה המראה.

כך היה המעשה. הנופים היפים, אשר סביב שתו על עירנו, היו בעוכרי רוחה. הם החליאוה. שפכו עליה חן של דכאון, חן נוטה למות. מדי בקר בבקר, כל ביקתה פוקחת עין־חלון או עין־דלת וצופה מתוך עוצם שפלותה לתוך עצם המרום. עמק הבכא לעומת הרים רמים ונשאים. שתתה בת עוני תמיד מכוס אדירים. נפל עליה מורא הוד. היופי האכזר היה לה למזכרת עוון מרודה. נחרד לבה ואמר: היופי מפחיד. פחד להיות יפה, וכרבות הפחד כן תגדל חולשת הדעת. נפילות המוחין הנמשכת מן המרומים, ממותר היופי, יש ופורענותה קשה אף משל דכדוך הנפש הנגרם על ידי השפל מרוב כיעור.

המחוננים שבבני עירנו נפגעו ביותר מנפילות־מוחין זו. הסתכלתי בטבעם וראיתי שרוב ירידות שניתכו עליהם, מתוך עליות באו להם. מהירי־שגשוג היו ואף כמישתם קרובה. אחד מאנשינו הנה הוא צועד קוממיות, שתי עיניו שתי לשונות זוהר, פניו שוחקות כשל בן יום הולדת, דעתו לא כל שכן שזחוחה עליו, ויש שאתה שומע בקרבתו קול משק כנפים. אך כל הגדולה הזאת לא תארך כי אם כדי רגעים מספר. דומה, התעיף עינך בו והוא יעוף. אך תעיף עינך עוד פעם בו והוא אוד, פשוט אוד, אוד ממש, מוצל מאיזו תבערה שבנפשו. ולפי שהוא אוד, פרוש עליו כמין ענן של אפר. דעכה אש מבטו, נכפפה קוממיותו, פנה הודו, נמוג זיוו ובטחון רוחו אין עוד עמו אף במעט. גוש של צער ומרה שחורה. התגשמות חיה של קטונתי.

כאלה הם מרבית אנשינו: עדת שועים קועים, כלומר, מנוקעים, נטויי גרון ושפלי ברך, גברתנים אין איל להם, חתנים ואבלים בנשימה אחת, מחוצפים ולא נועזים, ממריאים תמיד ולעולם לא מגיעים, שופעים ולאו דווקא משפיעים, שוקקים לאין שיעור ואין עמהם שיקוי להרוות צמאון איש. נפשם תהלך בגדולות, אך כל יום יש להם בו רק רגעי גדלות ורובו יום קטנות. הם בעלי לשון כבדי־פה. חרוצים מגמגמים או חרוצים. ראשיתם חזון ואחריתם רזון משמים. הם עולים פלאים ויורדים פלאים לסירוגין.

בעלי מידת הדין יאמרו: הללו לא כרצונם יכלתם. או הללו בעלי שכל חריף, שתבונה אין בהם. ויש אומרים: חכמה יש בהם, אף חכמה חריפה, אבל אין בהם חכמה טריה ופוריה, מאחר שהם חסרים קצת תום של איוולת, המשמש סיג לחכמה ואף סם של חיים. יאמרו מה שיאמרו, אבל טבעם לא ישתנה על ידי כך. אין לתקן אדם בלי תיקון הנוף, וזה אפיים הוא נופם. נוף רבי החשק ודלי המעש, נוף שפע העצה ומעט התושיה.

הה, אנשינו בעלי המעלה ונחותי הדרגה, החכמים הטפשים, הרבה חכמות ואומנויות יש בידם. הם יודעי שירה, יודעי דיבור, יודעי זמר וניגון, יודעי ריקוד ומשחק, אבל כלל ידיעותיהם המרובות אינו עולה לידי יכולת אחת קטנה. בכל הם מרקדים כנגד ובשום דבר אינם נוגעים במלואו. ולא יהיה בכך משום הוצאת לעז אם נאמר, שאף עצלות יש בהם, המקפחת את חלקם. גדולה עצלות לרושש גם רבי השפע ברוח. וכלום העצלות אינה בגדר חטא, בה במידה שהיא בחזקת תכונה רעה?

אך כוס הקטרוג הרפי לאט. לא באתי לדון דיני נפשות, כי אם לספר על חיי נפשות, שרוב הליכות בהן נודעות לי, כאשר נודעו לי מוצאי נפשי ומבואיה.

א. געגועים על הנפש

מוטיל בן שלמה לבית שבח הטוחן נחשב, לכל הדעות, בחיר הלמדנים בין בחורי בית מדרשנו. הוא כבן ט"ו בערך, בימים שבהם אני הצעיר ממנו בשנים שלוש לומד תורה מפיו. אין כמוהו תוסברן בכל הסוגיות הקשות. הוא אוהב הסברה והדרכת הקטנים ממנו היא מלאכת השעשועים שלו. ולאמתו של דבר, הוא מורה דרך בלימודים גם לקשישים היושבים במחיצתו באוהל תורה. אברכים נשויים, בני אורין ותיקים, ניהנים ממנו עצה בלימודיהם. הכל יודעים ומודים, שמוטיל הוא חריף ועוקר הרים.

בית מדרשנו הוא בית אולפן ללא רב־אלוף, “ישיבה” ללא ראש, בית שבת תחכמוני בלי חכם אוחז בשרביט. הרבה צאן קדשים ואין רועה. מוטיל הוא רועה בלתי מוכתר. וזה קולו הערב, בנועם מדברותיו, חלילו בפיו. בית מדרשנו הומה נגינות התורה, קדמו שרים אחרי נוגנים, אך אין מנצח על המנגינות. ומוסכם בשתיקה שמוטיל הוא המנצח. מנצח או לאו, כפטיש יפוצץ סלע כן יפוצץ קולו הכולל זמירות וניגונים לאין שיעור בעתרת קולות וכל הקולות מתלהקים יחד ומתלכדים לרננה רבה, לסוגיה ללא פוגה. מוטיל הוא מורה להועיל. אך מלבדו יש מורים גדולים וקטנים לרוב. איש את רעהו יעזור ויאלף ברנן קול, בסבר הגיון, בחנן שאלה ותשובה, קושיה ותירוץ.

הרי זו חברה לעזרה הדדית ולהשפעת גומלין, שאפשר ולא היתה דוגמתה בתולדות המשא והמתן הרוחני. הכל לווים זה מזה קושיות ומשאילים זה לזה תירוצים. עושים חליפין חתיכת פשט בקורטוב פלפלא חריפתא, פורקים זה מעל זה איזו תיקו הבוער בתוך הנשמה, ודוק הלוחץ על המוח כנעל צרה, וקל, שאף הוא אינו קל ביותר. החיים הם קדירה של שותפים וכולם יחד בוחשים בתוך אותה הקדירה עצמה.

תמצא לומר: כל אחד עודר בתוך שלו, הרי בכל זאת הרשות נתונה לכל אחד לתקוע את מחרשתו בתוך החלקה של חברו. עיקר הכל שאין חלקה חלקה. קשה. תמיד קשה. זה הים גדול ורחב ידים, המכונה תלמוד בבלי, הוא מצודה של קושיות. מהרשא קשה בוודאי משובש בקושיות.

אך נשוב למשל הקדירה. משל זה קרוב יותר למושכלותיהם של לומדי בית מדרשנו. בתוך הקדירה של שותפים כל אחד עושה כבתוך שלו, נוטל כף ומשלשלה לתוכה ומוציא משם נתח שמן של סוגיה חמורה, עצם של פלפול, בדל תרנגולת של תוספת, ראש אווז של מהרם שיף שכולו מוקשה. והתרווד הגדול בידי ראש המבשלים מוטיל בן שלמה לבית שבח הטוחן. הוא רב סומך, אם כי בלתי מוסמך. הוא זה שהכל צריכים לו ואין הוא נצרך לאיש בתלמודו. יש לו הרבה נכסי צאן ברזל, משום שהוא ראש של ברזל. נותן ואינו לוקח. ולא סתם נותן, אלא מפזר ונותן ביד רחבה. הוא שמח לתת, מאחר שיש לו שפע רב. וכלל אינו עומד ומצפה, כגון למדנים אחרים. שהנצרכים ללקח מפיו יגשו אליו לבקש גמילות־חסד. הוא מין מלווה המחזר על לוויו, שמא חברים אתם נצרכים להלוואה קטנה או גדולה. הוא מקיים: הבא לחקרך הקדם והענק לו חקרי־תורה.

חובה היא לחזור ולהגיד, שכל הענקותיו לאחרים הן לגמרי על חנם. אחרים נושאים ונותנים ביניהם בכל סוגיה חמורה, לווים זה מזה ומשיבים, מקבלים היום ומשלמים מחר או לאחר זמן את התמורה. אך מוטיל אינו עשוי כלל לקבל מאחרים, שכן חזקה שכל פרשה שהוא עצמו מתקשה בה, שוב אין אחד מן הלמדנים מסוגל לפרקה. איש לא ידמה ולא ישווה לו לעמקות, לחריפות, לתפיסה נכונה ולהסברה ממצה. נמנו וגמרו: מוטיל הוא עלוי, נשר.

רבים משוחרי דעת בבית מדרשנו מקנאים במוטיל. יפה כוחו לקושיה ולתירוץ, להגיון יורד ונוקב ואף לשכל הישר. אין אדם יכול להתחרות עמו בכוח ההתמדה, בחשק לתורה. מוחו הוא באמת פטיש המפוצץ סלעי ודוקין. הכל מקנאים בו קנאה שיש עמה אהבה, כי הוא רצוי לכל. אך אין מוטיל מרוצה לעולם מעצמו. שובע רצון, אף לא קצת סיפוק רצון, אין בו. אין צריך לומר שהכל בקשו את קרבתו. אף אני בתוכם. שיחק לי המזל והוא קרבני אליו עד כדי כך, שהיה מגלה באזני לפעמים רמזי־שיח מכבשוני רוחו.

לבו עליו דוי, נפשו קדורה, אין מנוחה בעצמותיו. ולמה תשתוחח עליו נפשו, למה תהמה? למה? למה? אף רז זה גילה לפני מוטיל בלחש מלוחש. לא שפר עליו חלקו בתורה. אין הוא רואה נחת בעמלו לברר וללבן כל סוגיה שהיא. כל כמה שהוא נוקב ויורד, הריהו מעלה חרס בידו. נצפנו לפניו דרכי הלימוד הישר, העולה למעלה להשכיל. ואם רוחי נאמנה עמו הלא אף זו יגיד לי, כי הוא בעיני עצמו לא הגיע כלל למעלת בן תורה. הרי הוא כבן ט"ז ועדיין הנהו הדיוט גמור. צרה נוספת שרבים מדמים עליו שהוא עושה חיל בתורה. אך לאמתו של דבר, לא השיג עד היום שום מדריגה וכל עמלו לריק.

– בפניך אגלה לבי. אפשר תבין לרוחי – אמר לי מוטיל בלחש יגונים, במרי שיח, משפיל קול בהנמכה יתירה, שלא יגיע חס ושלום הד בן הד לאזני זר – אף על פי שאני יושב תמיד על התורה איני בא בשערי התורה. וכלל איני בגדר יושב בישיבה של תורה. שמא תאמר, שכל המחזיק גמרא או ספר אחר בידו הנהו בחזקת מעיין בתורה. ואינו כן. אפשר לישב ליד התורה לבלי לישב בה. אך הלומד לאמיתו נכנס לתורה, לן בכל סוגיה וסוגיה, יורד לעמקו של כל ענין להקיפו מתוכו ובמלואו, שלא לשייר בו עוד שום דבר או חצי דבר בלתי משג ומושכל. עיקר הכל, שלא להניח פרט מוקשה. צל צלה של קושיה, סירכה של פירכה, אף משהו בלתי מובן, מקפחים את הענין כולו. היאך להסביר לך זאת, ידידי הצעיר? בכל ענין יש תמצית, שורש דבר, נקודה אחרונה. כל זמן שלא ניגשת עד זו האחרונה, לא תפסת כלום. וזו הנקודה האחרונה, שחופרים אותה ממטמונים ודולים ממעמקי ים, היא הפשט הפשוט. הפשט הוא הכל. הוא עצם העיקר. הוא הנשמה. ואני אל הנשמה לא הגעתי. אני לומד, לומד, מתייגע וחודר, ופשט איני יודע. פשוטו של מקרא מפורש, פשוטו של מאמר חז“ל, פשוטם של רש”י, תוספות, מהרשא, אילו זכיתי להבין. אך איני מבין. איני מבין. איני מבין ולא כלום. משום שהנני בור ועם הארץ.

זכורני צרבת שעלתה בלבי מלחש־שיח זה. נפגעתי ונפגמתי מקטרוגו של מוטיל, הנודע כעלוי, על עצמו. נתעורר בי ריטון שכנגד. אף זו היא יוהרה להתענוו כל כך. צא וראה, הבהב בי חשד־סתר, בני חיל הללו, שהכל מתברכים בהם, נאה להם להיות נעלבים, מושפלים לעצמם, בלתי מתחטאים וקובלים. מותר שבהם מעבירם על דעתם למעט דמות עצמם. איזה חשק מוזר לשתות יגונים בכוס הישועות, לצבוט צביטה של עילוב בלחי של עצמם, שהכל צובטים אותה צביטה של שבח ועלוי. כך ובדומה לכך עלו הרהורים במחשבתי.

אולם אף אז לחש לי חוש, שאין חלקו של מוטיל בן שלמה לבית שבח עם הרברבנים המתענוים. אין הוא הוגה בוז לנפשו על מנת שישבחוהו אחרים. לא איש כמוהו יגנוב דעת זרים, אף כי דעתו של אחד שזכה להיות מקורבו. הכל יודעים שהוא הולך מישרים ודובר מישרים, תם באמת, לבו כפיו ושכלו כרגשו. ואין אצלו אף נדנוד העויה. ניכרים דברי אמת. נפשו עליו תשתוחח. אף עיניו הנוגות, האומרות תחנון על חטא, וקולו הלחוש, החמום, כמרי שיחו, יענו בו את טוהר לבו ושברון רוחו. רק יפתח פיו ויביע הגה יצא משם נהי. הנכאים הם בת קול של כל קול שלו. כל ארשת פניו כאילו קובלת ואומרת: אשמתי, בגדתי, גזלתי.

– חברי הצעיר, הלחיש לי פעם בשיח־יגונים, שדי המר לי מאד. רבים אומרים עלי, שאני למדן עמקן וחקרן גדול. ולואי ולא הייתי עמקן וחקרן כל עיקר. אך תחת זאת, מי יתן ונפקחו עיני להבין פירוש המלות כהלכתן, להשיג פשוטו של מקרא, להבין את הפשט הפשוט של כל מאמר חז"ל, של כל ענין באשר הוא. העולם עומד על הפשט, חברי הצעיר, וכל התורה עיקרה דברים השווים לכל שכל, המובנים מעיקרם, מעיקרם.

פעם אחרת אימץ את כוח ההסבר שלו לפרש לפני אותה אי ניחותא נפשית, אותה עקת מוחין, הטורדות אותו תמיד, בדיבורים אלו בערך:

– מקשן אני וזה שרש רע בי. תלי תלים של קושיות ופירכות יכול אני לגבב על כל ענין וענין, על כל משנה, אף על רישא או סיפא של משנה, על כל מימרה של תנא או אמורא, על כל ודו“ק שברש”י או וק“ל של תוספות, קל וחומר של מהרש”א ושל מהר"ם שיף. קורא אני, למשל, בפסוק ראשון של ספר החומש בראשית ברא אלהים – ומיד עמוד הענן של פליאות ותמיהות עוטף את מוחי עד שהעולם נעשה חושך בעדי. אפילו פסוק תם וישר בספר תהלים, כגון אשרי תמימי דרך, אינו נראה לי פשוט־פשוט. עלול אני להגיע חס ושלום לידי כך, שכל העולם יהיה בעיני כמצולה מלאה קושיות וכל התורה כולה ים של פירכות. אך לא זו היא התכלית, חברי הצעיר. תירוצים נחוצים ולא קושיות. ולא זה תירוץ שמיישב את הקושיה, על אחת כמה וכמה לא זה שמיישבה בדוחק, אלא זה שעוקר את הקושיה מעיקרו, שאין יש עוד כלום חוץ מן הפשט. אך אני לא כן עמדי. הנני חוקר ומעמיק, נוקב ויורד, ולבסוף אני מוצא מתחת לכל תירוץ עוד קושיה ועוד קושיה. ומה טוב היה אילו כל קושיה יש לה רק תירוץ אחד בלבד. דא עקא שעל כל אחת מוצא אני שני תירוצים והרבה יותר מכך. וזה לא טוב. לא טוב.

סיים מוטיל בניגון האיכה, שהיה, אגב, משמש קול־לואי לכל קולותיהם של בני עירנו, אפילו שעה שהיו אומרים שיר השירים או שהיו מגלגלים שיחה על מזג האויר הנאה או מנעימים זמירות בריקודיהם לפני חתן וכלה. כל קול של בני עירנו אומר וי לי. אפילו העליזים שבאנשינו, שפניהם שוחקות ותנועותיהם משעשעות ודבוריהם מבדחים, קולותיהם מעלים נעימה של קינה. ואילו מוטיל היה במלוא חזותו גוש של מרה שחורה.

כל ההתחלות קשות. כיוון שמוטיל נהג פעם פעמיים גלוי־לב שוב לא נתקררה עליו דעתו, אדרבה, נתחממה עליו יותר ויותר, וגבר בו, כנראה, הצורך לשתפני בהרהורי לבו, הם צרת לבו. תחילה נפתח לפני לבו כחודו של מחט ולאחר כך נתרחב והלך… נמשל הוידוי לפרח רב־פקעים.

– רבים טועים וסבורים שתלמיד חכם חייב למלא כרסו בש"ס ובפוסקים, להגדיל תורה ולהרבות חכמה, וכל המרבה הרי זה משובח. ולא היא. איזהו חכם היודע דף גמרא אחד, פרשה חומש אחת, פרק משניות יחיד, ידיעה כהלכה, בפשט גמור. עיקר הכל לדעת היטב, הבן היטב ובאר היטב, דעת שהיא כולה ברי ואף לא קורטוב שמא, שאין בה אף ספק ספיקא, לא נדנוד של פקפוק. מי שהגיע לדעת זו הריהו כאילו קנה כל התורה. הפשט, נערי, הוא תמצית הכל. הפשט עמוק מן הפלפול, כשם שהאמונה עמוקה מן החקירה. תלמוד תורה פירושו ביטול כל הקושיות, שיהיה כל עקוב למישור. אך כל זמן שיש לפניך קושיה אפילו רק אחת ואתה טורח ליישבה, שוב אי אתה בן חורין ממנה. נערי, נערי, לעולם אין התירוץ משבר וממגר את הקושיה, שלא תהיה לה עוד תקומה לפניו. היא רק את ראשה תחביא מתחת לכנפו בשביל להגיח ממחבואיה בכל שעת הכושר. על הרוב אין הקושיה והתירוץ קרבים כלל זה אל זה, אלא זו לחוד וזה לחוד, מרחוק יתבוננו, יערכו את הקרב ולא זה נבנה מחורבנו של חברו אלא זה לו בנין וחורבן כאחד, ואף זה כיוצא בו. נמצא, כל זמן שהתורה לא נגאלה עדיין מכל הקושיות, הריהי תורה קרועה חס ושלום, עשויה חורים־חורים. כל חור פצע בנשמתה הקדושה. התורה, חס ושלום, שותתת דם. או שנמשלה התורה חלילה למערה אפלה, שאדם מגשש בחושך ואינו מוצא בה דרך של מישור. רק עקלקלות. רק מעקשים ונפתולים. רק קושיות ופירכות. צוקה ואפלה. וכלום לא שנינו שהתורה אור, שתורה חיים, תורה שמחה? תורה תמימה דרושה לנו, כיונה תמה, כולה כשרה ומום אין בה. תורה שהיא כל עיקרה דרך הישר, מסילת ישרים. אם לאו, הרי לא טוב, נערי הצעיר, לא טוב. ושנינו מפי חכמינו שחייב אדם לברך תמיד על הרעה כעל הטובה ולומר כי טוב.

לא הגיע מוטיל לאמירת כי טוב. עקידת הקושיה לא היתה אף לפי כוחו של מוחו העלויי העוקר הרים. סימנים העידו, ואף פיו ענה בו, אם כי ברמזים מגומגמים, שלא די שלא יצא לדרך הישר הזרוע אור הפשט, הלך ונסתבך בדרכים העקלקלות של הפלפול הנפתל. הערפל המוחיי לבש צורה מוחשית של ענני דאגה כבדה שנתפרשו על פניו. ליאות שבעת־ימים נשקפה ממבטו, ובין קמטי מצחו, שמנינם היה, כמדומה, כפל שנותיו, שוטט צל רב־מאבקים. הזיקוקים הנמהרים של מבטיו, שלא התאימו בשום אופן לתנועות גיוו המשוכבדות, עוררו השערה בלב המתבונן, שאף כובד מצעדיו לא היה אלא מעין משקע של כנפי הגיוניו במירוץ מעופן, שהן צוברות בקפליהן תלי־תלים של אבק הדרכים. חריפות המוחין, שבעל המוחין ביקש לבולמה בקרבו כחיה רעה, פרצה לה דרכי עקלקלות והשתפכה על פניו וציירה בזוויות חדות את שרטוטיהם. וזו עמקותו הכריזה עליה בקולי־קולות. כל בני עירנו אמרו עליו: כל ענין שהוא נועץ בו שכלו מיד הוא נעשה ככברה נקבים־נקבים. מוחו כסכין החותכת וכחרב הבוקעת.

כל שאמרו עליו היה לשבחו. אך הוא במרי־רוחו דרש כל שבח לגנאי. הוא דן תמיד בחומר הדין. ונפשו בדין.

– אין טוב אלא השלם. אין יש אלא אחד וכל שיסודו באחד. כל הפוגם באחדות פוגם בהויה. רק אחד – היה מצווח במין לחש דק, כולו געיה ויבבה – לא שברים. רק מסכת, לא קרעים. רק שלהבת, לא ניצוצות… רק בורא מאורי האש ולא יוצר חושך. רק שמחה אחת גדולה, ללא נדנוד של עצבות.

תפס לא את המרובה כי אם את השלם, את ההכל. עצבות כבדה פעפעה לתוך נפשו כטחב לתוך העץ, כעובש לתוך הבגד, כרקב־באשים לכל דבר מאכל. רעה פגיעתה של העצבות, קל וחומר של זו שיסודה בכיסופים לשמחה ללא מצרים. ולפי שרוחו הגתה נכאים תמיד סבור היה, שכבוד התורה מתהלל על ידו, מאחר שאין הוא שמח עמה ואינו לומדה מתוך חדוות הלב. בשיחו עמי, שנעשה לו הרגל, היה גועה ואומר:

– קיימא לן תורת חיים. וי לו לאיש שהתורה נעשית לו, חלילה, סם מות. תורה מרפא לנפש. וי לזה שהיא מביאה לו יסורים ותחלואים רעים. הוי, מוח חקרן וסתם מקשן. הוי לב עיקש, הטובל בנחלי אפרסמון של החכמה הקדושה ושרץ הספיקות והחקירות בידו. וי לו לבר־נש, שמן השמים אין מסייעים לו. וכי לא נאמר שהבא לטהר מסייעים בידו?

מבוקשו לא נתקיים בידו. מוטיל בן שלמה לבית שבח הטוחן, לא די שלא הוביש בשכלו את ים הקושיות, נתרגשה עליו קושיה חמורה אחת, קושיה כוללת, קושיה על הקושיות.

דרך בני עירנו שהם כורעים ואינם נופלים, מיצרים ודואגים, אבל אינם מתיאשים. גאות ושפל יבואו עליהם חליפות, ואילו בחינת עד דכא אין בהם. יצא מכלל זה מוטיל. נגע עד דכא פשה לא רק במוחו גם בארשת פניו ממש. מתהלך קודר בלחץ יגונו והכל ידעו שזהו איש, שהציץ לתוך תהום. נבונים שבאנשינו רטנו: בידוע שלא לחכמים לחם של שלות הנפש. אבל עלוי זה, מה לו שהוא תמיד נרדף, נענה, מדוכדך בגוף ובנפש? פנים זעומות אלו מניין לו? למה גלתה שמחה ממנו? מפני מה פיו מלא תמיד קנים הגה והי? ומה מרה שחורה זו הטעונה על כתפיו? בעיו בעיה ולא היה פותר. אך מוטיל היטב ידע, כי הוא האיש אשר נטל עליו לישא ולסבול. הוא האיש אשר נגזר עליו לעקור את קליפת הקושיות משרשה, לערוך קרב עם סמך מם של העצבות ומרה שחורה, להגיד דבר לעולם אשר בו ייגאל. הוא האיש. ומצווה עליו להטות שכם.

הוא לכך נוצר בהגיונו החזק כפטיש, בשכלו הנוקב ויורד, במרי רוחו ובתקיפות רצונו, להביא תיקון לעולם ולגאלו מצפרניו של שטן הקושיות. הוא האיש אשר שמו עליו את המשרה הזאת, לצבור את כלל כל הקשיות, לעשותן ערימה אחת כהר גבוה ובכוחו כי רב, לקום ולעקור את ההר הזה ולהשליכו לשאול תחתיה, להלחם עם סיטרא אחרא של חקרנות עד רדתה.

עד רדתה – זה היה מעתה פסוק השני של מוטיל. הוא שיאמר לקליפה: רדי. יש להגיע עד הגרעין, עד הנקודה התיכונה, עד האבן היקרה, זו אבן השתיה, שעליה הושתת הכל.

אמר ועשה. מוטיל לא גרס שתי רשויות באדם, רשות הרצון ורשות היכולת, רשות השכל ורשות הלב, רשות התורה ורשות החיים, רשות הכלל ורשות הפרט. נפשו שוועה לאחד. מסכת אחת. הגיון רגשי, רצון יכלתי ותורת חיים, קושיה שהיא תירוץ. כיוון שהסתכל וראה שהקושיה סורה רע, הטיל דופי גם בתירוץ וגמר, לא גמר אלא גזר, אומר לזרוק כדברים בטלים את הקושיות והתירוצים כאחד.

נכספה אף כלתה נפשו להיות שאינו יודע לשאול ושאינו יודע להשיב גם יחד. מוטיל גוזר ועושה. מיד ניגש אל המלאכה להיעשות נזיר מקושיות ופרוש מתירוצים. ניגש אל המלאכה כדרך שתוחבים יד לתוך הגרון להוציא משם עצם או כדרך שמחטטים בצפורן בתוך הבשר לשלוף קוץ מתוך הרגל היחפה. איזמל חד תקוע לו בתוך מוחו והוא חייב לעוקרו משם. לבלי להיות עוד מקשן, כי אם פשטן, אף לא בקי וזכרן, כי אם שכחן דווקא. כפלוני האמורא שהיה צם תעניות לשכוח את תלמודו, נהג גם מוטיל בעצמו סיגופי חכמה, לבל יידע, לבל יזכור. כלום אין כל הקושיות מקורן בזכירות המרובות? מקשים מחכם זה על חכם פלוני ומענין על חברו. ברוב מראי־מקומות פרות ורבות הסתירות והפירכות. צרור תורה כולה בפסוק אחד, במאמר אחד, ולא יהיה לך קשה כלום. עיקר הלימוד על המקום. בינה בנקודה האחת. והגית בה בנקודה יומם ולילה. ותהיינה כל מחשבותיך נעוצות כאן בלי שום עיין שם. “כאן” בלי “שם”.

לא חזה משמע ולא שיער כלל, מה מלאכה קשה היא זו לסתום את בארות הנפש ולגזור על עצמו צום־מוח. גזירה נגזרה לפניו להכניע הני כלבין דחציפין הנובחים מתוך המוחין. ט“ז שנים חי בעולם. ט”ז תאים נתרקמו לו בתוך לול מוחו. והוא לעולם נע ונד מתא לתא. מה כוחו כי ישא זאת? אך אם כבד ממנו משא שכלו, לא כבדה מעמו המערכה להכניע בן־שחץ היושב לו בתוך קדקדו ולגזור עליו שתיקה. שב ואל תעשה נאמר גם על המוח החושב – קרא בספר של רבי נלהב לחסידים.

הרבה בעיטות בעט בו כוחו השופט, הרבה חבלות הטיל לתוכו. הנה הוא עף כחץ שלוח. הנה הוא כסוס השוטף. הנה כחרב יבקע ויחתוך את הבשר עד העצם, הנה כעלוקה ימצוץ דם התמצית. אך לא איש שפל־ברך ומוג־לב הנהו מוטיל. הוא גבור חיל. את החץ יעצור במרוצתו, את הסוס יבלום בשטפו, את החרב ישיב לנדנה. ככוחו ברצוא כוחו בשוב. הוא זאת יעשה. כאן יעמוד. לעצם הנקודה ייצמד, תוך־תוך הגרעין. הכל יפשוט מעליו להגיע עד הפשט, אל הנקודה היחידה, התיכונה.

הוא־הוא ובכל זאת מעכשיו ולהבא ייעשה לבריה חדשה, לאיש שאינו יודע לשאול, לאיש שאין לפניו לא חכמות ולא חקירות, לא קושיות ולא תירוצים. לא חריף, לא ממציא משכלו כלום. עיקר הכל מה הכתוב אומר. אין שואלים ודורשים מה מוטיל אומר, כי אם מה המשנה אומרת, מה רש“י אומר, התוספות, המהרש”א מה אומרים. כל אחד מהם אומר רק דבר אחד. ואתה מוטיל חייב להגיע אל האחד, להגיע בשכל הישר והפשוט, בדרך הישרה והפשוטה, כי היא לבדה הדרך אל האמת.

מאז ואילך כך היה דרך לימודו: הוא עוגן במשפט ראשון ודבק בו. נצמד אליו כצמא אל המעין. וכי יש מחזר על רוב מעינות לגמוע טיפה פה וטיפה שם להרוות את צמאונו? אלא כך עשה. פה למעין פתח וגמע.

ונאמר במסכתא ברכות משנה ראשונה, מאימתי כוהנים נכנסים לאכול בתרומתם. הרי שעליך, קודם כל, להבין מהו כוהן, כוהן לשם מה משמש, מי מינה אותו כוהן ומי מינה את הממנה אותו וממונה לממונה מי שם? לא כך. עד שאתה בא לענין כוהן אתה תוהה ושואל: מאימתי מה פירושו? אימתי ענינו זמן. וזמן מהו? מי אמר ויהי הזמן? ואם יש זמן מה מהותו? הכי יש לו מראה, צבע, משקל? האם הוא הולך ובא או בא והולך? תמצא לומר הוא ניגר? או שמא דווקא עומד הזמן ורק חיינו ניגרים! צא וראה: תיבה אחת זמן והיא עולם מלא, סוגיה כפולה ומכופלת. כל תיבה לחוד היא עולם קטן. כיצד אפשר להבין פשט של פסוק, אם אין כל תיבה בו נהירה לך כל צרכה? ראשית חכמה, פירוש המלים. זמן, זהו קוץ לתוך הנשמה. סנה בוער בתוך המוחין. כיוון שאינך יודע מהו זמן וטיבו של כוהן, מה מבין אתה בתרומתם? אין הפסוק כולו אלא כלל פרטי המלים, ואין בכלל אלא מה שיש בפרטים. כל פרט נקודה ואין לזוז מן הנקודה.

זכורני, הרבה ימים ישב מוטיל על מדוכתו של מאמר ראשון במשנה ראשונה של מסכתא ראשונה של הש"ס. הרבה נתייגע ליתן תיקון למאמר ולא עלה בידו. כלל גדול הוא, אין משנה ראשונה זזה ממקומה ואי אתה יכול לזוז ממשנה ראשונה. מוטיל לא זז. ימים רצופים ישב על העמוד הראשון ודף ראשון פתוח לפניו. כשרוצה הקדוש ברוך הוא להעניש בשר ודם הוא עושה אותו מין מפורסם. תל־תלפיות, שכל העינים צופות בו ורואים את מכשלותיו. וכך הכל במוטיל, שעשה לו אכסניה של קבע בדף ראשון של מסכתא. כל המבטים פוזלים אליו. אף חיוכים פוזלים לצדו. אך הוא נתקע. אינו מוצא את ידיו ואת רגליו במימרה ראשונה. לכאורה רק מימרה אחת והיא ארמון התועים. ראשו מתנועע על הגמרא, שפתיו מרחישות. ואין זיזה. מבטו עמום. הכל מבטיהם אליו, והוא לא יפן עוד לאיש. זה ימים רבים שהוא ממעט את דבורו. אף שיחו אלי פוחת והולך מיום ליום. מראהו כמי שמסך ענן כבד מבדיל בינו לבין הבריות. לעתים רחוקות מפציעות קרני־וידוי את המסך העבה ועפים אלי ניצוצות של גלוי לב, ניצוצי דעיכה.

– לא טוב, חבר הצעיר, תועה־דרך הנני. בור והדיוט. שבתי וראיתי שאיני יודע כלל פירוש המלים. בור ועם הארץ אני.

בושתי ונכלמתי לשמוע, שמוטיל מורי ורבי קורא לעצמו בשמות גנאי כאלה. רבי לא שנה, אני, תלמידו, מניין לי? מוטיל רב לכולנו, והוא עצמו גורם בזיון לעצמו. רב שמחל על כבודו אין כבודו מחול.

אך לא היו ימים מרובים ומוטיל מחל אף על כבודו להיות רב. הוא שהיה תמיד מעין השפע של הסברה לרבים, לפרש כל סוגיה מוקשה, עמד פתאום והוציא כרוז בבית המדרש, שכתי־כתין של תלמידים לא יבואו עוד כלשעבר לבקש תורה מפיו של עם הארץ שכמותו. שוב אינו בר אורין. על אחת כמה וכמה שאינו פרשן לרבים. אין הוא מוצא את ידיו ורגליו בשום סוגיה.

רז זה, שהיה מגלה אותו רק לי, עמד והוציאו ברבים. אין הוא יודע לכוון אל האמת. הוא תועה במדבר השקרים. בכל דבר עלול הוא לגלות פנים לכאן ולכאן, אך האמת היא רק אחת. נמצא שהוא מפיץ ברבים סברות של שקר ותורות כזב. הגיעו בעצמכם, אומר הוא לכל דורשיו, יהודי ירא שמים המשתוקק לכשרות ולפתע מתברר לו, שהיה אוכל טריפות כל ימיו. כזה אני. סבוני גם סבבוני הקליפות, נאחזתי במצודת הסיטרא אחרא, נשביתי בין החיצונים, ואין לי תקנה.

אין לי תקנה – זהו כעת דיבור השני שלו. זה דרכו של מוטיל: תוקע לתוך פיו איזו מימרה חובלנית ומגלגל בה בלי הרף, עד שנעשית לו כמין פזמון. וטבעו שכל דיבור החוזר בפיו אף עיניו הנוטפות תוגה ליאה, המיית־עוני, עונות אחריו אמן. אין אצלו פליטת פה שאין מעיינה בעומקא דלבא. ואת אשר יגיד בפיו ימלא בשני אגרופיו, המגרשים מעליו את כתי הכתין של תלמידים הנוהרים אליו, הנוהרים אליו על אפו ועל חמתו, הטופלים עליו יותר ויותר, ככל שהוא מתאכזר להם לגרשם מעל פניו, כאילו אין רצונם אלא לקנטרו.

והאמת היא שתחילה היה עונה לדורשיו בתחנונים: סורו מעלי, עם הארץ, בור והדיוט. היה אוסף מהם את מאור־פניו ומכבה לקראתם את רוך מבטו. כיוון שלא צייתו לו, יצא כנגדם בגערה ובחרי־אף. היה משיב חצאי הסברים, רמזי תירוצים. דוחם בקש. לבסוף עמד ומסר מודעה, שכל תלמודו נשתכח מידו ושוב אין הוא אלא כלי ריק.

לאט לאט פרשו ממנו תלמידיו, אך חיש מהר הוא נמצא מבודל מן הבריות. אין לפרש היאך, אימתי ומה היה הכוח הדוחף האחרון, אבל הוא נעמד מחוץ למחנה… לא עוד רגל אחת בחוץ ורגל שניה בפנים, אלא כולו מבחוץ. ראש הפרשנים, ארי שבחבורה, הנה הוא יוצא דופן, שמוט לקרן זוית. לא עוד ארי ולא עוד שייך משום צד לחבורה. לשעבר פלא יועץ וכעת אובד־עצות. לשעבר עלוי – ולפתע יורד. תחילה שם־דבר מוטיל בן שלמה לבית שבח הטוחן, וכעת כמעט בן־בלי־שם. אין פורשים עוד בשמו, אלא אומרים הוא, כמי שנפגע חס ושלום, והכל יודעים מי הוא זה.

עוד גופו מרבה נענועים על הגמרא, אך במבטו נתבצרה איזו נקודת־קפאון. הדף של המסכתא נייח לו ומבט המעיין תועה־בוהה. ריסוקי־מלים יוצאים מפיו, אך לעולם אין יוצא מפיו פסוק כצורתו. אף קולו נשתנה למעיין הגייה מעומעמת, אי־מוחשית. רק הניגון “וי לי” עוד בוקע ועולה בצביונו. יש טורחים עליו: מוטיל, אמור מלה, הגד משהו! מוטיל, חוקרים ונוקרים חוצפנים שבחבורה, הגד לנו מה רעיון נתקע במוחך? על הרוב אינו משיב כלום, מאחר שאין הוא מאזין כלל, כמדומה. אך פעמים הוא מעלה חיוך תמים אוילי, בדומה לילד המתפתה להסגיר לידי זרים את חפץ הצעצועים שלו, והוא אומר: רעיון לי, שאילו השגתי קצת פשט בדף זה הייתי מבין אולי גם כן מקצת מה שאמור בדף שני. רואים אתם, דף זהו חלון. דף שני אף הוא חלון. הרבה חלונות יש. וכשזורחת השמש בחלון אחד היא מזריחה אורה גם לחלון שני.

שמשו של מוטיל לא זרחה עוד במלואה. פעם ברגע אחד אורו פניו לקראתי. סימן שאף בגנזי מוחו עלתה זריחה. הוא סח לפני סוד כמוס אחד שלו. הבורא נטל מאוצר הנשמות נשמה לא זרוחה ונפחה לקרבו. שרשו אינו טהור, מן הסחי, מן החלאה והביצה, מקור מחצבתו. לכן כל אבק חלאה ונגע צרעת דבקו במוחו. אין הוא מסוגל להשיג את האמת. רוצה להאמין ואינו יכול. רוצה להיטהר ואין מניחים בידו. הוא אכול ספיקות. אין הוא יודע כלל אם הוא מאמין אמונה שלימה במציאות הבורא. עד כדי כך שקע בטיט היון. אין אמונה אלא אם כן יש עמה בטחון, בטחון בתכלית הפשטות. והוא אין לו בטחון בשום דבר. נפשו מזוהמה. והה, צעק כמי שקוץ נדקר עמוק לבשרו, אפשר שאני חס ושלום כופר בעיקר, וי לי.

פיו בצעקת חלחלה, אך מבטו כבר הפיק סבר של פיטורים. “פטור, פטור”, מלמל ללא שום סמיכות לשיחו עמי, אבל בסמיכות, כנראה, לאיזה שיח ושיג בקרב נפשו. וכאחד עם מבט הפיטורים הרצה לפני זו הפעם האחרונה את וידוי הפיטורים שלו. אשנב אחרון פתח, לפני שננעלו שערי לבו וחלונות רוחו ההוגה.

– ולואי ולא תדע לעולם, חברי הצעיר, מכאוב כמכאובי. אפשר שאני חס וחלילה אפיקורס. אפילו מאמין אני באלהים, איני חש ומרגיש אותו. ואיני כלל בואהבת אותו בכל נפשך ובכל מאדך. אפשר שאיני אוהבו כלל וכלל. אני אומר פטור, אני אומר פטור אלהים, פטור תלמוד תורה, פטור הכל. לא עוד אשמע קול האמת. לא עוד אחוש פשוטה של אמת ברוחי, בבשרי, בשכלי, אף לא באותיות התורה.

שתי עיניו הליאות־נוגות, השקויות עצבות, הנסוכות עצבות עד מלואן, שלא ניתנה עוד בהן אחיזה לשום הויה, אף לא להויה הדמעתית הניגרת, הצמיחו בכל זאת הפעם שני אגלי־דמע. נפלאתי ונבוכותי. מימי לא ראיתי את מוטיל בכך. דרך מוטיל לסלסל ניגון בתורה, להביע דברי־הסבר בקול חזק ובוטח, להטעים מלים שתהיינה מפורשות מאליהן, אף כשהוא מתפלל הוא מיישב פסוקים ותפילתו היא תורתו. אבל מוטיל בוכה – זה לא יעלה על הדעת. אין הוא מן הבוכים. ואינם־בוכים כשהם בוכים, הם מחרידים ממש. דומה, המלים שהיו יוצאות מפי מוטיל היו כל כך חמות, שופעות חיות, רותחות ממש, שהן והגיונן הלוהט שורפות ומיבשות כל רסיס דמע. אך הנה מוטיל בוכה… דמעותיו זולגות על לחייו.

– סופי יהיה כאחר – פרצה יבבה מפיו.

וכך היה. יצא מבית המדרש ונכנס לאוהל חקירה. פרש מדברי־חכמים ונתקרב לדברי סופרים וחוקרים. החליף תורה בהשכלה, אך את דרכיו שלו לא החליף ואת הגיונו החוקר ונוקר לא המיר. אף נטפי היגון בעיניו לא נשתנו. כאז כן עתה חתר אל האחד, חפש אחרי הנקודה, רדף אחרי הפשט־הפשוט, ביקש לבצר לו בתוך עולם מושכלות צף וניגר משהו, אחיזת־מבטחים. יסוד שביסוד.

מוטיל האפיקורס הראשון בעירנו ביקש את אשר לא יינתן: אמונה בשפע, אמונה אף בתוך הכפירה, בטחון כנגד כל ספק ספיקא, חיסון כנגד החקירה. את השקט ביקש. כיוון שיצא מן התורה אל החקירה, לחפש בזו ביטוח כנגדה, נשתבשה עליו דרכו לגמרי.

הבריות אמרו, ששכלו נשתבש עליו. והוא כלל לא יצא מדעתו. אלא יצא מן הנוהג האנושי שבעצם מלכתחילה לא נכנס כלל לתוכו. אף לפני כן היה שונה מאחרים. בין בני עירנו, שדרכיהם שונות משל הבריות, היה הוא שונה אף מן השונים. שונה בדיבורו, בדרך לימודו, בהילוכו אף בלבושו, העשוי לרוב קרעים. שונה בכל. וכל השואל אותו: מוטיל, למה אתה שונה מאחרים? מקבל תשובה מיניה וביה: כלום זו היא הקושיה האחת שבפיך? העולם מלא קושיות. קושיות בלב, קושיות במוח, קושיות בגמרא. בכל.

ימים הוכיחו שתשובתו זו לא היתה דבר הלצה סתם או דחיה בקש. רוב קושיות שבעולם ובספרים רבצו על מוטיל והכריעוהו. הקושיות נטלו ממנו מאור פניו וטעם היש. וכשיצא מאוהל תורה יצאו אחריו הקושיות למקום שהלך, פרחו מתוך ספרי ראשונים ונכנסו לתוך ספרי אחרונים. ומתוך החיצוניים שבו וירדו לפנים חדרי נפשו. וכלל כל הקושיות נתחברו ונהיו למסכת אחת של קושיה ארוכה מארץ מידתה ורחבה כים ההויה, וזה שמה: למה? ומה התכלית? מה?

ושוב אין מוטיל מדבר, אלא מהמה בריחוש שפתים, מהמה סתם כך לתוך התוהו או מגעגע ככבשה תועה. בהילוכו ללא מטרה בנפש פזורה ובדעה מטולטלת, שהן בעצם נפש מרוכזת ודעה מיוצבת – כך דרכם של הבריות לדבר תמיד בלשון סגי־נהור ולכנות ריכוז בשם פיזור וצמצום כל הישות בנקודה האחת בשם נדנוד ופסיחה על הסעיפים – יש שהוא נעצר לפתע בהילוכו־שוטטותו, תוהה ומסתכל סביבו ומשרטט באצבע תוך החלל סימן שאלה. ולא אחד בלבד, אלא כמה וכמה סימני שאלה.

פירושו של ענין זה כך הוא. מוטיל תוהה ושואל: שמים אלו מה, מה? אדמה זו – מה, מה? מראה עולם – מה, מה? הארץ וכל הדרים עליה, מה, מה? ואם עתותיו בידיו ודעתו פנויה גם לפרטי הנבראים, הריהו נועץ באצבעו סימן השאלה בכל נברא ונברא לחוד, כגון כלב עובר לתומו, נזר הבריאה אץ לדרכו, אילן מטומטם שנתייצב ואינו מש ממקומו, פנס הרחוב, בית, חלון, דלת חורקת על צירה. מה, מה? מה זה יש? ומה יש זה? שואלים בתחנון־אלם מבטיו הלאים־נוגים. וכי כל יש זה פשוט? לא פשוט – הוא נותן פעמים בקולו במין נהמה חיתית. לא פשוט. ואחרי הנהימה פרץ צחוק אדיר ומברק זיקוקים ממבטיו. והזיקוקים מאירים נתיב לנתיב הנפתולים של מוחו הלבוט מני אז ועד עתה. שהרי כל הדברים הרבים עומדים ומצווחים: אין אחד אלא שניים, ומה שאומר זה אינו אומר זה. וזה חולק על זה. לעולם זה מחולק עם זה ולא קרב זה אל זה.

יש פוגה אף בזלעפות. ופעמים מנצנצת זהירה גם בתוך קדרות המוחין של מוטיל. אותה שעה, כשאני מזדמן לפניו, הוא פותח לפני מתוך זכירת ראשונות סדק לתוך עולמו המחושך.

– לא טוב, נערי. הכל בלבול מוח ואני לא מבין דבר משום שהנקודה פרחה והלכה לה. לא יש נקודה. לא יש…

לפני שירד הלילה הגדול על רוח־תבונתו, סמוך לדעיכה ממש, התלקחו לרגעים זהרוריו הבהירים באור החסדים האחרונים. והוא סח לפני לפעמים בשום שכל ובהגיון צלול:

– לא טוב, נערי. אחרי הנסתר רדפתי, לכן אל הנגלה לא הגעתי. הכל בקשתי להבין ותחת זאת מאומה איני מבין. ולא צריך להבין רבות. אך צריך להבין את המעט שיש בכוח להשיג, להבין אותו הרבה. ומי שמתעקש לתרץ רוב קושיות, אף קושיה אחת אינה מתישבת אצלו. לא טובה הדרך שהלכתי בה. מחטט ומנקר הייתי. חטטן ונקרן הנני. נקרן ונברן. נברן.

תחילה היה מבטו דרוך לעומתי במין עקשנות תוקפנית, כאדם שתולה את כל מכשלתו גם בחברו. לאחר כך הסב מעמי את מבטו ונעצו בקרקע, בתוך תל האשפה, תל האשפה הגדול של הקהל, המגביה עצמו כלפי השמים על שפת נחל עירנו, תל אשפה של כל החוצות וכל הבתים הנערם שם מדור לדור. אנו, דרך מקרה, נמצאנו עומדים שם. אף יד המקרה הסיעה את המבט אל זה התל, ששימש למוטיל מעין מסמך מוחשי, להיכן נובר מוח פועל־בטל. כיוון שהסיע את מבטו ממני והלאה, נשא תיכף ומיד גם את רגליו ועזבני ללא ברכת פיטורים, כשם שקבלני ללא אמירת־שלום.

מאז ואילך לא באנו עוד לידי קרבה של שיחה, שיש עמה רוב מלים, אף לא לידי קרבה שיש עמה החלפת מבטים… מוטיל יצא מן הנוהג האנושי ומכל מנהגי דרך ארץ. לא בא עוד בחברת אדם ולא היה עוד חבר לאיש. אמרו עליו שהוא משוטט בלילות במרחב־השדות. שדבר אין לו עם אדם ולא עם משכנות אדם, היינו, שהוא ישן גם בשדות. האם כבר נגאל גם מבעיות אדם? האם כבר פרק מעל מוחו הדווי עומס הקושיות? מי ידע חקרי לבו. אף מן החרכים לא הציץ עוד לאיש ולא הביא אדם בסודו. לא למד. לא הלך לבית התפילה. לא עיין בספר. ראיתיו לעתים משוטט בין הרי עירנו, רץ חיש חיש כמחפש את שאהבה נפשו או את שאבדה נפשו.

לימים, כשבחורי בית המדרש עזבו אחד אחד את ספסלי התורה ויצאו אף הם לשוטט בהרים להתענג על מנעמי הטבע, נגזרה גלות אף משם על מוטיל. ירד מעל ההרים, הלך ושקע. ניתק כל קשרי יחס עם הנבראים בצלמו. אך בחורי בית המדרש לא רק עלו אל ההרים בעקבות הפורץ הראשון, כי אם גם זנקו בשיירות אל שפתו של הנחל, שהוא, חופו ונופו, נתגלו להם לפתע, לאחר שהיו במשך דורות באתכסיה כביכול.

כיוון ששיירות הטיילים פשטו בשבתות ובימים טובים ממרומי ההר ועד לשפולי חופו של נחלנו, נתקצר והלך שביל השוטטות של האיש הבודד במועדיו והבודד בחוליו, הבודד ברעיוניו והבודד גם במכאוביו. לא עוד בהרים יכתת רגליו ולא עוד להרים ישא עיניו. אף לא עוד אל הנחל ישפיל מבטיו, כנוהגו לפנים, בעמידתו דום לאורך שעות בקרבת המים, צופה ומביט לתוך מצולותיהם. מוטיל בעיים דכי רעיוניו, בעוצם סבלו, בצרור כל לבטיו, בצרור המור העצום של קושיותיו, במוחו ברזל, עזב עיר, מכורה, תורה, השכלה, אדם. עזב הר, נחל, אילן, שמש. הכל עזב ונחבא מתחת למסך כבד של דכדוך ודכאון. מוחו שקע לתוך איזור הלילה וגופו שקע בין שקי הקמח בתוך הטחנה של אביו. נתנשל מעל הכל. כשם שהתנזר מדף גמרא, מרש"י, מספרי מחקר והשכלה, כך פרש מאורח חיים אנושי, מן המאכל, אף מן המים לרחיצת הגוף. שערו גדל פרע, פרא היה מבטו. פיו אלם.

בני עירנו נחלקו בדעותיהם. הללו אומרים: דעתו נטרפה עליו לגמרי. והללו אומרים: לא כן. רוחו מבולבלת אבל דעתו צלולה. ויש אומרים: אין הוא כלל בתוך תוכו פרא אדם, אלא בר דעת גמור ואף רבות מחשבות בלבו. יש נוטים לסברה, שמחשבותיו עמקו כעת עד למאד, שאין לו עוד לפני מי להסיחן. משום כך עמד ופרש מן הבריות. הוא, אומרים הם, חוקר לכל תכלית. ומן המשוער שהשיג משהו בענין התכלית והרה והגה מין רעיון השקול בעיניו כנגד עולם ומלואו, ושוב אין לו צורך בשום דבר ולא באיש. אחרים לחשו שהוא נוהג כך בדעה צלולה לגמרי, בדעה מאד־מאד צלולה, הואיל והיתה לו התגלות, שיש בו נשמה גדולה, שהעולם הזה אינו כדאי לה. ואל נכון, הוסיפו בלחישה, הוא מדמה עצמו משיח.

סבורני שבני עירנו נחלקו בדעותיהם לא רק משום שדרך הבריות להיות חולקים זה על זה, אלא גם משום שרבים רבים מאנשינו לא יכלו פשוט להתחבר בלב שלם עם הרעיון, שהעלוי שלהם, פאר לומדי עירנו, התכשיט ובעל השפע שלהם, זה המעין הנובע תורה וחכמה, נפגם ולקה עד כדי כך, שאין הוא עוד בגדר בן אדם. לב אנשינו היה עליהם דוי. היתכן, כלי יקר שכזה נשבר לרסיסים? שחר־חיים מזהיר כזה דעך כל כך? חיים עשירים כאלה יצאו לבזבוז, לדלדול, לסיאוב? אין זאת, שאותו אלוף התורה, אותו מוח־ברזל, חמד לו להיות נסתר.

בני עירנו נאמני־רוח הם. חס להם לנהוג פחיתות כבוד אף בשברי לוחות. הם חסים על שברים, מאחר שרבים ביניהם שבורים ורצוצים אף הם. אפילו פקחים שבאנשינו, אינם מוכנים לומר צידוק הדין על גזר הדין הרובץ עליהם, שכל יינם מחמת תסיסתו היתירה יחמיץ ושכל קמח־סולת, ראשית תבואתם, יבאיש וירום תולעים מחמת עדנת דקותה. הכל שמרו אהבתם למוטיל בן שלמה לבית שבח הטוחן, אם גם רבים ראו מעין פגיעה אישית לעצמם, שהעלוי שלהם הכזיבם כל כך והלך ונשתגע. ולפי ששמרו לו אהבה, נוהגים היו לשטות מעל דרכו ולהתרחק מעמו ככל האפשר בזימונם לידו – כגון בלילי שבתות בשעות התפילה, שאין עוברים ושבים מצויים בסביבות העיר והוא אז מגיח מבין השקים לשוטטותו – שלא יראוהו מקרוב בעלבונו. ואולי גם בשביל שלא יהיה מראהו מקרוב עוקר מלבם קורטוב אשליה אחרון, שעדיין חלקו עם השפויים.

רבים מבני עירנו לא ניאותו כלל וכלל להכניס לתוך מחשבתם רעיון שכזה, שהיה היה עלם־חמד בעירם, גדול בנגלה וחכם בנסתר, שיצא במחילה מדעתו. הנחה פסוקה כזו היא עצמה נראתה להם דבר היוצא מגדר הדעת. מכל מקום, בכגון זה טוב לעולם הספק מן הודאי. נוח היה להם לומר שיש ביניהם משיח מאשר להגיד שיש להם משוגע משלהם. ניחא היה להם יותר לשים חלקו של מוטיל בין חוקרי גנזי נסתרות, המבולבלים על פי דרש, מאשר לייחד לו טירוף פשוט כפשוטו. את הפשט, וימש חושך כפשוטו, מקלט אחרון לגדולי הכואבים, זו תכלית הפשטות של יציאה מן השכל, לא רצו לתרום כגמילות־חסד אחרונה לבן־עירם המופלא.

פעם אחת לא עמדתי בנסיון ותפסתי למורי ורבי מוטיל בכנף בגדו, בשעת שוטטותו, לעצרו לרגע קט. נעצר. עמד באפס רצון. באפס מבט. באפס הגה. נכחי עמד. פנים אל פנים. אך לא עין אל עין. אחזתיו ולא הרפיתיו. אותה שעה ערב שבת בין השמשות היתה, שהכל נתכנסו לבתי מדרשות. אני במתכוון יצאתי לעיבורה של עיר שמא אראהו שם. אותם הימים היו לי ימי־פרידה מעיר מולדתי בטרם צאתי לכרך הגדול לגור שם. היה עם לבי להסתכל בפני מוטיל במבט הפרידה, להגיד במבטי שלום לאיש־אין־שלום זה.

ליד ערימת האשפה על שפת הנחל זימננו המקרה. מבטו נבר בתוך הערימה. אף רעיוני בי נצמדו אליה. פרשת האשפה במולדותינו הרחוקות אף היא תורה שלימה, הזרועה קושיות ותירוצים, תלי תלים של בעיות גם בתלי התלים של האשפה. על שום מה ערימה זו נתייחד מקומה כאן ולא שם? הפלא ופלא: רוב תלי אשפה נערמים דווקא בכל מקום יפה־נוף, כגון למרגלות הר כלול בהדרו, על שפת נחל איתן המשלשל הילוכו בין גנים וערוגות בושם. לעולם מסמיכים הבריות את הכיעור אל הפאר, את הסחי אל ההדר, את עמק העכור אל פתח התקוה. משל הם מצהירים ואומרים: נהר, נהר, הואיל והנך משחק באלפי גווני חן הרינו משליכים למרגלותיך ולמראשותיך כל מפל ופסולת, כל כלי עבוש וכפתור חלוד, פגרי עצמות, מעיים קרועים, סחבות, סחבות, סחבות, שלא יהא עולם ההדר שוכח את החורבן, ושלא יסיחו הבריות אף לרגע את הדעת מחוק עולם, כי במקום היופי שם הדופי וקרוב לגאון – שבר.

ידעתי שמוטיל, מורי ורבי, זה ימים רבים חובק אשפתות, מכתת רגליו בין תל הזוהמה, נובר שם, נובר. כעת ראיתי אותו במו עיני כאן. אחזתיו ולא הרפיתיו. פני מורי ורבי היו כבושות בתלים ומבטיו נוברים שם. שלשלתי את חכת רעיוני למה שהוא היפוכם של אלו תלי התלים. דבקתי את כל מחשבתי ורגשי בערוגות הבושם של עולם הזה, שאין מנינן מועט כלל וכלל, עשיתי רגלי נשמתי כאילות לרוץ בגנים וללקוט שושנים. אספתי בחפני דמיון וחזיון, תקוות ולפידים. שמש זללתי. חן שתיתי בגביע־אדירים. פתחתי בתוך ארון הזכרון שלי ספר התנ“ך, גמרא אחרי גמרא, דפדפתי עלים, טעמתי פרי מגדים שבתורה מורשה, לקקתי בדמיוני מעט־מעט מחכמת אדם. לקטתי קצת גרגירים מדברי הרמב”ם, נפל לתוך מוחי אף פסוק מאריסטו, שמוטיל מורי ורבי היה מעלה תמיד את שמו. זכרתי היטב־היטב, שהנה בימים מלפנים התהלכו בחיים, כך סיפרו לנו אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, משה דוד ושלמה, ישעיהו בן אמוץ, וירמיהו. שיר השירים זכרתי. שיר השירים ושם השולמית. אין העולם מדבר. בחלומות נגלו לי מחזות גן עדן. גן עדן.

אותה שעה פתחתי בניגון שיר השירים, שלא היה בו, שלא כמנהג בני עירנו, אף הד בן הד של קינת איכה, ורננתי:

– מוטל, מורי ורבי, שובה אל החיים! אל השכל הטוב!

וזה היה מעשה־נס. מכל מקום דבר־פלא. ואולי היה זה פשוט פשוט לגמרי. נקרע מסך הענן הכבד מעל פני מוטיל, חמק הלילה מעליהם ואתא יום. איילת השחר של בת צחוק זרחה עליהם. עין בעין הביט עלי. מבטו ניחת לתוך גנזי נשמתי, נקב וירד עד בית היוצר של התקוות והחלומות השוכן בנשמת אנוש. נפתח פיו והתמלטו משם ניבים נועזים וביישניים כאחד, סתומים ואף פשוטים לאין שיעור. וכה היה שיחו בחן הגמגום:

– אל תביט אלי, נערי. הריני כלי מלא אשפה. אל תביט אלי, נערי, למי הנחל הבט. זה הנחל מלא חן. אמת שפוכה על פניו. אור בו. אור פשוט. אלי אל תביט. אני כולי גל של אשפה, בלבי ובראשי, מלבר ומלגו. משום שצרעת בי. נשמתי מצורעה. אל תביט אלי ככה. אל תביט אלי. אל תביט – הטיח כנגדי בקפידה שנתפעפעה חיש מהר כריתחה – זה לא אני. זה לא אני. אל תביט. זה לא… א… זה…

חיש מהר שמט את ידי מידו ונשא את רגליו.

מרחוק ידעתי את הילוכו, את הליכותיו. חברים הריצו אלי במכתבים פרטי־דברים לאחר שיחה זו שנפלה בינינו החשיך מאד הלילה. מוטיל לא האריך ימים רבים. הוא מת משום פרישותו מן האוכל ואף מן המים לשתיה. הוא מת מרעב. מרעב הנשמה יצאה נשמתו. הוא מת משום שלא היתה לו העזה לחיות. גווע לתוך שפע עשרו.

ב. רענן, בריא ומשוגע

בתואר משולש זה מכתירים כל בני עירנו את חיים־דוד סוחר העצים בשעה שמסיחים בו – ונהוג להסיח בו הרבה. אף לו הוגים הכל מין חיבה של טינה ומדברים עליו ברוגזה מהולה ריגשת־נפש. אילו זכינו, אומרים רבים, היינו יכולים להתברך בחכם כזה השרוי בינינו שאין במקום אחר דוגמתו, אלא שלא זכינו.

ולא זכו משום שחיים דוד פיקח ובר־אורין ובעל לשון שנונה, שאין משלו לשיחה נאה ולסיפורי־מעשיות מפליאים, המושכים את הלב ומרתקים את הדמיון, הוא דווקא קצת לא־בסדר, כלומר, שם בתוך המוח שבקדקדו יש משהו שאינו כשורה. ודרך כלל, אין חיים דוד איש מן השורה. לא מן המידה היא להעלים את האמת, אפילו כשמדברים בבן־עיר, ולכן חובה להגידה כולה: הכל יודעים שאין זה אדם מן הישוב. מה בצע שהלה מוכתר במעלות רבות ויש לו פה מפיק מרגליות, מושלם מטבעו, אם אינו בן־אדם? אין מזל לעירנו, שכזה ישנו בינינו – והוא אינו בן־אדם.

אנו הקונדסים שומעים שיחות הבריות על חיים דוד רק במרומז ובגנבנות־שמיעה. על כגון דא אין מדברים בקול רם ולא במעמד הפרחחים. אנו יודעים, שאיזו תעלומה אופפת את האיש הזה, שהכל נוהגים בו חיבה וחולקים לו כבוד. אלא שהסוד כמוס מאתנו. ומשום כך הננו דרוכים וקשובים, כל פעם שהגדולים זורקים איזה דיבור או רמז על אודותיו. יודעים אנו, קודם כל, שעליו מדברים רק בלחש. משמע, מענין, כדאי להטות אוזן. אולם הגדולים אינם מדברים, רק רומזים. אך ימים ידברו; לאט־לאט, במרוצת השנים וברבות השיחות הרמזניות יגונב גם אלינו משהו ברור כמעט, מותח את הדמיון.

אנו נמשכים לכל הדברים האופפים את חיים דוד והנוגעים לו גם מתוך טעם זה, שיש לו בביתו קרפיף רחב־רחב מלא וגדוש קרשים, רבודים זה על גב זה. קרפיף־קרשים הוא לעולם קצת אפלולי. הוא מעין מדבר בתוך הישוב. קרש אחד יש לו כוח המושך, קל וחומר חצר רחבת־ידים מלאה קרשים. ובעל הקרשים הוא גם חכם עתיק, שזה כינויו בפי הכל. ואם כי אין אנו יודעים בדיוק מה משמע חכם עתיק, הרי בטוחים אנו שהוא דבר מופלא. נמצא, הוא מופלא ומסביבו רוחשים פלאים.

אין זאת אומרת, שיש לנו הזאטוטים דריסת־רגל לתוך החצר ככל אוות נפשנו. דווקא לאו. כשם שאין מדברים בריש גלי ובקול רם על חיים דוד, אלא מתלחשים על אודותיו, ואנו הקטנים נאלצים להטות אוזן בגניבה, כך אין נכנסים לתוך הקרפיף, אלא אם כן מטים רגל לשם במתגנב. הו, מה נמשך הלב אחרי קרפיף הקרשים, אחרי בית הלבנים האדום העומד שם סמוך, אחרי החצר ההומיה של הבית האדום, השוקקת תמיד אנשים, בין מבני עירנו ובין מאכרי הסביבה, הבאים לקנות קרשים בסיטונות ולאחדים. ממילא משמשת החצר מקום־כינוס לכל חובבי שיחה נאה וצמאים לסיפור־מעשה מרתק. ראש לכל שיחה ואבי כל סיפור המעשה הוא חיים דוד עצמו. מסתבר שאין עירנו חסרה, חס ושלום, חכמי־שיחה ומנעימי־מעשיות. אדרבה, הם מצויים אצלנו לרוב, כשם ששכיחים בינינו יודעי־נגן. אך ראש וראשון, המפליא לספר, המנעים שיר, המושך את כולם בחמודות לשונו, בנועם מהתלותיו, בלהטי־תיאוריו ובצירופי־דמיונותיו, הוא חיים דוד בעל הקרפיף.

הקרפיף! מדי דברי בו יהמה לבי לזכרו. זה לא היה סתם מגרש עצים. זה היה בית־גנזים למסתורין. הוא הבטיח לנו נאמנה, שיש כבשוני־עולם. שום יער אילנות פורחים לא ידמה ולא ישוה בחזיוני בהמון רחשיו, רינוניו ושיקוקיו, ליער הקרשים הזה. הקרש הוא עץ־לא־עץ. הוא עץ דומם, אם נגיד שהאילן בגן הוא עץ מדבר. הוא עץ מת, אם האילן בגן הוא עץ חי. שכבת־קרשים היא מעין מות חי, היא דממה שואגת. ואין בעולם שום מקום־מחבואים טוב כזה שבין הקרשים, ביער יש חיות, יש אנשים, יש שומר היער, יש גזלנים, אולם ביער של קרשים אין שום אימה. טוב להיחבא שם.

אנו חמדנו לנו מחבואים בתוך יער הקרשים של חיים דוד, שרבדיו עולים בגבהם על שיעור קומתו של אדם מבוגר, ואילו זאטוט עשוי להיתקע בין שני רבדים, ולאו דווקא בשכיבה, אלא אפילו בעמידה, ולהתקיים שם בחשאי־חשאין רגעים הרבה, אף שעות לרוב ואין רואה או מרגיש בו. עומד לו נער לבדד ליד המנסרה ובקרבת־מקום לקהל משוחחים, אם בעסקי־עצים ואם בכל הויות העולם. הלבנות ותירזות, שלא נחתכו עדיין ולא הוקצעו עדיין לקרשים, נותנים את ריחם היערי המחיה נפש. ואילו הקרשים העשויים למשעי, המהוקצעים יפה־יפה, יש להם גם כן ריח משלהם, קרשי כזה, ומראה־לבינה מבהיק, מעודד, רומז לבנוניות דשנה, מתוקה, אחרת. ורואה אתה בקרשים בקעים מסוקסים, שהם לכאורה מושחרים, ומהם נוטף איזה ריר דבקני, עסיסי כשל פרי מתוק. עצים מגדלים פירות, ואף קרשים מצמיחים ומגדלים משהו. העולם כולו צמיחה, דיבור. אף קרשים מדברים. נותנים קול רינה, דיצה וחדוה. אך מוטב שתשמעו משם, ממחבואיכם, קול חיים דוד המדבר, המנסר ברנן מתוק, כמן פעמון חשק־דיבור מצלצל לו מתוך גרונו.

ומעשה היה בי, שנחבאתי מעיני חברי בתוך הקרפיף בין הרבדים. תחילה נחבאתי מדעת, לאחר כך נמצאתי נחבא שלא מדעת, משום ששכחתי חברי ושכחתי גם את עצמי. תרדימה נפלה עלי וישנתי לי בין עצי היער. הפלגתי בשינה עד שהחשיך עלי היום, מאחר שחברי למשחק הסיחו בינתים את דעתם ממני. כשהקיצותי בחשיכה פגעה בי חלחלה, שנכנסה לתוך עצמותי והיתה מובלעה ומשוקעה שם ימים רבים. פעם אחרת שוטטתי בין הקרשים ונשמט מידי אולרי, שהיה לי בן־יחיד אז ונתקיים אצלי בחזקת בן־יחיד לעולם, הואיל ולאחריו כבר לא רכשתי לי אולר אחר. ובכן, אולרי היחיד נשמט מידי וחסל! הנה היה בידי – והנה איננו!

בכל אבידה יש איזה מעשה־כישוף. ואילו באבידת אולרי נראה היה הכישוף בעליל. שהרי מאד חרדתי עליו ושקדתי על שמירתו ולא הסחתי חס ושלום את דעתי ממנו אף לרגע. יקר היה לי כבבת־עין, ובהרף־עין אחד תם ונשלם, קבר נחצב לו בין הקרשים. וכל מקום שאדם חוצב שם קבר הוא מקום אהוב עליו.

אנחנו הילדים אהבנו את הקרפיף, משום שכל אחד מאתנו היה לו חלק בו: מצא שם משהו או איבד משהו, שיקע בתוכו משהו מעצמותו. ולפי שכל אחד מאתנו עשה בו איזה השקעה, נדמה לנו שיש לנו חזקה עליו. איבדתי אולר בהיסח הדעת. אבל אולר אפשר גם למצוא בהיסח הדעת, ואם לא אולר הרי כפתורים נוצצים, סליל של חוטים, מטבע או אסימון, מסרק, ארנק משומש, כל מיני־סדקית. מטמונות יש כאן. אוצרות.

ודממה כאן נסוכה לעתים, דממה שאינה כלל דממה דקה. חיים כאן, שהם קצת מיתה. הפקרות מתוקה נסוכה בכל. והנה השלך הס. חפש אוצר ממטמונים ותמצא משהו. תמצא קיסמין, אצבעון, חתיכת־פח, סנדל, בדל־ראי, מסמרים העוברים לסוחר בשוק החליפין של החברים, חבל, בקבוק, פרסת־סוס. פעמים אף סידור ישן. חבר אחד מצא כאן את הספר ראשית חכמה, עיין בו ולמד על פה כל ענשי הגיהנום, כיצד צולים שם את הרשעים. נחרד מאד ונעשה ירא־שמים גדול.

הרבה דברים גנוזים בין הקרשים. ואני פעם ראיתי שם עץ מוטל, עץ עקור עם השורש עם כל הסיבים ועם רגבי העפר, ממש עץ חי, עוד נפשו בכפו, שומעים בו את שאגת הדם, הוא רוצה לשתות. צמא שכזה. וכיצד הוא מוטל לו, קצת למעצבה וקצת בשמחות. התפרקד לו. יש לו צורה כמין קומת־אדם, גוויה ממש. אצל אדם אי אתה רואה לעולם חמוקי הגוויה בבליטות כזו. אדם מתייבש, מחביא, ואילו עץ, שאין לו שכל, יש שהוא כולו גלוי, חשוף, במלוא מערומיו. חמדת גוויה, חשופת־שת, כזהו עץ ערום, כפי שצמח מבטן אמו האדמה. ולפי שאינו זקוף כלפי מעלה, כי אם כרע־נפל ומלא פצעים, וכל שמכוסה בו מגולה בו, אתה חומל על החיים האלה ורוצה לחבק ולנשק אותם. ככה מתחלקים החיים בכל הפצעים עד לצרבת וככה מאדיר ההדר ביגון השלכת.

עת לנוע מן העצים אל בני־אדם. כלונסאות, לווחים, ריחות־ניחוחים המתאדים מן העץ הכרות, בולי קרשים – אך נפש הדברים הוא האדם. בבית עלמין זה של העצים היה מנסר תמיד קולו החי, השופע כסף הכיסופים וזהב המשלים היפים, של חיים דוד, הנושא את משאו על הוויות העולם ועל מקרי החיים המרהיבים כל דמיון אנוש. למי לשון שנונה ודיבור שוטף, מגרה צחוק, כלחיים דוד? זה האיש, השופך שיחו בעוז וקסמים בלשונו. מה תעלומה אופפת אותו? מה דבר סתר הוצק בו? מפני מה אין מדברים, אלא מתלחשים, על אודותיו שלא בפניו? ואילו בפניו הכל נהנים ממתק פיו ולשונו. חיים דוד איש התעלומה מה טיבו? אוזן הילד נטויה.

הגברים מפרשים פחות את החידות מאשר הנשים. האבות קפדנים; האמהות משתפות את הילד בכבשוני הנפש. מתוך רמזי שיחה אחת בין דודתי חנה־לאה לאמי, קלטה אזני לראשונה כמה פרטים, שהפיצו מעט אור על התעלומה, אך גם החרידו את הלב והממו את המוח. חיים דוד, חכם עתיק זה, הנהו רענן, בריא ומשוגע, משום שאין הוא יוצא מפתח ביתו ומחוץ לקרפיף שלו ביום אלא בלילה. ביום מפחד הוא לעבור את הרחוב, פשוטו כמשמעו. יש לו אימת הצבור ברחוב ואף אימת היחיד שלא בביתו ושלא במקום כינוס קרשיו. מקום שאין קרשים אין לו בטחון־חיים, לא בטחון־כוח, לא בטחון־צעד. הוא פשוט נופל.

פעם אחת, לפני כמה שנים, התגבר, לאחר שקרוביו השפיעו עליו דברי־פתוי, ויצא לרחוב בשביל לגשת לבית הכנסת ולהתפלל תפילה בציבור. אך לא הגיע לבית הכנסת. הוא נפל ברחוב מחמת רוב פחדים ומוראים. הוא לא שב הביתה ברגליו. הריהו חש ממש פיק־רגלים מעוצם הפחד. הביאוהו בעגלה. מאז מנע רגלו מן הרחוב בין בימות החול ובין בשבתות. אפילו בימים הנוראים אין הוא יוצא מביתו.

זהו חיים דוד, שהוא חכם עתיק. מי דברן כמוהו, מי בעל־לשון כמוהו, מי יועץ־פלא מבין כמוהו בכל הויות העולם? הוא משיא עצות לרבים ומסייע בידי רבים, אך את נפשו לא יושיע. פחדן כזה הוא, רחמנא יצילנו. זה מזלה הרע של עירנו – מפצירה דודתי חנה־לאה בניגון שזור וארוג מ“איכה” ו“אתה אחד” גם יחד, שנתלטש בפיה למין ניגון מושלם, ששום איש מבני עירנו לא יכול היה להשתוות לה בתכלית שלימותו. זה גורלה של עירנו, שאין אצלה אף צמח אחד, העושה קמח טוב, אין לה בן־חמד משלה, שלא הקדיח את תבשילו ואין לה כלי־יקר משלה, שלא נעשה כלי ריק או שבר־כלי. וזה שאומרים: רענן, בריא ומשוגע.

לאחר שנודע לי פירוש התואר המשולש הזה בתפאורה של עובדות מהממות שכאלו ולאחר שאמי הוסיפה אף היא נופך של רוגזה חובבנית, שנאמרה בנוסח של הספד, כדרך שמספידים את המת, לאמר: עירנו רעת המזל, שיש בה אדם יקר כזה, חכם כזה, נבון כזה, גומל טובות שכזה. אך מה מועיל? נכנסה רוח־פרצים בראשו וחלחלה פגעה בו. ח־ל־ח־ל־ה. משל לא־טובים רודפים אחריו ומונים לו כל צעד שלו.

לאחר כל זאת לא רצתי חיש מהר אל חברי הקטנים להסיר גם לפניהם את הלוט מעל התעלומה, שהדריכה ימים רבים את מנוחת כולנו. לא. בפירוש לא. ולא בשגגה, אלא בכוונת מכוון לא עשיתי זאת. לא רציתי לשתפם בפירור זה שגונב אלי, שהיה חלקי מתוך עמל רב, מתוך הרבה הטיות־אוזן והגנבים. לא, אמרתי בהחזקת יוהרה לעצמי, זה שלי. זה שייך לי. רק לי. ובכך נדחקתי אני, אני לבדי, למחיצת הגדולים והעליתי לי חשיבות. חיים דוד מפחד – ואני יודע. יש בו חלחלה – ואני באתי בסוד הזה.

נתמלאתי רחשי אהבה לחיים דוד, שבזכותו עשיתי קפיצה לתוך עולם המבוגרים, האפוף ענני מסתורין, והריני בענין זה כאחד מהם. ככה אנו צומחים, ככה אנו גדלים ומבגירים, אנו הזאטוטים: בהטיית אוזן בהיחבא אל שיחות גדולים, אנו חוטפים מפיהם רמזים ועולים או יורדים פלאים.

לא ירדתי, אלא עליתי פלאים בעיני לאחר אותו מאורע, שרמזי תעלומתו של חיים דוד גונבו אלי. נתמלאתי עזות שבבגרות ופלשתי לי באחד הימים בראש נטוי וברגל גאוה לתוך הקרפיף, שכל כך הרבה פעמים גזרו עלי המבוגרים גירוש משם. לא עוד כמתגנב ובלב נוקף באתי עתה, כי אם בקומה זקופה ובתכלית הבטחון בזכותי להיות גם כן אוזן קשבת לשיח הסואן, המנסר בקרפיף הקרשים. וראה פלא, הואיל והעזתי פני לא נמצא מי גוער בי, קל וחומר לא הושטה יד לטלטלני ולהשליכני החוצה, כנהוג. אפילו חיים ברוך הדוור, ראש לקהל שומעי הסיפורים, צבטן מומחה, היורד ללחי כל ילד ולכל קיבורת, לא פגע בי הפעם אף כדי צביטה קלה.

אותה שעה למדתי כלל גדול: אימתי נער מגיע לכלל מבוגר ונמצא ראוי להתערב עם הגדולים? משהוא גופו נעשה בטוח בזכותו לבוא בקהל הגדולים. אין התבגרות אלא בטחון בבגרות עצמו. וכל המעיז להיות גדול הריהו בחזקת כך. טרם מלאו לי שנים אחת עשרה, אבל אני עמדתי בטוח ותקיף כאחד מן החבורה, ולא עוד גנבתי רמז שיחה אגב הטיית־אוזן, אלא עשיתי שתי אזני כאפרכסות.

שיחקה לי השעה ונסתפחתי אל חבורת השומעים בדיוק באותו רגע, שחיים דוד פתח בסיפור־מעשה חדש. הייתי לא רק דרוך־אזניים, אף דרוך מבטים. לא גרעתי עין אף לרגע, כשם שלא הסחתי אוזן, מחיים דוד המספר. כי הוא דבר לא רק בניב שפתיים. אף לארשת־פניו, לכל תנועה והעויה שלו, היתה שפה ברורה. וכדאי היה להסתכל ברצי מבעיו, בחילופי חיוכיו האצים ושבים, בצורותיו המרובות הנחתכות במהירות הבזק.

אך הנה סיפור המעשה עצמו. כבר גונב אלי רז זה מפי דודתי חנה־לאה, שחיים דוד נתון ביחסים מתוחים עם עולם השדים. שזהו, כנראה, הטעם והנימוק, שאין הוא יוצא מפתח ביתו ביום, גזירה שמא יפגעו בו שדים לאור היום. ואילו באישון לילה, בתוך חשכות גדולה, כשאין נפש חיה בחוץ, אותה שעה דווקא פעמים משוטט הוא בחוצות העיר. וראה פלא, נושא הסיפור הזה היו הם, הלא־טובים, הם עצמם, המזיקים הללו. וכשמדברים על שדים יש לעולם להבדיל בין שני סוגים, טובים ורעים. אף דבר זה למדתי בו במעמד.

לנו ילדי “החדר” לא היה קהל ברואים זה בגדר יצורים שלא מעלמא הדין. אדרבא, הלא־טובים התהלכו כמעט בינינו, היו בני־בית, בני־דיר, בני־רפת בני בית־כנסת, ממש מפתנו אכלו ומימינו שתו. אף על פי כן, בלהטי קסמי הסיפור של חיים דוד, נולד לעיני מין שד שלא שערתיו כלל. השדים של רבי אלתר, למשל, היו עזים ומחוצפי־פנים, טרחנים, צייקנים, ליצנים, ברואים תפלצתיים, בני־שחץ, דרכם לילך ולהזיק. מה שייך? שונאי־אדם.

אם כמה נבדלו מאלה לטובה, ללבביות, למאור־פנים, לאהבת הבריות ולכמה וכמה מעלות נאות אחרות השדים שנולדו בהבל פיו של חיים דוד המפליא לספר. אין לכחד, אף השדים של חיים־דוד בעלי־קרנים הם, רגליהם דקות, אומנים מומחים לעשות “חוזק” ולחבל כל מיני מעשי־משובה, שיש בהם חוכא ואיטלולא. לצים הם, לצים לעולם. אבל אין חיים־דוד גורס כלל, שחברה לצים הם אנשי־בליעל ומזיקים לתיאבון. אדרבה. יש מהם שהם בפירוש שוחרי־טוב ומלמדים להועיל, ומה שקוראים אותם בשם לא־טובים אינו אלא לשון סגי־נהור, משום שעל פי האמת הם טובים. הם לרוב נחמדים ואהובים, אם כי לעולם אינם ברורים. ראש תאוותם ללבוש מסכות על פניהם, ואדיר חפצו של כל אחד להידמות בצורתו, אף בהילוכו ובקולו, לבר־נש. וזה משום שהם אוהבי־אדם וכל אחד מהם רוצה להיות אדם. נפשו יוצאת להיות אדם. את כל אשר לו יתן בעד שעה אחת של קורת־רוח להיות נחזה בצורת אדם. משום כך הם לפעמים מפחידים את האדם. מתנפלים עליו כביכול וחונקים אותו. רוצים לחבקו ולנשקו, ונמצאים חונקים. שובבים הם. חברה לבנה. קלי־דעת, קלי־רגל, קלי־תמורה. התעתועים והתעלולים וההילולים גורמים להם תענוג מחיה־נפש. גנבנים שכאלה, גונבי־דעת ומאחזי־עינים הם. וכל הכרכורים שהם מכרכרים מסביב לאדם הם רק בשביל להתקרב אליו ולהתחבר עמו ולקבל ממנו יניקה כל־שהיא.

הנה זהו שד. כזהו שד, בצלמו ובדמותו– אומר חיים־דוד וחותך פרצוף שד במין אמנות של חקוי, שקהל הצופים מתחלחל למראהו ותוך כדי כך גועה בצחוק. ויש רגע כהרף־עין שאתה רואה בחוש, שקהל הצופים והשומעים חש מעין גילה ברעדה ואינו יודע אם להרתיע מבטים בסלידה או לנעוץ מבט בפרצופים המשונים המתחלפים מפעם לפעם, לבלי לאבד אף ניע או זיע, שום קו וקמט.

בין כך וכך נשמעים צלצלי־התפעלות: אוי, אני חש בצלעותי מצחוק. כלום אנו חסרים תיאטרון? שם, בכרכים, אומרים, יש במת־משחק, ויצורי־אדם, מלובשים בצורה שאינה שלהם, עולים עליה לבדח את הקהל. ואנו אין לנו צורך במומוסים שכירים. יש לנו משלנו תכשיט כזה, חותך העויות. להתפלץ אפשר מצחוק. וזה שאמרו, לוחש אחד לאוזן שכנו, וזה דווקא חיים־ברוך הדוור הלוחש, וזה שאמרו: רענן. בריא ומשוגע!

דברנו על ריבוי הפרצופים של חיים־דוד – ומה נגיד על רבוי הקולות שבפיו? לא מגברים נגבה עדות על חין רון קולו של חיים־דוד. גברים אינם חשים ומרגישים בכל כגון זה. אבל אמי, דודתי, סבתי, אסתר, רוב שכנות, כשהן באות בצל קורתנו ולתוך גלגל החוזר של שיחתן נופל שמו של חיים־דוד, קושרות קילוסים לקול זה. לא קול, אלא כנור יש לו בפה. לא כנור אלא פסנתר, חליל, מפוחית, חזן ומקהלה של משוררים יושבים בתוך גרונו. וזה רק חלק קטן משבחי־שבחים שנשים חכמניות קושרות לקולו. אבל כעת אני היודע ועד, שכל השבחים ההם רק בבואה קלושה הם מצלצלי קולו כפי שהם בממש. אין צריך לומר שכנורות ופסנתרין וחלילים וכל מיני כלי־זמר אחרים מנגנים בקולו של חיים־דוד. אלא שאומן מומחה הוא לחצוב מתוך גרונו גם קולותיהם של כל מיני בעלי־חיים, ככל הדרוש לו לרגל סיפור המעשה. רצונו הוא צוהל כסוס, גועה כשור, מהמה כפרה, נובח ככלב, מיליל כחתול, מסלסל טרי־לה־לים כצפור. וזה שאמר חיים־ברוך הדוור לו בפניו, בנוח עליו רוח ההתפעלות מאומנותו של חיים־דוד: יש לך, אחא, קול־כל־בו. מסתבר שיש לחיים־דוד גם קול באשה, קול בתינוק, קול בישיש גנחן. הקיצור, בקול מכל קול.

ומן הראוי להרצות לפניכם קצת ראשי־פרקים מסיפור המעשה, כפי שאני היום שולח את חכת זכרוני מעבר לכמה עשרות שנים, לצוד אותם מפיו של אותו חכם לסיפור־מעשיות. ואתם אל תשתאו ואל תרגזו, שבסיפור מעורבים גם שדים. בני־אדם הרי בני־אדם הם להם, ומה יש כאן לספר? אנו ממששים אותם והם אותנו. ואילו את השדים אין אנו ממששים, אלא מגששים אליהם. מתוכנו אנו יוצאים לגשש אליהם. ויש כאן מקום להמצאות נפלאות, מה שאין כן לגבי בני־אדם שאין מה להמציא.

ובכן, מעשה באדם שהיה נוסע בליל־חורף בעגלה־מזחלה בשלג. היה לילה. היה שלג. היתה סופת שלגים. כשחיים־דוד מבטא לילה יורד לילה על העולם, ומתהווה חושך בעינים וכשהוא אומר לילה קר, מיד צינה פוגעת בך והרגשת־צמרמורת עוברת את בשרך. ומתחילה כלל לא היתה סופה אלא היה שלג לבן למטה וירח יהל במרומים. ואיזה ירח! מנורה בת אלפי־קנים תלה האל במרום להאיר לארץ ולדרים עליה. ירח מול שלג. נצנצה גדולה במלוא היקום, בארץ ובשמים.

אך פתאום לפתע פרצה סופת־שלגים, הנותנת קולה בשריקות מחרישות אזנים. ואילו שריקות! כל שריקה ושריקה משמשת בכמה קולות, וכל קול בכמה בנות־קול. שוורים בעצם שחיטתם געו מתוך גרונה של הסופה, אלף כלבים בבת־אחת נבחו מתוכה, ואף חתולים מייללים נתנו חלקם, אריות שאגו. כל החיות והעופות פצחו בקול, וכלל הקולות האלה נוצרים, מעשה־כשפים, בהבל־פיו של חיים דוד. וכשם שהוא מנגן קולות, כך הוא משחק מראות, יוצר אור ובורא חושך, משיב רוח, אומר לסופה ותהי, מצמיח לו זוג קרנים מראשו והריהו שד, מעביר פרצוף־אדם ומעלה כלב.

חוששני שאני מבלבל בסיפור המעשה ואיני שומר על מוקדם ומאוחר. וזה משום שאיני יכול להדביק את חיים־דוד במירוץ סיפורו. הוא איש מהיר בדיבורו. אומרים עליו שהיא עלול לשפוך מתוך פיו מלים ברגע כמימרא בשיעור עצום כזה, שאין אוזן בר־נש מסוגלת לקלוט, אם כי אינו מבליע אף מלה, אף הברה אחת. נמצא שאף בשעת שמיעת סיפורו הייתי מורדף מאד אחריו ומפגר מפעם לפעם, שומע את המלה המבוטאת בזה הרגע ומסיים את קליטתן של כמה מלים קודמות, שלא אמצתין לי עדיין; רץ עמו יחד לפנים וניסוג בו בזמן לאחור, חי חיים כפולים במתקדם ובניסוג, בבא ובלמפרע, חיים מואצים, גדושים, מודפקים. לא היתה זו מלאכה קלה להקשיב לסיפור המעשה של חיים־דוד מתוך התאמת עצמו עם קצב המספר. הנשימה נעצרת. הלב דופק בחזקה. ואולי משום כך נעצר כעת זכרוני ואין המאורעות דופקים כסדרם.

אולם הלילה הוא לילה, והירח והשלג והסופה ועגלת־מזחלה היה היו באמת. וקר היה. קרירה עצומה. רבונו של עולם השליך ממרומים את קרחו לא כפתים, אלא תלי־תלים. לא כך היה המעשה אלא כך. אותו לילה כינס הקדוש ברוך הוא את כל מלאכיו הקרים וציווה עליהם: חברה, מהרו ובנו לי תנור של קור גבוה כגובה עולמי. תנור שזורקים לתוכו עצים הבוערים באש של קור. מבינים אתם? יודעים מלאכי־מרום לעשות חתיכת־מלאכה שכזו. אין לכם יצור קר ומקפיא את העצמות כמלאך קר. אך מה אני אמרתי, שהמלאכים סוחבים עצים? לא. אין מלאכים סוחבים ואף אין הם חוטבים עצים להסיק בהם תנור של קור. מלאכים מפהקים. וזה הכל. מלאך עושה פיהוק אחד ומיד נבנה ממנו תנור צונן, שיכול להצנין אלפי גופים ונשמות. מלאך שני מפריח שיעול קטן ומיד צומח הר של צינה. מלאך שלישי נשען בתנור בקצה כנפו ונשמע קול שפשוף, שממנו צומח גיהנום של צנים ופחים. רביעי משמיע נפיחה קלה ומיד מתבשלת ממנה קלחת של קרח שגדלה כחצי כדור הארץ. מלאך אחד מסוגל לשפות לנו קדירה של קרירה, שתרחפנה כל העצמות.

אך בלילה ההוא יצאו דחופים, על פי צו הרבונו של עולם, כמה מלאכים בבת־אחת, וכולם מלאכים טובים, לבנים, זכי־כנפים, טהורי־עינים, יראים וכשרים, סחוטים ומסוגפים, שאין בהם אף ניצוץ חם, אף טיפה של יצר הרע חס ושלום. שהיצר הרע יש לו, כידוע, קצת חמימות. לא, לא, מלאכים כשרים, קרים ככפור.

היה זה לילה קר שבקרים. על לילות שכאלה נאמר הכתוב אשרי יושבי ביתך. בלילות כאלה אשרי בני־אדם, היושבים להם מעדנות בבתיהם, יושבים ליד התנור החם, שולחנם ערוך ועקרת הבית מגישה להם תבשילים חמים מעלים הבל רך, משיי כזה, מסולסל, דרך משל, תפוחי אדמה מבושלים בתוך הסגינים, ודווקא בצלחת גדולה, שיש בה מכילתא הגונה. ותוספת־נחת בלילה כזה מן השתילים שלך, הזאטוטים הללו, העוטרים את השולחן ועוסקים במעשי־קונדס שלהם, זה בכה וזה בכה, ואתה, ראש המשפחה, יש לך אותה שעה ענין אחד בלבד, והוא להסיר את הסגינים מעל תפוחי האדמה החמים: נוטל תפוח־אדמה אחד וקולף אותו לאט ובנחת; לוקח משנהו, ושוב עושה את המלאכה קצת בעצלתים ובניחותה דווקא. וכי מה הבהלה? אין למהר. חזקה על תפוח־אדמה, שאינו בעל־כנף. לא יברח. זה הכלל: אכלן כדבעי אינו איש בהול ומהיר במלאכתו. יש לו פנאי. לאחר שקולפים מעל תפוח האדמה את הבגד, כלום חוטפים ואוכלים אותו? ולא היא. תחילה אתה זן עינך בלובן שבו. מסתכל בו להנאתך. טועם אותו במחשבה תחילה. וכבר אמרו אכלנים מומחים: ראשית חכמה באכילה להשביע את העינים תחילה.

מוצאים אתם, ילדים, קושר חיים־דוד כנוי של חיבה לראש שומעיו, שכך דרכו, שככל שהוא מפליג בשיחה כן מתחמם לבו ונפשו מתרגשת, ומתוך רוב חימום וריגושים משתזרים לתוך דיבורו כל מיני כנויים של חיבה וליבוב, הנמתחים כנימי־מתיקה בינו לבין השומעים. כן, ילדים, מוצאים אתם תפוח־אדמה, שיש בו עתים טעם של תפוח־עץ, שזיף או אגס, אבטיח או דובדבן. זה כוחו של תפוח־אדמה, שיש בו כל הטעמים, אחי היקרים, כל הטעמים. צריך רק לדעת כיצד לאכול אותו. אכילה צריכה כוונה, אחי ורעי.

הגיעו עצמכם, צאן קדשים שלי, שבאותה שעה עצמה, שכל אחד מכם, בעל בעמיו ושורר בביתו, סועד את לבו בכל המטעמים הטובים, וחם לו, חם לו בצל קורתו, אותה שעה עצמה, והיא שעה של ליל־חורף, אי־שם, בדרכים המשולגות, תועה, סועה ובכרכורים מכרכרת עגלת־מזחלה, מקפצת מסתחררת, גולה וסורה, עניה לא רוחמה, כדוגית קטנה בלב ים זועף. ובה, בדוגית, יושב יהודי והמושכות בידו והסוסים עתים זוחלים ועתים דוהרים כמשתוללים והענבלים שבצואריהם מקרקשים דין־דין־דין. והאזנים עודן שומעות בתוך יללת הסופה את הדין־דין־דין, אך הסופה גוברת בשוועת יללתה, עד שאין האזנים שומעות עוד את צלצלי הענבלים, אלא שהעינים עדיין צופות ומביטות לתוך הלובן המסנוור. אך מה לובן? שוב אין זה לובן. אלא מין זיו חוורוור־אדמדם־שחרחר, עד שמרוב שחרחורת נעשה הכל מעין סחרחורת. כל כך לבן עד שהוא שחור וכל כך אור גדול, שהוא חושך לעינים. ענן עולה מן השלג וקושר חופה של ערפל על הכל. מה אומר ומה אגיד לכם, רחימאי? אור שפוך בכל. אך זה אור המחשיך בעינים. חשרה של חשכות. העינים מביטות ואינן רואות בתוך האור החזק אלא וימש חושך. הענבלים מקרקשים והסופה משרקרקת והמזחלה היא מדהרה מקפצת כמשוגעה, קפיץ־קפיץ ודיש־דיש, ועושה הקפות לאין שיעור בו במקום.

מה אספר לכם, רחימאי? חיל ורעדה יאחזנו את היהודי. פחדים ומוראים גדולים. צמרמורת וחידודים, שפודין ננעצים, זלעפות בלב. המוח בקדקוד כאילו גמע חבית של יין. הראש חג ונע. הנפש בכף. העולם נשתגע. והמלאכים הקרים אינם שובתים ממלאכתם אף לרגע, ומוזגים לתוך הלב ולתוך הנשמה מנות גדושות של מרק צונן ומקפיא. יושב לו היהודי בתוך עגלה־מזחלה נים ולא נים. כולו בגוף ובנפש מעוטף גלידי־קרח ועשן קור יוצא לו מתוך נשמתו לתוך מוחו הקופא מצינה. ישן הוא או חולם? האם הוא חי או נע ונד בעולם התוהו? וכלל אינו זוכר מהיכן להיכן הוא נוסע, מי הוא ומה שמו. ונצנץ לו פקפוק שמא חס ושלום אינו יהודי. יודע הוא שיש עולם, ויש שלג ויש מסתמא הוא, אך אין ודאי לו, שקיימים עוד ברואים. מדמה הוא שעוד אחת מעט ויגוע כל היקום. אף הוא גווע, נפשו יוצאת. אלא שהוא מסתמא עוד חי משום שהקור דוקר, מלפף את הגויה, חודר לנשמה.

קר אחי ורעי, קר, ב־ר, קר. כל כך קר לו עד שחום משתפך בכל עצמותיו, חום צורב, מין קור שהוא אש. ק־ר, ק־ר, ב־ר, ק־ר. ועדיין מהבהבת תקוה בנשמה. מצפה היהודי לנס מן השמים, למלאך הגואל. אך כל המלאכים נהיו בלילה ההוא למחבלים. דומה, לא רק המלאכים הקרים ערכו את גיהנום הקור. אף המלאכים החמים שינו ממנהגם לבעבור ירעו וישחיתו. כולם יחד אצים־רצים, דחופים ומבוהלים להביא קערות־קרח. מה קערות? דליים. חביות. גתיות. מרחצאות מלאים צוננים, כל המלאכים נעשו רוחות, סופות־זלעפות. מלאך אחד מושכו לכאן, בא רעהו ומטלטלו טלטלה לכאן. זה שנאמר: מלאכים ידודון־ידודון.

והיהודי נשמתו פורחת מתוכו פעמים לאין־ספור, יצורי־גיוו קופאים: אבריו נושרים חיים; עצמותיו מתפקקות, חותכים נתחים מבשרו. מנערים אותו בתוך כברה, ואגב הניעור הזה עולה בזכרונו בבהירות מהמהמת שהוא יהודי ושמו כך ויש לו אשה ששמה כך ושמות ילדיו. אך מה בצע בזכרון־בן־חלוף? הוא בתוך הסחרחורת מאבד כל דבר וענין תוך כדי שהוא מוצאו, מאבד אשתו, ילדיו, עולם ומלואו ואף את נפשו. אהה, הוא מאבד בזכרונו כל מה שהיה חקוק שם מתלמודו ומגירסא דינקותא: פרשיות חומש עם רש“י, מאמרי חז”ל, פרקי תהלים, הכל. הכל. אפילו בראשית ברא, הכל נמוג כמו בתוך חלום. תנומה מתוקה אופפת אותו. הוא חש ממש יציאת נשמה, אך הוא עודנו חולם. מסתכל כבמחזה ורואה מלאכים עולים ויורדים בו, כנפים למלאכים, והכנפים הן ידים. הידים הן זרועות ארוכות והזרועות חבלים הקושרים אותו ונחתכים לבשרו והוא חש טעם של חיבוט הקבר.

אלא שעדיין לבו נוקפו ומוחו חובטו ונפשו מצעקת: יהודי אתה. כלום זוכר אתה צורת אלף־בית? רוצה הוא להיזכר ואינו יכול. וקשים לו ענויים אלה של יגיעת המוח להיזכר צורת אלף־בית מכל היסורים שנתנסה בהם בזה הלילה מידי המלאכים הקרים. וכל כך דואג הוא ומצטער על כך, שהוא, יהודי, אינו זוכר צורת אלף־בית, שלבו עוד מעט ויתפלץ. מגודל הצער והכאבים פרצה שוועה נואשה מפיו: ש־ד־י. הושענה־נא! והגיעו עצמכם, ידידי הנאמנים, שאגתו־תפילתו לא יצאה לריק. פתאום לפתע צמח בו במקום יצור משונה בעל־קרנים, גוף ארוך־ארוך ורגליו דקות ובידיו מצלתים, הנותנים קול כענבלים, אלא שזה קול דק לאין ערוך משל הענבלים. שזה קול, שיש לו בקצתו מין צפצוף. והקול הוא מתוק־מתוק. כזה. וכאן חיים־דוד נותן מפיו קול רווי מתיקות, השקויה עצבות אין לשער. עצבות שיש בה טיפה של נחמה, מין חיות מפליאה, עצבות שבניגון. וזה ניגון כולו נשמה. זמר ללא כלי, צליל ללא מיתר, רטט נושא עצמו. עוד הסופה גועשת בשריקת־אימים, אך זה הצפצוף הניגוני הדק מן הדק גובר והולך ומבולל לתוכו את כל השאגות.

ועד שקול הניגון הנעים והמתוק של זה היצור בעל הקרנים, שיש לו גם זנב מאחוריו, מחולל את עלילותיו לשפוך את כוחו על כל הגויעה המשתוללת ביקום ולהשליט סדר בתוהו ובוהו, לקומם את ההריסות שבכל הבריאה, מתכן גם קלסתר־פניו של חיים דוד את כלל עלילותיו לשמש במת־חזיון למשחק האימים והחרדות של הלילה ההוא. פניו של חיים־דוד נעשות כמעיין הנובע. הן בוכות; הן שוחקות; הן מתחננות; הן תובעות דין, חסד, רחמים; הן משוועות הושענה; בתוכן מתהווה ישימון הלילה; מתוכן צומחות סופות, לובן בו, סנוורים בו. חורבן־עולמים משתולל בהן ואיילת השחר של התקוה הטובה מפציעה מתוכן. כל צבעי הקשת בענן משתקפים בקרבן. היקום מחה לא ימחה. החיים לא ימותו. ויהודי לא יגווע. ברית־עולם בין אלהים לעולמו ובריותיו. כן. היהודי לא יגווע. כל זמן שהוא זוכר אלף־בית ומשתוקק לאלף־בית. הסתכלו נא בחליפות המראות בפניו של חיים־דוד ותדעו, תבינו, תרגישו, תנחשו בכל חוש החיים שבכם, שהיהודי לא יגווע בתוך הסחרחורת. הוא יפלס לו את דרכו וישוב אל ביתו, אל עקרת ביתו ואל ילדיו היושבים אל השולחן ומצפים לבואו.

הענבלים, הענבלים, הענבלים, שוב הם נותנים קול ענות חיים־שמחה־שלום־בית. הענבלים שבפעמונים מבשרים קול שמחה, קול בית חם, קול אשה טובה, קול ילדים שמחים וצוהלים, הענבלים גוברים בקולם על הסופה, בולעים לתוכם את צלצלי השגעון של הסופה. ומי מנצח על רינוני הענבלים? אותו שד בעל קרנים, שיש לו רגלים דקות וזנב מאחוריו. המלאכים לא הושיעו. המלאכים הלבנים זכי הכנפים, לא רחמו על יהודי אובד ותועה־דרך. המלאכים הרי שפתו על האש הקרה את דיסת הקרח. הם ראשי המבשלים. אך זה השד הוא שבקע במטאטא את הנחשולים של ים הקרח ועקר את ענני הלובן המסנוורים. הנה הוא רוכב, מרקד, על מטאטא שחור, העושה קרעים־קרעים ביריעות הלובן. אף בקרניו ובזנבו יכה את הלובן, יבקע, יתלוש נתחים מן הלובן. יקח את המטאטא ויפזר בו פסגות־שלגים, כבגרזן יקצץ בו. את המות הלבן ישבר, ימגר.

צופה היהודי במחול המטאטא ועיניו נפקחות לרווחה; אף עיני הסוסים צופות בקרב הענן, ההולך לפניהם. לא עמוד־אש, עמוד־אור, מוציא מן המדבר, כי אם עמוד־חושך, עמוד־שחור. והיהודי תופס שוב בחזקה את המושכות ומאיץ בסוסים להסיעם קדימה. וראה פלא, מעתה לא ארכה לו עוד הדרך. משום שגם תחילה היתה העגלה־מזחלה דוהרת ועושה הקפות־הקפות בו במקום, שלא היה מרוחק מתחום עירו אלא כדי מהלך פרסאות מעטות. בא היהודי בו בלילה לעירו, נכנס לביתו ואומר לזוגתו שתחיה, היושבת מאוחר בלילה ומצפה לשובו בכליון־עינים: ערבא טבא, רעיתי. ברוך השם שהביאני לבית בשלום. סופת־זלעפות תפסתני, אך הוא יתברך שלח אלי מלאכו הטוב להוליכני ולהביאני בשלום אל ביתי. לא ידע, או עשה עצמו לא יודע, אותו תמים, מי היה זה היצור שחלצו מן הצרה והעביר במטאטא־השמד את ערימות השלגים בדרכו ואמר לרוח העז ומחוצף־פנים: הרף!

המעשה נגמר בכי טוב. אבל סיפור המעשה בפי חיים־דוד עורר כנגדו ריטון של רוגז. שלום־מרדכי, איש גוץ ורתחן, שמציאותו לא היתה מורגשת כמעט כל הזמן, מחמת קוטן דמותו, בתוך קהל השומעים הצפוף, הוא ראשון זרק כנגד המספר את הריטון:

– אי, חיים־דוד, חילול השם. דיבורים כאלה בפי יהודי. לא המלאך הטוב, אלא השד, הוא פודה ומציל. לא נשמע כזאת. אוי לאזנים שכך שומעות.

לפי מידת הרוגזה אפשר היה לשער שאותו רטנן ראשי ישא מיד את רגליו וימלט ממעמד־לצים זה. ולא הוא. עומד שלום־מרדכי ברתיחתו כמיחם זה ומעלה אדים של חרון־אף, אבל אדים בלבד. אין הוא מש ממקומו. הוא עומד ומצפה. כמדומה, להמשך של שיחה נאה בפי חיים־דוד. ולפי שחיים־דוד לא הראה כל אות של התרשמות מריטונו של זה, אלא אדרבה עורך תוך כדי כך מעין הפטרה לפרשת השד, שהוא אומרה בתנועות הגו; ובהעויות הפנים, בחיוכים ובצחוקים ובגעיות משונות מבוללות קולות רבים. שיגר לפתע שלום־מרדכי את כל אדי חרון האף שלו כנגדי והטיח אלי:

– ואתה, זאטוט, מה לך כאן, תוקע עצמך בין הגדולים להאזין לשיחתם? כלך לך. החוצה!

קבלה היא בידינו, הזאטוטים, מפי בני עירנו, שרתחנותו של שלום־מרדכי אין בה ממש, כמוה כשריקה נבובה. מיחם! מה שייך? הוא מרתח ומבעבע ורוטן ושריפה לא תצא חס ושלום ממנו, הואיל והוא כל כך בוער ולוהט עד שהכל נשרף בתוכו פנימה ואף האש שלו עולה באש וזה מחמת שיש בו אש כל כך בשפע, שאין השכל תופס כלל היכן כאן בגוף הצנום הזה מקום לשלהבת אדירה כזו להשתכן בו. אין זאת אלא, אומרים הדעתנים שבבני־עירנו, שכל הגוף הצנום הזה אינו כלל בחזקת מחבת, אלא כולו אש, ונמצא שרוחו הלוהטת היא מעין אש בתוך אש, ללא כל מחבת, שהיא שורפת את עצמה. ומפני אש השורפת עצמה אין כל פחד.

ובכן, אף על פי שקבלה זו בידינו ואין מוראו של שלום־מרדכי עלינו, אנוס הייתי לישא את רגלי ולעקור מן המקום הזה, שהנפש נתאוותה כל כך לעמוד בו עמידה שאין לה שיעור, להתענג על מראה־עינים ומשמע־אזנים. ולא רתחנותו של שלום־מרדכי הגלתני מבמת־ישחק זו, שנגלתה אלי גלוי־ראשון, ראשון ראשון חביב, בעיר מולדתי. אלא דווקא מתיקות החוכה של חיים ברוך הדוור, שהשרתה את אורה עלי לפתע, וכל השראה מעין זו היתה מלווה צביטה דקה ומעודדת, קלת־תנופה ורבת־תנועה, אצילית כזאת. ואכן, זה שמה. צביטה בת־אצילים, וזו היא בעצם אחת שהיא שתים, שכן באיזה אופן פלאי, מעשה־כשפים ממש, היא מחוללת את פעולתה בבת־אחת ובה בשניה ממש, גם בלחי וגם בקיבורת או במקום שהוא הצד שכנגד של פרצוף הפנים. אומנות דקה שכזו, אף הוא, חיים ברוך, היה אומן מומחה בעל־שפע. כל צביטה שלו, בדומה לכל מכה במצרים, היתה בת כמה וכמה צביטות. ומשום שהיה בן־עירנו נגזר אף עליו להתייסר בשפע המקולל. שכן לעולם לא נתכוון כלל מעיקרו לפעולה מבורכה כזו, מרחיקה־לכת כל כך. מלכתחילה לא ביקש אלא להחליק, ללטף, לשרוט שרטת קלה שבקלות… ואילו בדיעבד יצאה צביטה הפוגעת עד החומש, הנוקבת ויורדת לחדרי בטן, המזעזעת את כל מוסדי הגויה. אין זאת אלא שצביטה שבדיעבד קשה לעולם מצביטה שמלכתחילה, וצביטה שהורתה ולידתה בלטיפה דווקא, בשרטת קלה, היא רבת־מכאובים.

ובאמת היה מעשה, שזאטוט אחד מבני־עירנו נעשתה לו חבלה מצביטה זו של חיים־ברוך ונפל למשכב והבהילו אליו את הרופא וחובש טיפל בו כמה ימים. הפצע זב דם ממש. דם ומוגלה. והיה השכל מחייב שחיים־ברוך יקבל עליו לאחר מעשה זה בנדר ובשבועה לבלי לנגוע בשום ילד, לבלי לצבוט אף כדי סיכה השורטת. ואולי באמת גדר או נדר לעצמו, אלא שלא קיים. לא יכול היה לקיים. מקצועו היה בכך. אהבתו לכך. ואין כובשים אהבה. חיים־ברוך אהב ילדים, אהב בלב ונפש. ואנו, ילדים, ידענו בו שהוא אוהב אותנו. ומשום כך, כיוון שראיתי במו עיני את הזריחה של החוכה שלו מפציעה כנגדי, עשיתי מיד חשבון מהיר, שכדאי לי להסתלק מכאן, בטרם ניחתה עלי צביטתו האצילית של חיים־ברוך. וכך עשיתי. תפסתי את המצב כברק מהיר ומילטתי נפשי מן קרפיף העצים.

פרק ראשון

ילדים, בדומה לאילנות, גדלים ברשות הרבים, משגשגים בפרהסיה וזוקפים ראשיהם כלפי מרומים. אך עיקר יניקתם מצנעה שברשות היחיד, מתוך החשאין של בית-אב, מסוד שיח בלחש, הנושרים כפירות בשלים משפתי-קרובים בחוג המשפחה הצר. לדיבורים בקול רם הם שמים אזניהם כאפרכסת, אך ללחישות יקשיבו ברגשת-נפש ובחרדת-לב.

בביתנו מבטאים את השם חיים דוד בלחישה ובחיפזון, משל אין זו מן המידה לייחד הרבה את הדיבור עליו. נסמך לו השם צביה, היוצא מפי הסבתא בחום וברחמים מחובק ומלוטף בנועם-קול. צביה, רעיתו של חיים דוד, דודנית לסבתה. אומרים עליה שהיא יפת תואר. סבתה אומרת: יפה כחמה. פעמים אומרת: כלבנה. ויש שאומרת: אף החמה מחווירה לעומתה. הכל קוראים לה צביה היפה, ואפילו היפה סתם. שמה נודע לתהלה גם בינינו הדרדקאות, החוטפים שברי-פסוקים ורמזי-מלים משיחות הגדולים ומגלגלים בהם הרבה בשנוי-צורה ובתוספת-נפכים. כל פעם שסבתה אומרת היפה, מתמלטת מפיה גניחה קלה או עמוקה. מכאן אני למד, שאין יופי אלא לאנחות.

זה כבר גונב אלי מתוך חליפת-מלים חטופה בין סבתא למרת רוסיה, המכונה רוסיה לבית טשרנה, שכנתנו הקרובה, שגניחה זו מקורה ברוע-מזלה של היפה, בגורלה שלא שפר עליה. מזל וגורל הן המלים המצויות ביותר בפי הגדולים בביתנו. על הרוב מזדווגות להן המלים רע ומר. מי שאין מזלו משחק לו רע לו ומי שלא זכה בגורל – מר לו מאד. אנו הזאטוטים איננו יודעים עדיין פירושן המדוייק של המלים הללו, אך חינן עלינו. חינן עלינו משום שמוראן עלינו. הננו הוגים להן אימה ודרך ארץ, כנהוג לגבי כל טמיר ונעלם. הענין אומר דרשני: מה משמע מזל משחק ומזל קודר? מפני מה הללו זוכים והללו מפסידים בגורל? סתום ביותר ענין המזל. עתים אומרים המבוגרים: פלוני השעה שיחקה לו. מוצא אותה, משמע, שעה שיש לה בת-שחוק ושעה שאין לה. ומה נשתנה שעה משעה? מכל מקום, ברור, שהיפה אינה בת-מזל וגורלה מר וקודר. היא נכנסה לחופה בשעה טרופה. איש לא אמר זאת מפורש, אך כמה מלים ורמזיהן נתלכדו ונצטרפו יחד לומר זאת. מכלל קטעי-שיחות מעורפלים נסתבר גם לי, הזאטוט, שצרות-צרורות של היפה באו לה מחיים דוד.

הדיבורים המקוטעים נאמרים בהנמכת-קול, בלחש בלחש, ברמזי-אלם. אך יש לחש הצועק יותר מן הדיבור. וראה פלא, הסבתה בריינה, שהכל משבחים חן-שיחה, אמי אומרת שהיא מונה מלים, אף היא, יש שאינה מקפידה כל הצורך במעמדי, אומרת כי צרה היא שעששיתה של היפה לא הודלקה כראוי, נצטמצמה שלהבתה, נקטמה פתילתה, לכן חשך עליה עולמה.

לא בכדי אנו הזאטוטים גדלים מיום ליום בקומה, בשכל, בכוח. בכל. דברים סתומים מלפנינו מאתמול נעשים מובנים לנו היום. ענין העששית, שפעמים אורה גדול ופעמים מועט או דועך כמעט לגמרי, היה תחילה לפני מדרש פליאה עד שהצלחתי להבינו כראוי. סבתי, המלמדתני להועיל ומחנכת אותי מן הקל אל הכבד ומן המרומז אל המפורש, הורתני בינה גם בו. כך הוא המעשה. כשם שיש עולם העליון, המכוון כנגד עולם התחתון, כך יש עולם מן הצד, ליד העולם, מעין פרוזדור-עולם. וכדרך שנכנסים ל“קלויז” שלנו בפרוזדור צר, כך כל הנולדים עוברים תחילה בפרוזדור עולם, בו ניצבות עששיות דולקות. עששית לאיש. העששית היא המזל. עששית זו דולקת באור בהיר וגדול, זו אורה קטן. זו אורה דל ועמום, זו אורה דעוך כמעט. כגוון אור העששית גוון המזל של האיש. אשרי מי שעששיתו מבהיקה את אורה. אף מזלו זורח בעולם הזה. אוי למי שאורה כחוש או דליל לגמרי. הוא דל בארץ, גווע מנוער, כל ימיו רעים. מסתבר שהיפה לא זכתה לעששית מבהיקה. לכן, אוי ואבוי לה. על כך נאנחת לעתים הסבתה בריינה.

אין צריך לומר, שפרשת העששית, מלכתחילה, לא למעני נתפרשה. אין מספרים עם הקטנים בדברים העומדים ברומו של עולם. מפורשות סותמים בפניהם, כל שכן הסתומות מעיקרם. אך הגדולים מסיחים ביניהם לבין עצמם. על כרחם מסיחים ומגלגלים בענינים רבים ושונים, בין גלויים בין נסתרים. כפי אשר אחזה לי אני, תאווה בלבם לבטא בלשונם מלים, שכלולים בהן דברים סתומים, כגון מזל, גורל, זיווג מן השמים. מה למעלה ומה למטה, סתרי-דברים שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו. פעמים אומרים כלה, חתן, טבעת קידושין וכדומה מן הענינים הסתומים.

יש שהם מצווים עלינו להסתלק מן המקום, כדי שלא ניכנס לתוך מסתרי-שיחתם. אך אנו, הקטנים, אזנינו ארוכות, כשם שעינינו רחבות. הננו להוטים לשמוע הכל, להביט בכל, למשמש ולרחרח, שומעים כלאחר אוזן ורואים גם כשאיננו מביטים. פתחיה חברי ואני חשים, שיש לנו עינים חצופות ומביטות גם בערפנו, ובוודאי אנו מחכימים מיום ליום. אף בדברים שלא ראינו בעינינו ולא שמענו באזנינו ואיננו יודעים אפילו מנין אנו יודעים אותם. לכן, על כרחם של הגדולים הננו תוקעים את עצמנו לתוך עניניהם, מקשיבים לשיחותיהם, תופסים רמזי-מליהם. מתערבים בקהלם ונעשים כמעט בני אדם, אם כי לא גמורים, כמותם. כשהגדולים נועלים בפנינו את הדלת לתוך עולמם המבוגר, הרינו דופקים באגרופינו הקטנים על דלתם, עומדים מבחוץ ומציצים מן החרכים. קופצים דרך החלון, מתגנבים ונכנסים.

רוסיה שכנתנו, הבאה אצל סבתי כמה פעמים ביום, נכנסת לרגע קטן ועל רגל אחת, טרודה ומועסקה תמיד, באה רק להציץ, להגיד מלה, ליטול או להחזיר חפץ, לשאול מה השעה – לעולם השעה דחוקה לה. הזמן, אומרת היא, בורח ממנה. תועה היא בזמן ואינה יודעת אם השעה, עשר בבקר או אחת אחרי הצהרים, לפי שהשעות רצות כמטורפות ואינה יכולה לרדוף אחריהן ולהשיגן, לכן היא באה, על הרוב, לשאול מפי סבתה, היודעת לכוון תמיד את הזמן כדי רגע ממש, אפילו אינה מציצה בשעון הקיר המשוכבד – רב המשקלות. כן, רוסיה אומרת עלינו הפרחחים, כל פעם שאנו נדחקים למחיצת הגדולים, שהילדים הללו יש להם עינים גנבניות ואזנים שאבניות כדליים. יש להם, אומרת היא צפרנים שורטניות בתוך העינים. הם שורטים בצפרניהם את נשמות המבוגרים.

פעם אחת נעשיתי עד-שמיעה לשיחה מפורשת בין הסבתה לרוסיה על מרי-גורלה של היפה. תמה הייתי על המעשה, אך דעתי זחה עלי ביותר. לרגע לא קטן שעשעני הרעיון, כי מן הסתם כבר יצאתי מכלל דרדק והריני מתקרב למעלת בן-אדם, עד ששוב אין חוששים לדבר בפני על ענינים גדולים. כך הוא דרך העולם, קטן אתמול הוא גדול היום. אני אדם קטינא, ולפתע אהיה במעלת מבוגר. מיום ליום אני משתנה. אין יום שאינו מוסיף על עצמו כדי יום ובוודאי גם יותר מיום אחד. אותה שעה חשתי בבשרי ממש שמחת הגידול.

רוסיה אמרה אל סבתה, בתוך יתר הדברים: כן, שפה נאה לה, יעלת חן כצביה. תאמרי, בריינה, ששתינו לא ראינו צביה בעינינו, אך הבריות אומרים שהצביה היא יפה שבחיות.

השיבה סבתה: אינה דומה צביה לצביה. אף הצביה הכלולה בהדרה אינה במעלתה של היפה. אילו באתי לספר אף מקצה שבחה איני מספיקה. שום שבח ליופי אינו שקול כיופי עצמו. מה שכל לשבח יופי, שהוא לעילא מכל שבח? הריהי כולה זיו וזוהר. עד שירדה לעולמנו היתה מאירה בשמים, אך נגזר עליה לירד למטה ולהתהלך עלי אדמות, כדי שתהיינה עיניה רואות ונמקות בחשכת מזלה.

כדאית סבתה בריינה להודיע לאלתר מקצת טיבה. אמי, כלתה של סבתי, אומרת עליה, ששיחה נאה ושכלה טוב. עתים אומרת היא: מזג טוב. אילו היא גבר, הריהי מגדולי תלמידי החכמים, ששיחות חולין שלה צריכות לימוד. הכל יודעים שהיא בקיאה באותיות הזעירות. פסוקי-חומש, מאמרי חז“ל ומראי-מקומות מספרי-מוסר, שגורים בפיה. אך אני יודע ועד, שלעולם אין היא מוציאה מפיה מקרא מפורש או מימרה של חז”ל בלי נופך משלה, היינו, בלי איזה פירוש משלה. היא מדקדקת בפירושו של כל דבר, להטעימו ולהמתיקו, כמו בדבר עצמו. אהבתי לשמוע ממנה דבר של בדיחותה. אך לא אקדים את המאוחר. זה רק ראש דברי על ארחה ושיחה של סבתי.

הכל משבחים את מענה-לשונה, מבחר מליה, שכולן זכות, ברורות ומלאות חן. אמי אומרת, שסבתי מדברת כאילו היא שרויה תמיד בסוד חכמים ונבונים ולומדת אתם גמרא ותוספות. סבתה אוהבת לשון נאה, קל וחומר שהיא חולקת כבוד לנאה עצמו. כל שיחה שהיא פותחת בה עם אמי, עם שכנתנו רוסיה, עם כל אחר מבאי-ביתנו, ואפילו אתי, סובבת הולכת עד שמגיעה לפרשת היופי. סבתה סבורה, שיופי סתם אינו משמש כלום. אינו דומה יופי ליופי, יש יופי שהוא ככה, יש יופי בר-מעלה, ויש תכלית היופי. אין חידוש ביופי סתם, שהכל מהללים אותו, והכל לוטשים עליו עיניהם, ממשמשים אותו במבטיהם. אך יש יופי גנוז, שרבים הצופים בו אינם רואים אותו כמעט. ילדון, כשתגדל תבין זאת. יש יופי, שאין לו אח, יחיד גמור, מי ישוה וידמה לו.

זה היה גילוי-דעת ראשון, שסבתי סחה גלויות אתי על ענינים שבעולם כמו אל בר-הבנה. בו הביעה, לפי מה שנסתבר לי לאחר זמן, רעיון היסוד שלה: אין טוב אלא יקר המציאות, אין נאה אלא הבפני-עצמו. כלכל לא תוכל צוותא, כל שחל עליו לשון רבים, שיש דומה ומתואם לו.

רואה אני, כל פעם שבאים לדמות דבר לדבר, אפילו זה משל למה, סבתה מיד מנערת את כפיה ודוחה מעל פניה את המשל והדמיון. אין צריך לומר ששפתותיה הדקות מרטיטות ונצמדות ועיניה נעצמות, כאילו סוגרת על עצמה לבל תיכנס מחשבה זו ללבה. פעמים היא מטיחה בהעויה של רוגזה: אין זה כלל משל לנמשל. ובפירוש שמעתי פעם מפיה: שניים-שניים, למה דווקא שניים? רק לתיבת נח, בזמן המבול, נכנסו שניים שניים, אך האדם נברא יחידי על ידי מי שאמר והיה העולם. סבתה שלי היתה תקיפה באמונת הלבד לכל דבר וענין, תקיפה בדעתה דרך כלל.

אל תראוני קושר לתיאבון שבחים לסבתי, כדי להרים קרנה של שלשלת היוחסין שלנו. באמונה שלי, לא על מנת כך ישבתי אל השולחן, העומד על געש החיים, להתיימר בזכות אבות ואמהות, סבים וסבתות. אנו בני דור שאינו הולך לקברי-אבות ואינו להוט אחרי ירושה ומורשה. אם קיפחנו את מעשינו לא תגן זכותם עלינו, ואם דלונו מתגרת יד הזמן, מה יושיעונו בתי-אבותינו, אם נקטור להם תשבחות? הם, במרומים, יושבים בתוך מעגל הזוהר וניהנים מזיו השכינה, ואנו בשלנו חובקים אשפתות הנחיתות. אך האמת ניתנה להיאמר: הסבתה שלי היתה אשת חיל. דיבר כאן הכתוב בלשון כתוב אחר, שנאמר בו לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח. רוח טובה, רוח נדיבה ותרומיית, נמנע אני להגיד גדולה, היתה מפעמת סבתי הטובה, שגידלתני על ברכיה והשפיעה עלי אהבה ורחמים על שום יתמותי מאב, בנה רחימאה, שנתבקש לישיבה של מעלה באביב ימיו, וריחוקי מאמי, השרויה כל ימיה מחוץ לבית למכור מיני סידקית בחנותה ולנסוע לירידים כדי לפרנס אותנו.

אבי המנוח ואמי תבדל לחיים עזבוני וסבתי אספתני להיות לי תחת אב ואם, להאכילני, לרחצני, להלבישני וללמדני מוסר ודרך ארץ ולשוחח עמי בנעימים, אם כי על הרוב רק במרומז, אף באלם, במעין שתיקה נמלצה. יש שפיה שותק ועיניה מדברות כמתלהמות. זכורים לי רוך-מבטה, נועם מליה וחן-שתיקתה. תחת לשונה תמיד האהבה וחלב הרחמים. באמת אמרו: פיה מפיק מרגליות. שמעתי זאת לפני שהבינותי לשכל המלים ולאחר שהשכלתי להבין – כל פעם הסכימה דעתי לכך בלב ונפש.

אמי אומרת, שסבתי מדברת צחצחות, ודעתי כדעתה, אלא שאין פירושה של מלה זו מובן לי כראוי. ושוב אומרת אמי, שסבתי שואבת חכמה מבאר אבות-אבותינו. מה אומר ומה אדבר? אני מרגיש טעם גן עדן בשיחה, אם כי לא אלי היא נושאת על הרוב את דבריה, שכן אפילו כשאין אנשים בביתנו, היא משוחחת לפעמים עם עצמה בקול או בדממה דקה. וכשהיא דוברת לעצמה, אני מטה אוזן קשבת.

כבר אמרתי, שהיופי נזכר מפעם לפעם בשיחותיה. חש אני שהוא מעסיק הרבה את מחשבתה. אך בפירוש אמרה לי, כי יפה שתיקה ליופי. המהללו בקול רם מחללו. ושוב אמרה, שהעינים אוכלות את היופי, שורפות אותו. הוא נמוג כעשן בתוך הרעש ושובק חיים לכל חי בקרב המון-עם. היופי אוהב את הביחידות, מחפש לו מחבואים, ביישן וצנוע הוא, נפגע אף מן הקול. זיוותן הוא ובעל צורה, אך אנשי צורה איסטניסים הם, נפשם סולדת מכל מגע בחזקה. אין זוהר אלא טוהר. ולפי שהיא חרדה על הטוהר שבזוהר, היא נוהגת בחומר הדין בכל הבא לספר לפניה בשבחו של אדם או חפץ ואומר, שפלוני בעל צורה נאה ופלונית יפת תואר או יעלת חן, שחפץ זה הוא יפה, תאוה לעינים. עם כל דיבור של קילוסין, סבתה תחילה מאירה פניה כמקשיבה בצפיה לדבר-בשורה, אך חיש מהר מתפרש על פניה צל של קדרות ואכזבה. ולאחר שהיה של ישוב הדעת משרבבת יד ימינה, מנענעת אצבעותיה ומנערתן. יש שמסתכלת בקצות אצבעותיה, כנהוג בהבדלה של מוצאי השבת, משרבבת קמעה את שפתותיה, מנענעתן כצפור המנערת מעל מקורה אגלי מים קלילים, רוטנת בפינוקים: כן, כן. אך כלום המראה יפה? אין היפה יפה לפי המראה. יופי שבעין כמוהו כאין. אין היפה יש בעין. הוא רץ אורח, פולח כברק. עושה דרכו בסופה.

כיוון שסבתה מדמה את היופי לסופה, אני מבין את הסמוכין שבין שיחתה לצביה היפה, שקורותיה מתפרשות לפני מיום ליום בקטעי-דיבורים עמומים וברמזים סתומים. אין סתום וחתום, שאין ברק של בינה ממתיקו. הגניחה גם כן אומרת הרבה. וסתם גניחה היא תרומה למרי-גורלה של היפה. בדוק ומנוסה: הגניחה תוכה רצוף קינה על השפלת קרנה של היפה, שהגורל המר לה מאד. אור עששיתה מעומם.

לא קמה לי למורשה שפתה הזכה של סבתה, שפת-עם טהורה, שלא עלה עול קולמוס עליה ולא פגעו בה מזיקים הפרים ורבים ברקק-מלים של מחברים ציידי סיפורי-מעשיות; שפה תמימה שירדה וטבלה בנחלי דמעות של אמהות כשרות ועלתה ונסתפגה באש אהבת אבות קדושים; שפה שוקקת תום-רגשות ויגון-שמחות, שאין שואבים מתוך מעינה בדליים, כי אם בכוסיות של קידוש, שתינוקות שותים בהן יין בסדר של פסח; כל אומר תודה לבורא עולם על טובו וחסדו או אנקת לב על שכול וכשלון.

לכן, בבואי לספר ברבים הגיונות החכמה של סבתי ונועם מדברותיה על כל מקרי יום והויות העולם הקטן של עיירה נידחת לפנים בישראל, על צרות פרטיות ועל עסקי-שכנים וקרובי-משפחה ושידוכין, שמא אפגום בספירת הניגון, אשמיע קול ללא הדממה הדקה האופפת אותה. אספר על חיים שהיו ללא נשמתם החיה, אפרש דיבורים ללא רמזי-הדיהם, ללא קמטי החליפות והחן שנתקפלו לתוכם, ללא הגיונם ומאור אמונתם ובטחונם. כי צדיק באמונתו יחיה בשלות עולמים, ללא קדושה וטהרה – ומה צורך לעולם במלאכת מחשבת, שהיא רק שיחה נאה? פשיטא שאין בזו שלימות. אך תהא כפרתנו השאיפה הנכונה לכיבוד-אבות והרצון הנאמן לתת להם יד ושם בזכרוננו. אף מלאך הזכרונות דוחפנו להעלות ניצוצות מן העבר. ושוב אין אלה ניצוצות של מה שהיה, אלא רחשי היום הזה; לא זכרונות על ילדי החלוף, כי אם זכירות מן הנהיות בי בשעה הזאת. מסבתי למדתי מידה זו, לעשות כורך עבר והווה ולאכלם יחד כמצה ומרור, התמול שוכן כבוד בקרב היום וילדי התמול חיים וקיימים לעין, בבואות עם הגופים יוצאים במחולות המחניים. הכותב לא עוד מזכיר-נשכחות הנהו, כי אם מיופה כוח החיוני, מה שהיה הווה ולא יחדל. אין כלל היה היה, אלא הכל הנה-הנהו.

זכורני, סבתי בשלהי חייה מחקה לחלוטין את האז מסידורה ולא גרסה כלל את המלים לפנים או לשעבר. הימים ההם נעצרו ונהיו עתה ולא היה עוד כלום אלא הזמן הזה. דומה, הזמן טוחן בלי הרף חטי העבר לקמח של הווה חי. וו המהפך תקועה לה בתוך קדקדה המחולל נפלאות והזמן לא היה עוד במושגה גלגל החוזר, אלא ראי מלוטש, שכל הימים עשוים להשתקף ברגע הזה, הכל תלוי להיכן המבט פונה. מה תימה שבשיחה על היפה היא פותחת לפעמים במענה-לשון מעין זה: צורה מאירה שכמותה, כמה נאה היא. זיותנית היא. מלאכים יורדים וטובלים בתוך יפי הזוהר של עיניה. חלילה לעינים זרות, שתהיה להן שליטה על הדר-זיוה. הסבו העינים מנגדה, עין רעה לכי לך… חלילה להסתכל בצורתה.

רק מקץ שנים, כשעמדתי על דעתי, מתוך בחינה לאחור, נתחוור לי שורש שיחה וענינה על היפה. נכספה אף כלתה נפשה ליפי צביה ולהדר-חינה, כי מידת התפארת היתה ראש מעיניה בכל דבר וענין. היא עבדה את הצורה הנאה כעבודת הקודש והקפידה על נוי הצורה בהילוך, בלבוש, בדיבור, באכילה, אף בתפילה, בבכי ובצחוק, גם בגניחה. היופי היה לה יסוד עולמה הנפשי, החזיון האלוהי של נשמתה, וצביה, שהבהיקה בילדותה בחן מפליא כל רואה, נראתה לה גולת הכותרת של החן ביצור-אדם. סבתי, שפסוקי התהלים היו חקוקים בלבה, כשם שפסוקי שיר השירים שגורים בלשונה, פסקה פעם על צביה שלה את הכתוב: עלית למרום שבית שבי מתנות באדם. יתכן כי דווקא על שום שהכיסופים ליופי היו שורש נשמתה, היתה נוהגת לעתים להטיח דברי-קטרוג כנגד כל הענין של נוי, ומכל מקום עוררה בה הסתייגות, שנתלווה לה נענוע של יד, ואומרת: אין ענין זה משלנו. או שהיא מלחישה עמומות: לא, לנו! ויש שהיא רוטנת: לא נאה לנו לגלגל מלים בכגון זה, שאין מי מאתנו יודע עד מה. או שהיא גוערת ממש: אל תפתחי פה… אל תגידי זאת… אל תשאי זאת על לשונך…

דיבור זה משמש על הרוב תריס כנגד שפך-מליה של רוסיה שכנתנו. אשר לצביה, סבורה סבתי, שאין התואר יפה הולמה כלל. יש בה מותר על היופי. יש בה חן-סגולה, נופך-יקר כגודל אגל הטל, כשיעור הדמעה, מין בושם נחמד. מבט עיניה זוהר כיין הקידוש לאור נרות השבת, כל תנועה שלה מזמור, קולה כנור, פסיעה שלה כפעמי בת נדיב, יפיה נדלק מרגע לרגע ואינו פוסק, ועטרה לו שכלה הטוב.

רוסיה, בדרך כלל, אינה תמימת דעים עם סבתה, אלא מסכימה תמיד לפסוקה האחרון ואומרת: כנהוג, בריינה, את לך בשלך, מגזימה, חביבתי… אך נכון הוא, שהכל יודעים בה בצביה שהיא בעלת שכל.

כיוון שכך, מפסיקה סבתי את הקידוש על היופי ועושה הבדלה בשכל ואומרת כך: כן, שכל. אך אינו דומה שכל לשכל. לא כל שכל יש לו טעם טוב. כלום אין שכל מר, חמוץ? שכל דוקר, סורר, שהוא כמו מחט או מסמר? כל מיני שכל יש. אך שכלה של היפה כולו נועם ומתק. צנוע הוא ונחבא לו. כמוהו ככל דבר-חן הנחבא אל הכלים. הנה הוא זורח כחמה היוצאת מנרתיקה והנה הוא עושה מחבואים לו, כמו לא נוח לו מעצמו. מילדותה לא היתה דעתה של היפה נוחה מיפיה. ולואי, היתה אומרת לפעמים בגעיה של בכי, איני יפה כלל. היטב אני מבינה לרוחה: סולדת היא מעודף יופי, שעיני הכל עליו. בת ישראל כשרה וצנועה מתכווצת, כשהבריות טופלים עליה בעיניהם. לא די להם לבריות, ששולחים את עיניהם בצורה הנאה, הם שולחים את לשונותיהם. צורה נאה פעמים צרה גדולה היא – מפטירה סבתה בבדיחות. רגילה לשונה בלשון נופל על לשון, כשם שמחבבת היא לפעמים חריזה קלה.

לא נעלם הדבר מן הסבתה, שהרבה מזיקים אורבים לצורה הנאה. והריהי מזהירה בפני כל שיחה בטלה על הדברים היפים. אך היא עצמה אינה יכולה לבלי לגלגל בנושא, שהוא ראש מעיניה. יקר לה היפה כבבת עינה, לא תוכל לכלוא פיה ממהללו.

אהבתי כי אשמע קול סבתה בדברה בזאת, לשבץ את מהללה לכל יפה-חן בדברי פי חכמים חן מן הספרים הקדושים, ממשלי שלמה ומן המשל הקדמוני וממה שהבריות אומרות. השכל מחייב, כי מנה אחת אפיים מראי-מקומות היא מושכת ולוקחת מספר שיר השירים, זה בית משכית לכל חמדה טובה ואבן יקרה מן המליצה הנשגבה, אליו יבואו כל רואי-חלומות לגול את האבן מעל באר הכיסופים לכל הדור נאה ולזיו העולם. השולמית בשיר השירים, את צלם דמות לכל יעלת חן בישראל, נועדת מאז ומקדם להיות בפי הסבתה בריינה מקור הברכה, בבואה לספר תהלת צביה בת אחיה. לא נפלאת היא, כי סבתה ירדה לגנך ללקוט שושנים באמרי-שפר לענדם זר לראש היפה. אך סבתה, שהיתה לפעמים מונעת ממני תשובה על שאלה מפורשת, הואיל וילד נבון-דעה אינו סתם מקשן, היתה צדה לפעמים בעין בוחנת מתוך חדרי-לבי שאלה נאלמה, המשוטטת שם ומיישבת לי קושיה שלא שאלתיה כלל. לכן טרחה פעם ליישב לי גם בסוגיית שיר השירים פליאה, שיכול והיא טורדת אותי, וכך אמרה במענה-לשונה, שהיה על הרוב חליפת-מלים עם עצמה בלחש, אלא שחצאי-פסוקים או קטעי-משפטים ממנה נאמרים בהגבהת הקול שיגיעו גם לאזני: שיר השירים אשר לשלמה, ילדון, כל השירים קודש הם, שיר השירים קודש קדשים. רבות בנות בישראל נאות היו, השולמית נהדרת. ולאחר שהלחישה עוד אילו מלים, שאני כעת בשפת-זמננו מנסחם כמין פרק-הגות, בפרשת השולמית ותמציתו שבח למגילת שיר השירים, שכל היופי בעמנו ממקורה נובע וכי לא היתה יעלת חן בישראל, שהשולמית לא נשקתה מנשיקות פיה, חזרה ונשאה את דברה על צביה, וביתר דיוק, אליה, כי דברה בלשון נוכח: ואת, יונה תמה שלי, בתוך שיר השירים משכנך מקדם, שם ראיתיך. שמה חזיתיך בקודש. לא, לא, שינתה לפתע סבתי את טעמה, אף השולמית לא תשוה ולא תערוך לך. עין העולם טרם ראתה פאר כהדרך. מדי דברי בך יהמה לך לבי; יפיפית, נעמת לי מאד. מה נאה מצעדך. כל הליכותיך חמדה לעינים. כולך יפה אף נעימה ומום אין בך, עין לא ראתה. זה תמול שלשום את לי ילדת חמד, רכת שנים, יונה הומיה, שני עם עדנים.

זאת לדעת: תמול שלשום בפי סבתה אינם על דרך הפשט תמול או שלשום לפני התמול. יכול שימים אלו חלו אשתקד ויכול לפני שנים, כגון חמש שנים, עשר שנים, ואולי הרבה יותר. מי ספר, מי מנה מנין השנים הנכללות בתוך תמול שלשום השגורות בפי המבוגרים? בפי כל המבוגרים כך, בפי סבתא לא כל שכן. דרכה של סבתה לגלגל בשנים, כדרך שמגלגלים כדור אילך ואילך או כדרך שעושים נענועים בלולב ואתרוג בהושענה רבא. כל פעם שסבתה מבטאת שנים היא כאילו מקפיצה או מעיפה אותן, משל הן גלגלים או צפרים עפות. ולפי ששוקדת ללמדני דעת בדרך הגיונה, הן בדברי תורה ומצוות והן בהלכות דרך ארץ ושכל טוב, טרחה מפעם לפעם לפקוח את עיני גם בבינה לעתים לפי אופן-הסברה משלה. סבתה לשיטתה: אינו דומה יום ליום ולא שנה לשנה. יש יום ארוך ויום קצר, יום מלא וגדוש תורה ומצוות ויום ערום וריק מכל כתרמיל העני. יום כך, על אחת כמה וכמה שבוע, חודש ושנה. יש לך שנה רבתי ושנה זוטה, שנה שמנה ושנה רזה, שנה זוחלת על ארבע, שנה מהלכת ושנה עפה. אך בין שנה מהלכת, בין רצה או עפה, הרי היא עושה את דרכה בחביון נשמותינו, פורצת ועוברת דרך שער נפשותינו, נועצת את צפרניה בבשרינו, יונקת דם תמציתנו וחורשת על גבינו. אף חוקקת את רישומיה במראה פנינו. כל שנה, בין של שובע, בין של רזון, בין רוחצה בשמש בין מכוסה עננים, בין גלגלי מרכבתה דוהרים ברעש, בין תעשה את מהלכה חרישית ללא אנקה ואנחה, מוסיפה לנו ימים מאחורינו וממעטת את הימים שמלפנינו. אי, שנים, שנים, מחציפות אתן לנו בפנינו ושורקות באזנינו.

אילו באתי לחזור רק על קיצור דברי סבתה, על מהלך העתים ומירוץ גלגלי השנים, איני מספיק. אך כלום על סתם שנים סובבו דבריה? רוב מליה על נושא השנים לא היו אלא אקדמות מלין לשנות ראתה היפה רעה עלי אדמות. כי גם יפיה של היפה לא עמד בפני תגרת יד השנים. הו, השנים החוצפניות, אף על יקר-חינה של היפה לא חסו וקעקו את אותותיהן בקלסתר פניה הצח והענוג. כיוון שסבתה הוגה בזאת, לבה עליה דוי, כמו נזרע מלח.

גדולים חקרי לב. מפני מה כשסבתה סחה באזני על המלוח הזרוע בלבה אני חש נחת רוח, כאילו היא מגדלתני ומרוממתני להמתיק אתי, הזאטוט, סוד שיח. אני, אדם זוטא, נמצאתי נאמן לפניה להיות איש-שיחה. אותי, הזעירא בביתנו, היא משתפת לפעמים בהסחת צערה על השנים החולפות ללא שוב. לבי אומר לי: לא אלי תדבר, כי אם עם נפשה תשוחח. אך אני האוזן השומעת. הקינה היוצאת מפיה עוברת את לבי כרינה, שיחה מזרזף לעתים כקילוח דק אל קרבי ולעתים כפרץ אדירים לשטוף כל בתי-נפשי. אחוש אותו כמטר-עוז, הפוקד אותנו בימים שבין פסח לשבועות וממנו פלגי-מים זורמים בעוז בגיאיות ובעמקים ונותנים קול בכוח וקול בהדר, קול המיה רבה, קול עליזים, אף קול ירגזון, ומכל מקום קול ששון ושמחה. ועד שהם אצים רצים בהמולה מבשרים ואומרים: האביב הנה בא, אביב חדש הנה בא לעולם, כלה חורף ושלגיו וכפוריו וקדרות-ענניו ומשרקות-רוחותיו ועת הזמיר הגיעה. האביב הנה בא; ובנקוף האביב יבואו ימי-קיץ צחים ובהירים בשחקים: ימי קיץ שממעיטים בהם לישב בחדר ומרבים ברחיצה בנהר ובמשחקי-חברים. ימי קיץ צחים ובהירים, המשתקפים לאלתר במי הפלגים הדלוחים, הזורמים כעת באדיר וגורפים בתוכם כל מפל ומסחב גירי-אבנים, גזרי-עצים, שברי-כלים, גללי-סוסים וכל בלאי וגרוטאה מן הבית ומן הרחוב, סנדל וערדל. אף מן המרזבים ומעל הגגות דולפים נטפים וניתזים קילוחים והכל שוקק בהמון חוגג, ישיש וישמח כל לב לשמע בשורת הקיץ ממרחק, ממרום ומלמטה, בכל מכל כל. ורב יתר מלבבות גדולי-ארץ ירנינו לבבות קטני-ארץ. כל זאטוט וקונדס ודרדק יגיל אף יריע בחצותו את השלוליות, חצה ועבור, נישא ומשתכשך למרבה הצוהל והנחת, עד לקרסוליו גאה יגאו המים, עד למתניו לרגע קטן. ואף כי דלוחים מי הפלגים הלא ירחץ בהם את פעמיו, יטבול את גופו ורוחו. יטבול להיטהר, במו ידיו יזרוק את המים הטהורים גם בדליחותם על ילדותו הפוחזת, הלך ילך ורנן בקצב משק המים, נחת תנחת בבשרו עד כי כל עצמותיו תאמרנה נחת.

ככה יתפעם בי רוחי מדי אשמע רנן שיחה, המהול תמיד קנן חרישי, המגיד לי ברמזי-מלים, מה מאד חשך עליה עולמה של היפה מתגרת יד הזמן, ההורסת ואינה חומלת, המדהירה את מרכבותיה בתלמי הלבבות. רוחי יתפעם בי בעוז ובמצהלות שככה לי להיות כאחד האדם, אשר לו אוזן שומעת להקשיב לשפך-שיחה של החיים הנמוגים. מנהגו של עולם כך הוא, מלחישה סבתה לנפשה, ואף אני, משמע, חלק קטן מנפשה. הכל רץ אורח: הצל, הצפור, הרגעים, כל הגיון באנוש אף האושר כצל יעוף.

פעם סחה לי: אף חסד האל עף כצל. ופעם: כל-טוב סוב יסוב ויתעופף כעוף. ופעם: גם באור יהל ישכון הצל. אהה, האושר רכוב תמיד על גבי צל, כאילו מלאך המות דוחפו. אך קל מכל למירוץ הוא היופי. דומה הוא לצפור במעופה מני קן. על נפשו נמלט לו חיש כל איש ואיש וכל השנים יחד כסופה תנשאינה לפנים, לפנים.

לא במפורש אך במרומז הוגד לי מפי סבתה גם זאת: עד שהשנים אצות רצות קדימה ובורחות מקנן, בונה לה הדאגה את קנה עמוק-עמוק בלב אנוש ומשם לא תמוש. שכנה קרובה לדאגה היא התוגה. ובשביל שהתוגה לא תשב לה שוממה ובודדה, מזדווגת לה החרדה. בעקבה של זו כרוך תמיד הפחד. סבתה לא גרסה אשרי אדם מפחד תמיד, לא אהבה צער ואבל, קינה ובכי, לא חבבה את הצרות. בשחוק ובמאור פנים, פעמים בדיבור של בדיחותה ופעמים בחכמה חריפה, היתה מגרשת ענני-יגונים מעל פניה ומעל כל סביבותיה. כל שיחה ושיגה היו הלל לאמונה ולבטחון. אך הגורל ההתלן חמד לו, כנראה, לצון, ובחר דווקא בסבתה לעשותה תנים לברק-יופי אשר פלח שממת-חיים וכלה בתוהו.

מעשה שהיה כך היה. לא בעיתו, כמות כל יצורי הטבע, שבק יפיה של היפה חיים, כי אם בטרם עת נכנס בו קטב מרירי. עוד בעצם היותו נשא נפשו לאבדנו. לא נוח היה לו מעצמו, מיאן בקיומו. האם פחדה כי יבוא עליו החתף, לכן התפללה לכליונו לאלתר? או כי שאטה אותו מברייתה? נוגה היתה בחביון עצמותה, לא יכלה לשמוח אלי גיל. וכלום מהו קלסתר פנים מלא-חן, אם לא גלי-גיל? ילדון, יד המזל בכל. אף מי שיש לו פנים כלולים בהדרם, צריך שהמזל יאיר לו פנים: ואם לא, הכל עליו משא לעייפה, אף הדר-זיו יהיה בעל-ריבו.

על הסמוכין בין הרוח העליזה והמזל המאיר חזרה סבתה הרבה פעמים, משל נקודה זו היתה מרכז הלבטים של הגיונה ורוחה גם יחד. אשרי השמחים תמיד. אך סגולת השמחה דבר שבמזל היא. לאו דווקא בעשירים שמחה. מוצא אתה עניים מרודים, שכל ימיהם עליהם כחגים וכנגדם רבים החיים בעושר ובכבוד ללא קורטוב נחת, כי גלתה השמחה מלבם. יש מי שלבו מנעים זמירות ויש מי שלבו אומר תמיד קינות. רוח הוא באנוש. סובב סובב הרוח ואל היפה הוא שב.

לא נחת ביפה מברייתה. מיום שעמדה על דעתה נקשרה תרעומת ללבה. בריה נאה זו, כשרה זו, מפני מה עלתה לה כך? הכתירה הסבתה את היפה בשם בריה – סימן, שהיא אומרת לפתוח את השער של ההלל הגדול לכבוד מחמלת-לבה. כבר כלו לה כל הקילוסין ואין מלים בפיה להגיד שבחה של זו, אלא לענוד לה כתר הבריה שאין, כנראה, למעלה ממנה. בריה פירושה אחת ויחידה, אבן יקרה, מלאך מן השמים, מכל מקום יצור מחוץ לגדר האנושי. וקרוב לוודאי שתגיע בגרם המעלות של השבחים עד לתואר בת המלכה. ואין אחרי תואר זה ולא כלום. מלכות היא השלב העליון של התפארת. אחריה אין להוסיף וממנה אסור לגרוע.

בת-מלכה זו משחר ילדותה לא היתה מרוצה מיתרון חנה ותפארתה. מפעם לפעם היתה מתמלטת מפיה התינוקי שאלה כטרוניה: דודה בריינה, למה אני יפה, ומה יהא עלי שאני יפה? למה דודה בריינה נבראתי יפה? לבי נצבט בשאלתה. היא כמו מבויישת בהדר-חינה: למה, למה הכל אומרים שאני יפת-תואר? משנה לשנה גדל מרי-יגונה על הדר-חינה. ראו בחוש, שהיגון מיטפטף והולך לתוך יפיה הזוהר כעין הזהב הטוב, כדרך שעב קלה מטפטפת שחרוריות נוגה לתוך תכלת שוחקת של בוקר קיץ עליז. בכל אור זרוע, אך דוק דק של עלטה פרוש גם על האור.

סבתה היטב היטב הבינה לרוחה של היפה, ידעה את תכונתה כדעת נפשה, כמים הפנים אל פנים הביטה אל נבכי רוחה, ואף אם לא הביטה ראתה הכל. לא נאלצה כלל להביט אליה בעיני הבשר לדעת מוצאי-רוחה, כי בקרב לבה חקוקה כחותם היפה ומתוך קול הדופק תשמע את הלמות לב היפה, תשמע קול אומר שלה גם ללא מלים. ביופיה צפון עצבונה, חינה מקור-מריה ועוצם-צערה. יען כי עששיתה לא תתן מאור גדול, הבן לא תוכל למה נדלקו מאורות היופי והחן בקלסתרה השובה כל לב? אין היופי, סבורה צביה, הולם אותה ואין היא כדאית לו. דיבור זה הביעה פעם במו פיה. לא שיחק לה מזלה ועשאה יפה יותר מדאי.

אף דעת סבתה כך היא. כל שהוא יותר מדאי יש בו טעם לגנאי. בין טוב יותר מדאי, בין יפה או חכם יותר מדאי, לפי שיותר מדאי מושך אליו את העינים, אך אין הברכה שרויה אלא על דבר הסמוי מן העין. אשרי האיש שעששיתו מאירה לפניו במידה ובשיעור, שאין אורה מוקטן רב מדאי ואף אינו מבהיק יתר על המידה. אך היפה לא נתמזל לה מזלה ועלתה פלאים ביופי שלא כדרך הטבע. לא די שהיא יפה, הריהי מעלה חן שאינו שכיח ומעל לחוט החן שפוך על פניה רוח תחנונים רבת תפנוקים וכפרוכת על ארון הקודש פרושה עליה הצניעות. חס-ושלום להחציף את יופיה, כולה הצנע לכת ותבונת אדם. על מותר חינה ויופיה נענשה הנאוה. מה בצע בפניה השוחקות, אם אין המזל משחק לה? הכל תלוי במזל, אף המזל תלוי במזל ורק מי שהשעה משחקת לו רשאי להיות בר-מזל – פסקה סבתה בשנינה קלה אחד מאותם הפסוקים הסתומים השגורים בפיה, המבדחים ומזחיחים את דעתי במחי אחד, מתוך שנוטעים בי הרגשת בגרות או משמשים לפחות סימנים לה.

קפצה לפני הדרך והמאוחר נשתרבב לתוך המוקדם: רמזי-עידוד לסימני בגרותי. עדיין לא הגעתי כלל לפרק זה, שבו הזאטוט מציץ מן החרכים לגיל הנעורים, הנצבים על סף הבגרות. הנני בסך הכל זוטר, נתון בתוך קוטן נרתיקי, ללא כל תקוה לדלג ולעבור חיש מהר על קטני. כן, השעה רחוקה לי, הימים, השבועות והחדשים מאיצים בי. אך מה טענות לי עליהם? עוד רב המהלך ממני לאדם גמור. אני ופתחיה חברי מודדים מהלך הימים, השבועות והחדשים, שיש בינינו לבין הבאים בשנים והבאים באנשים, כשם שהננו מודדים מפעם לפעם כמה רב המרחק משיעור קומתנו לשיעור גבהו של השולחן. אך המדידה אינה פועלת כלום. על כרחנו הננו מתאבקים באבק מליהם של הגדולים, כשם שהננו מתאבקים בעפר רגליהם, חוטפים שיירים מדיבוריהם, צדים מלים, “מגלחים” רמזים, מרחרחים ובולשים בין הדיבורים ומתגנבים אליהם במבטים.

והמבוגרים, דומה, במחשבה תחילה, מגלגלים שיחות למקוטעים. בוזקים מלים כדרך שבוזקים קצת מלח או סוכר טחון זעיר שם וזעיר שם בתבשיל. מסיחים בהמשכים, כגון שרישא נאמרה אתמול והסיפא היום, אף מתחילים מן האמצע. עתים יש להם שפה מיוחדת משלהם, שאינה מובנת כלל לדרדק שכמותי, ואפילו מדברים ברורות הריהם מפסיקים אותו דיבור עצמו בשהיות ואתנחתות ברווחים כאלה, שסוס טוב או נער חרוץ יכול לעבור בהם מהלך פרסה או למעלה מזה. קשה מכל אותו דיבור המרפרף מעל לדברים, נוגע ואינו נוגע בהם, כורך יחד ענין בשאינו ענין, וכשם שהוא מערבב ענינים הוא מבלבל זמנים עד שאין אתה יודע כלל מי, מה, היאך ואימתי. לא די שמבטאים חצאי-מלים, משמיעים אותם בחצי-קול או כמעט בלחש. תינח חצאי-מלים וחצי קול כדי להערים עלינו הזאטוטים, אך הבלחש מרגיז יותר מכל. לחשנות זו במעמדי נראית לי פגיעה אישית וכאילו מצעקת אלי: צא, צא לך, זאטוט, ממחיצתנו. אין מקומך בינינו. כלום אינך מבין, שאנו מסיחים בדברים שאינם מענינך? בידוע שהמבוגרים מגלגלים תמיד במיני תעלומות ואין לך ענין שאינו עולה אצלם לכלל סוד.

גזירה היא על כל סוד להיגלות לכל, אף לנו הזאטוטים. מה שלא גונב אלינו לאלתר ימים יגידו אותו לנו ושנים תסירינה הלוט מעליו. אוהב אני את הימים והשנים, כי מהם תצמח לי גאולתי. אף מפי סבתה שמעתי פעם, שהשנים נמשלו לריחים הטוחנות כל חיטה לקמח. חוש אומר לי, שאף הסודות עשויים להיטחן בריחים של השנים. בינתים אנו הקטנים, כתרנגולים צעירים, מלקטים בחטף גרעין שם וגרעין שם, מכל מה שנופל מן הריחיים אגב טחינה. שוא עמלו הגדולים להסתיר מפנינו הכל. לכן אנו מתלבטים, בין דיבוריהם, כפי שהננו מתלבטים בין רגליהם. מכל מקום הננו בולשים ומרחרחים, חוטפים דיבור, הגה או רמז, חוטפים מתוך צמאון הדעת ורעבון הגידול, חוטפים וגדלים, שולחים את מבטינו, משרבבים את אזנינו, פעמים אף את לשוננו, כלפי הדברים המוחזקים כקנינם של הגדולים, נוקבים ויורדים לתוכם, נוברים ומנקרים, מצרפים פירור לפירור וחורזים חוליה לחוליה על חוט הימים והשנים, עד שיש לנו קבלה מפי המבוגרים עצמם סיפורים, שאין בהם משום פחת וחסר, קטעי-רישות או נטולי-סיפות. ואם יש רישא וסיפא מוצא אתה מחיקות והשמטות באמצע, בעלי-מום מכל מקום ובכל זאת יצורים כהלכה, מהם נתונים לנו בחזקת ודוק ומהם בגדר וק"ל, והמבין יבין ודי לחכימא ברמיזא. טוב פגום ומקוטע מאשר לא-כלום.

ושוב לחשה רוסיה, שיש במקומותינו הרבה אילני-בכות. ערבי-נחל, המצויים הרבה, כל שכן שאומרים קינות תמיד. אפילו הצפרים, סבורה רוסיה, כשהן טסות מעל לעירנו, מצפצפות כמו בוכות. מרה שחורה דולפת מעל כל הגגות אצלנו, בדליים לשאוב. תדעי לך, בריינה, אפילו השמש בעירנו אינה מחממת, כאילו קרנים של קור ולא של חום אלה. אני מעצמי רואה זאת. פעמים, אפילו בתקופת תמוז, הנני קופאת מקור. לקרניים בעירנו טעם סמי-חלשות.

אמרה סבתה ברגוזה מעט: אי לך, רוסיה, להגיד זאת. אין מדברים על כגון זה. ואף על פי שסבתה נזפה, כמדומה, ברוסיה, לא חלקה כלל על כך, שבני עירנו לקויים במרה שחורה. אף מרמזי-פיה למדתי, שבני עירנו לקו, מי מעט ומי הרבה, במרה שחורה. היא אמרה זאת במעין פסוק המוסגר ליישב קצת את התנהגותו המוזרה של חיים דוד, בעלה של היפה. מכל תשעה הקבין של מרה שחורה שירדה לעירנו נטל הוא שמונה, משום שיש לו מוח חריף וכל המידות של בני עירנו החריפו אצלו ללא שיעור ומידה. ועליה, היפה, בריה רכה ומעונגה זו, גזר גורלה המר להיות אשתו, לישב עמו במחיצתו עלובה ושוממה, מבלי לראות אור החיים.

– גם את אור השמש אינה רואה עוד – סחה לי הסבתה בגילוי-לב, בשגגה כנראה, ותוך כדי כך נשתתקה, כמו קולה נחבא.

אך מה שסתמה סבתה בפעם זו פרץ מפיה בפעם אחרת בזעקת-שבר בהיסח הדעת, מסתמא, והוא, כי לא בכדי נתגלגלה היפה ובאה לעיר, שמרובים בה מרי-נפש ועצובים מאד. פעם אחרת, כשהיתה הסבתה שרויה בצער מתוך שהעלתה בזכרונה מעשה צביה וחיים דוד – דומה, רוב זמנים היתה מחשבתה קשורה לפרשה זו – רטנה קטעי מלים, מעורבבים לכאורה, שנצטרפו בכל זאת למגילת-יסורים מפורשת. וזו תמציתה: כל זיווג עולה יפה. אף שאינו עולה יפה עשוי יפה, כלומר, עשוי כשורה, כי כל אחד הולך לשלו. חיים דוד וצביה – כמוהו כמוה. זה השורש. אותו הניצוץ. כמו מעיסה אחת נילושו שניהם. מה כל בה נתון לה כמנה גדושה, אף כל בו כך. היא יפה עד בלי די והוא חכם שלא כדרך הטבע. חכם מחוכם. יתרון-שכלו הוא מום שבו. לכן הוא לא עלינו… כשרוצים לענוש בר-נש מודדים לו במנה גדושה ועושים אותו כלי נרחב. כלי צר מחזיק, רחב מדאי אינו מחזיק. הכל נשפך מתוכו. אף קדירה רותחת יותר מדאי עוברת על גדותיה ואין מה להגיש לשולחן. ולא עלינו הוא בעל שפע המשתפך ויוצא. אך יונת-אלם שלי, על שום מה נענשה?

פשיטא שאיני יודע עונש שהגיע ליפה מה טיבו, אין מגיד אף אין משמיע לי ענינו של “לא עלינו” ואפילו דרך רמז. אין לי אלא לתלות עיני בימים הבאים. הרבה דבורים מופלאים שמעתי מפי סבתה על הזמן. זמן, אומרת סבתה בריינה, זה מן. הוא נופל לנו ממרום ואנו בגודל איולתנו מחפשים אותו למטה בארץ, מחפשים אותו בחפזון ובמהומה רבה, רודפים אחריו לצודו והוא אינו רוצה. מרוב מרוצה בעקבותיו הננו מאבדים אותו מאחורינו. מכאן למד אני, שהזמן משול לצבי הבורח או לעוף הפורח.

פעם אחרת סחה לי סבתה, שאין הזמן אלא מקוה הימים, מקוה טהרה, פלג מים זכים, היוצא מגן העדן, שאנו יורדים לתוכו לרחוץ בנקיון את גופותינו ולזכך את נפשותינו. אך אני תופס נוסח אחר שאמרה לי פעם, והוא שהזמן כמוהו כגשם-נדבות. כל רגע טיף-טיפה היורד על ראשנו ממרום, להצמיחנו ולגדלנו מיום ליום ומשעה לשעה. תופס אני לשון אחרון, משום שרואה אני באמת, שהזמן ידו בכל. הוא מסבב את הימים, מביא שבתות ומועדים, מעלה את התינוקות לכלל נערים ואת הנערים לדרגת הבחורים, את הבחורים הוא הופך לאברכים להלבישם טליתות, הזמן עושה חופות ולויות, מגדל זקנים ארוכים, מטיל לתוכם חוטי-כסף, מלבין ראשים, ידו בכל.

הוא גם מגלה רוב תעלומות. דברים סתומים ממני לשעבר מתבררים והולכים מיום ליום. וכך באתי לידי הבנה, מה ענינו של “לא עלינו” החבוש לראשו של חיים דוד כמין כובע של ליצנים. חיים דוד, נשמע מצרופי-מליה של רוסיה, רענן, בריא ו… חסר-דעה. לא סבתה השמיעה דיבור קטלני זה לראשונה במעמדי על אדם מבוגר, אדרבה, סבתה נהגה קפידה ברוסיה, נזפה בה בטענה החוזרת ונשנית בפיה, שאין מדברים על זאת. אף העירה בסבר אי-רצון שלא הרי יתרון-דעה כהרי חסרון-דעה.

אך גם רוסיה לא טמנה ידה בצלחתה והטיחה כנגדה במענה-לשונה החמור: כלום לא מפיך, בריינה, שמענו, שכל פעם שרבונו של עולם רוצה להיפרע מבשר ודם, הוא מוסיף לו על חלקו עודף וכי כל עודף הוא גודף? וכי לא מפיך שמענו, שלא בשפע המערכה טמון מזל ברכה? כלום לא את חוזרת ואומרת תמיד, כי כל רב מדאי הוא מין אשמדאי וכל יותר מדאי יש בו טעם לגנאי? ואני אומרת לך: בריינה, שבאמת כך הוא ואין להסתיר את המרצע בתוך השק. “לא עלינו” הוא במחילה מכבודו… חכמינו אמרו: מרבה נכסים מרבה דאגה. צאי וראי: אף מרבה מעלות טובות גורם צרות-צרורות. וחכמינו אמרו אפילו, אל תצדק הרבה. כך ניתן לומר אל תתחכם הרבה ואף אל תאושר הרבה. לא כן, בריינה? כלום לא מפיך שמעתי זאת?

פיה של רוסיה היה כגלגל החוזר ומבטיה כמסמרות נטועים וכמחטים דוקרות. סבתה על כרחה השפילה את עיניה מבושה. רוסיה השכילה כמעט תמיד להפריך את דברי סבתה מדבריה עצמה, שנאמרו בשעה אחרת ולרגל ענין אחר ובניגון אחר. אך רוסיה לא דקדקה בטעמי-נגינה וגילתה בכל דבור של סבתי פשט גמור. הואיל ועמדה תמיד על הפשט, מצאה הרבה סתירות באמרי השפר של סבתה והטילה בה שתיקה של מבוכה.

אך אני זכיתי בשכר זה לבירור, שבא, אמנם, לאחר זמן, ליישר את הענין בעיני, להוציא מלבו הרך בשנים של הילדון את קוץ הסתירה. וכך אמרה: תדע לך, ילדון, כי דעה גדולה ורחבה נאה לאדם, אף יתרון-דעה פעמים אינו מזיק, ובלבד שיש שכל טוב וגוף בריא, המסוגל להכיל את השפע. אך החלש ברוחו, והוא מבעלי-מוחין, פעמים דעתו משתבשת עליו.

פתחה, כנהוג, את שיחה מן האמצע ודברה סתם. אך אני ממשיך בזכרוני את חוט הקורות, כדרך שהוא משוך לה תמיד במחשבתה, והריני מטיח בפניה שאלה: וחיים דוד, סבתה?

סבתה היתה בוודאי עסוקה בעקירת קוץ הסתירה מלבי ולא השיבה לי כמנהגה בריטון קפדני על השאלה, כי אם אמרה בסבר-רצון, כדבר איש אל בן-שיחו כערכו: לא עמד בו הכוח, ילדון, לא עמד בו הכוח. כזה הוא בעל-מוח דק. ולו מוח דק מן הדק. המוח שלו ככלי יקר, לא יכול להכיל את כל ההר. לא עמד בו הכוח לפי ש…

סבתה נעצרה לרגע בדיבורה, אם משום ששיחה, דרך כלל, היה משובש בסיקוסים של הרהורים כבדים ואם משום שהרהרה חרטה על פתחון-פיה לברר עמי סתרי-דברים. אך טבע השיחה לחייב המשך גבר על המניעות והיא צרפה לדבריה אחת מאותן ההפטרות, המשתרבבות ויוצאות לכדי יריעה, הרחבה פעמים מגוף הפרשה. "תדע לך, ילדון, לא טוב היות איש חיש-חיש. לעולם יהא אדם מהלך לאט ואל יהא נע ונד במרומים ומרחף בדמיונות. כל ריצה תבוא מהר לקצה. אין חוטפים, ילדון. כל החוטף נכווה. החי בדמיון יורד מהר לטמיון. צריך לשתות מן הכוס והשותה מן החבית פוגעת בו רוח תזזית. אסור להרחיב את הפה. השמלה הצרה מחזיקה את הגוף, רחבה לאו. וכשם שלא טוב למזוג מעט חלב לתוך כד גדול, כך לא טוב ליצוק הרבה חלב לתוך כד קטן. נר, ששלהבתו מתחלקת, דועך חיש מהר.

הרבה רמזי-דברים הגידה לי סבתה אותה שעה, ואת כולם אפשר היה לתת ענין לחיים דוד, אך יתכן שהם נאמרו לגופם. כך דרכה של סבתה: פיה נעשה כמעין המתגבר כל פעם שפותחת במשל או במוסר השכל. הרבה רמזים וכוונות משמשים אצלה בערבוביה ואי אתה יודע מה נידרש כסמוכין וגזירה שווה ומה תכלית לעצמה.

עדיין לא נפתח לי אף פתח כחודו של מחט להסתכל בקורות חיים דוד, אילולא פתחיה חברי, המעורב עם המבוגרים יותר ממני, כי בביתם אין מתלחשים כמו אצלנו וגם מפאת שיש לו, כפי שהוא אומר, אזנים פקוחות יותר לשמוע הרבה, לא הייתי יודע כלום על חיים דוד. הסכם לי עם פתחיה בעסקי שמועות וחדשות: כל לקט וחטף שלו שלי ושלי שלו. אלא שחלקו גדול משלי. כוחו בלקט השמועות, ואילו בחיבורן משיחת המבוגרים לאחדות אחת, ידי על העליונה. וכך ביגיעת שנינו יצאו לנו תולדות חיים דוד מוחוורות בחלקן ורובן מעורפל. אך חן הערפל עלינו רב משל המוחוור.

מעשה שהיה כך היה. הלך לו חיים דוד, הוא אז עוד בחור טרם-חתן, וכלל לא עמד עדיין בשידוכים, הלך לו בעצם היום ברחוב, היה יום צח ובהיר, והוא חיים דוד הלך לו ברחוב. פתאום נפל עליו פחד, אימה גדולה נפלה עליו, חדל ללכת. עמד ופחד. השמש זרחה בשמים כמו תמיד, אנשים עוברים ושבים וחיים דוד עומד ואינו זז. לפתע נשא מבטיו וראה אדם לא-אדם, מין יצור משונה, ראה ונפחד מאד. לא יודעים מה ראה. הגדולים המדברים בזאת אומרים כמה מלים בלחש ואין שומע מה הם מלחישים. אומרים שהוא ראה צל ארוך כעוף שחרחר, או אדמוני כזה, שחצן נורא, שזה היה שפיפון או שור הבר גבוה נורא. זה היה… זה היה… אפילו פתחיה מנמיך קולו ומלחש לתוך אזני. זה היה מן הלא-טובים מסתמא… המהלך בריש גלי בעצם היום, גבוה מאד וצל לו ענקי כזה, כמו מן הנהר עד לקלויז, וזנב ארוך משתרבב לו, כנפים יש לו, אחת מתקרקשת לו על האדמה והשניה עפה עד לשמים, פחד להביט עליו. צופה חיים דוד ורואה, זה לגמרי גוי קטן, גמד. ואולי קטנטן כפרת משה רבינו, אך הוא גדל והולך ונעשה ענק כגלית. ולאחר כך, לאחר כך מה? שואל אני מתוך קוצר נשימה. אף פתחיה לא הצליח לצוד מה שהיה לאחר כך.

אין לנו אלא לשער ולהוסיף נפכים בכוח הדמיון או… לצפות להמשך על ידי מעשי-ציד מוצלחים יותר לעתיד לבוא. בכגון זה אפשר לסמוך על פתחיה, הסומך על עצמו ומשדל גם אותי ואומר: “סמוך עלי”. ואכן, זה שמו וכנויו בפי: “סמוך עלי”. ועד שפתחיה “סמוך עלי” יביא לנו לקט-שמועות נוסף, הננו אוחזים בזה וגם בזה, היינו ממלאים את החסר בכוח הדמיון מתוך אמונה ובטחון בהמשך יבוא. ההמשך בא כשכר ליגיעה בפליטות-פה של הגדולים ורמזי-סבתא, ויותר מכל מתוך דבורים כמתלה-מים, הנזרקים מפי רוסיה, המעוררים על הרוב גערתה של סבתה. וזהו חלקי בשותפות של כיס אחד לשנינו ביני לפתחיה.

המשך המעשה: חיים דוד טפח כף אל כף מאימה ופחד. כיסה בשתי ידיו את עיניו לסוכך עליהן מפני הבלהות, אף צעק בקול: הושענה. יש אומרים, שהוא לא צעק כלל, אלא מיד נעשה עליו ראשו סחרחר וחשכו עיניו. לאחר כך השתטח על הקרקע בפישוט ידים ורגלים ולא זז משם, עד שבאו ונשאוהו בזרועות הביתה.

מאותו יום אין חיים דוד יוצא מביתו ואינו רואה אדם ברחוב, בורח מאור היום. אולם, פעמים בליל אפל וקודר, שגשם-זלעפות שוטף בחוץ, סופות עזות שורקות, אין נפש חיה ברחוב, צער בעלי החיים להניח כלב לשוטט בקור המשתולל, אפילו המחוצפים שבכלבים נחבאים לתוך חוריהם, כאילו העולם נשתגע, אותה שעה דווקא יש שנכנסת בו רוח גבורה. הוא פורש מהתבודדותו והולך לשוטט במאפליה ברחובות, צועד קוממיות וברגל בטוחה. עושה לו כנף, אומר פתחיה, כמו לא-אדם הוא, כי אם אחד מהלא-טובים, ואינו מפחד אפילו מפני צורה אנושית, המופיעה לפניו.

מסתבר שלא שמעתי, ובוודאי אף פתחיה חברי לא שמע, דבורים אלו מפורשים מפי הגדולים. יכול שבעלי דמיון הוסיפו כמה בדותות משלהם, אף גם מרמזי-מליה של הסבתה נסתבר כך, אלא שכל אותם הלא-טובים, השדים והמזיקים והרוחות, שאנו הזאטוטים, מבטאים אותם בחזקה, טועמים אותם ממש בשפתותינו, נחבאים בתוך המלים “לא עלינו” השגורות בפיה. לאחר כך היא מפטירה בנהמת-רוחה: חכם מחוכם, חכם עתיק, ו“לא עלינו!”, מזלה הרע של היפה גרם לכך. לא נתרחש לו אותו מעשה אלא על שום סופו לישא לאשה את היפה בנשים, שנגזרו עליה חיים בחשכות. וי לברנש שאין עששיתו מבהיקה כל צרכה.

לא נזכרה פרשת חיים דוד אלא בסמוכין לקורותיה הנוגות של היפה, שנתקפח מזלה באופן כה איום ושימש נושא לקינה שאינה פוסקת בפי סבתי. אני את הקינה שתיתי-מציתי בשחר-ימי ונכאיה נסתפגו לטל-ילדותי, אף בטרם ידעתי סיבת-יגונה של סבתי. חשקה נפשי לדעת, מה צרה נתכה על היפה, מה פגעים השתרגו עליה. חקרתי ודרשתי בעיני ובארשת-פני ואין מגיד לי מפורש. בעסקי הגדולים לא העזתי לשאול ברורות, מה, היאך ואימתי. כבר הסחתי צרת לבי, שאין ילדים שואלים ודורשים בעירנו, על אחת כמה וכמה בביתנו. שאין זו מן המידה להציע שאלות, אף אין מי שיהא נשאל. אמי שלי מוטרדה תמיד בדאגות פרנסה והיא מרת-נפש מדאגות אפילו כשהיא שוהה מעט בבית, אך היא יושבת כל הימים והערבים בחנותנו שבשוק ומצפה לקונים.

כבר אמרה לי פעם רוסיה בארשת פני רחמנות – אמהות פרנסניות אינן מרבות שיחה עם ילדיהן, קל וחומר שאינן מרבות חיבה עמהם. רואה אני בעליל, שאמי נמנעת מלשוחח עמי, אינה מביטה כלל לעיני, כאילו צער ובושה ממררים את רוחה, שכך עלה לה להיות אבא תחת אמא, יושבת חנות תחת עקרת הבית, צופיה לקונים תחת להיות צופיה הליכות הבית. ולפי שאין היא צופיה בעסקי הבית, אין היא צופה ומסתכלת אף בפני. מקוצר רוח ומעבודה קשה, אין אמא יכולה להסתכל בילדיה – אומרת סבתי.

רוסיה שכנתנו אף היא פסקה פעם את פסוקה על הענין הזה: אמא שלך לבה מר עליה, לכן גם פניה כעוסות ומבטה קשה. הואיל ואין אמי אמא, נוהגת בי סבתה מעשה אמא, חומלת אותי במבטה כאמא, מפנקת אותי בכל מאכל טוב, אף משחרתני מוסר בדיבורים נעימים. הרי יתום אני, חרדה לי וללימודי בחדר, בוחנת אותי לפעמים בשאלות ואף עונה לי על שאלות, שלא עלו כלל במחשבתי. אך לעולם אינה עונה על שאלה שלי. אין דעתה נוחה משאלות, ולא עוד אלא פעמים נוזפת בי בגללן, שמא אתרגל להיות סתם מקשן, כי אין זו מידה נאה בילדים להטריד את המבוגרים בשאלות ולהטריח עליהם בשיחות סתם.

תמה אני אם סבתה היתה באה דרך כלל לידי שיחה עמי, אילולא נהגה לשוחח עם עצמה. דרך סבתות לדבר אל עצמן, שאין להן אדם בגילן לקשור עמו שיחה. סבתה, כמדומה, מרבה שיחה עם עצמה יותר מכל האחרים. דרך אגב, מדברת היא לפעמים גם אלי במישרים. מה איכפת לי? בין בך ובין כך אני מאזין לכל דיבור וחצי-דיבור שלה. אילו אני בעל-לשון לבטא מה שבמחשבתי, הייתי אומר, שדומה היתה עלי סבתי כקדירה השפותה על כירים מוסקים של זכרונות, תמולים ושלשומים מתבשלים בתוכה, ובוודאי עומד עליה מלאך הממונה על הזכרונות ובוחש בה בתרווד. כיוון שהקדירה מרתיחה ומסתיים גמר הבישול של הרבה כברים ועשויה היא להקציף ולבעבע רב מדאי עד כדי לעבור על גדותיה, מיד סבתי פותחת את פיה ויוצאת לה משם כמין כף, לא כי כפית. קטנת-קומה, אף פניה מצטמצמים לפעמים עד כדי פרצוף זוטא, שפתיה דקות ועיניה הזעירות מסוגלות להתקטן עד כדי אפס-מבט כמעט, משל כאילו אינן.

היא נוקטת דרך כלל מידות קטנות, מפסעת בפסיעות קטנות, שותה בכוסית קטנה, מבצעת מן הפת פרוסה קטנה, אף שולה את הקדירה בכף קטנה ונוהגת לומר, שיכול אדם לפרנס את עצמו במעות קטנות. לכן נוטלת היא כפית ושולה טפין-טפין מתוך תבשילי התמולים והשלשומים המקציפים ומרתיחים עד בלי די, ועל כל שליה ושליה מלחישה, מן הסתם ללא דעת ומכל מקום בלי כוונה, את שפתותיה הדקות והמחושקות.

בינה לביני נושרות גם אל פי כמה טיפות מן המכבר בשנים, כל אחת גדולה כדמעה. פליאה היא, שניצוצין של הזכרון יורדים כפלגי דמע מעיניה. כל ילדי התמול, המתלקחים היום כבני-רשף, נותנים לבסוף קולם בבכי. אבל כך דרכו, כנראה, של שר הזמן ואין לשנות. מבשל הוא את נזיד התמולים באש תמיד על מזבח המוריד דמעות, כל שהיה לשעבר מראה-אש פורץ בזמן הזה בצורת דמעה. הזמן אבינו רוחץ את פעמיו בנחלי-דמעות בלכתו ללוות את עולליו-רגעיו למנוחת-עולמים. סבתה סחה לי פעם, שהזמן הוא דוב המכה בתוף באזני אין-סוף. פעם אחת לחשה לי, שהזמן הוא דוב שכול, שכל עולליו חלליו. ולי נדמה שלזמן אין כלל ילדים, אלא נפלים.

כל פעם שמתנוצצת בעיני סבתה ברקת לחה, זכזכה, רוחי נעכרת ונפשי מתעטפת יגון נכלם. נאה בכי לילדים, אך נדנודה של דמעה בעיני מבוגרים שובר את לבי. על אחת כמה וכמה בעיני סבתי השוחקות תמיד ומרשיפות לי בשורות טובות על מאכל ערב לחך, על סיפור מעשה מלבב, על רחשי אהבה לנכדה היתום. ומה גם שפעמים ניגרות רק דמעות קטנות, דקות מני דקות, על לחייה התינוקיות של סבתי, ולי הן כמחטים דקות הדוקרות את לבי. מזל הוא שאין לך דמעה מנצנצת בעיני סבתי, שאין עולה וזורחת כנגדה חוכה נעימה על שפתיה ואף שחקת-נחת במבטיה, שתיקת-כיפורים מלאה חן ותחנונים, כאומרת: סלח לי, ילדון, שראיתני בכך. לא אני כי אם עיני בוכיה לה, מעצמה ניגרת הדמעה. “מעצמה” היא מלה של התנצלות השגורה בפיה, הן לנציצה של אגל דמע, הן לגניחה הפורצת והן על כל רטינה ומלילה המתמלטת מפיה. כן, מעצמה.

טעמה של מעצמה זו ברור לי היטב. מכיר אני את אותותיה בכל. מעצמה מעוררת בי מחשבה זרה. מעצמה זרה. מעצמה יש ונושרת טיפת-גשם, טיפת-גשם פשוטה כמשמעה, ביום קיץ צח בהיר בשחקים. לכאורה אור גדול בעולם, השמים תכלת, כל טפח מראה צחצחות, החמה מנסרת ברקיע בעצם כוחה וגבורתה, אין סימן ענן. ולפתע טפיחה לחה על ראשך או בפניך. אתה משתאה ומשתומם: טיפה זו מנין? שמא עב קלה צמחה במרום? לאו. זוך מסביב, זוך בכול. והטיפה מניין? אתה תוהה על הראשונה ונסמכה לה שניה. ובעקבות שני הרסיסים בא השלישי, שמא מעשה-קונדס כאן. רסיסי-גשם הם ליצנים קטנים המשטים בבריות. מכאן אתה למד, שמעשי ליצנות ובדיחותא גם בחיק הטבע ואף היושבים בשמים ישחקו.

כך נראים לי רסיסי הדמע המנצנצים במבטיה השוחקים של סבתי ופעמים ניגרים על לחייה, כמשובת-חן, מהתלה מלבבת, מעין דמעת-גיל הנסוכה גם בשרב הקיץ, משל הקיץ מדושן מנעמים ושבע-שמחות, שוקק נחת עצמו עד ללא כוח להכיל את תועפות אוריו ורצי שחוקיו ונועם ניחוחיו והריהו גובר חיילים בתאוות עולם הזה ומדשן נפשו ובשרו גם בטיף-טיף של אגלי-גשם מעטים לבל יחסר המזג. ולאחר שהוא מרוחץ עדנים בנטפים מעטים, אורו זורח שבעתים ונחת-שחוקו פורחת לעילא ולעילא. אף נועם-חינה ומתק-מבטה של סבתה ושחקת הנחת בשפתותיה נעשים מזוקקים שבעתים במוצאי כל דמעה והיא כולה רחימאית לאין שיעור. אין צריך לומר שהיא נעשית אותה שעה נוחה יותר לשיחה, היינו, להמשך סיפור המעשה האחד, הציר הראשי לכל הגיגיה, הלא הוא ספור המעשה על היפה שזיווגה לא עלה יפה.

תמצא לומר: סבתה לא תגיד גם הפעם שום דיבור מפורש, מכל מקום תביע רמיזה קלה ורמיזונת בת-משמעות. אולם, לפי שעה, אין בידי מפי סבתה על הנושא הזה הטורד את מחשבתי אלא דיבורים למקוטעים ורמזים מעטים, הנתונים בחביון ערפל. אין כל דבר לאמור עליו כי הוא זה. כדרך שפעמים, בחלום, רואה אתה דברים סתומים ומעורבבים, רשות נוגעת בחברתה ועצם נעוץ במשנהו, זה לא יוצא וזה נכנס, או שכולם משמשים בערבוביה, ואתה הנך אתה כמו תמיד וגם מי שהוא אחר, מחזיק חפץ ביד והוא נמוג, מתארע מעשה רב והנה לא היו דברים מעולם. פעמים אתה רואה בחלום אש, קדירה מבעבעת ומרתיחה, תרווד אחוז ביד אלמונית שולה מן הקצף ונותן לתוך פיך. אתה מרגיש טעם ואין טעם. הכל נוצץ והכל נובל, יש שולחן ערוך ואין שולחן. התלקחה מדורה והנה אפר. היה שולחן ערוך כל טוב בשר ומטעמים ואין עוד זכר אפילו לעצמות ולפירורים. המדורה, המדורה, היא התלקחה בעוז ובתעצומות, יצאה ללהב, ודעכה כליל. מקיץ אדם משנתו והוא כולו ניעור וריק. מה אהבתי מראה המדורה בחלום.

ימים ילמדוני דעת, כי זה אורח סבתי וזה סיברה לערוך לפני את העצים לעשות בורא מאורי האש ולהחביא את השה. הכי לא שה תועה היפה? כן, פעמים היא אומרת זאת בפה מלא. שה, שה, ממלמלות שפתיה כמתוך שינה. אך איה השה? מה שה? היכן ואימתי כלתה הרעה אל השה? לא אדע דבר ברור. אז לפני ימים ושנים, ואולי שנים הרבה, עלתה מדורה עד לב השמים, נעשה עוול ליפה, עוול זועק עד לב השמים, אך שפתי סבתי כגחלים לוחשות, ואלי יגיעו רק שביבים עמומים, חידות ולא מראות, בבואות ולא גופים, רמזים ולא דיבורים מפורשים. רואה אני בכל אמרי פיה של סבתה, שאין טבעה להרצות ספור המעשה לפי סדרו, ראשון ראשון ואחרון אחרון. אין סבתה אוהבת הרצאת דברים על דרך מוקדם ומאוחר. היא כולה בלסירוגין, נוהגת הפוך לגמרי משל הרבי בחדר, המדקדק בכל ספור על השתלשלות המעשים הנאותה ואף מחייב את תלמידיו לספר דבר דבור על אפניו. אך כל אורח-שיחה ורמזי-מליה של סבתה ומבטי התמהון הלטושים עלי, בשעת תביעתי ממנה לדבר אלי סדורות, מוכיחים לי, שספור מעשה על פי הסדר הוא מופרך בעיניה מעיקרו. וכשנתתי את דעתי על כך מצאתי הוכחות בולטות, כי טבעה ודעתה אינם סובלים הרצאת-דברים סדורה ללא קפיצות ודילוגים ללא רמזי-מלים וקטעי-דיבורים, כדרך שלא גרסה כלל סיפורי מעשיות נכתבים, אך נעשים מעשים ולא מעשיות, מספרים מעשיות ואין מספרים מעשים, כי המעשים מספרים את עצמם. ואין מעשים מספרים את עצמם בבת אחת, אלא קמעה-קמעה, היום מעט ולמחר מעט. פעמים תחילת המעשה היה תמול שלשום או משכבר לגמרי, ואחר כך לא נתרחש זמן-מה כלום… ולאחר לא כלום שוב קצת ושוב לא כלום. ויש שנודע לנו, כי מה שהיה לא-כלום בעינינו היה מעשה חשוב, מבין אתה, ילדון, חשוב מאד. פעמים הסוף בא לפני ההתחלה, ויש מעשה החוזר חלילה או הולך לאחור. לא, ילדון, ענין המעשים אינו פשוט כלל.

אין תימה שהיה לה לסבתה אורח-סיפור משלה. פשיטא שלא פרשה שום פרשה, קל וחומר שלא פרשה אותה כל צרכה, על אחת כמה וכמה שלא פרשה אותה עד גמירה. ולא יתכן כלל שתזמן יחד לכפיפה אחת רישא, אמצע וסיפא של מעשה שהיה. היא לא זימנה כלל, אלא משכה ולקחה מן המזדמן, חטפה והעלתה מתוך קדירת התמול-שלשום המבעבעת נתח כל שהוא, עצם, בדל-כנף של עוף הפורח, מרטה נוצה אחת מצפור הקסמים של הזמן המתעופף, שלתה כפית מן השצף, נעצה את המזלג בזוטה כל שהיא, בפירור, הכל דרך ארעי. אך ארעי זה היקנה לכל מקרה מעופף, לכל פרט של מה בכך מן העבר, משמעות של מסתורין. כל רחש עלה לכלל התרחשות וכל פירור נתגלגל לחתיכה הראויה להתכבד מדברי הימים. הביעה מלה והנה בן-רשף ממשרפות העבר; העיפה מבט הוזה, מיד זרחה לקראתי איילת השחר של ימים נמוגים משכבר; האירה את פניה בסבר-שחוק ודומה היה עלי שהיא מקיצה חיים נרדמים ברוחה; נתנה קולה בצחקה רכה, מעלה הייתי עליה כי אי-משם רחוק יעלה לאזניה שופרו של המשיח ושוש תשיש.

לא היו במחיצת סבתי חיים בטלים, זמן הולך בטל, שעות אובדות, בבואות ללא גופים, הדים ללא מלים, עשן עולה ללא אש מתלקחת, קול ללא דברים או דממה לא קול. כל הבריאה שוקקה חיוּת, אויר העולם מלא דיבורים, לכל קול ניגון, לכל הגה אומר, לכל שיח טעם ונועם, וכשמשתפכת בפניה נצנצה של זוהר ניתנת לווית-חן של אמת ומתיקות לכל תנועה והעויה שלה. לוויית-חן זו היא סיפור המעשה בפני עצמו. סיפור המעשה עצמו לא כל שכן שהוא מלא חן של כמה וכמה לוויות: של קול ושל ניגון, של שחקה נאה ושל אתנחתה מלבבת, של דגש חזק ושל פזורות ותערובות לרוב. אין היא מספרת כלל את המעשים, אלא פורטת אותם על מיתרי הלב. וכמעט שהסחתי דעתי מהטעמה אחת, שהיא תוך ועיקר: בשעת סיפור המעשה סבתי יושבת ועוסקת במעשה ממש. אין לה בעולמה רגע של אפס-מעשה, של חיבוק ידים. הרי אינו דומה יושב בטל, המספר מעשה שהיה, לאדם חרוץ ומהיר במלאכתו, העוסק בשלו בידים ובמוח, בלב ובנפש, כל עצמותיו תאמרנה עשיה, אלא שדרך אגב פיו פולט מפעם לפעם דיבור ועוד דיבור המצטרפים לכלל מסכת של סיפור. זה עשייתו קבע ודיבורו ארעי. הארעי הוא נס, חג. אך המספר מעשים בכל יום עושה אותם חולין, מפקיעם מכלל סיפור. סבתי אינה בטלה אף לרגע. מימי לא ראיתיה יושבת כדרך השכנות על איצטבת הבית בידים ריקות ובפה מלא דיבורים. זקנות וצעירות היושבות על האיצטבות, אומרת אמי, מלשנות ומלשינות על כל העולם. אין חלקה של סבתי עם המלשנות. עסוקה היא בבישול או בנקיון, בתפירה או בכביסה, באפיה או בסריגת גרבים. אמי אומרת, שהיא כדבורה עסקנית. מכל מקום סורגת תמיד גרב אפילו עיסוקה בעבודה אחרת, זורעת “עינים” בצנוריות, וכשם שהיא מ“עיינת” את החוטים לגרבים, כן היא מ“עיינת” את הדיבורים, כל דיבור קו או תג, אלא שאין היא סורגת את הקוים והתגים של המלים על פי סדרם. סריגתה במלים סריגה ממש, היינו, לסרוגין, במקוטע, במרומז ובמקופץ. ואני מתקפץ ומתרמז ומסתרג אחריה, חוטף פירוריות ושאריות, מחבר שברים ומצרף קטעים, אורג וסורג. כדרך שיש למדים בגמרא ומתפללים תוך הסידור בדילוגים, מטילים עין לכאן ועין לשם, חוטפים פסוק מתפלה של שחרית ופסוק ממוסף ומדמים בעצמם שכבר יצאו ידי חובת תפילה.

הרבה למדתי ממידותיה של סבתי, מאורח שיחה ושיגה. מה היא דורשת סימנים ורמזים ומגישה לי הכל בעטיפה של סוד, אף אני דורש לפניה ברמזים וסמלים ובכל פעם שאני רואה אש על הכירים או נר דלוק ונפט ניצוק לתוך המנורה, הנני משבץ גמגומי-מלים לתוך כל דיבור על עששית המזל של היפה, שאין אורה מבהיק לעולם. פשיטא שאיני מדבר על כך מפורשות, אלא מבהיק ניצוצין של רמזים למשאלתי הטמירה לחדש את שיחתנו על המעשה שהיה. אשרי וטוב לי, כל שעה שתחבולה זו מועילה בידי. אותה שעה פוצחת סבתי בקינת הנכאים שנשתזרה לתוך תפילת השחרית של חיי כניגון הייחוד של קולי בעולם לעתיד לבוא. וכן תהגה סבתי נכאים:

– וי לן מאורה של העששית שאינו מאיר. וי לי. וי ליפה. מותק שלי, נעמת לי מאד, יפיפית עד בלי די. פעוטונת שלי, כענבים במדבר מצאתיך. דודאה את. הנך יפה, עיניך יונים. שמעי לי, שמעיני. בפי אדבר אליך, אתחנן לפניך, יונתי, תמתי, שובי, שובי אלי ואחזה בך, תניני חמודה לזין עיני בהדר-חינך, במאור זיוך. תניני.

סבתה אומרת לשון עתה, כשם שהיא מדברת לשון את אל היפה שאיננה כלל נוכחת. משל הזמן הוא כגלגל החוזר לרצונה ישר והפוך ובו סוב יסובו גם האנשים להופיע ככל אשר יעלה הרצון לפניה. מסתכל אני בסבתי ורואה קסמים עמה לשנות את הזמנים ולהחליף את העתים בארשת פניה, לפי החליפות ברוחה ולפי נושאי-שיחתה. בשיחה על השבת, שורה על פניה שכינת השבת; כשהיא סחה בטרדות היום הששי, הריהי לובשת צורה, כאילו יום הששי עצמו, על הפחזות והבהלה, נכנס לתוך פניה; כשהיא אומרת יום השוק, ניכרת בה העויה של עסקיות, בני אדם יחפזו ועגלות תשקשקנה וסבלים נושאים משאות, רבה הכבודה; וכשסבתה מעלה על לבה זכר החתונה, בין חתונת היפה, בין חתונת אמי או יום כלולותיה שלה, מדמה אני לראות בקלסתר-פניה צלצלי כלי הזמר ומצהלות המחולות. בארשת פניה קופץ הזמן. מה תימה, שכשהיא פותחת פיה לספר על מעשים בתמול שלשום יש לה מראה-פנים של תמול שלשום ובאמרה “אז אני עדיין ילדונת”, כאילו מתגלגלת מינה וביה לתינוקת. הזמן עולה ופורח בקלסתר פניה, מגדל פרי, צץ ונובל חליפות, נע ונד לפי המעלות והמורדות ברוחה. ויתר מכל יפרח מטה הזמן בפניה כעין וו, המהפך עבר מת להווה חי, בנשאה את דבריה על היפה. היא לא על היפה, כי אם אליה תדבר תמיד. הנה תריד בשיחה אליה:

– אל נא תתרחקי ממני, חמודה. הביטי אלי, הראיני את צורתך המאירה, שובי שובי ואחזה בך – מסיימת היא בפסוק משיר השירים השגור בפיה.

היפה אינה עושה רצונה של סבתה להביט אליה, אינה מגישה את צורתה המאירה לעיניה. נחבאת היא לה. אילולא הרגלי להימנע מן השאלות, מסורת בביתנו, הייתי מקשה: מפני מה אין היפה נותנת עצמה להעיף מבט עליה? הכי עקשנית היא? אך חלילה לי להיכנס לדברי סבתי. איני נכנס גם לשתיקתה. ושוב מדברת סבתה ברגש:

– ילדה שובבה, ילדה רעה – פותחת סבתה בגערת פינוקים, הרוויה טוב-לב וחמלה רבה. שביבי רחמנות דוקרי-לב נדלקים בבת-צחוקה, ברוך מבטה ובקמט היגונים המתהווה במצחה.

מכיר אני קמט זה בכל ניעיו וזיעיו. למראהו חש אני קמט כיוצא בו בלבי. כיוון שהקמט עומד בעינו שהות ממושכה, הריהו משרה עליה דיוקן העבר הרחוק. רואה אני שסבתה אינה שוב של היום, אלא של ימים אחרים. הנני חש שסבתה חיה לפי לוח-זמנים משלה. הרבה נתייגעתי להבין ענין זה, המנקר במוחי כשן חולה… ענין זה… כיצד לבטאו, לפרשו? הזמן של סבתה מורכב עבר והווה, נע לו כמחוג השעון קדימה ואחורה, הוא מין-זמן כלאים, שעבר הווה ועתיד משמשים בו בערבוביה. פעמים סבתה מדברת על לאלתר בלשון עבר או עתיד, כגון שאומרת אכלתי והיא עכשיו אוכלת; יהיה גשם, וטיפותיו דופקות בחזקה על הגג והחלון. יש שהיא אומרת הם שם מתפללים, היינו, שם, ב“קלויז” הסמוך לביתנו, והשעה היא אחר הצהרים, שאין מתפללים כלל. מסתמא מסיחה היא בתפילה שהיתה בשחרית.

פליאה בעיני שכנגד חוש הזמן המעורב אצלה חוש המקום בדיוק גמור. ראייתה טובה, שמיעתה חריפה, סימן מובהק התפלה, המגיעה לאזניה לכל פרטיה מן ה“קלויז” הסמוך ואינה נשמעת כראוי ליתר אנשי ביתנו. עשויה סבתה לישב בביתנו ולהתפלל עם הציבור ב“קלויז” הסמוך, לרקוד “קדושה” ולענות אמן על כל “ברכו”. לעומת כוחה לשמיעה נראית לי מופלאה ביותר מבוכתה בזמן. היא עושה עירוב תבשילין משונה בשעות ובימים, עד שאומרת, פעמים, אשתקד על מה שהיה בחודש שעבר וסוחבת תמול שלשום רחוק לתקוע אותו בתוך התמול שבלשון בני אדם, שמשמעו אתמול ממש.

איני מוצא, חס ושלום, דופי בבלבול הימים של סבתי. אדרבה, נחת היא לי ממנו. אהבתי כי אראה סבתה עושה בתוך השעות והימים כבתוך שלה, משנה עתים ומחליפה זמנים, מבלבלת ומדלגת, כדברי אמא. דילוגיה עלי אהבה. הרבה דברים יוצאים בלהיפך, אך עולם הפוך זה נעים ונחמד, מלא חידושים והפתעות. הריהי אומרת תמול שלשום ולאחר כך מפרשת לפני כמה שנים.

פעם העזתי ושאלתי את סבתי: מה משמע לפני כמה שנים?

אמרה לי: לפני כמה וכמה שנים.

חזרתי ושאלתי: מה בין כמה שנים לבין כמה וכמה?

גערה בי ואמרה: אתה ילדון ולא תבין זאת. פעמים לפני כמה או לפני כמה וכמה שנים אינן השנים שלך.

שאלתי: מפני מה אינן השנים שלי?

אמרה לי: משום שאתה אז עדיין לא נולדת.

חזרתי ושאלתי: ואיפה הייתי אז לפני שנולדתי?

לגודל הפליאה לא גערה בי, אלא השיבה בניחותה: אתה אז שרוי היית בתוך אוצר הנשמות, טבלת בים של זוהר, אברהם יצחק ויעקב אבותינו לימדו אותך תורה, מלאך נשאך על כנפיו אליהם לשמוע מפיהם תורה… תורה למדת ובזיו השכינה טבלת.

“השנים שלי ושאינן שלי”, אף דבר זה בענין הזמן של סבתה הציק לי מאז ואילך. העולם מעשה ידי בורא העולם קיים לאין-קץ, ובעולם שנים הרבה כחול הים, מהן שנים שהן שלי ושאינן שלי. כיצד להבין זאת בשכל? מה היה לפני שנולדתי ולפני שסבתי היתה חיה בעולם? ומה היה לפני שאברהם יצחק ויעקב היו חיים בעולם? מה היה לפני שהיה מה שהיה. אין לי תשובה והנני מפחד לשאול זאת אפילו את עצמי.

פעם אמרה לי סבתי, שכל השנים הן של כל האנשים. היא אמרה זאת, משל שמעה את שאלתי האילמת. היא אמרה לי בפנים שמחות, עד שהעזתי להחציף שאלה כנגדה: גם השנים שלך הן שלי?

השיבה בנועם: וודאי שלך. כל שלי הוא שלך!

– אני שנולדתי לאחריך, הייתי תמיד כשאת היית? – חזרתי ושאלתי, כי חוצפה גוררת חוצפה.

– היית, ילדון, בוודאי היית. ויש לך חלק בכל הזמן תמיד.

תענוג היה לי לשמוע זאת. סבתה לא האריכה שיחה על כך, אך אני הארכתי. הענין הוא פשוט. כל זמן שהייתי שרוי בתוך אוצר הנשמות היתה עיני צופה ומביטה מן החרכים לתוך הזמן של סבתי, של אבי ואמי, של כל האנשים בעולם.

בעולם העליון כך, שהייתי רק נשמה, וכאן בעולם התחתון, שהנני גוף ונשמה ויש לי פה ושכל ולב ויצר הרע ויצר הטוב ותורה כתובה וחומש עם רש“י ורבי ב”חדר" וסבתה טובה המספרת עמי, כל שכן שרשאי אני להציץ מן החרכים לתוך הזמן שאינו שלי. לכן הנני, מפעם לפעם, עושה מסע עד אפסי-זמן בשנים מדלג ומקפץ בזמן, מסתכל למחשכים ומציץ מן החרכים. עיני מתפלבלות. רואה אני נקודות שחורות, קטני-זבובים מרקדים כנגדי. מפחד אני שמא אתעורר ואצטרך לילך כעיוור על משענתו. בדמיוני הנני יושב במרכבה דוהרת בלהיפוך. קולה של סבתי שופע מקרוב ובמישרים אלי. הפעם סחה הסבתה קורות היפה מתחילתן, כלומר, לא כל הקורות, אלא פירור מהן, במקוטע, כנהוג, ומהתחלה ממש, היינו, מלידתה של היפה.

– מזל טוב! – אומרת הסבתה לפתע בקולה החנון. ולאחר שהות קצרה מפרשת: לא רק אני אומרת מזל טוב, הכל אומרים “מזל טוב” כשרואים את האור של הפרצופון. נפלא. יופי! אף השכנות צוהלות: פלאי-חידושים. חן העולם שפוך על פניה. שישי ושמחי, אומרת אני לחיה רחל האם, היפה בבנות נולדה לך. היופי האיר, אך המזל לא האיר. יצאו ימים ללידתה של היפה ואחי היקר, אביה… סבתה לא בטאה, אלא שלחה אצבע כלפי מעלה, שאין הסבתה מבטאת מת או נפטר, אף לא הלך לעולמו או שבק חיים. אינה נותנת פתחון-פה למלאך המות. אני מנחמת לאלמנה ואומרת לה: ראי, מלאך ירד אליך מן המרומים, מלאך החן והיופי. הגידי, חיה רחל: אשרי וטוב לי. סבתה בתחנון: הגידי, חיה רחל, אך אין חיה רחל מגדת. סבתה גוערת בה בקפידה של התחטאות: כלום ראית בחייך יפהפיה כזאת? שישי ושמחי, חיה רחל, אמרי כי טוב. אין חיה רחל מגדת. אין סבתה גוערת בה, אלא אומרת בסניגוריה עליה: אין לחיה רחל לב לשמוח. אלמנה לא-נוחמה, ילדים חמשה לה, הפעוטונת האחרונה. נתאחרה לבוא. מלאכים מתמהמהים תמיד לרדת עלי אדמות. נתמהמהה לבוא הפעוטונת. אחי, יוסף היקר, לא זכה לראות בעיניו את המלאך בצורת תינוקת. חיה רחל בשיעול תמיד. בכל זויות הבית משתעלת הדלות.

לא כסדר במגילה סדר הרצאתה של סבתה. אף פרשיה קצרה זו ניתנה קטעים ופירורים. אני, מצוות סופרים מלומדה, חברתי את השברים למסכת. המחבר על כרחו עושה אצטבאות להניח עליהן מוצרים גלמיים. אך לסבתה אין אצטבאות ואין ארון הנושא דבר, אלא הארון כביכול נושא את עצמו. כל התכנים מהלכים וצל החלוף פרוש על הכל. סבתה אומרת פעמים כי החלוף הוא חד ומשחז כחלף. הכל סוב יסוב – היא המטבע שלה.

הרגע הגיחה היפה לאויר העולם להאיר לארץ והנה היא נערה כבת שמונה. בת שמונה כבת שש עשרה לשכל טוב. עיניה שתי לבנות. הכל רואות הן, תופסת הכל. בבית אמא רואה היא עוני ודחקות. היא אוכלת את הדלות כעוגה טובה.

היפה גם עלתה יפה בכל המעלות הטובות, עושה בכל מלאכה, חרוצה להפליא, מקטנותה מושכת בעול הבית, לחם עצלות לא תאכל. רבות בנות עשו חיל, אך אין כמוה. בטח בה לב אמה. ידיה מבורכות, תופרת, רוקמת, מבשלת, הילדונת שמה את הריחים על צוארה. רחמנית גדולה, לבה נשבר למראה סבל האם. מי כמוה להשיא עצה לאם. תכשיטה.

כשסבתה אומרת תכשיטה הריהי גונחת מעומק לבה. גם באמרה היפה היא גונחת, אך אין דומה גניחה לגניחה. שאין גניחה דומה לגניחה – שמעתי מפי סבתה בתוך יתר הדברים, שאינם דומים זה לזה, שהיא מזכירה אותם לעתים מזומנות, אך שהגניחה אינה דומה לגניחה – הדגישה סבתה ביותר. וכך אמרה: יש גניחה של יגון ואנחה של ששון ושמחה, גניחה של קריאת תגר ושל קבלת תנחומים, של אוי ואללי ושל מודים אנחנו, של חומרה רבה ושל הקלה פורתא. בדקתי ומצאתי, שבגניחה על היפה פניה שוחקות; ואילו בגניחה על התכשיטה קדרות מתפרשת עליהן.

שוב אומרת סבתה: יש גניחה של קושיה וגניחה של תירוץ, גניחה לעצמה וגניחה של טענה. אך כשסבתה אומרת תכשיטה ומטילה גניחה לתוכה, חזקה שאין זו גניחה לעצמה או של טענה על מה בכך, אלא של צער, אנחה שהיגון הוא בן-זוג לה, כמוה כשוועת כאב מעומקא דלבא, קריאת תגר על הגורל המר והמזל הרע. “היתכן” הגדול. גדול כוחו של ה“יתכן” מכל קושיה. לקושיה יש תירוץ. אך ה“יתכן” של בני-משפחתנו ובני-עירנו בכל שיחת-זקנים בבית המדרש וב“קלויז”, אין עליו תשובה. כמוהו כפצע גלוי, שדמו שותת. כזו הגניחה, שסבתה מלפפת בה את התכשיטה.

התכשיטה היא בת עשר כבת עשרים לחן, עמלה חרוצה. רוב פרנסת הבית מעמלה בא. תופרת, רוקמת, עושה לילות ימים על המחט, עיניה יוצאות, אך הן מאירות כשתי אבוקות, כולה פאר שבפאר. אסור להסתכל בה מחשש עין הרע. טפו, טפו, סבתה רוקקת. כלל אין להכיר שיפת-תואר זו סוחטת את לשדה להרויח פרוסת-לחם. כל הרואה אותה אומר שיר ושבח לזה שברא צורה נאה כזו. סבתה מפטירה חרישית: אשרי הצורות הנאות, מהן אורה ושמחה לעולם, מהן נחת לאנשים. ומה יש חוץ ממעט הנחת? הרבה צער יש בעולם ונחת מעט.

תמה אני על כוח הפועל, הצפון באילו מלים, השגורות בפי המגודלים, על הגיגי-לבי ועל כוח-דמיוני. המלה נחת כרוכה על הרוב בעסקי-שידוכין. ההורים רוצים לראות נחת בבניהם, מצפים לנחת מהם, לבם נשבר באין נחת. כן, כל נחת צמודה לחתן וכלה. כשאומרים בביתנו בנוהג שבעולם או הויות העולם סימן הוא, שנושאים ונותנים בעניני אירוסין וכתיבת “תנאים”, בדין ודברים על הבטחות נדוניה שלא נתקיימו. בכל הענינים, שהמבוגרים מושלים בהם בכיפה, מדיינים על אירוסין וחתונות, על תנאים ונדוניה, על הבטחות שנתקיימו או שנתבדו, על זמני-חתונה שנדחו על ידי צד אחד, בניגוד לשני הדוחק את הקץ להעמיד חופה. בנוהג שבעולם מנסר משא ומתן בלתי פוסק על חתונות, קובעים עתים לחופה ודוחים, עומדים על המקח בנדוניה ומתפשרים, טענות ומענות וחרטות. אפילו כשאין שידוכים בעין מספרים על שידוכים, על זיווגים העולים ואינם עולים יפה. העולם מלא חתונות וספרי מעשיות על חתונות.

הרבה יש לספר. עסקי-שידוכים הם מהדברים שאין להם סוף. מתדיינים ומתנצחים ומתיישבים ומתפשרים, ובכל זאת העניינים, כנראה, על הרוב יגעים ושני הצדדים משחקים “ברוגז” ו“חבר”. דבר הלמד מעניינו, שבשיחות על עניינים אלו מרובות הלחישות והרמיזות על המפורשות. אין צריך לומר שמרבים לחישות במעמד הזאטוטים, הלהוטים להקשיב לשיחות גדולים, ובענייני שידוכים על אחת כמה וכמה. לשוא הלחישו נבוני-לחש.

הזאטוטים מקבלים את חלקם בין כך ובין כך. מקצת קולטת האוזן והרבה כוח הדמיון תורם שלו. צרה היא, שבשידוכים יש שני צדדים ועל הרוב אין צד השוה בשניהם. אילו שידוך נעשה ללא שהיות, היה אולי עולה יפה. אולם שידוכים נעשים לאט. בשידוכים מגלגלים. בא שדכן אחד ומדבר נכבדות. בא שני ואף הוא מבטיח הרים וגבעות. הענין מחייב ישוב הדעת, דרוש זמן, הזמן אינו עומד. אף שני הצדדים אינם עומדים הרבה על מקום אחד. תחילה הכלה נתונה ברום המדריגה, היא עשירה. אותו חתן בחור-חמד – כל חתן הוא בחור-חמד – הולך לנפול לבור שומן. אך עד שעומדים במשא ומתן על השידוך נהפך הגלגל על צד הכלה והוא יורד מנכסיו או יורד מקצת ממדריגתו. עתים להיפך, צד החתן יורד פלאים. כללו של דבר, לא הרי זה כהרי זה. העולם הוא גלגל החוזר. הללו עולים והללו יורדים. זה ענינם של הנוהג שבעולם ושל הנחת. נחת, נחת ואין נחת.

מי ראוי היה לנחת אם לא יולדתה של התכשיטה? היפה טרם הגיעה לפרקה וכבר קפצו עליה שדכנים לדבר בה נכבדות, סבוה גם סבבוה. גדיה קטנה וכל “פני” העיר לוטשים עליה עין להשיאה לבניהם. השדכנים אל חיה רחל כמלאכים יחפזון: תני לנו את הבת לפלוני בן פלוני מטובי העיר. גם בשחוק יכאב לב. בת! פעוטונת זו? עדיין היא בגידול – אומרת סבתה באנקה קלילה, מעין אנחה בשגגה, גניחה סתמית, צדדית, שגרתית, שאינה נעוצה כלל, לפי השערתי, בפרשת צביה, אלא בענינו של הגידול לעצמו, שכן הגידול מצד עצמו ענינו צער הראוי לרחמים. אני מוצא דרך אגב סמוכין לאותו צער הגידול המפעפע בי ומכרסמני, הוא מטייל בקרבי כמחט בבשר החי, זורע בי ניחושים מרים ומתוקים, פחדים ותקוות.

– כן – אומרת סבתה במישנה אמירה, וכל מישנה-אמירה הוא סימן לרעיון החוזר בלב – עדיין היא בגידול, למה רגשו השדכנים, למה הם דופקים עליה כמלאכי חבלה, אצים-רצים אליה להמהיר את גידולה. והתכשיטה גדלה לה לאט – סחה סבתה בשחוק על שפתותיה, שחוק של ריצוי. ואולי שחוק על משבתיהם של השדכנים. היא גדלה לאט – אומרת סבתה נכאים – לאט-לאט, אך על כל גדילה וגדילה קטנה שלה גדלות צרותיה, מתקבצות אחת לאחת וננעצות בה כקוצים. שושנה היפה מוקפת חוחים. חוחים בבשרה, ובנשמתה נעוץ לה חוח. כל הרואה פניה שוחקות תמיד אינו יכול כלל לשער מה מתחולל בנפשה. טובי העיר ואמידיה מתחרים זה בזה להשיא פרודה חמודה זו לבניהם. שדכנים באים והולכים, דופקים על הדלת, אינם משים מעל הסף.

במאמר המוסגר, המשתלב מיניה וביה לתוך השיחה, אומרת סבתה: בנוהג שבעולם – הנוהג! שוב הנוהג – כל פעם שבת ישראל נאה עומדת להגיע לפרקה, מיד צומחים שדכנים ככמהין ופטריות וגדלים חתנים כעשב השדה, משום שהכל מתאווים ליופי, נפש כל חי נכספת לצורה נאה. וכאן אבן-חן כזו. הכל נתאוו לה. והיא עדיין בעצם הגידול. דופקים עליה, מזרזים את גידולה. סבתה מפיקה מעומקא דלבא גניחה מנה אחת אפים, הן על גורלה המר של היפה והן על התאוצה הנגרמת לגידולה. מכאן אני למד שוב, שהגידול לעצמו, שנתיב הוא לאדם מששת ימי בראשית, צופן בחובו קלקול. כמוהו כפגע רע. ושמא מוטב היה לאדם להיפטר מענשו של הגידול, שסופו צרות צרורות.

– וי לן מן הגידול המוקדם – מלחישה סבתה, ספק סתם בענין לגופו וספק בסמיכות לקורות היפה.

בינתים, חלה אתנחתא קלה בשיחה ודעתה נפנית לקצת ענינים מן הצד. אך שיחה שנפסקה באמצע, חזקה שיהיה לה המשך. יצאו רגעים וסבתה אומרת: לא נתמזל לה מזלה. מן השמים נגזר עליה ליפול בחלקו של “לא עלינו”. חשובי-עירנו מחזרים אחרי האוצר היקר, וחיים דוד, תושב עיר אחרת, זוכה באוצר. הכל נעשה בחפזון, שמא יחמיצו, חס ושלום, נחלה דשנה זו. אין חוקרים ודורשים כנוהג שבעולם מי חתן מי מחותן, אין מתראים פנים כמנהג הבריות, אין שואלים עצה, אין נמלכים בדודה בריינה, היושבת בעיר המחותן, לשמוע חוות דעתה על החתן ועל יחוס המשפחה. הכל נעשה בבהלה ובחפזון. וכשבא החתן לבית הכלה מעיפים מבט רגע כמימרא, כותבים “תנאים”, פוסקים זמן החתונה, עושים הכל חיש-חיש. כל חיש-חיש הוא עסק ביש. ועיר החתן רחוקה מעיר הכלה בסך הכל שלושים פרסה. שלושים פרסה בסך הכל, חוזרת סבתא, כאילו המרחק הקטן יש בו בנותן ענין של רוגז ומרירות. למה כל כך חיה רחל להוטה אחרי השידוך? מה הפזיזות? שמא חוששת היא לבת מגודלת שתשב עד שתלבין ראשה? נזדרזה וקפצה על השידוך? שמועה שמעה, שהמחותן ר' מיכל הוא מיוחס, בן תורה ואמיד, מכובד בעירו. כן ר' מיכל מחותן נאה, בעל הבית הגון, שהכל חולקים לו כבוד. אף החתן מוכתר במעלות טובות, בתורה ובחכמה, אך מה המעלות, מה התורה ומה החכמה, והוא “לא עלינו”?

כשסבתה מזכירה שם היפה היא מטילה לתוכו גניחה, ל“לא עלינו” היא מצרפת אנחה. טבע הענינים מחייב הבחנה בין גניחה לאנחה, אף שורת האמת והיושר מחייבת אותה. מכלל מה שספרתי בגניחת סבתה אפשר לגלות פנים שלא כהלכה, שסבתה בריינה שרויה בשברון-לב ובשממון-נפש, חס ושלום, ואומרת תמיד קינות על כל המקרים הרעים, כדרך הבריות המסלסלים במרי-יגונם ומפנקים כל מכה טריה שבנפשם, משום שמחבבים, כביכול, את הצרות ויש להם מעין זחיחות הדעת כשמדפדפים בספר הפורענויות של חייהם. להשערה זו אין רגלים.

סבתה בריינה לא אהבה לחטט בפצעים, אין היא מצויה אצל הקינות, אינה גורסת עצבות לא בעינים, לא בארשת הפנים ולא בדיבור, קל וחומר לא בכלל ההתנהגות. נפשה סולדת מדרך עוצב, מפנים עקומיות ומהעויות של רחמנות. יש לה פסוקי-הגיון משלה על חלקו של הצער בחיי-אדם. היא אומרת: אין צרות אלא לכפרות. שוב היא אומרת: כל האוכל הרבה דבש, כיוון שדש דש, ולא ימתק עוד לחכו. מה חן לצרור המור, שיש בו כל בושם ואין בו קצת מרור? אילולא היסורים לא היה לנו גם חג הפורים. אך טוב לאדם לשכוח את עניו ולגרש את יגונו ולברך על הרעה כעל הטובה.

נאה דרשה סבתה בענין השמחה ונאה קיימה. שמחה לי להסתכל בה. פניה שוחקות תמיד ומבטיה אף דיבוריה נושאים ברכה והבטחה. היא שקדה לגרש דאגות, לפזר עננים, לעורר בטחון, לבשר ישועות ונחמות. אך מדי דברה במצוות השמחה, שכל הפותח בה מסייעים בידו, היא אומרת, כי עצבות מעט, היינו, קצת הרהורי עצבות, המפזזים כעננים קלים בלב, משמשים תבלין לשמחה ומוסיפים לה טעם לשבח, מזככים ומעדנים אותה, שלא תהא רעשנית וחוצפנית. שמחה נאה לה צניעות. שמחה נחבאת-לה נאה שבשמחות. טובה שמחה היוצאת מלב טהור. מסתבר שאף הגניחה של סבתה היתה מין תבלין לזכך בו את הלב השמח. פשיטא שזו היתה גניחה קלה, צפרירית, פזזנית, רוח צחה עלי שפיים, המזככת את הלב ומרוממת את הנשמה, ולא, חס ושלום, אנחה כבדה, המכעירה את הרוח ומשפילה את הנשמה. ומכאן מתחייבת ההבדלה הגמורה בין גניחה לאנחה. זו גם מידתה של סבתה, עשיית הבדלות בין הדברים שאינם דומים זה לזה מאיזה צד.

סבתה קבעה כללים להבדלה זו, הכל לפי הענין ולפי השעה וכפי המתחייב להדגשה זו או אחרת. אין גניחה אלא לקולא ואין אנחה אלא לחומרה. גניחה משמעה תקוה ובטחון, ואילו האנחה באה, חס ושלום, על אבידה שאינה חוזרת. הגניחה היא מידת החסד, האנחה דין. הגניחה אומרת גם זו לטובה והאנחה באה בטענה. הגניחה מרפאה לב, האנחה שוברתו. אך תחת לספר דיוקי-הבדלה של סבתי בין גניחה לאנחה אצטמצם לעת עתה בחילוקים שהטילה בתוך הגניחה גופה. וכך סחה פעם.

– דע לך, ילדון, לא ראי גניחה זו כראי גניחה זו. משל לקול ולניגון. לכל קול יש בת-קול והניגון עשוי בבות. בת-קול היא לוויית-טעם לקול. לפיכך יש קול, שטעמו מתוק או מר, חמוץ או חמצמץ. טעמו כיין או כחלב, כדבש וככל משקה אחר. אף הנגון רב הבבות יש לו הרבה טעמים. הוא משתפך כצחוק או כבכי, מקונן וזועק או מנחם, מרנין את הנפש, מלחיש ישועות ונחמות. הרבה דרגות בקול ובניגון, אף הגניחה כך, ילדון. יש גניחה של מתיקות ושל מרירות, של לב שמח ולב עצוב, של אמונה ובטחון ושל חולשת הדעת, חס ושלום. של אשרינו מה טוב חלקנו ושל עצבות ומרה שחורה. וזו של מרה שחורה, ילדון, היא עבירה גדולה.

שוב דקדקה סבתה בפעם אחרת ליתן סימן בקול וכיוצא בו בגניחה.

– דע לך, ילדון, יש קול אומר שירה וקול משמיע בכי, קול של שבת וקול של חול, להבדיל, וכך יש גניחה, שהיא בת שחוק הנשמה, כולה שבת. גניחה של שמחת תורה, של מצוות ומעשים טובים, של מחול כשר ושל תפילה והודיה. אבא שלי – לחשה לי לאוזן – היה גונח כל פעם שתירץ קושיה חמורה ועמד על הפשט האמיתי בתורה. אך יש גניחה, שהיא צער ורוגז, כעס וכאב, רק קושיה ללא תירוץ, מרירות הנפש ועקשנות. וזו אינה גניחה. אלא אנחה פסולה.

מכאן שגניחה זו, שסבתה הטילה בשם היפה ובאמירת “לא עלינו”, לא היתה, חס ושלום, מרה שחורה ועצבות, ובוודאי לא קינה. מקורה טבע הענין העצוב לעצמו, כדרך שהירח שופך נגוהות נוגים על עיר ומתים בלילות לא משום שדרך עוצב בו, אלא לפי שטבע-גונו בכך, ואילו בלבבות הוא זורע חדוה חרישית ותקוה נעימה. כך היתה גניחתה של הסבתא יורדת ללב כשמן זית זך, מנחמת ומעודדת, קלה ורחפנית, ללא קורטוב מרירות. הגיעו עצמכם, כיוון שבאים לספר, אפילו רק רמז שברמז, במקרי החיים של צביה היפה וחיים דוד “לא עלינו”, כלום אפשר לא למזוג לתוך הקורות הנוגות אגל-דמע ורסיס-דוי? הגניחה מאליה מתמלטת. חיים דוד חכם מחוכם שכזה, בן-טובים, שרוי כל ימיו בטובה והוא זה שקוע במרה שחורה? בשכל אין להבין זאת. נמצא, אין גניחה זו אלא מעין גלוי-דעת של פליאה. כך, בקירוב, נסתברה לי גניחה זו, שהיתה מלפפת כל פירור מסיפור המעשה על היפה. זכור לי, אני אז זאטוט וכבר ניחשתי משמעה של אותה גניחה. לא נעלמו ממני גם כמה קמטים וקפלים בה. אפילו מלים רבות, על אחת כמה וכמה רמזיהן, לא היו ברורים לי כל צרכי, הבנתי שפת הגניחה במרבית צלצליה וטעמיה.

מספר אני על כך, לפי שזהו פרט הבא ללמד על דרך השיח והשיג של הדורות ההם. שתי שפות התהלכו אז, שפת אלף-בית – שפת האב, ושפת הגניחות – שפת האם. היתה הגניחה מעין נוטריקון של הלב. חלילה לומר, שאמהותינו וסבתותינו היו רק מקוננות. אך הן דיברו מלב אל לב במיעוט-ניבים ובצמצום-מלים. לעולם המלה נוקשה והגניחה טריה. בית המשפחה, משכן ילדותנו, הוא ראש וראשון לכל בתי-אולפנה, שהקנו לנו דעת. בבית-משפחה, שקול התורה מנסר בו, קולט הילד מילדותו שיחות חולין של תלמידי חכמים, אמרי-שפר, פתגמי-חכמה. בבית-אב מנגן סופגת אוזן הילד צלילים ערבים, ולכשיגדל יהיה בן-בית בעולם הניגון. אנו, שעריסתנו עמדה בין ערבי נחל היגון הזך והגניחה היתה גירסא דינקותא, נעשינו משחר ילדותנו בקיאים ומורגלים בטוב טעם הגניחה ובחליפות צלצליה ונעימותיה, בבותיה ובחינותיה. וכי קלה הגניחה? אפילו הקלה היא מעין נובע מתיקוּת והגות.

הגניחה הצופנת בחובה השגה עמוקה אינה עשויה להיות טפלה לדבר, היא קובעת ברכה לעצמה. אין מערבבים שמחה בשמחה, וכך אין מערבבים גניחה בשיחה. לאחר שסבתה טופלת לפרט מסיפור המעשה גניחה, היא עושה אתנחתה ואינה מוסיפה עוד כל אותו יום כמעט שום נופך לסיפור. שמא נתביישה בגניחה, וגזרה על עצמה שתיקה כעונש. ושמא נימוקה אחר. כפי אשר אחזה, יש לסבתה נוהג להפסיק כל סיפור המעשה בנקודה הרתיחה של הסיפור, בעצם גבורת הצמאון, שהלב מפרפר ולהוט לשמוע עוד, כאילו רוצה היא ללמדני כיבוש היצר, שלא אהיה בעל-תאוה. כמה סימנים לי, כי זה הוא הנימוק. ואם זהו, מוכן ומזומן אני לקבל עלי את היסורים באהבה ולחכות להמשך יבוא אף על פי שיתמהמה. בטוחני, שסבתה תשוחח עמי שוב על כך, וכך היה.

לימים פתחה סבתה מאליה בשיחה. שתים שלוש מלים, רמז ועוד רמז ואנו בתוך הענין, והנה פרט חדש בסיפור. אין דעתה של סבתה נוחה מן השידוך, נפשה סולדת מן החפזון שבעשייתו. חוטפים וכותבים “תנאים” ואין שואלים כלל את דודה בריינה, כאילו אין היפה בת אחיה השוכן בגן עדן ואין היפה מחמל לבה של הדודה, בבת-עינה. על זאת ידווה לבה. פצע בנפשה. לעולם מדברת סבתה על הפצע לשון הווה, וכי יש פצע של תמול? פצע של תמול היא מכה טריה של היום. אין להמתיק אף כל שהוא פצע ישן. אין שואלים בעצתה לא על השידוך עצמו ולא על זמן החתונה. אין כותבים לה, אין כותבים לה אפילו אגרת.

– אלא מה? – מעירה סבתה מאמר המוסגר בצידוק הדין, שהיא משמיעה תמיד בזריזות להפיג קובלנה שבפיה ויש בזו גם שמינית מבקשת סליחה ומחילה על הקטרוג – אילו אני נשאלת, כלום יכולה אני לכפות דעתי על חיה רחל העלובה? וכלום יש לי דעה? מי חכם ליתן עצות עשה או לא תעשה? איש בער לא ידע. נסתרו מאתנו דרכי ההשגחה. חיה רחל היא עניה מרודה ויתומים לה עוד שלושה. המחותן ר' מיכל נכבד ואמיד, למדן וחכם, רוח הבריות נוחה הימנו. ומה יודעים אנו בענייני זיווגין? מרננים אחרי החתן. ומה אם מרננים? אף המרננים לא ידעו ולא יבינו. בעניני חתן וכלה גוזרים הכל מלמעלה וכל בינת אדם דלה – אומרת סבתה חייכנית חרוז כפול, הגורם לה כנראה, נחת, אם כי היא מצליחה לפעמים בחרוזים מעולים יותר – ההשגחה העליונה בשלה והבריות בשלהם: הם מרננים. תמיד מרננים, דרכם להיות מרננים.

– סבתה, מה הם מרננים? פורצת מפי שאלה, כנגד הנוהג בביתנו לבלי לטפול שאלות כלל, על אחת כמה וכמה בענינים שמסיחים בהם דרך רמיזה. תקלה זו באה לי משום החזרה על המלה “מרננים” בפי הסבתה, כאילו כביכול התירה היא עצמה את הרצועה לשאול ולדרוש. הרהרתי חרטה ואמרתי בהתנצלות: סבתה, אני לא שאלתי. זה נשאל מעצמו.

סבתה מעמידה פני “ברוגז” ואומרת בגערה רכה: שאלה אינה מידה. פה שואל מעצמו, כל שכן שאינו מידה. אין מעצמו, ילדון. חלילה לו לפה לדבר מעצמו. פה טעון משגיח עליו, תינוקי. אילו ניתנה הרשות ללשון, היתה דוקרת כקלשון. וששאלת מה מרננים, לא בחכמה שאלת, ילדון. המרננים בעצמם אינם יודעים מה הם מרננים. אין מרננים כלל, אך מדברים לשון הרע. הרינון הוא רכילות ולשון הרע. צריך להיזהר מן הלשונות הרעות, מן הפיות הממללים. פה ממלל אינו אלא מקלל. ממללים ולא מרננים ואתה שואל מה מרננים – מסיימת סבתה מעין נזיפה.

קבלה היא בידי, שסמוכה לנזיפה של סבתה בת-צחוק ואמירה עמומה פייסנית ופינוקית. כרעם המזדווג לברק מתלווית לריטון רגזני של הסבתה ארשת “הבה נתפייסה”. סבתה סומכת אמירה של ריצוי: הוא-הוא. מרננים שהחתן המוכתר בכל המעלות הוא קצת שלא כשורה.

כיוון שראיתי פניה המלבבות של סבתה, תתקפני חשק עז להגיע לחקר ענין המרננים, בו נעוץ, כנראה עוקץ הסיפור. שאלתי ולא בפה ממש, במלל-פני, חקקתי בפני סימן השאלה, במו עיני ראיתי סימן השאלה בהם: מה משמע קצת שלא כשורה?

סימן השאלה צעק מסתמא מעל פני. רגלים לדבר שסבתה נפגעה מן הצעקה שבפני, שכן הטיחה מיד כנגדי פנים כעוסות וגערה רגזנית: לא נאה לילדון להטריח בענין מוקשה גם לגדולים. וכי מי יודע מה? אין יודע. אמרו שהוא קצת שלא כשורה. וכי יש מי שהוא כשורה?

חושבני שדיבור זה יצא מפיה בשגגה לגמרי. ולא לי נאמר כי אם לה לעצמה נאמר. מנהג סבתה לשוחח עם עצמה, אגב שיחה עמי, מדברת על הענין ולא מן הענין, לפי הרהורים משלה. בחד-שיח הביעה דעה, שאדם הוא נשמה וכשמרננים אחרי אדם יורדים לתוך נשמתו, פותחים אותה וזורקים אותה החוצה. נשמה אוהבת צנעה. קר לה בחוץ. אין שופכים נשמה לרשות הרבים. העושה נשמה שופכים, כמוהו כעדת כלבים נובחים. אף החרוז, שנפל לתוך פיה, מוכיח, שהערה זו נאמרה לעצמה. דרכה של סבתה לסיים חד-שיח בפתגם מחורז, מוסר השכל, כי מוסר השכל נאה לו להשתבץ לתוך חרוז, כדרך שנאה לתמונה להשתכן בתוך מסגרת, העושה אותה צורה, סוגרה לעצמה. כיוון שסבתה סגרה את שיחתה עם עצמה בחרוז, עמדה וקשרה חרוז לחרוז אל הענין.

וכך אמרה: כן, ילדון, חתן נאה הוא חיים דוד. בעל קומה ויפה-צורה. כל יפה-צורה הוא קצת שלא כשורה. משול אדם לשעון: מיטלטל, מצטלצל והנה מתקלקל. ויש שהוא מתבלבל בספירה – מפטירה סבתה בבדיחות הדעת – כדרך שיש מבלבלים.

תוספת ה“מבלבלים”, השגורה בפי סבתה מעין ניגון החוזר, גורמת גם לי קצת בלבול, עד שאיני מבין מה ענינו המיוחד של “לא עלינו”, מאחר שדרך כלל יש מבלבלים. אותה שעה חשבתי, שאין סבתה מסיחה עמי על חיים דוד אלא בשביל לבלבל את הסיפור, פותחת סדק קטן להציץ ושוב סותמת ואין נראה כלום.

אין הצצה קטנה הולכת לאיבוד. יום ליום מוסיף רמז. מה שאמרה סבתה ברמיזה מתפרש אט-אט על ידי אחרים. הערפל מתפזר. מעשה בשד שפגע בחיים דוד ברחוב. חיים דוד מהלך לו ברחוב בעצם הצהרים, לפתע ראה עין בעין שד עומד לידו בצורת אדם, לוטש עליו את מבטיו, משרבב את לשונו. לא כך. תחילה נראה לו אדם מחייך אליו, אדם ממש. נתן ידו בידו ואמר לו: שלום עליך, חיים דוד. אמר לו חיים דוד: שלום עלים, ר' יהודי. שאלו לפי תומו: מי אתה ר' יהודי? לא נודע הנך לי מתמול שלשום. אמר לו: לא תכירני? אני פלוני מעיר פלמונית. אתה לא תכירני. ואני יודע שאתה חיים דוד. שוב שאלו חיים דוד: ומהיכן מר פלוני מכירני?

וכאן פלוני געה כנגדו בצחוק חרחרני ושרבב לקראתו את לשונו. עיקר הדבר, פלוני היה ארוך-קומה נורא. זקוף וגם נמוך, רצונו הוא מתארך, רצונו הוא מתגמד, מתנפח ומתכווץ ברוחב ובעובי. רגע בעל-כרס ורגע כגרוגרת דרבי צדוק, שחור וגם אדמוני. פשיטא שהיה אדמוני – אומר פתחיה חברי. ולמה נראה לו שחור? לפי שעיני חיים דוד השחירו מפחד. לבו אמר לו: זה לא-טובים. ראשו הסתובב ועיניו החשיכו, ברכיו רעדו, ברגליו קור, בראשו חום. כמעט נפל על פניו. מזל שנשא את רגליו וברח. רץ כל כוחו בו עד שהגיע לביתו. על סף הבית נתבלבל, כך בפירוש, נתבלבל, נפל והתעלף. התיזו עליו מים כדי דלי והשיבו לו את רוחו.

המעשה בשד וחיים דוד נודע לימים גם לזאטוטי ה“חדר” ורוב שיחות שלנו, הדרדקאות, בין מנחה למעריב בקלויז סובבות עליו. אך הגדולים לפי תומם סבורים, שאין אנו יודעים כלום. כל פעם שאחד זאטוט ניגש בשעת שיחתם, הם משתתקים או ממלמלים רמזים, עד שמשתתקים לגמרי. אף סבתה סבורה בטעותה, שאין הענין ידוע לי. הרבה דברים ידועים לדרדקאות, שהגדולים מדמים להעלימם מהם. אך מעשה “לא עלינו” מתאווה אני לשמוע מפי הגדולים, מפי סבתי, הנוהגת להסיח לפני קצת דברים, שאחרים מכסים אותם ממני. אף אחד מחברי אין לו סבתה כזו. אך על השד שפגע בחיים דוד אף היא אינה מספרת. ואני מעשה השד מושך לבי, דוחק בי לדעת הכל. מה זה שד בעצם היום? מניין שזה היה שד ולא אדם? שמא המעשה לא היה אלא אחיזת-עינים? פלא נורא. אלמוני לא-אדם, מטייל בעיר בצהרי היום? עומד ליד חיים דוד ומדבר אליו. הכיצד לא ראו, לא הביטו, לא עמדו להסתכל? הענין מוזר. אילו סיפרה לי הסבתה מה שהיה וכיצד היה מה שהיה, ברור ומפורש כאילו אני גופי הייתי שם.

לימים, פתחה שוב הסבתה בשיחה על היפה. ניכר שעדיין עומדת היא בהתחלת הסיפור וכל מה שסיפרה לי עד עכשיו על היפה לא היה אלא טיפונת. לפתע נזרקה מפיה מימרה, שעיקרו של הסיפור ליל החתונה.

סבתה אומרת: כל חתונה היא שמחה מהולה בתוגה, כי במקום השמחה שם העצב וכשמנגנים כלי זמר ויוצאים במחולות גוזזים צמר ומקריבים עולות. סבתה כבר ראתה בעיניה הרבה חתונות עצובות, אך חתונה עצובה כשל היפה לא ראתה עדיין. כשהתכשיטה עמדה תחת החופה היתה חופה פרושה מעל לחופה, וזו היתה חופה של יגון ואנחה. השמים התעטפו שחורים. החתונה עצמה הומיה וצוהלה והמחותנים נכבדי העיר. וכי קלה היא חתונה בבית ר' מיכלה גביר? מי מנה מספר הכלי-זמר? שלוש להקות. סיימה זו, פתחה שניה, סיימה שניה פתחה שלישית. זו יוצאת וזו נכנסת. שולחנות ערוכים כיד הגביר.

וכלום צד הכלה בא לעירו של החתן לערוך שם את החתונה? אך כך היה רצונו של ר' מיכל הנגיד המיוחס. בפירוש היתנה, שהחתונה תהיה בביתו המרווח, בקרפיף הקרשים שלו רחב הידים, שנתן אותו במתנת הדרשה קנין לצמיתות לבני הזוג. חיה רחל האלמנה סברה וקיבלה. אין מסרבים לנגיד. ר' מיכל נחפז תמיד, בהול לעסקיו. לא די לו, שנאלץ לבטל זמן על כתיבת ה“תנאים”, אומר הוא, עמד ונסע לעירה של הכלה? אין הוא יכול להוציא זמן הרבה על כתיבת ה“תנאים”. באו המחותנים עם החתן לביתה של חיה רחל, ישבו כשעה ומחצית השעה, שתו לחיים, חתמו על ה“תנאים”, קבעו את מועד החתונה ובו בערב רתמו את הסוסים וחזרו הביתה. אין זמן להתראות פנים, אין זמן לשיחה עם המחותנת, אין זמן – אומרת סבתה בהעויה רבת-היתול. נגידים אין להם זמן. הכל יש להם, ממון, מלבושים, מתנות, מרכבה וסוסים, אך זמן אין להם. השעה דוחקת אותם.

ר' מיכל הוא גביר תקיף ומעמיד על דעתו. לעולם הגביר כופה את רצונו על אחרים. רוצה הוא עומד, רוצה הוא יושב, רוצה נוסע, רוצה עושה מה שהוא רוצה. לא תמיד יודע הגביר מה שהוא רוצה. חיה רחל מבטלת את רצונה מפני רצון המחותן. תמהה חיה רחל, שאין המחותנים משוחחים עמה על נדוניה והלבשה מצד הכלה. אדרבה, המחותן ר' מיכל מבטיח מלבושי-חתונה לכלה ביד רחבה ומכבד במתנות גם את חיה רחל. אין מקשים על הגביר, ולפי שאין מקשים, מצייתים לו בכל. אומר המחותן הגביר, שרצונו לעשות את החתונה לא בעיירה של הכלה, כי אם בעירו של החתן, לא כנוהג שבעולם, מצייתים לו; אומר הגביר, שבדעתו להעמיד את החופה לא ליד ה“קלויז”, כי אם בקרפיף הקרשים הנרחב שבחצר-ביתו, אין מסרבים לו. עלה לפני המחותן הגביר במחשבה לקבוע את מועד החתונה לא יאוחר מסוף החודש, עונה האלמנה אחריו אמן.

מה הבהלה? מה החפזון? היפה עודנה בעצם הגידול. המחותנים דוחקים. ופתאום חזרו בהם. תחילה נקבעה החתונה מקץ שלושה חודשים, עמדו והפחיתו את הזמן לחודשים וחצי, כאילו, חס ושלום, מהומה בעולם. חיה רחל נענית לכל משאלותיהם של המחותנים המכובדים. שני חודשים ומחצית החודש, ילדון, מה זמן הוא זה? יום ליום והרי שבוע, שבוע ושבוע והרי חודש. חדשיים ומחצית החודש חלפו כחלום. ימים שלפני החתונה יש להם טבע לרוץ. רצים כרוחות, עפים כברקים. עד שעושים כה וכה והנה יום החופה. ימים שלפני החתונה יש להם הילוך לא של ימים סתם, מימרה זו של סבתה לעצמה נאמרה. כך דרכה של סבתה בכל שיחה עמי, בין קצרה ובין ארוכה, להגיד דבר-מה מן הצד לעצמה, בינה לבין עצמה, בלחש גמור. ושוב סבתה מגביהה את קולה ואומרת: כן, ימים שלפני החתונה נושאים רגליהם ובורחים להם. זה עתה חתמו על ה“תנאים” ומיד הגיע מועד החתונה, בא ליל החופה. הגענו, ילדון, לליל החופה.

כאן, בעצם ליל החופה נפסק הסיפור למועד לא קטן, שבועות או חודשים מעטים, ואולי רבים. לא אזכור את הקורות לפרטיהן ולא את זמניהן. המעשים צפים אלי כמתוך ערפל. הזמן בסיפור הסבתה מעיקרו לא ניתן לי ערוך כסדרו וכהלכתו, מפכה כפלג מן האז אל העתה. אלא במין סדר מהופך, שכל פירור נהיה נוהר קדימה וניסוג לאחור בקפיצות משונות. הדברים מתרחשים בדילוגים. הימים אינם נרתיקים למעשים, אלא צומחים עמהם. שר הזמן כביכול, כך אני מבין עכשו, יושב על האבניים, טווה בפלך והדברים נטווים. עתים מדמה הייתי, שהזמן כנשר יעוף מעל לראשינו ועמו כל גוזליו, מעשיו, המקננים בסתר כנפיו. וכשצופים בדברים באצטגנינות הזמן העליון, ימים כשעות יחלופו, שבועות כימים, אף חודשים רבים יהיו בעינינו כמים אחרים.

סבתה עצמה לחשה פעם דרך אגב, מסתמא לעצמה לחשה זאת, כי מי שיש לו בינה לעתים מבין, ששקר הבהלה והבל החפזון. רק השוטים רודפים אחרי ימיהם ושנותיהם, משל הללו בורחים מהם. אך החכם מונע עצמו מן הרדיפה אחריהם. שכלו יגיד לו, שלא הזמן רץ, כי אם האנשים רצים, לפי שהם פוחזים וריקים, קלי-רגלים וקלי-דעת. הואיל והם רודפים אחרי הזמן, הזמן בורח מהם. הזמן הוא גלגל החוזר ברוח וכל רודפי-רוח מסיעים חיש מהר את זמנם עד שנראים לעצמם כעוברים ובטלים תמיד.

אשרי סבתי, מהרהר אני עכשיו בכתיבת הפרק הזה, שנתברכה בסגולה – מנת נחלתם של קדמונים – להשיג את החולף כקיים. סבתי נסעה במרכבת התמיד. אך לאחרונים נתמעטו הלבבות ונשתכח מהם התמיד, לא יביטו לזמן עליון, לא יפנו לכולל, למשק הנשר לא יקשיבו. לכן אין בידם אלא נוצות מדולדלות של הנשר במעופו, פירורים ושברים. שברירי-ימים ושברירי-רגעים. לא ישמעו משק הנשר, כי אם קול המונו של גלגל החוזר.

אף אני לא שפר חלקי. כעת בשבתי אל השולחן לעשות במלאכת הזכרונות לא אוכל להגביה עוף מעל לנטל הימים, אשמע ללא הפוגה קול המון גלגל. אאזין להילוכו, לרינונו, למרי-בכיו. זבובוני הרגעים יפלו כפגרים מתים על שולחני, לתוך קסת הסופר אשר לפני, יכתימו בשחור-מראיהם את גליונות הניר הלבן, יצטברו לערימות בגנזי-זכרוני. מה מאד אשתוקק לעלות במרכבתי אל המרום מני זמן. אך נטל השחור ירבץ עלי משא לעיפה. נטל הימים, משא השנים, למה ירדו עלינו ליצוק עופרת לכנפי-רוחנו? מה לזו הערימה ולרוח באנוש, השואפת לדרור?

השנים, השנים, סביב שתו עלינו. אהה, הן ישנן רק לפי שאינן. הן הקנקן והן השיקוי, הן התמונה והן הסוגר לה, הן משקלות והן כל הנשקל, הריחים והקמח הטחון, הן היש החלוף, האש והאפר, הגוף והדמות. ובבואי כעת לדלות מר מדלי השנים ושחק ממאזני המעשים בעבר, אשמע על אחת כמה וכמה קול המונו של גלגל החוזר, אשר מאז הקורות סבב הלך על צירו כדי שבע שמיטות שנים, אם לא קצת או הרבה למעלה מכך. הה, שנים, שנות ראינו רעה, שנים קלות-צעד וכבדות-רוח! פחז כמים הייתן ובכנפיכן ראינו חורבן ודמים, ראינו תקוות שנתבדו ומשאות-נפש שהחלידו, ענבי חלומות שהבאישו. הה, שנים, שנים, לאמונה שולח בכן הרזון, אך ליאוש שמנתן גם עביתן. ואני בשבתי אל השולחן להעלות על הגליון בבואות רופפות, מספר השנים, מה לי קצת יותר שנים או קצת פחות?

פרק שני

ושמא לא ארכה אותה הפסקה כדי שנה, אלא מתוך שלא נסתייע אותו זמן בידי הסבתה לשוחח עמי ארוכות. כמה פעמים פתחה ברמזי-מלים על הענין ונאלצה להשתתק משום שיעולה הקשה. שיעולה של סבתה היה בעיני דבר של תמיהה. יש שהוא תוקפה לימים רצופים עד כדי עצירת נשימתה, עד כדי חנק חס ושלום, סוחט דמעות מעיניה הניגרות על לחייה, לבי בוכה מרחמנות. ולאחרי זאת, אין נשמע קולו ימים רבים. משל אין מיחוש זה מקנן בה, אלא בא ונטפל אליה מבחוץ, כחתול נחבא לו, והנה הוא מזנק עליה וחונקה, עד שניטל לרגעים הדיבור מפיה. באותה תקופה של הפסקה בסיפור, זכורני, היה השיעול מתנפל על סבתי תכופות. החתול לא היה מתגנב ובא וצועד חרישי אט-אט כדרכו להניח שהות להתגונן מפניו בתבונה – קבלה בידי מידי סבתי שבשכל אפשר להחליש כל כאב, שהלב מתפייס ומקבל אותו בלי פחד, באמונה ובבטחון – אלא מתנפל עליה בהרף עין כטורף נוכל, נועץ בה את צפרניו ושם מחנק לגרונה. צפורני החתול דקרו גם את לבי, שכך עלה לסבתי מחמל נפשי.

רבות סופר על סבל הילד, הרואה צער וחש מכאובים, כמוהו כבא בשנים לכל פגע, אך ידו קצרה, הו, מה קצרה להושיע לנפשו. ועדיין לא תואר בהתעטף נפשו במכאוביה למראה קרובו, מחמל לבו, הנמק בחליו, כפי שראיתי אני לעתים סבתי מיטלטלת כעלה ברוח מתגרת ידו של השיעול, פניה מחווירים ומוריקים חליפות, עיניה יוצאות מחוריהן, לשונה משתרבבת וקצף לבן ניתז מפיה – והוא דל-אונים להקל אף במעט מעינוייה, עיניו רואות וכלות ואזניו נכוות מן השיעולים הקורעים את לבו. הכי לא תדמה רחמנות הילד על אמו חסרת הישע לרחמי האם על ילד חולה אנוש? אני מבשרי אחזה לי. כל שיעול של סבתי הוא כמחט בבשרי. וסבתי כאמא היא לי, על ברכיה גדלתי. אוי לילד הרואה אמו או סבתו כאמו מתכווצת בפרפור שיעולה. לא אדע אם כל המשתעלים רוחצים פניהם בדמעותיהם או שלשיעולה של סבתה היתה סגולה מיוחדת להזריח בעיניה אותה נצנצת לחה של דמעות. אף עיני מתעוררות לבכות. רחמנות על סבתי ואף עלי ארחם, בניחוש הלב, כי לאורך זמן לא אשכח קול בכות ושיעול סבתי – עד זקנה ושיבה. כן, עד זקנה ושיבה, לא ימחו מזכרוני צלצלי שיעולה, ממעמקי לבי עולה השיעול, חותם תבנית חיי בימים האלה, עמוד יעמוד בי תמיד. לא אוכל לראות סבתי בשיעולה, על כרחי הנני מסב את פני מנגדה ושומט את מבטי אל הצד. יש שאני נועצם בשעון המתקתק התלוי מעל לדרגש, מושבה של סבתה ביום ומשכבה בלילות. ולפי שהמחשבה הולכת אחרי העינים הריני מייחד את מחשבתי על לוח השעות, ומונה את השניות והרגעים הנבלעים לתוך השיעול. רואה סבתה מבטי בלוח השעות, מיד היא גוערת בי:

– ילדון, אל תביט במורה השעות, אל תביט אל לוח השעות. אל תביט, השמעת?

אהבתי כי אשמע גערת-סבתי בי. אהבתי ריטונה ומוסרה לי. אין בפיה מוסר בלי השכל ולא גערה שאין בה מעין המיית פיוס וריצוי. לכן הנני מעמיד פני תם ואף מטיח כנגדה שאלת-תם:

– מה רעה להביט אל לוח השעות?

אומרת סבתה:

– רע אתה אומר… אי לך… אל תפתח פה… חס ושלום. לא רע… אלא שאין זו מידה להסתכל בלוח השעות…

– מפני מה? – שואל אני בעקשנות.

השעון מושכני כאילו להכעיס לאחר שיצא עליו איסור הסבתה.

– אסור להסתכל בשעון – משיבה סבתה בנענוע זרתה הכפופה מעט, כפיפה שהיא ספק רוגז ספק פיוס.

אומר אני בטענה:

– סבתה, הכי שעון הוא רשע, שאסור להסתכל בצורתו, כפי שאמרו חכמינו?

סבתה מחייכת בנחת. לעולם היא מחייכת בנחת, כששומעת מפי פסוק מן התורה או מאמר חז"ל. ולפי שהיא מחזיקה לי טובה על כך, הריהי מביעה לפני קצת דברי חכמה על ענין שעון וזמן.

– תדע לך, ילדון, שעון זה זמן. זמן הוא שמש. הזמן אש. צפור במרומים. בדברים האלה אין לעין שליטה. היש אדם מביט הרבה בשמש? מן השמש העינים מחשיכות. וגם מן האש. כשמביטים הרבה אחרי הצפור במרומים, הראש מסתובב. הזמן, ילדון, כגלגל החוזר. אסור להביט הרבה בגלגל החוזר. וכך אסור להסתכל בשעון. ישר אתה מסתכל – אומרת היא בהטעמה מתמיהה.

רואה אני בסבתה, שנוהגת בי כעת עין יפה ומדברת אלי כאיש אל רעהו, הריני חוזר ושואל:

– מה זו, סבתה, להביט ישר?

אומרת סבתה ללא צל-קפידה:

– ישר, זאת אומרת עין בעין, עין לתוך עין, ילדון. לא נאה להביט בשום דבר ישר, כפי שאתה פוקח עינים ומטיח מבט תוהה, שואל. הנך מציק בעיניך. פעמים תביט כך, כאילו שואל דבר שהנך רוצה לדעת ומוכרח לדעת. אסור, ילדון, להביט כך בשום דבר, ולא בשעון, אתה דוחק את השעות.

רצוני לשאול: מה משמע דוחק את השעות, אלא שחושש להגדיש את הסאה, לפיכך הנני מנסח את השאלה דרך הסברה משלי:

– הדוחק את השעה עושה הכל בחפזון, אף הבטת עיניו היא בחפזון. לא כן, סבתה?

– כך, כך, בדיוק כך, ילדון, הדוחק את השעה נחפז בכל, בהול ומבוהל הוא ברוחו ובמעשיו, בתנועותיו ובדבוריו. דע לך, ילדון, אין חפזון אלא לרזון וכל הרץ אורח מרבה לעצמו ולאחרים טורח.

מוזר החשק החוזר בלב לחזור על אותה עבירה עצמה, שמזהירים מפניה, כאילו יצר דוחק להתנסות באותו איסור, כדי להפוך לקח שבמוסר השכל לשיעור לדוגמה, להטיל אותו חוק, שזה עתה יצא מתוך כור האש של תוכחה תמה, לכור הצונן של הנסיון ולשוות לו צורת מטבע. עד שסבתה טורחת להרחיקני מן ההבטה במישרים הנני נועץ את מלוא מבטי ומעומקא דלבא בלוח השעון, צולל כביכול לתוכו כלבאר עמוקה, מצמיד את מבטי אל לוח השעון, מושך את לוח השעות במחשבתי, הריני חש טעם של דביקות מתוקה במראה המחוג, אצבע הזמן. היטב אדע, שסבתה משגיחה בי, מבחינה בהתרפקותי על לוח השעות. היא בוודאי מצטערת על כך. אך איני יכול לנתק את מבטי. כדרך שאומרים לזאטוט הדוהר כסיח פרא: אל תדהר, אל תרוץ, אסור לרוץ, אסור. ועל שום שגוזרים עליו את התנועה המהירה והמרוצה הבהולה, זו מתעוררת בו באש-חשק לקפוץ ולדלג. הראש סחרחר. אך הוא דוהר. הרגלים מאליהן יוצאות בדהרת משובה. אסור עלי להביט. אך הכיצד? כלום אני מביט בכוונה? עיני מביטות, יוצאות להן ומביטות. על כרחי וממילא אני מביט, הלב בוכה ואיני יכול שלא להביט.

לבי דואב וגם בעיני סבתה מפעפעת אותה נצנצה לחה. זהרורית זו, השקויה טללי-דמע בעיני סבתה, ממיתה על שפתי כל שאלה להמשך הסיפור. רע המעשה, וכך הוא. מאז ההפסקה הארוכה, כל פעם שאנו מתקרבים אל הסיפור צומח עיכוב שלא מן הענין, הגורם לסבתה מורת-רוח וזורע מבלי משים זהורית של בכי בעיניה. שוב אין העזה להגיד לה אפילו ברמז את חשקי לשמוע המשך הסיפור. מתאווה אני לשמוע. יצר דוחקני: שאל, שאל בפה, שאל בעינים, שאל ברמיזה, שאל: סבתה, מה מלילה ההוא? מה דברים סח החתן באזני כלתו בליל החתונה, בקרב קהל האורחים ורעש כלי הזמר? מה לחש לה החתן על אזנה בעצם ליל החתונה? אף סבתה, מנחש אני, רוצה לפתוח בשיחה על הענין, מכיר אני לפי הרחשנות בשפתיה, שמתלוית לה גניחה קלה, זכה, הנעוצה תמיד ברחשי-נכאים על אודות היפה. רוצה אני לפתוח בשיחה אך דבר מה מעכב. מעשה ופתחה פיה בדיבור מפורש: ובכן, ילדון, אותו ליל הכלולות… מיד נחבא קולה. הפטירה בריטון-התנצלות:

– לא, ילדון, עדיין לא.

– עדיין לא? ומתי?

– לאחר כך.

– לאחר כך אימתי?

אמרה:

– אין שואלים, ילדון, אימתי. אחר כך הוא לאחר כך. יש שעה שהיא לאחר כך.

שאלתי: מה היא שעה שהיא לאחר כך?

– היא שעת רצון

– ומהי שעת רצון?

– שעת רצון, ילדון, היא שעה שעולה רצון בלב. לכל עת, ילדון. אסור לדחוק את השעה.

רואה אני לצערי, כי כל פעם הנני עומד ליד השעה, שאסור לדחוק אותה, והסיפור מתרחק והולך ממני. הריני מבקש מסבתה סיפור אחר, משום שיש מספרים סיפורי-מעשיות – הכוונה לפתחיה המספר בין מנחה למעריב, מעשים בשדים ובמתים הנעים ונדים בעולם התוהו, כל מיני נסים ונפלאות על אוצרות כסף וזהב הנמצאים בתוך המערות של מלכות השדים ואף סיפורי מעשיות בגזלנים האורבים בדרכים – והלב נמשך אל הסיפורים ההם בפחדים גדולים.

גוערת בי סבתה ואומרת: הכי עוד תינוק אתה לשמוע סיפורי מעשיות שלא היו ולא נבראו. בר-דעת אינו שומע בבא-מעשיות. תדע לך, ילדון, סיפור הוא זה שאין מספרים אותו.

– שאין מספרים אותו? – שואל אני בתמהון, הענין כולו מוקשה בעיני – אם אין מספרים אותו…

סבתה מפסיקה אותי בחיוך מלבב, אך מבטה חמור.

– אני כך אמרתי, ילדון, אין עומדים ומספרים מעשה, אלא פעמים משוחחים ויוצא סיפור המעשה, מאליו הוא יוצא, המעשה מספר עצמו. אך אין עומדים ופותחים בסיפור המעשה. אין סיפור בלי סיבור.

הסיבור מובן לי ואינו מובן. סיבור משמע הסבר רחב, לומדים בחדר חומש עם סיבור. ילד שהגיע לחומש, ולא לבד לפירוש המלות של החומש, אלא ללימוד בחיבור פסוק לפסוק ומפרשים לפניו בעל פה, גם מה שאינו כתוב אלא מרומז בפסוק, הוא ילד שעלה לכלל סיבור. דרך משל, הכתוב בפרשת “ויחי” של יעקב “ואני בבואי מפדן ארם מתה עלי רחל”. הוא מקרא פשוט וקצר, בא רש"י ומרחיב את הדיבור ועושה סיבור בלשונו כך: "יעקב אומר ליוסף בנו, אף על פי שאני מטריח עליך להוליכני לקבר בארץ כנען, לא כך עשיתי לאמך, שהרי מתה סמוך לבית לחם, אלפים אמה כמידת תחום שבת, ולא הולכתיה אפילו לבית לחם וכו' ועיין שם עד “מעשה נבוזארדון ורחל מבכה בניה” ועד “ושבו בנים לגבולם”. זהו סיבור. פסוק אחד בחומש ולהסביר יש הרבה. פעמים משול הסיבור להר התלוי בשערה. מכניסים כוונה לתוך הפסוק. כל מיעוט המחזיק את המרובה הוא דיבור שיש לו סיבור. הסיבור הוא הפנים של החוץ, התוך של הלבוש. הצימוק של הנימוק, ניסחתי אני לאחר זמן, כשעלה במחשבתי ליצוק מטבע לשון משל סבתה. ושמא הוא החישוק של הדיוק.

רבי פיני כשיורד עליו חשק הדיבור והוא מפליג בשיחה, שעל הרוב איננו מבינים אותה כראוי, הגיד לנו פעם פשוט מהו סיבור. וכך אמר: משול הסיבור לגרעין של תבואה הטמון באדמה. הגרעין קטן, כיוון שיורד הגשם והרווה את האדמה צומח ועולה הגרעין ונעשה שבולת חיטה. עין לא תראהו, אך הוא תופח ועולה, גדל ויוצא מעמקי האדמה, מזדקף כלפי מעלה. כך גרעין שכל הטמון בפסוק אחד או מלה אחת, כשיורד עליו גשם הסיבור, מיד מתבקע ויוצא מתוכו הגרעין, לעינינו ממש הוא צומח ומגדל יבול של סברות הרבה. כשנגדל ונגיע לגמרא, אומר רבי פיני, נראה שבכוח הסיבור נעשית מימרה לסוגיה, וסוגיה היא דבר שכולו פלא. אתם הזאטוטים אינכם מסוגלים כלל להשיגו.

לא הסחתי דעתי מסוגית ליל החתונה. אך אנוס הייתי לדבר קצת על הסיבור. אהבתי את הסיבור בבית רבי, חמדתי משק כנפיו. קול הדרור נשמע לי ממנו. הלימוד הוא ערבה מייגעת המכה את הלב בשממון. עם הסיבור באה תמורה בנוף. אנו מטפסים ועולים בהר או יצאנו לדרך נפתלת. לא עוד בסדר הרגיל, כי אם דבר חידוש. אהבתי לשמוע מפי הרבי סיבור, לחזור עליו במחשבתי מלה במלה. אותה שעה אני מרגיש בחוש, שהנני גדל והולך עם הסיבור. עד כאן בתורה, שאין בה שום דבר, שהוא רק פשוט. הרבי אומר, שהתורה עשויה כפלטרין ובה אולמות מרווחים ועליות על גבי עליות ומרתפים הרבה, בהם טמונים גנזי סודות וכוונות. אין פסוק בתורה או מאמר חז"ל, שאין בהם לפנים מפסוק ומאמר לפנים ממאמר, אף אין פירוש שאינו טעון פירוש. אבל כשסבתה אומרת, שאין פותחים בסיפור משום שאין סיפור ללא סיבור או שסיפור ללא סיבור אינו ראוי לבוא בציבור, אין הדבר נראה לי כל צרכו.

אף מתוך כך למד אני כמה טוב לעלות בסולם השנים ולגדול. יום ליום מוסיף דעת. הסתום תמול מפורש היום. מפי סבתה: מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן. ואני סבור אף זו: הזמן הוא שיעשה את השכל.

יצאו שבועות או חודשים מעטים וסבתה ישבה וסחה משהו לעצמה והיתה מלווה את רחשי-שפתותיה בנענועי-ידים. מקטעי דיבוריה, שנשמעו בקול, למדתי שהיא טורפת את הקלפים של העבר וההווה יחד, בוחשת בתוך סיר הזכרונות והופכת פעמים עליונים למטה ותחתונים למעלה. נפקחו לפתע עיני שכלי ונתרחבה דעתי וכך אמרתי:

– פעם אמרה סבתה, שאין עומדים ופותחים בסיפור… וזה משום שאין כדאי לספר, אלא אם כן הסיפורים מופיעים כמעשים חיים, כי הסיבור נופח בהם רוח חיים. נכון, סבתה?

סבתה מחייכת ולעולם אינה צוחקת. אך הפעם מלאה פיה צחוק-נחת ואמרה:

– חן, חן, ילדון, בנת לרוחי, אין סיפור ללא סיבור. הסיבור הוא נשמת הסיפור. אינו דומה סיפור לסיפור. שוטים אוהבים סיפורים נעימים, קלים, המושכים את הלב. קלי-דעת הם קלים וריקים. לכן מתאווים לסיפורי-מעשים שלא היו ולא נבראו. אך ספורי-אמת לא האנשים מתאווים להם, אלא הם באים אל האנשים ומצפים לספר אותם. הם מספרים את עצמם. לא צריך לדחוק את השעה, כי אם לחכות לשעת רצון והם באים ומספרים את עצמם.

פעם אחרת הוסיפה סבתה נופך סיבור בזה הענין, וכך אמרה:

– דע לך, ילדון, סיפורי-מעשיות יש חיים ומתים. את המתים מספרים, הם נכתבים, הרוצה קורא אותם. הם מונחים וכל אחד בא ולוקח אותם. הם הפקר, ההפקר הוא שקר, הוא של הכל ואינו של שום איש. אך סיפורים חיים גנוזים בלב. שלו בלבד הם. הם אמת.

הוסיפה סבתה סיבור לסיבור להעמידני על מהותו של הסיפור, קשרה חבל בחבל ונימה בנימה, כדרך שנהג אותו אדם במשל האגדה, ששלשל את הדלי לתוך הבאר העמוקה. הרבה צער ותהיה גרם לי ענין זה. מי יתנך סבתי מתהלכת עמי חיה עלי אדמות לישב עמך יחד היום הזה לפרש לפניך הגיון-רוחי בסוגיה זו. יפה דרשת, סבתי, דעתי כדעתך. סיפורים הכתובים וערוכים בסדר ובמשטר כמו בחיים, מלאכת-מחשבתם של מחברים, אך צללי רפאים יתהלכו בהם. מרובים בהם הגופים והמעשים, אך הם עצמם רק צללים ובבואות. אין בהם דופק החיים, כי אין חיים לאחר החיים. כל העתק מת הוא. אך סיפורים, שאין בהם מתשואות החיים והמונם, שאינם מתחוללים כביכול בתוך הויות העולם, אלא מרחפים באויר העליון, תפוסים הזיה, לא כלום בהם מן הבעין והמזומן, אין להעירם ולעוררם, אלא בחסד ההשראה. הם באים ומספרים את עצמם. הם אינם מספרים את המעשים, אלא עושים את הסיפור מעשה, פרק-חיים המתחולל עכשיו ממש, רק הם לבדם משחקים לפנינו כיצורים חיים, בקרבם הורה הנפש ללדת פעלי הרוח החיה. לא ילדי הטבע הם, אלא יצורי הנס. אך הנס אינו נעשה. אליו מצפים.

שעת הרצון באה. לא חקרתי, לא שאלתי, לא הבעתי אף ברמיזה משאלה. הסבתא התחילה לספר מעצמה. אך הסיפור של סבתה אינו סיפור של מלים בלבד. המלים לא היו אלא תוים. האנקות העמומות, רמזי המבטים, העויות הדקות, החיוכים, שזרחו כלבנות על פניה, בבואות האביבים המלבלבים בנשמה, גניחות שפרצו מעומקא דלבא, בנות-קול החרדות הצומחות בנפש וקרעי-ניגונים המתמלטים מפיה, תרועות הנשמה בכיסופיה, שיח סתמי לתוך הנעלם, המיית-נכאים. זו היתה שפה נאמנה, שנגנזה בתוים. לא עוד דיבור וסיבור, כי אם משק-רגשות ומשק-מכאובים במזג אחד.

לא אעצור כוח לספר צפונות הדיבור. איככה אטבול עטי בזרימה הלוהטת ולא אוכל לטבול רוחי ובשרי במרקחה ההיא? אחת אדע: מי האיש החפץ חיים מתמול-שלשום, דשנים ורעננים, בעצם רתחתם, מתוך שצף השעה ההיא, אל יצא לשחרם במגילות הכתובות, כי אם יחפשם בכיסופי חלוף, ידלם ממעין הזכרונות, שמימיו מפכים דרך פה זך מלב שהוא לבת אש. המלים מרתיחות בתוך האנקות. סבתי שאבה מלוא חפנים יגונות מתוך נשף הכלולות של צביה וחיים דוד ושפתה את נזיד התמול-שלשום על אש התמיד שבלבה, אף יצקה שמן זית זך של דמיונה המרקיע שחקים על מדורות הזכרון.

צאינה וראינה במשתה החתונה שערך הנגיד ר' מיכל לצמד-חמד זה בקרפיף רחב הידים, כמה גדולה התכונה ומה רב הפאר. בקהל הקרואים כל טובי העיר. שותפי-עסק, אנשי-שם מכל הסביבה, באו לקחת חבל בשמחת הגביר ר' מיכל ביום חתונת בנו. מי ימלל את כל התכונה ויתאר את הכבודה, את השמחה ואת הגדולה? השולחנות ערוכים כיד המלך, שפע מטעמים ומשקאות. כלי הזמר בשלוש הלהקות נותנים זמירות ומנגינות בכנורות, תופים וחצוצרות, אבוב וחליל. אין הפסקה בין ניגון לניגון אף לא כדי רגע, שלא תהא שהיה קטנה לעצבות. הניגונים של כלי הזמר עודם מתנגנים בזכרונה, חקוקים על לבה, כאילו זה היה תמול-שלשום. הניגונים והמנגינות. אין שומעים עוד בימינו דוגמתם.

סבתה מספרת על פעלי כלי הזמר. אינו דומה ניגון לניגון ומנגן למנגן. יש פורטים על מיתרי הכנור, תוקעים לתוך החצוצרה. יש מקישים על התוף ויש פורטים על מיתרי הלבבות, תוקעים ומריעים לתוך הנשמות. יותר מכל כלי הזמר חביבה על הסבתה כנורת זו. פעמים אין שומעים אותה כמעט באזנים, אלא רינתה משתפכת ישר לתוך הלב ונבלעת בעצמות. אין היא באה מבחוץ, אלא מעמקי הלב, משל שם, בגנזי הנפש, חבויה לה הכנורת ונותנת את זמרתה, את בכיה, רוננת, הומיה, אומרת שיר והוגה נכאים. גבורה בה וחולשה. הכנורת מוצצת את הנשמה ודמעות זולגות מן העינים. לא טוב לבכות, אומרת סבתה. אדם אוהב בכי. עיניו חושקות דמעות. וכשמתרגלים בוכים הרבה. לעולם יהא אדם שליט על לבו ועיניו, לבל תהיינה דמעותיו מצויות – אומרת סבתה כמנהגה להפטיר כל שיחה במוסר השכל, שכוחו יפה להיחרת בזכרון.

שואל הזאטוט:

– הכי גם הלב בוכה סבתה, שצריך להתגבר גם על הלב שלא יבכה?

סבתה משיבה מיניה וביה:

– פשיטא שכך הוא. ואלא מי בוכה, ילדון? הלב הוא ולא אחר. מקוה הדמעות בלב הוא, מתוכו שותות העינים. הלב באר, העינים דלי. הלב אבי כל כאב, ילדון, משלבת סבתה חרוז, המתקבל על הלב, ואף השכל עונה עונה אמן. הלב ידו בכל, ילדון, הלב דופק, הלב צוחק, הלב בוכה וזועק, הלב דואג, הלב רוקד ומשתוקק, הלב חובק ומתרפק, בבוא העת הלב משתתק. הלב, ילדון, הוא כל האדם. “שכן הלב גונח ונואק” מהרהר אני אותה שעה מחשבת-מלואים לסבתי, אותו רגע ממש התמלטה מפיה אנחה. הרחמנות נוגעת עד הלב.

אני בכנור וסבתה בכנורת, כאילו עמדה על הרהורי והריהי אומרת:

– מה לי כנורת מיטיבה נגן, מה לי כלי-זמר, מה לי שאון הקרואים מה לי הסעודה השמנה וכל המטעמים, מחולות וזמר ומצהלות, והיפה לבה אבל ושומם? אוי לי מצרת לבה של הכלה, מיגונה המכרסם, מכאבה הנעכר. גם בשחוקה יכאב לבה ובאין דמעותיה ניגרות על לחיה נפשה תרחץ בדמעותיה. העינים מזילות את דמעותיהן לתוך הנפש פנימה. מרה שבדמעות, עזה שבהן, היא הדמעה הנסתרה, הניגרת קמעה-קמעה לתוך הלב. הגלויה היוצאת מן העין, יוצאת לה, כמוה כאיננה. אך היורדת למעמקים, בקרב הלב תקנן לה, תיחבא שם ותצפה לרעותה אחת לאחת מצטרפת, טיפה לטיפה, עד שצולח וגואה נחל דמעות בלב.

כלל גדול, כל סיבור של סבתה, כדמעה שבלב, עומד ומצפה לסיבור שני לזרוע אור על קצת סתומות שבראשון. לימים חזרה גם על ענין הדמעות והוסיפה נופך להסבר.

– אינה דומה דמעה לדמעה, ילדון. יש דמעה לחה ודמעה יבשה. דמעה הניגרת ללב פנימה יבשה היא. היבשה מלוחה הרבה. אך הלחה אינה מלוחה הרבה ויש שאינה כלל מרה, אלא מתוקה ומקלה על הלב. אך דמעה שבלב כולה מלח.

רבות דיברה אלי סבתה על הדמעה ורבות על הבכי. שונות, אומרת היא, הבכיות. יש בכי-צער ובכי שמחה, בכי בלחש, בכי בעין ובכי הלב, בכי ביחידות ובכי בציבור, בכי בזמר ובכי קינה ואבל. אילו באתי לפרש כל המסכת הייתי נוטע אלון-בכות תחת הסיפור על ליל החתונה בחזיון סבתי. מדמה הייתי, כי פתחון פי סבתי הוא פתחון מקור דמעותיה. כטל-דמע תזל אמרתה על תלמי לבי, ויש אשר יערוף כמטר נכאים לקחה. פעם סחה לעצמה, ואף אני שמעתי, כמה מרה כלענה דמעת הכלה, היודעת בעצם כלולותיה, כי לא תראה אף יום אחד של חיים טובים, ולא תהיה לה בעולמה אף שעה אחת של נחת רוח, כי יום חתונתה הוא יום מותה והחופה לראשה היא כמו קבר, כן, קבר. היטב היא יודעת כי עששית חייה מאורה שפול, דועך כמעט. וי לה לכלה עלובה זו, כאשר תמרר בבכיה, ושבעתים וי לה בעצרה את דמעתה לבל תיגר על לחיה. כל כלה בוכיה בליל כלולותיה ורוחצת פניה בדמעותיה. הבכי לכלה. כלות על כרחן בוכות הן. אך אוי ואבוי לכלה, שאף בכי אין בעיניה, כשם שאין שמחה בלבה. מה בצע בבכיה וחייה אבודים. לא עוד אשרה ביגונה, ולא קורטוב נחת בצערה. לבי לבי תמיד ליפה. יודעת היא את צרתה. שבעתים כאב הלב בליל החתונה.

עדיין אנו עומדים בעצם הסיבור והסיפור גופו עודנו רחוק ממני. מנהג סבתה להרבות סיבור ולמעט סיפור. חביבים עליה שיחות-ביניים, רמזים לפי שעה. מסתבר מרמזי-מליה של הסבתה, שחיי היפה בצל קורתו של “לא עלינו” הם תשעה באב ארוך. ימים וחדשים אין שיחה זזה מאותה פרשה ראשונה של מחזה היגונים, ליל החתונה. כאן הגרעין, כאן הגורל טווה בפלך את מארג הצער והזעם. בליל זה היה ליפה גלוי הצער בשבט עברתו. ראה ראתה מראש את מרי סבלה, דבר לא נעלם מעיניה בזה הלילה. לבה ניחש לה. חשך עליה עולמה בליל החתונה בקרב שפע האורות והשמחות, המנגינות והמצהלות. לרוע המזל, אף נטף דמעה לא ירד מעיניה. כלות, שהשמחה במעונן והנחת בלבן, גועות בבכי מר. אך עלובה זו, הטובעת בים של צער, מה לה כי תבכה? דמעת יתומה במה נחשבת היא?

פסוק אחרון, מובלע כהערת אגב, חרת, כנראה, סימן הפליאה והתמהון בפני, קושיה של “היתכן”, וסבתה, שטביעות עינה חדה, הריצה תשובה:

– כן, ילדון, דמעת יתומה אף היא יתומה. שערי הדמעות פתוחים רק לבעלי הנחת, אך לא ליתום ולאלמנה בכי. קב הנחת וכוס הדמעות עושות יד אחת, אך השרויים בצרה אף הדמעות להם לזרא. לעשוקים הדמעות הן מקח טעות.

אין סבתה מדירה עצמה הנאה מן החרוז אפילו כשהיא מוזגת כוס יגונים מלאה. חלילה לומר, שסבתה שלי, הלהוטה אחרי החרוז, מסיחה משום כך דעתה מן הענין גופו. לחרוז תביט, אך חיש מהר תפן אל העיקר. והריהי מסבירה בטעם והגיון:

– מדרך הבריות, שאף את שמחותיהם הם רוחצים בדמעות. טוב בכי לכל שמחה. בוכים בחתונות, בוכים בחג, בוכים בפגישות קרובים ובמושב רעים, בוכים בפגישה ובפרידה, בוכים בסעודה ובצרה, כל מעט נחת מרטיבים בדמעה. על כל צרה קטנה בוכים, על צרה גדולה, חס ושלום, כל שכן מורידים פלגי דמעות. הבריות אוהבים דמעות. הדמעות הן רפואה. הדמעות ממעטות את הצער, מזככות הלב, מקלות מהסבל. אך מה הקלה לאיש, שנפשו קן הצער והמכאובים? מי שאין מתום בנפשו לשוא ישחית את דמעותיו. הוא גועה בבכי, ממרר בבכי, יבך ולא יוכל להפסיק. אך גם דמעות רב מדאי יש בהן טעם לגנאי – שונה סבתה חרוז, שכבר השמיעתו פעם באזני.

ידוע, שסבתה אינה חוזרת על פתגם או חרוז. אולם כיוון שמסיחה עצמה על הבכי ועל הדמעות, היא נתקעת לתוך הענין והופכת בו מצדי-צדדיו, משל רוצה היא למצותו כולו ואינה נמנעת אפילו מן השינון. היא שוהה גם בשולי הענין ומוסיפה דיבור כמסמר נטוע, כדי שתהא אותה פרשה לטושה כל צרכה. וכך היא אומרת:

– כל ביש-מזל עינו צרה גם בנפשו וחס לו לתרום דמעה אפילו לעצמו. מי שהשעה משחקת לו רואה מזל-ברכה גם בבכי. בוכה ובאה לו רווחה מעט, נאנח, מתעצב קצת, וחוזר לראות בטובה. אך מוכי הגורל על כרחם מצהילים פניהם. מה בצע בבכיים?

בת-שחוק טובת-שכל זורחת בפני סבתה המלומדת. כל פסוק מן התורה או מאמר חז"ל זורעים אור בפניה ומשרים עליה רוח בדוחה. כל שכן מאמר החכם מפרקי “אבות”. היטב ראיתי ששני קמטיה הדקים, שנשתכנו בירכתי שפתותיה, כבבואות הצער שבנשמתה, כל שעת שיחתה בעסקי-דמע, נגוזו מהר. אין זו מידת סבתה לשהות הרבה בתחום הצער. בהעויה תינוקית הניעה כפת-ידה כלפי פניה, טפחה בה עליהם כדרך שזאטוט שובב מגרש זבוב בטפיחה על לחיו. מיד חלפה מעליה עננת היגון, נתישרו הקמטים בשפתותיה, פסו הדמעות. מעכשיו בא תור הפיוס. נושא השמחה מהווה גם כן ענין לשיחה נאה.

אינה דומה שמחה לשמחה. יש שמחה כמוה כקמחא טחונה, שמחה כמצה שמורה ושמחה של סובין, של סובין, ילדון. של סובין מגושמת לגמרי, מקננת בגוף. שמחה הקיבה השבעה והמלאה. הממלא כרסו באכילה או אוהב דברים בטלים, רכילות ולשון הרע, פיו מלא שחוק, נדמה שהוא שמח. אפשר אינו כלל שמח, אך הוא מתגאה ומרוצה, כאילו כל העולם שלו. הגוף השמח הוא כרעשן, אין הוא מסוגל כלל לשמחה שקטה. יש לו הנאה שהוא מרעיש. זו היא שמחה של שטות, כל עיקרה סובין, גסה ומגושמה. שומר נפשו ירחק ממנה.

אך שמחת הנפש, שהיא כמצה שמורה, יש לה קול דממה דקה. הלב מחייך. שחוק-נחת מרחף על הנשמה. כל עצמותינו תאמרנה אותה בלי קול. אין הפה משתתף לגמרי בשמחה הטובה. כששמחה בנשמה, יורדת לתוך הנפש דממה. אין צחוק. אין צווחה. מצה שמורה, ילדון, היא השמחה הטובה, השקטה. כל שאינה כמותה היא רק צריחת הקול. תדע לך, ילדון, שמחה שיש עמה צחוק הרבה, אינה שמחה. דומה הצחוק לשריקה. רק הפוחז שורק וצורח. התם והישר אינו גועה בצחוק פרוץ. היזהר, ילדון, מן הצחוק הקלוקל. התפלל לבורא יתברך שישמרך ממידה מגונה זו.

תמה אני, שסבתה יצאה הפעם מגדרה והזכירה את שמו יתברך. היא זהירה מלישא שם השם בפיה, שלא יהא הלב גס, חס ושלום, ברבונו של עולם. הרבה טרחה להבינני ברמזיה על ענין זה. ראוי להיזהר בכבוד השמות הקדושים לבל ייעשו חולין, חס ושלום. יש אנשים המקלים ראש. אינם חשים ואינם יודעים, שאינם ראויים כלל להזכרת שמו. סבתה לשיטתה: ענין השמחה תורה היא וללמוד צריך. העוסק בתורה חייב לכוון את לבו לבורא יתברך, לקשור בו את מחשבתו. ולפי שאנו לומדים תורה צריך לעשות סיג לסיג וגזירה לגזירה. וכך היא אומרת:

– הצחוק הקלוקל עבירה היא ככל חטאי הלשון. צחוק בטל כמוהו כדברים בטלים: וכשם שיש לשון הרע, יש צחוק הרע, צחוק ללא חוק, ממקור הרכילות. צחוק כמוהו כרוק. אשרי שומר פיו ולשונו מן הצחוק הרע הזה. טובה שמחה שקטה, כשרה. חדוה חרישית היא אור הגנוז לישרי לב. כל נשמה צנועה מנעימה זמירות לקונה ואורגת לו שירים, פיה מלא תמיד הלל לו. נשמת-הלל, קלת-כנף כצפור, מתרוממת מעל לצער. הכל היא מקבלת באהבה ובשמחה, אף בהתעטפה בצערה תהיה יונה הומיה.

סבתי בדברה ביונה הומיה יתקשר חוט שיחתה כמו מאליו ביפה, היונה הזכה וההומיה. והיא אומרת:

– יפתי, יעלת חן חמודה, כיונה זכה נשקפת אלי בליל חתונתך, על פיך רחפה בת-שחוק ושמחה חרישית בפניך. הכי שמחת על אשרך? לא כי על הצרה והיגון הצפונים לך. הנה אני צופיה בך, היטב אראה ללבך ואבינה לרוחך. אף שחוקך בפיך הוא שחוק על מרי גורלך. הבטת מסביבך כמו לא תראי נפש חיה בקרבתך. צללים סובבוך. ראיתי מבטיך, בנתי אותם. כאשר תביטי אל עין החיים רוח החיים יפעמך, חיים בך ועמך, ינוסו ממך יגון ואנחה, ושמחה וששון ישיגוך, אף צל צער אין במבטך, שכינת החדוה שורה עליך ואוצלת לך זוהר שמימי, נשמת כל חי תעלוז בקרבך, צפרים ירננו מקולך. כל הרואה אותך יאמר האח, יופי. אך כאשר תשיתי את מבטך במתים, הלא תביטי מות ותרדי לאופל. רק מות תראי. הכי לא אראה, לא אחוש, כלה יפה, כי תשבי בליל כלולותיך בין הקרואים ליד חתנך ורוחך מרחפת על הקברים? יפתי, היטב אראה – אומרת סבתי לנפשה לשון הווה, משל בזה הרגע – מתים סבבוך, פעוטתי שלי, כל השוכנים בעולם האמת מבני משפחתנו רבת הסבל באו בליל כלולותיך והתיצבו לידך. לא שמחה הביאו לך, כי אם צער הרבה. רכה וענוגה הנך, טובת לב ורחמניה. תחת לשמוח על החיים הטובים הבאים לקראתך בכית על המתים משכבר. עיני ראו זאת, לבי חש, ויותר משתבכי על גורלך תבכי את קרובינו ויקירינו, שהלכו לעולמם בטרם עת. בית עלמין הבאת אל חופתך. בעצם ליל החופה לא שכחת את קרובי המשפחה. לא לך, ענוגה, לישב כאורח הכלות ולצפות לדברי הבדחן לעורר בך עצבך ויגונך, להעירך ולעוררך בהגיון פיו. בכי, בכי כלה שתחיה. את עצמך מעוררת את מקור דמעך. חרש בכית ודמעתך לא על לחייך ניגרה, כי אם למסתרי נפשך זלגה לה. אותה שעה פתח “לא עלינו” היושב לידך ולחש לך על אזנך… סבתה לא פירשה מה לחש לה. סתמה את השיחה ולא גילתה אף רמז לעיקר הסיפור.

הרבה יגעתי לשמור לשוני לבל תפרוץ מפי שאלה כטענה: מה סח לה “לא עלינו”? חוש לחש לי לעמוד שוב בנסיון לבלי לדחוק את השעה, כי רק על ידי כיבוש היצר אמצא חן בעיני סבתי לזכותני ברצונה הטוב בשיחה גלויה על הענין. אותה שעה ידעתי ברור, שלא יעלה בידי לעולם לשמוע מפי סבתה קורות היפה מנעוריה, קורות ליל החתונה במיוחד, כל שכן לא פרשת סבלה הגדול במרוצת הימים והשנים כסדרן, במחיצת חיים דוד בעלה, לפי הסדר של רישא, מציעתה וסיפא, לפי מוקדם ומאוחר שבהגיון או על דרך השתלשלות המקרים. זו סבתה שלי וזו דרך שיחה. סבתי לשיטתה נוהגת: אין סיפור ללא סיבור ואין דיבור שאינו בגדר חיבור המצטרף מקטעי מלים ומשאריות של שיחות מתמול-שלשום. רואה אני, שהנני בעיניה אפרוח שמלקיטים לו במפוזר גרעיני-דוחן להרגילו באומנות הלקיטה ובכושר ההליכה ומחייבים אותו צעידה על כל נקירה ונקירה. אף סבתא מפזרת לפני פירורים ושיירים, מפרנסת אותי בזוטות ובנסורת של מעשים ודיבורים, מעניקה לי נקודיות סתומות, חיוורות, דקות, בבואות עמומות. אין ברירה לפני אלא לעצור לשוני, לישב דומם ולצפות לשעת רצון.

אין סוד לעולם. לימים, כששמעתי מפי רבי פיני מאמר חכמים, שיותר ממה שהעגל רוצה לינוק רוצה הפרה להניק, מיד דנתי משל זה על סבתי ועלי ולבי נתמלא תקוה ובטחון, כי בקרוב תבוא משאלת לבי וסבתי תתעורר מעצמה להרחיב את הסיפור על ליל החתונה. וכך היה. לא עברו ימים מרובים וסבתה נתעוררה ללא כל סיבה לכאורה ושאלתני:

– ואתה, ילדון, מה סבור אתה הוא סח לה?

אף על פי שלא הבהירה את השאלה ולא רמזה כלום, עניתי מיד:

– שואלת את ל“לא עלינו”?

בת-שחוק של חן-חן למעלת זכרוני או למהירות תפישתי זרחה בפני סבתה. מבטיה הפיקו נחת של מורה, שהצליח במבחנו לתלמידו לידע אם הנושא קשור ללבו ונעוץ בזכרונו, ולפי שהוא מחזיק טובה לעצמו בזכות הזרע הטוב, שצמח בלב תלמידו, הוא גודש לו את סאתו בציון טוב ובתוספת הסברה. סבתה אמרה ללא שהיה והעלמה, הנהוגים אצלה:

– הגע בעצמך, ילדון, מה עלול “לא עלינו” ללחוש באזנה של כלתו היפהפיה בעצם ליל החתונה. הריהו סח לה בלחישה: שמא תגידי לי, יעלת חן שלי, למה הקהל מקפץ ומרקד ברוב מצהלות בחתונתנו? וכי משום ששני שוטים שכמותנו נכנסו לחופה להיקבר תשע אמות באדמה לכל ימי חייהם, מצווים הללו להיות שמחים ומרקדים, מפזזים ומכרכרים כעגלים? השמעת, ילדון, לשון זו? כך במלים אלו לחש לה על אזנה. מה לשון היא זו בפי חתן בליל חתונתו? – שואלת סבתה בטענה ענינית, כאדם הנמלך בחברו.

פליאה בעיני: בנוהג מביעה לפעמים סבתי דיבורים פשוטים, כגון שחמה זורחת, או להיפך, גשם יורד, צפור מפסעת בקצה הגג מנגד, פטי האילם נושא המים זה עתה עבר ברחוב עמוס שני דליים, וכל כגון אלו שיחות על מקרים של מה בכך, בניגון של המיה וחרדה, משל הויות החולפות לעיניה הן מעשים המתחוללים בקרבה פנימה, הגורמים לה התרגשות הנפש ופעמים אף רוגז עצבים. ואילו את עוקצה של שיחת חיים דוד וצביה הכלה בליל החתונה, תוכה צפון חזיון-בלהות, השמיעה בפנים שוחקות כמעט, בנחת-קול, ללא העויה של צער בפניה ובת קול של תרעומת בקולה. אמרה זאת פשוט-פשוט. ראיתי בחוש מה ידווה לבה ונעכר כאבה על הענין הרע הזה.

ימים למדוני בינה, כי מזג האויר השקט בארשת פניה משתקף בסדר הפוך מן האקלים הסוער שבנפשה. בשעת התרגשותה פניה שקטים לגמרי ואף עין בוחנת לא תכיר כלום. סבתי מחמל נפשי, היטב ידעתי את תכונתך. את שפותה על אש הזכרונות תמיד. כסיר ערוך לבך לבשל נזיד תמול-שלשום. אינו דומה תמול-שלשום אחד למשנהו. עתים סבתה מבשלת בקדירתה תמול זוטא ועתים מטילה לתוכה תמול ארוך, המכונה תמול-שלשום, יש שקדירתה מלאה וגדושה, מרתיחה ומפעפעת, עומדת כמעט-כמעט לגלוש, ויש שאין בה אלא תבשיל מועט שפות בירכתי הכיריים, תבשיל שאין בו צורך דחוף, אלא שלא להוציא מקום חלק בכיריים.

ומאחר שיש לסבתה ברגע זה פנים שוחקות ומעין אור של נחת זרוע בהן, כאילו חסד גדול פקד אותה או בשורה טובה הגיעה אליה, בשורה המדשנת לב, משער אני, כפי שלמדתי מן הנסיון שהרבה מתבשל בלבה, מפעפע בסערת-רגש ונחשול העולה שם הוא לא יום קטנות, אלא יום גדולות. הואיל ואיני בטוח כל צרכי בדבר, הריני גונב מבט מן הצד ורואה, שקלסתר פניה נצטמצם לקטון-קלסתר, כשל תינוק. מיד נתחוור לי בהחלט, כי לב סבתי רועש-גועש.

הרבה פליאות בי על אודות סבתי, הגדולה שבהן היא התמורות המהירות במראיה. ברגע כמימרא היא פושטת צורה ולובשת צורה, מרחיבה ומאריכה פניה, או מקטינה אותן להדהים. הנה היא קשישה והנה ארשת ילדותית לה. שמחה ועצבות, רוממות רוח ודכאון, גאון ושבר, נותנים בה את אותותיהם לסירוגין.

הצצתי בסבתי באלכסון, ברפרוף, וראיתיה מכווצה, מבוטלה לעצמה, משל לרצונה היא חיה וקיימה לרצונה כאילו אינה. כצביה היא נכנסת לתוך-תוכה, מסולקת לה. שוב הסתכלתי בה וראיתיה בוטחה ורעננה, כמו חיים חדשים נכנסו לתוכה. מבלי משים עשיתי גזירה שווה בין סבתי לנהר עירנו, המכונה אופיסט. לכאורה נהר צנוע ונחבא לו בין חופיו, נוהג גליו בענוה, חרישי מאד – מקנא אני בתושבי ערים, שיש שם, לפי מה שסיפר פתחיה מפי אביו, נהרות איתנים הגועשים תמיד ויש מהם רעש, געש. ברעש שמחה. לא כן? – אך האופיסט שלנו הוא צנוע וענוותן, אינו משיח עצמו בקול רם, אפילו זורקים לתוכו גירי-אבנים אינו מעלה בועות חזקות. זוטני הוא בכל. אין בו דגים גדולים, אלא דגיגונים. אולם קטון-יצור זה, פשטן ושקטן, כיוון שבא מועד האביב, בהפשרת השלגים, נעשה רעשן וגעשן, פורץ ועובר את חופיו, עושה כל מיני מעשי משובה, לובש לפתע מראה גדול ותקיף. עולה חרון אפו והוא מוכן ומזומן להפוך את העולם לתוהו ובוהו. אומרים, כי לא מן החכמה היא לשפוט את נהרנו למראה עינים. ר' הירש הפיקח, החריף שלנו, סבור, כי רק שוטים טועים ואומרים שנהרנו שקט בדממתו וסוער ברעשו, ההיפך הוא נכון. בהיות שלוה על חלקתו הוא גועש ורועש במצולותיו, ואילו בעידנא דריתחא, כשהוא נעשה רעשן ויוצא מכליו, דעו לכם שדעתו נתקררה עליו, ושוב אין מוראו עוד עלינו. צאו וראו, אומר הוא, כמה קרבנות בלע נהר תם זה למצולותיו במועדי השקט כביכול. אין תוכו כברו. סוער במצולותיו. ולהיפך, כשסביבו נסער מאד, יורד השקט למעמקיו… ומי פתי ילך לטבול בנהר דו-פרצופי כזה, שתוכו מלא מרמה? אומר ר' הירש חריף: ילדים, היזהרו מפני האופיסט בזמן שהוא שרוי בנחת, (אגב, ילדים בפי ר' הירש חריף אין משמע ילדים דווקא, אלא, אדרבה, מבוגרים וקשישים. זה שיחו של ר' הירש חריף, הכל אצלו בלהיפך. הוא רואה בלהיפך. מדבר על כל ענין בלשון סגי נהור. גדול הוא אצלו קטן וקטן גדול, שחור פעמים לבן ולבן שחור. על שוטים אומר הוא, שהם פקחים וכל הפקחים מוחזקים אצלו טפשים גמורים).

כן, מבלי משים עולה במחשבתי גזירה שווה בין סבתי לנהר עירנו. אף היא סערתה שקט, שמחתה עצבות, פניה השוחקות מחפות על לבה הנסער במצולותיו. רואה אני שעל כרחה אינה שומרת כעת על לשונה ומספרת עמו: כאיש עם רעהו על שיחה אחת שבין החתן והכלה בליל החתונה.

– מה לשון היא זו בפי חתן על אוזן כלתו בליל החתונה? – טוענת היא כנגדי בסבר-פנים חמור, משל אני חיים דוד העבריין ועלי לפשפש במעשי – מה לשון היא זו? אסור, אם יש בשיחה זו שכל טוב. דברי הבאי, אין שכל… אין שכל…

קול הסבתה מרטט ומליה גוועות באפס-כוח. פיה מצייץ כצפור. אף הציוץ דועך. חושש אני שמא, חס ושלום, חלשה דעתה. דומיה ממושכה. אך הנה טפחה כף על כף ופתחה בקול מאושש וצלול, משל רוחה, שנחלש זה עתה, שב ונתאושש בעודף-מרץ, מנתה מליה כילד המונה צעצועיו לערכם בסדר הנוגד למשטר הקודם:

– היפה, כמוה כמלאך. לבה טוב ונדיב. אור תמיד בפניה וחיוכה אינו פוסק. צוחקת הרבה, לבל תבך אף מעט. דמעותיה ניגרות לתוכה פנימה. הלב קודר ובפניה יום בהיר בשחקים. מאליה תאיר. מאליה תצחק. הכי צחוק על שפתיה? זה בכי. באמת אמרו: הצחוק אחי הבכי. זה וזה חד הוא. הצחוק הוא בכי. כך צחקה היפה בליל החתונה צחוק-מעדנות מלא טענות ומענות – חוזרת סבתה, כחורתת את הדברים בלבי. צחקה היפה, צחקה במלוא הפה.

– והיפה מה השיבה לחתן על מה שלחש לאזנה? – שואל אני ללא חששה. בטוחני הפעם שאינני טורדן, אלא מתדיין עם סבתה בענין חשוב לשנינו.

אמרה סבתה:

– השיבה, השיבה, ילדון. לא השיבה לו כלום. וזו היתה התשובה. מה תשובה יש על לשון זו בפי חתן בליל החתונה? לו לא השיבה כלום. אך לעצמה השיבה. וכך אמרה: רחמנות על חיים דוד. אומרים שחכם גדול הוא. חכם, חכם, תמיד חכם, אף בליל חתונתו חכם. רחמנות עליו. אף בליל החתונה הוא חכם. היפה לב מלאך לה, לכן חמלה עליו הרבה, חיפשה ומצאה זכות לו, וכך אמרה לעצמה: לב טוב לו לחיים דוד. מיום שעמד על דעתו ראה רק חיים טובים. השמחה היתה תמיד שרויה בביתם. לכן בליל חתונתנו הוא מתבדח. מה יעשה שלא להתבדח? ככה חשבה בוודאי. נדיבה היא. נדיב נדיבות יהגה. נדיב מליץ יושר לכל. היפה יפת-עין היא. כל יפה-מראה הוא יפה-עין – מבליעה סבתה דרך אגב, כמנהגה, כלל גדול בתורת המידות. מי שפניו שוחקות, אף נפשו זרועת אור.

– ולא ידעה שהוא “לא עלינו”? – שואל אני בעזות-לב, לאחר שיצאתי בשלום מעזותי הקודמת.

– ידעה, ידעה – משיבה סבתה באי-חשק ניכר – מסתבר שידעה. ואולי לא ידעה. אך אם לא ידעה דבר ברור, כל שכן שידעה. לבה ניחש לה. הלב המנחש יודע, ילדון. לבה בוודאי ניחש לה מרי גורלה, ניחש לה. אך הלב המנחש מחפש לו גם כן טיפת-תנחומים, להצדיק את הדין מזל זה דברו של הלב הנדיב. אין לעשות כלום כנגד המזל.

פשיטה שהיפה בולעת את הבדיחה המרה של החתן בליל החתונה, בולעת אותה כדמעה רותחת, בולעת אותה בהיחבא, לא ניכר בפניה כל אות או רמז, אף לא ניד, לא זיע. אותה שעה יופיה גובר ועולה, כל מאור-חינה מתלקח בפניה. היא שופעת אורה כדגל של שמחת תורה.

אומר אני:

– סבתא, בדגל שמחת התורה הנר הדולק נעוץ בתפוח המתנוסס מעל הדגל.

גוערת בי סבתה ואומרת:

– ילדון, אתה פטפטן. לא נאה לילדון להוציא מפיו מלים יפות, אתה אומר מתנוסס. מה לשון היא זו? מתנוסס-מתנוצץ – מחקה היא את דיבורי בהעויה של משובה – ומה לך ולתפוח מעל לדגל? פשיטא שיש. ואלא מה בלי תפוח? בדגל שמחת תורה יש תפוח. בלי תפוח משול דגל לשולחן בלי רגל. ומה זה שאמרת שהנר דולק בראש הדגל? בדגל של שמחת תורה לא רק הנר דולק. כל החג של שמחת תורה דולק. וכל זמן ששלהבת זו נישאת ברמה, אור גדול זרוע בנשמה.

כסבור הייתי מחמת השתיקה שירדה עלינו לאחר השיחה על דגל של שמחת תורה, שסבתה, כיון שהפליגה לענין אחר, הסיחה דעתה מן הענין. אך אין סבתה מסיחה דעתה, אלא אם כן מדעת ובכוונה. לא יצאו רגעים מרובים וסבתה אחזה שוב בחוט השיחה וכך אמרה:

– זו היא היפה, שופעת אורה כדגל של שמחת תורה. ואני, עד שהיא יושבת במסיבת חתנה, יושבת לי מרחוק ומעיפה עליה מבט, מעיפה פעם ועוד פעם. רואה אני חינה ושחוקה הנדיב. היא שמש, המפיקה קרני נוגה לכל, לכל הקרואים, במבטיה לבב וענוה. כל היפים הם ענוים, כל שכן כלה יפה בליל חתונתה. כל הכלות הן באושר, ראוי לאדם להתבייש באשרו, היפה מאד ביישנית. המסתכל במאור פניה מדמה, כי לבה טוב עליה והיא באמת שמחה באשרה. כך מדמה גם אני. פתיה אני, לכן מדמה אני, כי לב היפה בוטח לראות חיים טובים במחיצתו של חיים דוד וכי שמחה היא בחלקה להיות בת זוגו של מי, ששם חכם עתיק מהלך לפניו והרבה מעלות טובות לו והוא בן-טובים. אפילו שמעה, שהבריות מרננים ואומרים “לא עלינו”, אין לבה הטוב מאמין ברינון. אינה נפנית ללשונות הרעות. כך סבורה אני. וכי יכולה אני לחשוב אחרת? וכלל איני יודעת מה בלבה של היפה. אין לדעת מה בלב. חושך בלב. תמיד חושך.

שואל אני:

– סבתה, כלום לא אמרת לי, שהיפה היא חכמה, והחכם עיניו בראשו. לא כן?

אין סבתה רוגזת על שאלתי, המסתמכת על כתוב מפורש. והיא עונה לי בנחת:

– אף על פי כן, ילדון, כל אחד הוא קצת עיוור וקצת חרש. אך אינו דומה עיוור לעיוור וחרש לחרש. יש עיוור, שחושך לו בעינים, ויש עיוור, שעיניו רואות, אך בנפשו זרוע אופל. העיוור סתום עינים נתקל בעמוד ומגשש קיר. כל אבן היא לו אבן נגף והאור לו אופל. רגליו כושלות, אך ראשו שוכן בין כתפיו לבטח. ואילו עיוור פקוח-עינים המסתכל לתוך נפשו, שוקע בחושך וראשו נעשה סחרחר. הוא מוכה סנוורים. אפילו הוא חכם ורואה הרבה, אינו רואה מה שצריך. כיוצא בכך יש חרשים השומעים, אלא אינם שומעים מה שצריך או שומעים ואינם מקשיבים. המלים גולשות ליד אזניהם, נוגעות ואינן נוגעות, משתפכות לתוך אזניהם כגרגרי חול. הם שומעים פחות או קצת יותר מן האמור, מהם שומעים זמזום-מלים מחריש אזנים ולא עוד. לעולם הם שרויים בתוך חלום שאין לו פותר. באוזן זמזום, הוא ללב טמטום.

כל חרוז הנופל לפי סבתה מחייב אתנחתה. מצוי אני במחיצתה של סבתה ומכיר היטב בטיבה. שוב ושוב מבצבצים הרגליה. רואה אני סומק ביישנות בפניה לאחר כל מלאכת חריזה קטנה או גדולה, אם כי אהובה עליה מלאכה זו ואינה מחמיצה שום הזדמנות לנסות בה כוחה. אלא שתוך כדי כך היא מתחרטת ותוהה לא רק אם עשתה את המלאכה כהלכה, אלא גם אם אין פגם בעשיה גופה. ניתנה האמת להיאמר: פעמים אף אני מהרהר אם החריזה היא מידה. הלא החריזה היא מעשה-זיווגין, וסבתה התרעמה הרבה פעמים לפני על אהבת הזיווגין. אין היא אוהבת את התיאום. כגון שאומרים שמעון ולוי, דתן ואבירם, בהעלם אחד, ולהבדיל אלפי הבדלות משה ואהרון, דוד ושלמה, רש"י ותוספות. מן האנשים החיים כורכים יחד את רבי גרשון מרא דאתרא ור' יצחק שוחט, את שני הנגידים ר' מניה ור' יוסף חיים. וכך מזכירים הרבה אנשים הדומים מאיזה צד זה לזה, במעמד מסחרם או בכוחם לתורה ובמעלתם ביראת שמים.

סבתה אינה אוהבת מעשה כורך. כל נפש, אומרת היא, עולם מלא בפני עצמו, מי ידמה לה ומי ישוה לה. אין שום בריה רוצה להיכנס למחיצת חברתה להיות עזר כנגדה או צרה לה, דומה לה וכרוכה בה. כל נפש, אומרת היא, בת יחידה לה. אפילו כל עשב ועשב הוא לו בפני עצמו. אין שני דברים רוצים להיות שווים, אפילו רק בצד השווה או כמשל ונמשל. ראיה לדבר, כל חי למינהו אינו מניח להיכנס לד' אמותיו, אלא אם כן לרצונו. כל בריה ובריה אומרת אל תיגע בי. צפור קלת הכנף בורחת מפני היד המושטה אליה. עשב לעשב אינו אח. ולמה עושה סבתי חרוזים? פעם אמרה מפורש, שהחרוז אינו שווה זוז. וכל כך חרדה סבתי על הביחידות, שהיא מזהירה אותי מחברת ריעים ובוחנת כל נער המבקש להתחבר אלי. קנאית היא לדעתה ובטוחה באמיתותיה. אמי אומרת, שכל דיבור היוצא מפיה היא תוקעת אותו לתוך המוח כמסמר, מדביקתו אל הנשמה כמזוזה. לכן פליאה היא בעיני, שהחריזה היא לה שעשועים. משער אני, שאף סבתי, שכל דברי-פיה חן, חולקת לפעמים על עצמה, סבורה כך ולא כך. הנה היא מקטרגת על זיווגין, ואינה יכולה לפרוש מן החריזה. אוהבת היא לשון נופל על לשון ודיבור נופל על דיבור, חרוז טוב גורם לה שמחה. אני מעיין בדבר ואומר: אולי החרוז הוא מעשה להועיל, כי בזכות פתגמיה זוכרים מה שאפשר לשכוח. החרוז נחרת בלב. משול החרוז לפרסת ברזל לרגל הסוס, פעמים בלעדיו אי אתה יכול לזוז – אף פתגם זה בא אלי מאוצר פתגמיה של סבתי. זכור לי היטב חן-שיחה המחורז, שהמעות הן טעות, הנה הן באות והנה הן נעות, עוברות והולכות, פורחות כעופות, והזוזים זזים.

פרק שלישי

כסבור הייתי תחילה, כשהגענו בסיפור לאתנחתה, היינו, להפסקה קצרה בת כמה ימים, הנהוגה מפעם לפעם לאחר כל הרצאה נרגשה, שמתלווה לה שיעול ממושך ומכאיב, הממשיך על סבתה תשישות ועיפות לכמה ימים, משל כל שיחה על ליל הכלולות מזיקה ממש לבריאותה. וכבר הזהירתני אמי לבלי להטריח על סבתי בשאלות, אף לא בעינים שואלות, כך מפורש אמרה, בעינים צייקניות שלי. טעם נתנה לדבר: אין דרך סבתי בשיחה כאחרים. אחרים לוקחים את לשונם ומדברים, מוציאים את מליהם מפיהם. אך הסבתה מדברת מתוך הלב וכל מליה הן פרוסות מנשמתה. אין היא פותחת לדבר, אלא מעומק הלב. כל דיבור עולה בשיעול הדוקר אותה כבמחטים. הסבתה בעלת נפש היא, ובעל-נפש אינו מדבר במה שאינו נוגע ללבו ממש – הפטירה אמי במימרה, שמוצאה מאוצר-חכמתה של סבתי.

כן, כסבור הייתי בתחילה, שאין זו אלא אחת מאותן הפסקות הבאות עלינו כסדרן. אך למרבה תמהוני וצערי גם יחד ארכה ההפסקה למעלה מן הרגיל, למעלה מכמה ימים, ואף מכמה שבועות. אף על פי שהנני קצת מבולבל בזמן, ויש שימים מעטים עולים לשבועות וחודשים בזכרוני הצופה לעבר, ולהיפך, שבועות וחודשים עושים להם כנף ומשירים מעליהם קצת נוצות של רגעים, הנני בטוח הפעם, שאותה הפסקה ארכה כדי ריווח זמן שבין פסח לשבועות. הרבה הצטערתי בפליאה. מה ראתה סבתי על ככה להטיל הפסקה ארוכה כזו, דווקא לאחר אותה שיחה גלויה וברורה, שהביאתני לתוך עיצומו של הענין, לתוך סיפור המעשה ממש? הרי היא בדיבור אחד על הלחישה באוזן היפה בליל החתונה הסירה את החיץ, הניצב בין הקשישים לביני. אני מתאווה להמשיך, לברורות, למפורשות. וסבתי שותקת, כאילו במתכוון נמנעת מרמז-דיבור על הענין, אף פורשת בשם היפה. זהירה היא שלא ליתן לי פתחון-פה. פתחון-מבט, לשאול.

רבת שבעתי בימים ההם עגמת-נפש והרהורים נוגים, אף דאגתי שמא הכרחתי חלילה סבתי בטרחנותי, להגיד לי מה שלא צריך לגלות לזאטוט שכמותי, על שיחת חתן וכלה בליל חתונתם. לאחר שהמלים יצאו מפיה עמדה והתחרטה עליהן. ולפי שאין לבה טוב עלי, היא משתמטת משיחה עמי. כיוון שנטרדתי מרעיון זה החלטתי לבחון אותו במראה-עינים, למצוא לו סמוכין בתנועה או בהעויה של סבתה. יגעתי ומצאתי. נתתי בה מבטים אלכסוניים, רפרפניים, במתגנב, רואה ואינו נראה, הסתכלתי בה בעינים העורפיות, שמציאותן הוחלטה ביני ובין פתחיה חברי, וראיתי בפני סבתה חוט של חן ביישני, כזה שבפני הבריות, שאין דעתה נוחה מעצמם, כגון ילד ששבר כוס או נשאל על ידי הרבי לפסוק ב“חומש” ומראה מקומו של הפסוק נשמט מידיעתו. כך ראיתי את סבתי שמוטה ומבויישת לעצמה. אף פניה נתכווצו וקפצה עליהם ילדותיות יתירה, סבתי היא תינוקת מקומטת – הרהור זה ציערני. וכפלים למצוקה ננעצה בי הסברה, שאולי אני גרמתי לה זאת. ההרהורים המציקים דכדכוני.

תמה אני על רבים הסבורים, שהילדים הם טפשים קטנים, שכל אין בהם ואינם יודעים בין ימינם לשמאלם, שהם קלי דעת ועקורים מחשבון הנפש, אכזרים המשוקעים בשעשועיהם ואינם כלל במוסר-כליות. כלום שונה הייתי מחברי? לא טוב הייתי מהם. ואם מבשרי שנתייסר במכאובים אחזה, אף לב הילד יודע סבל, חרטה וצער הזולת, צער הנפש הקרובה על אחת כמה וכמה. לבי-לבי לסבתי. אף היא נתנה חיש מהר את לבה עלי, משל ראתה ללבטי. ברוב תבונתה לא פתחה לדבר על עצם הענין, אלא קשרה שיחה על השיחה עצמה, על הדיבור ועל שמירת הלשון. וכך אמרה:

– לעולם יהא אדם שומר פיו ולשונו. יפה שתיקה. אך בבוא עת לדבר מצווה לדבר יפה, בחן ובשכל, שהדיבורים יהיו נאים לאומריהם. כשם שאסורה אכילה גסה ופסיעה גסה, כך אסורה אמירה גסה. חלילה לעשות את המלים חולין, כאילו מלים הן בזול. מלים אינן בזול, ילדון.

לכאורה אמרה “ילדון”, להודיעני כי אלי היא מדברת, אבל מכאן ואילך לעצמה סחה. וכך אמרה:

– מלים אינן מלים, פירורי-לב הן. פעמים, האומר מלה מדליק נר בעולם. כל המלים נרות הן, כשמש אור בהן. רק מלים תמימות מאירות. מלים יש רק בספר תהלים, מלים שאינן זכות ובהירות, טהורות ויקרות, הן נפשות עקרות. רק מלים ללא פגם כשרות הן. מלים כשרות יוצאות רק מתוך פה כשר. אשרי אדם שומר פיו ולשונו. ואימתי חייב הוא להיות שומר? – שואלת סבתה, כאילו מתוך שיח ושיג עם עצמה, ומשיבה מיניה וביה – תמיד חייב הוא להיות שומר, ויותר מכל חייב הוא להיות שומר כשמתעורר בו חשק לדבר. כלל גדול: תקפך חשק חזק, סימן שיצר הרע דוחף. הנתבע לדבר, יצר הרע תובעו. יצר טוב אינו דוחף, אינו תובע. יצר טוב שואל, רומז. לא בכוח. בולמוס של דיבור מן היצר הרע הוא, סופו להיכשל בדיבור שינו כשר.

אף אני עונה חלקי ואומר:

– אמרת, סבתה, על דברים בטלים ולא על דברי תורה.

אומרת סבתה:

– כן, ילדון, שנים היושבים ודברי תורה ביניהם, שמחה להם. אך גם בדברי תורה ראוי למעט בדיבורים, ללמוד ולדבר רק לשמה, לא, חס ושלום, להתיהר. כפי שאמר החכם שלמה המלך ב“קהלת”: אל תבהל את פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים. נתכוון גם לדברי תורה ולא רק לשיחות-חולין. לעולם יהיו דברינו מעטים. כי על כל דיבור נצטרך ליתן דין וחשבון.

– ותלמידי חכמים, סבתה?

– אף תלמידי חכמים חייבים לקצר ולהקפיד שלא תהיינה שיחותיהם קרובות.

– על שום מה לא קרובות?

– שמחה היא לשני לבבות לשוחח יחד, ואין מערבבים שמחה בשמחה. אין מערבבים, ילדון, כשמערבבים מבלבלים.

כיוון שסבתה אמרה מבלבלים, ידוע שלא תוסיף לדבר על הענין הזה, כי אין מפטירים עוד אחרי “מבלבלים”. היו לסבתה מלים סוגרות, כשם שהיו לה מלים פותחות. כל סוגרת היא נעילה. הרבה סתומות נתפרשו לפני מתוך השיחה עמי בסיפור המעשה על ליל החתונה. חוששת סבתה לקרב שיחה לשיחה, מקפידה היא שיהיו רווחים בין המשפטים ואף בין המלים. לא אהבה צפיפות, לפי שזו דומה לבהילות, כל בהילות היא מעשה יצר.

נזכרתי מימרה מפי סבתה כאילו דרך אגב: דע לך, ילדון, שלא הדיבורים הם דיבורים, אלא השתיקות, ההפסקות, הן הדיבורים. נתחוור לי לגמרי, שסבתה שלי מכניסה בכוונה הפסקות ארוכות. ואולי לא נתחוור לי ענין זה בשעתו, אלא הזכרון המתחפש כנביא לאחור, טורף את הקלפים ונועץ השגות לאחר זמן בניחושים קדומים. מכל מקום, זכורה לי פליאת הלב, שהיתה בי על השתיקות המרובות בין שיחותיה ובתוך שיחותיה עצמן. מדמה הייתי לשמוע מתוכן מעין ניגון המיוחד של סבתי וכל אתנחתה היתה מעוררת בי השתוממות, כמו למראה תופעה מופלאה בטבע, קשת בענן, חמה המציצה מבין מפלשי העבים, כוכב הנעקר ממרום ונופל ארצה, זמר המשתפך לרגע קטן וגווע לאלתר; משורר ינוקא של חזן עובר אורח שבשבת אחת לפני התיבה ב“קלויז” סלסל בניגון חם מתוק “מלאכים שואלים זה לזה איה מקום כבודו”, סלסל ויצא את עירנו והניח בלבבות כיסופים לקול בהדר; ליל שמחת תורה עתיר האורים ועשיר השירים, השופע מחולות במעגל, מעגל לפנים ממעגל מקפץ ומרקד, קהל זאטוטים, קהל צאן קדשים, כל הנערים, כל הנערים בערב התקדש חג התורה, אף הם מסתפחים אל הקהל וראשי העדה, אנשי-צורה ונשואי-פנים; מדורת ל"ג בעומר, המעלה במאורי האש את השלהבות שבנפשותינו, את הכיסופים לתורה, לתפילה ולמעשים טובים, המתלקחים לרגע ומשנהו הם דועכים ושוקעים. שקיעה בכל.

לא, לא לאורך-ימים שקיעת השיחה. אף בסתו הקודר זורחת לעתים החמה להשפיע קרני חומה על גוויותינו הקופאות מקור. ואף בהפסקות פי סבתה מפיץ פניני חכמה. כן, עדיין לא הגיעה השעה להמשך הסיפור על ליל החתונה, אך עוד רבים הענינים שיש לסבתי על אודותם בפיה מלים טובות, מחכימות ונאמנות. כיוון ששקעה לימים מעט שמשה של השיחה על ליל החתונה, זרחה השיחה בענינים של תמול-שלשום ארוך.

… לפנים בעולם התהלכו אבותינו הקדושים עלי אדמות, אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה אמהותינו, משה רבנו, אהרון כוהננו, דוד ושלמה מלכינו, ישעיהו וירמיהו נביאינו. לפנים בעולם היתה קרן ישראל רוממה. היינו סמוכים על שולחן אבינו שבשמים וכל השפע העליון ירד עלינו ומזכותנו ינקו כל אומות העולם. אנחנו הקרבנו שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם.

… לפנים בעולם או לפנים בישראל… בימים ההם… בימי-קדם… דיבורים שגורים בפי סבתה, המשמשים על הרוב פתיחה לשיחה, המושכת את הדמיון להמריא לזמנים הרחוקים, נוטעים בלבי רגש גאון מטעם הנצח. לפנים, לפנים, בטרם היותי, בטרם היות אמי וסבתי, בטרם היות כל האנשים האלה במקום הזה, אז, בימי-קדם, כאשר היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם, כאשר ה' הוציא אותו החוצה ויאמר הבט השמימה וספור את הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהי זרעך… כאשר ה' אמר אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול… כאשר יצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם. ויחלום סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו… כשבורא העולם נגלה לאבותינו הקדושים עין בעין ומלאכי אלהים דברו עמהם פה אל פה.

הרבה השיחה עצמה סבתי מהרהורי-לבה בקול על הקורות בימים מקדם והרבה שמעתי מהרבי פיני על המעשים בימי אבותינו אברהם יצחק ויעקב, הניצבים תמיד לעינינו חיים, אך אף פעם לא שמעתי מפי סבתי דיבורים מלאים חיות כאלה על האבות כמו בפעם הזאת. ידועה לי דרכה של סבתי לערבב את העכשיו עם המלפנים ולדלג על הזמן, לנעוץ עבר בעתיד ומה שהיה בהווה, להגיש תמול-שלשום ארוך על טס היום הזה, להפיח בלהט לשונה רוח חיים בשוכני-עפר ולהציגם לפנינו כמו חיים. אך הפעם הגדילה לעשות. לפנים קפץ אלינו ממרחקיו ונתקפל לתוך הזמן הזה והשעה הזאת. אבותינו הרחוקים נהיו עצם מעצמנו, חיים מחיינו. ברוח פיה הטיסתני אל הקדומים והעלתה מחביונם כבמחזה אישי-קדם ממקורם חוצבנו. אין זאת, כי נכמרו רחמי סבתי עלי על סובלי בקוצר-רוחי בענין הסיפור על ליל החתונה, המתנהל בעצלתים.

צדקה נעשתה לנו הדרדקאות בישראל, שניתן לנו גמול לסוד החיים שמסביבנו במסתורין קדומים שבמעשי אבות, הגלויים ופתוחים לפנינו בחומש הקדוש. הלא דברי ימי אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה, התנאים והאמוראים וחכמי ישראל בכל הדורות, הם דברי ימי שלי ושל פתחיה, של כל הדרדקאות בחדר. בנו היו המעשים, אותנו הובילו לעקדה, את בארותינו ביקשו הרועים לסתום, אנחנו קנינו מעפרון החתי אחוזת קבר.

אך סבתי חוננה בסגולה לאצול למעשים, לקורות, לדמויות האישים מימי קדם, מוחשיות ואמת. כשסבתה מזכירה שם אברהם הרי זה אברהם שלה, שלי, של כולנו. אברהם אבינו. הוא אברהם אבי, אבא שלי. אבא חי, ביד אגע בו. כפי בכפו, הוא מלטפני על לחיי ואומר: אל תירא, בני. אראה זקנו הארוך. בידוע שאברהם אבינו מלכתחילה לא היה לו זקן, כי עד שבא אברהם לעולם לא היה כלל זקן לשום אדם. וכשנולד יצחק עמד אברהם והתפלל לה' שיצמח לו זקן, כדי שיכירו הבריות בינו לבין יצחק בנו. וזאת לדעת, שיצחק אבינו נזדרז לגדול, כי הוא השתוקק להכיר חיש-מהר את בוראו כאברהם אביו. לכן זכה, שגם שדותיו הצמיחו מהר תבואות לרוב ובכל שזרע מצא מאה שערים. כיוצא בו יעקב. אף הוא גבור כארי וקל כנשר לעשות רצון בוראו. אומרים לו לך לך והוא נושא את רגליו מיד ללכת. על הכתוב ויפגע במקום אמרו חכמינו: מלמד שהיתה לו קפיצת הדרך. יעקב תמיד רץ אורח. וכשהוא רועה צאן לבן הוא מתעשר ויש לו רב. כיוון שנרדם הוא רואה בחלומו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. האבות, אומרת סבתה, אגודתם על ארץ נוסדה, אך הם מתהלכים תמיד לפני האלהים ובכל צעד הם מכוונים כלפי השמים. לכל שהם מהלכים הם מהלכים ועולים עד לכסא הכבוד.

– סבתה, – אומר אני ברגש גאון, מפויס ומנוחם באמת – אנחנו זרע ברך לאבות, ואף אנו משתוקקים להגיע מתחת לכסא הכבוד.

– כן, ילדון, אנו מן האבות… מיוחסים הננו. מתחת לכסא הכבוד מקור מחצבתנו. אך לא נאה לילד להתגאות. אתה עדיין שעונון קטן, זה של יד אתה.

חובתי לברר מה פירוש שעונון כאן. הוא בפי סבתה כינוי לפחיתות. וכך הוא הענין. סבתה מבחינה בין הגילים כהבדל בין שעון-קיר לשעון-יד. שעון-קיר גידולו רב ומקומו קבוע בפרהסיה. כשמגיעה שעה, הריהו מרעיש צלצול. נוהגו נאה לו ולגידולו. הוא תמיד גלוי לעינים. והיפוכו בשעון-יד, המוצנע בכיס, אין שומעים קולו, אינו מצלצל, אינו מוציא כל הגה. זהו משל. הנמשל – הקשישים הם שעוני-קיר: מתבלטים לעינים, מדברים בקול רם, מהלכים בצעדים בטוחים וקולניים ויש להם מטוטלת, הדופקת לפניהם, דופקים הם. אך להקטנים נאה להיות מצניעי-לכת, מנמיכי-קול, לא לעורר רעש. ילד צריך להיות שקט כשעון-יד, כשעונון. ולואי, מפטירה סבתה, ויהיו גם הקשישים בענוה ובדרך ארץ, להיות חרישיים, כשעונון.

אותם הימים עשתה סבתה הפסקה רבתי. היתה עצמה מעין שעונון, משוקטת. משל צמצמה עצמה עד כדי התכווצות. לא נשמע קולה כמעט, נכנסה לתוך דממה דקה, כאילו שקועה היא בתפילה זכה. לא העזתי לבטלה מתפילתה, לשאול ממנה דבר. טרחתי להשכיח מלבי את הענין והסחתי דעתי ממנו, שלא איכשל לתבוע בפה או בעינים. ואולי בשכר זה נתגלגלה לי בקרוב טובה וסבתה תפסה את החוט במקום שנפסק בשעתו. לא זכור לי, אם מעצמה פתחה בסיפור או שנתעוררה על ידי איזה גורם חיצוני, אך זכור לי, שהשיחה המחודשת הפתיעתני, עוררה בי פליאת-נפש של אדם השומע לפתע צלצל של שעון קיר, שהיה דמום זמן רב. גוועה כל רוח-חיים בשעון, לא זזו מחוגיו, ופתאם לפתע נתן קולו, דורך מחדש נתיבו בים הזמן וסופר את רגעיו באין-סוף. גדולה מזו, החליף כוח ויצא לפעלו ברוממות-הצליל. אין זאת כי אף בימי השבתון לא שבת. היה ישן ולבו ער, וכאשר שבה אליו רוחו הוא מגביר מרץ למלא מה שהחסיר בהתבטלו ממלאכתו, אמרה לי פעם סבתה, שכל נברא, בין חי בין דומם, מצווה ועומד להיות כמות שהוא. וכל שאינו כמות שהוא מעיד על עצמו שהוא באמת כמות שהוא, היינו, יצור מקולקל ופגום.

אהבתי את סבתי אף על שום כך שהופיעה לעיני תמיד כמות שהיא, ללא שינוי כל שהוא בצביונה, ללא מראה-פנים, שאינו הולם את רגשת לבה לאותה שעה, ללא תנועה או העויה, שאין חותמן אמת. רבות תמורות ברוחה, אך תמיד טעמה והגיונה בה. אפילו סותרת היום דעתה מתמול, אינה מחליפה את נועם-חנה וסבר-מראיה. הלך-רוחה משתנה, אך אחד הוא ניגון הפיוס והרחמים שלה. אף רוגזה נחת.

לכאורה, נכנסה הפעם לתוך הענין ונעצה את מחוג השעון של השיחה לתוך הפצע שבלב, אך אימרתה נזלה כטל. היא היתה כמות שהיא: נכאים ולא מרירות, עצבות ולא רוגז, תפילה ותחינה ולא קובלנה וקינה. לא התרעמה, כי אם טענה. פרטה על מיתרי הלב של נכד הזקונים את ניגון ה“קדיש” של חן-סגולה של היפה שהלך לעולמו, וברמזים דקים הביאתו בסוד הדבר הנורא, שנתארע בליל החתונה. דומה, בימי ההפסקה גמלה בלבה ההכרעה לגלות לפני מקצת ממה שהתחולל. שיעולה לא עצר הפעם שטף-דיבורה. קולה היה צלול מן הרגיל. בת קול של ציוץ הצפור נשמעה מתוכו, כאילו זימנה לתוך גרונה כנף-רננים נעלמה להביע בה את נכאיה.

למרבה הפלא, עמדה אותה שעה והרכיבה על חטמה את משקפיה, שזה כמה חדשים ירדו מעל דוכנם לאחר שהתרחש לה הנס וחוש הראיה השביח עד כדי לראות בעצם עיניה את האותיות הקדושות. לא נצטרכה למשקפים אלא לברירת הקטניות ולמליחת הבשר, מלאכות הטעונות עין חדה מחשש עבירה. ואותה שעה על שום מה עלו כלי הזכוכית על דוכנם? מן הסתם על שום שסבתי לא צמצמה עוד כלי הזכוכית לראיה בלבד, אלא גם לריכוז הלב, ואולי העלתה אותם לדרגת תכשיט וקישוט לשבתות ולימים טובים ולכל שעה של עבודת הקודש. ראיה לדבר, כל פעם שהיא אומרת בביתנו הסמוך ל“קלויז” ברכו וקדושה בעל פה יחד עם הציבור המתפלל שם במנין, לפי שתפילת הש“ץ נשמעת לה משם ללא כל הפרעה בשמיעתה החדה, היא שוקדת להרכיב את משקפיה על חטמה, כאילו הם משפיעים על אזניה לקלוט כל מלה של הש”ץ. בוודאי היא עושה זאת כדי להמשיך שפע רגש טוב ושמחת החג על לבה. עתים סבור אני, שהמשקפים משמשים לסבתה מעין אבנט, שהוא צורך תפילה. וכשם שאין גבר חוטף ומתפלל, אלא קושר את אבנטו גופו, שוהה תחילה בקצת תנועות והעויות ובריכוז המחשבה, קושר לראשו תפילין לטוטפות על עיניו, כך סבתה מקדשת את ה“ברכו” ו“הקדושה” וכל הברכות שאומרת אותן, או אומרת אחריהם אמן, בהרכבת המשקפים לטוטפות על עיניה וכאות לקדושת השעה. אף על פי כן לא נתקררה דעתי עד ששאלתי לסבתי למה היא נוהגת להרכיב את משקפיה על חטמה בשעת אמירת “קדושה” ו“ברכו” ועניית אמן על תפילת החזן. ובכוונה שאלתי לא על הרכבת המשקפים בשעת השיחה, אלא בזמן התפילה, שלא לפגוע בשטף השיחה על הענין הנידון.

ענתה סבתה ואמרה:

– ילדון, מרבה אתה שאלות על הכל. וכי לא תבין, שהעינים והאזנים הן כמו תאומי צביה בשיר השירים. יחד הן בשמחה, יחד הן ביגון, חס ושלום, מסייעות אלו לאלו. ילדון, כשהעינים שרויות בטובה, אף האזנים כך. כשרואים יפה, שומעים היטב. תדע לך ילדון, צריך להקשיב היטב לקול, בין של זולתו ובין של עצמו. ויותר מכל צריך להקשיב לקול עצמו בשעה שהפה מדבר. אסור להוציא מלים לבטלה על אוזן לא שומעת. ולפי שאין בטחון, שאחרים מקשיבים לנו, טוב שאנו עצמנו נקשיב לקולנו.

בין כך וכך סבתה טרחה הרבה ליישב את כלי הראיה על דוכנם, שיהיו מכוונים בדיוק במקומם הנאות, לא שמוטים אף כחוט השערה ממקום כבודם. כך דרכה של סבתה לכוון בכל ענין שיהיה כדיוקו. ואני ראיתי בכך הוכחה נוספת לשעת הרצון שנפלה בחלקי. כן, חושי לא הטעני. סבתה שוחחה עכשיו בחשק וברגשת-לב, הטעימה כל דיבור, פסקה את פסוקיה וחצבה את מליה. דברה בקדחתנות, רצוני לומר, בקדחה.

ומהי קדחה? זה חייב הסבר. הקדחה נעשית במעשי-קדירה, כגון בתבשיל של מרק או מקפאה של פולים ושעועית, שאפילו טעמם טוב מצד עצמם מוסיפים בהם טוב-טעם על ידי שנוטלים קמח שומן וביצה, מערבים יחד ויוצקים לתוך הקדירה ברתיחה, עד שהתבשיל מתקדח קצת והוא מעלה טעם מחיה-נפשות. לכך קוראים קדחה.

אף הדיבור, סבורה סבתה, פעמים הקדחה יפה לו, מוסיפה בו טעם לשבח, שאין מוציאים מלים ערטילאיות ודיבורים פוחזים וריקים מן הפה, אלא יוצקים על כל מימרה שמן הנפש, לחלוחיות של נשמה, קמח של לב, מחממים ברותחין של רגש. יש אנשים, אומרת סבתה, שדיבוריהם גולשים ויוצאים במרוצה משונה, כאילו מי שהוא דוחפם, ללא כוונה ושכל. הם מדברים לא מן הלב, כי אם מן השפה ולחוץ. אפילו הם שומרים לשונם מדברים בטלים, ולא עוד אלא מונים את המלים, כאילו נוקבים מרגליות, אך למלים היוצאות מפיהם אין חיות ואין חום הלב. וכשאין חיים אין חן, אין הדיבורים שמחים ומאירים, משל הם מדברים מתוך שנתם. אין שייך כלל לומר שהם מדברים. דיבור ללא נשמה אינו דיבור. הם טוחנים בפיהם, לועסים מלים, פוסקים פסוקים, ממלמלים ומלשנים, אך אינם מדברים. משול שיחם לתבשיל ללא מלח, ללא תבלין, ללא קדחה. ורק מי שיש חיות בדבריו יש בהם בנותן טעם של קדחה.

סבתה נהגה הפעם בטוב-טעם של קדחה. אף על פי שדבריה יצאו מתוך לב נרגש, היה קולה צלול והגיונה מדוקדק. צרת לבה על המוצאות את היפה היתה עצורה מן הרגיל. דומה, שקדה בכוונת מכוון לשכך את צערה האישי. היא, כביכול, הסיחה עצמה על מעשה שבעולם, נשאה ונתנה בקורות האדם באשר הוא אדם, בגורל האשה היפה, העדינה, הרכה והמפונקה באשר היא יצור ענוג, הנתון לפגיעה. לא עוד דיברה כנהוג על הענין בהיסוס, בסייג לסייג, ברמזים הרבה, כאילו איני ראוי עדיין מחמת דרדקאותי לעשותני אוזן קשבת לשיחה על הנושא.

היא הטיחה לפני מיד טענה ניצחת: היתכן? הנשמע מאז ומעולם, שחתן ביום חתונתו, בעצם יום שמחתו, מיד לצאתו מחופתו, ישמיע דברי הבל כאלה? שמא סבור היה “לא עלינו” להכות בשוט-דיבורו על לב הכלה ולהרעיל את נשמתה עד שיחשך עליה עולמה לאלתר? אם לכך נתכוון, לא היה אלא טועה. אין מחשיכים את העולם על יצור כה טוב ונחמד כיפה, שחוצבה ממקור האור. אין שלטון חושך במקום האורה. לב היפה כמוהו כשמש ובפניה זרוע אור שבעת הימים. אילו אני כלה, מרצה סבתי טענתה וקולה, שיצא מן הלחש, פרץ לפתע לתחום הצעקה, וחתני מדבר אלי כך, מיד אני קמה והולכת לי מעמו בעצם ליל החופה, חומקת והולכת לי ואיני מסתכלת עוד בצורתו. אך היפה יונה רכה היא, מזג טוב, חמדה יקרה, כולה מידת החסד. לבה הטוב וחן מראיה רבים זה עם זה, וכל אחד מהם אומר כולה שלי. לא אדם כי אם מלאך, רואה צרת לבה, שומעת שיחו, פסוק ראשון שנפל מתוך פיו שיש בו כדי להמית נפש, ומעמידה פנים וסבר-חיוך, כאילו לא שמעה כלל. לבה בקרבה יתאבל, אך היא מחרישה ביגונה. מילדותה, מיום שעמדה על דעתה, נטלה מנעול ותלתה על פיה. לבה גן נעול, ובגן כל עצי יגון ואנחה. יש לה נשמה של בלחש, אין שומעים מפיה אף רמז תלונה. לא הגה על הצרות. על צרות אסור לדבר – חותמת סבתה פרשיה ראשונה בשיחתה. לנפשה היא טווה בפלך-שיחה:

… המחותנים, הכלי זמר וקהל האורחים בשלהם, כנורות, תופים ומחולות, ברכות ונשיקות ובכיות, הללו צוחקים והללו בוכים, ולא היפה. כל מחותנת רוצה לרקוד עם הכלה, הכלה רוקדת. וכי יש לה ברירה? אין הכלה של עצמה. עליה להנעים לכולם ופניה שוחקות לכל. כלה חייבת לציית. אומרים לה: כלה, שבי – היא יושבת; כלה קומי, לכי, רקדי, בכי, צחקי – הריהי עושה כל מה שאומרים לה. מן הכלה כל מחותנת לוקחת חלה. לרצונה ועל כרחה. כל כלה כך, היפה על אחת כמה וכמה, שכל העינים עליה ולא אמרה עין שבעתי הדר זיוה, הכל מסתכלים בה, מי בלבב-עין, מי בלבט-לב, מי בעקימת-חוטם, מי בעקיצת-מבט. הכל מבקשים לישב במחיצתה, לבחון גנזי-לבה. מבינה היפה למה מתחקים על כל תנועה שלה, נועצים בה מבטים. הללו במבטיהם והללו ברמזי-חיוכים בה ובחתנה חליפות. מודדים ושוקלים זה לעומת זו. היפה כל רואה, כל מבינה ומנחשת. ואני מרחוק יושבת וצופיה במאור פני חמודה שלי. מנורת המאור היא לי, מפיצה זיו ומפיקה נוגה, ריסיה הארוכים, כתריסים לחלונות, מושפלים, בת-שחוק על שפתותיה, ולא בנפשה. חן במה נחשב הוא, אם אין שכל טוב? אף היפה חינה ושכלה כתפוחי זהב במשכיות כסף, כדבר החכם שלמה.

כיון שסבתה מזכירה מאמר החכם, מיד היא עושה חניה קלה. לאחר כך אין זו מן המידה להסמיך דבר לדבר החכם. פוסקת היא כמה אמרי-בינה על החן והשכל. וכך היא אומרת: תדע לך, ילדון, חן בלי שכל טוב, כמוהו כשאגת אריה מפי חזן שאינו יודע נגן. הקול החזק ילך למרחוק ואל הלב פנימה לא יבוא. השכל הטוב, ילדון, הוא הניגון של החן. היופי – מלך והשכל – כתר שלו.

זה היה המאמר המוסגר, ושוב השיחה שבה לאפיקה.

… רואה אני בת-שחוק על שפתותיה ולבי עלי דוי. היטב אדע, כי בלבה לא תזרח בת-שחוק. אין לה נחת ושמחה אין בה. אף מבטה מביע כאב נסתר. גאותה הושפלה בה. תרקוד ולא רוחה, תחייך בנעימות ולבה בל עמה. עיני הרואה, כי נפשה מבוישה. אף הוא החתן עצוב ושומם, חתן שהוא אבל. חס ושלום. היטב אראה, כי היפה תלבבהו במבטיה, תתחנן אליו באלם כאומרת: הבט אלי, הראה לי פנים שוחקות, כבדני נא נגד קהל הקרואים בחיוך טוב. הגד לי מלים מעט למען יראו, והוא לא ישעה לתחנוניה האלמים, אף לא יביט אליה. הגה לא הוציא מפיו. אך הנה סח לה בלחישה לתוך אזנה דיבור איום. הגע עצמך, מה סח לה “לא עלינו”? – שואלת סבתה ברגשת-לב וקולה נחבא כאילו עלתה המיית-רוחה עד פיה, לא תוכל לדבר עד אשר תחליף כוח – הוא אמר לה… שמע מה שאמר לה החתן בעצם ליל חתונתו… בלחש סח, אך את לחשו שמעתי גם אני… הוא כך סח לה: אשרי שחתן אני בערב הזה וכלי זמר מנגנים לפני. מי יתן ואני חתן תמיד וכלי זמר מנגנים בלי הרף לגרש מעמי את..

– את מה? – שואל אני בשגגה, העולה לי זדון, כי סבתה מחמירה כנגדי את פניה ומשיבה בגערה: כגון זה אין שואלים… כגון זה אין מדברים.

יצר הקונדס דוחפני לומר: סבתה, אף על פי שאין שואלים ואין מדברים כגון זה, יודע אני גם יודע. אני יודע סבתה… את מי רצה החתן לגרש… את השד. זה השד שהוא ראה פעם. הכי לא ראה פעם שד במו עיניו? מה, סבתה? דופק אני שתי דפיקות בשאלתי כדי להוציא תשובה מפיה.

מידה זו ידועה לי בסבתי: – אין היא אומרת מה שאינה רוצה לומר, אבל תמיד מבין אני לפי פניה אם שאלתי כהלכה, ואין צריך לומר, שאינה מעמידה פנים של לאו על הן שבלבה. וכך היה. סבתה לא אמרה לאו, אף מבע פניה לא היה לאו. הבינותי: הן! אמת אמרתי, שמועה נכונה הגיעה אלי. “לא עלינו” ראה שד ונתבהל. מאז ואילך פחד השד עליו. השד סגר אותו בביתו. השד מנשאו פעמים בליל-סופות וגשם ומטלטלו בחוצות העיר כשאין נפש חיה. עוד אני הוגה בשד וסבתה תלתה בי מבט חמור, נזדרזה והרכיבה יפה את משקפיה על חטמה לתועלת הענין, נתנה עלי בקולה:

– אין זו מידה, ילדון, לבטא בפה שם הלא-טובים. אסור. אומרים רוח עצב, אומרים חרדת-פתאום, אומרים מראה-בלהות, אומרים הדמיון יצא לשחק בו. אך אין פורשים בשם הלא-טובים. עצבות נכנסה בחיים דוד, טוב טעם החיים ומנעמיהם ניטלו ממנו, הנחת עזבתו. ולפי שלא שבע עוד נחת נתאווה לכלי זמר להנעים לו זמירות ומנגינות, להשכיח ממנו עצב ודאגה, לגרש מלבו את הצער.

– כפי שמסופר בשאול המלך, אשר היתה עליו הרוח הרעה ודוד היה מנגן לפניו בכנור? – שואל אני בגאווה ובגודל לבב, שכך עלה לי לזכור פרשה בתנ"ך.

סבתה מנעימה לי חיוך של יישר-כוח. ואני מחליף כוח, ובא בטענה: אבל, סבתה, הרי שאול המלך לא היה חתן.

– לפי שהוא “לא עלינו” – משיבה היא בחיוך נוגה – סח הוא זאת לכלתו בליל החתונה. ומה לשון היא זו בפי חתן בליל חופתו? – מוסיפה במרי-רוח ורוגז, משל בזה הרגע התחולל לעיניה חזיון הבלהות ונשמע לחשו המתעתע של החתן בליל-כלולותיו – אילו אני כלה וסחים לי בליל החופה דבר הבאי כזה על כלי זמר לנגן תמיד, אני קמה והולכת לי ואיני רואה עוד את פניו… אילו אני… אך היפה יונה זכה, מלאך מן המרומים. כיוון שראתה שהוא עצוב, הדליקה כנגדו את המנורה בפניה ושתי עיניה נעשו שתי מעינות של שחוק ושמחה. ראה, ילדון, שפת יתר אך למחסור. אין מרבים בשיחה.

כיוון שסבתה אומרת “אין מרבים בשיחה”, משמע הפסקה ארוכה. כך דרכה של סבתה: הפסקותיה ארוכות ודיבוריה קצרים.

פרק רביעי

אף בהפסקות הארוכות, התופסות פעמים שבועות רצופים, שאין מסיחים בסיפור על היפה, אין ביתנו ריק מסיפורי-מעשיות, עתים נוגים ומרגיזים ועתים מבדחים ומשעשעים. הנוגים שכיחים יותר. אף המחרידים אינם יקרי-מציאות. דומה, יש בעולם גלגל החוזר של מקרים ומעשים. כשם שהקורות המתחוללות בכל המשפחות בעירנו אחוזות ומשולבות בקורות בני-ביתנו, כך כל מעשי העבר הם גם מעשי ימינו. בינתים העולם בעירנו כמנהגו נוהג. חתנים נכנסים לחופותיהם וכלות יוצאות במחולות עם המחותנות, כלי-זמר מנגנים בתוך “אהלים” רבי-מידות ואנחנו, הזאטוטים, יושבים עם הקרואים בפנים או מציצים מן החרכים מבחוץ. בעלי בתים מכובדים ונשות-חיל, שזה תמול שלשום רקדו בחתונות, נישאים ב“מיטות” אל בית עולמם וגם אנו הקטנים משתתפים בלוויות. המת הולך לעולמו ואיננו. אך רבים הם החולים, שמרעישים עליהם בצעקות ובתפילות, מעכבים את הקריאה בתורה בבתי-מדרשות לחלצם מידי מלאך המות, יש שהצועקים דוחים את הגזירה הרעה. פלא, רוב החולים גברים הם. הגברים חולים והנשים באות בבכיות ובצעקות ובעיכוב הקריאה בבתי-מדרשות ומצילות. אף לוויות של גברים שכיחות

ומרובות האלמנות בעירנו. רבים החולים, הנופלים למשכבם, טעונים רחמי שמים וקרוביהם מצעקים ובוכים עליהם והכל מקיימים בהם מצות ביקור חולים ושואלים זה לזה במחלתם ומברכים אותם בפניהם

ושלא בפניהם ברפואה שלימה, וכשבאים אצלם נוטלים מהם שמינית מחליים.

המחלות הן חלק מן הנוהג שבעולם, אך פעמים מתרחשים מקרים בלתי צפויים, טובים ורעים חס ושלום, העושים את עירנו כמרקחה, כגון כשבאים חזן ומשוררים, או כגון תקלה שפגעה בפיני. ומי הוא פיני? הוא איש שכנוייו שלושה. פיני הנאמן כי הוא משמש גזבר ונאמן בטחנה, החכורה בידי משה חיים הגביר. פיני הלבקן על שום לובן שערותיו ובוודאי גם משום שהוא יוצא תמיד מקומח ומעוטף אדרת של

קמח. פיני ‏העליז לפי שרוחו בדוחה עליו תמיד, פיו מלא מלי דבדיחותה והוא בטבעו שונה מכלל בני עירנו, שהם בעלי מרה-שחורה. חבה יתירה גודעת לו ממנו הדרדקאות, כי הוא מקרב אותנו, משוחח

אתנו ומספר לנו בדיחות. אפילו צביטותיו שהוא מחלק לנו בכל עת מצוא, אנו מקבלים באהבה. משל הוא חלק מגורל הילד בעולם ומצער-גידולו. ולא עוד אלא שהן גורמות קורת-רוח ממש. גומל הוא עלינו טובה כפולה ומכופלת בשמחת התורה, שמעגל אותנו במעגלות ומצעק אתנו יחד “צאן קדשים”. ובשבת בראשית הוא פורש עלינו את טליתו כשאנו עולים לתורה עם כל הנערים.

באותם ימי הפסקה בסיפור היה מעשה בפיני הלבקן הנאמן העליז, שביציאתו מן הטחנה בחשכת הלילה מעד ושבר לו רגל. הוא מעד בדרך ישרה דווקא. כשנתקהלו לזעקתו, שפלחה את חשכת הלילה, עמדו עליו והלקיטו לו את הרגל עצם לעצם. הילילו כל בני העיר אוי ואבוי ויו מבכים פורענות זו. פיני הלבקן הנאמן העליז. בו דווקא פגע האסון. מסתבר שיד לא-טובים היתה בדבר. רק רוח רעה עשתה זאת. לא היה כלל שם חלקלק. הדרך ישרה ככנור. והנה מעדה הרגל ונתרסקה. מן הסתם ראה דבר-מה בחשכה ונפחד, נפל ונתרסקה לו רגלו. אך מה ראה? את מי ראה? אין אנו, הקטנים, שומעים כלום מלבד לחישות סתומות. כל הענין הזה לא היה נהיר לנו כלל, אילולא רוסיה שכנתנו, שאף כמה ענינים סתומים אחרים נתרמזו לנו על ידיה.

כבר סיפרתי מקצת על רוסיה שכנתנו, אך מצווה עלי, למען האמת והדיוק, לספר נוספות מעט. כל בני-עירנו הם מעין משפחה אחת, אך גם בקרב המשפחה אין דומים זה לזה בפרצופיהם, בטבעיהם ובהליכותיהם. אין צריך לומר, שלא הרי דרכיה ודיבוריה של רוסיה, כהרי של סבתי או אמי, למשל. נבדלת רוסיה בכל התנהגותה גם מן הבריות האחרות בעירנו. כבר רמזתי כי, בניגוד לנוהג בביתנו, שמדברים בלחש, רוסיה קולנית. אמי אומרת, שמפאת חרשותה היא צועקת. החרש סבור, שהכל חרשים הם. ואילו סבתי אומרת, שלפי שנתאלמנה בצעירותה ונותרה לבדה. ללא איש עמה וכל עיסוקה עם ילדה היחיד, וילדים על הרוב אינם מקשיבים, אלא אם כן צועקים אליהם, נעשתה קולנית. היא עצמה אמרה טעם אחר לדבר וכאילו לעצמה – נשים קשישות מדברות הרבה עם עצמן – אני משום מה מדברת בקול רם? כדי שגם הוא, מנוחתו עדן, מרדכי שלי, ישמעני. אם כך ואם כך, רוסיה מדברת בקול רם. הכל היא

מביעה ברור ומפורש, לא כסבתה. ללחישה טובה רמיזה. רוסיה, אף זאת כבר אמרתי, טרודה תמיד. לעולם היא נכנסת לביתנו בחפזון, אינה באה אלא לרגע, ידה אוחזת בידית הדלת, חוטפת שיחה דרך אגב, אין לה פנאי. אפילו שיחתה נמשכת שעה, אין לה שעה אלא כל רגע ורגע רק רגע ולא יותר. ברגע האחד הזה חייבת היא להודיע כמה דברים, כגון, שהפעם באמת אין לה פנאי, כי הקדירה שפותה על האש, ועלולה לגלוש – כלל גדול בפיה: קדירה על האש היא בחזקת גנב. לא השגחת בה כהרף עין היא גולשת – נכנסה להרף עין לשאול איזה חפץ, לספר דבר-מה לסבתה. אך אף קורטוב פנאי אין לה. השערות בוערות לה על הראש. היא מדברת בחפזון, פוערת את פיה לרווחה, כדי לשפוך מתוכו הרבה מלים בבת אחת. אין היא נוהגת לדבר ברמזים, להבליע בנעימה.

אולם, מן הסתם, אין מעלה שאין קלקול בצדה. קולה של רוסיה צרוד ‏– אפשר צרוד הוא משום שהוא משתפשף אצלה הרבה בנעימותיו הגבוהות, ואולי צרידותה היא גורם נוסף לקולניותה – בין כך ובין כך הרבה מלים היוצאות מתוך קולה הצרוד משופשפות ומשומשות ואינן נשמעות כל צרכן. יש שהיא חוזרת על אילו מלים כמה פעמים – אמי אומרת שהיא לועסת את המלים, ולי נדמה שהיא קולפת אותן ועושה לכל מלה מין שמיכה לכסותה. ענין זה קשה לאוזן, ונמצא שאף אצלה מרובה הסתום מן המפורש. אף על פי כן, זכורה רוסיה שכנתנו לטובה. על ידיה נתקרבתי יותר לענינים שבעירנו. היא פותחת מפעם לפעם את הדלת בביתנו ומזרימה אויר חוץ לבין כתלינו.

כלל גדול בביתנו, שאין מסיחים במעשים שמחוץ לביתנו. אמי ממעטת במלים, מקוצר רוח ומעבודה קשה, ממרירות נפשה מפאת מיחוש השגרון, בשל טרדות הפרנסה בימות החול ובשבת משום קדושת השבת. סבתה שלי שומרת לשונה מטעמי מוסר ודרך ארץ. לעולם, אומרת היא, הוקר לשונך מעסקי הזולת, אף בצרותיו אל תדבר. שמור פיך ולשונך. אף את מבטך, ילדון, מעסקים זרים, משום לא תגנוב. לא תגנוב מחברך אפילו במבט. ושוב אומרת סבתה: לעולם יהיו עיניך שרויות סמוך לך. אדם, שעיניו יוצאות לרשות הרבים, סופו יוצא לתרבות רעה.

כך נסגר ביתנו לפני העולם. באה רוסיה והכניסה קצת מן העולם לביתנו. היא הביאה לרשות היחיד שלנו פריסת-שלום ופרוסות חיים מרשות הרבים. עתים עשתה את קירות ביתנו לאספקלריה של החוץ. שמחה או צרה, חס ושלום, באה על אחד מבני עירנו, רוסיה מביאה לנו את השמועה עליה.

ניתנה האמת להיאמר: לגבי הצרה היא זריזה ומקדימה יותר לבשר אותנו. רוסיה רגישה יותר לצרות מאשר לשמחות, שכן היא שותפה לאלו יותר מאשר לאלו. שמחה בעיר, מילא, יש שמחה. מה בצע לרוסיה בה? ענין אחר צרה. זו ממילא נוגעת בה. כל עיסוקה בצרות. הצרות הן לחם-חוקה. כלום מוצא אתה פורענות שלא התחוללה על ראשה? יש לה חלק בכל ענין ביש, רחמנא ליצלן. מחלה רעה, דאגה וחרדה, מות. היא מצויה אצל אסונות, חס ושלום. פעם שמעתי מפי אמי, שלחשה לְסבתי ברמיזה, כי רוסיה היא בצרה, חס ושלום, כדג במים. כיוון שצרה פוגעת במי שהוא, יש לה שעת הכושר לשפוך את לבה ביגון ואנחה, להזיל דמעה. לכן, בכל בית שיש בו חולה, שם היא. לכל לוויה היא ראשונה. כשמורידים את המת לקבר היא פורצת ביללות נוראות. עם כל מת מורידים את מרדכי שלה, עליו השלום, לתוך הקבר ואת ראובן שלה, בנה יחידה, שאף הוא הלך לעולמו לפני כמה שנים – איני יודע כמה שנים. אותם היא מבכה ליד כל מת. היא עצמה אינה אומרת מת או הלך לעולמו ולא שבק חיים, אלא נחטף. ראובן שלה התכשיט הגדול, כבר עמד להיכנס לחופה ונחטף. מאז היא מבכה את בעלה שוכן העפר ואת בנה שנחטף בכל לוויה ולוויה. הם מתים עליה כאחד עם כל מת. לכן לבה מר וקולה רם וצרוד. ואולי הוא צרוד מרוב בכי.

דבר הלמד מאליו, כי רוסיה הביאה לביתנו את השמועה הנוראה שפיני הלבקן הנאמן העליז יצא בחשכת הלילה בדרך מישורית ככנור ורגלו מעדה ונתרסקה והיו מלקטים אותה עצם לעצם.

את השמועה על רגלו הרסוקה של פיני הביאה לביתנו רוסיה שכנתנו. הרבה דמעות שפכה בתיאורי הנפילה לפרטיה. אך לא די לרוסיה בבכי ובדמעות. מרי-טענה בפיה. היא מדברת נגידים לרבונו

של עולם על כל ענין רע. הפעם הגדילה להרעיש את כסא כבודו של השוכן במרומים. מצא לו הוא, הכל יכול, במי לכלות את חרון-אפו. בפיני הלבקן, הנאמן, העליז, איש תם וישר, אהוב למקום ואהוב לבריות,

מימיו לא פגע בזבוב על הקיר. דווקא בו בחר לשפוך את זעמו, נטל וריסק לו את רגלו עד שלקטו אותה עצם לעצם. מה יושר כאן? שמא הוא יתברך פטור מכל המצוות, שבשר ודם חייב בהן, ואין לתבעו אפילו ליושר?

ביקשה סבתה ללמד זכות על זה, שאין אנו זכאים לפרוש בשמו, שאין אנו, בשר ודם קצרי השכל, יכולים להבין את דרכיו ואיננו רשאים להרהר אחרי מידותיו. אך הסניגוריה הכעיסה את רוסיה והגבירה מרירותה ומענה-לשונה. כך אמרה: אין אנו יכולים להבין ואיננו רשאים להרהר, אבל הלב שואל, הלב מהרהר, הלב נשבר מצער. למה? למה? למה נקי אובד? למה פוגעים מזיקים באיש תם וישר? שכל אין כאן. ואם השכל אינו מחייב מי מחייב? מי ציווה לחבל בפיני? וכי משום שהוא רבונו של עולם מותר לו לפעול כנגד השכל וכנגד היושר? ואנחנו נשתוק? נקבל הכל ונשתוק? הוא, רבונו של עולם, בשלו, ואנחנו בשלנו, נצעוק, נרעיש עליו את העולם, נשאל: היתכן? הנשמע כזאת? כלום אין אנחנו ילדיו והוא אבינו, שהוא רומסנו כתולעים. שמא אין אנו בני-בניהם של אברהם יצחק ויעקב? רבונו של עולם חייב גם כן לדעת דרך ארץ ולשמוע מפי ברואיו מוסר. להסיח את צרותינו מכל מקום מותר לנו. בפני מי נשפוך צערנו?

פתחה רוסיה בחמת-זעם ומרי-מחאה, בצעקה מצורדת, אך בשטף-שיחה נתרככה מרדות-לבה, וקולה השמיע גם נעימה של פיוס ותחנוניות, משל מכירה בחטאה, ומבקשת סליחה, שאין אדם נתפס על צערו. וכך אמרה: לא, אם נקבל עלינו את הדין אף ללא דיבורים, בשתיקה לגמרי, ללא כל טענה ומענה, להיכן נגיע חס ושלום? הוא ישב לו שם במרומיו וישחק לנו. וכלום מה אנו תובעים מעמו יתברך? רק קצת רחמנות על עמו ישראל בכלל ועל כל יהודי בפרט. אך אם נשתוק לו, מי אנו ומה כוחנו?

כל אותה שעה של טענה ומענה בפי רוסיה, אין מאור פניה של סבתי פוחת אף במעט. יודעני, זה מאור הכנסת אורחים ואהבת הבריות, סליחה ורחמנות. אך סבתה סולדת בשליחת-לשון בנסתרות הבורא,

אין ממידתה לערבב את שמו ברוך הוא לתוך עסקי העולם הזה ולעשותו נושא לשיחות חולין. לא נעלמה ממני גם נחת רוח, שנצנצה בפניה בסיום מענה-לשונה של רוסיה, שנזכרה בגנב שבביתה, הקדירה השפותה על האש, העשויה לגלוש.

היכן המשקפים שלי? ילדון, תן לי את המשקפים – קראה הסבתה מיד ליציאתה של רוסיה מביתנו, כאילו הצורך הדחוף בכלי הראיה צמח אצלה בשל אותה שיחה, שגרמה לה עגמת נפש, משום חשש חילול השם. משל המשקפים הם סגולה כנגד העבירה. כיון שלא נמצאו בסמוך לכאן ולכאן הביעה בחרדה: המשקפים, היכן המשקפים? ושוב לא היתה רצה ומחפשת, אלא עמדה בפיזור הנפש ורחששה: המשקפים, המשקפים, תמיהה היא, היכן המשקפים?

תמיהתה של סבתה היתה פליאה בעיני. אין דרכה בפיזור הדעת. מורגל בפיה: ילדון, אל תהיה בין המתבלבלים. לא ראיתיה מחפשת אחרי דבר. כשם שהיא מביעה כל דבר בשעתו, כך היא מניחה כל חפץ במקומו. כיוון שהיא צריכה למשהו, מיד היא ניגשת למקומו. הרבה יש לזקוף על חשבון אהבתה לסדר. כלים ומלבושים של חול סדורים לה לחוד, של שבת לחוד, של חגים ומועדים לחוד, כל התדיר ששימושו קרוב, מקומו קרוב, וכל שאינו תדיר ושימושו רחוק, אף מקומו רחוק. אף כלי הפסח, המונחים מעוטפים וארוזים בעלית הגג, ערוכים אצלה בסדר נאות. יכולה היא להוציא משם כל כלי בהרף עין. הוא הדין כל גרוטאה וסדקית, מקומם שמור בזכרונה בדיוק נמרץ. אמי שלי אומרת, שאפילו דברים שנצרכים להם פעם בשמיטה זכור מקומם לסבתה בדיוק. ואילו אמי כשהיא נצרכת לאיזה כלי, אינה מוצאה אותו אלא לאחר יגיעה מרובה. סבתי לשיטתה: כל כלי הוא כמו בעל חיים, המכיר את מקומו, אפילו הדומם, שאין בו רוח-חיים מדבר. וכשאני שואלת היכן אתה, הוא עונה לי הנני. כשאני צריכה לו הנני קוראה לו בשמו.

פעם סחה סבתי במקצת זחיחות הדעת לאמי: אין זה נאה לי שדבר-מה יברח ממני, אפילו אות בסידור, כל שכן פסוק שלם. יצור חי הבורח ממני, אני תמיד תופסת אותו. כשאני צעירה אני זריזה. ברח תרנגול מן הבית מיד אני אחריו בשתים שלוש פסיעות תופסת אותו והנהו בידי. אף השכנים יודעים זאת. כיוון שתרנגול ברח מהם באים אצלי, לפי שבטוחים בי, שאני אשיגנו. תרנגול אינו בורח ממני ופסוק שבסידור מפני יברח?

דבר זה סחה לנו סבתי, לא משום שנהוגה היא להתפאר בסגולותיה המיוחדות, אלא מעשה שהיה כך היה: אמי שלי, המוטרדה תמיד בדאגות הפרנסה ואין לה פנאי, כלשונה, אפילו לחייך לפעמים, וגם אין לבה פנוי לכך, ואילו בשבתות, שיש לה פנאי, כל זמנה תפוס במיחושיה, שהיא משכיחה מלבה כל ימות השבוע, בהם היא מושכת בעול הפרנסה. יש לה, כנראה, הרהורי צער, שהיא מטילה על סבתי את כל עסקי הבית, אפילו בתבשילי השבת אינה נוטלת חלק. והרי זה ענין של פליאה. לפיכך אמי שלי מיישבת לפעמים פליאה זו, שהיא פשוט מרגישה את עצמה גרה בביתנו, אינה יודעת היכן מי ומה ואימתי. מה שאין כן סבתה. מלבד שעסקי הביתה הם משלה, היא מצטיינת בזכרון עצום. בינה לבינה פוסקת אמי קצת דברי שבח. וסבתה כיוון ששומעת שבחיה, שחקת-נחת משתפכת בפניה. אפילו ענוים וצנועים אינם יכולים לשמוע מקצת שבחים בפניהם ללא סומק של נחת-רוח. דומה, בשביל לבטל את מעט הגאוה שנכנסה ללבה משום השבחים, פתחה אף היא פעם לספר כביכול בשבח עצמה מתוך לגלוג, כדי לשוות גם לשבחיה של אמי טעם של בדיחה. מסתבר שכל מעשה התרנגול לא בא אלא לבדיחות הדעת. על ידי שאדם מחניף למעלות הקטנות שבעצמו הוא מסיח דעת זולתו ממעלותיו הגדולות. לימים שבתי וראיתי, שבאמת כך הוא. מפעם לפעם סבתה מבליטה איזו מידה נאה של מה בכך משלה. ויותר מכל מחזיקה פעמים טובה לעצמה על מידות הדיוק והסדר המציינות אותה.

ואם כך, בוודאי קשיה: חיפושים אלו אחרי המשקפים שלה, מה טעם? כלום נשתכחה ממנה משנת הסדר? המשקפים שלי היכן הם? היכן הם המשקפים? – חזרה כמה פעמים בלחישת-חרדה. שיערתי לי כמה נטרד עליה לבה אם קפצה עליה שכחה זו. אמרתי לה בהיסוס – מאחר שאין נוקטים לשון ודאי בפני גדול בשנים – כי מן הסתם מונחים המשקפים בתוך ה“קרבן מנחה”. לא ידעתי זאת אלא מתוך השערה. איזהו מקומם של משקפים, בין של סבא בין של סבתה? הוי אומר: בתוך ספר. וספרה של סבתה מהו? סידור ה“קרבן מנחה”. ואם כי סבתה שוב אינה זקוקה למשקפים, בקריאה בסידור, כי מאור עיניה שב ונתחדש עליה כבימי נעוריה, הרי הדעת נותנת, שסבתי שומרת הסדר, לא תשנה ממנהגה לייחד למשקפיה מקום אחר מן הסידור. הרגל שנים אינו זז ממקומו.

קלעתי אל השערה. הלכתי אל ה“קרבן מנחה” ומצאתי את המשקפים מונחים כמנהגם זה למעלה מימי דור מסתמא. כיוון שהגשתי לה את כלי הראיה, נזרק לתוך פניה סומק של בושה, שכך עלה לה בחולשת הזכרון. הסתכלה בי חייכנית, אמרה: בני, אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, פסוק מפורש מספר “משלי” המחובב עליה. החזיקה את משקפיה בשהיה, כאילו חוככת בדעתה מה לעשות בהם. אך לאחר שהיה של היסוס הרכיבה בתנועה מהירה את משקפיה על חטמה ואמרה:

– ברוך הוא וברוך שמו המאיר לארץ ולדרים עליה, אף מאיר עיניו ככל מעשיו. בכל אשר נהיה, בין בישועות בין בצרות חס ושלום, רק באורו נראה אור.

קולה נחבא לשהות ממושכה, אך לפניה שב הדר זיום. סומק הבישנות לא מש מעליה. דומה, גבר. והנה צמחה בפניה העויה של תינוקת שובבה, המונעת את פיה מבכי. עד ששפתותיה מקמטות אותות-בכי כלל. כדרך שהפה כח מן השיעול, כך העינים מפיקות ליחה נוצצת ראיתי הרבה נצנוצי-דמע בעיני סבתי, אך על הרוב הם לא היו אגלי-בכי, אלא רסיסי-שיעול, שכך דרכו של שיעול לסחוט נטפי-דמע שאינם בכי כלל. כדרך שהפה כח מן השיעול, כך העינים מפיקות ליחה נוצצת מחמת שיעול. אולם הפעם נטפה הדמעה מעיניה. ראיתי אותה, מששתי אותה במבטי, חיש-מהר נתעווה פיה בבכי. ישבה נוגה מאד, תמהון-אלם נשקף ממבטיה. נאנחה ממושכות. הנסיון הורני: סתם אנחה, על היפה היא. אנחה בשלהי שתיקה ממושכה, על אחת כמה וכמה.

וכך היה. אלא שקדם לכך מאמר המוסגר על פרשת הרגל של פיני העליז. לא עוד יהיה פיני כאחד האדם. לא עוד מהלך על שתים, כי אם נכה-רגלים, לא עוד פיני שלם, כי אם פיני קטע – סחה הסבתה כמו לנפשה חרישית, דומה, ללא טענה, אדרבה, כמין מענה. לא עוד אדם השלם, כי אם בעל-מום. – חזרה כמה פעמים ביגון גובר, המוסיף והולך מין תבלין מרירי, משל לשעון הנותן שנים עשר צלצולים בזה אחר זה, חד, חד, כל פעם חד, ובכל זאת כל אחד חד מחברו, מוריש לחברו הבא אחריו הד-לואי, המטיל לקול נעימה חריפה יתירה. פשיטא שהצלצול השנים-עשר המקפל לתוכו אחד עשר הדים, נבדל בהחלט מן הראשון, כאילו שכל פועל בשעון לצבור לו הדים על מנת לשכנם במלואם לתוך התריעשר, המאמץ העליון לו נתכנו כל עלילותיו של מורה השעות במצלצלותיו.

כך סבתה גדשה נכאים בקולה עד שעמדה וגעתה באנקת בכי: – לא עוד פיני העליז, בעל הפנים השוחקות כיום צח בהיר בשחקים, כי אם פיני עצוב ונכה. שקעה שמש פיני, פנה הודו פנה זיוו. כעת יהיה פיני חושך. וי לצורה נאה שנתקלקלה. כן, ילדון, הרבה יסורים באים על האדם, אך אינם דומים יסורים ליסורים. יש יסורים הממיתים את הגוף והנשמה פורשת לה חיש-מהר ונכנסת לתוך גן העדן. ויש יסורים הממיתים אט-אט, מקטעים אבר אחרי אבר, מכבים אור הפנים, משנים את הצורה, משחיתים צלם האדם והופכים אותו לצל חי. פיני העליז לא יהיה עוד איש שמח. לא עוד ירנין בשמחת תורה בניגוניו, לא עוד ירקיד צאן קדשים. פיני העליז איננו עוד וחליפתו פיני קטע, לקוי ומקולקל. לא פיני המאיר, כי אם פיני חושך.

פני הסבתה נתכווצו לעוית של בכי ועיניה נתלפלפו בסלידה, מפני החושך, כנראה. לכן נטלה משקפיה להרכיבם כהלכה בתחום מושבם הנאות, בטבור החוטם. דייקה כחוט השערה, כדי להטיל חיץ בינה לבין חשכת פיני, לבל תראה אותה עין בעין. עכשיו נתחוור לי, מה ראתה סבתה לחפש לפתע את המשקפים. היא הפטירה ברגשה נוגה: וי להאי שופרא. כיוון שהגיעה ל“וי” זה, בושם נכאיה, הנותן קול אבל-סגולה, העלתה מיד על ראש צערה את זכר היפה. כעת ניגשה אל גוף הסיפור ללא כל שהיה ותהיה. וכן אמרה:

תמול שלשום היה הדבר. התקדש עלינו חג החתונה. עוד כלי הזמר מנגנים באזני ומצהלות הרוקדים. מה אומר ומה אדבר? לבי יודע צרת נפשי. צופה אני ומביטה. מסביב, לא משתה חתונה לי כי אם סעודת אבלים. הכי קול חתן וקול כלה אשמע? הכי צמד-חמד אראה במו עיני? אין היפה מגלה מה שבלבה, אך יודעת אני, כי אותה שעה שרוי במחשבתה הפתגם הנודע על שני מתים הרוקדים יחד.

בכוונה תחילה נזהרה מלבטא את המלה מתים. רק רמזה. אין היא מבטאת מת או מלאך המות וכל הנוגע בסוף כל אדם, משער אני לי: לא משם שהיא מפחדת מפני יום המות, אלא לפי שהמיתה הכרוכה במחלות, בבכי, בלוויות, בהספדים, בצעקות, בבור אפל וברימה ותולעה המרחישות בבשר, היא ענין מגונה. נפשה היפה סולדת מן הכיעור והדומה לו. כך אין הסבתה מבטאת שום מלה, שיש בה בנותן טעם של כיעור וגנות. כגון שאינה פורשת בשם אברים ששימושם אינו נאה, אין היא אומרת ריח רע, אלא ריח לא-טוב. חלילה לה להשמיע דיבור מדכא.

– כן, הכי צמד חמד אראה במו עיני? הלא את… – אומרת סבתה ובמצחה מבצבץ אותו קמט-אושפיז, הסמוי דרך כלל מן העין, אך מבצבץ ובא להרף עין.

היטב חקרתי את תכונתו. ברגע של צער, כשהנפש מתכווצת ושוב אינה יכולה להצפין את יגונה במסוה פניה השוחקות, משל הצער עצמו מצמיח נציג לו. זהו קמטוט דק, שונה לגמרי במראיתו מכל הקמטים שבעולם. ויש לו בני-לוויה קמטוטנים זעירונים, שרק אני הבקי בכל רחשוש ורגשוש של סבתי מבחין בהם. רואה אני נענוע ראשה הקליל ורחשושי שפתותיה הדקדקים, כל ניע שלה הוא זיע שבלב. מראיתה אבלות, אך קולה מזמור: בת-שחוקה של היפה אותה שעה, אשרי עין ראתה זאת.

פני הסבתה קורנות, כאילו שמש זרחה לה לפתע בלב היגונים. משל למי שיושב “שבעה” על מחמל-לבו, שקוע באבלו, דומם ישב, ראשו מושפל, צלמו קודר, לבו אבן, פיו אלם, מבטו אין-איל. תש כוחו להוציא הגה או אנחה למצער, נפשו נחבלה עד תומה ביאושה כי לא תדענו עוד. לפתע ארשת חדשה צמחה בפנים וזרחה בהם דעת-מה, ומן הדעת הזאת שח הראש, שחוח והלוך, הראש המושפל לפני כן

הוסיף שפל, כאילו יש ירידה לראש גם אחרי ירידתו. זנק הראש למטה-למטה, לתוך באר הצער העמוקה עד בלי די. הנה נצנצה חיות בעינים וברק זנק למטה, ירד וטבל ועלה משם כדלי מתוך באר ומן המבט ניתזו רסיסי-דעת לתוך הלב. בבת רגע השיג השכל וזרמו המוראות באנקות ובמלים כמתלהמות: הה, אסון, שבר, את מחמל לבי הורידו לבור, הטמינוהו, לא עוד אגע בו בידי, לא עוד אראהו בעיני, חטפוהו ממני והורידוהו לבור אפל, להירקב שם. תמיד-תמיד יהיה מחמל לבי מרקיב בתוך הבור האפל. תמיד ירד שם שלג לבן, את מחמל נפשי יאכלו תולעים. את אשר טיפחתי רביתי תולעים יאכלו. ושוב יאלם דום. רגעים ישב דומם, כמו שוב רבץ תמהון השכחה על נפשו. אך לא לאורך זמן נשתלטה עליו השכחה. זה האסון מתנכל אליו בתחבולותיו להשכיח עצמו לרגע קטן על מנת להשתער על טרפו במשנה זעם, להפיג מתוכו את קורטוב ההתיישנות הממתיקה מרורתו של כל כאב ולחלחלו חדש לגמרי, רך נולד בזה הרגע במלוא תומו ורעננותו. מתוך כך יגבר זעם האיש ויתלקח ויגעה במרי הבכי: "למי מכאוב כמכאובי ולמי שבר כשברי? מי יתן את נפשי תחת נפש מחמלי? נגדע הנצר הרענן ולמה לא עלה הכורת על הגזע? למה, למה נותרתי בחיים להלך כל ימי קודר בלחץ יגוני? נשמה זו, עוד נותרה בי, למה היא לי, למה? הה, שוד, הה, שבר! שפיפון הכאב לא ינום ולא יישן, כי אם יחדש נכליו מפעם לפעם. לא קפאה עדיין זעקת השבר בפי האבל ובפניו הופיעה נהרה, מפיו התמלטה אנקת-הקלה כביכול, אהה, שחקה קלילה מציצה מבין מפלשי העבים העוטפים אותו, אף נשתכנה בחלקה אחת של הפנים, כזו המרחפת על פני הישן, שהתעוותו מצער מתוך חלום-בלהות. לפתע זרחה בהם בת-שחוק הבשורה ממסתרי התודעה, שאין זה אלא חלום. כך תפקוד כל אבל שחקת-בשורה ממצולות הלב, כי לא היה המות אלא חלום רע. החמוד לא מת כלל, השפתים תרחשנה בשמחת-הודיה: חי הנהו! ואשר תגדנה השפתים במלים תבענה העינים בשחוק-דמע: חי הנהו! ולאחר זאת זעות השפתים בשבחים למת וברחשושי נשיקות לחזיון המת החי. ככה אצלה סבתי ברחשושי שפתותיה נשיקות לבת-שחוקה של היפה, המרחפת לפניה בחזונה.

הרבה פעמים שיבחה לפני הסבתה בת הצחוק, כעיקר ותוך באדם, נר נשמתו. עתים עולם מלא תלוי בקצה-חודה של בת-צחוק אחת. אך הפעם הגדילה לרומם את מעלת בת הצחוק. לא אמרה עוד די בקשירת שבחים. בתר ענדה לה ובו אמרי-שפר משובצות כאבני חן. פתחה, כנהוג, בהבדלה. אַינה דומה בת-צחוק לבת-צחוק. יש בת-צחוק שאין בה רוח-חיים. אין בה כלל שחוק, אלא עיקרה קלות ראש, פוחזה היא, כמוץ אשר ידפנו הרוח, לא שורש לה בנפש, לא חן ולא ריח, כחלום תעוף, טעמה תפל. אך בת שחוקה של היפה שפעה כקרני השמש שבלבה. נמשלה לזהורית בתוד גביע השושן, בת שחוקה של היפה כלבב עין האם לתינוקה מחמל לבה, המתרפק עליה מעדנות בעריסתו. חן-מצהלות לבת-שחוקה כמו נשמע שופרו של המשיח.

עוד הדיבור בפי סבתי ואני לה בשאלה: – ומה זה, סבתה, טעם חלמית? הרהרתי מיד חרטה על מידה מגונה זו להיכנס לתוך דברי סבתה בשאלה. כל כמה שאני נלחם ביצר השאלה, איני מצליח להתגבר עליו, המסיתני לחקור לפשר כל מלה מוקשה.

אומרת סבתה: ילדון, אתה בשלך, מרבה לשאול. חלמית היא חלמית – מפרשת סבתה בגערה כמעט – חלמית משמע טעם תפל. וטעם תפל אינו טעם. שום תפל אין בו טעם. כגון שיש קול תפל, שכל תפל, מבט תפל, חכם תפל, ויש גם ירא שמים תפל.

כלום יודע אני מה זה שכל תפל ומבט תפל, על אחת כמה וכמה ירא שמים תפל? על כרחי אני חוקר ודורש. סבתה מחמירה כנגדי את פניה ופוסקת בנזיפה כפולה: ילדון, להוט הנך לדעת הכל ובהול אתה על לשונך לשאול פשר כל דבר. לא טוב לדעת הרבה בטרם-עת.

– כן – אומר אני מתוך הסכמה גמורה במראה פנים של בקי ורגיל – אף מפי רוסיה שמעתי פעם שלא טוב להטות אוזן לכל מה שהקשישים מדברים ביניהם. רוסיה אומרת, שכל הלהוט לדעת הרבה, זקנה קופצת עליו. אך לי לא איכפת. רוצה אני להיות זקן ככל האפשר.

ענתה סבתה בקפידה גמורה: יש בך מידה של גולם להיכנס לתוך דברי הזולת, אך חלילה לך להיות טיפש. רק טפשים ממהרים להזקין. אך אתה, ילדון, אינך טיפש.

– אלא מה אני? גולם?

– כן, גולם.

– סבתה, אם אני גולם, למה את מדברת עמי הרבה?

– לפי שאתה גולם בר-דעת ולא טיפש. וכשתגדל לא תהיה טיפש כלל. תהיה חכם הרבה. ומה שאינך מבין עכשיו תבין לאחר זמן.

נענעה בראשה והשקיפה עלי בחמלה רבה, כאילו בינה זו שתנצנץ בי לאחר זמן ראויה לרחמים לאלתר. אמרה בפנים שוחקות ובקול מלבב:

– ילדון, גולם שאמרתי לא לגנאי הוא. הקשיש, שאומרים עליו שגולם הוא, גנאי הוא לו, הילד – לאו. כל אחד נולד גולם, אך תורה שמלמדים אותו – פוקחת עיני-שכלו, עד שהוא עולה למעלה למשכיל ונעשה חכם גדול, אם יש לו לב חכם. מוסר השכל שבתורה נותן בלבו את הזרע הטוב, המצמיח יבול המצוות והמעשים הטובים, כדרך שטומנים באדמה את הזרע לגדל בו תבואה. כלום גולם על שום מה? שעדיין לא נפתח לבו ואין לו שכל להבין, כאדמה זו העומדת ומצפה לידי החורש והזורע ולמטר ממעל, ואף היא, כגולם הזה, אין לה שכל להבין ולא פה לדבר, אך נותנת היא תבואה לרוב. הילד הוא גולם שאינו שומע ואינו מבין. כיוון שאומרים לו דיבור של יושר, פסוק חכמה, מן התורה או מן חכמים, לבו מחכים ודעתו מתרחבת עליו. לכן, ילדון, אדבר אליך. כדאי והגון הנך לכך. פעמים גולם קטן סופו חכם שבעולם – הפטירה סבתה כמחמאה שבעקיפין, שירדה לתוך לבי כשמן ששון, והיא תחבולה בדוקה בידי סבתי להתקין בשבילי עלים לתרופה כנגד התקפות של חולשת הדעת וביטול עצמי, המצויות אצלי.

לאחר המאמר המוסגר, תסביר ארוך למדי, נאנקה סבתה ארוכות, אות מבשר להמשך הסיפור. פתחה ואמרה:

– בת-שחוקה של היפה עין לא ראתה! ושוב עמדה והרכיבה את משקפיה יפה על גבי קו המשווה המדוקדק שבחטמה. מכאן נצנצה בי השערה, שהתקנת המשקפים על גבי חטמה באה לשם הזנת מבטיה בהדר-זיווה של בת הצחוק, של היפה, שלא יישמט, חס ושלום, ממנה אף קורט קל, כדרך שצורף הזהב, מרכיב על עיניו זכוכית מגדלת להבהיר את ברקו של היהלום על כל יקר-סגולתו. ולאחרי זאת סחה בטוב טעם וחן:

– צופה אני בתכשיטה, בחן-מראיה ובנועם-שחוקה, צופה ולא אדע שבעה. היא כיין הטוב, כאור המתוק לעינים, כשבת קודש מלאה טעם, כ“הבדלה” היא מפיקה זיו. לא לבד חן בשחוקה, כי אם גם בינת-אדם. כבר אמרתי לך, ילדון, אגיד לך גם בשנית: אין חן לאמתו, אלא אם כן יש עמו שכל טוב. ובאין שכל טוב, אף החן אינו אלא מעשה קוף. חן ללא שכל טוב רק לרגע קטן, סוב יסוב ויפרח כעוף. משול החן ללא

שכל כרעש מלים בפי אוילים, כבאין-אש תמרות-עשן ובאין יפה-קול שאגת החזן. השכל, ילדון, טעם הכל, הוא הניגון של הקול. היופי שמש והחכמה כתרו. היופי מלכות והשכל סתרו. ואף השכל הוא שכל רק באמיתו. אינו דומה שכל לשכל. יש שכל מחכים ויש שכל מתחכם. יש שכל שהוא אח לאמת ואינו רוצה כלום אלא אמת. ויש שכל רודף-שעשועים, שאין האמת נר-נשמתו. מעלה יתירה ליפה, שיופיה שיקוי אמת והאמת שפוכה לה בכל מראה-פניה. אף אבק כזב לא דבק בה, אין בה תנועה של רמיה, לא העויה של גניבת הדעת, לא קורטוב צביעות והעמדת-פנים. ‏כולה היא לפי תומה, תכלית היושר, תוכה כברה, לבה כפיה, מבטה כשחוקה. כעת, בליל החתונה, פניה שוחקות בחן ושכל טוב, כולה שופעת אורה ושמחה, משל אף נפשה תגיל בקרבה ותרנן. אך אני היטב יודעת, כי לבה עליה דוי וכאבה נעכר. אך מלאך ממרומים היא. לבה שותת דם ופלגי-שמחה ינהרו בפניה.

לב סבתה כמרקחה, אם כי שיחה בנחת וכטל תזל אימרתה. זה אורח סבתי וזו תכונתה, את רוחה הנסערה תצרור בצרור המנוחה והשלוה ועל יקוד שבלבה תפרוש חופה של לקח טוב ומוסר השכל. אין זאת כי לבה, שראה הרבה חכמה, בחן ובדק ומצא, כי רק הניב השלו והמתון עשוי להביא חכמה בלב הדרדק. ולפי ששיחה קלח עד כה באפיק שאנן, נתחלחלתי ממש, כשהתמלטה מפיה לפתע קריאה ניצחת, צווחה כמעט, בקול רגז: “אך לאחר כך, אויה, לאחר כך!” ולא אמרה עוד כלום.

אין זה חידוש, שסבתה הפסיקה את שיחתה פתאום בעיצומה. היא לעולם מפסיקה באמצע, כדרך שאף פתיחה באה על רוב מאיזה אמצע. אך הפעם לא נשתתקה, כי אם נאלמה. ניטל ממנה הדיבור שלא לרצונה, קולה נחבא. ראיתי בלהות. מבטא קפא. מאור-פניה דעך.

לא הסכנתי לראות עצבות על פני סבתה. לעולם היא לי סבתה טובת-לב ויפת-מראה, פיה מלא סיפורים ותסבירים מחיי-נפש. מה מאד מסיתני יצרי לקרוא לפניה בשפת שיר השירים אשר אהבה: שובי, שובי סבתי, ואחזה בך במאור-פניך, בחן-שיחך, בנועם-שחוקך. אף אחשק לדבר אליה בתפלת “לכו נרננה” בליל שבת: “התעוררי, התעוררי, שובי למנוחייכי, ‏מה תשתוחחי ומה תהמי, סבתי, קומי לבשי אורך”. אך הנני שומר פי ולשוני, אף שומר מבטי, שלא אביט במישרים לבחון את לבבה.

אין סבתי אוהבת מבטי-מישרים בפניה. נפשה סולדת מן ההצצה לתוך נשמתה. וכבר הזהירתני כמה פעמים לאמר: “דע לך, ילדון, יש לשון הרע ויש עין הרע. כדרך ששליחת לשון אסורה, כך שליחת מבט עבירה היא. ואין זו דרך ארץ ליתן עין בפני הזולת”.

פעם אחת הזהירתני על עבירת המבט בזו הלשון: "דע לך, ילדון, העין היא גנב. כדרך שהחוטם מריח תמיד, כך העין סוקרת ומגששת, בוחדת ובודקת, שואבת רמזי-פנים ומחפשת בחדרי-לב. רוצה עין לגלות את כל הצפונות בלב הזולת. וזה אסור. שליחת עין כמוה כפתיחת דלת בבית זר ללא רשות. לא, ילדון, אין זו מידה לשלוח עינים. הנוקב ויורד במבטו לצפונות-לב דומה למי ששולח את ידו לכיס חברו. עין באדם כגנב במחתרת. אדם ישר אינו שורט בצפרני-מבטיו נשמות, אף אינו נותן מבט-מישרים בפנים. פרצופו של אדם אינו הפקר להיות למאכל לכל עין.

זכור לי מוסרה של סבתי בפרשת העין, לכן שומר אני את מבטי, כדרך שהנני שומר פי ולשוני. אך פטור בלא אמירה כלל אי אפשר. והיא הנותנת. הואיל ואני מדקדק הפעם עם עצמי, שלא להיכשל בדיבור ולא במבט, חס ושלום, הנני נכשל, ובדיבור דווקא. פי מאליו דיבר, פתח ושאל: לאחר כך זה מה משמע? מה היה לאחר כך?

לגודל פליאתי לא נזפה בי סבתה כלל על השאלה, אלא הסבירה לי מבט דורש טוב ושופע סליחה, משל היא אומרת: יפה שאלת. בני, שאל, בני, שאל! ואף על פי שלא שאלתי עוד, פתחה ואמרה בנהימה כיללה מעומקא דלבא: לאחר כך, ילדון, לאחר כך… לאחר שתמה ונשלמה פרשת החתונה ופסקו מנגינות הכלי זמר וחדלו ריקודי המחותנים ויצאו שבעת ימי המשתה וכלה כל הרעש והשמחה היתה כלא היתה וכל הקרואים נתפזרו איש לביתו והחתן והכלה הלכו למקומם, לאחר כך גלה משוש מלב היפה ועצבות כבדה באה עליה. לאחר כך לא ראתה עוד יום של נחת בחייה. לאחר כך – קראה סבתי בקול חרדות ופניה לבשו קדרות עזה – צופה אני במראה פניה של היפה. הה, אסון! הה. שבר! פנה הודה, פנה זיוה, סר צלמה, ניטל חנה, חשכו מאורות השמחה במבטיה, כמו, חס ושלום, נהפכה לאיש אחר. בכה בי לבי בראותי בת-שחוקה כזוהר המלאך. בת שחוקה איננה עוד. לאחר כך… אוי ואבוי לי מן הלאחר כך.

סבתה טפחה כף על כף ושפתיה הרחישו רמזי-מלים לא ידעתי פשרם.

– לאחר כך… לאחר כך… הכל תם ונשלם. פעמיים לא תיוולד צביה כזו. והיא אף היא איננה עוד זו. זו היא ולא היא. עוד יפה צביה כשהיתה. אך היא איננה עוד היא.

פסקו מליה ולא נשלמו. פיה נדם ולא לבה. אראה בעליל, כי בקרב רוחה תסערנה עוד המלים. מלים רוחשות על שפתותיה, אותיותיהן אקרא, וקולה לא אשמע. מה תסתיר תחת לשונה? עיניה נעצמות. האם מנמנמת היא או חולמת בהקיץ? חיש מהר נפקחו עיניה וחיוך נעים השתפך בפניה, בדומה לישן שנחזו לו בחלומו עדנים או ליושב באבלות, שמתו צף ועלה לעיני רוחו בנמנומו חי וצוהל. נפקחו עיניה ומבטיה החוזים ננעצו בנקודה רחוקה, פתחה ודברה חרישית כתפילה:

– בת אחי היפה, חדשי בת-שחוקך כקדם, נא השיבי לי את בת שחוקך ואחזה בה, האירי אלי חנך ויופיך, בת אחי היפה, האירי אלי.

נשתתקה. לראשונה ראיתי בעיני סבתי דמעה, דמעה כמות שהיא, לא דמעה כליחה הנוצצת מהשיעול, אלא דמעה לפי תומה, כדרך שהיא זולגת מן העין, הדמעה מתהום הנפש.

פרק חמישי

רבות סיפרתי בשבח היפה מפי סבתי ולא אמרתי כלום על חן-מעלתה, כפי שראיתיה בעיני שלי. יכול המקשן לשאול: מה ראית לדבר בה מפי אחרים, כאילו לא היתה אלא משל ודמיון, מעין מסורת-קבלה מפי סבתה. ואם אינה אגדה, ספר עליה לפי מראה עיניך, כדרך שהיא נצבה לפניך חיה, ‏ללא להטי-הדמיון וללא כיסופי סבתה, העורכת אבל יחיד על יופי סגולה, שאולי לא היה ולא נברא כלל.

שני תירוצים לי. אפרש כאן את שניהם, אם כי קבלה בידי מפי סבתה, ששני תירוצים יחד הם כשני כתובים המכחישים זה את זה או כקדירה של שני שותפים, שאינה חמה ולא קרה. אך אין זו דעתי. סבתי לשיטתה: השותפות שטות וסתם שניים מעשה כלאים. אולם אין זו דעתי. כל תירוץ נכון יש בו ניצוץ מן האמת ואינו דין, ששני ניצוצות ערכם פחות מן האחד. ניצוץ אחד אינו כלום אלא אם כן נוצץ אליו עזר כנגדו. טובים השניים מן האחד, שיכולים הם לצרף את שני ניצוצותיהם יחד.

מכל מקום, בענין הסיפור על היפה שני התירוצים מחוייבי המציאות הם. ואלו הם. אני את היפה החיה ראיתי בעיני אלא שראיה זו אינה מאוששת אצלי כל צרכה. ולמעשה אין נפקא מינה. ראיתיה וכאילו לא ראיתיה, לפי שלא הסתכלתי בה, במישרים לא הסתכלתי בה. ראיתיה בעיני, אך עין בעין לא ראיתיה. עיני לא נעצתי בה, אלא העפתי עליה מבט במרופרף וברתת, מבט נסוג-אחור. וכל כך למה? לפי שאין צביה מעורבת עם הבריות, שתהא העין מצויה אצלה לצרף כמה הבטות מרופרפות לסקירה אחת כוללת, הנרשמת בזכרון. כיוון שבאה היפה בברית הנישואין עם חיים דוד “לא עלינו”, דבקה במרה שחורה שבו וכמוהו התחילה להתרחק מן הבריות. כמוהו אינה רואה את אור השמש כמעט. מכל מקום, כך מרננים אחריה, לא זו שאינה נראית הרבה ברחוב, אינה באה אפילו בשבתות לבית התפילה. כמוה כחיים דוד.

– זו נראית גם אצלי רק פעם בשמיטה – קובלת סבתי במרי-שיחה – היא מופיעה כאילו במפתיע לרגע ועוברת את הבית, מתייחדת עמי בחדר שלא יראוה בני הבית. היפה – נאנחת סבתה – לא עוד אדם מן הישוב. אף היא כבר אימת הבריות עליה. את פניה כיסתה בצעיף, שלא יסתכלו בה.

ענין הצעיף על פניה אינו זכור לי. אבל זכור לי מאמר סבתה על הצעיף, כי מן הראוי, שכל איש ואשה יצאו בצעיפים, להגן על הפנים מפני העינים. עין צופיה, חזרה על פתגם מחובב עליה, כמוה כיריה.

אפילו הצצה לרגע קשה כפגע.

אף אמרה: דע לך, ילדון, הרבה מידות בעין. עין יפה ועין רעה, עין גסה ועין רכה, עין חצופה ועין בישנית, עין דברנית ועין לחשנית. וקשה מכולן עין סקרנית, השולחת מבט, כמו השולח לשון לדבר לשון הרע. עין פטפטנית אין מידה מגונה ממנה. זו בצפרניה שורטת נשמות. העין הפטפטנית, ילדון, אף רגע אינה נחה, תמיד מחפשת דבר-מה. דרכה לילך ולהחזיק. מבטיה נדבקים כזבובים למיני מתיקה מוצצים. רעה היא שהשולח מבטים אינו חש כל חטא, אין הוא מבין, שעיניו מתגנבות למסתרי הלב. זכור, ילדון, נאה ביישנות לעין. הגדולים כך, כל שכן הקטנים. משום שיש ילדים חוצפנים, המביטים במישרים בפנים ואינם מבינים שעין פגיעתה רעה.

אתם מבינים. אני כבר הבינותי והרבה הזהירתני סבתה על חטא העינים. הזכירה לי מה שנאמר ב“על חטא” הארוך של יום הכיפורים, על חטא שחטאנו לפניך בשיקור עין. נזהרתי לבלי לנעוץ מבט בשום איש. עד כאן תירוץ ראשון. אך על להסמיך אליו גם את השני, שהוא אולי כאן האמת לאמיתה, אף זו קבלה בידי מפי סבתי: דין אמת שתהא לאמיתה, היינו, שלימה. שאינה שלימה היא כמו שקר. אינה דומה אמת לאמיתה. יש אמת מלאה חיות ועירנות. ויש אמת שאומרים אותה כמו מתוך שינה והיא אמת מתה. הפה דובר והלב בל עמו. זו היא אמת קרועה ובלואה, הפוזלת לכאן ולכאן. סבתה לא פסקה לגנות את האמת למחצה. אף על פי שנזהרה בלשונה וחששה להוציא מפיה מלה מגונה, אמרה פעם, שזו היא אמת טריפה ופסולה. וכנגד זה דיברה מתוך חשק בשבחה של האמת השלימה, חותמה ישרות הלב ומקורה יראת שמים אמיתית. ולפי שהיא שלימה ומלאה ופתוחה, ללא בריחה מן העיקר, ללא כסוי והעלמה, היא מרגילה לדבר אמת לא רק לזולתו, כי אם גם בינו לבין. עצמו ובינו לבין קונו, ‏להגיע למעלת דובר אמת בלבבו, להיות בעל לב טהור. האמת היא מלכה. האמת של סבתי מחייבתני לנהוג כך בכל קורות הסיפור על היפה.

האמת' היא, שכל אזהרותיה של סבתי על חטא בשיקור עין לא היו מונעות אותי מהבטת-מישרים בפני היפה, שחינה היה משוך על ילדותי. אך, אהה, עירנו המצערה ותושביה הרואים את חייהם באור הנערב של עולם גווע, עשוני משחר ילדותי איש הדמדומים, החולם בהקיץ, הצופה ביצורים החיים בראי הכליון. זו היתה המידה בחזות העולם בעירנו: צל המות פרוש על הכל. שממון הנוף, בלאי בלבוש, בקתות דלות, איזוב הגגות וטחב הקירות. וחיוורון הפרצופים. זה היה עולם של בכות ובלות. אין ברואים חיים, אלא קהל רפאים. החיים נראים כברמיננים והמתים חיים ומתהלכים עמנו, מתערבבים בקהלנו, מאזינים לשיחנו, משתתפים בעסקינו, משמשים מתווכים ומליצים בינינו לבין עולם האמת. כך נתערבבו היוצרות בעירנו. שוכני-עפר מתהלכים בינינו, ואנשים חיים נגלים לפעמים כנשמות ערטילאות, אביט אליהם ולא אראם.

הענין מחייבני להוסיף “סיבור” לפרטי המשא והמתן, הנהוגים בעירנו בין החיים בעולם הזה לבין שוכני עפר. המת נאסף אל אבותיו, אך גם אבותיו שנאספו לאבותיהם, לא עזבו כלל את העולם הזה, אלא יצאו מן העולם העובר לעולם הקיים, כדרך שיוצאים מסוכה לבית. אין בן העולם הזה עוזב את קהל עדתו, על אחת כמה וכמה את קרוביו ובני משפחתו. הכי יעזוב אדם את אשתו, את ילדיו היתומים? אין כלל מתים, אלא נפטרים; מפסיקים שיח ושיג, אך אין עוברים ובטלים. כל המתים הם תושבי עירנו ואף הנחלאות קרואות על שמותיהם. אומרים עד היום ביתו של פלוני, אפילו הלך לעולם האמת לפני יובל שנים. מקום המכונה “עיר” בבית הכנסת והעובר בירושה מדור לדור, כמו כל נכס אחר, קרוי על שמו של שוכן-עפר עד לשילשים ולריבעים. הנשמה עולה לעולם האמת ומסתופפת בגן-עדן, אך האדם בצלמו, המתיחש לאבותיו, לתולדותיו ולצאצאיו, חי בעולם הזה, כחוליה בשלשלת, שאינה ניתנת כלל לעקירה. ביתו שלו, משפחתו, שלו, מעשיו ועסקיו. הילוכו ואופן דיבורו, מידותיו, חקוקים בזכרון האנשים החיים. רישומי-עקבותיו מביתו לבית הכנסת, למשל, בולטים. וניכרים ממש. בספרים רבים שבבית המדרש, בגמרות, במדרשים, בספר הזוהר ובספרי מוסר וחקיקה, מוצא אתה קצות דפים שנתקפלו לפני, שנים רבות. רבים מז הסימנים המוחשיים לשימור זכרון המתים הם הגילויים הרוחניים, ששוכני-עפר מניחים אחריהם בעולם הזה, כגון מידות בתפילה ובלימוד, ביראת שמים ובדרך ארץ, בשיחות חולין בחידוד ‏ ובבדיחה, במליצה יפה, בהילוך ב“מרגלא בפומיה”, דרכו בפשט או בפלפול, במידת חסידות, בשמירת הלשון ובמנהגי הטבילה במקוה. זוכרים כל חולם של אנשי-צורה, קל וחומר שבתותיהם ומועדיהם, מנהגותיהם ב“סדר” ובשמחת תורה, בשמחת בית השואבה ובכל שמחת מצוה, כגון בברית או בחתונה או בהלווית המת.

בני אדם בעירנו אינם משתכחים. הגוף יורד לקבר, אך הנשמה מוסיפה להסתופף באור החיים. הכל שואלים על כל מקרה ראוי להתכבד, מה היה אומר עליו אלתר לבית שבתי, שנפטר לפני כ“ה שנים, מה עצה היה משיא. אין צריך לומר שנוטלים בכל ענין המתיישב בדוחק עצה מפי' ר' ישראל מרא דאתרא, אף הוא הלך לעולמו לפני חמש שמיטות בקירוב, שכן הוא היה בקיא וחריף ליישב כל כתוב בתורה וכל מאמר חז”ל על דרך הפשט בשכל ישר, שהקושיה נעקרת מאליה ואין עוד אפילו צורך בתירוץ. הוא היה אומר: הטוב שבתירוצים הוא זה שאינו מתרץ כלל את הקושיה, אלא עושה אותה בטלה מעיקרה. או: הטוב שבתירוצים הוא המיותר. זהו ר' אלתר מרא דאתרא עירנו וזה כוחו לפשוטו של מקרא. כיוון שפתח פיו, מיד העקוב נעשה למישור. כל בחור מלומדי בית המדרש שלנו, כל צורבא מרבנן בעירנו, כשהוא מתייגע באיזו סוגיה, הריהו נותן דעתו כיצד הרב ר' ישראל היה זורע עליה אור הפשט.

כשם שהרב המנוח מנצח על דרכי הלימוד בעירנו, כך כל עסקי העולם נחתכים לפי שיקול הדעת של ר' שפי הנגיד, אף הוא מנוחתו עדן, הנחשב עד היום בעירנו בן-סמך במשא-ובמתן ישר ופיקחותו בהויות העולם היא שם-דבר. איש המופת לסוחר בעל שם טוב, למהימן שהן שלו הן ולאו שלו לאו, במאמר פיו הוא חורץ עסק של ממון גדול ללא-אחיזה לחרטה או לשינוי כל שהוא. כיוון שסוחר בעירנו נכשל לא בפשיטת רגל, חס ושלום, אלא בפשיטת לשון, כלומר, בעבירה על הבטחה, מיד אומרים לו: צא וראה מה בינך לבין ר' שפי הנגיד – ר' שפי הנגיד זה שמו וזה זכרו עד היום – העומד בדיבורו אפילו עלול הוא לעלות לו בתרפ“ט זהובים, ואילו אתה לשונך מופקרת, אמור לא אמור, דיבור לא דיבור. יצא שם ר' שפי מפי המוכיח, מיד פניו ‏של פושט-לשון מתכסים חרפת בושה. אצל ר' שפי נגיד כל שגגת-הבטחה היא תקיעת-כף, ואילו אתה, פרחח שכמותך, התחייבת בהן-צדקך ורוצה להשתמט בשהיה-פעיה. התבייש לך! והוא מתבייש לו, בדקתי ומצאתי, כי לא רק בתורה ובסחורה, בחסידות וביראת שמים, הולכים בעירנו המתים בראש ומשמשים מורי-דרך לחיים, אלא גם בכל ענין וקנין, בנימוס ובדרך ארץ, בשיחה נאה וחכמה חריפה, שוכני-עפר אנשי-צורה בעירנו מושלים בכפה ומשמשים דוגמה לחיים. תדע לך, “יזכור” שבו מתיחדים עם נשמות המתים, אף על פי שאומרים אותו רק כמה פעמים בשנה, מצודתו פרושה על כל השנה, שכן כל שאר ימות השנה אינם אלא ימים שבין “יזכור” ל”יזכור“. מלבד ה”יזכור" הכללי יש לכל אחד יום או כמה ימים בשנה ל“יזכור” פרטי משלו, לומר קדיש על נשמת אב ואם, בן או בת או כל קרוב אחר מת ערירי. וכמה גדול כוחו של “מי שברך” לעליה בתורה ובעבור שנדר לעלוי הנשמה ומה מקומו של חודש אלול, שמודדים בו קברים, ושל כל ערב ראש חודש ושל בית העלמין, שפוקדים אותו מפעם לפעם בלוויות או באים להתפלל על חולה, להזמין את שוכני העפר הקרובים לברית ולחתונה. אין המתים נשכחים בעירנו אף למועד קטן.

בדברי במתים, שטבעו את רישומיהם במסכת החיים, לא אוכל להחשות מר' נח, גבאי הקלויז. לא ראיתיו, הוא נפטר לפני דור, אך את שמעו שמעתי בהמולה מתמדת כזו העולה לאזני מנענועי הלולבים, מחביטת ההושענות ומקשקוש הרעשנים בפורים. וזה לכם האות שרבי נח חי וקיים. הוא בנה את הקלויז החדש, בית-תפילה לחסידי טולנה, שימש בו גבאי ראשון, הניח את היסוד למקום קדוש ומפואר זה, הקים קירותיו, התקין דלתותיו וחלונותיו, אך לא הספיק לסיידו, כי השעה היתה דחוקה מאד לחסידי טולנה, שנתבדלו מפאת הסכסוכים התדירים מעדת המתפללים בבית הכנסת הכללי ונשתכנו ב“קלויז” שלהם לפני גמר-בנינו. היו מאומנים מכים בקורנסים, מורחים בכף הסיידים, מקציעים ומנסרים, והמתפללים בשלהם. מנין יוצא ומנין נכנס לקדושה ולאמן יהא שמיה רבא. נח הגבאי מנצח הן על המלאכה והן על התפילה במנין. ולפי שהמלאכה נעשית בחול ובמלט, בטיח ובסיד ובבית המדרש עומדות תמרות-אבק והסיד וריח הצבע נכנס לנחירים ונגרם למתפללים פיזור הנפש, שרויים רבים ברוגזה ובריטון מסתמא על הגבאי: אבק! אך ר' נח השתקן מקבל את כל הטענות והטרוניות כחרש שאינו שומע. ר' נח כוחו בשתיקתו ובגבותיו העבות, המשמשות לו תריסים כנגד מבטיו הנלבבים ובת-שחוקו הענוותנית, הנוגדים לכלל מראהו, האומר תקיפות. כן, נודע הוא כתקיף ומחמיר גדול ואין מעיז להתנגד לו, להוציא ר' יוסל דוד המחוצף, שאינו מהדר אף פני הגבאי הראשון.

ר' יוסיל דוד אף הוא עליו השלום, הנהו תרווד הקהל, תוקע עצמו לתוך כל ענין שבעיר ועושה סדרים בבית המדרש ובשוק, אף בכל בית-משפחה ודי לו. תביעה אחת בפיו: סדר, יהודים, סדר! אומרים שגם שם בעולם העליון הוא מסתמא מתערב בכל הענינים ותובע סדר. פשיטא, שר' יוסיל דוד דובר עתים שפטים עם ר' נח הגבאי הראשון. מעשה והטיח בפניו מימרה זו: מילא, הנך גבאי ראשון שלנו, אבל כלום אתה גם פריץ אחרון שלנו, שהכל חייבים לציית לך? עקשן שכמותך מחזיק חסידי טולנה, שמנה וסלתה של עירנו, זה חדשים בתוך אַבק ופיח וכל ריח רע.

היה יוסיל דוד ארכיזקן וארכי-חטמן וגבהן ומבטיו החדים מתחת למשקפיו הכחולים כשפודי-שמש, המבקעים עננים שחורים, וכנגדו ר' נח גבאי ראשון גוץ כמעט. כיוון שר' יוסיל דוד מזקר פרצופו כלפי זולתו, הריהו מטיח עליו מנה גדושה של זקן וחוטם ומבטים עוקצניים ואין ברירה אלא לגמול לו גם כן בירגזון. מה עשה ר' נח גבאי ראשון? קפץ כדי אמה למעלה והקפיץ כביכול גם את גבותיו עד שנשתרבבו לו כשפודין – גבותיו של ר' נח יש להן כושר של שרבוב להפליא – ותקע לטורדן יוסל דוד תשובה ניצחת: מה אתה סח שיח תפל על הטיח, ר' יוסיל דוד, ומה אתה זורק אבק וחול בעינים? לא היו דברים מעולם. בקלויז של חסידי טולנה אין טיח ולא פיח, לא חול ולא אבק, לא כל ריח רע. שאל ר' יוסיל דוד: הכיצד אתה אומר שאין כאן? הרי יש כאן. והיאך יכל החי להכחיש את החי? צא וראה, יש סיד ופיח ואבק או לאו? אשר לריח הרי חטמי יגיד לי. החזיר לו ר' נח בנחת, אבל בתוקף: האבק אינו אבק, הפיח אינו פיח, והריח אינו ריח.

אומרים שפלוגתא זו חזרה ונשנתה בזמנים שונים בין שני אנשי-צורה אלה, שהיו תקיפים ועקשנים במידה שווה. ר' נח הגבאי שתקן הוא, אבל כיוון שהביע דעה, שוב אינו זו ממנה. ואילו ר' יוסיל דוד הוא תנא ופליג, בעל איפכא מסתברא. יש לו טינה כבושה לגבאים. שניהם כבר נכנסו לגן עדן ובוודאי עשו שם שלום ביניהם. אלא שיתכן כי גם שם, בעולם האמת, יש מקום לחילוקי-דעות על טבע האמת. ניתן לשער, ששני בני עירנו, שלא היו תמימי דעים מימיהם למטה, יושבים גם למעלה בשמים ומתנצחים כהלכה לשם שמים. אצלנו, למטה, כל פעם שאחד מבני עירנו מבטל בהבל-פיו איזה ענין של ממש וכופר בעיקרו של מעשה, המנקר את העין, אומרים עליו בלשונו של ר' נח: האבק אינו אבק, הפיח אינו פיח והריח אינו ריח.

מכל מקום, אין הבריות בעירנו מסיחים את דעתם משוכני-עפר, ששמם נודע בין החיים, שהניחו אחריהם מעשה טוב או דיבור ראוי להיזכר, כל תנועה והעויה, הרגל, שכדאי לייחד עליהם את הזכרון ולעשותם סימן ומופת. אם אבוא לפרט שמות שוכני-עפר מבני עירנו, שדמויותיהם מרחפות והם מתהלכים בינינו חיים ממש בשיחם ובשיגם, לפעמים בעודף ממשות, שאין אצל רבים מפשוטי-אדם שהנשמה באפם, אין אני מספיק. ויש מן הנפטרים, שאפילו קולותיהם מצלצלים באזנינו, מאחר שהניחו בעולם הזה אנשים המדברים ממש בקולותיהם. זה כוחו של החיקוי וזה טבעה של המורשה. דור לדור יביע אומר, ינחיל תנועה והעויה. נשואי הפנים שבעדה צרים את צורת הבריות לכמה דורות. מרא דאתרא, ראש הקהל, פרנס וגבאי, איש הצורה, למדן גדול, ‏פיקח העיר, ‏ירא שמים מופלג, איש המידות התרומיות, בעל תפילה וחזן, שקולו מהלך לפניו מדור ועד דור, אפילו בעל יסורים גדול, בעל בכי, בעל בטחון, ספגן המרבה בצומות, מתמיד בתורה, שתקן רב מוניטין – כל אחד בעירנו, שהיה מצוין באיזו מעלה, שוב אין צלמו נמחק מן החיים. ‏מושכים אותו מעבר לנחל יבוק מנשאים ומנטלים אותו. אין נותנים לו גט-פטורים מן העולם ואין מוחקים אותו מספר החיים. מלכתחילה אין מוציאים אותו מספר החיים. קרוביו ומקורביו משתפים אותו בחולם ובשבתם, בשמחתם וביגונם. מכאן, שהמות בעירנו הוא מעין חיים מאידך גיסא, חיים שבהסתר-פנים, חיים שבהעלם-שם. ניתן לומר, כי המת בעירנו הוא תואר לעולה בדרגה, אות של כיבוד והצטיינות. בדרך שזה רב ומרא דאתרא, זה למדן או גביר, זה גבאי ראשון וזה פיקח העיר, ‏כך זה בר-מינן ונפטר, שנתבקש לצורך דחוף לישיבה של מעלה. ואף על פי שהוא מסתמא מוטרד הרבה בעסקי עולם הבא, אינו מסיח דעתו מעניני העולם הזה ומכלל מקרי החיים.

כיוון ‏ שהמתים שותפים לכל המעשים בעולם הזה ומעורבים עם החיים‏ ממש, דרך הטבע, שהם אוכלים מחלקם של החיים, מהפכים בחררתם ומסיגים את גבולם, אף עד כדי מיעוט דמותם וצמצום סמכותם.

אם המתים רואים חיים רואים החיים מסתמא מות. אם שוכן עפר חי וקיים, אף החי וקיים הוא בגדר בר מינן. יש כאן עירוב תחומים. החיים והמות לווים זה מזה. ובאמת יש בעירנו אנשים, שפניהם חוורים כפני מתים. אומרים עליהם, שהם מתהלכים בעולם התוהו וחותם מלאך המות בכל מראיהם. רוסיה שכנתנו רגילה לומר: פלוני אוכל כמת וכאכילתו כן צורתו.

יש אנשים בעירנו הקרויים מתים פשוטם כמשמעם או מלאכים ושרפים, כגון ר' שלמה בר-מינן, על שום מעשה שנתיאשו ממנו הרופאים בגסיסתו. באו אנשי חברה קדישא ופסקו שהוא מת, הורידוהו על הקרקע, כיסוהו בטלית והדליקו נרות למראשותיו. ואילו ר' שלמה עצמו נתיישב בדעתו והתחיל לנשום ולפרפר, נע וזע, השמיע שריקה גדולה בחטמו ולבסוף. ניטלטל אילך ואילך עד שהקימוהו וראו בחוש, שנכנסה לתוכו רוח חיים. ביקש קצת מים, טעימה כל שהיא, וכך הלך מחיל אל חיל, עד שנתיישב בדעתו וקם על רגליו. מאז זה שמו ר' שלמה בר מינן.

אין צריך לומר, שרפאל שומר בית הקברות נושא שם רפאל מבית הקברות. הכינויים מלאכים ושרפים מרובים ביותר בעירנו. יש ר' חיים מלאך, ר' זנוויל שרף, ר' שבח מלאך דוּמה, ר' שמחה שמש בית דין של מעלה, ר' ברוך מטטרון וכיוצא באלו שמות מעולם הרוחות והרפאים. כל שם טעמו ונימוקו עמו. כגון מלאך על שום נוהגו לקפוץ בתפילתו כלפי מעלה בשילוח ידים, משל הוא חוטף מלאכים. שרף, שהוא בהול בדיבורו, ‏עד שהמלים נשרפות בפיו ואין יודעים מה הוא סח. ויש אומרים על שום תאוה יתירה שלו ליין שרף. שמש בית דין של מעלה על שום נטייתו לעסקי שליחות ותיווך.

אין לילך ולמנות כל הטעמים והנימוקים לכל הכינויים ושמות הלואי, שמכתירים בעירנו לרבים ורובם יסודם בעולם העליון או בממלכת הרפאים. דבר אחד ברור לי, שבני עירנו אנשי-אמת ושופטי-מישרים הם. בדקו ומצאו, שהמות ומשמשיו מצודתם פרושה בארצות החיים והם מעורבים ברוב עסקי הבריות בעולם הזה. לפיכך, בדין הוא שיהיה להם מלבד יד גם שם בכל. כמה גדולה חבורת משמשיו של מלאך המות בעירנו. רבים מחשובי בעלי הבתים הם חברים ב“ביקור חולים” וב-“הלוית המת”. מנין אנשי ה“חברה קדישא”, העוסקים בקבורת המת בפועל, הוא כתריסר. שלושה אומנים לעשיית ארונות למתים. יש חבורת אומרי קדיש. תופרי התכריכים אינם מעטים כלל. מצויים בעלי זכרון מיוחד ליאַרצייטן, כגון ר' נח הגבאי, שמספרים פלאי-פלאים על זכרונו לתאריכי-מות. יש שקדנים לביקור חולים ומומחים להבחין בנוצה את נשימת הגוסס, ידענים בהלכות יציאת נשמה, בסימניה המובהקים של הגסיסה בפועל, בקיאים בהלכות אבלות, נשות חיל לבכות מתים, אנשי מקצוע לניחום אבלים ובעלי יתרון הכשר לספר בשבחי-מתים. הללו כוחם יפה ללימוד משניות אחרי המת והללו נתמחו במדידת קברים ובאמירת תחינות בבית הקברות. רוסיה שכנתנו מצטרפת דרך הטבע לכל המבכה את מתו ובמקום “שבעה” שם היא. מערופיה גדולה יש בעירנו למלאך המות. ולפי שחיים דרך כלל בלחש, כל אחד בביתו, אך מתים בקול רם, בבכי ובצעקות ברשות הרבים – אף חדרו של החולה נעשה הפקר לאלתר, של הגוסס על אחת כמה וכמה, ושל המת לא כל שכן. נמצא, שהמות פועל בעירנו בעסק גדול משל החיים.

סבתי אמרה פעם, שאגלי הדמע מהעינים הם מיץ הנשמה. כך אמרה, אם כי היא עצמה אינה מפיקה מתוכה מיץ זה. ושוב אמרה: דמעה הנוצצת מאירה את כל הפרצוף. אנו הילדים הנמשכים לכל הנוצץ, להוטים להסתכל בפני מתים ונדחקים למחיצתם של חולים, החוסים בצל-כנפו של מלאך המות. מעלה יתירה לגוסס, שהכניסה לחדרו מותרת לכל, אף לילדים, אין מוחין ואין משגיחים. הואיל והכל שרויים בדאגה ובטרדה, נהרסת כביכול המחיצה, שהגדולים מקימים תמיד בינם לבין הקטנים. ‏מכל מקום אין מגרשים אותנו בשצף-קצף משם, וכשמגרשים איננו מצייתים. מוציאים אותנו מן החדר והננו חוזרים ונכנסים. הגדולים מגרשים אותנו רק כדי לצאת, כנראה, ידי חובת עליונותם עלינו. אין דעתם פנויה לנו. הם שבורים ורצוצים, כמו קטנים הם להם אותה שעה, נפשם מרה ורוחם רפופה, לא עת היא ללמדנו דרך ארץ.

בין כך ובין כך הננו יושבים בתוכם ובקרבתם. אף אנו גדלים והולכים. כל מת מוסיף לנו קצת גידול. פעם סח הרבי פיני, שכל עשב ועשב יש לו מלאך המכה על ראשו ואומר לו גדל. וכי אין זה מלאך המות המכה על ראשו של כל ילד וילד ואומר לו גדל? יותר ממה שהמות מגדלנו הוא מקרב אותנו אל הגדולים, כי הוא עושה את כל בני עירנו לאגודה אחת ואת כל הבתים לבית-משפחה אחד. על המת הכל בוכים. אותו הכל מספידים. הכל מתלווים לחלוק לו את הכבוד האחרון. אין זרים. ‏מכלל שהכל קרובי-משפחה. רוסיה אמרה פעם: אדם חי לעצמו, לבני ביתו, לקרוביו, אך הוא מת לכל בני העיר. ושוב אמרה: המות הוא כוס, שהכל שותים מתוכה. והכל שותים מתוך כוסו של כל אחד ואחד. הכל, לרבות הילדים. במקום המות אין נועלים עוד את הדלת בפני הקטנים. נפרץ היכל הנעלם של הגדולים. אף ילדים משתפים בכי עם הגדולים על כל מת ומת. אין אומרים: ילד, לך לך! העינים בוכות.

המוח חושב: מה זה מת? מפני מה אדם מת? ומהו אדם אחרי מותו? נשמה זו, שהיתה בו, לאן היא הולכת אחרי המיתה? ומהו גיהינום? מהו גן עדן? ואם רואים בעולם העליון את כל הקרובים? אף מתעוררים עם כל מת הרהורים; מתעוררות הרבה שאלות וחקירות, שאין כיוצא בהן בחיים. צער גדול יורד לנפש, אך גם שמחה טמירה מקשקשת בלב. ואולי אין זו שמחה, אלא עצבות נעימה, יגון מתוק, מעין שבת של מרה שחורה, עוטפת את הנשמה. טעם טוב יש למרה שחורה. פעם אמרה אמי, שבעירנו אפשר לשאוב מרה שחורה בדליים. ושוב אמרה: למה בא מלאך המות לעירנו לעתים תכופות כל כך? כי עירנו נתונה בדרך המלך של מלאך המות, ולכל מקום שהוא הולך למסעותיו הוא עובר דרך עירנו. כל בני-עירנו מצויים אצל המתים, אף אנו הקטנים כך. הוא שאמרתי: מורגלים בני עירנו עם המלאך המות.

המות הוא בן-לוויה שלהם.

כן, המתים רעינו, מורינו, מדריכנו, בני-לויתנו בבית ובבית-המדרש, בשוק ובבית המרחץ. אני ופתחיה בודקים תמיד בבית המרחץ את הגופים במערומיהם, מי מהם נראה בר מינן המתשוטט בעולם התוהו. אתנו יחד הם מתפללים, בימי השוק הם נושאים ונותנים, אף בסוכה הם יושבים אתנו.

בני משפחתנו, אומרת אמי, מרובים בבית העלמין מאשר בעולם הזה. לא יעלה כלל על הדעת כל פעם שאנו עושים חשבון הנפשות של משפחתנו מימות הסבא של הסבא שלנו, ר' אלתר, ראש שלשלת היוחסין שלנו בעירנו, לחסר מן המנין את הנפטרים. שאילו כך הרינו ראויים באמת לתואר המשפחה המתה, כפי שאמרה פעם רוסיה לסבתי בריינה וקיבלה תיכף ומיד תשובה ניצחת: חס וחלילה להגיד זאת.

לאט לך, רוסיה. אין לנו מתים כלל. כל היקרים חיים לפנינו, אשר אתנו פה בעולם הזה ואשר אינם פה.

נכנסה תשובתה של סבתי ללב שכנתנו וזו נענעה בראשה בהסכמה ואמרה: בחכמה דיברת, בריינה. ואני אשה פתיה, פי הכשילני. שוכני-עפר, כלום מתים הם? כולם חיים לפנינו, אלא שמנוחתם עדן, מאכלם מטעמים, משקם שמש, שחוקם זוהר השכינה, אך טוב להם והם שמחים תמיד. אינם בצרה וביגון. אשריהם שכבר עזבו את עמק הבכא. אך אנו החיים בעולם הזה ונתונים תמיד בצרות וביגונות עלובים אנו, דוויים אנו, לבבותינו שבורים, וכוח אין בנו להאמין בלב שלם, שכל מת כשר וישר מזומן לחיי עולם הבא. לכן הננו מתאבלים על המתים ובאיוולתנו קוראים להם שוכני-עפר, משל סוף כל אדם רק בור הקבר האפל. חוטאים אנו, חוטאים, בריינה-עטרה. מתוך קוצר-רוח ושברון-לב הננו ‏חוטאים בשפתינו ואף בהרהורי-לבנו. כאילו אנו נוטלים, חס שלום, את מתינו היקרים וזורקים אותם לתוך הבור האפל. ולא היא, בריינה-עטרה. מתינו ‏ חיים עמנו, חקוקים בלבנו, יד ושם להם בכל מעשנו, ובנו תמיד הם דלוקים בזכרוננו. ‏ אלא מה, בריינה-עטרה? – הוסיפה רוסיה בטענה, כאילו באה בדבריה לסתור דעתה של סבתי ההפוכה משלה. כך דרכה של רוסיה להפליג בטענה ומענה, כאילו יש לה בעלת פלוגתא, להוציא טעות מלבה – לא, בריינה, אין דעתי כדעתך. חס ושלום להרחיק את מתינו מאתנו. הם אתנו. בלבנו מושבם. הם נשמות אפינו. כלום בני יחידי עליו השלום אינו חי לפני? ומרדכי שלי, מנוחתו עדן, אינו כתרי לראש עד היום? לא, לא, בריינה רחימאית, אי המת שוכן-עפר, אלא שוכן-לב. אין אנו מורידים את מתינו לתוך הקברים באדמה, כי בלבנו אנו חוצבים להם קברים. ומי הם ידידינו לאמיתם, אם לא קרובינו שבעולם האמת? כלום שייך לומר על השוכן בעולם האמת, שהוא מת? שמא אין אנו משוחחים עם מתינו? תמצאי לומר, שאין אנו מסדרים לפניהם את טענותינו ואיננו שופכים לפניהם את לבנו, אינו נוטלים עצה מהם בעסקינו? ושמא אין אנו בוכים ומתחננים לפניהם, שיעמדו לנו בשעת דחקנו? הם לנו ואנו להם בכל, אם בשמחה ואם בצרה, חס ושלום. אם חתונה, או בר-מצוה, ברית או שמחה, אנו באים אליהם. ואם, חס ושלום, חולה בבית, את מי אנו שולחים לאלהינו שבשמים לשמש לנו מליצי יושר לפניו, אם לא אותם? וכשעומדים בשידוכים מי יועץ אם לא קרוב-משפחה היושב במרום? וכלום אין המתים בכל לילה – כאן רוסיה מנמיכה קולה ללחש-מלוחש על אזנה של סבתי, ואני בכל זאת שומע – כן, בכל לילה ולילה מתכנסים המתים ב“קלויז” שלנו להתפלל במנין ולעלות לתורה? גלוי וידוע המעשה בנח גבאי ראשון, שבא פעם בלילה ל“קלויז”, שהיה עוד אז בעצם בנינו, להביט על הלבנים והסיד ועל כלי העבודה של האומנים לבדוק, אם הכל שם בסדר, פתאום ראה צל ארוך, מה צל? גוף ממש. בשר ודם חי. ארכן שכזה. לבן להבהיק. ולא משום שלבוש לבן, אלא זה היה נח. בעינינו ראה, זה היה ר' אברהם שלום מי שהיה נאמן הטחנה, ואז פיני הלבקן נאמן הטחנה, כי ר' אברהם שלום היה כבר שוכן-עפר. ר' נח לא נתפחד כלל. ואילו מפי שמחה נושא המים שמעתי, כי ר' נח אמר לו תיכף ומיד: שלום עליך, ר' אברהם שלום נאמן. ענה ואמר לו: שלום עליך, ר' נח גבאי ראשון. עיקרה של השיחה אינו. זכור לי עוד. בינתים כבר עברו קצת שנים. נח הלך לעולמו ואף ר' שלמה שואב המים כבר נתבקש לישיבה של מעלה. קצת פרטים שמעתי מפי מרדכי שלי, מנוחתו עדן… הוא סיפר לי, שהוא עצמו שמע מפי ר' נח… והזאטוט מה מקומו כאן? ראי נא, ראי, בריינה, כיצד לטש הפרחח הזה אזניו. לך לך מכאן, זאטוט! – גערה בי רוסיה בשצף-קצף, משל רק בהרף-עין זה הבחינה בי – הסתלק מכאן!

לא משום גערתה של רוסיה, אלא בגלל מבטה התחנוני של סבתי נשאתי את רגלי והלכתי לי מסוד שיחת זקנות. לא ריקם הלכתי מהן. נפשי היתה שקויה יין המשומר של מות שלא נס ממנו ליח החיים. ולא לבדי הלכתי. מתים ארחו עמי לחברה.

אותו יום, בין מנחה למעריב, כשנוהגים אנו הדרדקאות לשוחח בפרוזדור ה“קלויז” במתים, במקריהם ובמנהגיהם, בסדרי תפילותיהם בלילות ובדיני-תורה, שהם תובעים את החיים בשל עבירות על תקיעת כף וכיוצא בדברים אלה, הייתי אני ראש המדברים. זכות הבכורה בשיחת מתים, הנתונה תמיד בתחרות בינינו, נפלה בחלקי היום ללא טענה ומענה. חוש נכון לחש לכל החברים, שהבאתי עמי חידושים והיום מגיע לי להיות המסביר לכל. כן, הבאתי ולא ילדי דמיון ובבא מעשיות, כנהוג, אלא סיפורי מעשים ממש, טבין ותקילין, ממקורות נאמנים,‏ מפי הקשישים יודעי-דבר. ובוודאי לא רק העובדות שהבאתי עמי סללו לפני את הדרך בראש המדברים, אלא גם להט-רגשי, שנתן את אותותיו, כי דעת יתירה דוברת היום מתוך גרוני וכי נחה עלי ההשראה. גדול כוח ההשראה ובה בלבדה יזכה גבר את ארחו להיחשב עליון על חבריו. אלא מה? רבותא היא לגלגל מלים סתם? רק המתמחה באיזו סוגיה קונה לו שם מגלה-טמירין בין חבריו. ואני אותו יום עליתי לכלל בר הכי, מומחה בפרשת מתים. למדתי זאת מתוך פיותיהם הפעורים ומבטיהם הלטושים עלי, מקומי נמצא לי לפתע מבוצר במרכזו של עיגול החברים. הכל הקשיבו לי, כי מתים נצבו לימיני, מתים משכוני בלשוני והפעימו את קולי.

לשנים מצאתי כתוב, כל פעם, שאותו פייטן גדול מחבר “הקומדיה האלהית” היה עובר ברחוב היו מורים עליו באצבעות ואומרים: ראו נא לזה שהיה שרוי בגיהנום. ולרגע, זחיחות הדעת נצנצה בי להידמות בסייג של הבדל הערך לאותו פייטן מבחינה זו, שאף אני ירדתי לתוך הקברים ועם מתים גרתי, נשאתי, כפי שסחה סבתי על עצמה, בית עלמין בחובי.

בפירוש חזרתי על דברי רוסיה ששמעתי, שאנו משפחה של מתים. בגאווה חזרתי על זאת, באזני חברי, שיננתי: הננו מגזע של מתים. ראיתי בעליל שחברי מסתכלים בי בדרך ארץ וביראת הכבוד, חושש אני לומר בקנאה. הואיל ורוב בני משפחתנו כבר היו בעולם האמת, הרי יש לי צד גדול שם, סימן לחשיבות, לרום-יחושי. ממילא הייתי תקיף לגבי חברי. הרציתי לפניהם את הסיפור בנח גבאי ראשון ור' אברהם שלום בבטחון. ‏חשתי שהנני מקורב לעולם הנסתר. בטחון המדבר מעניק ודאות לדיבור. ואף על פי שלא מנעתי עצמי מלעשות מטעמי-דמיון, נפתחו בכל זאת הלבבות להקשיב לכל סיפורי באמונה שלימה.

נצחוני קם לי לא רק לשעה הזאת, כי אם ביצר לי שם מוסמך לסידרת מתים גם לימים הבאים. כל פעם שנתגלגלה השיחה על המתים – ואין עצרת חברים שאין מדברים בה עליהם – מיד נתלטשו המבטים עלי. כיוון ‏שחברי נתנו עיניהם בי, שוב לא הייתי מוסמך לעצמי בסוגיה זו בכוח אנוכיותי הנפרזת בלבד, אלא גם בתוקף דעת הקהל. ממנה יצאה השפעה טובה על כוח היוצר שלי לסיפורי מתים. כל מלאכת מחשבת היא בחלקה כוח היוצר המתברך ממקורו ובחלקה פרי השראה ועידוד מבחוץ. מכאן שכל נפש פיוטית היא גם תוצר של אחרים וכשרון ניזון ‏גם ממוקיריו, כשם שגבור שסוגדים לו קונה סגולות ומידות, שקהל מעריציו מעניק לו בחסד הדמיון והאגדה. כיוון שחברי נמנו וגמרו, שהנני בר-סמך בעסקי מתים, שקעתי לתוך סוגיה זו, הגיתי בה, המצאתי סיפורי מתים, ראיתי מתים בחלומי, מדמה הייתי את עצמי לעתים מת, משתטח לי על הקרקע בביתנו באין רואים, או על האדמה ליד הנחל מאחורי הטחנה, בידי וברגלי, עוצם עיני ונעשה מת, מת אשר לבו ער, הבא בשיח ושיג עם מתים, מגלגל עמהם שיחות, טועם טעם יציאת נשמה ממש.

בין כך וכך והחיים נגלו לי באספקלרית המות. נתערבבו לי היוצרות. כדרך שסבתי ורוסיה נהגו בשוכני-עפר כעם אנשים חיים לשתפם בכל עסקי העולם הזה, כך נתפסתי להרהורי-לב, הדורשים אנשים חיים כמיני מתים. אני מהלך, למשל, בשוק, ההומה סוסים צוהלים ופרות גועות ותרנגולות מקרקרים ובני-אדם מכריזים בקולי קולות על סחורותיהם ויד המוכר על יד הקונה מטפחת לתקיעת כף, המולה
מחרישת-אזנים, אך בסתר-הגיוני מנסר הרהור, שכל המראה אינו אלא חזיון-רמיה ולא היו דברים מעולם. כלומר, לא היו כלל הדברים בעולם או העולם אינו כלל דבר, אלא להד"ם ארוך נסוך בכל, כל העוברים והשבים מתים הם. השוק הוא עמק הרפאים. בירכתי עירנו השלך הס ודממת-קפאון נסוכה בכל. בית העלמין מקיף את עירנו כמעט משלוש רוחותיה והוא משרה מות על כל סביבותיו. כל פעם שאני משוטט כאן במסבי עירנו, הנני צולל לתוך הלך-נפש מותי. הנחל, גלגלי הריחים, הדשאים, ערבות הנחל, נחזים לי בית-עלמין. אני לעתים מתפשט מטלית החיים ומתעטף בתכריכי המות. יצר משיאני לדמות עצמי מת, לרחף במין עולם הבינים, ספק הויה ספק חדלון, עולם של חלום. רוסיה בעלת העין החדה, העוקצנית לא פחות מלשונה, אמרה עלי פעם לסבתי, שהנני מתהלך כחולם ומשוטט בעולם התוהו.

מסתבר, שאפילו ראיתי את צביה היפה, כאילו בחלום ראיתיה, כחזיון ולא כיצור בשר ודם. הצצתי אליה, ולא הסתכלתי בה. קלסתר-דיוקנה היה מרחף לנגד עיני רוחי ונשתכן אולי לרגע קטן גם בעיני-בשרי. מוחשיותה חמקה ממני.

בבין-הזמנים שבסיפור – אני אז שרוי בצפייתי ל“לאחר כך”, הגנוז בחביון של שעת רצון – נכנסה פעם לביתנו רוסיה, בהולה ונחפזה, על פניה ענן קודר ובפיה גניחות, רגליה גרורות בעצלתים, אך ידיה שלוחות לפניה כמשוטים, משל הן, ולא הרגלים, משמשות אותה בהסעת גופה המשוכבד. חיש מהר פתחה בגערה ובטענה:

– יהודים, למה אתם שותקים? למה אינם מרעישים את הרקיעים? וכי העולם הפקר? – הענן על פניה נשבר ופרץ הפלג דמע – בריינה, הה, אסון, כבר הלך לו לעולמו, הוא כבר זכרונו לברכה, אוי ואבוי לכולנו.

אפילו ‏קטן ממני היה מבין תיכף על מי זעקת השבר. זה שבועות הכל מסיחים בפיני הלבקן העליז הנאמן ובצרה שבאה עליו. תחילה, בשנודע אסונו בשבר-רגלו, היתה עירנו כמרקחה. הכל שואלים לשלומו, מביעים תנחומים לרפואתו השלימה. ‏יודעי דבר נדים בראשיהם ורומזים בלחישה, שהוא בצרה גדולה, השם ירחם. כיוון שהרגישו שאנו הקטנים מטים אוזן, ‏מנמיכים את הקול. אך מה הלחש, שהעינים מצווחות? גיטל, אשתו של פיני הלבקן כבר עכבה כמה פעמים את הקריאה בתורה בבכיותיה והתחננה: יהודים בקשו אתם רחמים עליו בפני אב הרחמים!

היו מבני עירנו שאמרו: כעת אין לנו אלא לצפות לנס. הוא יתברך לכשירצה… היד ה' תקצר? ואילו מפי ר' יוסיל דוד שמעתי באזני הודעה מפורשת לר' חיים מיכל הכובען, שכנו ל“מקום” בקיר הדרומי של ה“קלויז”, שמלאך המות עומד לבוא אלינו במהרה בקרוב. החוטם מרגיש ריח של מלאך המות. נחירי אומרים לי. אותו רגע הטיל את נחיריו בין שתי אצבעותיו וזימנם להרחה.

– כן, הפטיר, ריח מות עולה באפי. ואתה, חיים מיכל, כלום אינך מרגיש בריח?

– גם אני מרגיש – הסכים ר' חיים מיכל בנענוע-ראש משולש. אלא שתוך אותה הסכמה יצא ר' חיים מיכל לערער על ר' יוסיל דוד ואמר: – מה משמע במהרה בקרוב? הינו, היום או מחר, בחול המועד סוכות דווקא? פשפש ומצא לו הרבונו של עולם זמן בעצם החג, ליטול את נשמתו של פיני? היכי תמצא?

– כלום מקשין על רבונו של עולם? – השיב לו ר' יוסיל דוד בנהימה ושוב השקיע את ראשו בספר הזוהר.

אתמול בבוקר הקשבתי לאותה שיחה, שסיומה היה אין מקשין על רבונו של עולם, והיום, אחרי יציאת הנשמה, עומדת רוסיה ומטיחה קושיות בפני רבונו של עולם. דווקא בפיני העליז הלבקן הנאמן נתן את עינו והוציאו מן העולם. ואימתי? בעצם ימי החג. יום לפני ערב שמיני עצרת, כשיהודים מתכוננים להקפות. הנשמע כדבר הזה? על פיני העליז הלבקן הנאמן נגזר לצאת מן העולם דווקא ערב ההקפות. וכי מה הן ההקפות בלי פיני העליז? מי יאסוף צאן קדשים במעגל, באין פיני הלבקן העליז? וכי יש לו לרבונו של עולם יהודי שמח יותר בתורתו מפיני הלבקן העליז?

תמה הייתי שסבתה לא נתחלחלה לשמוע על מות פיני. לא טפחה כף על כף, לא קראה אוי ואבוי, לא פרצה בבכי, פניה לא התקדרו, אנחה התמלטה מפיה. דומה, היתה שקולה מדאי. ישבה ושתקה. נראה לי שהיא מעיינת במחשבתה. לבסוף הלחישה:

– פיני העליז עלה למרום לשעשע במהתלותיו את החיים שם בעולם האמת. תהיה שמחה גדולה בגן עדן. אף יושב בשמים ישחק לשמע צחוקו. ישחק לו.

– ישחק לו, ישחק לו – קראה רוסיה בשצף-קצף ופניה נתעקמו בהעויה רעה – אי לך בריינה, למה תדברי כזאת? לא שמחה תהיה במרומים. שמים וארץ ישפכו דמעות על פיני שנחטף מעולמנו. שוד ושבר! צרה גדולה – קראה בקול-חרדות וגעתה בבכי מר.

אמרה סבתי:

– חדלי, רוסיה, חג הוא מלבכות.

השיבה רוסיה בבכי גובר והולך:

– בריינה, בריינה, אל תאמרי חג, חגא עשה לנו הכל יכול. מה חג כשהוא מן השמים שולח אלינו את מלאך המות? וכי רק אנו בריותיו כאן למטה מצווים לשמוח בחגיו של הקדוש ברוך הוא, והוא עצמו, הרבונו של עולם, לאו? הוא מחלל לנו את החג ואנו נשמח? בעצם ימי החג, כשיהודים מתכוננים להקפות, נטל מאתנו את פיני הלבקן העליז ואנו נשמח לו? את צאן קדשים מי יכניס לתוך מעגל הרוקדים ב“הקפות'” כשפיני איננו? ופיני עצמו, היכן יצא בהקפה לכבוד התורה? או שמא יכנס את זאטוטי המלאכים בשמים ויקרא לפניהם: צאן קדשים מה, מה!

אותה השעה הסכימה דעתי עם רוסיה שכנתנו ולא עם סבתה, שאינה מעיזה להטיח דברים כלפי הרבונו של עולם, אף מרדות צמחה בלבי כנגדה והרהרתי עם כמה ממידותיה ומנהגותיה. ‏תמה הייתי, שאינה גוערת במלאך המות, שאינה קוראת לעולם אוי ואבוי. ולמה היא מקבלת את כל היסורים באהבה? למה? אין היא נאנחה אלא על היפה ועל מרי גורלה. אפילו לשמועה על מותו של פיני הלבקן העליז הנאמן, האהוב למקום והאהוב לבריות, לא יצאה מגדרה, לא צעקה, כרוסיה, היתכן כי בעצם ימי החג בא עלינו מלאך המות כשודד ונטל מאתנו את פיני העליז – על זאת לבי עלי מר. את חג שמחת התורה בא מלאך המות לגזול מאתנו. שמחת תורה נהפכה עלינו לחרדה, העיקה הרגשה, שהחיים הולכים למות, השמחה דועכת, באין פיני. פיני הלך לעולמו בעצם ימי החג, סימן שאף החג אינו סתרה מפני המות. אין מנוס מן המות. פיני מת. אף אליעזר ימות. אחרי מותי יאמרו עלי עליו השלום.

יש גלגל החוזר במוח לקרב ענין אל ענין. אפילו אינם דומים כלל זה לזה אלא בצד השוה או בדמיון רחוק של מלה וצליל. כך אני בא מן ההרהור על לאחר מותי אל “לאחר” בלי מות, משום שהנני מפחד להגות מות במחשבתי – אל “לאחר” בכלל, אל כל “לאחר”, אל לאחר פשוט, השגור בפי סבתי, והיא אמרה אותו זה לא כבר בהבטחה לספר לאחר כך, היינו בשעת רצון, את המשך הסיפור על ליל החתונה. הואיל ולבי מר עלי הנני מתמרמר גם על לאחר כך של סבתה. לעולם היא דוחה אותי בלאחר כך. אימתי יבוא לאחר כך זה? מתי תדבר אלי סבתי ברורות מה היה בליל החתונה, שדיכא כל כך נפש היפה?

מוכן הייתי לצעוק חמס על לאחר כך זה, המזמזם כצרעה בחלל ילדותי, שסותמים בו את פי על כל שאלה שלי. כגון שאני או אחי יוסיל, הקטן ממני בשנה, ואחותי לאה, הגדולה ממני בשנתיים, מבקשים אוכל, בגד, נעלים או כל מה שהוא ואומרים לנו לאחר כך, לאחר כך עתים משמע לאחר שעה ועתים לאחר יום, שבוע, חודש או שנה, לאחר הפסח או לאחר השבועות, לאחר החנוכה או לאחר הסוכות. על הרוב אין זמנו של לאחר כך בא גם לאחר כך וכל הבטחה נעשית פלסתר, משל השעה או היום והשנה המובטחים אינם באים כלל. שנאתי לאחר כך. שנאתיו משכבר. אך אותה שעה שנאתי אותו יותר. שנאתי אותו כדבר מיאוס שנזרק לתוך הזמן. יש לאחר כך שאינו בא לעולם. פחד נופל עלי כשאני מהרהר בכך. לאחר כך… לאחר…

יש עתה ולאחר עתה. ואולי אין כלל עתה, אלא כל רגע ורגע מתרגש לאחר כך. ואני רוצה בעתה. עתה. אני רוצה להיכנס כולי לתוך העתה, לבלי לחשוב אף פעם בלאחר כך. עתה ואני בתוכו, עומד ואיני זז. אני עומד והכל עומד דום. כן, אני עומד כאן. והיכן מוחי שרוי? בתוך מה? בתוך שולחן, כסא, אדמה, שמים, אני. אני… אני. עצור, מוחי אל תזוז, אתה אני. כולך אני. ואולי איני עומד באני, ולא בשום דבר. אני אץ ורץ מדבר אל דבר. הנה שולחן, שמים, מים, פיני הלבקן… מלאך המות. הקפות. סבתה. היפה. אילו יכולתי לקשור את מחשבתי בפרט אחד, שהוא תמיד לגמרי. לא… לא… רק אלהים הוא תמיד. תמיד הוא בזו הנקודה… אלהים הוא בכל תמיד. בכל זמן ובכל מקום, אפילו שם. אני אקשור את מחשבתי באלהים, אחשוב אותו. הוא לבד. רק הוא. בלעדיו אין דבר.

מוחי קפץ, נתבלבלו רעיוני חשכות בעיני. אני מפחד. אסור לחשוב אלהים, אלהים לבד. תמיד אלהים. ואני חושב… לא יכול לחיות לא חושב… מפי פרצה שאלה:

– סבתה, מה לאחר כך?

– מה לך, ילדון, שאתה בא בתביעה להגיד לך?..

הטיחה בי מבט חמור, כאילו ניחשה את מבוקשי והפטירה בגערה ממש:

– מה לך, מה לך? נעצת בי עיני עקשן. אתה מדבר כסתם עקשן. אין זו דרך ארץ. אין זו מידה נאה, ילדון.

הפליאתני מאד גערתה של סבתי. לא הסכנתי בזאת. היא אף ברוגז, מאור פנים תזכור. אך פניה זועפות. מליה כמתלהמות. הכנוי סתם עקשן פגיעתו קשה כעלבון. הרבי בחדר זורקו תמיד כאיצטרובל מלא עוקצין בחברנו אלי מאיר, הנודע לשם טורדן וצייקן, על שום שפיו מלא שאלות וקושיות לצורך ושלא לצורך. בידוע שסתם מקשן משמעו עם הארץ. מתוך הרוגז, שקפץ על סבתי, נתברר לי מיד, שהיא הבינה את שאלתי על לאחר כך. ביפה תהגה תמיד. ולפי שכל מעיניה בה, זכורה לה בוודאי הבטחתה לספר לי את ההמשך לאחר כך. כיוון שאמרתי “לאחר כך” הבינה מיד במה אני סח. הואיל ושנינו נתכוונו לדבר אחד, עמדתי ותבעתי חוב שהגיע לי:

– סבתה, רצוני שתגידי לי מה היה לאחר כך בליל החתונה? מה היה לאחר כך? מה, סבתה? אמרי לי עכשיו ולא לאחר כך.

דברתי כעקשן גמור, באתי בטענת בעל-חוב, טפחתי כף על כף, נהגתי כטורדן, ‏שאם אין עושים את רצונו, עלול הוא להפוך את הבית. נהגתי כיהודה בן יעקב כשבא אל יוסף והרעיש בצעקתו עד שכמעט נתבקעו חומות העיר מגערתו.

צעקתי ותיכף נתחלחלתי מהמעשה, בושתי ונכלמתי בפני עצמי. לבי נקפני מצער וחרטה. אין נהוג בביתנו לבוא בטענה, להרים קול. יתום אני מיום שעמדתי על דעתי. יתום מאבי, ואף אמי תבדל לחיים, אינה מגן ומשען לי ליתן תוקף לבוא בטענות ותביעות. אמי שלי טרודה תמיד, מודאגה ודוויה. היא עצמה, אומרת, זרה בביתנו. מה זכות לי להתנהג בבית בתקיפות? סבתי בחכמתה נטעה בלבי מידת הבושה ודרך ארץ לבלי להיכנס לדברי גדולים ולבלי לדבר בעזות, להיות מחוצף. והנה יצאתי מגדרי ודיברתי עזות.

שבתי וראיתי, כי סבתי שוב אינה כועסת. מבטה שמוט על הצד. נראית כמבויישה לה. לא הסכינה לשמוע עזות מפי. פניה נתקטנו, געתה בשיעול, שהצמיח ליחה נוצצה בעיניה. נחשול רחמנות שטפני. היטב ידעתי טיב שיעולה הממושך ומקור מחצבתו. כל פעם שנפשה מרה עליה, רוח סרה, והיא אובדת עצות, לא תדע מה לומר וכיצד לצאת מן המיצר. לבה הרך לא יתננה למלא בקשה ולא תוכל להגיד לאו מפורש, שלא לבייש, כל פעם שהיא נתונה בין המצרים, יוצא שיעול ממושך מתוך גרונה, כאילו בא למלט משא כבד מעל לבה. סבתה אינה אומרת לאו. אמי מפרשת לאו שלה, סבתה – לא. אמי פעמים אומרת: לאו ועוד פעם לאו. אך סבתה אינה אומרת לאו אפילו פעם אחת. הלאו הזה, שאינו יוצא מפיה, הרבה צער ומכאובים צרורים בו.

שומע אני רבים אומרים לאו בפה מלא. יש אומרים לאו שבלאו. אחרים אומרים לא באלף רבתי. שוב יש מוסיפים על לא שבעל פה מין לא שביד, הדופקת על השולחן, או שברגל, הרוקעת על הקרקע. אף יש מצרפים לו נענוע-ראש של כעס ורוגז, תנועת יד של ביטול, קריצת עין לדגש חזק. הרבה עושים הבריות להכניס את הלאו שלהם לתוך לב השומע. אינם נמנעים אפילו מלתבל אותו בשחוק נעים הדוקר את הלב. יש מביאים את הלאו שלהם על מגש של פנים שוחקות וחומלות. אחרים אומרים לאו מעין בשורה טובה לדשן את העצמות. יש מביעים לאו בפני אבלים. וכנגדם בפנים השופעים שמחה וששון. יש מבטאים לאו בקול חוגג, בנעימה של נצחון, כאילו גבורה היא לסרב. אחרים מכריזים ומודיעים: אני אין אחרי הלאו שלי ולא כלום. פשטנים אומרים: לאו וחסל! מימי לא הפכתי לאו להן! או אומרים: מכיוון שאני מוציא מפי את המלה לאו, אפילו יבואו כל מלכי מזרח ומערב לא יזיזוני מדעתי, רעמים וברקים לא יעבירוני על החלטתי. אף אנו הדרדקאים יש לנו מידות שונות באמירת לאו. מתוך שהננו מחקים את הגדולים ונוהגים כמוהם בכל עסקי משא ומתן בכפתורים, בצרכי-אוכל ובצעצועים. יש מאתנו המטילים בלאו דגש חזק, דגש קל. אחרים מסלסלים אותו. יש מעקמים פה או משרבבים שפה בשעת אמירתו. הרבה מידות באמירת לאו, הכל לפי האדם. אך סבתי משמיעה את הלאו בשיעול ארוך, היוצא מתוך הגרון כקילוח דם ומצמיח ליחה נוצצת בעינים.

השכל והיושר חייבוני להימנע הפעם מן העקשנות והנצחונות. אך אני לא די שלא נהגתי כשורה, לא היה לי כוח להתחרט, לפחות לאחר המעשה, ולהודיע מפורש לסבתי, שהנני מתחרט על המעשה. ראוי היה לי לבקש סליחה או לומר בהתנצלות: סבתי, איני שואל עוד. איני רוצה כלל לדעת תיכף את המשך הסיפור.

כך צריך הייתי לומר. אך לא כל מה שאומר השכל מדבר הפה. יש והפה כאילו להכעיס מגיד את ההיפך ממצוות השכל. השכל נתון, כנראה, בשליחותו של הלב, והלב עקשן ונצחן דווקא בשעה שראוי לו להיות רחמן וותרן. אוי, לב פותה, לב שוטה. סבתה אמרה לי פעם: דע לך, ילדון, לב הוא כאב. פעם אחת לחשה לרוסיה ואני שמעתי: לב הוא זאב.

לב כסיל מסיתני לתבוע את שלי, לפי שמגיע לי. ואם איני תובע עוד בפה, הריני תובע את שלי בעיני, מציק לסבתי במבטי. פני מצווחים: הגידי לי, סבתה, תיכף ומיד הגידי לי, ולא לאחר כך. תיכף ומיד. רואה אני את פני התעוותים בהעויה תובענית וצייקנית: הגידי לי תיכף ולא לאחר כך. מסתכל אני בפני, משל רואה אותם בראי. על אפי ועל חמתי הם לובשים כעס ורוגז. רצון רע מציק לי להצעיק את פני. בשכל אני מבין שאיני נוהג כשורה. בלבי אני מרחם. אך דוחקת בי עקשנות סרת-טעם ומרת-לב. על כרחי אני עקשן. להכעיס עצמי הנני בא בתביעה.

זכורני עקשנות שתקפה אותי פעם לצעוק בקולי-קולות לפני אמי, שתקנה. לי אולר כזה שניתן במתנה לפתחיה מאת קרוב. הסבירה לי אמי בתחנונים, שאם אין לה ממון להכין צרכי שבת, כסף לאולר מניין לה. אך אני בשלי: אמי, אולר אני רוצה, קני לי תיכף ומיד אולר כזה של פתחיה. היה אז יום השוק, אך לחנותה הקטנה של אמי לא נכנס עדיין אפילו קונה אחד. אמרה לי אמי: תן דעתך, כל העוברים והשבים יתלקטו לכאן ולאן אוליך את חרפתי. ולמה דווקא נטפלת אלי באולרך כאן? מוזרה היתה שאלתה של אמי. אני הרי במתכוון תבעתי כאן ברשות הרבים, לביישה ולכפות עליה את רצוני. לכן הגברתי צעקותי: אולר, אולר רוצה אני! שוב התחננה אמי ואמרה: אפילו יעלה במחשבתו של איזה לקוח חסר-דעה לבוא אל חנותי הדלה לקנות, יברח מהחנות בגלל צעקותיך. לא נכנסה טענתה באזני ואני את שלי תבעתי בצעקות גדולות ומרות. הפצירה בי אמי: אל תביישני בפני הבריות! ולא נשמעתי לה. אמנם, כמה קונים נכנסו לחנותנו, זה קונה מלח בפרוטה, זה חצי דג בחצי פרוטה, שמן, נר, נפט – ואני מפסיק לרגע

שלא להפריע וחוזר אל הפזמון שלי: אולר, אולר!

עולם השוק כמנהגו נוהג. עגלות באות, עגלות יוצאות, אנשים סוחבים שקים על שכמיהם, זה בכדו וזה בחביתו, זה מושך סוס באפסרו וזה מוביל פרה ועגל מאחוריו, לול מלא תרנגולים מהלך ובא, רעש והמולה. טוענת אמי כנגדי: הכל מעוסקים וטרודים, אצים-רצים, אין לבריות פנאי אפילו לבלוע את רוקם, אך אותו בחור דיבוק האולר נכנס בו, לא מצא לו עסק אחר אלא לקצר את ימי ולשפוך את דמי במעשה אולר. קח סכין ושחוט אותי, אולר מניין אקח לך? לא-טובים פגע בבחור זה ומעבירו על דעתו. דברה אמי בהגיון ובשכל טוב. אך מה לי הגיון? מה לי שכל? מה לי יום השוק וצרכי שבת? כל אחד לעסקו ואני לאולרי. אולר רוצה אני. ייהפך כל העולם ואני באולר! קני לי אולר, כזה של פתחיה.

יודע אני, שכל ענין האולר הוא על אפי ועל חמתי, בלבי איני רוצה כלל באולר, מוכן ומזומן אני לוותר עליו, ולא עוד אלא שמלכתחילה לא היה לי כלל רצון חזק לאולר. אלא ששגגה יצאה מפי לתבוע מאמי אולר כזה של פתחיה ושוב איני יכול לחזור בי. על כרחי אני מצווח: נפשי חשקה באולר! אמי בפירוש הגידה לי, עד שאני עצמי עמדתי על כך: כלום אולר רוצה אתה? רוח רעה נכנסה בך. למרר את חיי, לשפוך את דמי להשחיר את חיי בעיני הבריות. הנה הדבר שאתה רוצה בו.

לאחר כך הפטירה מתוך עיון-מחשבה, כדוברת אל עצמה: ואולי רוצה הבחור להוציא בצעקתו את מרי-רוחו ולגרש החוצה את העקשן היושב בקרבו, כדי להכריז ולהודיע, שאין הוא עוד פרחח ודרדק, אלא אדם גמור האומר רוצה אני. כלום ילד הוא זה? בכור שטן הוא, עקשן ורע, ספחת ולא ילד. בעל גאוה. גדלנות זו עתידה להוציאו מן העולם. כלום תוכל לבוא בין אנשים, להיות מעורב עם הבריות? לעולם תהיה טוען ותובע חוב. כל זמן שאתה קטן הנך שופך את מרירות-לבך על אמך האלמנה העלובה. ומה תעשה כשתגדל? ממי תוציא אז את הנשמה? מי ישמע לך ומי יאזין לך? ילדי המסכן.

פתחה אמי בדברי תוכחה קשים וסיימה בדברי פיוס וחמלה ובלימוד זכות עלי. אך רק לרגע קטן נתעוררה בה מידת הרחמים. לבה מר עליה. ושוב גוברת בה מידת הדין וברוב כעסה היא פוסקת: עלול בחור זה להורידני חיים שאולה. לא ילד הוא זה, כי אם ערפד מוצץ דם, אכזר להכעיס. צרה עינו של הרוצח באמו-הורתו, שעוד מפרפרת היא בחיים. לא תתברר עליו דעתו עד שיראנה שטוחה לעיניו מתה. לא פיך צועק אולר, כי אם יצר הרע מרושע צועק מתוך גרונך, פגע רע שכמותך.

אותו יצר הרע מרושע מצווח עכשיו מתוך פני לעיני סבתי: ספרי לי לאלתר מה התחולל בליל החתונה. אי אפשי בלאחר כך. רצוני לאלתר. אולם לא הרי סבתי כהרי אמי. אין סבתי זועמת עלי, אין היא מגלה בי שטן המשחית. סבתה אינה מוציאה מפיה מלה מגונה. בוחרת היא ניבים רכים, זכים. וכך סחה לי פעם בענין שמירת הלשון:

– דע לך, ילדון, אינו דומה ניב לניב. יש ניב כולו זיו, ריחו כבושם חריף. ויש ניב, שביב של שופכין הוא אחיו, מאד חציף.

אין סבתה מתאכזרת אלי בשטן ורוצח, אך גם היא השיבה לי על פי דרכה מידה כנגד מידה, מאחר שחוק הנקם ושילם הוא נתיב אדם מששת ימי בראשית, ואף חוק הבורא הוא, כמסופר בזמר חד גדיא בהגדה של פסח. סבתה לא שלחה בי את לשונה, אך שלחה בי את שיעולה, שפת רמזים שלה. הרבה קולות שימשו בשיעולה בערבוביה, קול רוגז וקול תחנונים. נהי ותהי. צחוק רך ומרי-בכי. כענן קודר חלף על פניה וטפטף לתוך עיניה זהוריות כאגלי-טל לנוגה איילת השחר. לא שחקה, כי אם חוכה דקה של הבה נתפיסה. לאחר שהציעה החוכה כפריסת-שלום מן הלב, פתחה ואמרה בגערה מעושה:

– אי לך, ילדון, שואל אתה על לאחר כך. וכי יודע אתה מה לפני כך? שמא הגיעה כבר השעה שתדע זאת. במהרה בקרוב תהיה לאיש… לא עוד פרחח, אתה גדל והולך, גדל והולך. בא בשנים…

סבתה נעצה בי מבט בוחן כשל אמי, משל היא סוקרת מעל פני את השנים שאני בא לתוכן ורישומיהן בי.

אחת דברה סבתה ואני שמעתי פי כמה וכמה. שמעתי ששוב איני ילדון, ובקרוב אהיה לאיש. שום ענין של מבוגרים שוב אינו זר לי. לכל פגעי בני אדם צפוי אני, כל מחשבות אדם בי. איני חסר אלא לעלות בקומה, ואילו בשכל כבר הגעתי לשיעור קומה. אבל כלום לא חשתי את עצמי תמיד צומח וגדל? כן, אני תמיד גדל, בין יושב בין מהלך, בין ער ובין ישן. אדם כצמח השדה גדל ואינו פוסק. אילולא הגידול הבלתי פוסק, מה מעשה יש בידו? על כרחו הוא גדל. יש מלאך, כפי שסח הרבי בחדר, המכה אפילו על כל עשב ועשב ואומר לו גדל. עשב כך, אדם על אחת כמה וכמה. ביותר גדל אדם, כפי שאומרים, בשנתו ובשעת לומדו בתורה. אך אמת היא, שאני אותה שעה חשתי בפועל ממש את גידולי, כפי שלא חשתי מימי. ראיתי את עצמי כמחוג השעון, שאין רואים כלל את תזוזתו מסיפרה לסיפרה על גבי לוח השעון. לפתע הוא מנתר ועושה קפיץ. אף אני הרגע קפצתי ונעשיתי אדם גמור. ולפי שהנני במעלת מבוגר הריני שואל:

– הגידי לי, סבתה, כמה שנים עברו מליל החתונה של היפה, כמה שנים?

אני מבטא את המלה שנים בהטעמה, שיש בה טעם זקנים, כדרך שזו יוצאת מפי הקשישים המסיחים בשנים, הנתונות בתוכם, חקוקות בגבם השחוח, מובלעות בעצמותיהם, שפוכות במבטיהם וקמטיהם, אף אני חוזר ומשנן את המלה שנים בחשיבות, שהקטנים מחקים ואומרים מעשה גדול, כגון בנאמנות ובלי נדר ובלי עין הרע ובסך הכל ומעשה סוחר ומה יקר וממה נפשך ובדרך הטבע וכיוצא באלו מלים, שריח של זיקנה נודף מהן, גלגלתי לתיאבון את המלה שנים:

– סבתה, רצוני לדעת כמה שנים עברו מאז.

עיני הסבתה נעצמו כחוששות להיפגע. שיעול קטן פרץ מפיה ונעצר לאלתר. פניה לבשו עצבות וקטנו, סימן למורת רוחה, כיוון שסבתה עצובה, זקנה יתירה קופצת עליה. הצצתי וראיתי: ישישה היא, סבתי. מאד חמלתי. עליה. אך דיבור שיצא מן הפה שוב אין לו תקנה. סבתי השיבה בריטון:

– שנים… שנים… ‏ מה לך ולשנים? ילדון, מה לך ולשנים? אין זו דרך ארץ לגלגל בשנים. וכי לכל השנים אותן הפנים, ילדון? אין שנה ושנה אותה המנה. תדע לך, ילדון, אין שנה לעצמה. שנה אינה עץ מן האדמה ואינה כוכב מן השמים. השנה לבושה חודשים, החודשים מעוטפים שבועות, השבועות ימים והימים הם מחרוזת של שעות, כל שעה עשויה רגעים. אין רגע דומה לחברו, שעה לשעה לא כל שכן. על אחת כמה וכמה יום ליום ושבוע למשנהו. אין השנה אלא סך הכל של שבתות וראשי חדשים, של חגים ומועדים, של סדרים לפסח ושל ימים הנוראים. ‏יום הכפורים, היום הגדול והנורא, והקפות של שמחת תורה הסובבות במעגל. הרבה שמחות של מצוה מצויות בשנה. בתוך השנה סובב סביבון החנוכה ושואג הרעשן לפורים. ירק לשבועות ארוז בתוך השנה. איצטרובלים של תשעה באב צומחים בתוך השנה. הרבה תפילות נאמרות בשנה. יהודים לומדים בהרבה דפים של גמרא ופרקי משניות. הרבה דמעות נשפכות במשוך השנה על חורבן בית מקדשנו. זמירות וקינות ותחינות נאמרות בה. שנה, ילדון, ‏כבדה כשמכניסים לתוכה תורה ויראת שמים ומעשים טובים. אינה דומה שנה לשנה. יש שנה מלאה וגדושה תורה ומצוות כתבואה שעלתה יפה בשדה, כשבלים מלאות. אך שנה ללא תורה ותפילה ומצוות ושלום, דלה וריקה היא, כחלום יעוף וכצל יגוז. שנה שלא עשתה כל פרי אינה ראויה כלל לשמה. לא, ילדון, אין כלל שתי שנים דומות זו לזו. אף שני סדרים של פסח אינם דומים זה לזה, כשם שאין יהלום דומה לחברו.

ואתה, ילדון, שואל לשנים… כאלו השנים… הן גריסים למנות אותם…

לכאורה סחה סבתה על השנים בלב רגז ובפנים חמורים, כאילו באמת הכעסתיה מאד בשאלתי הטפשית. אך חיש-מהר נמחתה מעל פניה הרוגזה ורוחה לבשה עליזות, אף קולה נתרכך והצהיל. שוב נתברר לי, כי סבתי נאה מקיימת מה שהיא נאה דורשת בענין הקפדנות, והוא להקפיד על כל עוול, אך לשתף מידת הרחמים למידת הדין ולבלי להאריך ברוגז. לפי הסבתא מותר רק רוגז קטן. הרוגז רבויו קשה ורק מיעוטו יפה. אף אמרה פעם: אפילו רוגז קטן טוב רק באין ברירה, ונאה יותר להימנע ממנו ולהסתפק בקפידה בלבד. אמנם, לא ידעתי בדיוק כמה נבדלת הקפידה מן הרוגז הקטן והיכן הגבול ביניהם. אולם שיערתי, סימנים הוכיחו לי, כי אף הקפידה של סבתי היא מין ריצוי ליבוב, כשם שאף גערתה היא חיבה מתרפקת. כך דרכה של סבתי לעשות לה פנים קרות ולבה חם מאד. משל היא בכוונה מטילה צינה מעט לתוך מראיה וקולה, שלא להיכוות בחום-לבה. אף ריטונה אינו אלא בצחוק. כיוון שיצאה סבתי ידי חובת רוגז קטן וגערה כל שהיא, מיד שינתה טעמה, סבר פניה וקולה, נתנה בי פנים שוחקות ואף מעיניה שפעו שחוק טוב ונחת. וכך אמרה:

– השנים, ילדון הן לא רק חיים, הן גם תורה הצריכה לימוד. ואל תחשוב, שהשנים הולכות להן מאליהן. לא, ילדון, הלך יום ועוד יום וימים רבים, אם ריקים הם אינם ולא כלום, אלא אם כן מכניסים לתוכם מצוות ומעשים טובים. כשלומדים תורה, מתפללים, עושים קידוש והבדלה, מקיימים את הימים כסדרם וכהלכתם, חוק ליום. אך הימים והשנים עצמם אינם ולא כלום. השנה היא כרוח הסובבת הולכת, כצפור העפה ושבה. אותה צפור עפה ואותה צפור שבה. אך שנה, שיש בה מעשים חדשים, היא חדשה. ורק היא שנה הבאה לאדם כמתנה. מי שאין לו אלא שנים ריקות ממעשים דומה כאילו אין לו שנים כל עיקר. אך מי שלבו חכם ושמח לקיים מצוות ושכלו הוגה מחשבות טהורות והוא עושה ימים כלילות ללימוד התורה, הריהו כותב את חייו בספר וכלל ימיו ושנותיו נעשים ספר-תורה. מחשבותיו הטהורות הן האותיות ומעשיו הטובים הם הפרשיות, ימיו ושניו הם עצי-חיים, אף דיבוריו עוטפים את ספר-חייו ככתונת את ספר התורה. ומה שכתוב בספר, שוב אינו נמחק לעולמים. חיים של תורה ומצוות, ילדון, אין שום מיתה באה עליהם. רק חיים ריקים מתורה וחכמה, הם כמוץ ברוח. אך חיים מלאים וגדושים תורה ומעשים טובים, עולים למעלה אל כסא הכבוד לבושים בכל ימיהם ושנותיהם, כולם טובים, כולם ברורים, מפיצים זיו ומפיקים נוגה. האדם נתון ומקופל בתוכם, הוא שמח בחייו וחייו שמחים בו. הוא והם שמחת עולמים על ראשם. ושם בעולם העליון, הנשמה בשובה למקור מחצבתה, תשב לה במעגל הזוהר, עוטה את כל ימיה ושנותיה כלבוש הכלולות, אף צרור יום או שעה לא יפול ממנה, אף רגע קטן לא ילך לאיבוד מלבוש התפארת. כל הימים והשעות ניצבים חיים וקיימים לפני הנשמה במרומים, כי שם במרומים אין אבדון. בעולם התחתון יש לנו אבידות, אך למעלה בשמים אין דבר אובד, לא ידח שם כל נדח. שם במרום יושב זה שהשלום שלו והשלמים עמו והכל במידת השלימות, אין מגרעת ולא פחת, לא יחסר המזג. כל מה שהנשמה הביאה למרומים מן העולם התחתון, שלה הוא ועמה הוא לעולמים.

כיוון שהסתכלתי בסבתי וראיתי אור הנדיבות זרוע בפניה וחוט של חסד משוך על קולה, הרהבתי עוז להיות לא רק ילד מקשיב, כי אם גם טורדן וחקרן, כדי להיכנס לתוך עמקה של הסוגיה. שאלתי:

– הגידי, סבתה, וכי שם במרומים כל הימים שווים? כלום אין ימת החול וימות שבת קודש, ימות כל השנה וימים נוראים, יום של מתן תורה ויום של שמחת תורה? יש ימים שאפילו המתמידים מתבטלים מן התורה, אין להם חשק ללמוד או שהם טרודים בצרכי פרנסה… יש ימים שאדם רוצה להתפלל בחשק ואינו יכול משום שיצר הרע בא ומבלבל… ויש ימים שאין מצוה לעשותה, זאת אומרת, מצוה חדשה, ואילו המצוות הישנות לא תמיד הן נעשות בחשק.. יש ימים, סבתה.. כלום יעלה על הדעת לומר, שכל הימים שווים? – דיברתי בשטף ובחפזון בערבוב ענין בענין בבולמוס הדיבור, כמו שחושש שמא יפסיקוהו באמצע.

חיש מהר נשתתקתי, לפי שנתבלבלתי. סבתי, כיוון שנחה עליה רוח הנדיבות, לא גערה בי, כי אם צפתה באורך-רוח לסיום דברי ומשכתני חסד בנועם-מליה:

הרבית לשאול. ויפה שאלת. כן, יש ימים קטנים וימים גדולים, שעות המשחקות לאדם בתורה וביראת שמים ושעות של בטלה ועצלות וקטנות המוחין, ‏כשם שיש ימות החול וימות שבת קודש וכל החגים והמועדים, ואין צריך לומר הימים הנוראים. אך נחלקו הימים והזמנים רק למראה עיני האדם, כי האדם קצר-עינים הוא ואינו רואה פנימה. אך הבוחן והבודק לבבות יודע גם את הכוונות והמחשבות הטובות. לפניו יתברך גם הימים שאין בהם מעשים טובים, אלא שיש בהם רצון טוב, גדולים וגדושים הם. רק הימים והשנים, שאין בהם אף רצון טוב ומחשבה נכונה, הם ימים קטנים ושנים קצרות, אך כל הימים והשנים, שאדם שומע קול יצר הטוב בלבו, אפילו אין הוא זוכה למלא אותם במעשים טובים הם במעלה גדולה בשמים.

אהבתי כי אשמע סבתי משמיעה מאמרים מוסגרים ותסבירים נרחבים, מפיקה מרגליות חכמה מפיה. אך הפעם בטפשותי נכנסתי לתוך תסביר השנים וטרחתי בקוצר-רוחי להסיחה על ליל החתונה, המעסיק את מחשבתי. סבור הייתי, ששעת הכושר של נדיבות, שניתנה לי הפעם, היא גם שעת רצון להמשך הסיפור. ומתוך שהייתי להוט מאד תקעתי את שאלתי לתוך השיחה בבת-אחת וללא הכנה נאותה וכך אמרתי:

– הגידי לי סבתה, כמה שנים עברו מליל החתונה? האם אני אז כבר הייתי חי או עדיין לא הייתי בעולם?

סבתה נזפה בי בליבוב:

– ילדון, מה שאלה היא זו? אם כבר היית חי. אף קודם לידתו חי האדם, בתוך אוצר הנשמות הוא רואה חיים, בסתר כנפי השכינה הוא יושב ורואה חיים טובים. אשרי לנשמה במרומים, כי כל מחסור לא תדע. שמש תאכל, טל השמים תשתה, בנחלי אפרסמון תטבול, מלאכים עומדים עליה לשמשה, מלאך קדוש ממונה עליה ללמדה תורה. ויש מלאך הקושר כתרים לראשה, כתר תורה, כתר חכמה, כתר החסידות, כתר החן והשכל הטוב. האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב צופים בה ומשתעשעים עמה בחכמה חריפה, אף מובילים אותה במרכבת ארגמן משוצבה כדכוד וברקת על פני מרחבי הרקיעים לשמוע לשיחת השרפים. דוד המלך מנגן לפניה בכנור מזמורות התהלים. ויהי בנסוע מרכבת הארגמן על פני הרקיעים ושביבים ניתזים מן השמשות והלבנות מתחת לגלגלי המרכבה והשביבים הם קרנים והקרנים מהן קצרות, מהן ארוכות מאד מאד. הקצרות הן רגעים, שעות, ימים, שבועות, חודשים ושנים. הארוכות הן שמיטות ויובלות. הארוכות מאד מאד הן לעולם ועד. ואתה, ילדון, שם במרכבה ישבת ועל פני מרחבי הרקיעים יצאת למסעותיך, פלאי-פלאים ראית שמה במו עיניך.

שוב הנני נכנס לתוך דברי סבתי:

– סבתי, מה נהדר היה המחזה בשמים, אך, אהה, בא המלאך גבריאל וסטר לי על חטמי ואני הכל שכחתי וכאילו לא ראיתי אור החיים במרומים, ורק לאחר שנולדתי באמת באתי לחיים. לכן לא אדע אם בליל החתונה כבר הייתי חי כאן, בעולם התחתון, אם הייתי חי… אני זה לא כבר נולדתי… אני עדיין, אומרים, פרחח… אנו כאן בעולם התחתון נולדים ואני שואל אם החתונה של היפה היתה משכבר-משכבר או זה רק תמול שלשום?

סבתה, דומה באה לידי כעס וענתה לי בגערה:

– ילדון, אני זאת אגיד לך, אל תוציא מפיך מלים השגורים בפי הישישים ואין הולמות את הקטנים, שאינם יודעים את פירושן הנכון. אומר אתה תמול שלשום כלל לא לפי הענין. יש תמול-שלשום שזמנו ארוך אף משנים הרבה. יש תמול-שלשום שזמנו…

פליטת-פה גוררה כיוצא בה. כיוון שפי הכשילני לדבר לא אל הענין, שאלתי לא מן הענין:

– סבתה, ומה זמן? כלום אין זמן ארוך וזמן קצר וזמן קטן לגמרי. כגון רגע כהרף עין, שאף הוא זמן?

ענתה ואמרה סבתי:

– מי שלשונו ארוכה מוחו מתבלבל. ילדון, שכמותך, אין זה דרך ארץ לשלוח לשון בכגון זה. זמן אין מודדים. כשרוצים למדוד זמן הוא נעשה עשן. אין זמן, אלא יש רגעים, שעות, ימים, שבועות, חדשים, שנים.

– וכמה שנים לפני שנולדתי היתה החתונה של היפה? בקרוב הנני כבן אחת עשרה…

– ומזמן החתונה עברו אחת עשרה כפול שתים, ועוד מחצית של אחת עשרה.

– הוי אומר: עשרים ושבע שנים ומחצית השנה בדיוק עברו מליל החתונה. עושה אני חשבון מיניה וביה ומסתמא מתוך יוהרה של ידען בחשבון, שכן סבתי נתנה בי מבט של ברוגז ואמרה בקפידה:

– חכם אתה בחשבון, ילדון, אך חלילה לך להתגאות. הגאוה היא מידה מגונה.

כן, דעתי זחה עלי, והריני מעיז ושואל:

– ומה סח החתן לכלה במשתה החתונה, שהיפה געתה בצחוק, כדי להימנע מן הבכי?

העמדתי פני גדול בקי ורגיל ונחפזתי בלשוני כדי להוציא את כל רוחי בבת אחת, לבל תפסיקני סבתי. למרבה הפליאה הקשיבה הסבתה במאור-פנים וענתה בנועם קול:

– הגידי לי, כלה תחיה, כך לחש לה החתן לאזנה, האם כבר ראית פעם בעיניך אותו… ובעצם היום?

– אותו… זאת אומרת, את השד, סבתה? – הבעתי את השם המפורש, שסבתי נמנעה מלהשמיעו לידע ולהודיע, שאין השד נורא בעיני – והיפה לא נפחדה?

סבתה היסתה אותי בתנועת-יד נבעתה ואמרה:

– לא, ילדון, היפה היא גם חכמה. חכמים אינם מפחדים. חכמים לבם חזק, חזק מן הפחד – ולאחר שיקול הדעת הפטירה – אין פחד לחכמים, לפיכך חכמים אינם צועקים, אינם בוכים ואף אינם צוחקים בקול רם.

פרק שישי

שבועות הרבה ציפיתי לשעת-רצון לשמוע מפי סבתה המשך הסיפור על ליל החתונה, אך השעה היתה ממשמשת ובאה ולא חלה בממש, משל היתה צפור מעופפת שאינה ניתנת להיתפס ביד. לכאורה כל הסימנים מוכיחים, שקרוב בואה – פני הסבתה שוחקות באור נדיבות, שפתיה מרחישות כמשוחחת עם עצמה וסוף חד-שיח שלה הסחת עצמה בקול. בת-צחוק נוגה שפוך על פיה, סימן שזכרונות יצאו לשחק לפניה. היא נאנחת. פשיטא שעל מרי גורלה של היפה היא נאנחת – אף על פי כן, מתקפחת השעה מחמת מניעה פנימית או חיצונית, על הרוב חיצונית, כגון שרוסיה שכנתנו פורצת לביתנו בבהלה ובחפזון כמנהגה. ענין נחוץ או סיפור דחוף לה בפיה. פעמים נכנס שכן קרוב, או סתם מכר, לביתנו – כל בני עירנו באים אצל סבתי לשאלה בענינים שונים.

יארכו הדברים אם אבוא לפרוט מה הענינים, שהבריות באים להתייעץ על אודותיהם עם סבתי. אך הדעת נותנת, שצריך לפרוט לפחות מקצת מהם, שלא יהיו הדברים סתומים בביתנו, לא היתה רוסיה שכנה קרובה סתם. היתה בת-בית אצלנו. היא עצמה אומרת בקצת היתול: כלום אני דרה בביתי? דירתי אצלכם, אלא שהקדירה שלי שפותה על האש בביתי. ובכן, רוסיה שכיחה בביתנו לשאילת חפץ, להצצה בשעון, לאמירת “צפרא טבא” או “ערבא טבא”, להתייעץ עם סבתה בדבר ארוחתה היום, להביא לה קצת מרק ולפתן בכף לחוות-דעת על טעם התבשיל, להרצות חדשות היום ולהסיח קצת מן הלב. היא באה רק לפי שעה, לרגע קטן, לכהרף עין ממש, כי שעתה דחוקה לה מאד, האש על הכירים ועורה בוער עליה. שערותיה אינן שלה. שריפה, צועקת היא. אין היא מבינה למה הזמן נשרף אצלה והשעות נחטפות מתחת ידיה. אינה מספיקה לעשות במשך היום ולא כלום. ובכן, היא עומדת בביתנו על רגל אחת, בינתים היא עומדת רגעים הרבה, שעה ארוכה. פיה מלא דיבורים – אמי אומרת, שיש לה טחנה בתוך הפה, הטוחנת מלים – היא סחה בלחישה לסבתי ובתנאי מפורש, שלא יהיה הפרחח מקשיב לכל מלה ומזדקר לתוך העיניים כדרכו. עתים היא באה לביתנו והמערוך בידה, ובו היא מאיימת עלי מתוך גערה, שאם אהיה להוט להקשיב לשיחת קשישים אזדקן מהר. אין היא מבינה בכלל למה זאטוט שכמותי כרוך תמיד בסבתי, ולמה אני נדחק למחיצת נשים? נאה לי לשחק עם הדרדקאות בכפתורים ובסוסים, אם אין לי חשק לישב בבית המדרש על התורה. אוי, בריינה, בריינה, אילו עינים הוא לוטש עלי, הזאטוט! הוא שורט אותי בעיניו כבצפרנים.

רוסיה גוזלת רוב זמנה של סבתי בעסקיה ובפטפוטיה, ואם ממשמשת שעת רצון, מיד היא נאכלת על ידיה. למרבה הצער, קופצים עלי גם מפריעים רבים אחרים. פליאה היא, מה עיסוקם של רוב הבריות אצל סבתי, שהם נכנסים אצלה מפעם לפעם? מהם באים בדיבורים, ומהם מביאים חפצי-ערך, כגון אבנים יקרות, צמידים, עגילים, טבעות, ומתלחשים עמה עליהם. פתחיה, היודע פעמים יותר ממני על עסקי-ביתנו מתוך שבביתם אין מקפידים על הקטנים, שלא ישמעו מה שהגדולים מדברים, אומר, שהסבתה שלי בקיאה בטיב תכשיטים ואבנים יקרות, לפי שהיתה פעם לפני הרבה-הרבה שנים “נגידה” והיו לה תכשיטים ואבנים טובות והיא יודעת איזו אבן יקרה שוויה הון-תועפות, אפילו גדלה רק כעין פול או קטניה. לכן הכל באים אליה ומראים לה את תכשיטיהם ואבניהם הטובות ומתייעצים עמה כמה צריך לשלם בעדם. ובאמת כך הוא. גברים ונשים הבאים לביתנו מראים לסבתי צמידים, עגילים, טבעות, פעמים שרשרונת של שעון, תכשיטים שונים, מסתכלים ובודקים. סבתה, אם המשקפים על חטמה הריהי מסירה אותם להשביח את ראייתה, מסתכלת, בוחנת ובודקת, ושוב מציצה, קומצה את ידה כמין אגרוף חלול ומביטה, בתהיה ובשקידה ולבסוף תובעת לעצמה פנאי לישוב הדעת. פנאי, פנאי, אומרת סבתה, הוא עיקר גדול באבנים טובות. המחיר והערך. הם עניין של זמן, משננת סבתה. כיוון שסבתה מאירה עיני הכל בענין האבן היקרה, שוויה, ערכה וטיבה, נתעוררה פעם – ודווקא בזמן שנראו כל סימניה של שעת-רצון – להשכיל גם אותי מקצת בחכמת האבן הטובה, וכך אמרה:

– תדע לך, ילדון, כל אבן טובה שומרת סוד. אין היא מגלה אותו להללו ששעתם דחוקה להם. שאינו שליט על זמנו, אל יהא לו עסק עם אבנים טובות. לא, לא, ילדון, שום יהלום אינו בן-פחז. תכשיטים ואבנים טובות אינם יושבים על חודו של רגע. עד שצומחת אבן יקרה עוברות הרבה הרבה שנים. וכמה מחפשים עד שמוצאים אותה ועד שלוטשים אותה שיהיה לה ברק, עד שרואים אבן טובה עשויה וגמורה בכל חינה וזהרה, ועד שלומדים להסתכל בה ולדעת ערכה, יקרה וחינה… דרוש, ילדון, הרבה-הרבה זמן.

דבר הלמד מאליו, שסבתי, הנהוגה בהבדלות, טרחה על אחת כמה וכמה להעמידני על חילוקים דקים, הסמויים מעין סמויה, שבין אבן יקרה לחברתה. וכן אמרה:

– אינה דומה אבן טובה לאבן טובה. תדע לך, אותה אבן טובה עצמה אינה דומה לעצמה ובכל שעה הריהי משנה צורתה, כל רגע ממש, הכל לפי מצב המקום, האור וטבע העין והיד המחזיקה בה ומנין האנשים המסתכלים בה יחד. לא הרי הבוהק שרואים שניים יחד, כהרי הבוהק שעין אחת לבד צופיה בה. אבן טובה, האפופה דממה, נראית אחרת מאשר בתוך הרעש. אבן טובה, ילדון, לא רק מסתכלים, אף היא מסתכלת במסתכליה. שומעת היא קולות כשמדברים בה, ולפי הקולות משתפכת היא בגווניה. אבן טובה, ילדון, היא בריה חיה, שיש לה נשמה, פעמים היא ערה, פעמים נמה; בשמש היא עליזה ובצל עצובה. ויש להיפך, שאין נחת לה מן השמש, והיא פורחת, עולה וזורחת ביום מעונן דווקא. האבן הטובה, כל לב שובה. אין פנינה שאינה מיוחדת במינה, ואין ברקת שאין בה דביקות. יש רוכשים הרבה אבנים טובות, אך באבן היחידה הם מגששים כעיוור באפלה, אין הם משיגים חינה. אבן היא יחידה לה, צנועה ונחבאה מאד. היא סוד, ילדון.

כל פעם שסבתי פותחת בשיחה על האבן הטובה, התכשיטים והיהלומים, היא מפליגה בהסברות דקות ועמוקות, שעל הרוב אינן מובנות לי. פליאה בעיני, שאותה אבן טובה, המשמחת בחן-נגהה אלהים ואנשים – לשונה של סבתה – גורמת לי עגמת נפש מרובה, כי היא על הרוב מחבלת בשעת הרצון. משתוקק אני לשמוע השתלשלות הסיפור בליל החתונה, אך מפעם לפעם קופצת עלי זו האבן הטובה,

לשוא אכלה עיני לשעת רצון. רואה אני שלא די בשעת רצון. אם אין שעת הכושר, אף שעת הרצון מיטרפת.

אין לי תקוה להגיע בקרוב לשעת רצון, שיש עמה שעת הכושר. דומה, זו הולכת ומשתמטת ממני. לפי כמה סימנים מנחש אני, כי הסבתה מחשבותיה נושאות אותה רחוק ממני, מהכל. חוששני שנעשיתי שוב פרחח בעיניה, כאילו איני מוסיף כל יום יום חדש וכאילו איני זז עם מהלך העתים. תמה אני: ההילוך בזמן, כיצד הוא נעשה? כלום אין הזמן מישור, שצועדים עליו כל רגע, קדימה? שמא עולים בזמן כבסולם או בהר, שלפעמים נשמט שלב ומועדת הרגל, צועדים פעם קדימה ופעם נסוגים?

לפי עיני סבתה הצופיות עלי בתהיה, משל רואות אותי בחלומה, מבין אני, ששוב היא רואה אותי דרדק ממש. אף דיבורה אלי מעיד על כך. שוב אין קוראת לי בשמי, כפי שנהגה מזמן שנעשיתי בר-דעת בעיניה ובעיני ובעל-קומה, כי אם מדברת אלי “שמע, ילדון” ועל הרוב לשון נסתר, כגון הילדון ישמע, הילדון צריך לאכול, הילדון ‏ילך להפלל. על הרוב היא מסיחה דעתה ממני, כאילו אינה רואה אותי ואינה חשה כלל במציאותי.

היא שרויה בפיזור הנפש, יש שהיא טועה פשוט בזמן, כגון שאומרת תמול יהיה יום יפה ורצונה לומר מחר. יש שהיא אומרת הבוקר נוטה לערוב ורוצה מסתמא לומר היום. היא מבלבלת את השעות. פעמים בצהרים היא שואלת האם כבר הגיעה שעה תשע של בוקר? מוזר ביותר, שהיא שואלת לשעה, אם כי שעון הקיר בביתנו פועל כהלכה כרגיל. זכור לי, שסבתה ידעה לכוון את השעה ממש ללא הצצה בלוח השעות. כשם שהיא משבשת את הזמן, כן היא פעמים מערבבת ענין בשאינו ענין ואף דיבוריה יוצאים מבולבלים.

אין זה סימן מבשר-טובות, שגניחותיה נעשו תכופות. מסתמא הן על מרי-גורלה של היפה. אך אין זו עוד אותה גניחה קלה רפרופית, ניגונית, המצויה אצלה. חס ושלום לומר על סבתי, שניכרו בה אותות דכאון או או חולשת הדעת ושממון-נפש. סבתי שרויה תמיד במעגל האמונה והבטחון. אין חלקה עם בני עירנו, שכולם בעלי מרה-שחורה הם. היא אך שמחה, אך מנעימה ומנחמת. אומץ-רוחה לא עזבה עד יומה האחרון ממש.

אלא שאי-אפשר היה להתעלם מתמורה כל שהיא, שהתחוללה ברוחה. שלימות נפשה נפגמה כל שהיא. עב קלה צפה על תכלת נשמתה. אין לי אלא להתנחם בבת השחוק היוצאת כשמש בגבורתו מבין מפלשי העב הקלה. כל זמן שרואה אני בת-שחוק זו, לבי סמוך ובטוח, כי לא נס ליחה של סבתי, לא פנה הודה. אף עכשיו שונה סבתי בכל שיחה ושיגה, בתנועותיה ובהעויותיה מכל בני עירנו. אפילו גניחה שלה נותנת בת קול של זמר וקולה כשל ציוץ הציפור. שיעולה הדק מן הדק, מעין ניב הנשמה. אף יש בה חן של תינוק ובת-קול הרישית מבכי הלב. ריח ניחוח של הירק בבתי הכנסת בערבי חג השבועות אף למליה הנאמרות בעצבות. אין מדברת בגנותו של איש, אינה מטילה דופי בדבר, אינה קובלת, ‏אינה באה בטענה, אינה ‏מצפה. למענה ואינה שואלת חשבון. היא רק עם לבה תשיח.

קול הקורות דובר מתוכה לספר לאוזן נעלמה על המוצאות את היפה. על זאת תהמה נפשה ותשתוחח, על היפה, שכך עלתה לה. מיום שעמדה על דעתה מיאנה להיות יפה, אימה ופחד השתלטו עליה מפני יופיה.

– איני רוצה להיות ילדה נאה, אומרת היא, אני לא צריכה יופי. לא טוב לי להיות יפה.

רואים שהתינוקת, כשאומרים לה שבחה, מתכווצת מצער. פעם היא אומרת לי: לא טוב, שאני כזו. ופרצופה השופע חן מתעוות מבכי.

– מה את כזו? – שואלת אני. והיא משיבה לי: כזו שהכל מסתכלים בי ומעמידים לי פנים שותקות ומדברים אלי שטויות שאני הכי יפה. שאני הכי אומללה אהיה. כן, אני יודעת – אומרת היא במראה פנים של בר-דעת, וכל הזאטוטה היא אז בת שש.

– אומרת אני לה: מה לך גוזלה מדברת כך? חלילה לך. אל תפתחי פה ל… מזומנת את לאושר ולשמחה, כבוד יתנו לך. הון ועושר יהיו בביתך. תינשאי לאיש שיהיו בו תורה וגדולה, חכמה ועושר, ואת אם הבנים שמחה, תהיי תכשיטה, תראי חיים טובים.

– אני מדברת אליה מלים טובות, ניחושים ופיוסים. והיא לי: לא, לא, דודתי בריינה, אני לא אראה בטובה, לא אדע אושר ושמחה, צרות תבואנה עלי, לא לי שמחה, לא לי.

היא בת עשר ובת שתים עשרה ושלוש עשרה ועוד שנים עברו, והיא באחת: לא לי חיים טובים, אני לצער נולדתי, צרות תבואנה עלי, יודעת אני מה יהיה בסופי. הלב מנחש לי.

– שוב אני לה בנחמות וישועות טובות: אל נא, גוזלה, תמציאי לך צוות. מדמיונך, גרשי את העצבות מלבך. אל יעלה דבר עצוב אף במחשבתך. כלב רע הוא העצב. כשפותחים לפניו אשנב קטן בלב,

מיד הוא קופץ לשם ונובח כל מיני הרהורים רעים. כמלכה יפה את, לך להיות מלכה. נועם מבטך, זיו מראיך, חן שיחך, קומתך הנאה, חמדת צחוקך, הילוכך הרחפני, בכל את כמלכה.

שוב אין היא לי מלים, אלא מנוד-ראש, האומר: לא, לא, בעוז ובעקשנות: לא, לא. אך היא באלם מדברת אלי במבט מלא יאוש, בשביבי־זעם בעיניה, שביבים שובבים, עקשניים. בלהט־מבטיה נוצץ אגל־דמע. נוצץ ואינו ניגר. הדמעה נוצצת ואינה ניגרת, שוכנת במחבואי העין ואינה יורדת על הלחי.

כיוון שסבתי בריינה מעלה בשיחה ענין הדמעה, הריהי מייחדת עליה, אם מעט ואם הרבה, את הדיבור ודורשת טיותה כמין חמדה גנוזה.

– דע לך, ילדון, דמעות יבשות הן המרות שבדמעות. הן אינן ניגרות מן העינים החוצה. לתוך הלב הן ניגרות, יורדות ונוקבות אותו. אינה דומה דמעה לדמעה. דמעה ניגרת מקלה מקצת מהצער, אך דמעה שבלב לא זו שאינה מקלה, מכבידה עליו. היא מלוחה יותר, חמה מאד. כל מן הלב הוא חם. דמעה שבלב קשורה תמיד ללב. אחת לאחת מצטרפת ונעשית באר של דמעות המפכה בלב, מפכה חרישית, אין שומעים ואין רואים אותה. אך בעל הבאר שומע קול מנהמת לבו: עלי באר, עלי! באר אינה עולה. היא רק יורדת, למעמקים יורדת, דמעה שבלב מפעפעת ומחלחלת לפני ולפנים, אל מקור הבכי תעשה דרכה.

לימים שוב סחה הסבתה עם נפשה בזה הענין:

– שואלת אני את הגוזלה, והיא זאטוטה לגמרי, לא למעלה מבת שמונה: למה תאמרי שאינך רוצה יופי, ואת יפה?

והיא לי: לפי שאני יתומה ולא ליתומה יופי.

– אומרת אני לה: אין יופי יתום. היופי משמח אלהים ואנשים, כל לב שמח למראהו. הכל מסתכלים בו באהבה.

והיא לי: שנאתי עיניים עלי. נשוא לא אוכל מבטים בי. מאוס עלי כל מבט. ולואי הייתי מכוערת נורא, קוץ לעינים, שיהיו הכל שונאים אותי, מואסים בי. לכשאגדל רוצה אני להיות בחורה פשוטה לגמרי. ככל אחת מדלת העם, עלובה, אין רואה אותי ואין משגיח בי. שאהיה כקוץ לעינים.

– אוי לאזנים השומעות. היופי יורידני לקבר בדבר ימי – זה דברה תמיד. כאילו, חס ושלום, רוח רעה נכנסה בה לדבר סרה בנפשה.

ולאחר כך, לאחר כך, שבאה עליה הצרה והיא נפלה בידי “לא עלינו”, פתחה ואמרה, וקולה כאילו שש לאיד עצמה: רואה את, דודה בריינה, ידעתי שכך יהיה בסופי. לבי ניחש לי זאת. ידעתי שיופיי יהה קבר. לכן שנאתיו תמיד.

מפיה תצאנה המלים, כמו בתרועת נצחון. שמחה שכך עלה לה. שמחה על הצרה. היא כמו חיים דוד. עצבות בה. כמוהו כמוה. מה הוא לא יראה בטובה, אף היא כך. מה הוא לא יהנה מאור החיים, אף היא כך. מה הוא אין לו הנאה מעשרו, אף היא כך. ומה הוא בורח מחברת אדם, אף היא כך. איני מבינה, איני מבינה – סחה הסבתה אל עצמה – שנאתה של הילדונת ליופי. היופי, אומרת היא, והיא עוד ילדונת רכה, הוא צל פורח, כחלום יעוף, כסופה יגוז. עצבות זו מניין לילדונת? לבה נבא לה רעות. והן באו. הצרות מ“לא עלינו” באו לה.

לבי לבי לסבתה שלי, השוגה במגילת היסורים של היפה, הנושאת ונותנת כמעט בכל יום בפרשת החיים העצובה של היפה, כאילו אין לה בעולמה אלא צער זה, אותה חרדה. כל סערת רגשה ליפה. אמת אגיד ולא אכחד: קנאתי ביפה, שלב סבתי הומה עליה. מרדות עולה בי: שסבתי שרויה תמיד בצער בגלל היפה. לי, הצעיר שבנכדיה, אינה חרדה ואינה דואגת. רואה אני, שאין היא כלל מדברת אלי על צרת היפה אלא לנפשה. היא מהרהרת בקול ואינה מסיחה כלל עמי. אני מתאווה שתדבר אלי, עמי, שתביט אלי, תדבר עמי על אודותי, תענה לי על כל שאלה ברור ומפורש, תספר עמי כעם איש מבוגר. אך היא ברמזים מדברת, מדלגת על שאני משתוקק לדעת. כעסי מעורר בי חוצפה יתירה, ואולי מורך-לב וחולשת הדעת דווקא. לא יכולתי עוד לעצור לשוני. יצאתי מגדרי ושאלתי את סבתה:

– סבתה, רצוני לדעת מהו שד ואם ראה אדם פעם שד?

שוב התמלטה שאלה עזה ומחוצפת יותר:

– סבתה, האם אמת היא ש“לא עלינו”, הוא חיים דוד, ראה ביום ברחוב שד וההוא דיבר אליו?

תלתה בי סבתה מבט כעסני, רקקה שלוש פעמים, אמרה שלוש פעמים רחמנא ליצלן והטיחה בגערה:

– חלילה לך, ילדון, לומר זאת. אין מבטאים שם לא-טובים. אין רואים לא-טובים. אפילו הוא בא אין רואים אותו. אין הוא מראה את עצמו. לא מצאנו כתוב בספרים הקדושים, שבא לא-טובים ונגלה לאדם, אך כתוב בספרים הקדושים, שאנשים רבים, צדיקים ואנשי מעלה, זכו לראות מלאכים עין בעין.

דבר הלמד מענינו, שאין סבתה פוטרת בשיחת-חפזון ענין המלאכים הקדושים והלא-טובים להבדיל. היא מאירה את עיני בסוגיה זו כפי כושר השגתו של זאטוט שכמותי.

– תדע לך, ילדון, כל מלאך הוא מלאך ממש, חי וקיים, פועל-כפיו של המקום ברוך הוא. אך הלא-טובים, להבדיל, אינו חי וקיים אלא בדמיון. הוא מתעתע את האדם. לכן המלאך רואה ונראה, והלא־טובים הוא פעמים נראה ואינו רואה ופעמים רואה ואינו נראה. המלאך יש לו עינים, לכן הוא נראה. אך הלא-טובים אפילו יש להם עינים, עינים להם ולא יראו. צלמי-דמיוננו הם ולא ברואים חיים. ולפי שאינם חיים, אינם עושים כלום. וכי מה יכולים הלא-טובים לעשות? הם רק מבלבלים, והמבולבל אינו רואה כלום. וכשהוא רואה, אינו יודע מה הוא רואה ואת מי הוא רואה. המבולבל הוא עיוור וגם חרש, אפילו הוא חש ומרגיש דבר, אינו יודע מהו הדבר. אף אינו יודע מה היום ומה השעה. הבהול המבוהל, כשם שאין לו עינים ואזנים, כן אין לו שכל להבין ולב להרגיש. אך איש בער לא יבין, נתעה לחשוב, כי לא-טובים נגלה אליו.

לא ידעתי נפשי. רגלי במדרון. לשוני נידרדרה ומלי גלשו כאילו מאליהן. העזתי פני והעמקתי שאלה:

– סבתה, כלום יעלה על הדעת לומר שחיים דוד, הוא “לא עלינו”, איש בער לא יבין? את עצמך אמרת לי, שחיים דוד חכם עתיק. אמרת לי, שהוא פיקח מאד.

– אמרתי, ודאי אמרתי – משיבה סבתה בגערת-פינוקים ובסבר-פנים של פיוס, המבשרים לי כמה תוספות וחידושים בסיפור המעשה היפה, הנשזר והולך על חוט הימים והשנים, מעין סיפור ההורה

ללדת סיפורי מעשיות רבים ברמזי-רמזים – בוודאי אמרתי לך. חיים דוד הוא בר דעת וחכם מחוכם. אך…

ולפי שאין סבתה מסיימת, אני משלים במקומה ואומר:

– אך אין חיים דוד חכם באמת. לא כן, סבתה?

אומרת סבתה:

– בני, אם חכם לבך, ישמח לבי גם אני. נכון דברת. אין הוא חכם באמת.

– הוא רק קצת חכם?

– כן, ילדון, הוא רק קצת חכם, היינו, לא חכם תמיד. הוא חכם לכשירצה. אין דומה חכם לחכם…

אין חשק הדיבור כעת לסבתה. אך כיוון שפתחה בהבדלה ואמרה “אינו דומה” הריני שם אזני כאפרכסת. ענין נכבד צפון כאן משמע, שראוי הוא לדורשו כמין חומר. איני רוצה לוותר עליו.

– תגידי, סבתה, מה בין חכם לחכם?

סבתי הטובה אינה מונעת בי. והריהי אומרת:

– שתדע לך. ילדון, ‏הרבה מידות בחכמים. ‏יש חכם ביום ויש חכּם בלילה, חכם לעצמו וחכם לבריות, חכם בתורה וחכם בדרך ארץ, חכם גמור וחכם שאינו גמור. ויש חכם מחוכם, חכם עתיק, שפעמים הוא קצת שוטה.

מופלאים הם הדברים וסתומים, ולא מן המידה היא להטריח הרבה את הסבתה. איני שואל, ואף על פי כן אני שואל:

– ואיזהו, סבתה, חכם גמור?

משיבה סבתה בדברים ברורים, ואף הם בעיני חידה סתומה:

– אין חכם גמור. חכם גמור יכול להיות רק מלאך או צדיק גדול, שכבר הגיע לדרגת מלאך… ואילו בשר ודם רגיל, אפילו בר דעת, יכול להיות גם חסר-דעה. יש מוח גדול ומבולבל, שכל צולע.

– מה זה שכל צולע?

– שכל צולע, ילדון, הוא שכל צולע, המקפץ ומדלג. הואיל והוא צולע הריהו עושה את דרכו בבהלה ובחפזון, מקפץ על ההרים ומדלג על הגבעות, אך במישור לא יוכל ללכת. אין זה שכל הישר, אלא

עקום. והעקום הוא לא טוב.

– יש שכל לא טוב?

– כן, שכל לא טוב, שכל רע. אדם ששכלו רע מתגדל על אחרים ודרכו להזיק לזולתו. שכל רע מזיק גם לעצמו.

– גם לעצמו?

– כן, ילדון, הוא רץ ובהול תמיד להשיג חידושים, אך את עצמו אינו משיג. הוא רודף תמיד אחרי עצמו, רודף הרבה ובורח מעצמו.

– הריני עושה את אזני כאפרכסת להבין דברי הסבתה על השכל, אך איני יכול לירד לסוף דעתה. קצת אני מבין, כמדומה, אך רק קצת. הנני משתוקק לדעת מה זה בר דעת חסר-דעה ומה משמע שכל הבורח מעצמו והרודף אחרי עצמו, ועל שום מה יש שכל המסוגל לרוץ ולא לעמוד, העולה הרים ויורד בקעות, אך במישור הוא מתעקם. דברים המוחוורים כנראה לסבתי וסתומים לי. והלא סבתי היא אם אבי ואני הנכד שלה, הרי לא לבה לבי ושכלי שכלה? שואל אני פשר ממנה במבטי. התמיהה מעיקה על לבי. אני חש בראשי. איני מבין כלום. אני מדבר אליה בשכל ובישוב הדעת:

– הסבירי לי. סבתה, עוד קצת מה זה בר דעת, שהוא חסר-דעה, וחכם-מחוכם, שאינו חכם גמור… דברי אלי. אפילו אני עוד קטן רוצה אני להבין מה שאמרת לי היום על השכל הטוב ועל שכל שאינו טוב.

כל פעם שאני מדבר מלים, שבנוהג אינן שגורות בפי ילד, משתפך חיוך רחב בפני הסבתה, חיוך של פליאה ושל חן-חן. ויש שהיא משמיעה אותן אחרי בחיתוך-דיבור ילדותי, ללמדך כמה שחוק וקלות ראש באים לעולם, ‏כשילדים מגלגלים בדיבורים כגדולים. אך הפעם לא נהגה בי סבתה כך להצחיקני ופניה לא היו שוחקות כל עיקר. אדרבה, הן לבשו סבר חמור, קשיח מקצת. לא יצאה שעה קלה ופניה לבשו צורה של היסח הדעת. לא עוד השגיחה בי כלל. רואה אני בחוש שלבה מסולק ממני. והיא כעת חושבת על ענינים אחרים לגמרי. מן הסתם מהרהרת ביפה.

הריני מטיח כנגדה טענה ותביעה:

– הגידי לי. הגידי, הגידי לי תיכף.

היא נותנת בי פנים שוחקות, אף פיה מחייך, כדרך שמנעימים פנים לאורח שבא בזה הרגע. מכאן למד אני, מה ששיערתי תמיד, שסבתי פעמים גם בנוכחותי אינה רואה אותי, כי היא מפליגה הרחק ממני.

הייתי אצלה כאילו ‏איני. ‏כיוון ‏שחזרה לרגע קטן ממסעה המופלג והרגישה במציאותי, הביעה לי בפניה השמחות את חדוות הפגישה עמי. ‏נתלוו ‏למאור-פניה נועם-קול ושחוק-טוב:

– ואתה, ילדון, אומר תיכף, תיכף.

– כן, סבתה, מכריז אני, אל תגידי לי כמו תמיד, מחר או לאחר זמן. אני רוצה לדעת תיכף, עכשיו.

– עכשיו, דווקא. ומפני מה לא מחר? –אין סבתה מדברת אלי. אין היא שואלת ואינה משיבה כלל. היא מדברת לעצמה. וכשסבתה מדברת אל עצמה, שוב אין לי סיכוי לשנות את יחסה אלי. אף על

פי כן הנני מעמיד על שלי כבעל חוב ונוגש:

– רוצה אני תיכף ומיד ובזה הרגע.

אומרת סבתה בנועם-תוכחה:

– אם כך אתה מדבר, ילדון, הרי הנך, חלילה עקשן.

– כן, סבתה, אני עקשן, עקשן אני.

– לא – אומרת סבתה בשחקת-פיוס – אינך עקשן. אך יש בך עקשן. הוא יושב בקרבך.

דברי פי סבתה חן ושכל טוב. בוודאי עקשן יושב בקרבי ומסיתני מפעם לפעם למעשי עזות וחוצפנות, כגון שצעקתי: אולר אני רוצה, אולר, אולר, ובכלל לא חפצתי באולר. עקשן רע הסיתני לומר שאני חושק באולר. הפעם אי אפשר כלל להיות אדם שעקשן יושב בקרבו. הריני עקשן ממש. נחשול של מרי וזעם קם בלבי, שזה אני עצמי, והוא מצעק על העוול הנעשה לי לדחותני מהיום למחר וממחר לאחר זמן. ואני מוותר על שלי. תמיד הנני מוותר על שלי. פתחיה אומר, שאני נכנע כשה. וזה שמי בפיו: שה, שה. ואיני שה. לא עוד שה אני. אני מצווה בקול נגיד ומצווה:

– לא מחר, סבתה, ולא לאחר זמן, כי אם היום ותיכף ומיד ובזה הרגע, אל תאמרי לי מחר. אי אפשי במחר. ואל תגידי לי לאחר זמן, כי אם תיכף.

חשק עז בוער בי ושמו תיכף. החיות יוצאת ממני לתיכף. כלו כל הקיצין ורק התיכף יכול להציל. רואה אני בדמיוני דבר נורא, שלא יהיה מחר כלל. למחר יבוא מבול. העולם ייחרב, ואם מחר יבוא המשיח גם כן לא יהיה מחר כהיום ושום דבר לא יהיה עוד כמו היום. אני רצוני בהיום.

– סבתה, אני שונא מחר. אני אוהב היום. היום. צועק אני ממש.

אומרת סבתה במתק לשונה:

– ילדון, חס וחלילה לשנוא את המחר. המחר יהיה יום שכולו טוב. רק איש בער לא ידע מה טוב המחר. היום עודך ילד ומחר תגדל ותהיה לאיש. מחר היכל והיום השער. מחר, מחר, ילדון, יגוז כל הצער. מחר הר והיום מטפס ועולה בהר. הילד יהיה לנער. כל הטוב צפון במחר.

אך לבי מר לי מר ואינו נפנה למתק-לשונה. הנני מחמיר פני ותובע בעקשנות, בצייקנות, בעזות-קול ובמרדות הלב, את שלי. סבתי מעמידה פני “ברוגז”, מרכיבה משקפיה על חטמה לשוות, כנראה, לעצמה חומרה יתירה. מסירתם מעליה תיכף ומיד ומשיבה בקול חלוש ומתחנן:

– ילדון, היום אין לי כוח, מחר.

אף מבטה מדבר תחנונים ואומר: חמול עלי, ילדון, אל תציק לי.

שמא יעלה בדעתו של הזאטוט להתעקש עוד, יצא שיעול עז מגרונה להגן עליה. רבות כבר הקשבתי לשיעולים היוצאים מעמקי-לבה כאנקות אלם. שיעולים-גניחות, שיעולים שפת הלב, ניגון הנשמה, היו לחם-חוקי. שיעולי סבתי ניטפטפו כצלצלי-זמר לתוך שיר הערש באזני. חונכתי וגדלתי על שיעולי סבתי. אך שיעול עז כזה לא שמעתי עדיין מפיה. לא שיעול, כי אם עוף דורס, התנפל עליה, טלטלה בחזקה והוציא מגרונה חרחור משונה שלא שמעתי כמותו. דמעות ניגרו מעיניה. תמכתי בגופי את גופה המיטלטל. עז היה חשקי להיות משען לה. מוסר כליות הכני, שככה הצקתי לה. אחזתי את ידיה בידי ולבבתיה במבטי. אמרתי לה ברחמים:

– הריני מוכן ומזומן להמתין עד מחר. ולא איכפת לי כלל, אם רק מחר תדבר עמי. למחרת יהיה המחר היום. לא כן, סבתה?

כיוון שהשיעול הרפה ממנה מעט, התעודדה ואמרה לי בנועם קול:

– בשכל דיברת, ילדון, לשכל אתה בן אדם גמור.

פרק שביעי

לא למחרת ולא לאחר זמן לא הוסיפה סבתי לשוחח עמי בדברי חכמה ושכל. למחרת לא ירדה מעל מטתה ולא פתחה פיה לשום דיבור, אך אמרה בקול מלוחש, שלא נשמע כמעט: אין לי כוח. למחרת היה יום שלישי בשבוע, ובלשון השגורה בפי סבתה: שלישי בשבת. שכך היתה אומרת: כל ימות החול הם שמותיה של השבת וכולם מאורים מאורה של השבת ומזוהרה. זכור לי גם דיבורה זה: יום השלישי, ילדון, הוא יומך, יום בו נולדת, יום בו נאמר פעמים כי טוב. לכן מצוה עליך להיות ילד טוב.

ושוב סחה לי פעם: כל אדם ויומו שלו. כנר בתוך פמוטו נעוץ כל אחד בתוך יומו. ביום שאדם נולד נדלק נר נשמתו ומשנה לשנה בו ביום גובר והולך מאורו ומתלקח עד שיוצא ללהב בתורה, בחכמה, בעבודה וביראת שמים. נרה נדלק ביום ששי ואני נרי נדלק ביום שלישי, יום שהוכפל בו כי טוב. ולכן ראוי לי להיות טוב בכפל. הכל צריך להיות בי פי שנים טוב. ראוי לי להיות פי שנים ילד טוב, פי שנים ילד נבון, פי שנים ילד מקשיב, פי שנים חושק בתורה ופי שנים מקיים מצוות, ראוי לי שיום שלישי יהיה לזכרון תמיד בלבי.

אין צריך לומר, שסבתי זכרה את יום השלישי לכבדהו מכל הימים ורוב שיחות, הנותנות בלבי שכל טוב והנהגות ישרות, נתייחדו, ומן הסתם כולן במחשבה תחילה, ליום שלישי. שיחת יום שלישי אחד נחקקה הרבה בזכרוני. סבתי היתה שרויה בחולשה. סתם חולשה, כפי שהסבירה לי אמי לאחר שנים, ענינה שברון הגוף, רציצות הנפש, קציצת הנשימה, הגוויה כולה עשויה פקעת של מכאובים, מחטים דוקרות בלב. אך הסבתה בענוות-לשונה אומרת חולשה. אין היא מרחיבה את הדיבור על תחלואיה לקרוא להם שמות ותארים, מספרת אמי בשבחה של סבתה, כמנהג רבים, הנוהגים סלסול בכל מיחוש ומיחוש שלהם להוציא לו מוניטון. ובכן, פעם ביום שלישי, סבתה היתה שרויה בחולשה וסרגה את הגרב בשכיבה במיטה, סרגה לפני “עין” ל“עין” אותה שיחה על בינה לעתים, שלא היתה כל שליטה עליה לשר השכחה עד היום. דיברה בלחש ולמקוטעין. לרגעים נפסק דיבורה מחמת קוצר-נשימתה. אך אני למדתי להבין את סבתי לפי קטעי-מלים.

– יום הולך ויום בא והזמן לעולם עומד. כל יום חדש הוא קנה נדלק במנורת העתים. שבעה קנים במנורה, קנה נדלק וקנה כבה, אך אורה של המנורה אינו דועך. שבעה קנים במנורה, שבעה ימים בשבוע.

יום השבת קנה הגדול ואורו גדול יותר. כל ששת הקנים משתחווים לו כבמנורת בית המקדש. כך, ילדון, כל ימות השבוע משתחווים לשבת.

שאלתי:

– אם יש עין הרואה את המנורה הדלוקה?

ענתה:

– ילדון, על מה שאין העין יכולה לראות, אין הפה צריך לשאול. המנורה עצמה עין לא ראתה, כי היא נתונה בעולם העליון ושם אורה מבהיק בזוהר כאור שבעת הימים מבראשית. שם טפטף אלינו לעולם התחתון אור חיוור וקלוש, המאיר את הארץ והדרים עליה. מן האור המעט הזה נדלקים כל ימות חיינו, קנה נדלק וקנה כבה. כל ימינו, ילדון, מקבלים שפע מן האור העליון, ממנורת המאור שבשמים.

שאלתי:

– אם הימים הם קנה המנורה, השעות והרגעים מה שמם וכיצד הם נעשים?

אמרה:

– ילדון, אין באים בשאלות על האור, כי השאלות הן החושך וצריך להבדיל בין אור לחושך. מאחר ששאלת אגיד לך. הימים הם האור, השעות והרגעים הקרנים הגדולות והקטנות של האור, הימים הם האש, השעות והרגעים ניצוצות העפים. אל המנורה העליונה הם עפים להתאחד עם האור שבשמים.

שאלתי:

– אמרת, סבתה, שהשעות והרגעים הם קרנים, ניצוצות, וכי אפשר לראות שעה או רגע בעינינו, כשם שרואים קרנים וניצוצות?

אמרה:

הרבה שאלות בפיך, ילדון, דומות השאלות לחטים בשק. נעשה נקב קטן בשק ונפלה משם חיטה אחת, מיד חטים רבות אחרות נופלות אחריה. תדע לך, ילדון, רואים הכל באור, אך את האור עצמו אין רואים. אין בשר ודם יכול לראות את האור של המנורה הגדולה בשמים, ואין הוא מסוגל לראות גם את האור הקטן בארץ. השמש זורחת ושוקעת. אך היום אינו שוקע, לכן אין יכולים לראותו. וכך אין רואים את השעה ולא את הרגע.

שאלתי:

– וכי אין אנו רואים חיים בעולם? והרי החיים הם אור. לכן אומרים אור החיים. סימן שרואים את האור.

אמרה:

– כשם שעבירה גוררת עבירה, כך קושיה גוררת קושיה. דע לך ילדון, אינו דומה אור לאור. יש אור העולם והוא גדול ויש אור האדם והוא קטן. כל אדם הוא עולם קטן. אור העולם הגדול הוא אור הגנוז, לא נראנו כלל. אך כל אדם יש לו אור שלו, בו הוא חי ואותו יראה בעיניו. ‏מלבד המנורה הגדולה, מנורת העתים, הדולקת לאין סוף, יש פמוטים, השואבים את מאורם משלהבת הגדולה. לכל אדם פמוט משלו. יום הולדתו הוא פמוטו. הרבה יום הולדת עושה. כל איש רואה את מאור חייו מתוך פמוטו, יומו שלו. אתה, ילדון, נעוץ בתוך פמוט של יום השלישי.

מענין לענין שילבה סבתה לתוך שיחתה קצת הוראות והדרכות, הנוגעת לארחות חיים בכלל, כפי שהן זכורות לי ולא כסדרן. בני, אמרה, כשאתה יוצא מהבית וסוגר אחריך את הדלת, אל תעשה זאת בחפזון ולא ברעש. אל תעמיד כלי בקצה השולחן, אל תנעץ מבטך בפני אדם. לעולם אל תשחק בסכין. בהילוכך אל תרוץ, שמא תבוא לדחוף את זולתך. אל תרים קולך בדיבורך ואל תסתכל בחלונות של בית זר. אל תדבר הרבה. כששואלים אותך דבר, אפילו יש לך תשובה מוכנה, אל תענה תיכף ומיד, כי אם תחשוב תחילה קצת ואחר כך תגיד. בני, אל תהיה עקשן ולא עצלן. לעולם אל תכניס את שתי ידיך בתוך שני כיסיך, זהו מעשה גאוה וחוצפה. אל תהא מהיר באכילתך ואל תאמר פעמיים אני בדיבור אחד.

כזאת וכזאת דברה אלי באותה שיחה, שהיתה ממושכת מן הרגיל, כאילו ביקשה לקפל בדבריה האחרונים אלי, מוסר השכל תמציתי להיות לי לעינים באורח-חיי. אך אני הקשבתי בפתחון הלב בעיקר לחן-שיחה על הימים ועל הפמוטים.

הוא שאמרתי: יום-הולדת בבחינת פמוט לנר, קבלה בידי מפי סבתי עליה השלום. לכן זכור לי היטב, כי למחרת שיחתנו האחרונה היה יום שלישי, יום הולדתי. אותו יום ירדה חולשה יתירה על סבתה ולא קמה ממשכבה לכלכל את עניני הבית. חולשה בסבתה לא היתה בגדר חידוש כלל. זו פוגעת בה מפעם לפעם וכופה עליה שכיבה במיטה לימים שניים או שלושה. אך סבתה אינה נוהגת בטלה אף בשכיבה במיטה. היתה שכובה ומצודתה פרושה על כל עניני הבית, לסדר ולכלכל ולתת הוראות לאחותי לאה לבשל ולנקות ולטאטא, ולי שליחויות מחוץ לבית. אני הנני כאילה שלוחה לכל צו. סבתה עצמה כפלים לה לתושיה ‏בשכיבתה במיטה בעשיות, הסובלות דיחוי משום העבודה הדחופה שהזמן גרמה, כגון הטלאת בגדים ותיקון גרבים וכל מיני-רקמה, שהן בגדר טפלות לאבות-מלאכות שבבית. ולפי שהמלאכות השניות במעלה מצטברות הרבה בגלל רוב דחיות, הריהו רובצות על הסבתה בימי חולשתה. מיטתה נעשית בית מלאכה שוקק עבודה בחריצות ובהתמדה, סבתה חרזה פעם על כך בדיחות: אף המחלה היא נחלה, המעשירה את בעליה.

אך אותו יום שלישי חל קלקול בנוהג. אמנם, תחילת היום היה הכל כרגיל. אמי קמה בהשכמה, אכלה פת שחרית בחפזון, קמה ללכת לחנות ונפרדה מהסבתה במשאלה לבלי לרדת מעל משכבה, עד שתהיה בקו הבריאות לגמרי ולהימנע מן העבודה בשכיבה. סבתה, כנהוג, לא צייתה להוראותיה של אמי ונטלה מיד את הפוזמק לידיה. לא יצאו רגעים והפוזמק נשמט ממנה, עיניה נעצמו והיא שקעה בתרדימה או בתנומה למחצה. תמה הייתי. אין ממידתה של סבתה להיתפש לנמנום משולח, כדרך זקנים, ששוב אין להם שליטה על עצמם וניצודים לתוך עכביש השינה כזבובים. נחטפים ונרדמים, הנה ערים והנה נמים, ללא דעת וגם ללא חשק. סבתה נמנמה ונשמה חרישית. רוסיה שכנתנו, שהיתה היום מוטרדה, כנראה, ביותר, נכנסה לביתנו רק כדי להעיף מבט ולהגיד “בוקר טוב”. כיוון שראתה שהסבתה מנומנמת, אמרה ששעתה דחוקה עליה והלכה לה. יצאה שעה ורוסיה שבה להציץ בביתנו, אמרה לה הסבתה: בקר טוב.

שאלה אותה רוסיה: מה לך, בריינה, שאת שוכבת היום כתרנגולת?

אמרה סבתה: אין כוח.

הלכה לה רוסיה. עיני סבתה שוב נעצמו. שפתותיה הלחישו. אך שפתי סבתה מלחישות תמיד, בין ערה בין רדומה, זוהי תפלה שבלחש שאינה פוסקת מפיה, ולא בתחנון, אלא בהודיה. אמי אומרת, שסבתה מתפללת תמיד הלל. ועוד היא אומרת: סבתה מברכת בשבתא טבא את הכל. אני עצמי שמעתי פעם סבתה אומרת: שלום עליכם, עצי השדה! אני אז מהלך בלווייתה בגנו של אכר ממכרינו ואוכל שזיפים שקטפתי במו ידי מעל העץ. סבתה אמרה: שלום לכם, אילנות. וכשם שהיא מברכת את העצים כך היא אומרת שבתא טבא לכל האנשים בעולם. ויש שהיא אומרת: שבת שלום לכם, אברהם יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה, אבותינו ואמהותינו הקדושים, שנת שלום לכל האנשים בעולם הזה, לאברהם בעלי בגן עדן ולבני היפים והמאירים היושבים בכבודו של עולם הבא. כך נוהגת סבתה בשבת וכך ביום טוב. פעמים היא עושה גם את חולה שבת. יוצאת שבת מפיה, נכנס לתוכו יום טוב, יוצא יום טוב נכנסת שבת, ולפי שסבתה משנה זמנים ומחליפה עתים, היא פורשת על הרוב חופת השבת גם על ימות החול. מה פליאה, שאף באותו יום שלישי השמיעה סבתה למחצה ברכות לשבת ולימים טובים?

כשבאה אמי לסעודת הצהרים, היתה סבתה שקועה בתרדימה עמוקה. אמרה אמי: תרדימה עמוקה הוא סימן טוב להחלמה מהירה. אכלה בחטיפה את סעודתה הדלה, שאותו יום לא היה כל תבשיל, ניגשה על קצות אצבעותיה אל המיטה, ושלא לעורר חלילה את סבתה משנתה המתוקה. סבתה היתה כנראה, בחולשה יתירה, לכן אפפתה תנומה. כך בפירוש אמרה: אפפתה. לא ידעתי משמעה המדויק של מלה זו, שבוודאי לא נאמרה אלא לסבתי, השומעת דברי אמי אפילו בנמנומה. ראיה לדבר, כיוון שהיא מקיצה היא חוזרת באזני ומשמיעה אותם. הלכה אמי ואני הסתכלתי בתהיה בפני סבתי שתנומה אפפתה. תמה הייתי שהיא ישנה כל כך הרבה. לרגעים היא מתעוררת בחרחור משונה, מסתכלת בעינים סמויות לכאורה, כאילו אינה מביטה בי כלל או מביטה ואינה יודעת מי אני. יש שהיא ממלמלת משהו סתום. נהממתי לשמוע. הכי לא הטעוני אזני? במפורש שמעתי מפיה את המילה שד. לא לא-טובים, כי אם שד.

בפירוש, אותו שם, שהיא אסרה עלי להשמיעו.

שאלתי:

– סבתה, לא אמרת לי שאין רואים לא-טובים, אלא רואים רק מלאכים?

סבתה נשמה בכבדות ודברה בכבדות:

– אף הלא-טובים הוא מלאך, מלאך רע. מחבל.

שאלתי:

– ומה שמו של המלאך המחבל? הכי לא אמרת לי סבתה, שללא טובים אין שם?

סבתה נשמה בכבדות וקולה נעשה לפתע צלול וברור:

– כן, ילדון, ללא-טובים אין שם ואין צורה. לכל החבלנים אותם הפנים, אך כל מלאך טוב הוא בן יחיד לבורא יתברך.

כשאני הוגה כעת באותו פסוק אחרון, שיצא מפיה בהגיון צלול, ובקול ברור לגמרי, הריני אומר למפרע, כי דיבור ברור זה היה מאור נשמתה, שהתלקח ויצא לזוהר הטהור רגעים מספר לפני שדעך לתוך המאפליה. אך בשעתו היה זה דיבור פשוט ומקובל אצלי בתוך כלל פסוקי החכמה היוצאים מפיה. לפיכך נוראות נפלאתי לאחר כך, שפסוקים וחצאי-פסוקים ואף קטעי-קטעים קרועים ומבולבלים גלשו מעל לשונה ללא כל סדר ומשטר. שמות של מלאכים ואנשים ששימשו בערבוביה. מפעם לפעם נתנה צו לכלי-זמר לפצוח במנגינות וציותה על הכלה להסב את פניה אליה. שאי עיניך אלי, בואי כלה, בואי כלה, הביטי אלי. הביטי אלי. אל תבכי, כלה יפה. שירה נא מלאך קטן, שירה. מנעי עיניך מבכי כלה, מלאכים יוצאים לקראתנו בתופים ובמחולות. יפה את, יפה. ההר יורד לעמק, עמק עולה להר. סוס צוהל. הפה שותה דמעות. הדמעות הן משקה טוב, שבת בשמים. נקרעה השמלה. בכתה השמלה ונקרעה מבכי…

הרבה שמעתי מפי סבתה שיחות נאות ערוכות בחן ובסדר טוב, משובצות פתגמי חכמה נכונים כאור היום, אומר לאומר יביע יום טוב. אף כל מלה מאירה מתוכה בזוהר הנחת והשלוה. לכן נתרגשתי מאד לשמוע ממנה מלים רדופות מעורבות, מובלעות ומבולבלות, כקרעי עננים. רק לרגע קטן מנצנץ בין מפלשיהם שביב השכל, אך בכללן חסר הקשר. לא נאתה המולת-מלים זו בפי סבתי, השוקלת כל דיבור, המונה את מליה, כפי שאמרה פעם אמי, כאילו בכל פתחון-פה היא מוסרת דין וחשבון לפני בית דין של מעלה. סבתי למדתני צניעות בדיבור וענווה בקול, אף כלל זה: מסרה לידי – מידה אצלה לעשות את דבריה כללות – לעולם יהלך אדם בפסיעה קטנה, ידבר בנחת, קולו לחש, מבטו צנעה והגיונו ענוה. ולתוספת הסברה: שיהלך לתומו ולא מפסיע ובא על זולתו, מדבר כאיש אל רעהו ולא כנגיד ומצוה, מביט בביישנות ולא מחציף מבט, מברר את דעתו כתלמיד הדן בפני רבו ולא כפוסק הלכות, מצמצם עצמו ולא מגיס דעה ומרחיב פה. ומעל לכל, אל יהא נמהר ברוחו ורץ בלשונו. פעם אמרה: המהלך ברגליו אין צעדיו נשמעים, אך המדדה על קבים קול מצעדיו הולך מסוף הרחוב עד סופו. אהה, לא אאמין למשמע אזני. בלבול-מלים יוצא מפיה כעת. האם לא חלילה חלשה עליה דעתה? – שואל אני עצמי, מבלי להבין כהלכה צירוף מלים זה, השגור בפי הגדולים, ודומה שיש לפרשו לכמה פנים.

רוסיה נכנסה לביתנו. כיוון שהציצה בסבתה, מיד אמרה: בריינה לבא, חלשה עליה דעתה! אותה שעה דווקא נשתתקה סבתה לגמרי. אמרה לה רוסיה: מה לך, בריינה-לבא? הסבתה שתקה, אף לא הביטה אליה. אמרה רוסיה: בריינה-לבא, וכי לא תכיריני? זו אני רוסיה השכנה. סבתה היתה דמומה.

אמרתי לרוסיה: סבתה בריינה אפופה תנומה. גערה בי רוסיה: זאטוט אל תגיד מלים שאינך מבין את משמעותן. אפופה תנומה. אפופה. אפופה זו מניין לך? אוי ואבוי לי, בריינה-לבא אינה אפופה תנומה. דעתה חלשה עליה. דעתה חלשה. מהר ילדון, רוץ וקרא לאמא, רוץ ואמור לאמא להביא תיכף את הרופא. לא, ילדון, אתה שב כאן, ואני, אוי לי, שעיני רואות זאת, ארוץ להביא את הרופא. לא כך, ילדון, אלא תחילה לך ורוץ אל אמא ואמור לה שסבתה בריינה דעתה חלשה עליה ואני כאן… לא, ילדון, לא כך, אלא צא החוצה וצעק בקול, שסבתה בריינה חלשה דעתה עליה, השכנים יתקהלו… ילדון, מים, הבא לי מים, לוג מים הבא לי… אני אששפף את רקותיה… בריינה-לבא, תני דעתך, התעוררי התעוררי, חזקי, בריינה החכמה, חכמה שכמותך, מה לך להתחלש… בריינה החכמה, אל תעשי שטות… אל תאבדי את עשתונותיך. זכרי עצמך, פקחי עיניך. את בריינה, נבונת השכל. יהודים, הצילו את בריינה המאירה מחלשות.

אני נחפז ומורדף על ידי רוסיה, אף היא אובדת עצות. עשיתי הכל ביחד. לוג מים הבאתי, פרצתי לרחוב בזעקה מרה: יהודים הצילו את סבתי בריינה מחלשות! נשאתי את רגלי ורצתי לקרוא לאמי. באה אמי, נתקהלו שכנים, הובהל הרופא.

אזכור המולה ומהומה, אזכור כללות ולא פרטים. אף אני הומל והומה ומהמה ומתלבט בין רגלי הגדולים, העומדים צפופים כפוסים עליה, חוצצים בגופיהם ביני לבין מראה פניה, עד שאיני יכול להציץ בה. וקשה מן הצפיפות, הידים הדוחפות אותי להרחיקני ממראשותי סבתה. הנני מתלבט בין הרגלים ומתלבט גם בין הידים הדוחפות אותי, מתקומם ונלחם לזכותי לכבוש לי מקום ליד המיטה. להסתכל בגסיסת הנפש, אשר נפשי קשורה בה, נלחם בתחנונים, בבכי עצור, בעזות פנים ובעקשנות, אך נפלתי במערכה העולה על כוחותי. הגדולים שנתקהלו ובאו, הזורמים לביתנו מכל קצוי העיר, בני המשפחה, השכנים, המכרים המרובים וכל יודעי שמה של סבתי, שנצטופפו ליד מיטתה נמנו וגמרו, שאני הזאטוט חייב להסתלק מכאן. כולם עשו יד אחת כנגדי וידם על העליונה. שלחוני מביתנו והביאוני לבית פתחיה רעי.

נתרחקתי ממיטת סבתי החולה, אך שמועות תכופות על אודותיה הגיעוני, כי פתחיה לפי טבעו יודע הכל, שומע הכל מפי אביו ואמו ואחיו הרבים, הוא בכלל מהיר-שמועה וכל רז לא סתום לפניו. הוא שהביא אלי את השמועות. אנשים בוכים ומיללים; סבתי שוכבת דמומה כתרנגולת, אינה מוציאה הגה מפיה; נשים בוכות לקרוע בצעקותיהן את רוע הגזירה; הרופא אומר, שעדיין לא כלו, חס ושלום, כל הקיצין ואפשר שסבתי תתעורר משנתה ברפואה שלימה. לפי השמועות האחרונות, שהגיעו לאזני פתחיה, התעוררה החולה ואף בקשה מים לשתיה. ניכרים סימני התעודדות בחולה, וכבר היה מעשה והיא פקחה את עיניה ומלמלה כמה מלים מן התפילה, אף הציצה באנשים וקראה לכמה מהם בשמותיהם; הרימה ראשה מעל הכר וחיש מהר שקעה בתנומה. אנשים עומדים ומתפללים ובוכים לקרוע את רוע הגזירה, שהוא יתברך לא ישפוך, חס ושלום, את כל חמתו על הצדקת ותהא מחלתה כפרתה.

מפי פתחיה, השומע הכל, נזרק אותו פסוק הנשמע, לפי דבריו, בפי כל הגדולים והוא, שהמצוקים נלחמים באראלים על נשמת סבתי בריינה. ימים שלושה, רביעי חמישי וששי בשבת, נלחמו המצוקים עם האראלים, שמועות דחופות באו אלינו במקלט הפלאים של פתחיה: סבתה גוססת, סבתה מתעודדת, פיה ממלמל פסוקי תפילה, נושמת בכבדות, נושמת לרווחה, עיניה עצומות לגמרי. הנה פקחה את עיניה והשקיפה מסביבה, דעתה חלשה, רוחה שבה אליה לאט-לאט. כוחה כבר עזבה, אך רוחה עוד חזקה, נשמתה מבקשת להיפרד מן העולם הזה, אך הבריות בגודל אהבתם לה אינם מניחים לה ללכת מאתנו.

והנה פלא פלאים! – השמועה עשתה לה מיד כנפים בכל העיר – בנטות יום הששי, יום ערב שבת קודש, פקחה החולה עיניה לגמרי, נשמה לרווחה, בקשה מים, הרימה את הראש מעל הכר, מבטה היה צלול, שאלה אם זה יום הששי, אמרה לאמי: חיה שרה, הנה שבת קודש באה עלינו. קולה היה מאושש. סימני הקלה נראו במראיה ונשמעו בקולה. ושוב שאלה לאמי: הילדים היכן הם? ברוך השם, יש תקוה לרפואה שלימה.

בשורה זו שמעתי מפי הגדולים בבית פתחיה. רצתי לביתנו. מה מאד עלץ לבי ותגל נפשי. סבתה ישבה במיטתה ואור החיים זורח בפניה. אותה שעה לא היו אנשים זרים אצלנו, כי שעת קבלת השבת והדלקת הנרות היתה. סבתה מלמלה: הנה שבת קודש באה עלינו. אור החיים גבר והלך בפניה, אמרה בקול מאושש: שמלת השבת! הבינה אמי לרמזי-מליה והלבישתה שמלת השבת, היא שמלת החופה הנודעה לשם, בה היא מדליקה נרות והולכת ל“קלויז” לקבלת השבת. אמרה לאמי: תני לי ידך. תמכה אותה אמי בימינה, אף אני נהייתי למשען לה. ביגיעת שלושתנו ירדה סבתה מעל המיטה.

אמי ערכה לה את ארבעה עשר הנרות הדלוקים על ידיה בכל ערבי השבתות לכבוד הנפשות הקרובות לה. ואלו הן: היא והסבא אברהם מנוחתו עדן, ארבעה בניה עליהם השלום ושבעת נכדיה. והנר ארבעה עשר על שום מה? שאלה זו היתה בפי תמיד. איני יכול לישב זאת. אלא בסברה, כי נר ארבעה עשר מכוון כלפי היפה. עמדה סבתה תמוכה ביד אמי ונשענה בגופי וברכה על הנרות בקול צלול וברור. כיוון שסיימה את הברכות ביקשה להחזירה למיטתה, ישבה בקצה המיטה להינפש מעמל הדרך, לחשה: “אין כוח”. פשטנו מעליה שמלת השבת והשכבנוה. כיוון ששכבה אמרה: “טוב לי” וסחה לאמי ברמיזות-אצבע לילך לברך על הנרות. הלכה אמי לברך על. הנרות ולערוך את השולחן לכבוד השבת.

עמדתי והקשבתי לנשימותיה הכבדות של הסבתה. לאחר כך נעשו נשימותיה מרווחות יותר. נגשה אמי אל המיטה, הקשיבה לנשימותיה המרווחות של סבתה ואמרה: תנומה קלה ירדה עליה. הוסיפה ואמרה: כעת היא אפופה תנומה, שתביא לה אם ירצה השם רפואה שלימה. ראה, בני, אור השבת מאיר פני סבתה. היא שקטה לה ובשנתה תחליף כוח.

הלכה אמי לחדר הסמוך וערכה שם את השולחן לכבוד השבת, אף אני עומד ומסייע לה. עד שאנו עורכים את השולחן לשבת (אף אחותי לאה, שנטרדה תחילה מביתנו לשלושת הימים, באה לקול הבשורה ועסקה עמנו בסידור השבת). כולנו בדעה, שמנוחת השבת הקדושה נסוכה בפני סבתה. אמי אומרת: השבת הקדושה מאירה בפניה. פעמים היא אומרת: אורה ומנוחה ושלוה חופפים עליה. או שהיא אומרת: השכינה שורה עליה.

עד שנכנסה רוסיה לביתנו לאחר סעודת הערב, נגשה אל המיטה, הציצה בחולה, טפחה כף על כף וגעתה ביבבה: וי לי, אין זו עוד נפש חיה. חיה שרה, מה את שותקת? יצאה הנשמה הקדושה מן העולם. בכי, בכי, חיה שרה, אין עוד בריינה המאירה בעולם. נרדמה לנצח בריינה-לבא, בריינה החכמה בנשים איננה עוד אתנו. בואי, חיה שרה, ונבכה שתינו תמרורים. אף אתם, ילדים, שאו קולכם בבכי.

בריינה כזו לא היתה בעולם ולא תהיה עוד. שאי קולך, חיה שרה, ובכי מרה. ולפי שאמי לא געתה בבכי תמרורים, כי אם עמדה דומם, צופיה בעינים קמות, כמו לא תדע נפשה, נתנה עליה רוסיה בגערה ואמרה: חיה שרה, מה לך נהממת? היתה בריינה מאירה ואיננה עוד. שאי קולך, חיה שרה, ובכי מרה. בריינה מאירה מתה קודם לכל לך ולגוזליך ולאחר כך לכולנו, לכל מוקיריה ואוהביה בלב ונפש. בכי, בכי, חיה שרה, ואני אענה לך בקול. שפכי את לבך כמים, חיה שרה ואף אני אפתח מקור דמעה בי ויחדיו נשפוך פלגי-פלגים על בריינה המאירה שאיננה עוד. פנה הודה פנה זיוה מעולנו, לא תוולד בריינה כזאת פעמיים.

ענתה אמי בבכי עצור:

– שבת היא מלזעוק, שבת היא מלבכות.

הקשיבה רוסיה למענה אמי תחילה כמהוממת, פניה נסוכי תמהון. התלקח מבטה בחמת-זעם ועלה ללהב של מרי ורוגז, שהשתפך יחד עם ארבע עשרה השלהבות של נרות השבת ונתנה קולה בצווחה:

– שבת, שבת, מה לנו ולשבת זו של מי שאמר והיה העולם. ובריינה הצדקת כלום אינה שבת? לנו, בריינה המאירה שבת היא. וי לנו על השבת שנסתלקה מן העולם. בכי, בכי, חיה שרה, על שברך הגדול בעצם השבת. לא תהיה לנו עוד בריינה מאירה כזו. רק פעם אחת עשה לנו הוא במרומים נחת רוח ושלח אלינו את בריינה המאירה, להאיר לפנינו את חשכת עולמנו. אך כך דרכו של הכביכול, שלאחר שהוא גורם פעם נחת רוח לבריותיו עינו נעשית צרה בהם ואינו רוצה עוד להוסיף להם עונג מעט שמא, חס ושלום, יהא לבם גס בטובתו, תזוח עליהם דעתם מחמת רוב טובה וישכחו אותו בשמים. לא עוד ישליך לנו משמים ארצה נפש כלולת הוד והדר כזו. לא עוד יהיו לנו בעולם פנים שוחקות כשל בריינה הזיוותנית. בכי, בכי, חיה שרה, על האורה והשמחה שגלו מאתנו בפטירתה של בריינה עליה השלום. בכי, חיה שרה ואני עמך.

אך אמי לא בכתה ולא רק משום קדושת השבת. אני יודע ועד, שאין דמעתה של אמי קרובה אף בימות החול. אמי דמומה לה תמיד, בין במשתה חתונה בין בלוויית המת. אמי שלי, אמרה רוסיה פעם, תלתה מנעול על פיה ומדירה עצמה הנאה מקינה ונהי. ואפילו מלאך המות מקץ מאה ועשרים שנה לא יוכל להוציא מפיה טענה וקובלנה.

רוסיה לא עצרה עוד כוח וגעתה בזעקת מרי:

– חיה שרה, מה לך שותקת? הכי לבך לב-אבן?

אמרה אמי:

– לא, ‏ רוסיה. חלילה לבכות בקולי-קולות על המנוחה הצדקת. היא היתה צנועה ושתקנית, נשמה שבלחש, דומה ל“שמונה עשרה”. הבכי אינו לפי כבודה של הנפטרה הצדקת. שתיקה יפה, שתיקה יפה, זה היה דברה תמיד. בשתיקה עברו עליה ימיה ושנותיה. בשתיקה הלכה לעולמה. נאה להתאבל עליה בשתיקה.

אין רוסיה מעבירה על דעתה בפילמוס-דברים אפילו עם אדם שמתו מוטל לפניו. ‏היא מוכנה לטענה ולמענה. התנצחות עם אלהים ואנשים עוצם חשקה. אמי אמרה פעם, שהיא להוטה אחרי ויכוח ואינה יודעת, שויכוח הוא עבודה זרה. אך הפעם העבירה רוסיה על מידתה ולא נהגה עם אמי בחומר הויכוח. דומה, קיבלה עליה את הדין, אף נמנעה מן הבכִי. עמדה ליד המיטה באלם ומעקמת את פניה בהעויות משונות, ששימשו אצלה במקום לשונות של צער והשתוממות ותמהון ושברון-לב ומפח-נפש וצעקת-חמס ו“ברוגז”, וקנטור והטחת דברים קשים וזעם אין-אונים וכל טענה ומענה. כל הלשונות הללו לא באו אלא לקרוא תגר על רבונו של עולם, הנוהג עם בריותיו באכזריות. לימים, רוסיה קיטרגה על עצמה, שלא עמד לה שכלה להספיד את הצדקת כראוי לה. לבי נתרוקן. קולי נחבא. דממה עטפה את נפשי והשתיקה כבלה את שפתי. נעשיתי שתוקית – פסקה על עצמה מימרה, שזכות וחובה שימשו בה בערבוביה. ושוב למדה רוסיה זכות על עצמה ואמרה: – לא רק אני, כל הבריות בעירנו, כשהגיעה אליהם השמועה על פטירת הצדקת נתאבנו לבבותיהם. לא בכו, לא קוננו, כי אם נבוא לבכות את מותה של בריינה המאירה, אין אנו מספיקים. אפילו נשפוך את דמעותינו בפלגים לא נאמר “דיינו”.

ואילו אמי נתנה לימים טעם ונימוק לאותו אבל ללא מלים וללא בכי, אף ללא אנחות עמוקות, שנהגו בסבתה, וכך אמרה:

מותו של כל אחד טבוע בחותם חייו. הבריות חולקות לכל נפטר את הכבוד האחרון לפי רצונו. כל הרודף אחרי הכבוד בחייו, חולקים לו גם במותו מלוא הפנים כבוד. אך המצניע לכת בחייו זוכה לקבורה שבצנעה ולהספד שבלחש בקרב הלב. מי שלא אהב בחייו תופים ומצלתים, אין מרעישים אותם עליו לאחר מותו. רצונו של אדם הוא כבודו וקלונו – הפטירה אמי בלוויית – חן של חריזה קלה, כמנהג סבתה, כאילו מתכוונה על ידי גזירה שווה בלשון לדובב סבתה בקבר, לתת למענה לשונה הישארות הנפש בעולם הזה. ולפי שלאחר פטירתה של סבתי נקטה אמי במקצת לשונה ודרך-שיחה, הוסיפה לאחר זמן הסבר עשוי ברוח הגיונה המיוחד וכך אמרה:

תדע לך, בני, אדם כשר שונא רעש, בין בחייו בין בשעת קבורתו. ישרי-לב צנועים וענווים הם. הם חיים בחשאי וכך הם פורשים מן העולם. הענווה היא עטרה להם בחייהם ובמותם. כבודם פנימה ואורם גנוז. במידה שאדם מודד לנפשו, מודדים אחרים לו. וכפי הכבוד שהוא חולק לנפשו כל ימי חייו, חולקים לו אחרים את כבודו האחרון. נשמתה של סבתה יצאה בערב שבת קודש. וכשתבוא לעולם האמת תיכנס ישר לפני ולפנים לתוך השבת ופניה מוארים בנרותיה הדולקים של השבת הקדושה.

חוש נכון לחש, כנראה, לאמי, המוטרדה תמיד גם בדאגות פרנסה ובמיחושיה, שלאחר שהתרגשה עליה הצרה במות סבתי וניטל ממני מקור השפע של חכמה טובה והדרכה ישרה, חייבת היא לכפות על עצמה, גם עול הדיבור, הקשה עליה מכל עול, ולהעניק לי קצת מהגיון-לבה ולרוות צמאוני לדעת מבוגרים בנטפים ממשלי חכמים וחידותם. וכך אמרה:

– בני, אין עמנו אור אלא אור הגנוז של אבותינו בחביון נפשותינו, מקור מחצבתנו באבותינו ובאמהותינו הקדושים והטהורים. באורם לנו אור והם מתוכנו מאירים. וכשם שכל ימות החול נהנים מזוהרו של יום השבת, כן אנו החיים בעולם הזה חוסים בתוך קרני האור השופעות עלינו מאבותינו ואבות-אבותינו הצדיקים, הטובלים במרומים בזיו השכינה.

פרק שמיני

מצוה עלי לספר מקצת ממה שהתרחש לאחר שסבתה בריינה הוציאה את נשמתה. והיתה שכובה מעת לעת שלם ללא רוח חיים, עד שבאו בליל מוצאי שבת אנשי “חברה קדישא” והוציאו את גווייתה להשיבה לעפרה. ליל השבת היה ליל שמורים לי ולאמי ליד מיטת הנפטרה. היה הלילה ארוך לאין שיעור. תמה הייתי, שלילה אחד עשוי להיות כה ארוך. כבר היו מעשים וישבתי לילות שלימים עם הערים ב“קלויז” שלנו, כגון בלילי שבועות והושענה רבא, שאומרים “תיקון” ונצטרפתי אף אני אל המתפללים עד אור הבוקר. בחורף שמתי את חלקי עם הבחורים המתמידים, העושים לילות כימים לתלמוד תורה ולצליית תפוחי אדמה בתנור הבוער, שאכילתם מתובלה בסיפורי מעשיות על צדיקים וחסידים ולא-טובים להבדיל, עד שמגיע זמן קריאת שמע של שחרית. חביבים ונעימים היו הלילות ההם במחיצתם של הבחורים וקצרים ביותר, כאילו עשו להם כנף. הטה אוזן ללימודים, תקשיב לסיפור אחד או שניים, תשמש מקצת את הגדולים בעריכת העצים בתנור והפיכת תפוחי האדמה מצד אל צד והנה קרא התרנגול. היה לילה ואיננו עוד. דעתי היתה מתרחבת עלי, שעשיתי יום חיים שלם מבקר עד ערב ומערב ועד בקר ולא פסחתי אף על רגע אחד בו. אף על פי שהייתי ער כל הלילה גדלתי כדי לילה. נדמה לי שהצלתי מידי האבדון לילה אחד, שלא נתבלה בשינה והוא כולו שלי וזכור אזכרהו תמיד. דומה היה לי שקבלתי בחנם לילה אחד משנות חיי, שתחילה לא בא בחשבון כלל, כי הישן הרי דומה למת.

אך ליל השמורים ליד מיטת סבתי המתה אי אפשר היה לצרפו לכלל הלילות שנפלו לידי כמתנת חנם. אם כי ישן לא הייתי, גם ער לא הייתי, אלא שרוי בין שינה להקיץ. ואף על פי שהייתי ער לא יכולתי לצרף את הלילה הזה לזמן הנתון לי בחנם. הייתי ישן כמעט, או נים ולא נים, אך הייתי ער לגמרי ואף ער מן הרגיל, מתוך המורא שמא, חס ושלום, תחטפני תנומה קלה ליד ערש מותה של סבתי וכבודה נמצא, חס ושלום, ‏מחולל. בשביל שלא ארדם הייתי טורח להעסיק את מחשבתי, שמוחי לא יתבטל אף לרגע. אך המוח הוא סוסה עיקשת. כיוון שאתה רוצה להעבידו, הריהו מתמרד ובועט ואינו מוצא כל ענין להתעסק בו. הייתי מונה את הרגעים, את השניות, ליציאת נשמתה של סבתי. אומר לעצמי: שוב עברה שניה לפטירתה של סבתי, עוד שניה, עוד ועוד, כך הגיתי מות סבתי בעוד ובעודים.

הלילה היה ארוך לאין קץ וגבול. מסתמא נארך לי הלילה גם משום שאלה היו השעות הראשונות מעת שעמדתי על דעתי, שהחיים נגלו אלי בחזיון המות. זמן המות הוא, מן הסתם, ארוך מזמן החיים. ויתכן שלא הזמניות עצמה היתה ממושכה ומשורבבת, אלא המליאות שלה, עשויה הגיגים ונכאים כבדים, שנדחסה לתוכה והיתה דוחקת עליה עד שכתונת הלילה – טווי זה מבגד העתים – נפרמה לכל תפריה מעצמת הלחץ, כבגד צר שאינו מכיל את הגוף הרחב, ומחמת קרעיה המרובים נראתה רחבה ביותר. בבשרי הרגשתי את הכוח הדוחק. לבי חישב להיקרע מצער על מות הסבתה, שנגלה לפני כמיתתי האישית וזרק את רעל המות לתוך הקיום עצמו. חשתי קריעה מתרחבת והולכת בי ובמראה פני אמי, המתעוותים לבכי אלם, בכלי-ביתנו המיותמים ובהילוך הזמן, שאינו נוהר עוד למישרים, אלא צולע כביכול על ירכו ואף ניסוג אחור. נתקרעה לי ההויה והכל נעשה פחות מעצמו ומשוסע ומרובה.

הלילה זחל פנים אל פנים עם המות. הכל נסע גלה ממני – סבתי המאירה, כבודי ומאורי, גלתה ואיננה עוד – אך הרהורי המות היו כמסמרות נטועים ברוחי וכמחטים נעוצים לתוך לבי. זכרתי מה שאמרה פעם רוסיה: כל אחד נושא בלבו ארון-מתים ולי בית-עלמין משלי בלבי. אני עודני ילד ואף לי ארון-מתים משלי. סבי אברהם עליו השלום שבק חיים לפני שנולדתי. אבא שלי מת עלי כשהייתי בן שלוש. הסבתה בריינה היא כאן ומחר תהיה בקבר. היא מתה, מתה. מוזר הדבר. אני חושב: הסבתה שלי מתה. לרגעים אני מבטא בלחש: סבתה בריינה מתה, אך לא אאמין למראה עיני ולא להגיוני. לאחר שסבתה ברכה על נרות השבת ועלתה על מיטתה ושכבה והוציאה את נשמתה ובאה רוסיה ואמרה שהיא מתה, שמעתי שסבתה שבקה חיים, אך ידעתי זאת ולא האמנתי. מוזר הדבר. תחילה היה ודאי ולאחר כך נעשה שמא. שמא לאו. שמא חולם אני, שמא תעתועים עמי. ושמא יתרחש נס ורוח החיים ישוב אל סבתה והיא תקום ותשב ותדבר אלי.

בהגותי בזאת לבי מקפץ בי מרוב פחדים ותקוה. תמה אני: תחילה שהמות היה בחזקת ודאי לבי רק נתכווץ ורבץ לו דומם. כיוון שנכנס בי ספק נתמלאתי אימים ובשרי נעשה חידודים-חידודים ונפשי בוכיה בחלחלה. חוששני, שתחילה לא הצטערתי הרבה שהסבתה מתה ולא התאבלתי עליה כהלכה. אני אז לא ידעתי עדיין, כי טבעו של אדם כך הוא, שהודאי שבמות הולמו ומהממו עד כדי לקבל את בשורת המות כמעין נחמה פורתא, ולינוק מתוך חמרמורת המות שכרון טוב ומתוק לנפש. לפיכך, כשבא המות הודאי נכנסת מעין שלוה ללב, כאילו מלאך המות הוא עצמו מלאך השלום וההשלמה. אלא שלאחר כך, במוצאי התדהמה הראשונה, מופיע מלאך הספק, הוא המלאך הממונה על דכדוכה של הנפש, השומר על היסורים, שיהא כוחם שריר וקיים לאורך זמן, על ידי שהוא מטיל לתוכם תבלין הספק שמא כן שמא לאו. ויש ביסורי הספיקות האלה משום טעם גסיסה ופרפורי המות, שאף הקרובים לבר מינן מחוייבים בהם, משל הוטל על החי המתאבל בפקפוקיו לקיים במתו האהוב תהיות הרבה, כדי להגשים בו מיתות לאין שיעור, וסוף האבל שנפרעים בו ביסורי-שכול גוברים והולכים. כך נגזר עלי לשתות מכוס האבלות גם את קובעת התרעלה של האבדון. וזו היא הגסיסה על כל פרפוריה ויסוריה, הנקנית גם לנותרים בחיים, ירושה מאת ההולכים מהם וכטעם-קדימה של מותם שלהם לעתיד.

ארך ליל השימורים, אך הוא נשתרבב ונתארך לי כפלי-כפלים על שום שלא נפל כלל בחלקי באפס-יד, כי אם כבשתיו בתחבולות רצון ועקשנות, לא בזכות, אלא בחסד ומתוך הפצרות חוזרות ונשנות.

אמי שלי לא הניחתני לישב עמה בלילה ואמרה כי ילד, שלא הגיע עדיין לבר מצוה, אינו רשאי להיות ער ליד מטתו של בר מינן. הפצירה בי לשכב ולהירדם. אך אני הקשיתי את לבי והחצפתי את מבטי כנגדה. תחילה נקטה לשון רבים “לכו ילדים, לישון” בגערה ספוגה רוך ודמע, בי ובלאה אחותי הבכירה ממני בשנתים. אך גם לאה התמרדה. אלא שלא עמדה במרייה הרבה. הרהרתי שנשים דעתן קלה. ומה גם ששמורות עיניה נדבקו לה מאליהן. צייתה לאמי והלכה לישון. אך אני נתעקשתי ולא זזתי ממקומי.

לאחר שאחותי עזבה את המערכה ונותרתי לבדי במשא ובמתן המייגע עם אמי, מצאתי חובה לפני להקשות את ערפי הרבה יותר ולהעמיס על שכמי את נטל העמידה בקרב עם אמי. אמרה אמי: לך לישון, עקשן! אמרתי בתוקף: לא. חזרה אמי: לך! החזרתי לה: לא אלך! עזות פי, משום שבטוח הייתי כי הדין עמי והיושר עצמו לזכותי, היתה שקועה בצער ואבילות, אך ידעתי כי הלילה נעשיתי בריה חדשה, אדם גמור.

הצצתי בגוויה המכוסה של סבתה ואמרתי: היא מתה. היא סבתה והיא מתה. תמול ושלשום היתה חיה והיום היא מתה. מחר תהיה מתה. ימים ושנים תהיה מתה עד שיבוא משיח ותקום לתחית המתים. ועד שיבוא המשיח תהיה בין המתים. הסבתה שלי תהיה שוכנת עפר ואני אתהלך עלי אדמות. כבר נעשיתי אדם גמור, כי במות נכנסה נשמתה לתוך זכרוני ואני היא. כן, גדלתי, עליתי. לאדם נהייתי. ולי משכבר גונבו הרהורים על הצמיחה והגידול המהירים הבאים ממלאך המות. יתומים גדלים מהר. יתום מקדים בשנה אחת להיות בר עונשין. הבכור מתעלה לראש המשפחה במות האב. על ידי המות גדלים מיד. ואני כפלים ‏יתום: יתום מאבי, יתום מסבתי, שהיתה לי תחת אב. הנני אדם גמור! – קראתי נואשות, כשאמי האיצה בי בנהימה רוגזנית לילך לישון. ראתה אמי את חוצפנותי ועקשותי והניחה לי לבסוף. בוודאי חמלה עלי התוקפן ‏ועל עצמה גם כן, שאינה יכולה לדון עם התקיף ממנה. מיד נכמרו רחמי עליה. נגשתי ולחשתי לה: אבל, אמא, שוב איני ילד! נתנה בי מבט חומלני ממושך ואמרה: כך הוא, בני. לפורענות, חס ושלום, גם הקטנים הם כגדולים. פרצתי בבכי. אמרה אמי: אף ילדים כשרואים נפש יקרה מתה מורידים דמעות. והדמעות גורמות שהם גדלים מהר. ואני, אמי, שהנני יתום כפול, עתיד להיות בן-חיל? שאלתי והרהרתי מיד חרטה.

כל שאלה בביתנו היא פריצת גדר. שטות היתה בי לשאול למעלתי בליל המות. למרבה תמהוני אמי לא הביטה עלי בשאט נפש, כי אם הסתכלה במאור-מבט, כחזיז מבין מפלשי ענני יגונה, ואמרה בקול מהול בכי:

– בזכות המתים עולים במעלות החיים. זכותם תגן עלינו. כן, בני, הנשמה שהגיעה שעתה ללכת מן העולם רצונה האחרון, שכל קרוביה ויקיריה יתפללו, ילמדו תורה ויעשו מצוות בעבורה להמציא לה מנוחה נכונה על כנפי השכינה, להוסיף לשמה ולזכרה מעשים טובים, הרבה מעשים טובים, לעלות בדרך העולה למשכיל, ללמוד ולהתפלל לעלוי נשמתה, כדי למלא מה שהחסירה הנשמה היקרה, בלכתה מכאן, את חלקה בתורה ובמצוות, בשבתות ובימים טובים, בתפילה ובזמירות.

נאנחה אמי עמוקות, אך לא באנחת החולין ודאגת הפרנסה והמיחושים כי אם באנחה רכה, חרישית, שיש בה מן השבתון. כזו שהיתה מצויה בפי סבתה, וסחה לי בבכי עצור כמעט לגמרי:

– מצוה להגיד תמיד יזכור בלב אחרי כל שוכני-עפר, אחרי הסבתה עליה השלום על אחת כמה וכמה. הסבתה עליה השלום נשמה טהורה היא, אין עוד כסבתה בריינה, אין כמותה. לא היתה. מצוה עלינו לזכרה תמיד, להדליק לה נר נשמה בלבנו ולעשות מעשים טובים, שיהיה גם אורה של הסבתה בריינה מבהיק והולך תמיד.

מיד גמרתי אומר להרבות מעשים טובים לזכר הסבתה בריינה, שיהיה אורה מבהיק והולך בעולם, וכדי שיהיה זכרה שמור לתמיד דבקתי בה את מחשבתי, לבל אסיח דעתי ממנה מזה הרגע ועד לעולם. תמה הייתי: מה הלעולם? היאך מגיעים לעולם? והיאך מקיימים את הלעולם? אבל קיימתי עלי להתחיל את הלעולם מן התיכף ומיד. קשרתי בה את מחשבתי. היה לילה. לילה ואין סבתי בחיים. נדם לבה לנצח. דפק לבה ולא עוד. לא עוד תדבר אלי ולא תמשיך בסיפור המעשה. דלקו הנרות, שסבתה ברכה עליהם מבעוד יום, אך נר נשמתה דעך. ללמוד ולהתפלל למען נשמת הסבתה, שיהיה אורה דולק בעולם, אמרה אמי. וסבתי מתה.

אמי נאחזה בחבלי התנומה וראשה נע אילך ואילך. אני לבדי ער. ראשי סחרחר. חוששני שמא אירדם. כדי שלא תשתלט עלי השינה נדלק חשק בלבי ללמוד תורה ולקים מצוות ולהידבק במעשים טובים, להיות קל כצבי וגבור כארי לעבודת הבורא. לבי בוער ביראת שמים. ולפי שהנני חש תנומה בעצמותי, הריני נוהג בי כפי שעושים לנר העשוי להיכבות ברוח, שכופפים אותו לכאן ולכאן שלא ייכבה. צד אחד בי דולק וצדי השני אפוף אופל ותפוש תנומה. חציי ער וחציי ישן. אף מחשבתי מוארה למחצה ואפלה למחצה.

רבות מחשבות במוחי, ‏זרות, סתומות, מעורבבות, ומתוך כל הבליל משתרבב ויוצא סיפור המעשה על נער אחד, שהיתה לו סבתה והיא סחה לו סיפור המעשה. לימים גדל הנער ונעשה ספרא רבא והוא מרצה ברבים את הסיפור, הכל שומעים בהקשבה, משתאים ומשתוממים. ואילו הנער אינו יודע במה יפתח את סיפורו על סבתו, שהיתה חכמה גדולה, לה שכל טוב ורבים באים לשאול חוות דעתה על אבנים טובות והיא כיונה הומיה תמיד על בת אחיה היפה.

תמה אני: מה יש כאן לספר לבריות? מדמה אני, שהמחשבות על הסיפור יוצאות מן החלק האפל שבמוחי. ושוב איני יודע אם מחשבתי יוצאת מן הצד המואר או מן האפל. בתוך כך קפצתי בזמן ונעשיתי קשיש. גדול בשנים ודגול בחכמה, אחד מאנשי השם, שרבים מקשיבים לדבריו. אני עומד בקהל רב ומודיע טיבה של סבתי בריינה, שהיו לה פנים שוחקות ופיה פתחה בחכמה והוא מפיק מרגליות. היא מידותיה נאות ויש לה לב שמח והיא אומרת שיש רק תמיד, לא יום, לא שעה, לא רגע, כי אם תמיד, והמתים אינם מתים, כי אף המתים חיים. אשרי השמח. והיא אוהבת הבורא בכל לבה ובכל נפשה, חס לה להזכיר את שמו. כולה חן ותפארת.

ימים באים ואני משורר גדול וכך הנני שר: אני הגבר הוקם על להגיד שבח והלל לאשה כשרה וצנועה מרת בריינה המאירה בנשים, התהלכה לפני בתבל ואני בעיני-בשרי ראיתיה, כעת אחזנה בעיני-רוחי, כמו תמול שלשום היתה בחיים. כמשב רוח צח עלי שפיים היתה לי בבקר חיי. רוח היתה ולא בשר, בחזיון הרוח ראתה כל דמות, כרוח היתה מרחפת מעל לעולמנו השפל, במרכבת הרוח עברה על פני. עדות נאמנה היא, כי חיינו עלי אדמות יעברו על פנינו כרוח הנושבת כל ימות חיינו, כל השעות והרגעים, אך רוחות המה וכבני רשף יגביהו עוף. אף סבתי בת-רשף היתה לי, אש השמחה הדליקה בנפשי, ומאש נרות השבת עלתה נשמתה למרום להסתופף בצל שדי אדון כל הרוחות. אהבתיך, סבתי בריינה, אזכרך לעולם.

אהבת חיי-עולם נטעת בי. לשמך ולזכרך אגיד יתגדל ויתקדש שמיה רבא. לא אבכה את מותך, את לא בכית. בשמחה יצאת סבתי מן העולם, בשמחה תצאי ובמרכבת האור תובלי…

מעלה אני על הכתב הגיגים אלה כפי שנחקקו בזכרוני ומקצתם מסתמא מתוך משחק דמיוני. מי גבר וידע מה אמת בחייו ומה חזיון, מה היה-היה ומה הרהורים לאחור?

פעמים אנו מדברים וזוקפים הגיונות לעתיד על חשבון העבר, עושים פלסתר את גושפנקת הזכרון ונעשים חכמים ונבונים למפרע. אמת נכון הדבר. אבל יש אמת גם אם לא נכון הדבר. יש אמת של ניחושים, אפילו אינה מהימנית עלינו. עתים לב הילד בא בסוד הנסיון המדומה ומבין אותו מראש. לא ייאמן הדבר, אך ייאמן. תקופות-חיים לוות זו מזו. מה מצינו בטבע, שבעצם האביב באים ימי סגריר, תשרוקנה סופות, הסתיו יפיל קרחו כפתים, ככה נעלה ברגעי-סגולה באביב חיינו לפסגות הבינה להשקיף מראשית על אחרית. הילד צופה באיצטגנינות הזקן. רגעים אלה צומחים מתוך פקעת העתיד בנפש הילד, שנתחולל בה זעזוע. אך מה זעזוע כזעזוע המות? כל שכן במות הנפש היקרה, שהיתה אומנת לך.

תמה אני, שהגיגים בשלים אלו רחשו אז בתוך מוחי. אך הם או דומיהם ודומי-דומיהם באמת צמחו במוחי המנומנם והקרוע בלילה ההוא. הייתיּ נים ולא נים. אך פעל בי חוש פקוח ומפוכח. תמה הייתי, שסבתה שלי יצאה מן העולם ומחר עוד יהיה עולם. מחר יהיה מחר. מחר לא יהיה היום. לא ייאמר לשמש דום. לא ייאמר לגלגל הזמן עצור. במותה לא נשתנה כלום בעולם. הכל יהיה כמו שהיה. חרפה שברה את לבי. אדם לא נחשב במאומה. סבתה שלי מתה והעולם הוא עולם, הלילה לילה ואני אני. עיפתי.

ראשי, ראשי. צד האור שבישותי הצטמצם והלך. מוחי נתרוקן. התנומה נתפעפעה לכל אברי. אור היום כמדומה, מפציע ובא. אור אפל זורח ובא מבעד לחלון ביתנו, אור מעונן. חשכה בעיני. כוחי תש. סיפרו לי לאחר כך, כשהאיר הבקר. נתעלפתי. אמי צעקה. באה השכנה רוסיה והתיזה עלי מים ושפשפה את רקותי. שבתי לחיים.

הקיצותי למחרת בצהרים. ביתנו היה מלא אנשים ונשים. הללו בוכים. והללו מתלחשים. רוסיה צרודה מבכי ומתוך שהיא צרודה תמיד. בקולה הצרוד גלגלה שיחה עם כמה שכנות על היפה, שהואילה להופיע הבקר ליד מיטת הנפטרה, נכנסה כסופה, הציצה על הגוויה, לא בכתה, לא הביעה אף מלה והלכה לה. הוא שאומרים: לא עלינו רחמנא ליצלן. כמין רוח תזזית נכנסה ויצאה. לכאורה סחה רוסיה והשכנות הקשיבו ובכל זאת חזרה כל אחת בלשונה ובתוספת נופך משלה על פרטי המעשה. “כך, כך, נכנסה ויצאה”. “כסופה, כרוח תזזית, באה והלכה”. “והיפה כלום יפה היא עוד?” “ובכל זאת עשתה מעשה ועזבה בעצם היום את קורת ביתה?” “כשיש בעל ‘לא עלינו’ מה תעשה האשה ולא תהיה כמוהו?” “אך אל הדודה המתה באה, יצאה מגדרה ובאה. באה להציץ על המתה”. “עלובה, היא באה מעוטפה בצעיף. חוששת שמא יסתכלו בפניה? חוששת מפני עין הרע?” “כרוח תזזית נכנסה ויצאה. אף לא הציצה במתה. לא חלקה לה את הכבוד האחרון להציץ בה”… הנשים התלחשו והיה לדבריהן טעם של תיאבון-דעת ולוויית-טעם של אבק לשון הרע.

לא זכתה סבתי בריינה ללווייה כראוי לה. אותה שבת בין הערביים פרצו גשמי זעף ושטפו וירדו כל מוצאי השבת והיתה חשכות בחוץ וקרירה עצומה, ליל סתיו מאותם הלילות, שבסיפורים הלחשניים על חיים דוד היו אומרים רחמנות על הכלב בחוץ. באו אנשי “חברי קדישא” בבהלה ובירגזון חטפו את הגווייה ונשאוּה מהר-מהר ולא היתה לווייה לסבתה בריינה שלי. היו הבריות מדברים, שהיא דווקא, בריינה המאירה, הלכה למנוחת עולמים בליל עברה וזעם, חשכות וקרירה, כאילו שמים וארץ בכו מר עליה. יתר מכולם קוננה רוסיה מרה על סבתי, שלא חלקו לה את הכבוד האחרון. “כלוּם יש לנו אלהים בשמים?” – טענה במרי רוחה. זה דרכה מאז לתבוע על כל צרה ויגון לדין את הרבונו של עולם.

פרק תשיעי

אמנם, כלה על חמותה אינה חייבת בשבעה, אבל אמי אמרה: לא כלה אני לה כי אם בת.

כל ה“שבעה” ישבתי עם אמי על הקרקע וידי לא זזה מידה. היא מסתכלת בי במבט חומל ומתחנן, כדרך שמביטים באדם הנתון עמך בצרה ובתוכה גופה הוא משען ומנחם לך. חשתי אותם הימים טעם אמא קרובה, השרויה עמך בבית. כשראתה בי רוסיה ראשי נשען לשכם אמי וצופה לעיניה אמרה: התינוק הזה רוצה לחבר עצמו עם הנשמה החיה של אמו שלו. ילד מסכן! חשקה נפשו באמא קרובה, עקרת בית, ככל האמהות.

מלבי הוציאה את המלים. הרגשת היתמות קננה בי מיום שעמדתי על דעתי. הייתי יתום מאב ואף אמי כל הימים והערבים יושבת בחנות וכשהיא בבית פניה מכוסים יגון ודאגה. כל רגע שהיא יושבת בבית, טוענת היא, אסור לה לישב כאן, מקומה בחנות. חנות אפילו אין בה קונים, חנות היא, וחובה לשמור על כל קונה כעל בבת עין. ואילו בשבתות כשהיא מגרשת דאגות הפרנסה קופצים עליה המיחושים – אמי אומרת שהמיחושים עומדים כל ימות החול ומצפים לה לחבל בה בשבת דווקא – והיא לרוב בשבתות שוכבת במיטה. “גוש של כאבים אני” אומרת היא על עצמה.

כן, רבו מיחושיה. היא חשה בראשה ויש לה כאב בגב ודקירות במותניים. עתים הלב משתולל. השברון במותניים. כל מיחוש ולא מיחוש במותניים; אף הכוויצות והרטטים ברגלים אינם מרפים ממנה. אין בה, אומרת, מתום. וכל כך שבויה אמי בימות החול בידי הדאגות והצרות ובשבתות בידי המיחושים, שאין דעתה פנויה לילדיה. אילולא הסבתה זכרונה לברכה שהשגיחה עלינו היתומים ולמדתנו לקח טוב והיתה לנו לאם ולאב, היינו גדלים פרועים ועזובים.

אך ראה פלא, כל ימי ה“שבעה” לא פגע באמי שום מיחוש. ישבה על הקרקע ולא הוציאה מפיה קובלנה על הבריאות. לא אמרה וי לי, לא השמיעה אף אחת מאותן הגניחות הפורצות כאילו מאליהן, ומשום כך הן מזעזעות את הלב. הואיל והן נעשות כאילו מתוך שיגרה, יש בהן טעם של גזירה על הלב שייאנח. תרצה או לאו אתה גונח, כי אין לו לאדם בעולמו כלום חוץ מן הגניחה.

הו, הגניחות הללו, המכריזות על עצמן כאילו הן התכלית ואם אין הן לנו, מה לנו. אני שונא את הגניחות הללו. סבתה עליה השלום לא היתה נאנחת, אלא על היופי האבוד. אנחה כזו היתה לרגעים מתמלטת גם מפי אמי בימי השבעה. ידעתי ברור: על מות סבתי לבה עליה דוי. אף התנחמתי, שאין אמי משמיעה כל אותם הימים אף רמז למיחושיה. דומה, בימים אלה, שהם קודש לאבלות על הסבתה, הסיחה אמי את דעתה מכל צרה ויגון. כעת היו גניחותיה הנדירות מלוות בניגון רך ומעונג.

היא מונה שבחיה של סבתי, אף מודיעה מזגה, דרך שיחה, ונועם מבטה, חן בת-שחוקה, סבר פניה הטוב ומטיב לבריות, משלבת כמה פתגמי-חכמה שלה וחורזת מקרים ומעשים שנתערו בחייה רבי הסבל. רוסיה מפרשת את שיחה ברחבות, ממעטת ברמזים ומרבה מפורשות, מרצה קורות אחת לאחת. אמנם, רואה אני בעליל. שאף היא מבליעה בנעימה כמה פרטים, שאין נאה לדבר עליהם, עושה השמטות ודילוגים – גזירה היא, כנראה, על הגדולים לקפץ ולדלג – ובכל זאת מדברי רוסיה, ואף מסתומות שבהם, נתפרשו לי ענינים, שלא היו ידועים לי תחילה כל עיקר. נודעו לי ראשי-פרקים מן המקרים הרעים, שהתרגשו ובאו על סבתי מכניסתה לחופתה עם סבי אברהם עליו השלום. והרי תמצית.

רבות צרות שבעה לה סבתי בריינה בימי חלדה, רבות רעות ראתה בעולמה, שכול ואבדון באוה כתומם, כל מלאכי החבלה סביב שתו עליה ומלאך המות נטה ידו על כל מחמלי-נפשה, טרף ולא חמל. רק שנים מעטות ראתה חיים טובים, חיי נחת, עם סבי אברהם עטרת ראשה, בסך הכל שנים חמש, ואברהם עליו השלום נתבקש לישיבה של מעלה. נותרה סבתי לאנחות אלמנה צעירה ועמה ארבעה יתומיה, הקטן שבהם יונק והבכור בן ארבע.

אברהם עליו השלום תכשיט וזיוותן. ר' אברהם היפה – זה היה שמו בפי הכל. מפי מי מקבלים דעה נכונה? מר' אברהם. ממי שואלים עצה? מר' אברהם. מיושב בדעתו ומתון בהליכותיו. ‏מלה בסלע. הכל יודעים קבוע הוא בעירנו כמנורת המאור. ומי בורר בדיני-ממונות? ר' אברהם. אחרי פסקי דינו אין מהרהרים. לעולם שואלים ודורשים איזה פסק דין היה מוציא ר' אברהם עליו השלום, אילו בא ענין זה וזה לפניו.

ר' אברהם חי עד היום בלב כולנו. אך לאלמנה הצעירה ולארבעת יתומיה הוא מת, אותם עזב לאנחות. הוא שם בעולם האמת, שרוי בזיו הדר ושבע נחת. יודע הוא בידי מי הניח את ארבעת יוצאי-חלציו, בידי בריינה נבונת השכל, המוכתרת בכל המעלות הטובות. אשת חיל שכמותה – אפשר לסמוך עליה בעולם הזה ובעולם הבא. עמה נאה לשבת בגן עדן ועמה נוח לעבור גם את שבעת מדורי הגיהנום בעולם הזה. מה נאמר ומה נדבר על בריינה עליה השלום? היא בוודאי מופלגת בכל המעלות הטובות: חן ושכל טוב ומלומדת, יודעת לקרוא בחומש, בקיאה בתפילות, אילו היא גבר היא תלמיד חכם גמור. היא חרוצה בכל מלאכה, אם למסחר – למסחר, אם לסריגה, לבישול ולכלכל כל עניני הבית – הכל היא יודעת. את ארבעת ילדיה בתבונה חינכה וגידלה לתורה ולחופה ולמעשים טובים.

זכתה בריינה החכמה והצדקת, שכל ילדיה היו זכרים וכולם עלו יפה, בחורים כארזים ומוכתרים במעלות, למדנים מופלגים, יפי-תואר ושמם מהלך לפניהם בכל הסביבה. בנים שיש להם שם טוב ויחוס נאה, תורה ויראת שמים יחד, ובריינה המהוללה אימם, בוודאי קופצים עליהם השדכנים ומציעים שידוכים כלות נאות וממשפחות מיוחסות. מי אינו בא לחתונותיה של בריינה? כל העיר. וכלותיה של בריינה – הן שם-דבר. חיה שרה, למשל, פסיה הרבנית, אף היא שכנה וקצת קרובה שלנו, נכנסה כאן לתוך דברי רוסיה ואמרה: כן, שרה שתחיה… אומרים לאדם מקצת שבחו בפניו, ראיתי כלות נאות בחיי, אך כלה נאה כחיה שרה לא ראיתי.

פסיה הרבנית, ‏אשה טובת-שכל, הממעטת בדיבורים, הניחה שעה מרובה לרוסיה להיות הדברנית הראשית, אלא שבאבלות אף הדיבור מצווה היא. לכן הוסיפה קצת מלים שקולות, שחותם של ישוב הדעת טבוע בהן:

– נאה היית חיה שרה כשנכנסת לחופה, יפיפית, אך גרם מזלך הרע והצרות השחירו את פניך. היית חכלילת לחיים, דם וחלב, חן בכל מראיך. ומה יש לדבר על צביה היפה? הלא היא שמש. היו אלו ימים. היו אלו כלות. וכשהיו שרים לפני הכלות כלה נאה וחסודה, לא היה כל חשש להגזמה.

– כן, שנים, כלות – תופסת רוסיה לידיה את חוט השיחה ואינה שומטתו עוד.

רוסיה אינה מותרת על הדברנות הראשית. אמנם, הנימוס וניחום אבלים מחייבים מידה של ויתור ומתן פתחון-פה גם לפסיה. אבל לא במידה גדושה. היו אז שנים טובות וכלות נאות ונשים יראות-שמים, אך מי ידמה לה ומי ישוה לה לבריינה יפת החן והשכל, החכמה והצדקת. זכתה צדקנית זו וראתה ברכה בכל מעשי ידיה ונחת בילדיה והכניסה את כולם לחופה ובחרה להם בנות-זוג נאות אחת לאחת.

אך השטן עינו צרה תמיד בטובים ובישרים, האהובים לפני המקום למעלה ולפני הבריות למטה. השטן לא יכול לראות בית-ישרים עומד על תלו. השטן עיניו יצאו מחוריהן למראה בריינה אשת החיל, שבעמלה הכשר הביאה טרף לביתה, נשאה בעול הפרנסה בתבונה ובחריצות, גידלה את ארבעת יתומיה, הזוחלים על הקרקע כתולעים, לתורה לעבודה ולמעשים טובים. בידיה הכשרות כוננה את מוסדי ביתה והקימה כמו רמים ארבעה בנים, ארבעה עמודי תורה וחכמה. היא לבדה, אשה רפת אונים, והנהגה מלכותית כזו! הרי זה כעשן לעיני השטן.

צאו וראו את השבתות של בריינה, את החגים והמועדים בביתה. את מעמד שולחנה אף ביום של חול. אין יום שאין אורח מיסב לשולחנה. והסדדים של פסח בבית בריינה! היא בראש השולחן, עורכת סדר, יושבת ומאירה כמלכה לבושה בשמלת החופה שלה. שמלת החופה אף היא יש בה חן של בריינה, נקיה ומצוחצחת היא כביום תפירתה, אף רבב קל אין עליה, לא קמטוט, לא קורטוב דהות. יש בה נשמה חיה, כאילו זה הרגע יצאה מתחת מחט החייט, כולה כזמר, לא פג זיוה. וכל הרואה את בריינה מהודרה בשמלתה מבקש לומר לה: “תתחדשי, בריינה”. כן, שמלת החופה של בריינה, החדשה תמיד, היא מעשה-פלא, כשם שבריינה כולה פליאה. היא ושכלה הצלול ודרכיה המתונות ונועם שיחה ואהבתה לבריות ורחמיה על הכל, כל תנועה שלה מלאה חן, כל קו ותג בה שמחה לנפש.

אך השטן הרשע והאכזר, הוא שטן, הוא מלאך המות, נתן עינו הרעה בריינה להמיט עליה שואה אחרי שואה. ירד עליה כארי טורף והמית בזה אחר זה את ארבעת בניה, עקר מן העולם ארבעה עמודים. חמת אלהים ניתכה על בריינה. הוא במרום את כל חמתו שפך עליה. למה? למה? למי עוללה צדקת זו רעה בעולם? בזבוב לא פגעה. רק חיים נתנה ולה מות נתן.

תחילה נחטף ממנה הצעיר בבניה, נתן נטע. נתן נטע כשמו כן הוא. נטע רענן והכל נתן לאחרים. והוא נטע רך, רך לאמו ורך לבריות, רך בשנים. אך אב בחכמה. בריינה הצדקת, כשראתה בן יקיר שלה מוטל בפישוט ידים ורגלים, בר-מינן קדוש וטהור, לא פתחה פיה בזעקה גדולה ומרה, לא שאלה “היתכן”, אף לא הורידה דמעה. ליד הקבר הפתוח עמדה אילמת, ראשה לא שח, בקומתה הזקופה נראתה עכשיו גבוהה יותר, כמו נתרוממה בצערה עד לגבהי-שמים, אך במלוא קומתה נשקפה כולה צידוק הדין והכנעה. אחרונה בין המלווים זזה מן הקבר ואמרה בלחש “ברוך דין אמת”. הכל הלכו מן הלוויה אבלים ומבויישים, מפחדים להביט איש לעיני רעהו, כאילו הרגישו עצמם אשמים שנטע טוב וענוג זה נעקר מן העולם. היו מהלכים שפופים כצאן בסופה. האם לבדה צעדה גאה, זקופה ואמיצה, כאומרת אני אשא ואסבול, פניה שקטים כרגיל. משל אסונה הגדול נסך בה מישנה כוח ובטחון ושלוה יתירה.

זו היא בריינה וזו מידתה. נאה היא במעשיה בכל עת, כל שכן בשעת צרה. אדם הנתון בצרה, הכל מצפים לראותו כלי מלא צער ובושה, טעון רחמי הבריות, מט לנפול, חס ושלום, אלא אם כן אחרים יסמכוהו. אך בריינה לא נצטרכה למתנת רחמנות וניחומים. היא מלכות. גאה ברוחה תמיד ובצערה מזדקפת כמלכה. לא לבריינה בכי ויבבה ולא לה לעורר רחמי הבריות. ארבעת אלונים גידלה, ארבעה עמודי תורה. נעקר הצעיר והרך שבהם, בריינה מנעה עינה מדמעה וקולה מבכי.

לאחר כך קבעה דירתה בבית כלתה האלמנה, להיות לילדיה היתומים אמא ואבא. עזבה ביתה שלה, פרשה משולחנה, הערוך דרך נגידים והיא מכניסה אורחים, קצצה את מסחרה והלכה לחמם את הגוזלים הרכים. יתומי בנה המת. את ביתה השכירה לאחרים, את כלי-ביתה חלקה לכלותיה והותירה לעצמה צרור קטן של מטלטלים, בצרור קצת בגדי-חול ושמלת השבת, היא שמלת החופה שלה, סידור “קרבן מנחה”, תכשיטיה, טלית ותפלין של בעלה המנוח, כמה פכים קטנים מכלי-ביתה החביבים עליה.

ברכוש מעט זה הלכה לישב עם האלמנה הצעירה, נטלה על עצמה עול הבית וצער גידול היתומים, מנינם שלושה. השכל והיושר היו מחייבים, שבריינה צדקת זו, שכבר נתייסרה כל כך הרבה, שנתאלמנה מאברהם שלה היקר ושכלה את נתן נטע, לקתה די והותר, ומי שאמר די לצרותיהם של כל עלובי המזל יאמר די גם לצרותיה. אך רבון העולמים, כיוון שהוא טופל עצמו על בשר ודם, שוב אינו מניחו ומראה לו את כל נחת זרועו, לידע ולהודיע כמה הרבה יכול הוא, כשהוא רוצה, לעשות נקמות בבן-אדם. מה עשה הוא השוכן במרומים ומנהג את בריותיו למטה? נהג בבריינה כך, ששום בשר ודם, שיש לו לב רחמן, לא היה נוהג, לא בנברא בצלמו ולא בבריה אחרת.

לא יצאו שנתיים ומסר אל חלפו של מלאך המות את הבכור שבבנים, הוא שמחה מאיר הנעים והנחמד. שמחה מאיר! נוח לו לפה לבטא שם זה, כאילו השם הוא כל האדם. אך שמחה מאיר הרי זה שמחה מאיר. נשמה יקרה כזו אינה יורדת לעולם אלא פעם ביובלות. שמחה מאיר הוא באמת שמח ומאיר. לא אדם אלא מנורת המאור, פרוכת של שבת, כולו אומר חן ונועם. קולו ניגון. יפתח פיו ויוצאת שירת “כל מקדש”. שתי עיניו אומרות זמירות. בת-צחוקו מחיה נפשות. נשמה קדושה. חיוור כלבנה, כלבנה צנוע ונחבא לו לעתים, נחבא אל הכלים. מה שייך? שמחה מאיר. הוא נחבא לו, אך הכל יודעים מי הוא שמחה מאיר: צנתרת הזהב. משי. עד שהגיע. לכלל אברך כבר נחשב עם ה“פני” בעירנו. מנעוריו יתנכר כלי-חמדה. תורה ותפילה ויושר ומאור-נשמה. מעיין הנובע שמחה.

פשיטא שמחת תורה היא כולה של שמחה מאיר. הזמירות שלו והריקודים שלו ואהבת התורה שלו וחמדת הניגון שבפיו – בכל כגון זה אין דומה לו. ניגון חדש בא לעירנו, מאיר הראשון לוקחו לעצמו, עושה בו סלסולים משלו, וכל כך מסלסלו ומלבבו וממתיקו, עד שנכנס לתוך הלב ממש. ניגון הנכנס ללב, הריהו מזדמר שם מאליו, זן ומפרנס את הלב, מחמם ומרגיע ומנחם ועושה שבת בתוך הנשמה. וכך כל אחד יושב לו שמחה מאיר בתוך לבו ומלפפו בזמר ובניגון. היה שמחה מאיר בכל לב כיין הטוב, מגד מתוק, נחמה לנשמה. בו, בשמחה מאיר, בחר מלאך המות להיות לו קרבן שני. נתח שמן בחר לו מלאך המות. יודע הוא אכזר זה לקחת לו מן המשובח. למה לו זיבורית? הברירה בידו לקחת לו משופרא דשופרא. רואה הוא בעולם הזה כלי יקר והריהו אומר לו: מכיוון שאתה תכשיט למטה, בוא עמי ותהיה תכשיט גם למעלה.

בשבעת הימים למדתי כמה גופי-תורה בכיבוד-אם, בכיבוד הנברא בצלם, בדרך ההתקרבות בין הבריות. וכי יש נפש קרובה מן האם? אף על-פי כן, כל זמן שאין אתה מוצא שפה משותפת עמה, דברות החוזרות ונשנות במפורש או ברמיזה, מבט או גניחה, סימן-היכר לשניכם, קיימת מחיצה בין הנפשות השתיים, לוקה יחס הכבוד, נעדרת ההבנה. האם מאכילה, מנשקת, מפנקת ובן יקיר מתמרד עליה, בועט בה, סולד מן השפע הטוב שהיא משפיעה עליו, חש עצמו מקופח, נתון לפיקוח ולהשגחה, היינו, מופחת מערכו. אך הנה אמא תלתה בו מבט שואל, האירה לפניו בחיוך נבוך את הנתיב לתוך נפשה הנתונה בצרה, הביעה דיבור של דאגה או חרטה, רמזה לו באלם “הושענא”, שתפה אותו בדכאונה מתוך גניחה גלוית-לב, ובבת אחת נהרס החייץ הכפול והמשולש – חיץ בין האבות והבנים, בין הדורות ובין אדם לחברו – ונתרחש אותו נס של נשיקת-נשמות והתחברות ביסוד ושורש, לה אנו משתוקקים תמיד. אין זאת שדיבוק הלבבות נעשה לא על ידי משא ומתן – הן מתן כיבודים והן מתן הוראות והדרכות, אף לא מתן כסף ומאכלים טובים וחפצים יקרים – אלא על ידי פתיחת שער ללב, על ידי מתן עצמו, כל הישות, ולא רק בכלי הצר של האני, כי אם גם בקישורים עם עולם ומלואו. אף קשרי הידידות אינם נשזרים מתוך שיתוף בצער הפרטי, אלא על ידי שמסיחים בשתי השפות, שבדיבור ושבאלם, את צער נפש כל חי.

בישיבתי על הקרקע, בכפיפת אמי האבלה, הגה לבי ניחושים עמומים על סגולתה היקרה של סבתי הנפטרה, שהביאה אותי בסוד כיסופיה השוקקים לתפארת רבה. על זאת החזקתי לה טובה ואהבה ונפשי נקשרה בנפשה. צליליותה של הגניחה עוררה בלבי המיית-רחמים לאמי, שילדי היום החפזים ומקרי החיים הרעים הפרידו עד כה בינה לביני. אוזן הילד עשויה כאפרכסת לכל רחש והתרחשות אצל קרוביו. חיש מהר בחנתי חידוש שנתהווה בגניחת אמי. לא עוד יצאו מפיה גניחות סתמיות, משולחות, ילדי העוני והדאגה והצרות וחוסר הפרנסה והמיחושים הפרטיים. ראיתי בחוש שהיא נושאת בחובה צער יחיד, הוא גם הכולל. אילו אני אז בעל לשון הייתי אומר, שהיא שותה ממי-תהום של צער ההויה וחולה על גורל הכליון האורב לכל יש. בחיים עמדה בינינו מחיצת הדאגות הנפרדות, אך במות הסבתה נתאחדנו ונתקשרנו. בנתי כל דיבור, כל רמז, כל מבט, כל גניחה. נכרתה לעיני תהום של צער, הגניחה היתה מזוקקה. והיא שאצלה לאמי חן של טהרה ורוממות, לא פגעה, חס ושלום, בכבודה כאנחת אין-אונים על הפרנסה.

מצווה לדבר אמת גם בסיפור על העבר הרחוק. כל מות מקדש חג. מלאך המות הוא גם המלאך הממונה על רוחות החורין. המות משחרר מן הדאגות הכבדות של החולין, מן הצרות הזוטות של היומיומיות, המבזות את צלם האדם, ומכניסנו לתוך ספירה של יסורים שבאצילות. הרגשתי טעם חג בישיבתי במחיצת אמי בתוך מעגל האבלות על סבתי. אני ואמי נשאנו בסבל המות הזה חלק כחלק. כמוני כמוה. כמוני כמו כל שארי בשרינו, כמו כל השכנים והשכנות המגודלים המתאבלים על מותה. מפעם לפעם הַיתָה אמי נותנת בי את מבטה האומר הושענא, הרומז מי כמוך ילדי מבין ללבי. מי כמוך יודע את מי שכלנו. אף בהתקהל רבים לביתנו, מנחמים ומנחמות, אין אמי גורעת את מבטה ממני. כל מבטיה אמרו לי: ילדי האהוב, ושוב לא הייתי חושש לישב לידה, ראשי נשען על שכמה, בידי אחבקנה, מסתכל בה בפינוקים שאינם רצויים לאמי, אף אינם עשויים לפי בריאותה החלשה – גופה הזרוע מיחושים סולד כל פעם שאני נשען אליה. ‏אומרת היא, שאני טעון עליה כמשא כבד. תמה אני, שאין דעתה נוחה שאני נועץ בה מבטי במישרים. “אל תביט אלי ככה” אומרת היא בתחנון-גוער.

האבלות, הפורצת גדר, עשתה כמה פרצים בגדרי הגדולים בפני הקטנים. אף רוסיה, שיש לה לשון מזומנת לגערות בילדים ומבטה עז לטאטאני תמיד ממחיצת הגדולים, שנתה בימי ה“שבעה” את נוהגה בי ולא עמדה לי לשטן כל פעם שנתאוויתי להסתפח על הגדולים בשיחותיהם. היא מסיחה עם אמי, והרבה יותר עם השכנות, על הסבתה בריינה עליה השלום, מונה את מעלותיה ואת מידותיה הטובות וכורכתן יחד עם צרותיה הרעות. מגלגלת ברוב ענינים, אפילו באלו שהם מכבשוני עולמם של הגדולים,

ואינה נזהרת מפני. וכך כל השכנות. דרך הטבע, רוסיה מנצחת על השיחות. ושיחה של רוסיה עשוי תשבץ. הריהי נושאת ונותנת במקרי החיים של פלוני ובמחי משפט אחד קופצת לתוך מעשי הבריות בכלל, מתחילה בפרק של יום ויוצאת לדרוש במעשים בכל יום, עושה כורך עבר והווה, בשר ודם ומלאך והרבונו של עולם בכבודו ובעצמו. עד שהיא עומדת בפרשה זו, אינה מסיחה דעתה משום פרשה סמוכה לה לפי הענין. אמי אומרת, ששיחה של רוסיה הוא נהר המתפשט. אך מעיר אני עליה, שסובב סובב הנהר, מקפץ על ההרים ומדלג על גבעות, ואל מבואותיו הוא שב. היא סחה על הסבתה המנוחה ברוב קפיצות ודילוגים וחוזרת בלי הרף אל הענין גופו.

אין רוסיה נוהגת עין יפה במי שנכנס לתוך דבריה, על אחת כמה וכמה כשהיא מרצה את טענותיה על מלאך המות, אותו גרגרן ואכזר. והנה באה פסיה הרבנית ותפסה לה את העמוד. הריהי טורדת אותה מעליו במענה-לשון חד ומהיר:

– מה את סחה פסיה, בתכשיט נתאווה מלאך המות? וכי לקחו מלאך המות? בא עליו בשידולים ובפיתויים? כגנב במחתרת בא עליו, במחשך עשה את מעשהו, בשעת שנתו הוציא ממנו את נשמתו כאריה

החוטף וטורף גדי כשר מן העדר.

פסיה הרבנית, גם בעת דין תזכור מידת החסד ואין לבה שלם עם שיחה הרגזני של רוסיה. היא ממתיקה מקצת את הדין ואומרת:

– לא כך רוסיה, אלא כך. אף מלאך המות לא העיז פניו לבוא על שמחה מאיר כשהוא ער, התגנב ובא, בשעת שנתו נטל ממנו את נשמתו. שמחה מאיר בנשיקה יצאה נשמתו.

– אוי ואבוי לאותה נשיקה - מטיחה כנגדה רוסיה, הותרנית בכל עסקי החיים וביחסי-שכנות, אך נוהגת ביקוב הדין את ההר לגבי בית דין של מעלה ומלאך המות - ואם מיתה בנשיקה, מורידים את הגוויה לבור האפל ומוסרים אותה לתולעים? שמחה מאיר, עליו השלום, מת לא בעתו. כמוהו כיתר אחיו. אך אנו כעת באבלות על בריינה המנוחה, זכותה תגן עלינו, אחרי מיטתה אנו מספרים. וכשנכנסים לי לתוך דברי הנני מתבלבלת ומאבדת את החוט. היכן אני עומדת? את בריינה המאירה אני מספידה. אוי ואבוי לי, שכך עלתה לי להיות אני מספרת אחרי מותה ולא היא מספידה אותי. בחכמת הדיבור נתברכה היא ולא אני. וכי את בריינה יש להספיד? היא מזומנת לגן עדן. את עצמנו הנני מבכה. אנו, שנותרנו בחיים, יתומים הננו ללא בריינה. באין מאור-פניה עמנו, הננו ענים ואביונים. נשמתנו יבשה באין בריינה. אנחנו היתומים והשכולים. אני את מרי-צערי מסיחה. הּכן נפסקה שיחתי? בפטירתו של שמחה מאיר. במות שמחה מאיר היתה כל עירנו כמרקחה של צער ובושה, כל העינים למקור דמעה. בכו קרובים, בכו גם רחוקים, בכו חבריו שלמדו והתפללו עמו יחד ב“קלויז”, בכו כל יודעיו, זקנים וצעירים נאנחו מרה. להוציא בריינה. היא לא הזילה דמעה. שוב עמדה אילמת ליד הקבר. הקבר פתוח ופיה סגור. לבה שתת דם ובסבר-פניה אין זכר למרדות הלב. לא חרקה שן, לא צעקה אוי ואבוי, לא עוררה קינה ונהי, לא בכתה. בפרידתה מעם הקבר לאחרונה – היא תמיד האחרונה להיפרד מעם המתים, כשם שהיא ראשונה לכל מעשה טוב עם החיים – אמרה לו לרבונו של עולם בתפילה חרישית: אתה השוכן במרומים התנהג עמי מעכשיו ביושר ותן לי עמך בבני חלק כחלקך, מחצית לקחת לך ואת המחצית הנותרה תן לי. בשנים הנותרים אל תגע חס ושלום. לו יחיו השניים הנותרים לפני. אב הרחמים, עשה עמי חסד וזכור את בקשתי מלפניך. ככה דברה בריינה הצדקת בתפילתה. אך לא אב הרחמים הוא לנו השוכן במרומים, לא אב הרחמים. הוא אב חורג לנו.

– אי לך, רוסיה – סחה פסיה בקפידה, כי נפשה סולדת מדברי הגידוף כלפי מעלה וגם אין דעתה נוחה מאריכות הדיבור של רוסיה – מה יתאונן אדם חי? נסתרים דרכי אלהינו, איש בער לא ידע.

רוסיה מחזירה לה ברוגז:

– איש בער לא ידע. אך אני אשה אני. ואשה מה היא כי תוכל להשכיל לדרכי. היושב במרום? ולמה הוא שם במרום מסתיר את דרכיו, נחבא לו במרומיו לעשות בנו שפטים למטה? אני אשה ואיני יכולה להחריש. לאשה יש לב רחמן והלב להחריש לא יאבה. הלב מתחמץ למראה הענין הרע תחת השמש. אנו הנשים איננו יודעות מה כתוב בספרים הקדושים, להשכיל את האדם בדרכים הנסתרות של בורא העולם. אך הלב צועק חמס על העוול. כלום מה בקשה בריינה הצדקת ממנו יתברך? היא כך אמרה לו: אתה אלהים גדול, כל העולם שלך, הארץ והשמים שלך, כל הימים הנהרות והיערות שלך הם, הכל שלך. עשיר גדול אתה, רבונו של עולם, ולי בריינה, אלמנה עלובה, נותרו רק שני בנים טובים ויקרים, חלקי מכל עמלי, בבת עיני הם, הם החיים שלי, הנחת שלי, העולם שלי, השמחה שלי, הכל הם לי, חוסה נא עליהם, אל אדיר במרום, תן להם לחיות, אל תניח, חס ושלום, את ידך הקשה עליהם. מה עושה הוא במרומים? לא הרפה מבריינה, לא חמל עליה, לא גתן אוזן קשבת לתפילתה, לא הסכים לחלוקה, לו מחצית ולה מחצית. כל חמת-זעמו של הבורא על עולמו נשפכה על בריינה הצדקת, האלמנה העלובה והשוממה.

אמרה פסיה:

– אל נא, רוסיה, בקולך הרם, אין נוהגים לדבר בבית האבל בקול רם. איננו כאן לבדנו.

אמרה וכיוונה מבטה כלפי. מסתבר, כי מלבד שפסיה ביקשה לקיים נימוס כלפי רבונו של עולם חששה שמא אשמע אני, הזאטוט, הטענה והמענה, שרוסיה מסיחה כלפי מעלה. לא הבליגה וקראה:

– אי לך, רוסיה, חילול השם!

ושוב שלחה את מבטה אלי. למדתי שני דברים א. אני חוטא, שחילול השם נגרם על ידי. ב. אפילו במחיצת המות, המבוגרים נוהגים סלסול בעצמם ומתיהרים על הקטנים.

המלים “חילול השם” פעלו כתרופה חריפה ומהירה, הנמיכו בבת אחת את קולה של רוסיה והעמידוהו על לחש גמור. הלחישה כרוכה, כנראה, ברמזנות, וכשגדולים מדברים בשפת הרמזים ובלחש, עתים הסתום בדבריהם מרובה על המפורש ועתים המפורש מרובה אפילו על המפורש בקול רם. ומה גם שהקטנים מחדדים את שמיעתם, ככל שהגדולים מרבים בחידודים ובמלים המשתמעות לכאן ולכאן. נעשיתי אוזן קשבת, ועיני חכות לצוד. פסיה הפריכה דברי הכיבושים של רוסיה, שהוטחו בפני הרבונו של עולם בכבודו ובעצמו, אם בהעויות ואם במלים קפדניות ורגזניות. אף בפני אמי בצבצו לרגעים אותות סלידה ומורת-רוח בשל אילו דיבורים חריפים, שיש בהם, חס ושלום, חירוף וגידוף כלפי מעלה. כן, אבינו שבשמים נהג בסבתה בריינה כאל-נקמות, הפליא את מכותיה בה.

רוסיה החריפה את טענותיה בזו אחר זו. מי יבין לדרכיו הנסתרות? ומי איש, שאין לו לב אכזר, רשאי לומר, שהוא רוצה להבינן? לנו אסור להבין, הרבה דברים אסור לנו להבין. מוטב נהיה שוטים וכסילים, מאשר להיות חכמים מבינים. בריינה הצדקת מה עוול היה בכפה להנחית בה את מהלומותיו? את ארבעת בניה הוציא מן העולם והשליכם ללא עיתם לבור האפל. למה הוא בשמים שקד להביא עליהם את המות בבהלה ובחפזון ובזה אחר זה? שנה יוצאת ושנה נכנסת והנה לך לוויה חדשה בבית בריינה הצדקת, כאילו חושש היה הוא יתברך, שהבנים יתחמקו מתחת ידו של מלאך המות? למה לא הניח להם חיים למעט שנים נוספות? ולמה לא השאיר לה למצער בן אחד בחיים, שריד מן המשפחה, להיות לה למנחם ולמשיב נפש? את כולם אסף אליו למרום. בצעיר נתן נטע החל ובמשה מיכל האמצעי כלה.

שמא תאמרו שהבנים חלו, התהפכו על משכבותיהם במכאוביהם. אף זו לא. התהלכו לכאורה בריאים ושלמים, והנה אינם. הנה הם בריאים, רעננים, מאירים ושמחים, והנה הם של מלאך המות. כטורף היה להם. כולם בעלי קומה, וכשהם מוטלים בפישוט ידים ורגלים על הקרקע ונרות למראשותיהם, הרי זה גוש של שברון, המכה את הלב בשגעון. אף אחד מהם לא ציווה לביתו. מה תחבולה היא זו לקחת את הנפש ללא סימנים מבשרים, ללא המחלה שמזעיקין עליה בתפילות ובתחנונים בבית הכנסת לשאוג לתוך ארון הקודש? באים וחוטפים. רבים אחרים עמוסי חלאים, אין להם אבר ללא מיחוש, גופם בית חולים גדול, יש שהם זוכים להימלט מצפרני מלאך המות, מאריכים ימים ושנים, עושים לביתם, מגדלים בנים ובנות, אף רואים נחת בחייהם. הבנים של בריינה בריאים ושלמים, אין בה מום, לא חולי ולא מיחוש, בא מלאך המות, מניף עליהם את מגלו, קוצר אותם ואומר הם שלי. ארבע אבוקות הדליקה בריינה וכולן כבו לעיניה. אך היא הצדקת לא תבעה דין, לא הרעישה עולם, לא צעקה היתכן, ולא באה בטענה, “למה ביישתני אבי שבשמים”. היא רק אחת עשתה. כל פעם שניתכה עליה חמתו של האל הזועם היתה צוררת את מעט המטלטלים שלה, שמלת החופה בתוכם, ומעתיקה את דירתה לבית האלמנה החדשה לגדל את יתומיה, ולפי שאבי עליו השלום נתבקש האחרון לישיבה של מעלה קנתה הסבתה בריינה שביתה בביתנו עד סוף ימיה והיתה נושאת בעול ביתנו ובצער גידול ילדינו עד שנפטרה בקדושה ובטהרה בברכה על נרות השבת.

כאן מצאה פסיה הרבנית מקום לסיים בדברי פיוס וריצוי, היינו, באמירת כמה דברי שבח לבריינה זכותה תגן עלינו, שיש בהם כדי להשכיח מן הלב לרגע קטן את מרי-שיחה של רוסיה. וכן אמרה:

– צאינה וראינה מה נאה ואומרת כבוד היתה פטירתה של בריינה הצדקת, הלא היא יצאה מן העולם בצלילות הדעת. לא כן, חיה שרה?

אמי הסכימה לדבריה בניע-ראש קל.

– היא היתה בדעה צלולה עד הרגע האחרון. אף בימים שלושה, שהיתה מוטלת כמי שדעתו חלשה עליו, ללא אכילה, ללא בקשת טיפת מים, ללא הצצה בפני איש, משל נשמתה כבר פרחה ועלתה למרומים ורק גווייתה היתה עדיין מפרפרת בעולם התחתון; לא שמענו מפיה, חס ושלום, שום דיבור מבולבל, לא כל פליטת-פה, כדרך החולים הנאבקים בחבלי-גסיסתם. מבטה היה צלול לגמרי. ידעה הכל, הבינה הכל. הכירה את פני כולנו. פעמים לחשה דבר-מה בלתי ברור ומבטה שורה על אליעזר הקטן, הביעה לו דברי-סיום ממה שסחה לו תמול שלשום. אותות תחנון בפניה: הקשיבו לי, בינו לשיחי האלם. כל הסימנים הוכיחו, שלא ירדו עליה, חס ושלום, לא בלבול מוח, לא פיזור הנפש, לא חולשת השכל, לא צמצום ההגיון, לא ליקוי הזכרון. פעמים היה לה מבט מלא, אף הוא צלול, אומר כולו זכרון, כמו ניצב לפניה כל הכתוב בספר הזכרונות שבלבה, והיא הביטה על הכל במבט אחד. כל כך צלול היה המבט. בכל שלושת הימים, שהיתה מוטלת במיטה דוממה כמו בהתעלפות ממושכת, מרחפת בעולמות העליונים, היה לרגעים מבטה כל כך נבון וצלול, כל הנשמה שכנה במבט האחד הזה, כמו המבט עצמו הוא כמות שהוא אוצר של חכמה זכרון, כולו נשמה, רווי כל החיות, מדבר מספר הכל. הכיצד אוכל להשכיחו מלבי עד אחרון יומי? מימי לא ראיתי אצל שום אדם, מבט כה צלול, מתרפק על הכל כמבטה של המנוחה הצדקת בשלושת ימיה האחרונים. ולאחר כך… לאחר כך… כשהצדקת קמה וישבה במיטתה וירדה מעל המיטה להדלקת הנרות של שבת לא האמנתי למראה עיני ונשמתי כמעט פרחה מתוכי מגודל ההשתוממות. לבי תקוה, כי התרחש הנס והצדקת תשוב לחיים ופניה עוד ילכו עמנו ימים ושנים. ביקש הלב להאמין, כי התרחש הנס.

אמי, שעצרה עד כה את דמעותיה במעמד זרים, לא יכלה עוד להבליג על בכיה. אך פסיה הרבנית, השומרת תמיד על כוס היגונים שלא תעבור על גדותיה להשחיר את מראות החיים בשחור המות, נזדרזה לטפטף קצת ניחומים לתוך הכוס ואמרה:

– ועדיין אנחנו חייבים להודות ולהלל למי שהכבוד שלו, שנתן לבריינה הצדקת מיתה של כבוד ושכלה צלול היה עד הרגע האחרון. אף את מאורות השבת הדליקה ברגעיה האחרונים. בריינה הצדקת היתה כולה שבת. וכשם שעברה את כל חייה בראש זקוף ואומר כבוד, כך נפטרה מן העולם בכבוד ובדעה צלולה.

– כן – אמרה אמי בקול יבש לגמרי ללא רסיס דמע, ואני תמה הייתי: דמעותיה להיכן ניגרו, אם לא לתוך קולה – רוחה לא נשבר עליה, חס ושלום. היא מתה בחן.

– בחן ובשכל טוב – הפטירה פסיה – וכל היוצא מן העולם בכבוד באים לקראתו שם בעולם האמת מלאכי הכבוד ואומרים: פנו דרך לנשמה פלונית, כי שם בעולם התחתון היא התהלכה במעגל הכבוד. ושוב יוצאת שיירה של מלאכים ובידיהם זרי הכבוד, קושרים זר לזר עטרה לראש פלוני בן פלוני איש הכבוד.

היה לכאורה זר הכבוד שבפי פסיה זר הנצחון בידה לסיים את שיחת היום בהפטרה שכולה ריצוי והשלמה, אך רוסיה בפרשת הכבוד נאחזה להפוך את זר הסניגוריה לזר של קטיגוריה קשה. וכך הסיחה במרירות:

– אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה. לא די שרבונו של עולם עשה שפטים בבריינה הצדקת כל ימי חייה והפליא את מכותיה במיתת בניה, נהג צרות עין במותה ושלח את מלאך המות ליטול את נשמתה ביום עברה וזעם וגשמי-זעף. לא נערכה לה אפילו לוויה כראוי לה. בריינה כולה אומרת כבוד. ולה לא חלקו את הכבוד האחרון… גשם כל הלילה. מבול כל הלילה. אף רעה זו לא מנע ממנה.

רוסיה. נתנה את קולה ביבבה נואשה, כאילו היתה רעה זו הגדולה שברעות, שעשה השוכן במרומים לבריינה הצדקת.

פרק עשירי

רוסיה באחת: היא בגודל זעמה על הרבונו של עולם תובעת דין ממנו. ומחייבת גם אחרים להיות עמה בעצה אחת ולתבוע דין מן הכביכול. פשיטא, שימי ה“שבעה”, הנתונים לאבלות, עשויים מששת ימי בראשית לטענה ולמענה כלפי מסבב הסיבות ועושה המיתות, המרבה אלמנות וזורע יתומים, כדברי רוסיה. אך גם במוצאי ה“שבעה” לא הקיץ הקץ על האבילות. יצאו ימי השבעה באו ימי השלושים, יצאו השלושים, כל השנה הראשונה נוהגים בה דיני אבלות. אין רוסיה גורסת גזירה על המת שישתכח מן הלב. אין היא מוכנה ומזומנה כלל להשכיח מלבה, לא את מתיה שלה ולא שום נפטר מבני-עירנו.

ובריינה המנוחה, כלום את זכרונה נמחוק, חס ושלום, מלבנו? משל אתם אומרים שבריינה עטרת ראשינו הלכה לה לעולמה ושוב אין לה כל ענין בנו או כי לנו, חס ושלום, אין עוד כל עסק עמה, משום שעקרנו אותה חלילה מזכרוננו? כל הסבור כך אינו אלא טועה. יש נשמות העולות לזוהר-חיים כפול לאחר פטירתן, שהן חצובות ממקור החיים. בריינה המנוחה מן הזוהר באה אלינו ואין אנו יכולים להסיח דעתנו ממנה. היא מאירה אלינו גם באין פניה מתהלכים אתנו בעולם השפל. חלילה לומר שמאורה כבה בעולם הזה.

אומרת רוסיה: – שומעת אני את קולה תמיד והיא שומעת אותי בדברי. אהבתי כי אשמע את קול שיחה, פיה מפיק מרגליות. כל דיבור שלה אבן טובה. לבי נשבר בי בזכרי את התלאות והבלהות שהתרגשו ובאו עליה בעולם הזה. רצה הכביכול לעשות בה כל נסיונות השכול והאבדון שהוא מכין לבריותיו, לדעת כמה יכול הוא להכות ולהעניש ולהכאיב לבר-נש מבלי להביאו עד דכא, כדרך שלא עלה בידו לגרום שברון הרוח לבריינה הצדקת. ראויה היא בריינה, שנעלה בנשמותינו נר תמיד לזכרה. בלבי דולק הנר, דולק הוא. הלב בוער בי מכעס ומכאובים, שכך עלתה לה לבריינה הצדקת.

לב רוסיה בער בקרבה, לפי שמלאך המות שלח לתוכו הרבה שריפות. העלה באש את כל מחמלי נפשה ואת בנה יחידה הקריב לעולה תמימה. אך אש שבלבה יצאה ללהבה-שלהבה, על שום שהוא הכל-יכול שלח את אש חמתו בבריינה הצדקת. לבריינה לא הגיע בזיון כזה. היא לכל הדעות היתה צדקת. אפילו תינוק בערישה יצעק חמס על בריינה שעוללו לה ככה. תינוק כך, ילדון שכמותי, לא כל שכן שהנני צריך להיות שותף לכל טענותיה וקובלנותיה של רוסיה, לפיכך באו ימים, שלא נמצאתי עוד פסול להיות עד-שמיעה לדין-תורה, שערכה רוסיה עם רבונו של עולם. לא עוד הרחיקה אותי כלשעבר בהעויותיה הסרבניות ובקריצות מבטיה משיחות הגדולים. חושבני שהיא שקדה לקרבני ולשית את חלקי עם המבוגרים כשהיא מרצה את טענותיה לפני אמי.

מסתכל אני ברוסיה ורואה כמה גדול כוחו של ההרגל. כל זמן שסבתי בריינה בחיים רוסיה נכנסת לביתנו בכל עת ובכל שעה, כשמש המופיעה פעמים בחלון זה ופעמים בחלון שכנגד, כחתולה המקפצת ובאה מבחוץ ודרך המטבח ובחלון הפתוח. מופיעה ובאה לביתנו כאילו פתאום לפתע. אי אתה רואה כלל באיזו דלת נכנסה.

לעולם יש לה ענין: לשאול קדירה, להציץ בשעון, להגיד בקר טוב, לשאול עצה מפי סבתי, לבשר דבר-מה, לרטון סתם. וראה פלא, גם לאחר פטירתה של הסבתה באה רוסיה לביתנו תכופות, כל פעם יש לה טעם ונימוק. שוב היא באה להציץ בשעון ולזרוק דיבור לתוך חלל הבית. לחטוף שיחה שהיתה נהוגה בינה לבין סבתי המנוחה, עם עצמה ובביתנו דווקא. אני סבור שהיא נכנסת לביתנו לראות אם אמי באה מן החנות. אחרי פטירת סבתה, חוטפת אמי מפעם לפעם, כדברי עצמה, רגע, גוזלת ממש מן החנות – שהרי חנות אפילו כשאין בה קונים היא חנות וצריך לשמור עליה ככלב – להציץ בילדים, לשפות קדירה על האש. רוסיה שכנתנו שואלת אותנו. הילדים, אם אמנו כבר שפתה את הקדירה או עומדת לבוא, ודרך אגב היא עצמה שופתת את הקדירה שלנו על האש ומתקינה בשבילנו סעודת הצהרים. מכל מקום, מסייעת בידי אמא, עורכת את השולחן, טועמת את התבשיל, מלמדת את אחותי לאה בישול. בינתיים מגלגלת שיחה עם אמי על האש הבוערת בלבה ומביטה אלי, כמזמנת אותי לשמיעה. מתוך כלל טענותיה עולה טענה ניצחת אחת: היכן היושר? נעדר הצדק מן הארץ, אך האם גם בשמים איננו? או שמא נאמר, כי משום שהוא הכל-יכול, הכל שרוי והכל מותר לו! היא אשה פשוטה ודלת-שכל אומרת: לאו! לא נקבל עלינו את דינו.

פעמים, כשאין השעה דחוקה ביותר לאמי, אותו יום אין פדיון – ויש שגם אחותי, שכבר למדה פרק בעסקי חנות, יכולה למלא את מקומה ולמכור ללקוח קורטוב סודה, חוט ומחט, סאה של מלח, כרכום, בקבוק נפט, צנצנת עטרן וכל מיני סדקית – מרצה רוסיה בפני אמי דרך רחבות, מי ומי יש

בדעתה להזמין בחינת עדים למשפט הפומבי: את האבות והאמהות, אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה, אף את דוד ושלמה וכל הצדיקים והחסידים הקדושים שלנו, את הבעל שם טוב הקדוש, את כל מליצי היושר שבקרב חכמינו, את כולם תביא למשפט אחד לאחד. בדין תורה שלה עם הרבונו של עולם, יבואו הם וירצו את טענותיה. אין לכביכול עוד עם כגוי ישראל. ובמי הוא מכלה את כל חמתו? בגוי הקדוש, בעם סגולה. ואף בתוך עם סגולה כל הכשר יותר נענש יותר. לא היתה לו יתברך עוד בריינה אחת בעולמו – ומה עולל לה? עד מתי נהיה למרמס ולבזיון? – שואלת רוסיה בנהמת-רוחה.

כיווז שרוסיה אומרת “עד מתי”, היא נותנת קולה בצעקה, עד שכל מי שאינו חרש, אומרת אמי, עלול להתחרש מקולה. היא עצמה, רוסיה, מכריזה ומודיעה, שאילו עצרה כוח לבקע בקולה את השמים, שזעקתה תגיע עד לכסא הכבוד, היתה אולי עלולה לצנן מעט את האש שבלבה. אך אין היא יכולה. לו לפחות את, חיה שרה, תטי אוזן קשבת לי ותגידי בבקשה, הגידי לי: האם לא הצדק משווע מתוכי?

אמי הסולדת מכל הטענה והמענה ונמנעת מן הדיבור דרך כלל משום שאין טוב לנפש מן השתיקה, כיוון שהיא נשאלת, אומרת קצת מלים של צידוק הדין והכנעה, כי מה יתאונן אדם, ואילו באנו להתאונן אין אנו מספיקים, וטוב לנו הסבל כי נטל עלינו, אין בשר ודם יכול לדון עם מי שתקיף ממנו.

אך רוסיה, לפי ארשת פניה השופעת זעם, ששה לקרב. רק עמדה וצפתה למענה זה של אמי – כאילו דברי אמי יצקו שמן על המדורה שבלבה – הריהי פורצת בחמת-זעקה. וכך היא משוועת:

– זהו, זהו! אין בשר ודם יכול לדון עם התקיף ממנו. וכי משום שתקיף הוא הריהו פטור מליתן את הדין? חייב אדם לתבוע דין גם כלפי שמים. אני בשלי: אף בריינה הצדקת, בגן עדן מנוחתה, בריינה החכמה, הסכילה עשה שלא תבעה דין, לא צעקה חמס, לא הטיחה לכביכול בפניו: הרף! בריינה הצדקת נשאה את סבלה בכבוד. אך לא על הכבוד לבדו יחיה האדם. מוחלת אני לכביכול את הכבוד. אל יתנו לי כבוד, ובלבד שיתנו לי חיים. חיים לי ולכל מחמלי הנפטרים, חיים למרדכי המנוח שלי. לבני יחידי בגן עדן. החיים קודמים לכל. מה לשון היא זו, שאין מקשים על רבונו של עולם? מקשים ומקשים. ממה נפשך, אם יצרת אותנו, תן לנו חיים. אילו כוחי בפי הייתי פותחת במענה לשון ותוקעת לו דיבור אחד או שניים ישר לתוך כסא הכבוד, להרעיש עליו את כל הרקיעים ושואלת אותו: היתכן? הנשמע כדבר הזה? לעשות כך את כל יצוריו האנושיים ללעג ולקלס! יושב לו שם במרום ועושה משחק אתנו. או שמא אין לו משחקים אחרים, הוא בחר בנו? מה שכל בדבר? הנה הוא מוריד אדם מן השמים ארצה, נותן בו נשמה ונופח בו רוח חיים ועד שאתה מציץ כה וכה הוא מורידך לתוך בור אפל והרי לך קבר. אילו כוחי בפי הייתי אומרת לו, השוכן במרום: התבייש לך! כן, התבייש לך! אילולא עוללת כל עוול חוץ ממה שעשית נקמות בבריינה הצדקת, חייב אתה להכות על לבך “על חטא”. על חטא, אומרת אני, צריך להכות הוא על לבו ולא אנחנו, דרי מטה. אך מה כוחי בפי? יצורים אין לשון אנו כנגדו. אך אם פה אין לי, עינים יש לי, זוג עינים יש לי, והן אצלי שני מעייניות של דמעות. אני אמטיר עליו פלגי דמעות. פלגים-פלגים אשלח אליו לשם במרום לזעזע את כסא כבודו. לא כבריינה הצדקת המנוחה, שמימיה לא ראיתי אצלה אף אגל דמע אחד.

אומרת אמי:

– חמותי, עליה השלום, מנעה את עצמה מן הבכי, לפי ששמים וארץ בכו על גורלה.

אך רוסיה עונה עזות:

– חיה שרה רחימאית, מה לי שמים, מה לי ארץ? אני איני סומכת עליהם שהם יבכוני. אני עצמי איני פטורה מלשפוך את כאבי ועלבוני פלגים-פלגים. איני רוצה לצאת ידי חובתי בבכי השמים והארץ. מה לך חיה שרה דוברת ככה? אין בשר ודם יכול לסמוך אלא על עצמו, לתנות את כל יגונו ועלבונו. מה יודעים השמים והארץ עלינו? ומה יודע איש על צער זולתו? כל אחד יודע רק את נגעי לבבו ומכאובו. אני זאת אומר לך, חיה שרה, – אומרת רוסיה בהגבהת-קול ובבטחון-התלהבות, כאילו הבריק לה לפתע נימוק שאין ערעור חל עליו – אנו בני אדם דלי מעש, מי אנו ומה כוחנו, כוח אדם ככוח הזבוב. אך אפילו יבואו כל חכמי מזרח ומערב ויאמרו, שאין לי עינים בראשי, לא אאמין להם. ועיני שלי, חיה שרה, שני מעינות המה. פלגים-פלגים יכולה אני להמשיך על הכביכול, שיהיה כסא הכבוד שלו צף בתוך נחל דמעות. הנה מה שאנו צריכים לעשות לו. עינים שלי, עינים שלך, חיה שרה, עינים של כל אחינו בני ישראל, של כל עני ואביון, כל העינים יחד, יחד אומרת אני לך… וכשכל הנחלים מן העינים הולכים אל ים הדמעות הגדול, מה יעשה שם הרבונו של עולם בים הזה? הלא יחוס עלינו, על כרחו ירחם עלינו. על כרחו…

לאחר שהיא צוללת לרגע קטן לתוך עיון-מחשבה, משל היא עצמה שוקדת לירד לסוף רעיונה החדש, היא חוזרת לתביעת החוב שיש לה על סבתה בריינה עליה השלום ואומרת – בריינה הצדקת, אל יהיו דברי אלה, חס ושלום, מזכרת-תוכחה לה. חמסי עליה זכרונה לברכה, למה לא שפכה את לבה המר בדמעות, למה לא צעקה חמס, לא תבעה אותו השוכן במרום לדין-תורה?

אמי, שנפשה סולדת מכל אבק פגיעה, חס ושלום, בכבוד הסבתה, משיבה בקול עצור, שאף הוא, בדומה לחיוורון המתפרש על פניה, מעיד שהדיבור כפוי עליה:

– לא לנו להרהר אחרי הצדקת, עליה השלום. היא נהגה בכל בחְכמה ובתבונה. מה נאמר ומה נדבר וכל שפת יתר היא אך למחסור. זכור לי מה שאמרה פעם הצדקת עליה השלום: יש מלים כאבנים כבדות היוצאות מפינו ונופלות על לבנו ויש מלים היוצאות מפינו והן זוחלות כתולעים לתוך נשמותינו. פעם אמרה הצדקת, עליה השלום: כל מלה היא כדרך חלקלקה. ושוב אמרה פעם הצדקת, עליה השלום: כדרך שיש דרכים חלקלקות, כך יש נשמות חלקלקות והן בזבזניות ופזרניות, אפילו הן כשרות וצנועות ומרבות מעשים טובים. כיוון שהנשמות דברניות, הן חלקלקות ובזבזניות.

אין רוסיה אוזן קשבת. היא פה דובר, היא הדברנית הראשית ורק משום כבודה של הצדקת המנוחה עצרה לשונה לשעה קלה, להקשיב לפתגמי ‏החכמה של סבתי מפי אמי. אך לא לאורך רגעים יכלה לעמוד בנסיון. עד שפתחה את פיה כבר ניכר היה קוצר הרוח בפניה, עיניה הפיקו צינה. עיניה כוסו, כמדומה, קרח. קראה בעוז-רוגז:

– תמהה אני, חיה שרה, ואיני מבינה מה את סחה. מלים מן ההפטרה את מדברת אלי. הכי כזאת אמרה הצדקת המנוחה! מימי לא שמעתי דיבורים כאלה מפיה. נשמות חלקלקות, בזבזניות, איני מבינה מה את סחה, חיה שרה.

– כן, אמרה אמי בקולה העצור – אני כן שמעתי מפי המנוחה כך מפורש. היא אמרה: נשמות חלקלקות ובזבזניות מדברות הרבה, ולפי שהדיבור מוליד הבל, הריהן שורפות בהבל פיהן אף את המצוות והמעשים הטובים שלהן, הן מבזבזות את כל הטוב שבהן. ולאחר כך… בסוף ימיהן, כשעולות למרום ובאות לפני בית דין של מעלה, הן נצבות לפניו ריקות ושדופות, חס ושלום, מחמת דברים בטלים הרבה, שיצאו להן מן הפה.

רוסיה הטילה את כף ידה על פיה כאילו שמה רסן לו, שלא יצא לתרבות רעה, ועמדה דומם שעה לא קצרה. מעשה רב, שעלה לה מן הסתם ביגיעת נפש. הקרח בעיניה נמוג אט-אט והעלה דוק של חום,

עלתה מצולתה הרותחת שבלבה והסיקה את עיניה. החום נהפך לתמהון. מבטיה הדרוכים כלפי אמי נפנו חיש מהר אלי ונתיצבו בי במשאלה, בתחנון, לאחר כך נתנה עלי בקולה:

– שמע, בחור, אני אליך אדבר. לו אתה תבין לי. לכשתגדל ותהיה בן אדם, אל יהיה חלקך עם הענוים והצנועים והסלחנים, העונים אמן יהא שמיה רבא על כל מכה ומכה שיורדת עליהם, חס ושלום, מן השמים. אל תהיה כאמא שלך החסודה, כסבתה הצדקת המנוחה, שאלהים עמד וחצב וגדע לה את כל ארבעת אלוניה, ארבעת עמודי אורה ותורה. אל תהיה מן הנעלבים ואינם עולבים, הן בידי אדם והן בידי שמים. השומע אתה?

הטילה כף ידה על פיה ולא עצרה כוח לשתוק.

– לא, געתה בקול רווי דמע, איני יכולה… איני יכולה עוד. הלב מתפלץ. לא אוכל לראות עוול כזה. ומה אם רבונו של עולם בכבודו ובעצמו מעוול, צריכים אנחנו לקבל באהבה? שמע, בחור, מה שאגיד לך, לכשתגדל ותהיה בן אדם גמור, אל תשתוק. אתה תדבר. תדבר אל הבריות על מקריה של הסבתה בריינה, עליה השלום. תספר לעולם מה עוללו לאשה צדקנית אחת, לבריינה המאירה. תספר. וכשתספר תעלה גם את זכרוני. וכך תאמר: היה היתה אשה אחת, רוסיה מאחורי הכיריים, אשה פשוטה ודלת-מעש והיא לא אמרה לו לרבונו של עולם סלחתי לך על מה שעוללת לנו.. היא לא אמרה לו… תספר.

פרק אחד-עשר

מוסר-אב, תורת-אם, פסוקי-יושר של קרובי משפחה, סופם להצמיח זרע הטוב בלב הנער, אפילו אינו נפנה בשעת אמירתם להקשיב להם או גם מתמרד עליהם בפיו. אחרית כל עצה תושיה, ובלבד שניכר בה הרצון להטיב. חזקה על כל אחד שהוא דורש טוב לקרובו. אך פעמים נושר דיבור של הדרכה מפי שכן, מודע רחוק או עובר אורח סתם, אף ממנו יוצאת השפעה על אורח החיים ועל הלך הנפש לאלתר או לאחר זמן, במישרים או בעקיפין. יתכן כי אותו דיבור, שאינו חשוד על פניה משפחתית, נכנס יותר ללב, לפי שאין קול הדם עולה מתוכו, ודבר זה מקנה לו משמעות של אמת יתירה.

טבע הענין מחייב, שהדברים המתלהמים, שנאמרו על ידי רוסיה במישרים אלי, שהבקשה, התביעה והזירוז שימשו בהם בערבוביה, לספר לבריות על כל המוצאות את סבתי בריינה, לתבוע את דינה מרבונו של עולם, שחצב בתוך יערה וגדע את ארבעת אלוניה, לבלי להשלים, כי אם להתרעם ולהתמרמר, ירדו לתוכי כחצים שנונים והיו מפעפעים בי כצרבת שנים הרבה. אך צרבת מהבהבת ודועכת חליפות. משנכנסתי לתחום הספר והסיפור נתהוו הזכרונות המהבהבים למעין שליחות-חובה, שיותר ממה שהיא משמשת שאור בעיסת הסיפור, היא עלולה ליתן בה טעם לפגם ואף נהפכת לגורם מעכב ומבייש. כן, הדברים היו שמורים בלבי. אך הלב לא נתפנה להם, ואולי על שום שהיה יותר מדאי מלא מהם ובלתי מפונה.

הראשית החולה, טעם הלענה שבטל, הילדות המורעלה, נותנים תמיד את בכיים בקרבנו ותובעים את עלבונם. לפיכך זכרונות הילדות המרים מתחייבים על ידינו גירוש לתוך עמקי עצמותנו. לימים אנו רודפים אחריהם לצודם והם משחקים אתנו במחבואים, נוקבים ויורדים לתוך המצולות, ככל שאנו רצים בעקבותיהם. באין ברירה הננו מסיחים את הדעת מהם, דוחים את העלאתם ממצולותיהם לכשניפנה, לכשירחיב הזמן, אך איננו ניפנים והזמן אינו מתרחב, אלא מיצר והולך. סוף כל השוכן בעומק לילך ולהעמיק על ידי דחיות ושהיות. וכך גם בגופי המעשים הננו עוסקים על הרוב בעולם עובר ומזניחים עולם עומד, מבזבזים את זמננו על טפלות ושוכחים עיקרים, מאמצים אל לבנו עסקי-שעה, שאינם סובלים דחוי ומשכיחים חיי-עולם, משום שהנצח סובל, משמע, דיחוי. נמצא, עיקר מלאכתנו נעשית במאוחר או שאינה נעשית כל עיקר.

גופי-מעשים כך, סיפורי-מעשיות על אחת כמה וכמה, שעיקר עיסוקם בילדי-יום ובטפלות של הוי, בכל הפוחז והריק, שמחמת הריקנות הוא נחפז מאד, ההויות הדלות והריקות מצטופפות יחד, דוחקות וממלאות בעסקיותן הבהולה רעש והמולה לסתום חלל הזמן. לעיקר סיפור המעשה אין מגיעים כמעט. קברים נחצבים לו במסתרי הלב. היו שאמרו: מיטב השיר כזבו. אך כלום אין גם מיטב הסיפור צל יעוף.

כך עלה גם לי, שהסחתי את דעתי ימים ושנים מן הסיפור על קורות סבתי בריינה. היו הדברים גנוזים ורדומים בלבי כמשוך יובל שנים. הזאטוט שראה את הסבל וצפה בכל ההליכות היה ישן בחובי שנת חוני המעגל דור ועוד דור. הכל התרחש, כפי הנהוג. האדם עושה לו את דרכו בחיים והשנים עושות להן את דרכן שלהן. אדם לחוד וימיו לחוד, חיי הנפש לחוד ושנות החיים לחוד. חלפו שנים. ואני בטרם אסיים את הסיפור – וכבר הגעתי לפרקו האחרון – אדובב עוד פעם את שפתי סבתי בקבר ואגיד שמועה מפיה למדרש השנים.

כך אמרה: אינה דומה שנה לשנה. יש שנה קטנה ושנה גדולה, שנה שחורה ושנה לבנה, שנה כשקים עבה ושנה לבושה שני עם עדנים, שנה שופעת שמש ושנה עוטה עננים, שנה רזה ושנה שמנה, שנה כדבש מתוקה ושנה מרה כלענה, שנה פזיזה ושנה מתונה, שנה בת כנף ושנה זוחלת על ארבע. אולם כל שנה היא מתנה.

כן, חלפו שנים, קטנות וגדולות, שמשיות ומעוננות, פזיזות ומתונות, טייסניות וזחלניות, רחוצות בחלב ושותתות דם. נגוזו שנים ומנינן יובל. ויהי היום. בחורף תש"ב היה היום. אל שולחני הניצב על אדמת ישראל ישבתי, ידי משכה בקולמוס על גליון הניר ורשמה אותיות ועיני הביטו אל האותות אשר היו לפנים. אותה שעה ירד עלי במפגיע צו ממלאך הזכרונות לעמוד ולשרת לפניו. נעניתי לו בנפש חפצה. חיברתי כמה שיטין לזכר סבתי בריינה, מה היא היתה אומרת, היא אשר זה לה יובל שנים לישב בתוך מעגל האור והזוהר במרומים. בטחון-אמת פקדני כחסד-נעורים, שנשמתה הכשרה של סבתי בריינה אל נכון שרויה בכבודו של עולם במעון אלהי קדם, לבושה שני ועדנים, שנים של מעלה, שנות חן וחסד ונחת ללא מצרים כאשר אהבה.

עד שאני מסיע את קולמוסי כה וכה, שולח עיני רוחי לסייר את מערכות הזכרון ועיני שכלי לתור אחרי המלים הכשרות והמעונגות, להן יאתה לספר קורות סבתי בריינה, התקשרו השמים בעננים וגשם גדול וחזק, מלא זעם, פרץ ושטף מן המרומים, רעמים נתנו את קולם וברקים האירו נתיבות לא ידעתי פשרם. ויהי הגשם הולך הלוך וחזק, עד כי נהיה כמבול שוטף, כמו נפתחו ארובות הזעם בשמים לגעור בארץ ובדרים עליה. דומה היה עלי, שהגשם עושה קריעות באדם וביקום. בי קרע ולא חמל, גרף ושטף מעלי שכבות ימים ושנים, ערמות חיים, תלי דברים ומעשים, תלשני מתוך שעה הווה ושתלני באז רחוק. לא יום היה אז כי אם לילה, ליל מוצאי השבת ומוצאי נשמת סבתי בריינה, ליל חרון עברה וזעם, ליל מצוקים גדולים, בו אף הבורא יתברך, כדברי שכנתנו רוסיה, התבייש במעשה שאין לו שחר לשלוח אל בריינה המאירה את מלאך המות בליל חושך ואפלה וגשמי זעף. והגשם ירד על אדמת ישראל לא יום אחד ולא אחד לילה, כי אם ימים ולילות שמונה רצופים.

השקפתי מבעד חלוני וראיתי עין העולם כעין הדמעה, לבי נהיה בי למקור הדמעה. נתתי עליו בקולי: חזק ואמץ ואל תתעצב. מה שהיה הוא שיהיה. גשמי-זעף ליוו את סבתי בריינה לבית-עולמה; מה לי שמש מה לי גשם אשר ילווני אל בית עולם. ירדתי לתוך אוצר הזכרון והקשבתי לנטפי הגשם המכים על מעון ילדותי בליל מוצאי השבת. זכור אזכרם היטב, כמו אקשיב קולם כעת. גשם בגשם נשק, זעף בזעף התבולל. ושוב אמרתי אל לבי:

– גם ברוגז הגשם הלזה ימי רחמים וחסד תזכור. זכור ימי שמש, ימי אורים ותומים, ימי שחקת נחת, ימי פריחת האהבה והתנוצצות הידידות. זכור ימי שמש ואנשי שמש ולילות כימי אורה ושמחה וששון. אל תהא כפוי-טובה למעט אושר תם. זכור הפנים השוחקות, אשר עשו עמך כברת-דרך עלי אדמות ואינן עוד; זכור ברית אהבה, ברית ידידות, ברית געגועים וכיסופים; זכור סבתה בריינה שלך הכשרה והמעונגה, אשר עלתה למרום חזונה ושבתה שם שבי בתפארת-אדם.

אהה, על כל סביבותי הבטתי בשעה ההווה וראיתי חשרת קדרות, כמו לא זרחה שמש גם תמול ושלשום. לא מצאתי מאור ומפלט לי מן השחור מני שחור, אשר אפפני, כי אם בגליונות הניר הלבנים הפרושים לפני ובאותיות הכתב הנדלקות כשביבים. ימים שמונה היה הגשם על הארץ, אך קול דפק מלבי ליד שולחני: האח, חמותי ראיתי אור.

כתבתי את המגילה הזאת, כפי שיצאו הדברים דחופים וחפוזים ומבוללים מתוך מצולות זכרוני. פרטתי קצת מקרים ומעשים ועשיתים משבצות לשכן בתוכן אמרי החכמה של סבתי בריינה, ככל אשר העליתי בחכת הזכרון, דליתי מתוך באר הימים הראשונים ככלב המלקק מן הים, בבואות בודדות מבני עירי נתרכבו זו על זו ורמזי-מלים נתלפפו יחד ובכנף הדמיון נגעתי בלאט בקצה הפורפוריה של שמלת החופה, שסבתי בריינה נתעטפה בה כל הימים. רדפתי אחרי הרבה ותפסתי מעט. אמרתי לפרש את כל הפרשה כשמלת החופה, להגיד בקהל רב מה יפו הליכות סבתי, מה יפו פעמיה וניביה, מה נאה היתה לשמלת השבת שנתעטפה בה בכל חוליה ומה נאה היתה השמלה לה. הכי לא דמות לה לסבתי כמו הלוך תלך תמיד בכל שנות ראתה רעה על גבי קטיפה של שבת? הכי לא דמות לה תמיד ככלה בצפיתה לחתנה בשמים?

עוד אני צופה בה בלכתה לחופתה והנה יצאה לפני דמות-משנה לסבתי היושבת באבלות תמיד על חן-סגולה, שעלה עליו הכורת, על יופי של מעלה, שנקטף בעודו באבו. מבלי משים הפליג קולמוסי הרחק מפרשיות החופה למגילת האבלות. ידי מושכת בקולמוס וקול מלבי דופק: ואימתי תספר את המוצאות לסבתה בריינה, את כל המוצאות אותה מיום כניסתה לחופתה ועד יציאתה מן העולם? שמא תאמר: מחר! אל תאמר. אין בטחון למחר. יש מחר שהוא לאחרים ולא לך. חדל לך מן המחר. כל האומר מחר מתחייב במלאכתו. הה, הזהר לך מפני המחר. היום הרת עולמך. היום אתה בקום ועשה. מה שלא תעשה היום, חלילה לא ייעשה עוד. אל תחמוד לך צחוק – שעשועים של מחר-מחר. מחר לא יהיה אולי עוד האות הזה. מחר אולי לא תשיר ותרנן לפניך אות זו.

כך יסרתי את נפשי. אך מה בצע כי אשחר למוסר אזני? מי אני ומה רצוני? רק המקום ברוך הוא ימלא חסרוני. ואם ירצה הוא יתברך אפשר עוד אזכה לישב באחד יום אל השולחן הזה לספר את כל המוצאות את סבתה בריינה הכשרה והמאירה. אולי תצלח עלי הרוח בימים אחרים לערוך בכתב נאמן לא לבד חן הליכותיה, נועם אמריה, סבר פניה היפה, תום מבטיה, מתק שחוקיה, אלא גם לספר כמו היאך סבתי עשתה את חולה שבת ופרשה על כל החלוף חופת הטוהר לחיי-עולמים ואיך נשאה כפיה ובלבה שיר הלל ותודה למי שברא את היופי בעולמו ואיך קדשה את התפארת כעל נרות השבת ונפשה נכספה אף כלתה להדליק בעולם נר תמיד של חן לא יבול ויפעה לא תמוג. חוש נכון הגיד לה, שיופי הוא באר מים חיים, מלח העולם.

אף ישאני רוחי לספר בקהל רב חן-שיחה של סבתי, אותו כולו במלואו, בפתחה במשל פיה להביע חידות מני היום וחידות מני קדם. אשר שמענו ונדעם ואבותינו ספרו לנו, אל נכחד מבנינו לדור אחרון נספר תהלות ה' ועזוזו ונפלאותיו ‏אשר עשה. ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל אשר ציוה את אבותינו להודיע לבניהם, למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יקומו ויספרו לבניהם, ככל הכתוב בפרק ע"ח לתהלות דוד בן ישי. הרבה דברים טובים ומחוכמים היתה מגדת הסבתה בריינה, ויותר מכל היתה מגדת פרקי תהלים. זכור אזכור את מתק קולה בזמירות התהלים. לא שמעתי עוד קול ערב כזה בזמרת התהלים. היא לא שרה פרקי תהלים, כי אם שרה נפשה בהם, זמרה עצמה לתהלים, רוח החן והתחנונים של התהלים היתה שפוכה על פניה ועל ניביה. את כל אורח-חייה עשתה במעברות התהלים. סחה לי אמי, שאין הסבתה אומרת תהלים, אלא ספר התהלים אומר את עצמו מתוכה. כן, היא היתה בת התהלים ואף שתתה ממעין שיר השירים. שני הספרים הקדושים, השירים והתהלות, נשקוה יחדיו מנשיקות פיהם כשני עמודי אור, אור האמונה והבטחון, שתי עיניה יונים. מי יתן ואף אנו נזכה להתנהל מאורח-חיינו לאור עמודי האור השנים, אמן.

כיון שנתיתמתי מאבי בשנה ג' לחיי נעשו שני דודי – ר' נחום אחי אמי ור' נתן אחי אבי – תומכי גורלי. מסתבר כי הם גם תמכו בפועל בידי אמי האלמנה, שעם מות אבי נשבר מטה לחמה, אבל חסותם המוסרית היתה במיוחד פרושה על ביתנו המיותם ומרותם עלינו, שלושת ילדיו של המת, נתקבלה על ידינו ברצון ובלב שלם.

ילד לבדו לעולם דעתו חלשה ורוחו נמוכה והריהו זקוק למשען של גדול העומד על גבו, שאר בשרו הקרוב ושוחר טובתו בעליל, להסתכל בדרכיו ולהידבק במידותיו. ליתום אין שיור אלא הדוד, אם מצד האב ואם מצד האם. ובחלקי נפלו שני דודים שהשגיחו עלי בעין פקוחה לחנכני בדרך הישר, הן בין אדם למקום והן בין אדם לחבירו.

אף אני מצדי תליתי את מבטי בשני הדודים כאחד להתבונן בהליכותיהם ולהתחקות על טבעיהם, ללמוד מהם חכמה ודרך ארץ וכל עניני התנהגות הטובה והישרה, אולם דא עקא, ששני דודי נבדלים זה מזה בטבעיהם, במזגיהם, בהשקפותיהם, בנימוסיהם ובכללי סדרי חייהם מן הקצה אל הקצה. מה שאחד מהלל השני מחלל ואת אשר האחד מנשא כמעלה רמה, שתפארת היא לאדם, נחשב אצל השני על הרוב כדבר של פגם. ואני הכפוף מילדותי ועד בחרותי להדרכתם של שניהם וסופג במידה שווה השפעת שניהם נמצא קרוע ומהוסס בתוך-תוכי ואיני יודע איזו משתי הדרכים הישרה ביותר לבור בה.

א

דודי נחום אינו בר-אורין גדול, אם כי גם בור ועם הארץ איננו, חס ושלום. הוא יודע ללמד דף גמרא, אלא שאין שעתו פנויה להתעסק בסוגיות הש“ס. בהיותו שקוע תמיד בטרדות הפרנסה ורוב ימי השבוע נודד בירידים שבעיירות הסמוכות. בכל זאת אין עובר עליו יום בלי פרק משניות, שיעור ב”חוק" וקצת אמירה ב“זוהר”. סבור דודי נחום שעיקר הכל הוא ראשית חכמה היינו, יראת ה'. אין צורך לומר שלימוד התורה הוא מצוה גדולה, כמה שנאמר “והגית”. אבל הלמדנות, שיש עמה חריפות יתירה, היא מידה ואינה מידה, שכן הפלפול עלול לסרס את הפשט ופעמים חדושי תורה משכיחים את התורה.

מדרך הלמדנים הגדולים, אומר דודי נחום, שהם בעלי גאוה – וכלום מה מבקש היצר הרע מן האדם? הוא אומר לו: הוי גאה וכל השאר יבוא ממילא. והרי הדבר ממה נפשך, מחזק דודי נחום את דעתו בראיות מן ההגיון, אם כי כל דיבור היוצא מפיו נראה מעיקרו מאושש ומבוסס, כאילו הוא תוקע אותו כמסמר לתוך מוחך: אם פּלוני הנהו ירא-שמים אפילו אינו בקי וחריף, כיון שבא לטהר מסייעין לו; ומי שאינו חס ושלום ירא וחרד מפני דבר עבירה, אפילו מלא כרסו בש"ס ופוסקים הרי עליו אומר הכתוב: מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי – היינו, חצרות התורה; ולמה לי רוב זבחיכם – היינו מה לך מין ואפּיקורוס, שאתה עוסק במסכת זבחים או מנחות.

כיוון שדודי נחום מוציא מפיו את המילים מין ואפיקורוס מיד בשרי נעשה חידודים-חידודים, שכן הוא מבטא אותו בקול רם ובחרון-אף, משל אותו מין אפיקורוס נצב כנגדו ולמראהו נפשו מתמלאַה קנאות, בדומה של שמעון ולוי אחים או לפינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. כך דרכו של

דודי נחום: הוא מהיר במשפטו. לוהט ורותח תמיד, ומתוך רתיחה יש והוא בא לידי הגזמה. אדם שאינו מוחזק אצלו ירא-שמים, הריהו מכתיר אותו תחילה בשם “קל” ותוך כדי דיבור הוא מעבירו למדרגה של מין ואפּיקורוס או פושע-ישראל.

לכאורה יש מקום לשער שדודי נחום הוא קנאי קשה-לב ובעל טבע אַכזר, ואינו כן. אדרבא, הכל יודעים בו שהוא בעל מזג טוב וגומל טובות לבריות ואף רחמן הוא, אלא שאינו סלחן וותרן לגבי שאינם עושים רצונו של מקום או שהם חשודים אצלו על קורטוב מינות. וכל מי שאינו אדוק באמונת חכמים, הריהו אצלו בגדר חשוד. אמונת חכמים פשוטה כמשמעה: החכם שבדורך והנשיא שבעמך. מי חכם ומי נשיא? הוי אומר: צדיק הדור שכתר הנשיאות מגיעה לו כדת וכדין. ואיזהו צדיק הדור בימינו? על שאלה זו יש לדודי נחום תשובה משלו: הרבי מטלנה. אלא שבפרט זה אינו קנאתן. הזכות לכל יהודי לומר על הרבי שלו שהוא צדיק הדור, ובלבד שיהא מאמין בצדיק אחד, הממשיך בימים האלה ובזמן הזה שפע על כלל ישראל. ואילו מי שאינו מאמין בשום צדיק חי מניין יהא מקבל שפע? הריהו כעלה נידף, שאין לו אחיזה ושורש בתוך כלל הנשמות של ישראל, שכולן יחד מתחברות בנשמת הצדיק. יהודי שאין לו התחברות עם כלל הנשמות של ישראל הריהו בגדר נשמה דאזלת ערטילאה ואף התורה שבפיו אין להחיות.

דברי דודי הם, כאמור, פסוקים וכשם שהוא חורץ את משפטיו הברורים בעסקי יראת שמים לשמם כך הוא מפרש את דבריו וללא משוא פנים, שעה שהוא מחווה את דעתו על מידותיו של אדם בפניו. לעולם אין הוא ממתיק את דינו אלא, אדרבה, ממצה אותו עם כל אחד ואחד. שהן עני והן עשיר, הן קרוב והן רחוק. ואף על פי כן מקובל הוא על הבריות. ועם כי לפי מצב פרנסתו לא יכירנו מקומו אפילו בין בעלי הבתים הבינונים, ולא עוד אלא הוא מוחזק עני ממש, שבין יריד ליריד יש והוא זקוק להלואה לשם מזון סעודה אחת, הריהו נחשב בין יקירי קרתה, אחד מראשי הקהל, שדעתם נשמעת. ולא זו בלבד שבעסקי הקהל חוות דעתו מכריעה ובבית הכנסת הוא נוהג גבהות ברמה, אלא השפעה יוצאת הימנו גם על כל פרט מבני עירנו ורבים מקדימים ושואלים את עצמם, לפני כל חשש מעשה שאינו מהוגן; מה יאמר ר' נחום?

“מה יאמר ר' נחום” – פסוק זה שמנסר בפי רבים, כל פעם שמדינים בנדנוד עבירה שעבר מי שהוא מבני עירנו, הן בעניני יראת שמים והן בעסקי משא ומתן. אני שומע אותו בילדותי ואני שומע אותו בנערותי ובבחרותי – ומבלי משים הנני חש גאה שאיש זה, שהכל נוהגים בו דרך-ארץ ומוראו עליהם, הוא דודי, אחי אמי. דרך משל: פלוני המשכיל שמרננים אחריו, שהוא מטלטל ממחטה בשבת ברשות הרבים, הכל מתלחשים ואומרים שבודאי לא היה מעיז לעשות זאת, אילו היה חושש שמא יראהו ר' נחום בקלקלתו; אשה המסיחה דעתה מתלתל-שקר שנשתרבב ויצא לה, כביכול בשגגה, מתחת לשביס או מטפחת הראש, כיוון ששמעה שפורשים בשמו של ר' נחום, מיד מחלחל בה ריתוי וידה נמשכת מאליה להחזיר את תלתל המרי למקום מחבואו; חבר ריקים, שערכו להם משחק קלפים שלא בימי החנוכה, הואיל ונזדמן למקומם ר' נחום הריהם מזדרזים לסלק מעל השולחן את הש"ס הקטן ומעמידים פנים כיושבים ובטלים. בחורים בבית המדרש, המתרשלים בלמוד ועוסקים במעשי-משובה, רק נכנס למקום הקדוש ר' נחום מיד הכל פורשים מסורם הרע ושבים אל דוכניהם ליתן את קולותיהם בניגון הגמרא. עצם מראהו של ר' נחום מטיל אימה; גדולה מזו: מעורר הרהורי תשובה בלב ומשרה על רבים כובד-ראש. והרי אין דודי נחום לא רב דמתא, לא גביר העיר, אף לא סתם תקיף בקהילה, אלא יהודי פשוט ואף עני ואביון.

ב

ככל שאני גדל ויוצא מגיל הילדות ועיני נעשית פקוחה על החיים מסביב, כן מתחוור לפני עוצם עיניו של דודי נחום וכן משיג אני את גודל הפליאה שדודי צועד קוממיות כאחד מפני העדה ונחשב שני למאני הגביר מצד הכבוד שהבריות רוחשים אליו. ולא עוד אלא דומה, כי אף מאני הגביר יונק את מקור סמכותו ממנו ולא להיפך. אכן, רואה אני כמה גדולה בביתו הדלות. אין לך יום ושעה שאין דודי נחום זקוק לגמילות חסד ואין לך אדם בעיר, שאין דודי פונה אליו בבקשת הלואה בפעם לפעם; אלא שיש לו אופן מיוחד משלו לבקש הלואה. לא תחנונים ידבר; ולעולם אין ארשת של נמיכות הנפש מבצבצת במראהו. להיפך, קומתו הזקופה מתישרת ביותר, עיניו לנוכח יביטו, בת צחוק רחבה משתפכת על פניו, וחיתוך דיבורו מנסר בריהוט, כמי שתובע בחברו מה שמגיע לו בדין או מציע להלה טובת-הנאה. ויש שהוא סח דרך בדיחותה: שמע-נא ר' פלוני, מן הדין שתסלק לי לאלתר גמילות-חסד בסך חצי רובל! – ואמירה זו פועלת מיד. ר' פלוני משלשל את ידו לתוך כיסו ומעלה משם את הממון המבוקש באמרו לר' נחום אין מסרבין. אכן, מימי לא ראיתי מסרבין לדודי נחום או אדם אומר אין לי. כל משא ומתן כגון זה, התביעה והסילוק, נעשה כהרף-עין – דודי המהיר ממהיר גם אחרים – וברגע כמימרה שוב אין ניכר כלל כי היתה חליפת דברים על נושא המטבע. ושוב קולו של דודי מנסר בעוז ובתעצומות על כל ענין שהוא בו ראש המדברים – אין לך ענין שאין הוא בו בר-סמך ראשון במעלה.

יש לדודי הדרת פנים של “גביר” וכאחד הנגידים ידבר. משול הוא במראהו ובהליכותיו למראה ביתו והליכותיו. אדם זר הנכנס לבית דודי לא יכיר לכתחילה כי מעון עניים הוא זה. כאן פרוש על הדחקות מעטה של הרחבת הדעת. השולחן מכוסה תמיד מפה של שבת, מעל התקרה משתרשרת ויורדת נברשת בעלת שבעת קנים, רהיטי המורשה מאבי אביו של דודי, שהוא גם הסבא של אמי, עשויים אלון. וכולם, השולחן, המזנון, הספה וארון הספרים, הם רחבי-מידות ואומרים כבוד. החלונות הכפולים, שהם וצמר הגפן שביניהם אינם משנים את צורתם לא בקיץ ולא החורף, מוסיפים חשיבות. נקיון גמור שורר מסביב ופנים שוחקות לכל.

אמי שלי אומרת, שחן בית דודי בא לו בזכות הדודה פרומה, שהיא גם “בריה” להפליא וגם טובת-לב ונדיבות האדם ניבטת מכתלי ביתו. ועוד אומרת אמא שלי שיש דלות ויש דלות. יש דלות השורקת מכל פינה של הבית; יש דלות צנועה ויעלת-חן, הנחבאת לתוך כליה. דלות צנועה וחסודה היא מעין שבת של עניים. אף על פי כן שבת קודש. וכשם שאין שבת בלי חלה לבנה כך דלות זו לבנה, בניגוד לדלות השחורה המשולה לפת קיבר. וכן יש בה זמירות כבשבת. לא די שהרבונו של עולם ענשני בעוני – מפטירה אמי – אני צריכה להוסיף לו קינות ואנחות? מוטב לו לאַדם שיהיה עני עם זמירות ושירות.

ברם, מה שנעלם מעיני הבריות הזרות מעניו של דודי נחום, אי אפשר שיהיה מסותר בפני, מאחר שאני אצלו בן-בית וקרוא הנני לעתים אל שולחנו לאכול עם בני ביתו מסעודתם שאינה מספקת. סעודת-עוני זו, אף היא נעשית ונערכת ברוב תכונה וחגיגיות כאילו היא סעודת שלמה; מלוה היא רוממות טכס והידור ישיבה. דודי המיסב בראש השולחן משווה בעצם מראהו לשולחן צורת מזבח. הוא בוצע מ“המוציא” לכל אחד מבני הבית הסמוכים אל השולחן, איש לפי מעלות גילו, ומגיש את הפרוסה בהוד של חן כמין נתח שמן.

אין לך ארוחה שאין מקדימים לה צנון כמין פרפרת, זכר למה שעשה ר' יהודה הנשיא בהאריחו על שולחנו את חברו אנטונינוס הקיסר. ואפילו אם הפרפרת היא כל עיקרה של הסעודה, מאיר דודי אליה את פניו ומגפפה ומלפפה בחיוכיו האבהיים, כאילו אין היא באמת אלא הקדמה ותבלין לעורר את התיאבון. כך הוא נוהג שעה שאין על שולחנו אלא מזון של צנון, קל וחומר כשמתלוה לסעודה מרק שקוראים לו “קוליש”, מה גם מרק של עססיות ופולים. אותה שעה מפשיל דודי קצות השפם מכאן ומכאן, משום שהוא מתקין עצמו לאכילה ומסלק מראש כל גורמי הפרעה, ואומר מתוך הרחבת הדעת אל דודתי פרומה: היום את התקנת לנו באמת סעודת מלכים. אמרתי שדודי נחום אוהב הפרזה במקצת, אולם מעיד אני עליו, שבדברי הקילוסין שלו למרק של דודתי פרומה לא היה אף קורטוב הפרזה. כל שכן שאין מטבעו להביע שבח למי שהוא ואפילו לשארו הקרוב ביותר, שאין עמו הסכמה מלאה וגמורה של הלב.

תבשיל זה, שעלה על אותו שולחן-עניים, היה גם בפי הטוב שבמאכלים. אף זכור לי שיצאו לו מוניטין גם אצל רוב השכנות, היוצאות ונכנסות בבית דודתי וטועמות ממנו לעתים כדי כף סמוך לגמר בישולו. יש שהן תמהות ושואלות: מה סממנים שמת לתוך המרק, פרומה, שטעמו ערב כל כך? כמה פלפל! כמה מלח! כמה שומן ומה תבלין אחרים בו? מצטער אני שרוב הקורות מהילדות נשתמרו בזכרוני רק למחצה, או חלום או פתרונו, אם בצורת שאלה שתשובתה נשתכחה אם משהו כתשובה, שהשאלה שקדמה לה ירדה לטמיון. ובפרט זה ודאי הנני נמצא נפסד שלא חקקתי על לוח לבי את תשובת דודתי, שכללה מסתמא הוראות מדויקות כיצד להתקין מאכל מלכים זה. ויתכן כי אף דודתי נהגה דרך כל אמן במקצועו, המגיש לבריות רק את תוצאות מלאכתו, מעשי ידיו להתפאר, מבלי לגלות לפניהם לא את הסממנים ולא את דרכי העשיה שהוא משמש בהם בבית היוצר שלו. נשים רבות ניסו לעשות כמתכונתה ולא עלה בידן. אף אמי האלמנה, שאמנם היתה טורדה בדאגות פרנסה ולא עסקה במעשי-מטבח אלא דרך ארעי, למדה ממנה הרבה שנים כיצד מבשלים מרק בעססיות ופולים ולא השיגה ככל הצורך אמנות זו.

דודתי פרומה ידעה להתקין תבשיל מלא-טעם זה ודודי נחום ידע לאכול אותו בטוב טעם ובכוונה של דביקות, שהוסיפו, ללא ספק, בפי כל המסובים אל השולחן והשותפים לאכילה לווית מתיקות והנאה. כפי מידת הרצינות, שאדם משקיע באיזו עשיה, ארכו של חוט החן המתמשך ממנה על המעשה. ודודי נחום, שהיה נוהג כובד-ראש בכל דבר, נתעטף בחשיבות כפולה ומכופלת שעה שהיסב אל השולחן-המזבח. אותה שעה היה לא רק ראש בית אב, אחד נשוא-פנים בקריה, חסיד מפורסם מעזי-פנים שבדור לבית טולנה, אלא מכהן בקודש ממש. הוא שהיה בעל אופי של חפזון והילוכו מהיר, כמי ששעתו דחוקה לו תמיד, דרכו היה לאכול אט-אט ובמתינות, טעמו ונימוקו: שלא יהיה נראה כגרגרן ושלא להיות כעבד זה המשמש את יצר הרע של אכילה. מסתבר שככל שהמאכל ערב לחכך עליך להיות אטי ומתון באכילתו. והואיל ומרק העססיות והפולים הוא המשובח שבתבשילים, לכל הדעות, הרי שיש לנהוג בו נימוס מהודר שבמהודר ולקיים כיבוש היצר דווקא שעה שהחשק להזדרז ולבלוע דוחק בך לאין שיעור.

בבית עניים זה לא היו מגישים את המזון בצלחת לאיש אלא מעמידים על השולחן קערה אחת לציבור כולו, ואף המרק כך. כיוון שלא יתכן שהכל ישתערו על הקערה בכפותיהם בבת אחת, כאילו, חס ושלום, משול העולם הזה לשדה-קטל, שכל היכול פושט ידו בגדוד וכל הקודם זכה, או למקום של שריפה, שחייב כל אחד להציל מן הדליקה ככל שידו מגעת, על כרחך אתה אומר, שיש לנהוג סדר בהולכת הכף ובהבאתה, איש לפי גילו ולפי מעלתו. מובן: בעל הבית בראש, בעלת הבית לאחריו; לאחר מכן בני הבית, שכל אחד שומר מועדו, להוציא האורח המזדמן לסעודה, שיש לו זכות בכורה לפני האחרון שבבני הבית הקשיש ממנו. וכך קדמה תמיד כפי לכפו של פתחיה בן דודי, שהיה קשיש ממני בשנה אחת.

היטב חרה המעשה הזה לפתחיה, חברי ללמודים ובן-תחרותי למשחקים, שנאנס לפנות לי דרך במשך שנים רבות אל הקערה, אם כי דעתו היתה שאין אני ראוי כלל להינות מזכויות של האורח שכן הנני מצוי בביתם וקרוא לעתים מזומנות אל שולחנם. ומה גם בימים שריח המרק הטוב נודף ובא מן המטבח ואני במתכוון שוהה ומפליג במשחקים בבית דודי נחום עד כדי שכחה, בשביל שאהיה מוזמן לסעודה. אולם גם פתחיה קיבל עליו את הדין ולא היה מוציא הגה של מחאה או מגלה העויה של מורת-רוח במעמד דודי, הנוהג את אבהותו ברמה ובהוד-מלכות.

אויר בית דודי נחום ספוג דרך-ארץ; בחלל הבית מרחפות האותיות דרך-ארץ. וכשהקערה מנדפת את הבלה החם מעל השולחן ודודי מושיט אליה הושטה ראשונה את כפו, משל זו שרביט המלכות בידו, מתמלאים כל הלבבות חדוה שברוממות, שמתלווה לה גם יראת הרוממות, כאילו זה ההבל החם הוא עתר הקטורת והאכילה היא דבר שבפולחן והירידה בכף לתוך הקערה היא מעין עליה לתורה. לאחר עליית הכהן מקבל כל אחד מבני הבית עליה לפי דרגתו, עד שמגיע תורו של הכהן וחוזר חלילה. טכס זה נעשה בקצב מדויק להפליא. זה עולה וזה יורד; זה מתקין עצמו להפלגה וזה עוצר עצמו וכובש כל סימן של קוצר-רוח, עד להרף-עין אחרון משהוא קרוא אל הדוכן. מעולם לא היה מעשה ושתי כפות תתנגשנה זו בזו או שתהא כף משיקה בשפת הקערה קודם זמנה או שיהא מי פוסח בטעות על תורו של חברו. הכל ערוך ומתוקן כמקהלה תחת יד מנצח מנוסה. ויתרון-נוי אוצל למסיבה השקט האופף את הכל, שכן אין מסיחין בסעודה. קל וחומר שאין צוחקין בה, הואיל וממידת דרך-ארץ, שאין בני הבית צוחקים בכלל במעמד ראש המשפחה. אלא שדודי נחום, שאף הוא נזהר מן הדבור בשעת האכילה, מתיר לפעמים לעצמו קריאה של התפעלות בין כף מרק למשנהו: מחיה נפשות! או: טעם גן-עדן!

אותה שעה כולנו רואים בו שליח צבור שלנו הנותן ניב להרהורי לבנו, כי התבשיל היה באמת מחיה נפשות ועד היום לא מצאתי על שום שולחן, שהייתי סמוך עליו, מאכל טעים ומחיה כמותו; לא ראיתי כמדומה עססיות לבנות מבהיקות בלובן כזה ופולים כל כך חלקים, מתוקים ונמסים בפה כשל דודתי. אף לא פגשתי אומן פדגוג בדומה לדודי נחום לנצח בכף על כלל הכפות באופן של מכוון כוונות. יתר-על-כן: סגולה מיוחדת רואה אני בדודי נחום לשלות בכל טבילה של כף מתוך הקערה עססיות, פולים ומרק בשעורים ההולמים זה לזה. כל מה שאני מתאמץ לעשות כמתכונתו איני יכול והריני מעלה בחכתי או עססיות או פולים בשיעור מופלג או נוזל בלבד. אכן, זה כחו של ישוב הדעת שדודי נחום, שהנהו בדרך כלל מהיר-הליכות, נוהג על יד שולחנו; משל כל סעודה היא אצלו סעודת-מצוה.

ג

אין מסיחין בסעודה – עד כאן שעה שהקערה עומדת על השולחן והכף נתונה ביד והפה עסוק באכילה הצריכה כוונה. אבל לפני כן ולאחר מכן מרבים דווקא בשיחה על ענינים שבמוסר ושביראת שמים, שאין לך מקום מתאים להם כשולחן ואין לך זמן הצריך להם כשעה שאדם בא למלא את קיבתו. עם שאתה דואג לצרכי גוף חיב אתה על אחת כמה בשעת מעשה, לשקוד על צרכי-נשמה ולזכור שיש מורא שמים עליך.

רגיל בפי דודי: כשאדם מתפלל צריך הוא לדעת לפני מי הוא עומד וכשאדם אוכל צריך הוא לדעת לפני מי הוא יושב ובמסיבת-מי הוא יושב. במסיבת מי כונתו לומר, שיש להזמין לכל שולחן שאדם סועד עליו גדולי עולם, צדיקים ויראים, בחינת אושפיזין לסוכות, ולומר בשמם דבר תורה או דבור של חסידות בשביל שזכותם תגן עליו, שלא יהא שוקע בתאוות אכילה לשמה.

אין דודי נחום מזמין אל שולחנו חכמי התלמוד, תנאים ואמוראים, או גדולי הפוסקים, שאין תורתו אמנותו ובדברים שאין דעתו חזקה הוא נוהג בענוה ובריתוי; אבל מעלה הוא על ראש שולחנו גדולי היראים, הצדיקים ובעלי המוסר, כגון השל“ה הקדוש, האר”י ז“ל, בעלי ראשית חכמה ושבט מוסר ואין צריך לומר את ר' ישראל בעש”ט, המגיד, תולדות יעקב יוסף, ר' לוי יצחק מברדיצ’ב, הצדיקים מריזין ורב דוד מטלנה וכל הני אנפין קדישין אשר החסידות היא מקור מחצבתם. פמליה גדולה של אישים רמי מעלה ויסודי-עולם, שבמקום שאתה מוצא גדולתם שם גם ענוותנותם ופשטותם ודבורו של כל אחד ואחד מהם הוא פשוט-פשוט, שווה לכל נפש ומובן לכל שכל ונכנס לכל לב. שעה ששמו של אחד מהם יוצא מפורש מפי הדוד פני הדובר מתלהבים וקולו מתלקח ועיניו מתיזות זיקים, כאילו הנה הוא בא אותו צדיק חי, נצב בינינו ומיסב עמנו, אף אוכל מפיתנו ויורד עם כפו לתוך קערתנו. האח, איזו פמליה גדולה של אושפיזין רמים מיסבה עמנו ברוב הסעודות וכמה אמרי-שפר הם משפיעים עלינו.

חושבני כי הישיבה בצוותה עם הנשמות הגדולות של הצדיקים היא שמשרה עלי את השמחה היתירה על יד שולחנו של דודי נחום ומשמשת תבלין-טעם לכל מאכל, אפילו הפשוט ביותר, העולה על שולחן דודי נחום. כשם שעיקר החיות בתורה היא הנשמה שבה, כך כל מאכל, להבדיל, טעמו וכוח המזון שבו הוא הניצוץ הרוחני הגנוז בחובו; ואי אתה יכול להשיג את הרוחני שבדומם, אלא אם כן אתה מודבק תחילה בנשמתו של איזה צדיק – וזו שעומדת לך ומסיעת בידך לעלות ניצוצו. הוי אומר, אסור לטעום מאכל בלי סיעתא של צדיק יסוד העולם. הנה אחד מעיקרי כללותיו של דודי נחום בענין אכילה. מה תימה שמאכלי שולחנו כל כך ערבו תמיד לחכנו? אנו תבלנו את מזונותינו בנשמות, ומה גם בנשמות צדיקים. ואי עוד מאכל תאוה כנשמה?

נשמה בימות החול כך, נשמה בשבתות או בערבי שבתות לא כל שכן. אהבתי לאכול בבית דודי כל ימות השבוע, המעוטף טרדות והדאגות מרחפות בחללו והסעודה קצרה בערך. על אחת כמה וכמה בימי שבת וחג, שמאריכים בסעודה ויש בהם נשמה יתירה ומלאך השבת והחג. טורח נוסף על דודתי פרומה ליתן טעם מתוק ונעים בכל מאכל ומאכל. ויותר מן השבת והחג אהבתי סעודת ערב-שבת וערב-חג. ויקרה לי גם ארוחה בבית דודי נחום אור ליום ו'. ערב שבת קודש, תענוג לראות את דודי נחום בשובו לביתו ביום החמישי של השבוע בין השמשות מן היריד האחרון.

רוב ימות השבוע יושב דודי בעגלות או מכתת את רגליו בהליכה לאחת מן העיירות הסמוכות, כשאין לו שכר עגלה. לפני עלות השחר הוא יוצא לדרך ושב לאחר צאת הכוכבים ועד שהוא מתפלל מעריב וטועם דבר מה ועורך חשבון של יום כמה מכר וכמה קנה, כמה פרוטות הרויח או הפסיד חס ושלום, כמה לוה והחזיר וכמה נשאר חיב, אף מעיין פעמים בספרי-חסידים, משלים שיעור של יום במשניות או ב“זוהר”, הרי קופצות עליו דאגות היריד של יום מחר, המחייבות אותו בהכנות לקראת יום בא. והכנות פירושן שוב ריצה בין השכנים והידידים להשיג הלואות או לטכס איזו קניה בשותפות – סופן שאין הוא שב הביתה אלא לאחר חצות הלילה ואינו מספיק לישון אלא כדי שלש-ארבע שעות ומיד ליקיצה הוא מקבל עליו שוב עול יום חדש: תחילה עול תפילה ועיון בספר ולימוד “חוק” ואמירת “זוהר” כמובן, ולאחר כך עול פרנסה. וכך הדברים חוזרים חלילה. הלא על כן שגור בפי דודתי פרומה: בעלי שלי עושה הכל בחפזון; שאף ישן הוא חיש-חיש.

ענין אחר בערוב יום חמישי. דודי נחום שב מן היריד, האחרון בימות השבוע, במוקדם, על הרוב לפני תפילת מנחה, הן בימות החורף והן בימות הקיץ; ומנהגו שאותו ערב אינו עושה חשבון, אלא דוחה כל חשבונות החולין עד למוצאי שבת אחרי הבדלה. אולם מאותה שעה ואילך הוא יוצא לקבל את פני שבת. מאור ליום ו' ניכרים בפני דודי סימניה של הנשמה היתירה. בערב זה הוא מעיין על הרוב באורח חיים להלכות שבת ובו בערב הוא נותן דעתו מה הם הדברים החסרים בבית לצרכי שבת וכן הוא נותן את עינו הפקוחה על בני-הבית ואף עלי בכללם, אם אני מזדמן ובא אל הבית, לשחרנו מוסר וללמדנו אמונה תמימה והנהגות טובות. בערבי אור ליום ו' עולים על הרוב על השולחן תבשיליה המשובחים של הדודה פרומה שהראשון במעלה שבהם הוא מרק העססיות והפולים. ואם שיחקה לי השעה נתכבדתי בערב זה ללון הלילה בבית דודי ולישון עם פתחיה חברי הנאמן במיטה אחת, בתוך הקיטון המיועד למשכבו.

זכרון העבר, הדופק בי שעה שאני רושם פרקים אלה, ממריצני לייחד מקצת את הדיבור על הלינות האלה בבית דודי נחום, אשר כה שפרו עלי ועל הבקרים שלאחריהן שמנעמיהם שמורים בגנזי נשמתי. מילדותי גדלתי תוך יתמות תחת כנפי אמי האלמנה, אשר בהיותה בת כ"ב נעזבה לאנחות מאבי בחוסר כול וילדים שלושה לה, אני ביניהם הבכור. אוי ליתום; וכפלים אוי לו אם הוא הבכור שבבנים. חלק מהריחיים, שנפלו על צוארי האם, נעמסו גם עלי. ואם אין הוא מושך ממשי בעול הפרנסה הרי חייב הוא בעול גידול האחים והאחיות, היינו, בטיפול בהם ובהשגחה עליהם. מכל מקום מצווה הוא להיות גדול ומבוגר קודם זמנו, להיות ממלא-מקומו עלי אדמות של אותו אדם יקר ומופלא אשר הקדים ועלה לשמים וזנח את אפרוחיו. ונעלה מכל ספק שלא הזניח אותם כלל, אלא משקיף עליהם ממרומיו ארצה ורוחו מרחפת ביניהם, אף שואל דין וחשבון עליהם. בערבים, בערבי החורף במיוחד, אבי המת אינו מת, והריהו מכל מקום בר-מינן, ואם גם אבי הוא זה, עטרת ראשינו, היקר באדם, המזג הטוב, כולו נשמה, כדבר אמי, כיוון שהוא שוכן-עפר ומעורב עם המתים, הרי גם בבואו לפקוד אותנו יתומיו הוא בא מסתמא בלוויית פמליה של רפאים, רוחות או נשמות דאזלין ערטילאין – ובעקבות הרוחות מופיעים גם שדים ולילין.

מה נאמר ומה נדבר? פחדים אופפים את בני משפחתנו המיותמה בערבים בכלל, בערבי-חורף על אחת כמה. רוח שורקת מעבר לחלון; גשמי-זעף טופפים על התריסים; בכי כל היקום עולה באזנינו – ומסביבנו מתים, רוחות ושדים. אנה מפניך אסתר, מלאך המות מלא עינים, המשלח בי את רוחותיו? אמנם, על מתים אין מדברים; על מתים שותקים. אבל השתיקה זרועה אימה והמורא מטפטף מכל העינים, אף מעיני אמא, המתכווצת כמותנו ילדיה לתוך סודרה. משום שאף היא, אמה, רכה וחלשה כמו גוזליה – כך שמנו בפיה.

לפיכך כה טוב וכה נעים עלי ללון בבית דודי, לישון במטה אחת עם פתחיה הקשיש ממני בשנה, להיות נתון בצל קורתו של דודי, תחת חסותו של דודי, שהוא איש חי ורב-פעלים, זריז ותקיף, לו העוז ולו המשרה בביתו ובבית הכנסת ובכל עניני הקהל הוא ראש המדברים וכאשר יגיד כן יקום וכן יהיה. במחיצתו שלו אני יוצא מאזור המתים ומשתכן לבטח בארצות-החיים.

אין זאת אומרת שהלינה בבית דודי פוטרת אותי מלבוא בכל מגע עם עולם הרפאים ועם אותם ברואים ערטילאיים, שאין להם גופים אלא דמות הגופים. כלל גדול הוא: קדמה לשינה בצוותה עם פתחיה שיחה ממושכת על מעשי-נסים, צדיקים ואנשי-מופת, עסקי גן-עדן, גיהנום ועולם התוהו. משל אי-אפשר כלל להתפלל תפילת “המפיל”, שלאחריה נעצמות העינים ללא דחוי, אלא אם כן אתה מפליג תחילה מעולם המצוים הממשיים לסייר בעולם הדמיון, שהוא המעבר בין ההיקץ לבין השינה. כיוון שהתרוממת קצת מעולם של מטה הנך נמסר ממילא בידי הרוחות ונפתחים שערי דמיונך לרווחה ונכנסים שם מתים, שדים וכל הלא-טובים. ומה בכך? הרי בבית דודי אני שרוי, בצל כנפיו של בעל בעמיו אני חוסה וכל אימה לא תבעתני.

אדרבה, שמחה לי לדעת, כי כעת ידי על העליונה לגבי אותם יצורים אימתניים, המפילים עלי את חתיתם תמיד. ולא עוד אלא יש וחש ומרגיש אני שיותר משאימתם עלי מרותי עליהם. הם שמשוטטים בעולם לחפש תיקון ולא אני, בכוחי ובפי לתקן נשמות. אין לך תפילה ואין לך ברכה, אומר דודי נחום, שאינן בוראות מלאך וכל מלאך דרכו לתקן פגם. וישלח יעקב מלאכים אל עשיו – סח דודי מפי איזה ספר של צדיק – וקשה: כלום לא היו ליעקב אנשים שהיה צריך להטריח מלאכים להיות שליחיו? התירוץ: יעקב שלח אל עשיו את המלאכים שלו, שנוצרו על ידי תפילותיו ומעשיו הטובים ואותם מותר היה להטריח. על המלאכים האלה, שנפלו גם בחלקי, גאותי ובטחוני שהם יפדוני מכל רע ומכל צרה יצילוני.

חש אני את משק כנפיהם ממעל לראשי, ותמה אני שבבדידותי בבית אמי, בתוך עיגול היתמות המקיף את משפחתנו העלובה, אין אף מלאך אחד משלי נגלה אלי, ומה גם שאיני מסוגל ליצור מלאך חדש לעת הצורך בכוחותי שלי, שיעמוד לימיני ויגן עלי. אין זאת שאף מלאכים אינם מתחברים אל האדם הבודד והמסכן, השרוי בעצבות של יתמות, ואף דרי מעלה אוהבים דרי מטה כשהם בהמון חוגג. וראיה לדבר, שאף השכינה שורה על הצבור, הבודד במועדו עזוב מאלהים מאנשים וממלאכים. וכדרך שבבית דודי אני מתקרב אל עדת המלאכים, כך לבי נעשה שם גס בשדים ובכל הפמליה של סיטרא אחרא, לילית וכת דילה, משל אין הללו יצורים אימתנים, שדים משחת, הזוממים רק רע, אלא ברואים עליזים חומדי-משובה, לצים, חבריה לבנה, שאינם מתכוונים אלא לשטות בבריות ולבלבל את מוחם. אל תהא שוטה – אומר פתחיה, שיש בו תקיפות של אביו, ולא תיפול בפח. ועוד עצה כנגד תעלוליו של הליצן – אומר פתחיה – הקדם ועשה בדומה למעשי הקונדס שלו. הוא הושיט לך לשון – שרבב אתה כנגדו לשון ארוכה משלו, הוא הצמיח לו קרנים או זנב – התקן גם אתה לך מעין קרן או צורת זנב, ולא עוד אלא כמה וכמה קרנים וזנבות. אף חטוף ורכב על גבי מרדעת עד שיעלה בדעתו לעשות זאת. סופו שהשד יצטרך לחקות אותך – מפני שהשדים אוהבים מאד לחקות את האנשים – ונמצא אתה צר לו צורה ולא הוא לך.

“אנו יכולים לעשות שדים”, לוחש לי פתחיה, שעה שאנו שנינו לחוצים זה אל זה על משכבנו, עייפים ומיוגעים מעמל היום וממתיחותו של כוח הדמיון, עד ששמורות עינינו נדבקות מעט-קט. תגלית זו, שבכוחנו לעשות שדים במו ידינו, אשר נודעה לי מפי פתחיה, מעוררת בי חדוות-השתוממות לא פחות ממה ששימחני דודי נחום בבטחון קולו, כי אף בריאת המלאכים בידינו היא ובמאמר פינו. אמור שם ויש לך מלאך או שד – מפרש פתחיה כדרכו בסיכום קצר ונמרץ את הגיונותיו הארוכים של דודי. ובכן, אנו משננים שמות ישנים ומחברים שמות חדשים של מלאכים אשר כבר היו לעולמים ואשר לא היו עדיין, העומדים ומצפים לצו היוצא מפינו להיבראות. מיכאל, גבריאל, רפאל, סנדלפון, פצפציה, ארכילון, חריקולון, שמירמון, אשילון, יתומיאל ואלמניאל, שרפיאל ואביאל וסנפילון, מטטרון ושלגון, פניאל וגניאל, רחמילון וחכמילון, שמחיאל ועצביאל ושכמותם רבים לאין שיעור. מעלתו של המלאך שאפילו אחרי תפילת “המפיל” מותר לפרוש בשמו. כיוון שעלינו לפני תפילת השינה על האבניים ליצור מלאכים במאמר פינו, שוב אין אנו יורדים משם גם לאחריה ומתוך אמירת מלאכים נדבקות שמורותינו והשינה יורדת עלינו.

למחרת בהשכמה, אפילו זה יום רגיל מימות השבוע שאין בו יריד – ורק בלילה שלמחרתו אין יריד הנני מוזמן ללינה בבית דוד – כל בני הבית, ואף אני בתוכם, הננו נאלצים לקום מעל משכבנו חיש-חיש כמלאכים. איזו עבודה פוריה, שיש עמה ברכה, היא בריאת המלאכים. אי אתה מרגיש כלל בקפיצת הזמן. עלינו על משכבנו עם צלצול השעה העשירית של שעון הקיר – הדוד נחום מקפיד עלינו לקבוע עתים לתורה, להתפלל בשעה קבועה ולעלות על המיטה לא יאוחר משעה עשר. רק המתקנו קצת שיחה, מעט על העולם הזה ומעט על העולם הבא, חזרנו על כמה ספורי מעשיות ברוח או בליצן שנשתכן במרתף של השכן והיה דופק בלילות ומשווע בקול של תינוק; עשינו סיור קל בגן-עדן ולקחנו עמנו לשם בני-לויה בצורת מלאכים, וכשהפמליה נראתה לנו מועטת-אוכלוסים עד כדי חסרון-כבוד יצרנו לנו עדה מכובדת של בני כנף – בעלי שמות מצלצלים – והנה דפק לנו השעון שתים שעות אחרי חצות הלילה. בשתים נרדמנו ובשעה שש עדיין לא העיר השחר – היתה זו תקופת-חורף – כבר נצטוינו על ידי הדוד להתגבר כאריות ולהפסיק בחוזק-יד את חבלי התנומה המדבקים את העינים ומוצצים את הלב.

הדוד נחום גזר ואין לבטל את גזירתו, תרופה בדוקה יש לדוד נחום כנגד המפליגים לתוך השינה מתוך עצלות ופינוק גם בהאיר השחר: מיחם כריסתן יש לו שהוא שופתו לפני עלות השחר. הוא, הדוד, אומר בינתים תהלים, לומד חוק, שונה פרקו במשניות – מעולם לא השכים איש לקום לפניו ואף לא נתאחר לשכב לאחריו. אולם סברה היא שהוא יורד מעל מטתו בסוף האשמורה השניה של לילה. ולפי שאין מדרכו לנמנם אפילו שעה קלה בצהרים – בשום יום מימות החול לא ראיתיו שכוב אלא בצהרי השבת – כיוון שהרתיח המיחם ודודי חלט את התה בקומקום הקטן – חליטה זו, העולה אצלו יפה בטעם ובצבע במידה ששום אחר אינו יכול להשיג דוגמתם, משום שהוא אומן לה כדרך שדודתי מומחית להתקנת תבשילים לסעודת הצהרים – מיד הוא מזעיק את כל בני הבית מקטן ועד גדול להתעורר משנתם הואיל והמיחם הרותח עומד ומצפה להם. וכך מנסר ועולה קולו של דודי נחום בחלל הבית, קול גדול שאינו פוסק, המתגלגל לכמה וכמה בבות ומתלבש בנעימות מרובות: עורו, התעוררו, קומו, פרומה, לאה, חנה, פתחיה – היינו, זוגתו שתי בנותיו ובנו יחידו – ואף אני או אורח אחר מתאכסן בביתו ללינה הריהו מעמיד גם אותנו, כמובן, על הקריאה – עד מתי תהיו עצלים על משכבותיכם? הנה המיחם כבר הרתיח והגיע זמן שתית חמין!

שמא יבקש ויתחנן מי שהוא על נפשו להתיר לו עוד קצת תנומה לא יעלה בידו אלא חרס. אין רחמים לפני דודי בפרט זה, בני הבית מרננים אחריו שאין הוא סובל מראה ישנים לפניו. דודתי פרומה אומרת, שעוד בימים ההם, בהיות ילדיה תינוקות בעריסותיהם, היה הדוד תמיד מזרז ומעורר את הפעוטות או מצפה בקוצר-רוח ליקיצתם. “די לישון” – חוזר ומשנן דודי. אם אין הישנים מתעוררים בו ברגע, וקולו מתגבר והולך עם כל דק ודקה עד שלובש צורה של “ירגזון” וסופו שנפך לצעקה של קריאה לעזרה, משל רעם התחולל או דליקה נפלה בבית.

– עורו, התעוררו, קומו-חיש, עוד מעט וחצות היום – מצהיר דודי, המחמיר תמיד על עצמו ועל אחרים לדבר אמת לאמיתה, אם כי זה עכשיו האיר השחר – לא לישון! – מתרופף לבסוף קולו. ולקול התוף הזה הכל יודעים שאין עוד להשהות אף רגע.

ד

בני ביתו של דודי היו קובלים על צרה זו, שבגלל כוס חמין שעליהם ללגום כל בוקר הם מצווים לחסר עצמם כל ימיהם שינת שחרית, שאין לך שינה מתוקה כמותה. ובמיוחד היתה מתריעה כנגד זה חנה הבת הבכירה. חנה היתה בטבעה רגזנית ומרת-נפש, בניגוד לאביה הער ללא שיעור והמוכן לפעולות והשמח בכל עת ובעל הבטחון. אפילו בשעת צרה היתה היא בעלת רוח הוזה ועצלנית, נוטה לנמנום ושקועה בעצבות ולעולם לא ניחא לה. וכן לא ניכרה בבת הבכירה אף בבואה קלושה מתום הלב ומזכות התכונה של דודתי פרומה המקבלת הכל באהבה. חנה היתה תובענית ופיה מלא ריטון וסופה שהיא הדביקה ברוח המרדות כלפי האיש השורר בביתו גם את יתר בני הבית ויש שכמה מתרעומותיה נפלו אפילו לתוך פיה של אמה הצדקנית.

וכך היתה הברה מתגלגלת בית דודי, שלא בפניו כמובן, שהמיחם הרותח הוא שונאם בנפש. אולם עובדה זו אין כוחה יפה אלא לשמש הוכחה נוספת לכך, שאין שום אדם מקובל ומוסכם על כל בני ביתו, בדומה לכך שאין נביא בעירו, וכן האנשים הקרובים הם שמפרשים על הרוב שלא כהלכה את כוונותינו הטובות ומגלים פנים כסילים במעשינו המחוכמים ביותר.

ביסודו של דבר, לא שימש המיחם בפי דודי אלא אמתלה בלבד. הוא את תאוות השינה שנא בכל מאדו ולא יכול כלכל את ההתפנקות אפילו בצל-צלה. הוא ביקש לראות את בני האדם תמיד ערים, לעולם דרוכים, חרוצים, זריזים, עושים ומעשים. השינה נחשבה אצלו כמקור הבטלה והעצלות בעיניו, מין עבודה זרה. “יצר הרע ישן”, פסק פעם פסוק קצר ונמרץ, שאם לפרשו כפשוטו לא היה נכון כלל וכלל. שכלום יתכן שהוא, בעל הדבר, ישן – והרי עליו נאמר, שלא ינום ולא יישן לעולם ואינו זז אף לרגע מלפתות את האדם לדבר עבירה.

אלא שכוונת דודי נחום היתה לומר, כפי שהוא עצמו הסביר לנו בפשטות שיחו, שמטבע יצר הרע להשתער על האדם ולהסיתו לכל מיני מחשבות זרות ומעשי-תעתועים בשעה שהוא שוכב במיטה. מתפרקד לו האדם על משכבו, מנמנם להנאתו או סתם מתבטל ושולח רסן מעל מוחו החושב ולבו המתאוה ומחשב לו מה אוכל ומה אשתה ובאילו תענוגות אבחר – אותה שעה נגלה אליו היצר הרע כתנא דמסייע. משל הלה בא לקים בו עזוב תעזוב וזורק לו לתוך מוחו כל מיני מחשבות של גאוה ויוהרה ופסלנות ולתוך לבו חשקים מגונים ותאוות נבזות. וכך דרכו של אדם: כיוון שהוא שוכב במיטה הריהו חביב ומרוחם על עצמו ויש לו המית-מעים כלפי עצמו והוא אוהב גיפוף ולטיפה ופינוק. סופו של דבר שהוא שוכח לגמרי שיש בורא-עולם; ולא עוד אלא פעמים מינות מנצנצת בו. השכיבה במטה היא שמוסרת את האדם לרשותה של סיטרא אחרא.

פעם אחת הסביר דודי את צד הסכנה, שיש לאדם השוכב במיטה, בלשון זו: יצר הרע זה תוחבלן הוא ואדיר חפצו להכשיל את האדם ולהתגבר עליו. יכול – הוא תופס את האדם בערפו וסוחבו ישר לתוך החטא; אינו יכול – הוא מערים עליו ומעקיף עקיפין ובא אליו בשידולי-שידולים. דרך משל: מה לך רץ? עמוד קצת ושמע בקולי. כיוון שעמד האיש שוב נטפל אליו אותו שטן ולוחש לו: מה לך עומד? בוא ונשב בצוותה שבת אחים ונשוחח מלב אל לב. גדולה ישיבה שהיא מקרבת את הגופים ואף את הלבבות ומשיאתם לשיחת רעים. משישבו יחד לוחש לו אותו בחור עז ומחוצף-פנים: מה לך יושב? שכב מעט-קט, נוח והרדם או הוי נים ולא נים. ובשעת שכיבתך תור אחרי לבבך ואחרי עיניך וחשוק בעבירה, אין כשכיבה טובה למחשבות זרות.

ואגב, אדם שכוב אינו מזוין עוד במלוא כוח הרצון. קל לו ליצר הרע להתנפל עליו, אם מלפניו ואם מלגבו, ולהכותו שוק על ירך. ועכשיו הגיעו בעצמכם כמה טרחות טורח אותו רשע להביא את האדם לידי שכיבה, שיהיה חלוש כנגדו, וכמה שמח יצר הרע כשהוא מוצא לפניו אדם מלכתחילה מוטל בפישוט ידים ורגלים, מתחמם במיטה ויפה לו. אין זה חסר אלא לחישה אחת והריהו יוצא מיד לתרבות רעה. אכן סכנה בשינה שהיא עלולה, חס ושלום, להוציא את האדם מן העולם. כללו של דבר: מרבה שינה מרבה בטלה והבטלה גוררת הזיה ועם ההזיה באים הרהורים רעים וסוף מעשה רע בהרהורים רעים תחילה. מה תימה אם דודי כל-כך גועש ורועש תמיד: לא לישון! לא לישון, ילדים!

“לא לישון!” שתי מלים אלו מהדדות בחלל ילדותי ומרעישות את נעורי. פסוק קצר זה, שבשחר חיי מתפרש הוא לי כפשוטו, מוסיף תוכן ומחריף במשמעותו במרוצת השנים עד שנפך למעין פתגם-אשכולות, הניתז לכמה וכמה מובנים. הגיעו הדברים לידי כך, שהפסוק “לא לישון” מתמלט מפי דודי לאו דווקא בשעת שחרית כתביעה ליקיצה. אלא הוא מנסר ויוצא מפיו בכל שעות היום, כלל לא על מנת להוריד בני אדם מעל מטותיהם. “לא לישון” פירוש כעת בפי דודי לא להתעצל, לא להתמהמה, לא לעשות באיזו מלאכה באיטיות, לא להסס ולהתישב יותר מדי בדעה, לא להסתכל בצפרים הפורחות, לא להשקע במחשבות, לא להיות אטום-אזנים לדבוריהם של אחרים, לא להיות קשה-תפיסה, לא להתפלפל בהלכה או בכל ענין שהוא, לא להעמיד פני תם, לא לחפש פינה מבודדת מהבריות, לא להתרשל באכילה או להראות סימני בררנות באוכל, מעשה איסטניס, לא לאחר לטבילה למקוה, לא להסיח את הדעת מאמירת אמן לברכה או לתפילה של אחר, כל שכן לא לפגר בעשייתה של מצוה כגון להקביל פני אורח ולקום בפני גדול בשנים, לא ליטול את הידים דרך רישול, לא לבטא את המילים של התפילה בחצי-פה או מתוך גמגום, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא להרהר חלילה אחרי אמונת חכמים ומה גם לגלות נטיה כל שהיא לשאלה בענין מה למעלה ומה למטה ולחקור בכל מופלא.

ואף על פי שהחקירה נכללה גם כן בתוך הסיסמה-האזעקה “לא לישון”, היה דודי נחום טורח לייחד את אזהרותיו הנמרצות כנגדה בכל לשון של חומרה. “לא לחקור” היה הפסוק השני שנשתגר בפיו בלשון גזירה קצרה ואף המונח חקירה היה רחב וכולל הרבה יותר ממשמעו המקובל. החקירה היא שם-דבר למחשבה ולכל צל של הרהור הנחרת לך בפניך. ואפילו אין סימן של הרהור אלא קמט או קמטוט כל שהוא מתקפל במצחך. לימים אין צורך עוד אף לקפל שבעור הפנים בשביל להלשין על הרהורי-לב. כל רגע שאדם עומד סתם ושובת מאיזו עשיה, חזקה עליו שהוא מוטרד בפעולת המוח – וכיוון שהמוח מתחיל לעבוד שוב אין אפיטרופוס לו.

המוח הוא ממזר, כלב שבכלבים, עוכר האדם. לעולם הוא עלול לצאת לתרבות רעה – אומר דודי בלשונו הפסקנית, שאינה מניחה נדנוד ספק בלבך שהדין עמו. לכאורה השכל שלך מתחייב לפעול על טהרת הקודש ולהתפלפל בתורה, אבל בינו לבינו הוא מפליג והולך לשאול תחתיה. אפילו אי אתה חושב כל מחשבה מדעת, אלא עומד לפי תומך ומדמה שאינך מהרהר בכלום, על כרחך אתה מהרהר. וכיוון שניתנה רשות להרהורי-לב יש שהם ישיאוך למינות. אי אתה חש ומרגיש כיצד הרעיון שבך אץ-רץ וכופר, חס ושלום, במציאת הבורא יתברך ובתורה מן השמים.

באמת אמרו: יהודי אסור לו להתבטל במחשבות. יהודי חייב לעשות תמיד. יהודי או שהוא מתפלל או שהוא מעיין בספר או שהוא רץ לקיים מצוה ולהשלים את המנין של מאה ברכות ואחת. בינתים הוא עסוק ומוטרד ואין לו פנאי להרהר בהבלים. יהודי צריך שלא יהיה לו פנאי ושלא תהיה לו שעה לחטוא. יהודי חייב באמונת חכמים. באמונה פשוטה ותמימה הכתוב מדבר. רק התמים משיג את השי"ת. בספר אחד נמצא כתוב, כי בספרד רבים מן החכמים והחוקרים שבבני ישראל המירו את דתם וכפרו באלוהי ישראל ורק היראים הפשוטים והתמימים קדשו את השם. התמים אינו מרבה כלל דעת ואינו להוט אחרי הרהורים. הירא והחרד מתפלל לרבונו של העולם והריהו יודעהו בכל לב; מתעטף בטלית ותפילין, מנשק את המזוזה, קורא שמע, אוכל כזית מצה, אומר דף בזוהר מתוך כוונת הלב – והריהו משיג יסודות העולם. וחביבה לפני הקדוש ברוך הוא מצוה אחת קטנה ופשוטה מתריסר גמלי חכמות. כל מחשבה שאין עמה מעשה היא מחשבה בטלה.

“אבל אתה חושב ומהרהר הרהורים. אתה תמיד חושב ומהרהר הרהורים. אתה גם ברגע זה מתעמק באיזו חקירה!” – זורק דודי כנגדי בתוכחה. אהה, בסתר לבי יודע אני, שדודי כיוון להרהורי לבי. עין צופיה לדוד נחום, חוש בוחן לו. הוא יודע לכוון בדיוק רגע שבו איזו מחשבה מנקרת במוחי בשביל להטיח כנגדי דברי כבושים; הנה אתה בשלך, אתה חושב. מנסה אני להתגונן מפניו ולהערים ולומר, אם כי יודע אני מידת השקר שבדברי: אין אני חושב כלל ועיקר. ובשביל שלא אהיה שקרן גמור אני מאמץ באמת את כוחי שלא להרהר בלא-כלום. אולם את דודי הבוחן כליות ולב אין פוטרים בתירוצים בדויים. הוא מנצחני ואומר: אמנם, ברגע זה גמרת אומר שלא להרהר בשום דבר. אבל אף החלטה זו הרהור היא. אינך חושב מחשבה, אבל אתה תפוס מחשבה. מבלי משים אתה מריץ את מוחך ותוך כדי שאתה משיאני להאמין לך, שאין בך מחשבה זרה, אתה חושב מתחיל לשגות הרהורי הבאי. וכי הרבה צריך אדם להיות אפיקורוס? מחשבה זרה אחת ובהרף-עין הוא נעשה כופר בעיקר.

לא, לא, אין אני מהרהר שום הרהור. מה אעשה והמחשבות נדחקות לי לתוך ראשי על כרחי – עונה אני שתי תשובות הסותרות זו את זו ומרגיש שעל אף הסתירה שביניהן יש בשתיהן גרעין של אמת, הואיל ופעמים יש לי מראה פנים כאילו אני מתעמק במחשבות – והלא משום כן דודי נחום מקפחני בטענה זו ואינו טופל אותה לא על פתחיה ולא על רבים אחרים – ולאמיתו של דבר איני נאחז בשום רעיון של ממש ורק בדמדומי הרהורים העוטפים את לבי ומוחי תפוס חשיבה סתומה שאין לה תוכן ולא צורה. אהה, דודי נחום תופס בי גם את הרעיון המעומעם הזה, שאיני יכול כלל, אף איני מעיז לבטאו.

וכנגדו דווקא הוא יוצא בחרי-אף לומר: ארבעה בנים יש בהגדה של פסח, אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. טוב לחכם. אוי לרשע. אשרי התם. ושאינו יודע לשאול ראוי שנגלגל עליו את רחמינו. אולם מה הדין בחכם העושה את עצמו תם או ברשע המעמיד פנים של שאינו יודע לשאול? כל אחד לפי מדרגתו, בין זו גבוהה בין נמוכה. אולם המחליף בעצמו דרגה בדרגה הריהו שנוא על הקדוש ברוך הוא כצבוע ושקרן.

משאני שומע פסק-דין זה לבי נוקפני, זיעה קרה מבצבצת במצחי ודמעה בגלגל עיני. דודתי פרומה, הנושאת הכל בדומיה ובהכנעה ומהדרת בכבוד בעלה, יוצאת הפעם מגדרה להגן עלי ואומרת: מה אתה אורח ובא על הילד? למה אתה מנקר לו את המוח ומוציא ממנו את הנשמה? רצונך שהכל יתנהגו בכל כמותך?

אולם דודי, המטיף מוסרו לכל, אינו נהוג לקבל מוסר מפי אחרים. אין שעתו פנויה כלל לשמיעת אחרים. כיוון שפסק את פסוקו הריהו נטרד מיד לאיזה ענין שבעשיה, אם לתפלה, ואם לאמירה ב“חוק”, אם לתיקון כלי מכלי הבית, הזקוקים בכל עת ובכל שעה לשיפוץ ואם לשיחה עם שכן הבא לשאול בעצתו או לריב את ריבו של עני וחלש שנעשה לו עוול על ידי התקיף ממנו וכן לעשות משהו לצרכי פרנסתו. אכן, דודי נחום עסוק ומוטרד ולעולם שעתו דחוקה. “אילו היה היום של הקב”ה גדול כפלי-כפלים – אומרת דודתי פרומה – לא היה מספיק לו לנחום שלי. עני הוא בזמן".

ולפי שהוא עני בזמן הריהו זריז ומזרז תמיד אחרים: “לא לישון! לא לישון!” בין זרוז לזרוז הוא משתאה, ומשתומם על הבריות הללו השוהים הרבה שהיות עד שהם עושים איזה מעשה, מתמהמהים והולכים, מאחרים לקום ומאחרים לבוא. הדחיות הללו אף הן ממעשי היצר הרע. אין דוחים את בעל הדבר, אלא את היצר הטוב דווקא. אומרים לו כגון אותו בעל-החוב: לך ושוב. וסוף דבר שפושטים את הרגל. מחמיצים מצוה אחת ומצוה שניה נחמצת מאליה. ומנין לבני אדם אלה כל כך הרבה זמן? חסידים הראשונים היו תמיד לוהטים ובוערים. היצר הטוב דופק להם מלבם. כל החורף הם משתוקקים ונכספים לאכילת מצה וכל הקיץ נפשם יוצאת למצות סוכה. אומרים עליו על רבי לוי יצחק מברדיצב, שכל יום הכפורים היה ממשמש מפעם לפעם את קיבורת זרועו, טופח¹ על קרקפתו, גונח ואומר: יד זו מתגעגעת על התפילין וקרקפת זו מצפה לשל ראש: הוי, רבונו של עולם, הגיענו עד מהרה לזכות שוב במצות תפילין.

טבע צדיקים שהם בוערים בכסופים, ורק אנחנו ההדיוטות איננו חשים ומרגישים שימינו כצל עובר. דבר דודי בלשון “אנחנו” מתוך שבאמת לא הרגיש בעצמו שהוא דוחק ונדחף, אץ ורץ, זריז ומזרז. האם לא נתן דעתו על כך שהוא בפיו מרעיש תמיד את העולם על הבריות “לא לישון”!? או שמא סבור היה לפי תומו, שכל ימיו היה טורד את בני ביתו מעל מטותיהם בשביל להגמיעם כוס תה עם הותיקין? אפשר היה כל כך בהול ומזורז, ששעתו ואף דעתו לא הספיקו כלל להרגיש בבהילותו ובזריזותו. ויתכן כי שעה שהשמיע על החמין נתכוון לפי תומו לזכות את בני ביתו בכוס תה רותח, שנראתה לו סגולת כל חמדה בחיים.

עתים הייתי משכים לקום לפני הכרוז היוצא מפיו להתעוררות כלפי בני הבית. אותה שעה הייתי מסתכל מתחת לשמיכה בהיחבא בדודי העומד מול המיחם הרותח ומבעבע ומעלה אד דחוס וצופה בו להנאתו. אהב דודי את ריתוחו של המיחם וזמזומו. אהב לגמוע מן הכוס תוך רתיחה, ומה שאהב לעצמו אהב גם לאחרים. “תה שאינו רותח, היה אומר, טעמו ריר חלמות”. וכשם שאהב את החום המהביל כך השתוקק אל הקור המקפיא. היה חוזר על פתגמו של אותו צדיק; יהודים קרים, מקוואות חמים; יהודים חמים, מקוואות קרים. הוא אהב כל שהוא עז ובוער ומרעיש. לפיכך היה משמש בעולם זה בכהונת כרוז להרעיש בו לבבות: “לא לישון! לא לישון!”. וכל מי מאתנו שגלה אות מרי או בקש על נפשו מעט תנומה נראה בעיניו מן המתמיהים, מבלה עולם.

ה

פרשתי לפניכם קצות הליכותיו החפזיות של דודי בימות השבוע – ומה דמות אשוה לו לדודי בערב שבת קודש, יום זה שכל כך הרבה עשיות וטרדות קופצות על האדם מישראל עד שאפילו המתונים שבין הבריות אינם מספיקים להשלים את מלאכתם כהלכה עד לפני הדלקת הנרות? אהה, יום ו' של השבוע כל כך דחוק לדודי עד שאפילו יום הששי הארוך נראה בעיניו כיום הששי הקצר. ואם בכל ימות החול מנהגו בפסיעה גסה, הרי בערב שבת הוא ממש משוה רגליו כאילה, עולה הרים ויורד בקעות של מניעות וטרדות, שלא להחמיץ חלילה שום ענין ושלא להסיח את דעתו חס ושלום משום מעשה, הכרוכים בהכנות לקבלת שבת.

הוא עצמו נוהג היה לומר: חייב אדם מישראל להיות מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה לקיים מה שמוטל עליו, להיות גבור כארי וקל כצבי, כאילו הוא עומד לפני קונו ולומר באמת ובלב תמים: שויתי ה' לנגדי תמיד. למה נשתנה יום ששי מכל ימות השבוע? שבכל יום אתה רואה יהודי רץ ואי אתה יודע לאן הוא רץ ולשם מה הוא רץ. אפשר שהוא רץ להרויח פרוטה, לחטוף גמילות-חסד, לעסוק במשא ובמתן, לערוך קובלנה בבית-דין או לכל שאר עניני חולין. ואילו ביום הששי יהודי רץ, חזקה עליו שהוא רץ לקראת שבת מלכתא, להתקין צרכי השבת או להכין עצמו לקבלת השבת. נמצא שבערב שבת אין אדם רץ אלא מן הטרדות; “ובינתים הוא טרוד” – היתה חנה, הבת הגדולה של דודי, ואף גדולה זו לא היתה אותו זמן אלא כבת י"ב – מפרשת את הענין בשום שכל כיד ההיתול הדק שלה, שבו היתה משבררת משחר ילדותה את שקף דיוקנו של דודי נחום, הלהוט והרהוט תמיד ולפום ריהוטו הוא מחפיז גם אחרים.

מכל הלינות בבית דודי קסמה לי יותר הלינה בליל חמישי אור ליום ו'. אותו יום היה הוא מעיר את הדודה פרומה וחנה הבכורה משנתן עד שיכחיל היום, שעה גדולה לפני שפיתתו של המיחם – ורק אותנו הזאטוטים הוא מניח “להתפלש” במטותינו עד שעת רתיחותו של אותו “גזלן” ששימש כל הימים שוט מעורר. וכשאנו נעורים משנתנו מיד ניתלות העינים הנפקחות באש התנור המתלקחת, בתמרות העשן המתאבכות בפיח-פיח מארובת המיחם ובלהבות-שלהבת הניתזות מעיני דודי היוקדות מרוב טירדה ומהומה. היום יום הששי – יום מלא וגדוש פעולה וטיפול, ריצה, מרוצה ובהלה.

שונים ומשונים בני האדם בטבעיהם. הרבה יהודים יש שאצלם דין יום הששי כדין כל יום מימות השבוע. הם מתהלכים בנחת ועושים מתון-מתון. בטוחים הם, כנראה, שמרת שבת צועדת גם כן לקראתם בצעדים מדודים כסבתא זו. יש להם פנאי. יש להם פנאי. אהה, דודי נחום אפילו היה יום הששי ארוך כפלי-כפלים לא היה מגיע בו לכדי רגע של פנאי. אצלו יום הששי משמע שריפה בעולם. העולם בוער כתנור. יום הששי עצמו הוא מין שרף. התעיף עיניך בו ואיננו. ואין לך ברירה אלא להיום גם כן אץ-רץ, לשנס את המתנים מכאור היום ולפעול בכל הזריזות לעבור בשלום את רוב המניעות, הנטפלות כמו להכעיס ביום זה. משום שידוע שבערב שבת נצב כנגדך השטן.

אילו באתי לפרט מהן העשיות הרובצות על דודי בערב שבת תארך היריעה עד בלי די. אין לי אלא לרמוז על מקצתן, ובלבד שתהא הדעת נתונה על כך, שכל עשיה לכבוד השבת חובת גברא היא ואין יוצאים חובת השבת, על אחת כמה לא ידי חיבת השבת, על ידי שליח. כל ההכנות לכבוד השבת דודי עושה בעצם ידיו. את הדגים הוא עצמו קונה ואף ראשית עשיתו של הדג, כגון שחובטים אותו לאלתר ובעוצם-כוח, שתהא הנשמה פורחת מתוכו בבת-אחת על מנת לפנות את מקומה לנשמה היתירה של השבת, הנכנסת לתוכו, מסורה לדודי. הוא הדין קניית הבשר ומליחתו או שחיטת התרנגולות אצל השוחט. פירושו של דבר, שלאחר שדודי שונה את פרקו כרגיל במשניות, ב“חוק” וב“זוהר” ואומר תהלים ומעמדות, החל מאשמורה שלישית של הלילה, ושופת את המיחם ועוזר על יד דודתי פרומה בהסקת התנור בלישת הבצק ובעשיית החלות, הוא יוצא לשוק לקנות צרכי השבת, דגים, בשר, שמן, צנון, פלפל, בצל, נרות, גריסים וכל כיוצא בזה עד לזרעוני חמניות בכלל זה.

יש ודודי משבח את העניים. שלא כעשירים הללו, שיש להם שקים מלאים כל מיני מאכלים בביתם ואף הפרוטה מצויה בכיסם להזמין להם בכל עת ובכל שעה כל אשר תתאוה נפשם. הללו אפילו הם קונים באמצע השבוע צרכי אוכל למען השבת, יתכן שיסיחו כל עיקר את דעתם שהם מקיימים אותה שעה מצווה של שבת. מה שאין כן העניים, שעל הרוב אינם משיגים את הממון להכנת השבת אלא בערב שבת ממש, כשרבונו של עולם רואה שאין עוד ברירה לפניו אלא להמציא להם את מחסורם ומזמן להם ברגע האחרון ממש בדרך נס, אם ריווח ואם גמילות-חסד, את הפרוטות לקניות, הרי על כרחם מכוונים את הלב בכל קניה וקניה למען השבת. הם זוכרים את השבת. ובידוע, אומר דודי, שעיקר מצוות השבת בזכירתה כמה שנאמר: זכור את יום השבת לקדשו.

בו בדודי נתקיים במלואו “זכור” זה, שכן עד היריד האחרון, הגדול שבירידים שבטרוסטינץ השכנה לעירנו, שחל ביום החמישי לעולם אין ידו משגת לקנות דבר-מה בשוק, שאין הוא נצרך לו לאותה שעה ממש. השבת כולה ניזונה אצלו מיום הששי בלבדו. אהה, עתים בכלל ריצותיו ביום הששי היא גם הריצה לגמילות חסד. ברם, גם בלי פרוטה מזומנת הוא מביא הביתה מן השוק ביום הששי בהשכמה כל המזונות הנחוצים לשבת. זה כוחו של דודי בעל הקומה הזקופה והדרת הפנים, שאין מסרבים לו גם בהקפה. וזה כוחו של יום הששי האוצל לפני דודי משנה הוד והדר ומוסיף למצעדו תקיפות ולקולו עוז ועצמה. ניגש דודי אל הקצב למשל ופוסק עוד ממרחק כמה אמות: הב בשר לנחום! – כך בפירוש: לנחום, בלשון נסתר. והרי זה מין כרוז היוצר מפיו של שליט. הכל מפנים לו דרך ביראת הכבוד והקצב מקיף ונותן או נותן ומקיף ללא טענה. בלשון נסתר זו בא דודי לאיטליז, למוכרת הדגים ולחנות המכולת והכל מקבלים אותו בעין יפה אפילו אין בידיו מזומנים. “בכוחה של שבת אפשר להשיג הכל” – אומר דודי נחום. הכל, להוציא מנוחת הנפש.

בערב שבת משול הוא לים גועש. ואף בית דודי דומה אותו יום כערוך על גלגלים. כי זאת לדעת: שלושה הם סוגי המלאכה, שיהודי חייב לעשותם בערב שבת. התקנת צרכי שבת שלא יהיה חסר דבר חלילה מכל מיני המטעמים והמעדנים על השולחן הערוך. הכנת הבית שיקבל צורה של שבת: נקי ומצוחצח ומסודר ומקושט ומעוטף במין פרוכת של שבת החופפת על הכל; ועיקר הכל, הכנת הגוף והכשרת הנפש לקבל את השבת, המלכה נכנסת לנו לתוך הנשמה. הוי אומר: לטהר את הלב באמת ובאמת לקראת השבת, שיהא טהור מכל מחשבה של חולין, מכל טרדה ומכל דאגה. וזוהי הדאגה: לגרש את הדאגה. וזו היא הטירדה: להיגאל מן הטרדות.

כשהיה דודי בא לפרשה זו היה קופץ עליו מין חפזון ותוקפתו מבוכה קשה ואימה ממש נופלת עליו: אוי, אוי, איך לקבל את השבת כסדרה וכהלכתה? איך להספיק לעשות הכל כשורה? ללמוד פרקו של יום, להתפלל בצבור, להסיק את התנור, להביא צרכי אוכל מן השוק, לעזור לדודה פרומה במעשי הבשול לכבוד שבת, להעביר את הסדרה, לחתוך את הצפרניים לפי דקדוקה של מצוה, ללכת לבית המרחץ, לסנן את יין הצמוקים, לכוון את עבודת היום שתבוא לידי סיומה לפני הדלקת הנרות בשביל שההדלקה תיעשה במועדה ללא חשש איחור חס ושלום אף לכהרף-עין, ולא עוד אלא להקדימה מעט-קט ולהוסיף מן החול על הקודש: וקשה ביותר לפקח על טיוט הקרקע בבית, על הטיוט, שיהיה הטיוט – מלאכתה של חנה – נעשה בהידור שבהידור.

כלל גדול הוא בידי דודי: ככל שהמלאכה שאתה עושה לכבוד השבת היא פשוטה וגסה ואף בזויה במחילה, כן יש לעשותה ביתר שקידה ושלימות, ביתר אהבה ודביקות, בחשק גדול, בחשק גדול, בחשק גדול… בחשק של שמחה, להכניס לתוכה נשמה, שתהא נעשית לא בידים בלבד אלא במלוא הלב, וללא קורטוב טרוניה חס ושלום, ומה גם מרירות-נפש ועצבות רחמנא ליצלן. שאם לאו, אתה נמצא פוגע בכבוד המלכה ובא לידי בזויה, ישמרנו אלהים. וכלום יודעים אתם מה זה טיוט הקרקע בערב שבת בעירנו? וכי משערים אתם כיצד מטייטים והטיט הזה ממה הוא מתהווה? הרי זה לא טיט אלא זבל, גלל בהמות, שיירי כל סחי ומיאוס ממחראות בעלי-חיים, מלשלשת צפרים, שיהודים מלקטים בשוקים וברחובות, מלקטם בידים ממש במחילה, צוברים אותם יחד ומערבבים בחול ובמים ולשים זאת בידים, בידים, בידים הענוגות של בנות ישראל.

בבית דודי נועדו למלאכה זו ידיה של חנה הרוגזנית, התובענית, שעיניה תלויות תמיד במרום למעוף הצפרים ובזה היא ללשלשת, שרוחה טווה הזיות, שמבטיה כל רגע פנאי שאינם לטושים למרחקים מציצים בראי להתענג על הדרת-פנים שלה. והיא עושה כל יום הששי במלאכה הזאת מתוך מיאוס וקפידה וטענה ומענה. אולם עיני דודי צופיות עליה ואזניו קשובות לכל ריטון היוצא מפיה לעמוד בפרץ ולזרזה בכפל זירוז על מצוה קדושה ורמה זו שנפלה בחלקה להשפיל שבת על הקרקע, לכרוע בקידה ובהשתחויה לאפר את מראה פני האדמה, שתהא עשויה למשעי מתנוצצת לכבוד השבת. להוציא מן ה“רפש” הזה, שחנה מבטאה אותו בעיוות-פנים ובשאט-שפתיים, חן של שבת, יופי נאצל. מן העז להוציא מתוק.

ואין זו מלאכה קלה להחליק את הטיחה הזאת, שתהא עשויה למשעי ומתנוצצת. לרמות את האדמה, אומר דודי, לעשות משיחה אחת לכאן ומשיחה אחת לשם, להתיז היתוזים בכמה תנופות-יד אפשר ואפשר. אבל מריחה זו אינה אלא חצי המלאכה. את האדמה את מרמה, אבל את העין אי את מרמה ואת הרבונו של עולם כל שכן שאין לסובב בכחש. שום דבר אינם עושים בידים בלבד. את הרצפה, בתי היקרה, ממרחים בנשמה לכבוד השבת. ולא די להשחירה על פני השטח בלבד. יש לסתום כל חור, כל סדק, נקובית כל שהיא בטיט. צריך שהאדמה תהא מרוחה כל השבת, מבהיקה ומתנוצצת, שתהא הרגל צועד עליה מרגישה בטריותה וברעננותה.

אף זו צרה היא בחנה, שחוש הזמן שלה קהה לאין שיעור. דומה שאין היא מבחינה כלל שלזמן יש רגלים. סבורה היא, כנראה, שאף הזמן מתנהג כמוה בעצלתים או שעל עמדו יעמוד. יש שבשעה שלוש אחר הצהרים היא מביעה השערה, שהשעה היא שתים עשרה בערך וכשהיא נקראת ואומרת “רגע, רגע”, אפשר שתתן דעתה עליך מקץ רבע שעה לפחות. הרבה שוקד דודי לפתח בה חוש השעה ולהסבירה כי רגע אינו אלא רגע וזה כיוון שעבר שוב אין לתפסו אפילו רודפים אחריו. אין דודי נמנע, כמובן, מלהוסיף ללקח טוב שבפיו גם שיעור הסתכלותי לדוגמה במו ידיו ומפעם לפעם הוא מתכופף אף משתטח על הקרקע להראות בפועל כיצד עושים מלאכה זו.

העיקר בכל דבר כיצד הוא נעשה. בהתלהבות כל דבר נעשה. באש של התלהבות – ובאש של התלהבות זו בא דודי גם למים, היינו למים שבמרחץ, למים העליונים שעל האיצטבה העליונה ולמים התחתונים של המקוה. מה אוסיף לתאר מראה דודי בבית המרחץ בערב שבת? ציירים גדולים בישראל נזקקו לנושא הזה והיטיבו לתאר את היהודי בעידנא דריתחא שבבית המרחץ, כשהוא מעלה הבל ועולה בעצמו לבחינת אש להבה ומשווע את אושר יהדותו ואת “אשרינו מה טוב חלקנו” ואת “אין כאלהינו” “ומי כעמך ישראל” בתשואות ובהמולות ומגלגל את תפנוקיו הגופניים לעלית-נשמה. אין עוד נופך תיאור שאפשר לשבצו בתוך עטרה זו, שעיטרו אמנינו לדיוקן היהודי המתנוסס כמין אנדרטא של אש. מראה כהן, מראה היהודי הכלל ישראלי מדור ועד דור, המטהר את גופו ולבו בבי-בני בערב שבת. אבל זאת אגיד כי אני הנער היתום, אשר זכיתי לשמש כאחד עם פתחיה בן-לויתו של דודי לבית המרחץ ובראותי אותו בעמידתו הזקופה, התקיפה, האומרת כולה מרות והוד של קהל, שהדליונית שלו נעשתה מאליה תלפיות לכל הדליוניות הצובאות מסביבו ודברו להגביר הבל מתגלגל והולך כצו השלטון, ראיתי את דודי במלוא הדרת פניו והוד מראהו בבית המרחץ דווקא. דומה כאן באין לבושים, כיוון שנתפרשה העצמות הערומה של כל אחד, נתגלתה ביותר מידת האדנות שבדודי שהכל מקבלים עליהם את מרותו ברצון ומייחלים למוצא פיו.

אותה שעה הייתי מתגאה בדודי ורואה בו את הדיוקן האבאי הכולל. משמע: אף לי אב ואיני יתום, דודי זה הוא כל כך תקיף ושופע חסות עד שלא ייצר המקום כלל וכלל גם למעני תחת כנפיו. אותה שעה מדמה הייתי שטיבו של דודי, חקר מהותו, דרכו בעולם וסדר מעשיו נהירים לי כל צרכי, אף מוסמכים ומקובלים עלי. כשדודי צועק “אש, אש”, שעה ששופכים “מים, מים” הרי זה כל כך פשוט ומובן, כשם שפשוט ומובן שהוא שוקד על מלאכתה של חנה בתו בטיוט הקרקע ועונה לעומתה על ריטונה “אוי, רפש, רפש” בהתלהבות של דביקות: “הרי זה זהב, לא רפש, אלא זהב של שבת!” וכשדודתי פרומה האשה הצדקנית, המחרישה כיונה, כדברי אמי, שאינה מעיזה להמרות את פי בעלה, אף היא יוצאת מגדרה בגלל נגישות דודי ומפיה מתפרצת קובלנה: “אבל מה נטפלת לילדה ומאיץ בה ללא שיעור? אכזר שכמותך!” אני בלבי מצדד בזכותו של דודי ומעלה על דודתי כאילו פגעה לא רק בכבודו אלא גם בכבוד השבת. כי דודי הוא שבת. וכשם שהשבת רק מרחפת ובאה, מרחפת ועולה ופורשת כנפיה על כל החול והחולין, ללא אומר, כך דודי אין, דומה, כוח שיכול לפגוע בו, לשרוט אף שרטת כל שהיא ברום מעלתו, שעה שהוא נושא את דבר השבת או שעה שהוא עושה כל שליחות שהיא לשם שמים.

“אש, אש!” – מצווח דודי – אש של שבת, או, טוב, טוב ונפלא. מה מבינים האפיקורסים בטוב טעם הזה? ומה מבינים ה“ארובות בלי בתים” במתק נועם של מצווה? – “ארובות בלי בתים” פירושם בפי דודי המתנגדים הללו שאין בהם אמונה בצדיק חי, שמלאו את כרסם תורה קרה, שרק עשן של פלפול מתמר ועולה מראשיהם ולבם אינו בוער בקרבם. והואיל והם מעיינים, מעיינים ומחקרים ומתפלפלים, הם מתישבים תמיד בדעתם. הם יושבים, משמע, על התורה, יושבים, יושבים ואינם רצים לדבר מצווה, אינם רצים לשום מצווה ואף אינם רצים לקראת שבת מלכתא. במעט ימינו הקצרים הללו אינם יודעים כלל לעשות אפילו קפיצה אחת לקראת הרבונו של עולם, שיהיה הלב שלהם אַץ ורץ לקראת הבורא יתברך, ולהתפלל פעם אחת לפחות תפילה שבכל נפשך ובכל מאודך.

וכשהדיבורים הללו יוצאים מפי דודי פסוקים וחתוכים אני חש בעומק נפשי, כי דבריו הם דברים חיים, נובעים ממקור שכל ואמת, שופעים מעצם מהותו, שכן הם מתקיימים בו, בגופו. דודי המרגיש את קוצר החיים, את קוצר הימים, את קוצר יום הששי, הלוהט ובוער תמיד בכסופים לקראת השבת, המחייבת הכנות נפש ללא גבול ושיעור, מה באמת יעשה ולא יהא עורו בוער עליו בכל יום ששי?

“כל כך הרבה מלאכות עליו לעשות בגופו עד שהוא נכנס לשבת והוא סוף-סוף אינו אלא אדם במספר יחיד ואין שעתו מספיקה לו” – אומרת דודתי פרומה בהיתול מטוב-לב. אולם דבר המעורר בדיחות הדעת אצל זה אפשר שיוציא מן הדעת את חברו. דודי נחום וזוגתו פרומה עם כל שלום הבית השורר ביניהם כמה הם נבדלים זה מזה בסדר מעשיהם ובהלך-נפשם, והפירוד הנפשי הזה מנקר עינים בערב השבת. לאט ובמתינות תעשה דודתי את עבודתה. אולם דודי נחום טורח לאין שיעור, הרים הוא עוקר ממקומם, עד שזוכה לקבל פני שבת מלכתא. בצעדי צב תתנהל דודתי פרומה ועל כנפי נשרים יטוס דודי נחום ושניהם כאחד מגיעים אל שבת. אני שראיתי לעתים תכופות את השותפות הבלתי שווה של הדוד והדודה, ששניהם רצויים בעיני, הייתי משתאה ומשתומם על כך. חן הליכותיה של דודתי עלי; אולם לבו הבוער של דודי סמוך ללבי. דומה שאני מבין שיחו, שומע דופק לבו הנמהר ונושא עמו בסבל היהודי, שכל כך תלי-תלים של מצוות עמוסים על גבו לעשות את רצונו של אביו שבשמים וזמנו אינו מספיק וחייו קצרים ויומו כצל עובר.

אשרי היהודי שיש לו שבת קודש, יום של נופש ומנוחה לגוף ולנשמה, יום שבו אף גלגל העולם חוזר כביכול ביתר מתינות וישוב הדעת, יום שהוא תכלית לעצמו ותכלית הבריאה כולה, יום מכובד מכל הימים, יום שניתן לו ערב להכינו ולעשותו כהלכה. אין תימה שמיד לכניסתה של שבת קודש יהודי משליך מעליו את טרדות החול ואת לבושי החול, ולא זו בלבד שנכנסת בו נשמה יתירה, אלא גם גופו משנה צורה ומתלבש בחיים חדשים. ולא עוד אלא שהוא יוצא כביכול ממלכות הגופים ומתחבר עם יצורים שאין להם גוף ולא דמות הגוף, עם מלאכי עליון. שאילולא המלאך של שבת, המתלווה ליהודי בשעת הכנותיו לשבת ועומד לו בשעת דחקו ומסייע על ידו, לא היה מספיק כלל להשלים את הכנותיו ונכנס חס ושלום לתוך השבת בלי הכנה.

הלא על כן אתפלל בכוונה את התפילה “שלום עליכם מלאכי השרת, מלאכי השרת. מלאכי עליון” במבואי השבת. אנו אומרים “יישר כוח” למלאכים, שאילולא הם לא היינו מגיעים עד הלום. ברם, מי שלא שמע מפי דודי נחום את תפילת “שלום עליכם” לא ראה כיצד יהודי מקיים בכל אבריו ועצמותיו את מוצא פיו. “שלום עליכם” – היה אומר בדחילו, ברחימו, בעוצם הטעמה, בפנים קורנות משמחה ובעינים מתלקחות מאושר ובידים מושטות לקבלם ולחבקם ברוב חביקות ונשיקות. ושוב הוא חוזר ואומר שלום עליכם ובפעם השלישית הוא מטעים שלום עליכם, כשקולו גובר והולך מפעם לפעם.

אולם מה קולו? עיניו הדוהרות-דולקות לקראת הדלת, פניו המתלקחות ונוהרות לשם, אל הדלת, ריכוז מבטו שם, בכיוון ההוא, אל הדלת, ידיו הפשוטות לשם, אל הדלת, ארשת פניו והתמשכות כל עצמותיו לשם אל הדלת, בת-צחוק של אושר המשתפכת על פניו בהסתכלו לעבר הדלת, משל כל ענין המלאכים אינו חזון ומליצה, אלא מראה עינים ממש. הנה הם נצבים על סף הדלת; הנה הם צועדים ובאים; הנה הם קרובים והולכים אל בין זרועותיו הפשוקות; והוא דודי הרואה אותם עין בעין מסביר פניו אליהם בעוצם רגש, מידבק בהם. ברם עם כל התרעשותו למראה שרפי קודש, מלאכי עליון, הוד שלוה מרחף עליו ושחקת-נחת מלפפתו, בדומה לזו המאירה את פני האמן שהשקיע רוב יגיעת בשר ורוח במלאכת מחשבתו עד שהביאה לידי שכלול.

ההכנות לשבת נעשו בידי אדם, אולם רק עם כניסת המלאכים לבית באה יצירת השבת לידי גמר תיקונה. הופעת המלאכים היא עדות שבת. אהב דודי את המלאכים כי הם תמכו את אשוריו וזרוע עוזם היא שהושיעה לו. אהב דודי את המלאכים כי רק בהם בטחון, שאפשר להשלים כל מעשה בעולם הזה. אהב דודי את המלאכים, כי רק הם, המרחפים במרומים, מביאים לנו את השבת ובזכותם אנו יכולים לומר: שובי נפשי למנוחיכי; אהב דודי את המלאכים כי רק הם רצים כל כך מהר כזמן הרץ ומשק כנפיהם בעולמנו השפל הוא שבכחו להחריש את דופק לבבותינו היוצאים בכיסופים; אהב דודי את המלאכים, שכן אהבתנו השלמה נתונה רק לברואים, שיש לנו בהם טביעת-עין ממש. והוא השומע מחשבות היה מעלה על עצמו כאילו הוא רואה את המלאכים בעיני בשר ממש.

דודי אהב את המלאכים ואני אהבתי את דודי. כל אימת שהייתי מסתכל בהליכותיו הייתי רואה בחוש כמה רב הענין לאדם תחת השמים, כמה מרובים המעשים העומדים ומצפים, וכמה נרחב כר הפעולות שאַנו מצווים לתקן אותן, כמה מהיר גלגל החוזר של חיינו, כמה דוהר סוס הזמן במעופו לאין-סוף, וכמה גדול העול המתוק, שאנו נתונים בו, הן עול תורה ומצוות והן עול דרך-ארץ ומעשים טובים והן עול פרנסה לכלכל אשה וילדים ואף קרוב יתום כמוני. אכן, החיים אינם דבר ריק – לקח זה שקבלתי מסדרי יומו של דודי ומכלל הליכותיו הוא שמלא את לבי גאוה ורננה ואת מוחי שפע רעיונות והרהורים על דרכי בחיים האלה ועל הנתיב אשר עלי לפלס לי בעבודת הבורא.

ו

מידת היושר מחייבת להציג נפש במחזה בצביונה לאמיתו, שלא להביא על ידי חסר או יתר בסממנים לידי טעות בעצם מהותה. וכך המידה גם בנפש שלא היתה ולא נבראה אלא בדמיון היוצר – שהרי חובת האמת חלה גם על ספירה שבדמיון – קל וחומר שיש לדקדק בתיאור דיוקנו של מי שהיה חי וקיים בעולם הזה, שלא לעשות ממנו פסל שאינו הולם אותו. דודי נחום היה איש חי בעולם הזה, חי בכוח, חי בהדר, חי באמת ואמונה. באחת מתקופות העתים שבראשית המאה הזאת, בישוב אחד שבישראל באוקראינה הרוסית, היה חי יהודי כזה ושמו ר' נחום אלתר, בעל בעמיו. כשהוא היה פוסע על כברת הדרך שבין ביתו ובית המדרש, דורך על מקלו ותיק טלית ותפילין תחת בית שחיו, היו כל העוברים והשבים מביטים אחריו בכוונת הלב, כי הנה הוא זה ר' נחום, אחד מפני העדה, שכולו אומר דרך-ארץ, עמוד התווך בקהילתו.

עליו נאמר: כזה ראה ותדע מה זה יהודי מגזע היהודים, שנתייחדו בו הרבה מעלות טובות של היהודי היפה. ואילו לפי כל מה שמסופר על אודותיו עד כה אפשר שיהיו טועים ואמרים: אין זה אלא יהודי ירא-שמים בעל צורה מובהקת, החרד לכבוד קונו ומקנא את קנאתו ועל חשבון אהבתו לרבונו של עולם הוא בועט בבריותיו ושונא אדם. אולם לא היה כזאת בקהל יראים בעמנו, מכל מקום יכול אני להעיד כי לא היה כזאת בקהל יראים במקומותינו. ומה גם בעיר מולדתי הקטנה, שכל תושביה מתיחסים זה לזה כאנשים אחים, לא היה כזאת, שאחד יתכבד על פני כל העדה רק בזכות שהוא ירא-שמים, אם אין לו לב יהודי חם, הפועם לאהבת הבריות ולמעשים טובים. דודי נחום שהיה רץ לעשות רצון הבורא, היה גם נחפז לגמול צדקה לבני אדם. לפי עצם טבעו היה מעורב עם הבריות וחי בצבור. דן פרט ככלל ומרומם בפיו ובלבו אחדות ישראל.

הלא משום כך היה נוהג כבדהו וחשדהו בכל תלמיד חכם גדול, שכן הלומדים מתיהרים על הצבור. והוא היה אומר: אוהב הקב"ה את ההדיוטות לא פחות מאשר את הכוהנים הגדולים. ועוד היה אומר: יהודי צריך ללמוד; יהודי מצווה על התפילה, אולם יהודי חייב לעשות מעשים טובים. ואשרי מי שעושה את התורה תפילה, ואף מתפלל על עצמו שלא תזוח עליו דעתו מכל מצווה שהוא עושה. בענין הגאוה היה דודי נחום מחמיר ביותר והיה מדקדק עם המתגאה אף כחוט השערה. וקשה מכל, היה אומר, ענוה פסולה, שהיא סיטרא אחרא של גאוה, טומאה מעוטפת בקדושה. אלא כיצד צריך אדם לקיים את המוטל עליו? בפשטות גמורה כמו שפורע חובו לחברו. לעולם אין האדם נותן, אלא מחזיר מה שהוא חייב.

כלל גדול היה לדודי, שחייב אדם לבחור לו מכלל המצוות מצוה אחת, שהוא מהדר בה ביותר, ללמדך שבעלי-חובות רבים יש לאדם, אבל לעולם אחד יש הדוחק עליו ביותר וחובה להקדימו. כי אם אין לאדם מצוה קבועה להתגדר בה, היה אומר מפי המדרש, מה הנאה יש לו? ואף ר' סעדיה גאון דעתו היא שמי שמייחד לעצמו מצוה אחת להחזיק בה נקרא עובד ה'. ודודי היה להוט ביותר אחר מצות בקור חולים. זו היתה נאה לו לפי עצם מזגו להדריך אנשים, לשקוד על תקנתם, להזהירם ולעודדם ולהכניס בלבם אמונה ובטחון. כלל גדול הוא, כיוון שנפל מי למשכב, בין קרוב ובין רחוק, מיד דודי נכנס ובא אצלו ואומר לו דברי חיזוק.

ראשית דברי החיזוק שהוא מבטל את עצם המחלה בתכלית הביטול. ולא עוד אלא הוא גוער תחילה בחולה ואומר לו: אי לך… שכמותך… שאתה עושה העויות. מצאת לך שעת כושר ליפול למשכב. אם חורף אותה שעה טוען דודי ואומר: השלג בחוץ לבן ובהיר, קור חזק מחיה נפשות – ומה טעם להתעצל כעת במטה? חזק וקום וצא לאויר ותכנס בך נשמה חדשה. ואם קיץ הרי בוודאי שהוא בא בטענה: ימים יפים כפני מלכים שמים בהירים ורוח צוננת נושבת לעתים, רפוי לנפש – קום בן-אדם על רגליך ולך לשאוף אויר טוב. דרך אגב תכנס לבית המדרש, תעיין בספר, תלמד פרק משניות והרי לך סם-חיים. זו לך מסתמא הצטננות קלה, כל אדם ומיחושו, ואין להשגיח בקטנות כאלה, יהודי אסור לו לחלות. אמור שאינך חולה ואי אתה חולה. האם שאלת ברופא? לא היה לך רופא? לא נמצא מי שיזמינהו לכאן, אם רק דבר זה חסר לך הריני ואביאהו. שורת ההגיון שאין מזדקקים לרופא אלא באין ברירה. לעולם אל תשאל את הרופא אלא אם כן שאלת תחילה את החולה. חולה, קום ורפא את עצמך, רצה, רצה נא בהחלמתך – ותחלים לאלתר. והלא ממנו, מהרופא הגדול שבשמים, בוודאי אסור להסיח את הדעת. סוף-סוף יצטרך הבורא יתברך לשלוח לך רפואה שלימה. אם כך התעורר אתה תחילה, והבא להבריא מסייעים בידו. מה? חש אתה דקירה בגב? היכן? כאן… כאן… המותן?

דודי נחום, כיוון שהוא מצוי בבתיהם של החולים הריהו בקי גם במיני המחלות ובטיב הרפואות שיש להגיש להם כעזרה ראשונה. הוא יודע להתקין תחבושת; יש לו יד קלה למרוח את הגוף בחומץ; מכיר הוא בסוגי השיקויים, שהם תרופה כנגד מחלות הקיבה ובני המעיים. אוהב הוא לעשות כל הטיפולים הדרושים, שהם בגדר מומחיותו, בעצם ידיו. הוא מורח, הוא חובש והוא מדביק קרני דאומנא. אלא שסבור הוא שהטוב ברפויים בא לאדם לא בזכות סמי-מרפא, אלא בכוח הרצון, האמונה והבטחון. כיוון שראה באחד שהוא מקטני-אמונה ושמחלתו הביאתו לידי דכדוכה של נפש הריהו גוער בו גערה זו של ר' נחום אלתר’ס. שהכל מכירים בה שתוכה רצוף אהבה; אהבה לפרט מישראל ולכלל ישראל. והכיצד לא יאהב את פלוני ואת פלוני וכל פלוני אם חזקה על כל יהודי, בין שהוא בן עירך ובין לאו, שהוא קרוב לך במשפחה, אם קרוב-קרוב ואם קרוב רחוק כגון שני בשלישי או אפילו שלישי בשלישי.

זה הכלל: כל יהודי הוא בחזקת קרוב. אולם דודי נחשב בצדק בין בני עירנו מומחה לעניני יוחסין ובין כל מידותיו הטובות ראויה מידה זו לייחד עליה את הדבור, שכן ממנה אתה רואה כמה מעורב דודי נחום עם הבריות וקשור בנימים רבות לא רק עם בני עירנו, אלא גם עם רבים מתושבי הערים שבסביבתנו. והלא שרשה של מידה זו נעוץ באהבת הבריות. אכן, דודי נחום היה מעין לוח היוחסין חי. לא זו בלבד שהיה מכיר כל תושב מבני עירנו לפי יחוסו מצד אביו ואמו ואבי-אביו ואם-אמו ועד לסבו של סבו, אלא היה מוכיח בקיאות זו גם ברוב האורחים הבאים לעירנו מהסביבה לרגל עסקיהם. ואפילו בא אחד מעיר רחוקה, שאין לו בעירנו לכאורה כל קרוב ומכר, כיוון שנכנס לבית הכנסת ודודי נחום נגש אליו וכבדו ב“שלום עליכם” ושאל לשמו, חזקה עליו שדודי ימצא לאחר שיח ושיג כל שהוא אותו חוט, שממנו משתזרים ויוצאים יחסי-קריבות אתו או עם מי שהוא מתושבי עירנו.

בעיקרו של דבר, מכיר דודי נחום פנים אל פנים כמעט רוב התושבים של הערים הסמוכות ואף של הסמוכות לסמוכות, שכן אין לך יהודי שאינו מזדמן פעם ליריד – וטביעת עינו של דודי יצא לה מוניטון. אדם שהסתכל פעם בפניו שוב אין צורתו משתכחת ממנו. וכשם שחוש ראיתו מפותח כך כוח זכרונו חזק. תמה הוא דודי שיש אדם שוכח צורת פניו של מי שהוא. קלסתר-פנים של יהודי, שראית פעם בחייך, הכיצד יימחה מזכרונך? משול הפרצוף היהודי לספר קדוש, אף בו חרות שם הויה, הוא צלם-אלוהים. ברם, בספרים הקדושים ההם הגה דודי לא רק בירידים, כי אם גם בכינוסים הגדולים, שהיו מתכנסים לעיתים מזומנות בבית הצדיק מטלנה, בשבתות ובימי טובים, מכל קצוי פלך פודוליה ואף מן הפלכים הרחוקים שבמדינה.

אמרו עליו על דודי נחום, שלא היה חסיד של רבו, שלא היה מכירו פנים אל פנים. כיוון שהכיר פניו הוי אומר שהיה בקי גם בשלשלת היוחסין שלו. מסתבר, שכל המתמחה באיזה מקצוע הריהו נוטה לעשות ענף זה, שהוא עודר בו, למעין ענף הכולל, לייסוד העולם. אף דודי נחום, כיוון שעשה את חוט היוחסין לחוט השדרה של היחסים האנושים, דרך הטבע שהוא שהיה בא לידי הפלגה בענין זה ומותח את החוט מתיחה יתירה משום אהבת הענין והיה גורס יחסי-קרובים אף במקום שאין רגלים להם. דודתי פרומה היתה אומרת, שיש בוראים מלאכים במאמר פיהם והוא מפריח מפיו קרובים. חנה הרוגזנית כל שכן שהיתה רוטנת על מידה זו שבדודי לבדות קרובים מדמיונו. שכן דודי פיו כלבו ולבו כפיו ומה שאומר בפיו הוא מקיים במעשה – ונמצא שהיה מושך ומביא מפעם לפעם קרובים חדשים לתוך הבית – וקרוב בבית טורח לבני הבית; מרוצה ומהומה בבית; דריכת-רגלים על הקרקע, המצריכה טיוט מחודש; ולא עוד אלא שמדרך האורח-הקרוב שהוא דורך ובא דווקא שעה מועטה לאחר הטיוט הטרי.

שאר בני אדם מלגלגים מקצת, שלא בפניו, כמובן, על הרגל זה של דודי לקרב רחוקים ורחוקי-רחוקים ולעשות את כל היהודים מעורבים זה עם זה. אולם אני לבי יודע עד מאד, כי קו זה באפיו חביב ומקובל עלי לאין שיעור. מתגאה אני בדודי שהוא לוח-זכרון חי, ששמו הולך למרחוק. זכרונו הוא בור סיד, שאינו מאַבד אף פרצוף אחד. מרבה הוא קרובים בעולם, קרובים לאחרים ועל אחת כמה קרובים לעצמו. וכל קרוב שלו הוא מדרך הטבע גם קרוב שלי. נעים ונחמד הדבר שמשפחתנו משולה לאילן זה, שענפיו מרובים ומתפשטים בערים רבות. הוי אומר: אף שרשה איתן. והיא שתולה על פני מים רבים והרבה תלמידי חכמים ויהודים עשירים בוודאי מצויים בתוכה. אני מוצא בשפע זה של קרובים פצוי-מה לי היתום, לאחי ולאחותי היתומים ולאמי האלמנה, שנעזבו גלמודים בעולם. לא, אין אנו גלמודים אם הדוד נחום חי וקים; לא כל שכן שאין אנו גלמודים כשהננו, כדברי דודי, אחוזים ומאוחזים בהרבה-הרבה קרובים.

אשרי שר' נחום אלתר’ס הוא דודי, אחי אמי. ולעומת סגולותיו היקרות וגולת הכותרת של סגולותיו להרבות קרובים לנו, מה ערך לקצת מידות משונות שיש בו, שהוא תמהוני, כמשפטה של חנה, שהוא אוהב להאיץ באחרים ולהטיל עלים את מרותו, שהוא תמיד דופק בעניני יראת שמים ומתלקח על כל צעד ושעל באש להבה כלפי המינים והאפיקורסים, הואיל שאין לך אדם שאינו עלול להיות חשוד על מינות.

ספרתי מעט מזער על חולו של דודי נחום ועל ערב-שבתו; אין כוח בקולמוסי לתאר אפילו מקצת מהליכות דודי בשבת קודש. עם שקיעת החמה של יום הששי, משירדה שכינת השבת על עירנו בבית וברחוב ודודי נחום התעטף בזיפיצה של אַטלס שלו ופניו התחילו מבהיקים בזיוה של שבת ושתי עיניו דולקות כאבוקות, משל אף הן נדלקו כנרות של ברכה לכבודה של שבת, וקומתו הזקופה מתישרת לעילא-לעילא. פשטה לעיני אף הבריאה את לבושה הרגיל ונתעטפה באנפין חדתין. עתים אני צופה ורואה כי באמת פנים חדשות לכל: לדודי, לדודתי פרומה, לחנה, ללאה, לפתחיה. לכלי הבית, צללים המרקדים בזויות החדר, קרקע הבית המטויח, לכפת השמים מלמעלה, לחתול השמנמנן הלבן, המנומר נקודות-חן צבעוניות, לגבי הספרים הניבטים מן הארון, הכל נתלבש בנשמה חדשה, ורק אני הנני אני מאז ומשכבר.

אני בפרוס השבת נעשה פגום מאד הואיל ועם נשמתי היתירה עצבות קשה נכנסת ללבי, גלוי וידוע לפני איזה חטא חמור היא העצבות בשבת. לפיכך נפשי מתעטפת במשנה עצבות. עצבות השופעת עלי מתוך חנא דשבתא, מתוך רזא דשבתא; ועצבות על העצבות שלי. חושבני כי מקור עצבותי בשבת היא יתמותי. בשבת הנני מיותם הרבה יותר מאשר בימות החול. בכל ימות השבוע האבות מוטרדים ומעוסקים מחוץ לבתיהם, מי בשוק, מי בחנות ומי מפליג למרחקים, ורק בשבתות כשהכל מסובין אל השולחנות הערוכים איש על מחנהו ואיש על דגלו וכל אב משפחה מכהן בראש – אותה שעה מביט היתום מסביבו ורואה כמה מקופח הוא ביתמותו.

ואני הרי הבכור במשפחתנו ובשבת על יד השולחן שומה עלי בן י' המשרה של ראש הבית. אני מקדש על הכוס, אני מנצח על הזמירות ואני החלוץ להולכת הכף אל הקערה ואחרי מחרים ומחזיקים האחרים. אמי צופה בי לעתים במבטי-חמלה נלבבים, הנוקבים את נשמתי. הרי כאומרת לי: אתה, ילדי, הנך עמוד האש, המהלך לפנינו במדבר הימים להביאנו לארץ שבת הברוכה. אולם, אהה, אני המוציא והמביא את בני ביתנו הנני גופי כושל. גדולה השבת, קדושה ונשאה מכוח הילד שלי. מהי שבתי בלי שמחה? ובי אין שמחה בשבת. מהי שבת בלי אהבת השבת בלב ונפש? חלול היא, ואני איני אוהב את השבת בבית אמי. אדיר חפצי לשבות בית דודי. אולם משאלתי זו נתונה לי רק לעתים נדירות, לאחר הפצרות מרובות שאני מעתיר על אמי לשלחני מהבית.

ברם, גם בבית דודי אין לי נחת שלימה, כי פתחיה המתהלך עמי בכל ימות השבוע לא רק כרע, אלא גם כאַח, ואינו מקפיד כלל שאהיה אף אני חוסה בצל כנפיו של אביו איש המידות ושאהיה קרוב ומקורב אליו ונאחז בידו ונושא אחריו את תיק הטלית והתפלין לבית המדרש וצרור הלבנים, להבדיל, לבית המרחץ, כיוון שנכנסת השבת מיד עינו נעשה צרה בי על שום שגם אני מבקש חלק באביו, שהנהו לפי דעתו, בשבת כולו שלו. אין הוא מניח לי לישא את תיק הטלית בשבת; אין הוא סובל שאהיה אף אני נאחז בידו בהליכתנו לבית הכנסת או נלחץ אליו ומתכנס תחת טליתו בשעת התפילה; אף מלווה אותי במבטי זעם כל פעם שאני על יד השולחן לוטש עיני על פני אביו, ששכינת השבת שרויה עליהם, ושואב מעט נחת מהם; קל וחומר שהוא רוטן ורוגז על זכות הבכורה הניתנת לי, האורח, בהולכת הכף אל הקערה גם בשבת.

אכן. מרגיש אני את יתמותי ביום זה המכובד מכל הימים בהרגשה צורבת את הנשמה ועם שאני צופה בזיו ובזוהר השורים על כל פנים ומהרהר בחמדה גנוזה זו ששמה שבת, העוטה בחינה ובחסדה את הבריאַה כולה ורואה את פני דודי הקורנים מאושר ומגדולה בשמחת השבת, אני מתמלא רחמים אין קץ על אבי המנוח, שנקטף מן העולם הזה בהיותו אברך רך בשנים – בסך-הכל בן כ"ג, אברך מלא וגדוש תורה וחכמה, שבעצם מראהו היה משמח אלוהים ואנשים, כדבר אמי – ואף על פי שהוא חוסה שם במרומים בצל כנפי השכינה אין הוא חי עוד בעולם הזה להיות עמנו יוצאי חלציו ולהתעלס אתנו יחד בחדותא דשבת.

ועד שאני מרחם על אבי כמהה נפשי, כלתה אליו. מתפלל אני להיות עמו במחיצתו. שייעשה נס! אבי יופיע פתע לפתאום לעיני ולעיני אמי, אחי ואחותי, נצב חי: “הנני. גוזלי, אני כלל לא מתי! הנני בבשר ובדם; הנני, אליעזר, שים ידך על ידי, תן מבטך במבטי, ראני-נא עין בעין, פנים אל פנים; הזן עיניך בי ואַל תיפול רוחך עליך, אינך יתום. הב ידך, אחוז בכנף בגדי ונלך יחד ונטוס יחד אל ארבע כנפות העולם; השען עלי, בני יקירי, ונלך יחד ללמוד בבית המדרש. להתפלל בבית הכנסת, נלך יחד בין בני אדם ונטוס יחד בין המלאכים ותחת כנפי השכינה נסתופף יחד. אליעזר בני, אל תתעצב אל לבך. לא שכחתיך; לא שכחתי את אמך הטובה והגלמודה, לא שכחתי את לאה בתי ואת יוסילה בני, לא שכחתיכם, גוזלי. בוא עמי, יקירי”. ואני הולך ומהלך אחריו.

איני קם מעם השולחן, אבל רוחי ישאני אל אבי הלאה מכאן, הלאה מן העולם הזה. אם כי אבי אינו מתהלך בארצות החיים, והרי אני מתהלך עמו בעולם האמת, יכול אני להיות מת לכשארצה. אין הבריות יודעים, כי צפונה בי הסגולה להיות מת. יכול אני להיות קצת-מת ומת הרבה ואף מת מאד. יכול אני להתפשט מגשמיותי, לזרוק מעלי את לבושי, את עורי ואת בשרי ואת עצמותי, להתפורר, להתמוגג. כלתה נפשי. כלתה נפשי, כל חומרי בי נמס. הה, הרגשה זו של התמוגגות, של התכלות אטית ומתמדת, של עליית-נשמה וביטול היש.

כך היה מעשה, בשבתות המעטות שזכיתי להיות קרוא אל שולחן דודי הייתי יושב שם על הרוב מת בצורת חי. העולם מסביב היה הדור-נאה מכדי שאוכל לשאת אותו. השבת הקדושה באורה ובזיוה בלעה מגופי חתיכות-חתיכות; שלהבת הנרות זורמת לתוך עיני ומשתכנת שם, זמירות דודי המתוקות נוסכות בי שכרון עצוב; נפשי מתמוגגת בדמעות ואני מרגיש בחוש כי בית-חומרי מתפורר ואני הולך ונאסף אל אבי. כיוון שתש חומרי איני סופג כמעט את המראות והדיוקנאות הרוחשים מסביב, איני טועם את המאכלים במלואם, איני מצרף את קולי אל המזמרים; יש שהנני נשאל ואיני נענה או מתעורר לאחר מעשה ושואל: מה?

אין הבריות יודעים שיש לי דרך משלי להיות מסולק מן העולם, אם כי גופי אינו טמון עדיין בקבר. הם תמהים עלי. דודי גוער בי ואומר שה“תם” מוזמן לסעודה רק ב“סדר” של פסח, ואלו בשאר ימות השנה אין מקום לתם אצל השולחן. דודתי פרומה, המצדדת בזכות כל אדם מגנה בנועם שיחה ואומרת, שדודי מרעיש את הבית בזמירותיו עד שבאמת אפשר להתחרש לכל הערב.

אולם רק לי גלוי רז זה, שלא רק חרש הנני אותה שעה, אלא גם עיוור ונטול כל רצון לחיות; ולא רק תם הנני; אלא גם בר-מינן פשוט; מה תימה אם גם עכשיו בשבתי אל שולחני. הניצב בחבל עולם רחוק מעיר מולדתי מהלך אלפי פרסאות ובסקרי לאחור כמה שמיטות שנים על אילו שבתות בודדות, שבהן נקראתי לסעודת השבת בבית דודי נחום, איני יכול להחיות בזכרוני שום מראה-נוף של שבת בצל קורתו של דודי, איני זוכר כמעט את פני דודי בשעות ההן ואף איני יכול להחיות בחושי שום טעם מתבשיליה השבתיים של דודתי פרומה. לא אורח חי הייתי לשבת.

לא המתים יהללו ה'; ולא איש המקופל לתוך חזון המות מסוגל לספוג רישומי-חיים עד כדי לרקום מהם לעתיד את רקמת הדמויות, שכבר ירדו לטמיון החלוף. איני זוכר מעשים ודמויות, העוטים נהורא דשבתא, אבל היטב נחרתו בזכרוני כמה אמרי-שפר, שיצאו מפי דודי בנוח עליו רוח דשבתא. וזאת לדעת: לאו שאין מסיחין בסעודה לא היה חל בבית דודי על סעודתא דשבתא. במסיבת השולחן של שבת, פי דודי נעשה כמעין המתגבר והוא עורך לפנינו אחד לאחד עניניו של אדם מישראל בתפילה ובתלמוד-תורה, במידות ודרך-ארץ, באמונה ובבטחון, כפי שהם כתובים בתורה ושנויים במאמרי חז"ל ומשולשים בספרי מוסר ובספרי חסידים ומקובלים על פה איש מפי איש לפי המסורה הקדושה, שניתנה לנו מצדיקים יסוד עולם, ראשונים ואחרונים. כיוון שדוד נחום פותח לדבר הרי קולו מתופף על לבי ומעוררני מתרדימת הרפאים. אני עוזב את אבי בעולם האמת ושב אל החיים להאזין לאמרי פיו. נפלאים כל המעשים בעולם ופלאי הוא גם פשר שיחתו של דודי. דומה שהוא עמד על סף לבי ונגלו לו כבשוני מחשבותי, וכשם שאני חופר וחופר בתוך המות אף הוא פתח את דבריו במות הואיל והוא בא לשוחח אתנו על עסקי אמונה ונחל האמונה מפכה ובא ממקור המות.

וכה פתח דבריו: – רבותינו הקדושים אבות העולם, קדושי עליון, חכמי התלמוד זכותם תגן עלינו, אפילו הזעירא מחבריא שלהם היה בגדר מחיה מתים. באמת אמרו: ראשונים לבם כפתחו של היכל. אולם כל האומר שחס ושלום בדורות האחרונים נסתלקה השכינה מישראל אינו אלא מין ואפיקורוס. תא חזי – היה דודי מתבל את לשונו בשתי מלים אלו מן ה“זוהר” שהוא מצוי באמירתו – השי“ת הבטיח אותנו לפני הסתלקות הנבואה ע”י הנביא האחרון מלאכי כי “אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם”. כשם שהשי“ת הוא נצחי ולא יצוייר בו שום שנוי חס ושלום, כן גם קדושת ישראל היא נצחית וכל אחד מזרע אברהם יצחק ויעקב, המדבק עצמו בחי עולמים, זוכה לרוח טהרה ומחזה שדי יחזה. אנו נמצאים למדים, כי מן היום שעמדו רגלי אבותינו על הר סיני ועד היום הזה לא בטלה רוח הקודש מישראל ואין לך דור שאין בו צדיק הדור, המראה אותות ומופתים להכריז ולהודיע כי אכן יש בורא עולם, המשגיח על הכל, וברצונו הוא משדד מערכות הטבע, בכל עת ובכל שעה. ואם בורא עולם יש, היכי תמצא שלא יהיה צדיק, שיש בו ממידת קונו? ובידוע: הצדיק גוזר והקב”ה מקיים.

מנהג אצל דודי נחום שבשעה שהוא מטיף אמריו הוא תולה את מבטיו לסירוגין בשומעיו ובוחן ובודק כל אחד מהם, אם הוא באמת שם אזניו כאפרכסת וקולט את דבריו בלב שלם ואם אין ניכר בפניו נצנוץ של פקפוק או אפילו היסח-דעת מחמת מחשבה זרה. ביתר התמדה הוא מרתק את קשבי אל דבריו על ידי שממשש את צפונות לבי בעיניו הנוקבות ויורדות, ודומה עלי שהוא מדיח ומשפשף את נשמתי ברותחים ובצוננים כדרך שמדיחים ומשפשפים קרביים ובני-מעיים. לפיכך אין ברירה לפני אלא לפתוח לרווחה את אזני ואף את שערי לבי. וכאילו מבקש דודי להוציא מלבי סברה הפוכה מדעתו הריהו פוסק ואומר:

נמצא כתוב בספר “ברית מנוחה” שהאר"י הקדוש הפליג² בשבחו, לאמר: דורות הראשונים הם חכמים מחוכמים, דורות אמצעים אינם כל כך, דורות אחרונים חכמים מן הראשונים. וטעמו של אותו מקובל אלוקי, שכך הוא בטבע הבריאה, שהיא כמו גלגל החוזר הטעון דליים, המעלים מיים מבאר עמוקה, שהעליונים עולים מלאים, האמצעיים שופכים והאחרונים שואבים ועולים. ורבינו פנחס מקוריץ, זכר צדיק יסוד עולם לברכה, אמר במדרש פנחס בענין ר' אבן עזרא, שהיה טועה הרבה בסברותיו, שיש להביא עליו את המשל באדם המהלך בחושך ורואה מרחוק אור גדול. יש אדם שעיניו חזקות והוא רואה את הדרך לאור הזה. ויש אדם שרגליו חזקות ויכול לרוץ עד סמוך לאותו אור. כך התנאים והאמוראים, שהיו סמוכים לחורבן בית המקדש, היו מסתכלים עדיין לאור בית המקדש, שנסתלק זה לא כבר, הצדיקים האחרונים בדורות הללו הסמוכים לאור המשיח אף הם משיגים את האמת לאור המשיח. אנו מאמינים שהם משיגים את האמת. אף השכל מחייב שהם משיגים אותה, ומה תימה שהם משיגים השגות נפלאות, שהרי אורו של משיח מבהיק והולך ואי אפשר לו לאדם שלא יראה את האור הגדול הזה, אלא אם כן הוא עיוור רחמנא ליצלן. מה שאין כן הדורות האמצעים שהיו רחוקים הן מאור בית המקדש והן מאור המשיח, כגון אבן עזרא וכל חכמי החקירה, הם היו כעיירים המגששים בחושך. ואנו שאיננו צדיקים ואין לנו עינים חודרות לאור שבמרחקים, נאה לנו שיהיו רגלינו לפחות חזקות לרוץ, לרוץ, לרוץ לקראת אורו של המשיח; לרוץ ולא לאחר חלילה את המועד.

סבור אני כי עכשיו נתחוור לי טעמו של דבר, שדודי נחום כל כך בהול תמיד בהילוכו ומהר בכל עשיותיו – הרי זה לפי שהוא אץ ורץ לקראת המשיח. אולם דודי נחום, המחונן כמדומה בסגולה מיוחדת, שמבטו שורה במרוכז בבת-אחת על כמה נקודות, הנתונות בריחוק זו מזו, תפס מיד לפי מראה פני את פעולת המוח בקרבי, אם כי עיניו היו אותה שעה משוטטות לכאורה בכיוון מהופך ממני. לפיכך הטיח כנגדי גערה בעקיפין, בהישירו את מבטו נכחי, לאמר:

וזאת חייב כל יהודי ירא-אלוהים ליתן אל לבו, כי אין משיגים את תכלית האמת לא בשכל ולא בחושים, לא בחקירות מרובות ולא ברדיפה אחרי השגות גבוהות, אלא בתום האמונה ובפשטות הבטחון. זה הכלל: לעולם חייב יהודי להיות מוכן ומזומן בלב ובנפש. לא המחשבות נושאות את היהודי אלא הרגלים. רגלוהי דבר-נש המוליכות אותו אל צדיק הדור הן שמביאות אותו אל מקור האמת. אף המעיין הרבה בספרים עלול חס ושלום להכשל, אלא צריך אדם להסתכל בפני רבו והוא מגיע לאורחא דמהימנותא, כדבר הנביא: והיו עיניך רואות את מוריך.

ועוד נאמר: אם דומה רבך למלאך ה' צבאות קבל תורה מפיו ואם לאו – אַל תקבל. מקדושי עליון, שזכו להגיע למדריגת רוח הקודש, היו שלא נודע כלל ברבים רוב גדלם בתורה ולא נזכר שמם בין בעלי התריסין המתנגחים בהלכה. ויש מהם שחז"ל מסרו לנו אך מעט משיח שרפי קודש אלו, מאמרים מעטים המחזיקים את המרובה, המלהיבים נפשו של אדם לעבודת ה‘. יראים אלה כל עתותיהם היו קודש לה’ בעבודה שבלב, בצדקה ובמעשים טובים. ויתר מכל היתה בוערת בלבם אהבת ישראל והיו משתתפים בצערו של כל אחד מישראל. וכגודל צדקתם ופרישותם כן גודל עניוותם. לפיכך זכו שתהא השכינה שורה עליהם ושכוחות הטבע יהיו כפופים להם ולהם ניתן הכוח לשדד את מערכות הבריאה כל אימת שיעלה הרצון מלפניהם. וראה זה פלא, אף בדורות הקדמונים, בימי התנאים והאמוראים, שכל אחד מהם היה בחזקת מחיה מתים, היה מנינם של בני-עליה, הקדושים אשר בארץ, מעט מאד.

הנה כמה מהם שנזכרו בתלמוד ובספרים הקדושים אבא אומנא – זוקף דודי את האגודל של היד הימנית, בהביאו במנין האצבעות את מספר הצדיקים הגדולים – שזכה לקבל מן השמים בכל יום פתק ועליו ברכת שלום; ואילו האמורא הגדול אביי לא זכה לכך אלא בערב שבת ורבא רק בערב יום כפורים. כשחלשה דעתו של אביי ענו לו, שאינו בעל מידות ומעשים טובים כאבא אומנא. והרי אבא אומנא לא נתייחד כלל בין גדולי התנאים והאמוראים ולא מצאנו ממנו שום מאמר בש"ס.

מי לנו גדול מר' חנינא בן דוסה, שהיה מסתפק בקב חרובין מערב שבת לערב שבת והיה זהיר מאד במצות מעשר, שאפילו חמורו לא אכל בלי מעשר, כלום נחשב בין החכמים עוקרי הרים? אבל הוא לא הוציא מפיו דבר שקר. בשכר זה היה מדעיילי בלא בר לפני מלכא קדישא. גדולי התנאים, כגון רבן גמליאל, שלחו אליו שיתפלל בעדם, וכשהיה מתפלל על החולה היה אומר זה חי וזה מת.

אף רבי פנחס בן יאיר – וכאן דודי זוקף אצבע שלישית וכעת חש ומרגיש אני עד כמה הנני שומע את דבריו בפיזור הדעת, שכן לא נתתי כלל את דעתי על אצבעו השניה, שתלתה על גב חודה את ר' חנניה בן דוסה איש החרובים – לא יצאו לו מוניטון כבעל-סברה, חריף או בקי, אבל לו נחלק הים שלוש פעמים ואמרו עליו שהוא גדול ממשה ושהוא שקול כנגד ששים רבוא מישראל שהקדוש ברוך הוא הבקיע להם את הים פעם אחת בלבד.

וכן חוני המעגל – אני מתגבר שלא להסיח חלילה את המבט מן האמה הסמוכה לזרת – ראש השושלתא הגדולה, שכולם היו יראי ה' ובעלי רוח הקודש, הוא אבי המשפחה היה חי עוד לפני חורבן בית ראשון וכשהיה נכנס לבית המקדש היתה העזרה מאירה, כפי שכתוב בירושלמי, מסכת תענית. ומבני בניו היה חוני המעגל, שמסופר עליו שהיה עג עוגה ועומד בתוכה בשביל להתפלל על המטר. והוא שאמר: “רבש”ע, בניך שמו פניהם אלי שאני כבן-בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול, שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך ותשלח אליהם את הגשם." ובן בנו של חוני המעגל זה היה אבא חלקיה, שהיו שולחים אליו לבקש על הגשם ובן-בתו של חוני המעגל היה חנן הנחבא, שכל פעם שהבריות היו מצפים לגשם היו תופסים ואוחזים אותו בשולי בגדו ואומרים: הב לנו גשם! הרי לפניכם משפחה של יראי ה'; צדיקי עולם, שלא נסתלקה השכינה מעליהם במשך דורי-דורות. אי אתה מוצא מדבריהם בשום משנה או ברייתא.

לבי נוקפני שמא חלילה כלה כבר כל מנין הצדיקים ובעלי מופת הגדולים מן הקדמונים ולא נשאר כלום בשביל הזרת, הואיל ומשפחת חוני המעגל על בניה ובני בניה, שהם שלשלת אחת, נתבצרה כולה על האמה שלפני הזרת. אולם דודי, שיש לו הרגל להסתכל בשעת דיבורו חליפות בפני השומעים במבט חודר ונוקר לתוך הנשמה במחשבה תחילה להתחקות על צמיחת הגרעינים, הנזרעים בלבנו בידו הנדיבה, נזדרז וקלע את דבורו האחרון ישר בפני, בזקפו כנגדי את זרתו: – וחמישי למנין נחום איש גם זו, האי צדיקא, האי חסידא, האי פרישא, שהיה מסתמא גם כן שונה הלכות, אבל לא מצינו שהיה פוסק הלכות, אלא ששמענו את שבחו הגדול, שהיה דורש אתין שבתורה. אולם הוא קידש את שם שמים רק במידה טובה אחת שהיתה בו, שהיה אומר על הכל גם זו לטובה. ולפיכך זכה לחולל נסים ונפלאות אשר עין לא ראתה.

כעת כפף דודי את חמש אצבעותיו, משל זימן כאחד את חמשת גדולי ישראל מזמן בית המקדש ועד לדורי-דורות של אחר החורבן והעמידם בשורה אחת אי-שם מעבר מזה לעולמנו. תלה עיניו למרום כמלווה במבטיו שרפי-קודש אלה המתרוממים ועולים מעלינו לערפלי קדומים וסח בלחש:

היה העולם שמם לאחריהם דורי-דורות. לא אלמן חס ושלום ישראל בשום זמן מיהודים שוחרי-תורה ומקיימי מצוות, מלומדים מופלגים ומשומרי אמונה; היו תנאים ואמוראים, היו גאונים, היו פוסקים ומורי-הוראה, אף יראים גדולים היו, אבל מלאכים שרפי-קודש, קדושי עליון, לא הופיעו עלי אדמות. נפלאים דרכי הבורא, ביקש רצונו יתברך לגנוז את אורו הקדוש לעידן ועידנים ונסתם כל חזון והדורות היו פוחתים והולכים, עד שנתרחם עלינו הקדוש ברוך הוא והאיר לנו את חשכתנו ודרך כוכב חדש מיעקב שהפיץ קרני אורו על פני כל הארץ, הלא הוא ר' ישראל בעש"ט, אור ישראל וקדושו, אריה דבי עילאי שנשמתו הגדולה היא גלגול משל אחיה השילוני. לאחר דורות האמצעיים שהיו שופכים נהפך הגלגל והדליים התחילו שואבים.

רבינו הקדוש הבעש“ט סלל את המסילה לעבודת השי”ת, היא עבודה שבלב, בחינת בכל דרכיך דעהו ועל פלגי מימיו נשתל האשל הגדול, אור עולם, הוא המגיד רבינו דוב בער ממזריץ, זכר צדיק יסוד עולם לברכה. וממנו הסתעפו ענפים ארזי הלבנון, צדיקי הדור, המורים לנו דרך החסידות בקודש. עליהם נאמר מאן מלכי רבנן כי הם המושלים בכל גנזי היראה והאמונה, עליהם נאמר חוסן ישועות עתיך, כי בהם לנו חוסן ומהם לנו ישועה והם יודעי בינה לעתים, הם חכמים ויראים, גדולי דעה, אדירי אמונה, חוזי עתידות וצופים למרחוק וכל היוצא מפיהם קדוש וטהור. לא היו לנו עוד דורות דעה מרובים כדורות האחרונים בישראל, המקבלים שפע מאורו של משיח וכל צדיק הדור הוא גלגול של המשיח, והוא מקרבנו אל ימות המשיח.

אמר לך אדם שהוא מאמין בתורה מסיני, במשה רבינו, בהרמב"ם הקדוש, בתנאים ואמוראים, אבל אינו מאמין בצדיק הדור אשר אורו זורח בימינו, הריהו מין ואפיקורוס… ואפילו הוא יושב יומם ולילה ועוסק בתורה, בדוק אחריו שמא הוא מין ואפיקורוס.

הרמז שבדברי דודי נחום הוא כאן גלוי ומפורש ועוקצו מכוון כלפי דודי נתן, שאף הוא תומך אשורי וחביב ומקובל עלי. ואף הוא מקרבני ומלבבני בנועם שיחו. אלא שדודי נתן הגדול בתורה וביראת שמים אינו כרוך אחרי שום רבי מצדיקי הדור החיים בימינו ובעיני דודי נחום הוא פסול משום שאין לו אמונת חכמים. עוקץ זה המכוון כלפי דודי נתן ננעץ לתוך לבי ואילולא שהייתי מוכן ומזומן מלכתחילה שעם השתלשלות הדברים יזדקר אי שם כמרצע מתוך השק רמז של הוכחה ותוכחה כנגדו, היו פני מחוירים מרוב צער וחרון-אף. אולם צרה צפויה היא חצי-צרה והראיה מראש נותנת לי כוח לכבוש את מרירותי בלבי. ולא עוד שהנני שומע במראה פנים של שקט את המשך דברי דודי נחום, שהם כל עיקרם חידודים-חידודים כלפי דודי נתן, שהנהו מתנגד גמור לדרכי החסידים. מענין לענין בא דודי להסביר מהי חסידות.

החסידות היא אמונה בצדיק שנכללות בו נשמות כל ישראל. על ידי שאדם דבק בצדיק הריהו מתקשר בכל הנשמות של ישראל והוא בא לידי אחדות. החסידות פירושה אחדות ישראל. יהודי יחיד אין כוחו גדול, יהודי אחד אפילו הוא בר רב אשי, גאון הגאונים, גדול בנגלה ובנסתר, ואף ירא-שמים מופלג, אין הוא לבדו עושה מנין לתפילה בציבור; אפשר רק לצרפו למנין, אבל אין עושים ממנו גופו מנין. ואילו עשרה הדיוטות הם ציבור. לפיכך אמרו חכמינו ז"ל: אל יפרוש אדם מהציבור. הא למדת: יהודי העורך התבודדות עלול לבוא, חס ושלום, לידי גאוה כזאת שיראה את עצמו כאילו הוא יחידי בעולם ולא יראה שיש עוד יהודים בעולם. החסידות היא שבת של כל ישראל. ואילו זה עושה שבת לעצמו. ובכן סופו של זה שהוא נופל לתוך גאוה – וגאוה היא עבודה זרה. הא למדת שיכול יהודי עוסק כל ימיו בתורה ואינו אלא עובד עבודה זרה.

אויה, הרמזים שהיו תחילה דקים כמשי נעשים עבים כשקים; תחילה ננעצו מחטים לבשרי וכעת מדקרות חרב. דודי נתן הוא מתבודד; הוא עסוק יומם ולילה בתורה; ועליו נופל חטא חמור ונורא של עבודה זרה. עדיין לא ספרתי כלום על הליכותיו בתורה, ביראת שמים ובדרך ארץ של דודי נתן. על קצות הליכותיו אייחד להלן כמה פרקים מספורי. אולם לפי שעה עדיין אני יושב אל שולחנו הערוך של דודי נחום ושומע שיחתו ונהנה מזיו פניו הבוערים בעוז אמונה ועולה עמו בהתלהבותו אל מפעל הצדיקים החוזים מחזות שדי. כלכל לא אוכל שמטילים דופי בדודי נתן, אולם שני הדודים אינם אוהבים זה את זה. ועל כך לבי דוי ומורתח לקרעים. דודי נחום כיוון שפתח לדבר הריהו מפליג והולך עד שבא לידי הגזמה יתירה, וכך הוא אומר: יהודי המתגאה עד שאינו רואה יהודים חוץ ממנו סופו שיתעלם גם ממציאות השם יתברך ויבוא, חס ושלום, לידי רעיון של כפירה, שהעולם הפקר.

הבעש“ט הקדוש היה אומר: מוטב אהיה בגיהנום ואל אבוא לידי גאוה. ומכל סוגי הגאוות – אומר דודי, משל הוא מתכוון לבתק את לבי לבתרים בחרב לשונו – מאוסה הגאוה של יהודי בר-אורין, הנוטל את התורה הקדושה, כלי היוצר של הקב”ה, שבה נסתכל הבורא ויצר את העולם, טבעת הקידושין של עם ישראל, ועושה אותה קישוט לעצמו. אף היצר הרע נהנה מכך הנאה יתירה ואין לשער עוצם שמחתו – אומר דודי נחום בלחישה כאדם הסח לחבריו על ענין, שפרטיו נמסרו לו ממקור ראשון – כשהוא רואה יהודי בר-אורין וירא-שמים יושב מעוטף בטלית ותפילין והגמרא פתוחה לפניו והוא מתגאה. אותה שעה היצר-הרע שבע נחת ועולה לגדלות ממש. יהודים כאלה – ואני מבין הטעמה זו של המלה כאלה, כגון דודי נתן – דרושים ליצר הרע והוא שמח על כל אחד מהם כמוצא שלל רב.

כיוון שמצא שכזה מיד היצר הרע יוצא במחול ועושה עיגול מסביבו – ודווקא עיגול של יראת-שמים – ואינו מניחו לצאת משם. שהרי גם הוא, היצר הרע, זקוק שיהא היצר הטוב עזר כנגדו והקליפה אין לה חיות בלי ניצוץ הקדושה. ועוד עושה היצר הרע, הוא השטן, הוא סמאל הרשע, ימח שמו, כיוון שהוא מוצא גרעין של קדושה הריהו מזמן לסעודה את כל בני הכת שלו, את כל בני החברה הזאת, את הלא-טובים האלו ואף הני כלבין דחציפין להתענג על המחזה וליהנות מקול התורה ואף לחקות בקול רם את ניגון התורה – דודי לומד תורה בניגון מתוק הממוגג את הנשמה. – רואה הס"ם יהודי בר-אוריון מתנועע בכל גופו על הגמרא עד שמתפקקות עצמותיו – הריהו נותן צו לפמליה שלו להתנועע גם כן בכריעות ובהשתחויות; וכשם שהוא צועק אף הם צועקים “הוי אמר אביי, הוי אמר רבא”. לקול הצעקה והניגון מתכנסים הרבה יהודים, הרואים את המראות ושומעים את הקולות ואף הם נמשכים בלב ונפש מתוך שסבורים בתמימותם, שבקרב יראי ה' הם עומדים, והם בתוך הקליפות עומדים.

נמצא, אותו יהודי למדן לא די שהוא מרביץ תורה לקליפות הריהו מושך ברשתו גם יהודים ישרי-לב ותמימים; חוטא הוא ומחטיא את הרבים. שומר נפשו ירחק ממנו. תמצא לומר: ירבעם בן נבט היה בור ועם הארץ? מה? – ודודי נחום לוטש עלי את מבטו השנון – קא סלקא דעתך ששמו יהיה כתוב בתורה! הוי אומר: למדן גדול היה. אלא מה? יהיר ומתיהר היה על הבריות ומתבדל מקהל בני עמו כדרך המתבודדים המצויים גם בימינו ובמקומותינו. לפיכך העלו עליו שהוא עובד עבודה זרה ומעמיד צלם בהיכל בדומה לכל המינים ואפיקורסים.

ולפי שדודי נחום אינו גורע מבטו הריני חש מחנק; הדמעות מרתיחות את עיני, ועוד מעט קט הייתי מתפרץ בבכי אילולא דודתי פרומה טובת הלב, היודעת תמיד צרת-לב וגוערת בניחותא בדודי: די לך, שבת היא מלהטיף מוסר. מה אתה רוצה מהילד?

ח

אף זה פלא: ספרתי הרבה על טבע דודי והליכותיו, סדריו ומנהגיו, דרכו ביראה ואופן שיחו ולא העליתי קווים של מראהו ומבנהו, קלסתרו ולבושו. חיצוניותו לא הניחה רישומים חזקים בזכרוני. בשמי ילדותי מרחפות דמויות ואין פרצופים, שוקקות נשמות המכהות בזהרן את הגופים, בכל שטחי החיים גבר על מראה עינים הלך הנפש. אין זאת אומרת, שלא היה גלגל חמה מנסר מלמעלה, הזורע אור במושבות הקריה. אבל לא היה זה אור שופע ובא ממרחבים, המשתפך ללא גבול, הואיל וגם הבריאה כולה היתה משתרעת ללא מצרים, אלא היה זה אור נחבא ומגיח חליפות, אור מעומעם, אור הנערב. והעולם היה של אלוהים, כולו מרוסן, כל יום וכל שעה הוא חדש ומתחדש במעשי-בראשית נתון למרותו של הבורא ותלוי במאמר פיו. יסוד-מוסדו אתא קלילא שאין בה ממשות וממילא אין שום ממשות ביקום, אלא במידה ששם ההויה חופף עליה ומשמרה מן כליון. הרים, נהרים, שמים, ימים ויבשות – כולם ניצבים וקימים משום שצלם הנאצל טבוע בחותמם.

מצוקי הבריאה רק הרוח מחייתם; האדם בן החלוף על אחת כמה; השמים מתכסים בעננים; מי הנהר נחרשים קשקשים-קשקשים; אף פני האדם פושטים ולובשים צורה. הם כועסים ושופעים רחמים, צוחקים ובוכים, עוטים יגון ושמחה, מתעטפים בארשות של חול ושל שבת, של טירדה ומנוחה. אולם אותות חיצוניים הם רק תנועות ומראות חולפים. תוכו של האדם במצולות נשמתו ישכון ובמידה שתוכו משתקף כברו אתה יכול להכיר בטביעת עינך את מהותו לאמיתה.

תמצא לומר: אסתכל בפרצוף ואעמוד על טיבו ותבניתו במלואם. לאט לך. מתן-עין אינו מידה בקריה, העינים הללו אי אפשר להעניק להן חירות רחבה. נאמר במפורש: לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. שתי העינים הן שני סרסורי עבירה. יהודי מצווה על הבושה, על הצניעות ועל הענוה. יהודי גדול כך, הילד, היהודי הקטן, לא כל שכן. מימינו לא ראינו מתחצף המישיר את מבטו נכחו. נותנים עין בכוס; נותנים עין באשה; נותנים עין רעה בשל חבר; סתם מתן-עין הוא ענין של גנאי. ישרי-לב ותמימי-דרך משפילים את עיניהם ואינם זוקפים מבט בחוצפה לא כלפי שמים ולא כלפי הארץ.

כיוון שגדלנו בתוך אויר-חיים, הספוג כולו מורא ודרך-ארץ – מורא-שמים ומורא האב כמורא-שמים וגדול כבוד הרב מכבוד האב – לא הסתכלנו בפרצופי הגדולים ממנו בשנים, אלא כדרך שמביטים בפני השמש אגב מצמוץ עינים וצמצום הראיה. ראינו את האור מן הפרצופים ולא את גופם, את מהותם ולא את חומרם.

וכל שאנו חייבים עליו יותר דרך ארץ שלטה בו עיננו פחות. האב לא היה רק גוף פרטי ודמות הגוף, הוא נחזה בצורה האבהית הכוללת בהתלבשותה האדנותית. שמא ראה מי מלך והגיס בו את מבטיו? הוד מלכות עוטה גם את האב. ואני היתום מאב הוד מוראו של דודי עלי, שנתייחדו בו כנגדי מרות האב והרב כאחד. איני זוכר מראה פני דודי. מזגו וסברו נחקקו על לוחות לבי וממנו יצאה עלי השפעה לא תימחה. איני זוכר אם היה גבוה או נמוך, רזה או שמן, שחום או צהוב. רק גוון עיניו זכור לי: גוון כחלחל המשתפך לעתים באדווה של תכלת. הכחלות הזאת נשתמרה בבית הגנזים של נשמתי, משום שהיא היתה שופעת מבעד לצנור המורשה דרך כל צמדי העינים המתנוצצות בבית דודי. פתחיה, חנה, לאה, כל אנשי בית דודי יש להם חלמונים כחלחלים במצחותיהם. כשדודי כועס משחירה הכחלות שבגלגל העין. אף פתחיה כך.

כנגד זה איני יכול להגיד אל נכון מה תבנית היתה לזקנו. סבורני שלא היה ארוך ביותר. שכן קבוע בי רושם כללי: שום קו ותג בדודי לא יצא מחוץ לשורה הבינונית. הרי כל היוצא מן השורה עשוי להתיהר ודודי היה מתמלא חרון-אף בשל כל תנועה יהירה. יהודי שיש לו זקן ארוך למעלה מן המידה הרי זקנו מכריז ומודיע עליו: תנו כבוד לבעל-שער שכמותי. הוא הדין כרסו של אדם נותן קול ברמה: פנו לפני דרך! יש לך זקנים מארכים של היהודים הנראים כביכול כמטאטאים של הרבונו של העולם לכבד ולנקות בהם ממרומי שמיו את האדמה. והרי דודי היה יהודי פשוט השש לעשות את רצון קונו כפי שמצווה עלינו על-ידי אבות-אבותנו ומפי התורה הקדושה. אבל לעולם אינו מתגדל על הבריות, שהוא בין יוצר-משרתיו של אבינו שבשמים.

מטעם זה אני קובע בהחלט. שלא היה דודי נחום איש שפרקו נאה וזקנו מגודל וכרסו מהלך לפניו. הוא היה יהודי פשוט, שאפילו אינו גבוה הוא נראה כבעל שיעור קומה. כיוון שהיה יהודי מעורה בדורות ונוהג לרתק כל חוליה לשלשלת של יחוסין שלא יהיה שום פרט, בין חי ובין דומם, בודד במועדו, הרי השתרע הוא בגופו הקטן לתוך מרחקים קדומים. הוא עמד על גבי סולם-דורות גבוה וממילא היה יהודי גבוה. לי הילד נראה תמיד כקדמון. אני נולדתי והוא היה-היה. על פלגי קדומים שתול גזעו וכלל הופעתו העלה דעת, כי העולם חי וקיים מששת ימי בראשית וכי יש חוט השני השזור ומשוזר בכל הדורות מאדם הראשון ועד ימינו. כענק היה דודי נחום בעיני. הוא העניק גלגל כל האבות על ראשו. אני מימי לא הבטתי למישרים בתוי פניו. ראיתי אותו רוכב ומרחף בתוך חלל של נשמות במרחבי זמנים, אנפין קדישין, אנפין רברבין – כלום גם להם יש חיטוב של קוים ותגים פרטיים?

כנגד זה היו אמריו, פתגמיו, הרגליו ומשפטיו הנחרצים מיני קוי-דיוקן קבועים ועומדים בדומה לתבנית החוטם ולחיתוך השפתיים, למשל. ניתן לומר, כי סדרי-חייו של דודי נחום היו הפנים שלו שאף הם, כפרצופו של בר-נש, שיקפו אל נכון את מלוא עולמו הפנימי. דיבוריו לא נשרו מפיו כעלים נדפים של אילן. הם נחצבו כאבני גזית מבית היוצר של נשמתו. הנני אומר זאת משום שאיני רוצה להשתמש ביחס לדודי נחום הרענן והנפעם תמיד בשיגרה של גלידי-דם מן הנפש. דודי נחום לא עשה שום דבר דרך שיגרה ואף תנועה אחת שלו, ומכל שכן דיבור שלו, לא נסתאבו עד כדי חולין. כשהוא פוסק: העולם אינו הפקר – הרי הדיבור הזה מחלחל ויורד לתוך נשמתך כאילו מלווה הוא רעם. קולו, דבר זה זכור לי היטב, לא היה גבוה, אבל תמיד חזק ומכה על הלב ובן לווי. לקול הרעם היה הברק המתכחלחל שבעינים. העולם אינו הפקר – זה לא היה פסוק בלבד. זה היה דיבור-תמונה ולתמונה פה, חוטם, עינים נוצצות, מצח רחב, היורד בשפועיו לתוך תהומות ההויה. העולם אינו הפקר, כלומר: הר אינו עמק; מים אינם יבשה; לח אינו יבש.

העולם והפקר הם שני הפכים בנושא אחד, שני יסודות הסותרים ומחריבים זה את זה. אמנם, דודי עשוי היה בעוז ההתלהבות לזווג גם שני יסודות המכחישים זה את זה כגון אש ומים; אבל עולם והפקר אינם אש ומים, שכל אחד מהם הוא חומר לעצמו, מהות חוקית לגופה ולפיכך השניים יכולים לעשות פעמים שותפות. עולם והפקר אינם יכולים כלל להיות שרויים לא בצוותא ולא זה בצד זה. אם יש עולם אין הפקר; ואם אתה מעלה, חס ושלום, על דעתך שיש הפקר, הרי העולם לא היה ולא נברא כלל, אלא הכל בטל ומבוטל. לא, לא, העולם אינו הפקר. הוא חי וקיים, אלא דא עקא, שהעולם מסור גם בידי השטן הוא היצר הרע. טבע יצר הרע, שהוא בעל הבית בעולם – ומפני רשע זה יש להיזהר בתכלית הזהירות.

מודה אני ומתודה, שענין יצר הרע, שדודי נחום הרעיש עליו כל כך את העולם, לא היה מוחוור לי כל צרכו. בתום שכלי הילדותי לא יכולתי להשיג מה האימה והפחד מפני יצור רע-מעללים זה ומה טעם דודי נחום מזהיר וחוזר ומזהיר מפניו, כאילו “בחור” זה – כך שמו של השטן הוא יצור הרע בפי דודי – כאילו “בעל-דבר” זה – זה כינויו של “הבחור” בפי דודי – הוא התקיף היחידי בעולם. חכם הוא, גבור הוא, דגול הוא, ואין יכול לעמוד כנגדו. מצטער הייתי גם כן, שדודי נחום המפואר בכל תנועותיו משפיל עצמו עד כדי לצייר בצלם פניו את מראה יצר הרע ואת כלל העויותיו שעה שזה אורב לבן-אדם. הפנים המלכותיות של דודי פתחו שער לפני אותו מנוול ונתנו לו להשתפך לתוכם ולהשחיר את כחלות הזכה של עיניו. דבר זה נחשב אצלי כחילול הקודש.

אבל כך היה. דודי לא חסך שום פעולה, שום העויה, שום מענה-לשון, בשביל לצייר קצות דרכיו של היצר הרע ותחבולותיו. עתים היה גם משרבב לשון ונובח ככלב או צוהל כסוס, שואג כאריה ומהגה כיונה ומעלה מתוך גרונו כל מיני הקולות של בעלי החיים ולובש פרצופים משונים, בשביל להדגים לפנינו את היצר הרע כשהוא נצב חי ומכה בלשון או מושך בפתוייו ובאמרי השפר. דודי לא סבל ליצנות; אבל ביחס לעסקי יצר הרע היה מתיר לעצמו גם חידודים ובדיחות.

כשהייתי מאחר לבוא לבית הכנסת, היה דודי נחום תוקע בי את מבטו ואף משחירו עלי ואומר: סבורני שבאת במאוחר משום שהלכת לאט; והלכת לאט הואיל ולא היית מהלך יחידי. – אלא בלוויתו של מי? – שואל אני. – בלוויתו של היצר הרע – הוא משיב בתום מעושה. בעצם יכולתי לעמוד מדעתי על תשובה זו, אלא שאני הסחתי את דעתי מיצר הרע. דרך כלל אני מסיח את דעתי הימנו. אין בחור זה עומד, לפי השגתי, על הבמה. אין אני תמים-דעה עם דודי נחום, שהוא עמוד העולם ושעיניו משוטטות בכל.

אולם דודי נחום לשיטתו. לא רק עיני יצר הרע משוטטות בכל, אלא גם כל פעם שאתה רואה עיני אדם משוטטות מסביבו – דע לך – שמעשי היצר באמצע, וזה מנהגי שעיני אוהבות לצעוד ואפילו בשעת התפילה, דודי נחום המתפלל בטלית על הראש רואה אף על פי כן מה העינים שלי עושות בשעה זו, והריהו גוער בי לאחר מכן ואומר:

– מה לך שעיניך מטיילות תמיד? את מי אתה מחפש ולמי עיניך צופיות בכל עת ובכל שעה?

ולפי שאין תשובה בפי מפרש דודי ואומר:

– מחפש אתה לך שותף לתפילה. ואיזהו שותף? הווי אומר יצר הרע. כסבור אתה מסתמא, שאף הבחור נפשו חשקה בתפילה, והרי אתה צופה ומצפה אליו.

– אולם דע לך – אמר דודי בפעם אחרת, שעה ששוט מוסרו היה מועף כלפי פתחיה בנו – שיצר הרע אם כי הוא ריק ופוחז הריהו מאחר תמיד במירוצו אליך.

– מאחר? על שום מה? – שאל פתחיה לפי תומו.

– משום שכל פעם שהוא דופק ובא אליך הוא מוצא שבכדי היה נחפז ובא מאחר שאתה עושה יפה את שליחותו בלעדיו.

– אני עושה מעשי היצר? – שאל פתחיה ושני רסיסי דמע נצנצו בעיניו בצפיתו לתשובתו הפסוקה של אביו.

– כן, אתה – ענה דודי בקול הגזירה הקדומה – אתה הנך היצר הרע בעצמו. כך דרכו של יצר הרע. תחלה הוא מפתה את האדם ואומר לו: תן לי ואעבור עבירה. רצה לומר: אין הוא מבקש מן האדם אלא סיוע לדבר עבירה. סופו שהוא פוחז עליו ומצוה: עבור!

אתה שעה פרץ נחשול של דמעות מעיני פתחיה. ואף לאחר שננעלו עיניו, שערי הדמעות, לא חדל לבו מבכי. ידע פתחיה שהוא עלול להיתפס לחטא בפתויי היצר, אבל כעת נודע לו לחרדתו, כי הוא גופו היצר הרע – ודי קצץ ובזיון עליו.

א

דודי נחום, אחי אמי, מצוי בירידים. פושט ידיו בעסקי הקהל, הומה ומהמה ועומד במערכה עם היצר הרע, ואילו דודי נתן, אחי אבי, מובדל לחלוטין מן הבריות, מתמיד בתורה, מרחף בעולם האצילות, שותק גמור, כמעט ואין לו בפיו אלא ניגון. סבתא בריינה אומרת, שנשמתו של דודי נתן, הצעיר בבניה, חצובה מהיכל הניגון וכשיצא לאויר העולם לא געה בבכי, כדרך כל רך הנולד, אלא פצח בזמר – ומאז ואילך הניגון המתוק שופע גנזי נפשו לתוך מעמקיה של התורה הקדושה. אלא שניתנה הרשות לכל עובר ושב לספוג לכשיטה אוזן לחמדת הניגון הזה, הבוקע ועולה מקול התורה. אשרי אוזן שמעה אותו. אשרי כי אני השומע. ואם כי משחר ילדותי ינקתי לתוכי את הניגון דל ניבי לפרשו, הוא עורר בי חלחלות מתוקות וזרע בקרבי תקוות כגחליליות נוצצות ונובלות. הוא שר על הבכי הממלא את נפשי. הוא סלסל ורומם את הבדידות בקרב קהל האנשים, שניתנים לה שילומים בחברת מלאכים ושרפים. הוא פייס וריחם ניחם והבטיח גאולה לעולמים משבי החומר ומכלא היצרים הרעים. אם למיצוי הענין, הרי שעה שאתה מקשיב אל הזמרה בפי דודי נתן הנך חש ומרגיש שהיצר הרע הנהו בטל ומבוטל. דודי אוחז בקרני המזבח של התורה הקדושה ובמחיצתו אין עוד רע אך טוב סלה.

לשנים, משיצאתי מכלל תינוק שאינו יודע לשאול ונמצאתי ראוי לפני דודי נתן לפתוח עמו בשיחה, אם גם קצרה ומעולפת ברמזים, על דברים שבאצילות ושבתיקון הנפש, היה דודי מפתח את לבי בסברה, שהרע בעצם אין לו כל קיום, אף אי אפשר לו שיתקים, בהיותו נמנע המציאות, וכל עיקרו אינו אלא העדר הטוב. ולפיכך אין להלחם כנגדו כל עיקר, שכן על ידי המלחמה בו אתה מגביר את כוחו ומוסיף לו חיות. אי אתה צריך אלא להיות סר מרע וממילא הנך טוב. כי הנשמה, אמר דודי נתן, שהיא חלק אלוה ממעל, מעצם טבעה משתוקקת להידבק במאצילה יתברך, הרי היא אוהבת את אביה שבשמים.

אלא מי מעכב? השאור שבעיסה מעכב. הגוף והמוני תאוותיו מקיפים אותה כעבטיט ומכהים את הדר זיווה, כיוון שאדם משליך מעליו את הבלי הגוף ומשוגותיו ומתלבש באור התורה ממילא יוצאת הנשמה לחפשי ומודבקת ביסודה שלה. משל לצפור זו שנלכדה בפח, שהרוצה לשחררה אינו צריך כלל לקחתה ולהביאה למקומה אלא הוא מוציאה ממלכודתה, פותח את ידו והיא עצמה עפה אל כל אשר ישאה הרוח – והרוח ישאה אל קנה. תאמר: יש להריץ את הצפור, לא, לא, רק לעזבה לנפשה. אף הרץ לדבר מצוה יש שהוא נפסד, אם אין נשמתו רצה מאליה, אלא גוערים בה שתרוץ. לא טוב לאדם להיות אץ ובהול, כנגד זה אף היושב בטל יש שאינו מפסיד כלום; ובלבד שיהא בחזקת סר מרע.

ברם, לא מימרות פסוקות אלו ושכיוצא בהן הן המשפיעות עלי להטותני לנתיב המנוגד לדרכו של דודי נחום. אין לומדים מידות והנהגות מפסוקים, אלא מתוך דביקות באיש, שאורח־חייו נאה ומתוקן בעיניך. ואני בדודי נתן דבק ואותו הנני אוהב. הכל יודעים בו שהוא גדול בתורה ועיני הרואות כמה מתמיד הוא בלימודו. על דודי זה הנני מתגאה בדין ובו הנני מוצא מקום להתגדר כנגד רבים מחברי המתגרים בי שהנני יתום. משול היתום לנטע רך, אומרת סבתי בריינה, שאין גדר מסביבו. כל רגל גסה דורכת עליו. בדוד יש משום סייג וחסות. יודע ומבין אני שלא הרי הדוד כהרי האב. האב הוא מגן ומצודה לילד הנרדף תמיד. הדוד נותן רק חסות מעט. הדוד הוא חצי־אב. שני דודים אינם ממלאים עדיין מקום האב. ומה גם ששני הדודים נבדלים זה מזה מן הקצה אל הקצה. אף על פי כן חם לבי בקרבי מדי אהגה בזכות זו שנתגלגלה לי שיהיה לי דוד חי ומכובד כזה, שהכל צריכים לו בדברי־תורה, והאברכים, הקובעים עתים לתורה בבית המדרש, מצפים למוצא פיו ומבקשים את קרבתו.

מבקשים – אולם אין זה דבר קל להיכנס למחיצתו של דודי נתן ולהיחשב בין מקורביו. אמנם, פנים שוחקות לו והוא נראה תמיד כמאיר פנים לכל. אבל רק מאור פניו לבריות, ואילו הוא עצמו אינו מעורב עם הקהל.

סבתי בריינה אומרת, שבפני דודי דולק נר תמיד, נר נשמה, נר התורה והחכמה. ברם, מוסיפה סבתי, אין זה רק אור המאיר, אלא גם אור המעיר ומזהיר את הבריות, שלא יהרסו לגשת אליו שמא, חס ושלום, יבטלוהו מלימוד התורה.

כבר אמרתי, שאין דודי נתן סובל את המרוצה והמהומה, אלא אוהב מתינות וישוב הדעת. אולם תורה לומד הוא בחינת בכל נפשך ובכל מאודך. הוא שקוע בלימודו בכל רמ'"ח עצמותיו. הוא לומד לאט, אבל בהתמדה, במעט התלהבות לכאורה, אבל בריכוז החושים. יש ואתה יושב בקרבתו שעה, ואין הוא משגיח בך. גופו ישוב, ואילו רוחו ישאהו מכאן הלאה. הוא נוטל את קצה זקנו הקצר ומושכו באצבעותיו, דומה שהוא מושך כל שערה ושערה לחוד ומישרה ומסלסלה ומקרבה אל חברתה ואת חברתה לחברתה ועושה את הזקן כולו כמין גדיל ואוחז את הגדיל בכף ידו ונשמתו בכף הזאת וכל גופו נכרך אחרי המושכות האלה. ואף על פי שהוא נראה לעיני בשרי הריהו כאילו טס למרחוק, ואין עוד בקרבתו ולא כלום מתבנית הגוף, אלא הפעמון הזה, הניגון שבפיו. באמת אמרו על דודי נתן, שאין הוא יושב כלל בבית המדרש בשעת לימודו, אלא בתוך עמקו של הספר הוא יושב. ואמנם, הרואה אותו בישיבתו זו יש וסבור הוא שאותו יהודי למדן שכח עולם ומלואו והחריב בהבל פיו את הבריאה, על מנת להקים ולכונן על משואותיה את הספר. דודי נתן ספרו הוא ביתו ואני הנער היושב נכחו ומקשיב לקול תורתו רובץ על סף ביתו ככלבלב זה, המלקק טיפין מן הים הגדול.

אהבתי כי אשמע את דודי שונה את פרקו; אהבתי את קול דודי הדופק בקרבי מאז עד היום; אהבתי את הדעת כי הנה אני אליעזר, היתום הקטן, יש לי דוד כזה שהתורה פתוחה לפניו ובמלים הקדושות והשופעות חכמה, היוצאות מפיו, הוא קושר אותי בעבותות אל נשמות רבות מישראל בדורות. ממשה רבנו ועד ר' שמעון בן יוחאי, מר' יהודה הנשיא ועד בית־יוסף מחבר השולחן ערוך, מהרמב“ם והראב”ד והרא"ש ועד הפוסק האחרון בהלכה, סובב הולך רוח עמנו ודודי מסובב את הרוח ואני עמו בתוך הרוח. הריני יושב נכחו בשביל להמשיך עלי את מבטו לכשיתרומם ראשו מהגמרא; אפשר גם יסתכל בי אותה שעה. הרף־עין זה שמבטינו נצמדים זה אל זה הוא שעת נחת־רוח לי. במבטו אחזה את נשמתו שמתוך ניגונו הנני מאזין לבת־קולה של התורה. סבתא בריינה אומרת, כי בפני בנה נתן לומדים פשוטו של מקרא כי קרן אור פני משה, אף אני רואה פני דודי כפני החמה, ומתפלל לעתים: ולואי אהיה אני לעומתו בחינת לבנה, כיהושע תלמידו של משה.

כמה מוזר הדבר שאין לי האפשרות להתענג על הדרת פניו אלא במחיצה אחת עמו על ספסל בית המדרש. אין אמי ובני ביתנו מצויים בביתו משום שאין בלבנו אהבה לשיינדל דודתי, מוסכם ומקובל, שדודתי שיינדל עינה צרה באורחים בכלל ובבני משפחתנו בפרט. אפילו הסבתא בריינה מוקירה את רגליה מבית בנה בגלל כלתה. אומרים עליה, שכל פעם שהיא רוצה לזון עיניה במאור פני בנה היא עושה הקפות מסביב לבית המדרש ומצפה לבנה המתמיד שיצא משם בדרכו לביתו. אולם דודי נתן לא רק יושב אלא גם מהלך, על התורה, ואף בדרך הוא שונה את פרקו ושפתיו מרחישות תמיד. וכשהוא שוקע בלמודו אינו רואה ואינו מסתכל בשום צורה. לפיכך יש שהוא עובר על יד אמו מבלי ליתן את הדעת עליה – ואף היא, החוששת לבטלו, חס ושלום, ממחשבותיו בתורה, נמנעת מלעכב את מהלכו.

קנאים ואף דודי נחום, פוגעים בלשונם בדודי נתן, שאינו מקיים מצוות כיבוד־אם אלא בערב יום־הכיפורים, שאותו יום הוא נכנס אצל אמו, הגרה בבית אמי, לשאול בשלומה ולבקש ממנה סליחה ומחילה. אולם סבתי בריינה מבטלת את הלשונות הרעות ואומרת, ששעה שדודי עוסק בתורה פניו דומים למלאך ה' צבאות, והואיל והוא תמיד לומד הריהו מלאך תמיד ומלאך פטור מן המצוות ואפילו ממצות כיבוד־אם. ואם אין שעתו של דודי המתמיד פנויה להסתכל בפני אמו ולפתוח שיחה עמה, כל שכן שאינו נפנה אלי; ואין צורך לומר שאין דודי נכנס עמי בדברים על אודותי או על כל עניין אחר. אהה, יתום קטן הנני ודודי נתן מה אני בעיניו כי ישעה אלי?

דודי לאו; ואילו הסבתא בריינה מסיחה עמי כעם אחד גדול ומבוגר. הרי לא רק נכד אני לה, לפי דבריה, אלא כבן אני לה; תחת אבי המת נתנני לה אלהים. שתי מנורות הדליקה בעולם הזה, אחת כבתה עד שאורה התלקח והאיר לעולם – הלא זה אבי, הבושם הטוב, שנקטף באיבו ועדיין לא נתפרסם שמו וטיבו. דודי נתן הוא המאור השני – יחיהו השם ויקימהו ויהיה אור מבהיק והולך עד מאה ועשרים שנה. כל זמן שהמאור הזה מפיץ את נגהו בעולם הזה אין עליה אימת הגיהנום בעולם הבא; אף רגבי עפרה ימתקו לה. אין היא מבקשת אלא להסתכל מזמן לזמן בפניו המאירות של בנה היקר, האחד מן השניים שנותר לה בחיים.

אהה, מיום שנכנס בנה הצעיר לחופה – אבי עליו השלום היה הבכור – לא הסתכלה עוד בפניו הבטה ממושכה, שיש בה כדי להשביע; רעבות וצמאות עיניה לקלסתר דיוקנו ואינן יכולות להשיגו. מן הסתם חטאה נשמתה לרבונו של עולם ולא זכתה שתהא שרויה בצל קורתו של בנה החי, לא זכה גם בנה לבת־זוג טובה ורחמנית כדרך שזכו אחרים, הדוד נחום, למשל, שיש לו אשה טובת־לב. מזל, מזל. גורלו של כל תכשיט ליפול בידי אשה רעה. לא זכה בנה היקר, לא זכה. לפיכך אין אנחנו גרים בביתו. והלא נפשנו קשורה בנפשו – מפטירה סבתי. כאילו סוף פסוק שלה משתלשל ויוצא מכלל דיבורה שקדם לזה.

משתתף אני בלב ונפש בצערה של סבתי, שנמנע ממנה לחסות בצל קורתו של בנה מחמדה ולהשביע את עיניה בזיו הצחצחות מפניו. אף שפר עלי ניבה התופס לשון רבים “אנחנו גרים” ו“נפשנו קשורה בנפשו”. מתוך גרונה מדבר גם אני. אני וסבתי אוהבים את דודי נתן אהבת נפש. אני וסבתי שרויים בצער על רגש הגירות שמעוררת בנו כל דריסת־רגל בבית דודתי שיינדל – ולפיכך איננו פוקדים את הבית הזה אלא במקרים יוצאים מן הכלל. ואשר לאהבה השזורה בינינו לבין דודי נתן, הרי יש להרחיב את משמעו של “אנו” ו“אנחנו” ולכלול לתוכו גם את אבי עליו השלום, שעל כל ענין שבעולם אני וסבתי מביאים גם אותו בחשבון, כאילו עודנו מתהלך בארצות החיים.

על כל ענין כך – קל וחומר כשהמדובר הוא בעסקי־הלב שבינינו ובין דודי נתן. סבתי אומרת, כי אהבה כזו שהיתה שרויה בין שני האחים, אבי עליו השלום ודודי נתן, יבדל לחיים ולאורך ימים, לא היתה עדיין מיום שהעולם קיים. כל מי שראה את שני האחים האלה בצוותא, צמד־חמד זה, ראה בעליל מה משמע נפש קשורה בנפש. הם אהבו זה את זה משום שהבינו זה את זה והם הבינו זה את זה משום שאהבו זה את זה. ואהבה, אומרת סבתי, גם המות אינו מכבה אותה. המות מפריד רק את הגופים – אבל כלום יש לו שליטה גם על הנשמות? ושתי נשמות הטועמות זו את מתקה של זו, מה משמע שהן נפרדות זו מזו? כלום חדלו לתת את מתקן אחת לרעותה? הגופים אוכלים עד שמשביעים; אולם נשמות רעבות וצמאות לנצח. לפיכך שנים שאהבו זה את זה צמודים זה לזה לעולמים והנאהבים והנעימים בחיים ובמותם לא יפרדו.

והואיל ואבי זכרונו לברכה יצא מן העולם הזה ועיניו אינן מאירות עוד להסתכל בפני דודי. אחיו האהוב, יש בי תשוקה כפולה ומכופלת להצמיד את מבטי אל דיוקנו של דודי, שעה שפיו מזמר את התורה

ושהתורה נהפכת בפיו לתפילה. אני מסתכל בו ואוהב אותו. אני מסתכל בו בעדי ובעד אבי עליו השלום; אני אוצל לו את אהבתי בשמי ובשם אבי, לבי מלא אהבה אליו כשם שפיו מלא שירה ומוחו שכל וחכמה. כיוון שאין סבתי יכולה לשבת כמוני על ספסל בית המדרש נוכח בנה הרי אני סופג ניצוצות מקרני פני דודי לתוך עיני בשפע. בשביל שלאחר כך תביט סבתי בפני ותשאב משם אור־נוגה של דודי. אני מביא עמי הביתה, אל סבתי, לב שופע אהבות, בוער בלהבת התשוקה לאהבה, לב מלא שמחה וששון, כי יש לי דוד כזה והוא בן הסבתא שלי, היא אם אבי עליו השלום השוכן בגן עדן.

ב

איני זוכר אימתי צמחה בלבי אהבה עזה זו לדודי נתן כמהות חיה, היונקת מתהומה של נפש ומיסוד הדעת כאחד. זריחתה קדמה לעליית אור הדעת בקרבי. במידה שהיא צמחה בי אני צמחתי בה, גדלתי מתוכה ויותר ממה שעטרה את שחר חיי ככתר שימשה בסיס לו. כיוון שנתחנכתי על ברכי סבתי־אומנתי – ספגתי מתוך צללי חיי המוקדמים שני שמות, שיצאו בנשימה אחת מפי הנפש הקרובה לי ביותר. מעוטפים אהבה והערצה ללא מצרים; אבי ודודי, שני אחים וידידי נפש, שני בנים שהם צמד אבני־חן. אבי מת עלי טרם ידעתי להבחין צורה.

שבעה בנים היו לסבתא. חמשה מהם מתו בילדותם. מת גם אבי. זהו אסוני ועלבוני – ואין תיקון לשברי אלא בהתרפקות כפולה על האחד מן הצמד שנותר לחיים. אהבתי את דודי נתן משום שהוא היה אחד מן השבעה, שניצל מידי מלאך המות. אהבתי אותו מתוך המות; מתוך התורה; מתוך אנחותיה של סבתי על בניה המתים, מתוך פניו הקורנים של דודי החי, שאי אפשר להסתכל בצורתם, כפי דברי סבתא, מפאת הדר זיוום. אהבתי אותו גם מתוך לבי הדופק והחם, הדופק לו לעצמו ולתוך עצמו באין אב לדפוק אליו; וחם ומתלהט והולך משום שהוא בוער למרחוק אל עולם האמת, ששם מסתופף אבי המת ונגזר עליו להתלקח ביתר עוז ותעצומות בשביל לחמם באשו גם את נשמת המת. אהבתי את דודי נתן מתוך המות הזה, שבא על אבי כחתף ואכף עלי יתמות.

לבי ניחש לי, כי אין אני יכול לומר די באהבה, השופעת מאליה, מבלי משים, מתוך נפשי אל מול דודי היקר באדם, אהבת בן לאב מפכה במישרים; ביחס לאב אי אתה עושה כלום אלא אתה לו בן והוא לך אב – וזה הכל. כל ילד שיש לו אב חי נגש ככה פשוט בבית הכנסת אל אביו ומחביא ראשו תחת טליתו. לימים, כשבגרתי, הייתי חושב, שהילד שוקע לתוך אביו כדלי המשתלשל ויורד לתוך הבאר – מה שאין כן דוד. הוא אינו אב. אליו אי אתה יכול לגשת ישר. ממך אליו אין אהבה זורמת גלויה ומפורשת כמו אל אב. אהבתך אפילו היא חזקה אינה זורמת מאליה. עליה אתה צריך לטרוח; אותה אתה שומר הרבה בלבך; כדי לעשות את אהבתי אל הדוד מעין אהבת בן לאב אני מזרז עצמי. אני מרגיש חרטה ובושה, עתים מדמה אני את עצמי חוטא לנשמת אבי, בהמירי אותו בדודי החי. ככה צומחת בי האהבה בכאבים. וכל דבר המלווה כאבים קיומו מורגש חזק. את דודי אני מקבל עלי במחשבה תחילה לתוך מטמוניות נפשי ומתייחד עמו.

דאגה יתירה טורדה אותי. על כרחי הנני קרוע ומפולג בין שני הדודים. שניהם מקובלים עלי, אם כי אין הסכמת לבי נתונה לשניהם במידה שווה. איני משער לי את מציאותי בלי קיומם של שניהם ואיני רואה סיבה שאתגאה על אחד מהם יותר מאשר על חברו – ועם כך גלוי וידוע לפני, שיש עלי חובת הבחירה בין שניהם – לא יתכן שיהיו מאזנים שקולים ומעוינים תמיד ומטבע הדברים כף אחת מכריעה לכאן או לכאן. האמת היא שהכרעה חשאית קיימת בי, אם כי חושש הנני להעלותה במחוור על דעתי. ואולם הרי חייב אני ליתן חשבון ברור לנפשי לדעת, למי משני דודי דומה אני ובדרכו של מי עלי לאחוז וללכת? מי אני? מי אני? צדיק או רשע, חכם או טפש? האהיה למדן או בור? האהיה איש רעים כדודי נחום או פרוש לד' אמות של תורה כדודי נתן? – שאלות אלה מנקרות במוחי, ופתרונן תלוי מטיב יחסי אל שני דודי.

קיימא לן: רוב בנים הולכים אחרי אחי האם. אולם ברי לי כי קרוב בנפש בדרך ארץ ומודע ברוחי הנני לדודי נתן מאשר לדודי נחום. אל דודי נחום אני הוגה חיבה. שמחה לי ללון בביתו, ליסב אל שולחנו, לאכול ממאכלי דודתי פרומה הטעימים, לראותו צועד בעוז בעל בעמיו וראש הקהל. אולם בדודי נתן אראה את נפשי כבמחזה ומקולו אשמע בת קולי מנשמתי, בכל תנועה בשלו מקופל חלק מגווייתי. ואם דוד נחום הוא שאר בשרי ואני עצם מעצמו, הרי דודי נתן שאר רוחי ואדיר חפצי כי מקץ שנים רבות, כשדוד נתן לא יהיה עוד בחיים ותגיע גם שעתי להסתלק מן העולם, נהיה אני ודודי נתן מטיילים יחד בגן־עדן. מתוך כך מסתבר שעלי ללכת מנעורי בדרכי דודי נתן, לקבל תורה מפיו, להידמות אליו, לשאול ממנו עצה בכל. לשאול כדרך ששואלים מפי אב. מפי אב אין שואלים כלל, אלא ברא כרעא דאבוה והאב נענה לו אפילו אינו נשאל. מה שאין כן דודי, שחייב אני להמשיך את מחשבתו עלי ולקרב את דעתי אליו. את דודי צריך אני לאהוב בשביל שאתחבב עליו, לאהוב אותו מתוך אהבה ומתוך אהבה להוסיף אליו אהבה. ואמנם, אני אוהבו עד בלי די. אני מוסיף אהבה על אהבתי אליו; אני שואב אהבה לו מתוך אהבתי אותו.

איני זוכר אימתי עלתה אהבה עזה זו אל דודי נתן כיונק מגנזי נפשי, אבל זוכר אני אימתי התנגשו מבטינו בפעם הראשונה לשהות ממושכה ואני ראיתי בעליל כי ישותי הקטנה היתמותית, שנשקפה לי לעתים בקוטן מעליב, פורחת מהמבט הזה ועולה בקומתה וניצבת לעומתו כבריה הראויה גם כן להתכבד. לא הביט בי דודי כדרך שמבוגרים מציצים בזאטוט הצצה של חסד, שהליבוב וההשפלה מעורבים זה בזו עד שאין להבחין ביניהם, הצצה של חיפוש, היורדת ממרומי גבהותה לאותו פרחח שמלמטה. דודי שלח תחילה קרנים מעיניו כגון זקוקין משורבבים, שהרימוני בהרף־עין לעילא־ולעילא ונסכו לתוכי תוקף ובטחה. דומה, הוא הרימני והטילני על גבי סדן מלובן אש אהבה לחשלני עליו. הרגשתי עצמי סמוך, חזק, בטוח ומרומם. הואיל וכך אף אני השקפתי עליו כדרך שהוא שת את מבטו עלי; נעשיתי איש, המסתכל מתוך פנימיותו המאוששה כשם שדודי שלח אלי את ברכתו שלום ממצולות נפשו. “שלום עליך, דודי”, הרחישו שפתי ללא מלים ולא גרעתי עין ממנו. אף הוא הסתכל בי ולא חדל. חייכתי מתוך הכרת תודה והבטחת־אמונים לנצח; חייכתי אם כי נפשי היתה שרויה אותה שעה באבל.

נפשי היתה שרויה באבל, כי סבתא שלי, אמי ואומנתי, אשר מתוך יגון עיניה היתה נשקפת אלי תמיד נשמת אבי המת, כאילו סבתא שלי, שילדה את אבי, חצבה לו קבר בתוכה וגנזה שם למשמרת את חייו הקטופים בלא עת, הנה סבתא שלי נפטרה גם כן מן העולם הזה. הממני מותה משום שהיה מות כפול. עם הסתלקותה כאילו בא המות שנית כחתף על אבי, הממני מותה ואף החיש את גידולי בבת אחת. חשתי כי הנה נעשיתי אדם בעולם, הנושא בחובו מנין של נשמות: נשמתי שלי, נשמת הסבתא ונשמת אבי המנוח. מתוך משזר הנשמות השקפתי בדודי שישב למולי “שבעה” בביתנו. כי בצל קורתנו יצאה נשמת סבתי. דודי נתן עזב את ביתו ואת בית המדרש ועבר לביתנו לימים שבעה, אף העביר עמו את צרור הספרים המיועדים לפרקו של יום.

במות הסבתא נקרע נתח מישותי החיה והעולם חשך בעדי. קצרה בינתי להשיג מה אעשה בלעדיה בעולם, כיצד אחיה והיאך אתהלך תחת השמים עוד חמשים, ששים, שבעים שנה. אולם ניתנה האמת להיאמר, שבתוך ים יגוני ואבלי שקשק ובא גל של נחומים וקורת רוח. על ידי מות הסבתא נתגלגלה לי הזכות לשהות בחברתו של דודי נתן שעות, שעות. אמנם, הרבה היה דודי מוטרד גם בישיבתו על הקרקע. היה מנין בא להתפלל שלוש פעמים ביום, היו שכנים, קרובים ורחוקים, באים לנחמו; ובאין אנשים זרים הרי אין פיו פוסק גם עכשיו מלימודו.

אולם הנה התחולל הדבר, שבשהות אחת ריקה מכל התעסקות, באין זר עמנו בחדר, באין פסוק בפי דודי, באין אף ניגון עמו, באין הוא תפוס, דומה, כל מחשבה, שלשל לתוך נפשי את מבטו, עמוק לתוך נשמתי. משל פרק דודי מעליו את כל מטען התורה את נטל העסקים, את כלל הטרדות, את שגב גבהותו, את הגיונו האמיץ. את ההגות העמוקה, החופפת תמיד על מצחו החרוש והסתכל בי מתוכו אל תוכי, מעצמותו אל פנימיותי, מדודיותו הרחבה והנדיבה אל מצולות יתמותי. הביט בי, קרבני אליו ואמצני אל לבו ועשני בבת־רגע דומה אליו, אף חייך אלי בשחקת־יגון, חייך בחיוך, שתוכו רצוף דעת המות, מות אבי וסבתי, חייך וכאילו לחש חרש: יתמות, יתמות נסוכה בכל! ואין יתמות, כי – וכאן מבטו התרומם ועלה ממני אל המרומים אשר מעל לכל הראשים – אבינו משמים משקיף עלינו משם ואליו תזמר נשמת כל חי – ובו בהרף־עין פצח לסלסל בניגון זה, אשר היה פורח ושב מפיו אל העולם ומן העולם אל פיו, כאילו היה הזמר צפור ולבו הקן, ודומה שהלחיש: אין קרובים אלא קרובים בשורש־נשמה. ואני חידדתי אזני ופקחתי עיני ופערתי פי לשמוע את אמרתו.

ג

רק מליץ אחד יש בין הנשמות, אין שני אשר ידמה לו, הוא מבט המעמקים, ממקור הנפש יפך, מבאר לחי רואי, בשעה סגולה אחת, בו נפתחים המעינות השניים של זה לעומת זה ושני הלבבות נתכשרו

למתן השפע ולקליטתו. באין נס ההתגלות מן העין אל העין, שוא הן כל לולאות בין איש לרעהו. לא פנים אל פנים ולא פה אל פה יתווכו בין הלבבות ששעריהם נעולים. אני אותו הרגע הגלוי חטפתי כאנקור את הגרעין ושמתיו בלבי למשמרת. ולפי שהייתי נתון לשמירה עליו לא נפניתי, כנראה, לשקוד על זכירתם של האמרים, אשר נטפו מפי דודי מני אז ושרבים מהם טפחו כטל תחיה על לבי. לפיכך איני זוכר קשורי הדיבורים אל ההויות ואף לא את הסמוכין שבין דיבור אחד למשנהו. זמנים רבים נתערבבו עלי, ומה גם שזמן בילדותי לא היה אצלי זמן חי, הוא היה מעין סרח העודף של הוויה אשר לא מכאן; הוא, הזמן, היה טמון תחת כנף מה שהיה הווה: אבי החי בלשעבר הרחוק, סבתי אשר נפטרה לעולמה, הם היו המציאות לאמיתה שלא היתה עוד בהווה. וכל יתר ההוויות שנשתרגו בימי ולעיני נידרדרו לתוך הקבר הפעור, אשר בו שכנו אבי וסבתי. המות היתה החופה: החיים ירדו לתוך החביון ונתעטפו בערפל אף נמלחו כעשן והכל יחד גז לעולמים,

אולם בתוך התהלוכה הזאת של קרעי־זמן כקרעי־עננים אל תשכוחת שאין לה סוף, הפרושה כחופה ממעל ואל טמיון פעור כקבר מלמטה, מזמרים בקרב נשמתי פסוקים בודדים שנחרתו בזכרוני כפנסים דולקים הפורחים באויר, מאחר שנעקרו מתחתיהם עמודי־המקרים והמסבות, שהללו נתלו עליהם. כעת מדמה אני שפרשת־זכרון ראשונה קשורה באותה התגלות־מבטים שנתרחשה פעם בימי ה“שבעה”, שעה שאני ודודי ירדנו מעל כל המושבים לישב על הקרקע בחברת נשמת סבתי האהובה שזה עתה יצאה מן העולם והדברים היו משום כך מעוטפים בהבל החם של המות. אבל יתכן כי זכרוני מטעני ותולה שיחה שנסרה לאחר זמן בשעה אחת. שצפה ועלתה מעל לקצף כלל השעות. וכה אמר דודי נתן, אחי אבי ובן סבתי בריינה:

– דע לך, בני, שהכל צומח מן השורש והשורש הוא הכל. הנשמה היא השורש והניגון – הגבעול. שורש וגבעול יחד – הנפש. לא הדם בלבד היא הנפש ולא קרבת הדם היא מקור כל התקרבות. הקרובים ברוח הם שארי בשר לאמיתם. ובמה יוכר הקרוב אל הקרוב? באחדות שבניגון. לא כל ניגון יש לו קול: מוצא אתה ניגון בלי מלים. ניגון בלי מלים אף בו יש חיות. וכנגד זה מלים מחוברות יחד, שאין בהן זמר מתות הן. מדבר אני אליך על ענינים שאין מגלים אותם ברבים. קרוב אתה לי בשורש, אתה בנו של אחי המנוח ובן נפשי, לכשתגדל תבין לי. ולכשתגדל תהיה גם כן בודד כמוני. תרצה להיות מתבודד; אף תוכל להיות מתבודד. שוטים סבורים, שהנתון בבדידות רע לו. ואינו כן. יש בודדים שהשמחה במעונם.

אתה תבין זאת, כי רואה אני שהנך מקשיב לי, בני. שש אני עליך, יודע אתה להקשיב. אזנך כאפרכסת ואני תפילה כי גם לבך יהיה רחב כפתחו של עולם. אתה בן מקשיב. ואיזהו בן מקשיב? זה שהוא תלמיד מקשיב. מקשיבים לא באזנים בלבד, מקשיבים גם בעינים; מקשיבים בלב ובנפש. בני, היודע אתה מה זאת הקשבה? כשהנפש פורשת עצמה ומפרכסת לצאת הריהי מקשיבה; כשאדם צופה ומביט כלפי נקודה בכליון־עינים הריהו מקשיב; כשיושב על התורה מעמיק לתוך סוגיה ומרכז בה את כל מעיניו ואינו שומע כלום ואינו מרגיש כלום וכל מוחו ושכלו נכנסים לתוך אותה הסוגיה, חופרים בתוכה וחופרים ונוקבים ויורדים לתוך הסברה, שכל החפירות לא תביאנה את האדם לידי התכלית המבוקשת – הריהו מקשיב. וכשלפתע פתאום שורה רוח־תוגה הצוררת בכנפיה גם שמחה גדולה ממעמקים, שמחה ללא פשר, השופעת לתוך הנשמה כזרימה רותחת, כשעוה הניתכת ומפעפעת בכל אבר ואבר, כשרוח־תוגה כזאת אופפת את הנפש ומוצצת את הנשמה ומעוררת בה כיסופים עד כלות החיות הרי זוהי הקשבה.

יקרת לי מאד, בן אחי, כפי אשר אחזה לי נפשך מלאה כיסופים ויגונות. גדול תהיה, וככל שתגדל כן יתגברו בך כיסופיך ויגונותיך. בני, יש שעה כזאת בחיי אדם בה תשטוף את נפשו שירת מן המיצר, הכל נעשה צר לו; לבו צר בו; עורו צר עליו; מוחו צר וכולו מיצר, אף ארבע כנפות הארץ לוחצות על נשמתו כמעמסה כבדה. אותו שעה רוחו בקרבו משתוקקת אל על; ומפיו אינו מש ניגון ללא קול. יש וזה הוא ניגון שבמבט; שתי עינים כשני כנורות המנגנים; ואין עין הרואה, ואין אוזן השומעת, כי לנפש הבודדה יש רק עין צופיה אחת ואוזן השומעת במרומים.

ידי רושמת את האמרים האלה, אשר נטפו מפי דודי נשוא הפנים לתוך אזני הנער, שעודו ילד, ילד שלא הגיע עדיין, כמדומה, לגיל עשר. ואף אני תוהה על הדבר כי דיבורים מעין אלו ניסרו פעם בין דודי הבא בשנים וביני הנער, שהיו נעלים בהחלט מבינתי.

ברם, הדברים נאמרו כמעט בצורתם זו, אם גם לא נאמרו אולי בקישורי־סמוכין ובשילובי־זמנים אלה, שניתנו כאן. ייתכן כי פסוקים שונים, שנשמעו בעתים נפרדות. נסתמכו מאליהם זה אל זה ועשו חברותא מעל לזמן מפאת קשרי־יחס תכניים שביניהם. הרי תיתכן חברותא החותרת אל למעבר הזמניות. אין ימים ושנים אלא קוביות, שניתנו לנו והרשות בידינו לקרבן זו אל זו ולבנות מהן צורות כאוות נפשנו, יש דו־שיח בחלל הבריאה. הזמנים עונים זה לזה. פעמים נשא צליל בשמיטה אחת והד יען לו בשמיטה הרחוקה ממנה. יש ומחצית פסוק יוצאת מפי אנוש באלף זה ומחציתו השניה באלף אחר. אפשר מימרות ששמעתי מפי דודי בהיותי בן י"ג, למשל, קפצו ונשתרבבו לגיל מוקדם או להיפוך? אין משום כן האמת נעדרת.

זיווגים שבדמיון זיווג של אמת הם. לא הבעתי בשם דודי נתן אף דיבור אחד, שאינו טבוע בגושפנקה של רוחו ההומיה, ההוגה ומהגה כיונה. ולפי שיש גושפנקה של הנפש הרי חותם אמת כאן. אף לא נפלאת היא, שחכם זה המתיק עם נער שיחה, שהיתה למעלה מבינתו. אפשר תוכן המלים היה למעלה מבינתו, אבל צליליהם, נשמתם, היו קרובים ומובנים לו. דודי דיבר אל הנער ויותר מכך אל נפשו דיבר. היה דודי אחד מגדולי הבודדים, אשר ראיתי בימי חיי; מכל מקום הראשון ביניהם. וכיוון שנזדמן לו יצור אנושי שאר בשרו ושאר רוחו, בדמות אוזן קשובה, אוזן בת עשר או אחת עשרה בערך, מה תימה שהריץ את מרי שיחו ונועם שיחו והמיית ניבו לתוך האוזן הזאת?

אין פלא, שדודי מצא זאטוט שכמותי נכון לפניו להלחיש לו מכבשוני מחשבתו. וכה אמר:

– תהיה גדול ותבין הרבה. אף תבך הרבה, משום שתשיר הרבה. ואין השירה אלא בכי של הנשמה. אין השירה אלא תפילה. תפילה לאנוש כי תתעטף עליו נפשו, והתפילה מן הכיסופים מוצאה. יש נשמות הגוועות בכיסופיהן; יש משולה הזמרה ללהבה שבלב. ככל שהנשמה מרבה זמרה כן תתלקח האש שבעצמות. בני, בני! אתה מקשיב לי במלוא הנפש. סבור אני כי מבין אתה לרוחי משום שאחת היא האש הבוערת בנשמותינו. אני ואביך עליו השלום היינו שתי שלהבות מן הפתילה האחת. ומשכבתה אישו של אביך עליו השלום התלקחה אישך. ברא כרעא דאבוה. רואה אני בך שהנך חג ונע, חג ונע, הוגה בכיסופים, נצר אתה מגזע משפחתנו, נצר אתה.

ודע, בני, סח דודי, שיש לך יום פשוט מכל ימות השנה, העולם פתאום לפניך כאילו הוא יום הכיפורים. כל אדם ויום הכפורים שלו. התובע ממנו פתאום לפניך דין וחשבון. אוי להם לבריות מחשבונה של נפש, אלא שיש מהם שאינם יודעים חשבון ואינם שומעים בת הקול היוצאת מעומק לבם. בתהומה של כל נפש יושב בעל החשבון. וזהו הקול הדופק בקרבנו. וחשבון מה משמע? פנימיות. אלה שעושים הכל בלי חשבון תופשים בכל דבר רק את החיצוניות, את הקליפה, אינם שומעים את הניגון ואינם משיגים את הנשמה, לתוך אינם מגיעים. ומה ממש לדרים בלי תוך? וכשם שאתה אומר נשמת כל חי כך עליך לומר ניגון כל חי. הכל עומד על הניגון והכל הולך אחרי הניגון, והכל צועד בכוח הניגון. הברואים נבדלים זה מזה בגופים, אבל כל פעם שהם שומעים איש לניגון חברו הריהם מאוחדים בנשמות. דא עקא, שאף הניגונים עושים מלחמה זה בזה. לפיכך יש ואין אדם מבין את שפת רעהו. כאלמים יעמדו איש לפני חברו ולא קרב זה אל זה. יש ושניים לומדים ומתפללים יחד ואינם מבינים זה את זה. כל המהומה והמבוכה השולטות בין הבריות מכאן מקורן, משום שהניגון בגלות. וזו היא שכינתא בגלותא. כל אחד פוזם את ניגונו לנפשו ואין שומע ואין משיב. וצדקה גדולה לאיש שזימנה לו ההשגחה אוזן קשבת. הרי האוזן הקשבת כהרי המבין. בני, אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. – יש שאפילו קרובים זה אל זה קרבת בשר רחוקים זה מזה מן הקצה אל הקצה.

ד

אמת: רוב שיחותיו של דודי נתן לא היו בשעתן מוחוורות לי כל צרכן. אף דרך אמירתן עשוי היה קפיצות וקטעי־רמזים ורבו בהן המובלעות והמוסגרות, אבל משום כך לא פחתה כלל השפעתן עלי. אדרבה, גדלה ביותר. אנו מתרשמים יותר מן הסתום מאשר מן המפורש, מן המופלא מאשר מן הגלוי. משול הצעיף הפרוש על הדברים לפרגוד. כל מקום שאנו מוצאים אותו שם מתפעם הלב לקראת המסתורי. אפילו לא הבינותי את משמעם המלא של רובי הפסוקים שבפי דודי הרי מלים בודדות דשנות ורעננות שבהם, כגון נשמה, ניגון, חשבון הנפש, כיסופים, שכינה, התנוצצו לעומתי ככוכבים ונתנו ריחם כפרחים. ובדומה לכוכבים המושכים את הלב על רקע השמים הרחבים והזרים ולפרחים השובים את העין עד שאין היא רואה עוד כלום מן האדמה השחורה אלא אותם, כך היו המלים מפרפרות בלבי ומדליקות את נשמתי, בלי כל קשר לכאורה עם המשפטים שנשתבצו, לא זו שלא היתה אצלי כל זהות בין האין־פשר לאין־שחר אלא אדרבה, ככל שהזדקר לפני האין־פשר שבכמה בטויים מוקשים כן נתעמק השחר שבהם. זה סח דודי נתן, למדן גדול בתורה, אלי, הזאטוט, על דברים יפים ועמוקים, הנוגעים לי כשם שהם נוגעים לו, המשווים אותי אליו במה שהוא חשוב מאד והעושים אותי שותף לו.

עמקו ממני דבריו, אבל לא עמקה ממני נעימתם. קולו היה צלול, פשוט ולבבי כשל ילד. היה דבר־מה ילדיי בדודי, מובהק ובולט מאד, אם כי מדרך הילדים, שאין להם טביעת־עין להבחין בשלפי הילדות שבפני המבוגרים וכל מגודל בקומה נחשב אצלם מגודל לכל דבר. לא נתעלמה ממני הארשת הילדותית, שהיתה מבצבצת לרגעים במראה פניו ובאילו מתנועותיו. ‏עיניו היו זכות, מתנוצצות ומחייכות, משחקות בחילופי גוונים – תכול המכחול וכחול המשחיר – ודומה משום־כן כמתעלסות במעשי־משובה, אף נראה היה בעליל, כי העינים הטובות הללו, המביטות לעתים ישר נכחך ללא עפעוף, מבקשות את קרבתך, מתרפקות עליך, מסתכלות ישר לתוך נשמתך, סגולה מיוחדת טבועה בעינים הללו, שהן נראות כצועדות מהן והלאה. נמשכות ומהלכות הרחק־הרחק, משתרבבות כשרביטים, שותתות כשני חלמונים. הן, מכל מקום, הפיקו צמאון לחברות, עוצם געגועים ופתשגן הכתב של האהבה וידידות החרות במבע העינים ניתן להם אישור בחתימת בת הצחוק שהיתה שחקה תמימה של ילד, ‏ ילד בר־אורין גדול. ילד השוחה בים התלמוד והפוסקים, ההוגה דעות עמוקות, הגונח מעומקא דלבא, הטובע בים של כיסופים, וכילד הוא חש עצמו חסר־ישע עלי אדמות. משום כן הוא מתחטא ומתפנק ושר ומקונן ומתרפק על נפש רעותה, שלא נמצאה לו בתוך הקהלה הקטנה, שמתוכה צמח ועלה כיונק מעל אדמה נכריה. וכמה מוזר הדבר שאדם זה הצמא לידידות היה משנן תמיד, כי התפארת והגדולה הן רק לבדידות וכי ראוי להתרחק מן הקהל. וכה אמר פעם בין השמשות בשבת בבית הכנסת:

– ששים רבוא אותיות יש בתורה, ובישראל ששים רבוא נשמות, חסרה אחת בתורה הריהי פסולה; חסרה חס ושלום, נשמה אחת מישראל אין השכינה שורה על עם ה'. כל אותיות התורה מרועה אחד ניתנו וכל ישראל אחים. אחדות היא מצוה גדולה. במה דברים אמורים, שכל נפש, הנתונה בתוך האחדות הכללית, יושבת על מילאת עצמה ושומרת על שיר היחוד שלה. כיוצא בזה אף ספר התורה, שנמצאו בו שתי אותיות נוגעות זו בזו פסולה היא. הא למדת כי אין טוב לאדם אלא להיות בודד במועדו, ‏ ללמוד ולהתפלל ביחידות, וכשם שאנו קובעים עתים לתורה כך דין הוא שנהיה קובעים עתים להתבודדות.

סח לי פעם דודי:

– דע לך, בני, כל אחד הוא חשוב; חשוב מאד, חשוב כאילו הוא יחיד בעולם. וראה חכמת הבורא, שהאדם נברא יחידי, ללמדך שכל אדם הוא באמת בן יחיד לבורא יתברך. וכזה עליו להיות בעיני עצמו תמיד. מובטח שכמותו לא היה עדיין לעולמים. שאילו כבר היה שכמותו לא היה הוא נצרך להיוולד.

ועוד:

–…לא, לא, אין אתה מהם ומהמונם אנו נבדלנו מהם ומקהלם. כל נשמה וסוד שיחה. אנו בודדים נולדנו, כזה הוא הטבע של משפחתנו, זה היה אביך עליו השלום; כזהו אני; ואף אתה כזה. אין אדם יכול לזייף את הגושפנקה שלו, אפילו תרצה לעשות כך לא תוכל. אפילו תשתדל לעשות כמוהם ולהתייחד בקהלם לא תידמה אליהם. אתה שונה מהם.

– יסורים גדולים נכונים נכונו לך בחיים. קשה להיות פרוש מן הצבור ועל כרחך תהיה. ודע: כל המתרחק מן הבריות סופו מעורר עליו מחלוקת ונעשה מנודה לרבים. אבל אין עצה. גדולים וטובים מאתנו עלה בחלקם להיות נרדפים על ידי אנשי קטנות דמוחין. לא היה גדול בישראל, שלא קמו עליו מקטרגים ומלעיזים – ושלא הטילו בו פסול שהוא בעל גאוה או, חס ושלום, כופר בעיקר. אוי להם לבריות הרואים ואינם יודעים מה רואים, השומעים ואינם יודעים מה שומעים. אין הללו מבינים בקוצר שכלם, שפעמים זקוק האדם למוחין דגדלות. אם לאו עלול הוא ליפול בידי הסיטרא אחרא. רק עם הארץ וחסיד שוטה אינו מבחין בין מוחין דגדלות, הנובעים מלב שבור ובין גאוה פסולה ויהירות הלב של קטני השכל.

אם אין דיבור יוצא מפי דודי נתן, שאין נשמעת לי מתוכו בת־קול של ניצוח עם דרכו של דודי נחום ביראת שמים ובדרך ארץ, הרי בפרשת מוחין דגדלות גלוי ובולט ביותר העוקץ המכוון כלפי דודי נחום. ואם לא די היה ברמזים המובלעים הרי פיסקה מפורשת של קטרוג על אותו עם הארץ וחסיד שוטה, הטופל על כל מי שאין דעתו נוחה הימנו מינות וכפירה בעיקר. דודי נחום מזהירנו תמיד מפני מין ואפיקורוס ודודי נתן מתריע כנגד עם הארץ וחסיד שוטה – ואני נתון בין שניהם, מקשיב לשיחו של זה ושל זה, מקבל לקח מפי זה, מחבב את זה וקשור בעבותות אהבה אל זה ואיני יכול להכריע.

איני יכול להכריע וחייב אני להכריע. ימים ושנים אינם עומדים. ימים ושנים חולפים מהר, בן ח' נכנסתי למחיצתו של דודי נתן ונעשיתי תלמיד מקשיב לשיחותיו. מאז ואילך אני צומח וגדל עמו, עם דודי נתן המטיף לי את לקחו, הנני צומח מהר־מהר. כסופות בחורף, כמשק גלי נהרנו הנרגשים בסער, כן שורקות עלי השנים. הנני בן ט' והנני בן י' והריני כבן י“א, ואף קרוב לבן י”ב. ודין יתום להגיע לבר־מצוה ולבר־עונשין בן י“ב. לא יהיו ימים רבים ואני בן י”ב, חובה עלי להתקין את עצמי לקראת בר־מצוה, לתכן את מעשי, לבור את דרכי. דומה, אף דודי נתן מחשב עלי את החשבון הזה, וככל שהנני מתקרב אל גיל הי"ב כן תכופות שיחותיו עמי וכן הוא חוזר ושונה עמי פרשת יחיד ורבים, גדלות וענוה, תורה ואמונה, תורה ותפילה. תורה ומעשים טובים. כמה רבים הדברים הנשגבים מבינתי וכמה גופי ענינים יש שאין שכלי מגיע כלל אליהם. ככל שאני גדל לכלל בר־דעת כן מכניסני דודי לתוך עמקן של סוגיות. והוא פותח כל שיחה בערך כך:

– ודע לך, שהענין עמוק מאד. אם כי הוא פשוט ביותר הרי עמוק הוא לאין שיעור. הדיוטות סבורים שהכל הוא בתכלית הפשטות. ונסלח להם כי קטני־השגה הם. אין הללו יודעים כמה תהומות מצויות בכל. אף הרים תהומות הם. ויש שאתה רואה מישור והנה הוא עקוב.

שעות אני רובץ על יד דודי נתן כבעל־חי קטן למרגלות ההר, בנשאי את עיני אל ההר ואת אזני בצפיה אל מוצא פיו, עד אשר יעיף עלי את עינו ואת חיוכו, אף ישהה עלי את מבטו בתהיה, כאילו זה הרגע גילה את מציאותי. אמנם, ראשו ורובו טמור בשפריר חביון של מחשבה אחת גדולה – זו המחשבה האופפה אותו תמיד, זו המחשבה שמקור מחצבתה החכמה והיא עצמה חכמה – אבל בראותו אותי מתמשך אליו ונוהה ומיחל מתוך קטנותי היתמותית להידבק במה שהוא לעילא, הריהו מחונן אותי בבת־צחוקו הרחבה, בבואת נשמתו, והוא יוצא בצעדי קטיפה מהיכל המחשבה אל חמריותו הדלה. הנה הוא פותח פיו ולקחו יערוף:

– קצרי־ההשגה סבורים, שיש רק פסוקים מוקשים. ואין הללו יודעים שאף המלים מוקשות. הבלבול מתחיל מהמלים, מפירוש המלים מתחיל הקושי. הכל אומרים תפילה. אבל מהי תפילה? מהי תפילה? הכל מתפללים, אבל מהי תפילה? וכי הללו בוחנים ובודקים להבין בשים שכל: מהי תפילה? מהי תפילה? – שואל דודי בזמר, שכמה מיבבותיו מתגלגלות כעין קינה. ולפי שאותה שעה הוא מושך בחזקה בזקנו, כאומר לתלוש שער־שער, ועיניו מתנסכות עצבנות, הריני מרגיש בחוש כאילו בת־קול מתהומו של עולם יוצאת וקובלת על הבריות, ששולחים תפילות לבורא מבלי לדעת כלל מהי תפילה. מהי תפילה? – מקונן והולך הזמר – הרי אין הבריות יודעים כלל היאך להתפלל. ודע לך! לא התפילה עיקר, אלא אופן התפילה. הכוונה שאותה אנו מכוונים, הפירוש שאנו מייחדים לכל מלה. אומר אדם בפיו ברוך אתה ה‘. והלב מה אומר אותה שעה? המוח מה מכוון? תמצא לומר: הוא מכוון לתרגם ברוך גילויבט, אתה דו – אבל את ה’ היאך הוא מתרגם? וכלום אפשר לתרגם את השם יתברך? אלחים הוא אלהים בשבעים לשונות. כנגד כל תיבה ותיבה שבלשון הקודש יש תיבה לועזית, אבל הבורא יתברך הוא אלהים אחד בכל הלשונות. במאמר פיו שבלשון הקודש ברא את העולם, אף יהי אור בלשון הקודש נאמר ולא בשום לשון אחרת.

והרי אין הדעת נותנת שיהא אדם מישראל מעתיק במחשבתו את המלים של התפילה לשפה זרה, שכן מעלין בקודש ולא מורידין. תפילה שמפרשים את מליה ללשון אחרת שוב אינה תפילה אלא לימוד. נמצא שאין אנו מתפללים כלל לפני הקדוש ברוך הוא, אלא לומדים לפניו. ואם לימוד הרי מטבע הלימוד שמעמיקים ועומדים על כל מימרה ומימרה ויש שמרכזים את העיון במימרה אחת עד שאי אפשר עוד לזוז הימנה לאורך שעות תמה אני אם אפשר היה לסיים אפילו תפילה אחת ביום אילו התפילה היתה לימוד. אולם האמת היא שהתפילה אינה לימוד או העתקה מלשון אל לשון. כל תפילה היא אמירת אמן יהא שמיה רבא. אנו לא רק מתפללים לפני השם יתברך אלא גם מתפללים אותו, כל תיבה ותיבה מהתפילה פירושה השם המפורש. ברוך פירושו אלהים, אתה אלהים, שם הויה לא כל שכן. וגם כשאדם מישראל אומר מה טובו אהליך יעקב הרי מה פירושו הוא יתברך וכן טובו וכן אהליך וכן יעקב. כל המלים וכל השמות וכל האותיות הם שמות הויה, שמותיו של בורא עולם. אנו נמצאים למדים כי תפילה היא התלבשות בשמותיו של אלהים.

כמה עמוקים דברי דודי ופשוטים כאחד; כמה מתוק קולו ומזעזע חדרי לב. לאחר שדודי הסביר לי מהי תפילה גמר אומר להאיר את עיני בפשוטה של אהבה. הכל מהגים ומצפצפים אהבה ואין איש מייגע את מוחו לירד לתוך משמעותה של מלה זו – קובל דודי בזמר מקונן – אהבה מה פירושה? מלה אחת אהבה יש, אבל אהבות רבות מצויות באדם, יש אהבות פשוטות ואהבות נעלות, אהבות גסות ואהבות דקות, גבוהות ונמוכות, שמחות ועצובות, מתמידות ובנות־חלוף. אוהבים מאכל אוהבים חפצים נקלים, אוהבים אב ואם, אוהבים חבר, אוהבים את התורה הקדושה, וגדולה מכולן אהבת הבורא יתברך. ורק מבולבלי המוח אינם מבחינים בין אהבה גסה ובין אהבה דקה וכוללים את כולן במלה אחת.

אף זאת, עיקר באהבה המקור, מהיכן היא יוצאת. לא די לאדם לומר שהוא אוהב את השם יתברך. העיקר הוא: היאך הוא אוהב אותו ומהיכן שופעת אהבתו. אהבה טובה אם היא יוצאת מן הלב, מן הלב באמת, מן הלב ממש, ממנו, מן הלב בעצמו, ללא שום מחיצה בינה לבין הלב שהוא מעונה, ללא אבק חציצה. ובקשר לכך סח לפני דודי פירושו של המגיד מדובנה למדרש על הפסוק ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך – דבר שהיה אצלי משום חידוש מדהים, שכן דודי הלמדן המופלג לא היה נוהג להסתמך על מראי־מקומות לא מן התורה ולא מן הנביאים ולא מן הגמרא והמדרש, אף לא מספרי מוסר ודרוש. ראשונים ואחרונים, אלא היה משמיע דעות נעלות ועמוקות רק מהגיוני לבו, משל היה דודי מבודד ומופרש לא רק בחומרו, אלא גם עורך התבודדות בשכלו הנוקב ויורד גם בין מערכות החכמים שבכל הדורות.

אומר המדרש: ואי אתה יודע היאך לאהוב; כשאתה אומר והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום על לבבך, מתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ואתה יודע איך לאהוב. והמדרש מוקשה, אולם דע, אמר המגיד מדובנה, שמנהג יפה הוא אצל הבריות, שעד שהם מכניסים אורח מכובד לביתם הם מכבדים ומנקים את הבית מדברים פחותים ומכלים בזויים. וזו המדה גם כשרוצים להכניס אהבה בלב, קל וחומר אהבה בלב לשם יתברך, שיש להוציא תחילה מן הלב את השנאה ואף את האהבה השפלה ואת כל המחשבות הפחותות – על ידי כך מיטהר הלב ומתקדש לאהבה טהורה ונעלה. כמה שנאמר: יעזוב רשע דרכו וישוב אל ה' וירחמהו. תחילה לתשובה עזיבת הדרך הרשעה ותחילה לאהבה עשיית ביעור חמץ השנאה מן הלב. וכן אמר נעים זמירות ישראל: לבי ערום נגדך. רק בלב הערום ומטוהר ומרוחץ, שאין בו אף קורטוב ‏ של פסולת, אפשר לאהוב את השם, אפשר לאהוב כל דבר שהוא בדרגה לאהבת ה'.

והמגיד מדובנה המשיל בנועם לשונו את המשל הזה. מעשה בכפרי שבא לעיר ביום השוק ביום של חורף וראה חנות שמוכרים בה בגדים יקרים ממיני משי ורקמה. נתאוה הכפרי לקנות לו בגד מזה המין עשוי כמידתו. נתן לו הסוחר בגד ואמר: הנה לך לפי מידתך. נטל הכפרי את הבגד. וביקש ללבשו מעל לבגדים הפחותים והמטולאים ואדרת שער שעליהם, שהיו עוטפים את גופו. אולם הסוחר הסביר לו בהשכל ודעת: לא כך המידה, אין מודדים בגד של משי על גבי ערימת הסחבות המונחת על גופך. ואתה עצתי שמע וכה תעשה: פשוט מעליך את בגדיך הצואים והלבש בבגד המשי את מערומיך. ואחר כך תראה כי אמנם עשוי בגד המשי לפי מידתך.

הוא הדין באהבה. כשברא הקדוש ברוך הוא את הלב באדם עמד ומדד אותו יפה־יפה, כל אחד לפי שיעור האהבה וכוח של מסירות הנפש שנפלו בחלקו. במה הדברים אמורים, כשהלב אינו מקופל ומצונף בתוך תשוקות זרות ומחשבות תפלות. וזה שנאמר: ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ואי אתה יודע איך לאהוב והדבר רחוק בעיניך כיצד אפשר להגיע לדרגה של אהבה בכל לבבך ובכל נפשך. אולם כשנאמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שתניח את הדברים על לבבך ללא שום מסך מבדיל וכל המעטפות אשר התעטפת תחילה בהבלי חמודות ותאוות זרות תסיר מעליך, הרי אתה מכיר איך לאהוב. אולם כך דרכם של בני אדם שהם מצפצפים ומהגים אהבה, מבלי ליתן את הדעת מהי אהבה ואיך אוהבים.

בעקב התפילה והאהבה בא הבירור לפשוטה של המלה אמת. כי דודי נתן היה איש האמת וכי מימיו לא העלה על לשונו דבר שקר או מלה של חנופה – דבר זה היה גלוי וידוע, חושבני, לרבים. אף

אני הילד שקשרי היחוסים בין הבריות לא היו מוחוורים לי ומדותיהם של בני אדם, שחייתי במחיצתם, לא היו מוכרות לי אלא במעומעם, ניחשתי כי יש בדודי תכונה המבדילתו מאחרים ועושה אותו נדח לקרן־זויתו שבבית המדרש, בודד ללימודו בתורה, בודד למחשבותיו, הוא לומד לעצמו, מתפלל לעצמו, חושב לעצמו, אף מדבר לעצמו – משום שהוא לומד, מתפלל, חושב ומדבר מגנזי לבו. מתוך כך נשתלשלה אצלי ההשערה, שפיו של דודי תמיד עם גנזי לבו, ושלעולם פיו ולבו שווים שלא כאחרים. אף שמעתי לעתים דודי מזהיר ומשנן באזני לחבב את האמת שהיא חותמו של הקב"ה ואין ממנה מידה נאה תפארת לאדם. אולם כמה מופלאים היו בעיני דבריו שנתייחדו פעם לבירור פשוטה של אמת.

– תועים סבורים, שאין אלא אמת היפוכו של השקר, נמצא כל מי שאינו דובר שקרים מעלים עליו שהוא מדבר אמת והולך בדרך האמת. ואינו כן. אין האמת הצד שכנגד בלבד לשקר, שאם כך יכול כל אחד להרחיק דבר שקר מפיו ונמצא עטרת האמת הולמתו. ואין עוד כל רבותה להיות איש־אמת. אולם דע לך, שהשקר הוא דבר כל כך מאוס, שכל אחד לפי תומו בוחל בו וחס לו לזהם את נפשו. אין משקרים אלא משום שנאנסים לשקר. כיוון שאדם שומר פיו ולשונו סימן לו שלא כפו עליו שפת כזב. וכי משום כן ראוי הוא לכתר איש האמת?

אולם דע לך, שאין האמת שלילת השקר בלבדה, היא יסוד לעצמו. היא מאירה לעצמה ואורה מפנימיותה שופע. עיקרה של אמת – האהבה לאמת, הכוסף אליה, התשוקה לקיים את מלכותה בעולם. אוהבים את האמת לא משום שאינה שקר אלא לשמה. ולא משום שהיא מצוה אלא לפי שהיא אש בוערת בעצמותינו. אהבת האמת ואהבת הבורא יונקות מאותה הנקודה גופה, אדם אוהב אמת משום שהיא חותמו של הבורא ואוהב את הבורא משום שהוא אמת. אהבת האמת היא אהבת הנקודה, ואמונה בקיום הנקודה, אין לך דבר שאין בו נקודה, לב הדבר. נמצא אמת ואמונה היינו הך. לפיכך האמת והאמונה הולכות תמיד שלובות יחד. יכול אדם שלא להיות שקרן ולא להאמין בנקודה או שלא להרגיש בה. ואילו איש האמת כל מוחו. ולבו מרוכזים בנקודה.

מוזרות היו בעיני הגדרות האמת בפי דודי. ומה גם שהגדרות אלה היו בסתירה לעיקרי שיטתו, שעל ידי שאדם סר מרע הוא ממילא בחזקת עושה טוב. ומה נשתנתה האמת, שלא די לה בשלילת היפוכה שהוא השקר? אולם ראה פלא: דודי שאף פעם לא נעץ לכאורה את מבטו בפני בשביל לעמוד על מחשבותי, אלא היה מרחיף את מבטו רחוק ממני – כאילו חס לו לפגוע בכבודי על ידי כניסה בעיניו לתוך רשות היחיד של נפשי – ומשם, מן החלל שברום, היה מבטו המופרש מאישיותו מפלס לו בעצמו נתיב אל לבי – היה בכל זאת מנחש על הרוב את הרהורי לבי ומכוון את לקחו כמין שלשלת תשובות לשאלות המנקרות במוחי. אף הפעם נענה להגיגי הטמירים ואמר:

– האמת לעצמה היא דבר פשוט בתכלית, אולם ענין האמת סבוך ומקופל בסתירות מרובות. ותדע לך שהאמת היא עבודה קשה ומפרכת. משום שהיא נקודה גנוזה, וכל נקודה היא קטנה וסמויה מן העין. האמת היא כגרעין הטמון באדמה; ולכן מארץ תצמח. איש האמת הוא שהנהו חופר, חופר בהתמדה, במסירות. אין האמת נקנית בשב ואל תעשה, אלא בקום ועשה דווקא. ודע לך, שהשמירה על האמת היא לא רק מצוה, אלא גם חכמה גדולה, משום שענינה הוא עמוק מאד ולא רבים יחכמו להבינו. לא די שיש מיני אמת, אחד פנימי ואחד חיצוני, אחד שבעין ואחד בחינת אור גנוז, הרי כל מין ומין לחוד עטוף קליפות וקליפי־קליפות. יש אמת גשמית ואמת רוחנית, אמת שווה לכל נפש ואמת שהיא קנינם של יחידי־סגולה, אמת כשרה ואמת פסולה, אמת הראויה לשם זה מפאת תכנה וצורתה, האומרת לכאורה דברים כהוויתם, אלא שהניגון שלה הוא שקר, בדומה לאותו שבח שאדם פוסק על חברו בנעימה שיש בה משום כוונה לגנות או ברכה, שיוצאת ממנה בת קול של קללה, כגון ברכותיו של בלעם. אולם אין אמת אלא זו, שהיא אמת לאמיתה: בתכנה, בצורתה, בקולה ובניגונה. הניגון הוא יסוד ושורש הכל. הניגון…

כל שיחותיו של דודי נתן סובבות על ציר הניגון, ובדומה לפיטן הצרפתי וורלן, אם כי לא בלשונו, ביקש דודי בכלל דבריו לטעת בי את ההכרה, כי בראשית היתה הנגינה.

ה

משום־מה היה דודי שוקד ביותר להעמידני על דיוקן של המלים,שמחה" ו“עצבות” על בחינותיהן ומשמעויותיהן המרובות, שאי אתה מוצא דירוג מגוון שכזה בכל המלים האחרות באוצר הלשון. האם זה לפי שהיה בקיא בחדרי לבי, אם כי בניגוד לדודי נחום לא היה מישיר מעולם את מבטו כנגדי מפאת האנינות שבאפיו או בגלל ריכוז מחשבתו המתמיד בפנימיות נפשו – וכבר נגלה לו רז זה, שמשחר ילדותי עומד אני במערכה עם המרה־השחורה או משום שנתכוון בשיחו עמי לגעור ביצר הדכאון שהיה טורד גם אותו ונמצא הוא מגיש מזמן לזמן לפני אַמבטיה של שמש השמחה בשביל לטבול בה גם את ישותו הדוויה. מכל מקום היה טופל עצמו לעתים אל הנושא הזה בין במישרים ובין בעקיפין. וכה אמר:

– הרבה מידות בשמחה, כשם שרבות הן בחינותיה של העצבות. יש שמחה שהיא בגדר מצהלות תרועה וקול העם ברעו ואם של יחיד גם היא באה בקולי־קולות כהמון מים כבירים ורעש גדול ולא חדל; אולם יש שמחה המפכה חרש כמעין זך, לא נשמע קולה בחינת קול דממה דקה; לא ניכרו אותותיה במראה הפנים או בשום תנועה מתנועות הגוף; היא כמו תפלה זכה; או למעלה מזו; שירת אלם. אין היא נגלית לא בדיבור, לא בקול, לא בהעויה; היא בחזקת לבא לפומיא לא גליא. ויש שמחה שהיא פועל האדם, היינו, האדם עושה את השמחה שבנפשו, כגון שהוא מיחד במכוון את מחשבתו על דברים הגורמים לו נחת־רוח, בין דברים שכרוכה בהם הנאה גשמית ובין כאלה שהנפש מתעלסת בהם, או שהוא פשוט יושב ושמח, היינו, יושב ואומר אל עצמו: טוב שאהיה שמח; או אפילו כופה על עצמו את השמחה מתוך שעוקר מלבו כל דאגה וכל מחשבה שיש עמה אבק עצבות.

כנגד זה, יש שמחה שאינה נמשכת כלל על ידי האדם בכוח רצונו ובמחשבה תחילה. אלא באה עליו בהיסח הדעת ונעשית כביכול מעצמה. הרי זו שמחה שאינה תלויה בדבר ואין האדם טורח כלל עליה, אלא ניתנת לו במתנת־חינם, מעין רוח ממרום, מעיין החדוה נבקע לו לאדם ממעמקי נפשו, ויש בשמחה זו אחד מששים שבעולם הבא. מה עולם הבא האדם נהנה מריחות טובים וטועם כל מיני הטעמים ורואה מחזות וגוונים שהם פלאי־פלאים ושלא הוא טרח עליהם, אף השמחה הפתאומית באה על האדם כשפע של נהורא מעליא ומציפה את נפשו וטוב לו וחם לו וכל עצמותיו תאמרנה שירה. שמחה זו היא בסוד הנביעה של חסד.

אולם דע לך, שגדולה מן השמחה בגלוייה השונים היא השמחה הבאה עלינו כביכול בהסתר פנים, שיש לה מעין קליפה דקה או עבה של עצבות. סבור האדם שהוא עצוב ולתוכו של דבר הוא שמח. אין הוא גופו יודע שהוא בבחינת אגיל ואשמח, נדמה בעצמו שהוא נופל והוא דווקא אותה שעה עולה; אין זו רק ירידה צורך עליה, אלא הירידה גופה היא מצב של התרוממות. מפשפש האדם בעצמו ורואה את שפלותו. אינו חכם גדול; אינו למדן גדול; אינו ירא־שמים גדול; אינו אהוב על הבריות ולא מקובל למקום. חלשה דעתו עליו ותהום של עצבות נפתח בלבו. אך יביט אל נפשו יפה־יפה, יתעמק במחשבתו, יעשה חשבון ויבין, כי עצבות גדולה זו היא צורה של שמחה, של השמחה העליונה, הזורמת דרך הנפש בפלגים עזים מבלי שהאדם גופו יודע מה הזרמים האלה הרצים ושבים דרך נפשו. הוא שמח ומדמה שהנהו עצוב. דמעות זולגות מעיניו ואלה הן דמעות גיל. לבו בוכה בקרבו, וזהו בכי מחמת שאין לנו עוד כוח להכיל שמחה כה גדולה ועל כרחנו הננו מגלגלים אותה לבכי. כשראה יוסף את אחיו פרץ בבכי מעוצם השמחה.

דע לך, אליעזר, אין עצבות. ממה נפשך, אם מרה שחורה תוקפת אותך אין זו כלל בגדר עצבות. תוכה רצוף צער שבטרדות ושבדאגות. הדאגות ‏ והטרדות ילדי־חוץ הם, הויותיה של הנפש הבהמית הן, שרשן הפחד, והפחד לעולם גס הוא. הפחד הוא חומר מאוס, גשמי שבגשמי..הנפש המשכלת לא תדע פחד, לא תירא רע. אין היא תופסת כלל את הרע במציאות. הדואג ומפחד חוטא. כיוון שבטלנו את העצבות הגסה והמגושמת הנחנו רק את העצבות החרישית – וזו צרורה בצרור השמחה העליונה.

מדבר אני אליך בתקוה שהנך מבין לרוחי. עודך רך בשנים, אולם לבך בא בימים. השכל הוא הכוח הפועל באדם, והלב מבין ומרגיש. יש דברים המעורים באדם מברייתו. נובעים מתוך נשמתו, והנשמה בת המרומים היא עתיקת יומין. לגבי דברים שבנשמה יש שגם התינוק בן־יומו צופה בהם ומשיג. השמחה והעצבות שרשן לא במוחין… לא במוחין,.. יש עצבות הבאה בלב הילד; יש עצבות מרחפת באויר; פעמים האוזן שומעת דשאים ואילנות אומרים קינות, יגון עולם וצער עולם מתהומו של עולם הם באים. יש מעיין כזה, שממנו משקשק ובא עצב מרירי ומרווה במימיו המאררים את הנשמה, וכן השמחה שרשה במי תהום שבנשמה, מן הנשמה הכל, אליעזר, ולבי אומר לי כי קרובים אנו זה לזה בשורש־נשמה, לפיכך הנני בטוח כי מבין אתה לרוחי.

אף לבי בטוח כי מבין אני לרוחו של דודי, מבין אני כי יש ולבי בוכה עליו למראה עמידתו בין הבריות ומקומו בעירנו, בוכה עליו וגם מתגאה בו. הכל יודעים בדודי נתן כי אין למדן כמוהו וכי אין בעל מדריגה כמוהו בחכמה וביראת שמים, אבל כמה מבודד הוא בין אנשי עירנו ובקרב מתפללי ה“קלויז” ולומדיה. לעולם אינו נכנס לשיחה לא בתורה ולא בדרך־ארץ; אין הוא מתערב בעסקי הקהל ואינו מחוה דעה בעניני ה“קלויז”. אף אין איש שואל בעצתו. לא ראיתי שיכבדוהו ב“עליה” לתורה לשישי או למפטיר, כדרך שנוהגים בבעלי־בתים החשובים.

מה טעם אין חולקים כבוד לדודי נתן כראוי לו? דעות שונות שמעתי על כך. סבתא בריינה היתה אומרת כי לא נמצאו הבריות ראויים להבין את מדותיו התרומיות של בנה, אוצר בלום של תורה וחכמה; אין בני אדם מביטים אליו, הואיל ומרום הוא מהם ואי אפשר להסתכל בצורתו כדרך שאין להציץ בפני השמש. והיא אומרת שאילולא הבריות שוטים ומטומטמים, היו מגדלים ומנשאים אותו. אף זאת היא אומרת, שראוי דודי נתן שישטחו מרבדים מתחת לרגליו בדרכו מביתו לבית המדרש. כנגד זה מצויים בפי דודי נחום רמזים בולטים ועקיצות מפורשות כלפי אותו תלמיד חכם שאין בו דעה, אם כי מלא כרסו בתורה, שיש בו גאוה יתירה ואין אמונת חכמים בלבו, שלמדנותו קודמת לאמונתו, הטעון בדיקה שמא הוא מין ואפיקורס.

בין שתי הדעות הללו, הנבדלות זו מזו מן הקצה אל הקצה, שומע אני לחישות ורמזי־דיבורים מפי בני עירנו, אברכי ה“קלויז” הנתונים באמצע בין שתי הדעות הללו שיש בהן פסיחה לכאן ולכאן. ברם, מה לי דעות? רואה אני את המצב יום יום, רואה אני את מושבו המבודד של דוד נתן ב“קלויז” בקרן־זוית דרומית־מערבית, ‏שאין מייחדים אותה לנשואי הפנים שבעדה. רואה אני אותו לומד לעצמו ואינו מתפלל עם הציבור רואה אני אותו שותק תמיד, צועד מהר, מחייך אל נפשו, אינו צוחק כל עיקר ואף פעם אינו בוכה בתפילתו. מנהג ב“קלויז” לשתות לגימה של יי“ש בכל יום המות של מנוח חשוב, והואיל ואין לך יום שאין בו יזכור למת הרי כמעט בכל יום שותים “תיקון”. אולם דודי נתן אינו מצטרף אל השותים ואינו מכבד בתיקון, אינו מזמין אל ביתו ‏ ל”קידוש" בשבתות ובחגים ואינו הולך לשום “קידוש”. אפילו בשמחת תורה אינו נוטל חלק בשמחת הציבור. דודי לבדד ילך, לבדו ילמד, לבדו יתפלל, לבדו יחייך. האין זה לפי ששונה הוא מכל האחרים? הואיל ואינו מקושר עם הציבור הרי לא שפר עליו חלקו.

אילולא שיערתי לפי הסימנים החיצוניים הייתי יודע זאת לפי הניגון, שאינו פוסק מפיו. ניגון כה רווי יגון וכליון־נפש, לא שמעתי מפי שום איש, זה ניגון חרישי, שהדו מתגלגל בלבי כשל רעם, זה ניגון הרומז ומפתה ומחלל בחלילים. זה ניגון כפעמון הקורא אלי: הנה נפתחו דלתי לבי. בוא, אליעזר, לחדריו. בוא. ניגון כזה התוגה הורתו והצער אביו מחוללו. הניגון הזה הוא תמצית דודי. מה משמע שאיני מבין לרוחו של דודי? ניגון אחד לשנינו. הוא אני.

פעם אחת נתבלטה לפני פרישותו של דודי נתן בצורה מדהימה. וכך היה מעשה. הרבי מטאלנה בא לשבות אצלנו. מאורע זה עשה את עירנו כמרקחה וערבב לכמה ימים את סדר החיים של תושביה. אין מנהגו של הרבי מטאלנה, הנוהג נשיאותו ברמה, לחזור על ישובים קטנים ולא היה כלל משוער שאנחנו נזכה לקבל את פניו כאן. ואם בכל זאת בא הרבי אלינו אין זה אלא, מתלחשים יודעי־דבר, משום שיש לו איזה תיקון לעשות בעירנו. רבתה מאד התכונה לקראתו ערב בואו ובימים המעטים של שבתו בקרבנו. לא כל שכן גדלה הצפיה לקראת ה“שולחן” שלו בסעודה שלישית של שבת ב“קלויז” לעיני קהל ועדה.

רוב תושבי עירנו חסידי טאלנה ורוב חסידי טאלנה בעלי דביקות וכשהם עומדים לפני רבם פניהם אש־להבה ואף מרחוק הם מזכירים את שמו בפחדים. כל החסידים כך, דודי נחום לא שכל שכן. ומה דמות נשוה לבהלה, לטירדה ולפיזור הדעת שנפלו על דודי נחום לעת הזאת, שהרבי שלו בהוד מוראו הופיע בתחומי עירנו? הוא הנפעם ונרגש לקבלת כל שבת, קל וחומר שהיה דחוף ומבוהל ונפעם לקראת קבלת השבת עם הרבי שלו. מסתבר שכל ימות השבוע ההוא לא דאג דודי נחום כלל לביתו, לא נסע לירידים, לא היה מחזר אחרי גמילות חסדים. דומה, לא שמר אפילו על ה“חוק” ועל פרק המשניות והאמירה ב“זוהר”, אלא נתן את זמנו ואת כל עצמו לשרת לפני הרבי ולסייע בידי הגבאי לסדר את הפדיונות ואת הראיונות של אנשי העיר, איש לפי מעלתו, לפי תואר יחוסו. ולפי שדודי נחום היה בהול ומבוהל ומעוסק היה מבהיל ומעסיק גם את כל בני ביתו, אף את פתחיה במשמע ואותי, שהנני בכלל בני ביתו, לשמש לפניו כשליחי־מצוה בתכונה הגדולה שמסביב. לרבי.

כשאדם עסוק שוטף הזמן כנחל איתן, ולא זו בלבד שמרוב טירדה אין הוא חש בשעות העוברות, אלא אין הוא חש גם כן באנשים העוברים ושבים לפניו. ימים קטנים היו לי ימות השבוע ההוא, ימים קטנים משום שהם היו ימים גדולים וכל החיים היו מנסרים בעירנו כעסק גדול. מלבד בני לווייתו של הרבי נהרו אלינו אורחים מן הערים והעירות הסמוכות. גלוי וידוע שאנשי עירנו תמיד נוסעים חוץ לעירם; נוסעים לירידים, נוסעים לשדוכין, נוסעים אל הרבי. והנה התחוללה חדשה; בני הישובים הסמוכים מכתתים במחילה את רגליהם ובאים אלינו. באים בעגלות, באים ברגל, באים גם רכובים על סוסים. באים כפריים, באים ארנדטורים, באים רבנים, באים בעלי בתים נשואי־פנים. זכתה עירנו ונעשתה תל תלפיות.

זכינו אנו וראינו את דודי נחום ברוממות מעמדו. כי הוא האיש אשר כל הישובים הקרובים והרחוקים נהירים לו בכלל אוכלסיהם כמעט, איש לפי מעלתו ולפי תואר יחוסו. הוא בן בית בטרסטינץ, בברשד, בציצלניק, בטולצין, בטפליק ובכל הערים והעיירות הקרובות והרחוקות. הוא כעת שר הפנים של הרבי; על פיו ישקו כל הענינים; הוא המוציא והמביא, המקרב והמרחק, הקובע סדר המעלות ומכריז ומודיע מי אחרי מי יגש ליתן שלום אל הרבי ודורשי־שלום המרובים עומדים מיום ‏ השלישי – יום כניסתו של הרבי לעירנו – שורות־שורות ומצפים לתורם – הן הרבי קובע בכל יום רק שעות מצומצמות לקבלת ה“שלום” – ועל ידי מצפי ה“שלום” עומדים המונים, שכבר זכו אמנם ללחיצת ידו של הרבי, אבל הם צופים ומצפים ואף מבקשים לזון עוד פעם עיניהם בהדר זיוו של הרבי. עומד גם אני כל אימת שאיני בשירות של איזו שליחות, עומד במסדרוני הבית הגדול של מרדכי הזגג, שנתעלה לשמש אכסניה לכבוד הרבי, עומד ומסתכל בפנים החדשות של האורח עומד ומקשיב לרעש ההמון החוגג, עומד וסופג את הריחות הטובים של דובשנים ומיני־מאפה הנודפים מן המטבח, מעשי ידי ה“סרורינות” העוברות לעתים דחופות ומשולהבות פנים, עומד ומתענג על מראה פני דודי נחום המנצח על המלאכה וידו בכל, גם בין טורי ההמונים, גם בחדר המבשלים, ‏ גם בקבוצה המצומצמת של רואי פני ה“רבי” הנכנסים לפני ולפנים, וכך אני ושעותי מובלעים לתוך המחזה עד שהסחתי את דעתי מדודי נתן ובמשך כל ימות השבוע לא ראיתיו ואף לא הגיתי בו עד שעת הסעודה השלישית של אותה שבת, שבה נערך השולחן ב“קלויז” ושבה

נגלה לפני דודי נתן כחטיבה של בדידות חיה וקודרת.

בסעודה השלישית שנתקימה ב“קלויז” על יד השולחנות הערוכים, עלה מאורע השבוע לשיא רוממותו ורתיחתו. כל “פני” העדה, בני עירנו, וקהל האורחים הגדול, ישבו מסובים צפופים, ראש אל ראש וכתף אל כתף וברכים לחוצות, והנשימות נעצרות ומתוך כל הנשימות העצורות יוצא רעש סואן ומתנדף הבל חם והעינים בוערות וכל התבערה הזאת מתלקחת אל מול נקודה אחת הנתונה בחביון ראשי־ראשים עד שאין העין שולטת בה והכל צמאים ליהנות מזיו שכינתו של הרבי. אבל אין הם יכולים להתענג אלא על צל־צלו, כשם שהכל רוצים לספוג לפחות קורטוב מתוך הדומיה הגדולה האופפת את הנקודה גופה ואין הם יכולים; וכן כל הרעש הזה נוהר לתוך תוכה של הדממה ההיא ואף כל הלבבות פועמים לתוך דפקו של הלב ההוא.

הרבה שמעתי על קדושת רוממותה של האחדות, אולם אף פעם לא ראיתי בחוש את האחדות ממש. דומה, אפשר למשש אחדות זו בידים. כל הפרצופים ארשת אחת, בכל העינים להט אחד, וברור ללא כל פקפוק כי בכל המוחות מקננת כעת רק מחשבה אחת, מחשבה אחת של בני היכלא דכסיפין למיחזיה זיו דזעיר ‏ אנפין. למיחזי… למיחזי… להיות עיניך רואות את מלאך ה' צבאות וכשפתח ר' מאיר חזן את פיו והרעיש בקולו האדיר אחד מניגוני טאלנה; אחד מניגוני טאלנה, ששימשו לנו שירי־ערש, שירי חג ומועד, שירי שבת וחול, שירי הגוף והנפש, שירי הטל והמטר. שירי הצמאון והרויה, שירי הגמרא וספרי המוסר, שירי החתונות והלויות. ‏שירי החולין ושירי השירים, כשהוא פתח את פיו בזמר והניגון זנק מפיו כדם, כלשון של אש, כזהורית של חלום ותקוה, לתוך כל הפיות של כלל העדה, חשתי את עצמי נישא על נחשול הנגינה כנתח בשר מגוש בשר ודם הלזה, כפלח שניתז מצור סלע ישראל, כניצוץ שהתלקח מכלל השלהבת, לא יתום הייתי עוד; בפעם ראשונה חשתי בפועל את כליון יתמותי, את התמזגותי ביחודא שלים עם העדה כולה. אב שבשמים מגן עליה מלמעלה והרבי מטאלנה פורש עליה את כנפיו מלמטה.

ובאותה שעה לוהבת נתרחש הדבר ואני נדחף על ידי המון מרפקים ולחוץ ערב־רב של גופים וברכים נדרדרתי מעל הגוש הכביר הזה ונזדקרתי ממנו והלאה ועיני שהיו זה שעות, זה ימים, תפוסות במראות החוגגים, נפקחו לפתע וראו את דודי נתן שרוי לבדו בקרן־זוית וראשו בגמרא שלפניו. כך היה הדבר. לא הרגשתי בו כל אותם הימים מרוב פיזור נפש. דודי לא שעה לכל התכונה הזאת. דודי לא הלך לקבל “שלום”; דודי לא נספח אל הקהל חוטפי ה“שיריים”; כי דודי לא האמין בצדיקים החיים; הוא לא גרס שיש צדיק הדור ושהרבי מטאלנה הוא צדיק הדור. כל כך לא נחשב בעיניו “הרבי” אשר כולם אומרים עליו שהוא טהור וקדוש, ניצוץ המשיח, ויש מתלחשים על אודותיו שהוא גופו המשיח, עד שלא רצה לשנות למענו אפילו כקוצו של יוד מסדר יומו. מנהגו של דודי נתן לאכול את הסעודה השלישית בחטיפה ולקיים ב“קלויז” פרק של לימוד לפני תפילת מעריב. ולא ראה צורך לשנות ממנהגו גם בשבת זו.

אותה שעה ראיתי את דודי נתן מובדל מן הציבור על ידי עמוד־ענן ועמוד־אש כאחד; אותה שעה ראיתי את דודי נתן מרום ומושפל כאחד. חמלתי עליו ורחמתיו, נשאתי אליו את מבטי ברחשי הערצה. הנה הוא אחד בעירנו, אחד בתוך הקהל הגדול הזה, הכולל גם אורחים חשובים, בני ערים ועיירות קרובות ורחוקות, ‏ אחד שאינו מתבטל מפני הקהל הרב הזה, אחד הנושא ברמה את דגל תורתו; אחד העושה את האמת והאמונה שבלבו מגן ומחסה לעצמו, אחד השר לו את ניגון היחיד שלו. אולם רק שכלי הבין לרוחו של דודי הבודד, ואילו לבי וכל חושי היו נתונים אותה שעה לקהל הסואן, לזמרה המחרישה אזנים, לניגון הכולל הפורץ מתוך המון לבבות כמתוך לב אחד. ולא עוד אלא הטחתי בלבי תרעומת כנגד דודי הפורש מן הציבור ונגדה נא כל הקהל הוא מתבצר בד' אמות שלו. אותה שעה הגיתי בפעם ראשונה רחשי מרי כנגד דודי נתן ונצנצו בי הרהורי הסכמה לקטרוגיו של דודי נחום. ולפי שאהבתי אהבת נפש את דודי נתן, שראיתי בו את צלם תבניתו של אבי המנוח, ולפי שגמרתי אומר משכבר שקרובים אנו זה לזה בשורש־נשמה וכי הוא זה אני, נמצא שלא את דודי בלבד שפטתי, אלא גם את נפשי.

וכך, נישא בנחשולי הנגינה של העדה, חשתי עצמי קרוע ומשוסע בין שתי רשויות. לבי עם כל העדה; ולב־לבי לדודי נתן; ציבור ויחיד, רבים ואחד מורם מן העם, אחדות ישראל ואיש־סגולה – שני היסודות האלה, חשתי בעליל, עושים בי קרב ואין שלום בנפשי; לא יהיה עוד שלום בעצמותי. לא יהיה בי שלום; אולם, אהה, גלה השלום גם מדוד נתן. לאחר שפלסתי לי בסכנת־נפש דרך בין המוני הגופים ועמדתי בקרבתו, ראיתי ענן כבד של עצבות פרוש על פניו. הוא לא ראני אף על פי שעמדתי על ידו.

לתוך נפשי ירדה הסופה. ואיך אדלה אותה משם? איני יכול לבטא את האסון. זה היה אסון שהיתה בי רחמנות על דודי נתן. אני הילד חמלתי על היהודי הלמדן, הדוד הבא בשנים, הניצב לפני כאיש־מופת, האדם השלם. הואיל ורחמתי עליו סימן הוא שאינו שלם, אלא פגום, הואיל ואני חומל עליו ממילא יורדת קרנו גם בעיני. הרבה פעמים כבר חמלתי על גדולים ממני בשנים, אבל רחמנות זו, ששטפה את לבי, לגבי דודי היתה ממין חדש לגמרי. היא חלחלה לתוך תהומה של נפשי וזעזעה את מוסדותיה. הרבה פעמים חמלתי על אמי, כשהיא נצרכת לפרוטות ואין לה; הרבה פעמים גלגלתי רחמי על דודי נחום המחזר אחרי גמילות חסד, אולם רחמנות זו על דודי נתן היתה התרגשות על לקוי שהוא בשורש. לבי ניחש לי שכאן הצער שופע לתוך הנקודה שממנה הנשמה יוצאת. דודי נתן בקרב הקהל הזה לא יתייחד; נידח הוא; נשמה בודדה לחלוטין. ואם רגש רחמנות חזק דרכו בסופה, קל וחומר שהוא גורם זעזועים כבירים בנפש הילד, שנושא רחמנותו הוא מבוגר. חמלת הילד על המבוגר מעוררת נחשול ‏ אהבה, צער, מרירות וכליון־נפש; הילד בחמלתו יש והוא צומה לפתע ועושה קפיצת הדרך בזמן עד כדי בגרות. הרגשתי עצמי בא בכל שנותי. ניחשתי אותה שעה שכל יגונותי ניגלו לפני, יגון ההווה לעתיד לבוא; כל המוסדות נעו בי ורגזו.

חמלה אינה אהבה; רחמים אינם כפורים. ואין אוהבים אלא את השלם והמאושר; דודי לא היה שלם ולא מאושר, אף אין אוהבים אלא את האהוב לרבים, ודודי לא היה אהוב על הרבים. בעיני ראיתי כיצד נתלו בו מבטי עברה וזעם מכל העברים. אותה שעה לא אהבתי את דודי נתן באהבה שלימה, משמע: גם את נפשי לא אהבתי, כי לא ידעתי להיכן צמודה נפשי במלואה ולמי אני שייך. חש ומרגיש אני כי הנני משתפך בלבי לתוך כלל הציבור. אולם כלום אני שייך לו? אהה, לא היה לי בשעה זו בטחון כי שתול אני בכל מאודי באיזו ספירה. נתמוטטו בחובי היסודות ולא היה קרקע מוצק תחת רגלי. שר הקהל “בני היכלא דכסיפין” – ואני בין הכסופין. רוחי כעוטיה; נפשי נעה ונדה, כל העולם נע ונד, כשם שאני מטולטל בין הספירות כך הכל טלטלה אחת; היקום חג ונע כשכור.

קול בלבי, הה, קולות למכביר בלבי. ניגון ומנגינה עושים בי קרבות, כמה שכתוב; וישבר ה' את ארזי הלבנון וירקידם כמו עגל. ואני אומר: אני העגל! ועוד כתוב: קול ה' יחולל אילות. ואני אומר: אני

האיל! ואני הלבנון! ואני המדבר! ואני היערות! ואני להבות־אש. בי המבול. כל ההויה בי! וכל החורבן בי! וכל האש בי! וכל המים בי! ה' למבול ישב, ואני למבול אשב. רחמנות קורעת את לבי. רחמנות מרקידה את ראשי בסחרחורת. ואני סחרחר. וכל העולם קופץ כעגל, אין בו מתום. ואין בדבר מתום. הנה אעמוד ואעשה קריעה בי וקריעה בכל ואשאג שאגה גדולה ומרה ואבך לתוך אזנו של רבונו של עולם – כי כל הבריאה כולה ענן כיסה אותה ואין חשים ואין מרגישים דבר אלא הליכות של עולם. העולם הוא הלך – ואני בכיתי על ההלך.

פעמים עומד אדם תחת מטרות עוז, אפוף סופת זלעפות, המשוה לעולם־יה דמות של חרדת אלוהים, ונפשו בקרבו תשקוט, משל היא דולה מתוך הסופה גופה מין שיקוי של שלוה. יש ואתה יוצא ביום צח בהיר בשחקים ורואה עולם עומד על מכונו ושלוה במשכנותיו, אלא שאי שם במעלה ההר הנשקף לך מנגד מנתר ממקום למקום סוס כבול או גדי בודד מקפץ שם מרכס אל רכס משום שאין מנוחה בעצמותיו ולפתע תתקפך חלשות של אימה וחשכת עלטה תאפוף את עיני בשרך ואת כל חדרי נפשך מתוך הדעת, כי אף בעתותי השלוה למראה עינים אין נחת בבריאה. הוי, אין נחת. אין נחת משום שאין דבר ניצב על עמדו ואין יצור בטוח בנקודת־משען מתחת לרגלים. הכל סובב הולך; הכל נע ונד; הכל אינו אלא גלגל החוזר, כמוך כסוס המנתר וכגדי המקפץ. עולם, אין שלום בחיקך ולא שלוה בארמנותיך; ומה תימה כי אף באדם, שאינו אלא גרגר קטן מעפרך, אין שלות השקט? הכל אינו אלא תמוטה גדולה ותמוסה רבתי.

הרגשת־מוט זו חלחלה בלבי בשעה ההיא של הסעודה השלישית בשבת והיא שהשליטה בנפשי לאורך ימים הרגשת היתמות, ששרשיה היו מבוצרים בי מן הימים הראשונים לחיי התודעה בקרבי. וכעת נעשתה כפולה ומכופלת; לא עוד הייתי יתום רק מאב ומסבתא, אלא יתום מכל ויתום בכל; יתום בגוף ובנשמה; יתום בשבת ויתום בחול; יתום מאדם ויתום ‏ גם מאלוהים, שלטונו הכל־יכול נפגע מהרהורי־היסוס שנצנצו בקרבי למראה העולם הרופף שיצא מבית היוצר שלו. לא פרצתי אותה שעה בבכי על היתום כי שבת היא מלבכות. נפשי נשבתה לתוך ניגון הציבור וכאחד עם כל הקהל נסחפתי לטבול בתוך ים הניגון. אולם משנסתיים הניגון וכלתה השבת ונגנזה החשכה ובאורי ההבדלה דלקו ימות החול וננעלו שערי השבת, נפתח מעין הבכי בקרבי.

דודי נתן, שאינו מסתכל. לכאורה ישר בפני ואינו שואל לעולם ממני דין וחשבון למעשי, מכוון משום־מה כל שיחה עמי כאילו בכוונה תחילה כתוכחה כבושה כלפי רחשי־לב או מעשים מוטעים שנתרחשו אצלי, משל כל שבילי נפשי והרהורי לבי גלויים לפניו מתוך איזו איצטגנינות משלו. אף לאחר אותה שבת גדולה של הרבי מטאלנה, היינו. כמה ימים לאחריה, שיצאו הרבי ובני לווייתו, אף כלתה רגל האורחים מעירנו וההמולה קמה לדממה וחיי עירנו שבו למסלולם, פתח עמי דודי נתן בעיון־שיחה ואמר:

– ואני זאת דעתי היא לך, אליעזר, לא ברעש ה' ולא מיריד תצא תורה או יראת שמים, לא מיריד שבארץ ולא מיריד שבשמים. הרבה גופים מתרוצצים בירידים, רעש בני אדם, צהלת סוסים וחריקת גלגלים. אבל מעשי־תיקון נעשים רק ביחידות ואין ניגון אחר לנשמה אלא זה שבקול דממה דקה. ודע לך כי יסוד הכל הוא כוונת הלב. מצוות ומעשים טובים ‏ יש להם ערך כשממכוונים עליהם את הלב. אין תורה אלא עיון־תורה; אין תפילה אלא עיון תפילה ואין עבודת הבורא אלא מחשבה על דרכי הבורא. אולם הצעקה היוצאת מן הפה מחרישה את הקול החרישי של הלב. בצעקות אנו מבלבלים את היצר הטוב. הצעקה היא מסיטרא דריתחה, מן הדם, מהתלהבות הבשר. היא הופכת הכל, את התורה ויראת השמים, לדברים גשמיים. אף המצוות יורדות כביכול ממדריגתן ומתלבשות בחומר.

אבל כך דרכם של חסידים שוטים, שהם משתחווים לגשם, מתפללים לגשם, משיגים רק את הצד הגשמי של התורה, אשר חוצבה ממקור נאצל. לפיכך הם מרבים רעש, יושבים צפופים, מתפעלים בהפעלות של חומר, שותים יי“ש ומתרתחים. כיוון שהם מתרתחים על ידי לגימה הריהם מוסיפים לגימה עד ששותים לשכרה. אף “שיריים” הם חוטפים מתוך ריתחת הדמים, אין להם יראת־אמת בלבם והורסים לגשת אל הקודש. חסידים שוטים האי עלמא כיריד דומה הוא להם; יריד בשוק, ירִיד בבית הכנסת. יריד אצל ה”רבי", יריד בשמים ובארץ. לפיכך הם גורסים: חטוף “שיריים” חטוף והתפלל בציבור, חטוף ואמור “חוק”, חטוף וקיים מצוות, חטוף ואמור מאה ברכות ואחת. ואני אומר: מוטב יתפלל אדם ביחידות ובלבד שיתפלל מתוך כוונת הלב ולא כל המרבה במצוות אנשים מלומדות הוא משובח, אלא חייב העושה מצוה לעמוד על סוד יחודה של המצוה.

כיוצא בזה סבורים חסידים שוטים שעל ידי דוחקא דציבור הם באים לידי אחדות ומתוך שהם צועקים ו“אהבת” הריהם מכניסים לתוך לבם אהבת ישראל. אבל אני אומר שהרגשת האחדות היא מדריגה, שאפשר להשיגה ביחידות דווקא. מתוך שהיחיד מרכז את מחשבתו על הכלל הריהו בא לידי כך שמרגיש עצמו חלק מן הכלל. אולם אין ריכוז אלא בצנעה, ‏ ומתוך עיון־מחשבה. וכך אין אוהבים בלב ונפש אלא אם כן מתייחדים עם נושא האהבה, עם השם יתברך ועם ברואיו, ייחוד שבלב, אוהבים ביחידות, עובדים את הבורא ביחידות.

וצא וראה במשה רבינו. כל זמן שהיה משה שוכן בתוך העם, כתוב, ויביטו אחרי משה, לומר, היו מלעיזים על משה, כיוון שמשה עלה על ההר ופרש מן הציבור הגיע באהבת ישראל לידי מחני נא מספרך. רק ירד משה מעל ההר ושב והתבולל בקרב הקהל מיד שבר את הלוחות מחמת רוב זעמו על העם הזה. ודע לך, אליעזר, לעולם חייב כל אחד לראות את עצמו כאילו הוא עומד במרומי ההר, והוא משכמו ולמעלה גבוה מכל העם. וכבר אמרו חז"ל: יכול כל אדם להיות כמשה, וכל מקום שנאמר יכול משמעו חייב. שהרי לא רק יכול האדם לעלות במדריגות, אלא חייב הוא גם כן לעלות. מי שאינו הולך מחיל אל חיל סופו שהוא יורד מדחי אל דחי. לעולם ישא אדם עיניו אל ההרים… אל ההרים; ולעולם תהא הנפש משתוקקת לצאת מבית חומרה. החומר שבכל דבר הוא השאור שבו; החומר מזהם כל נאצל.

הקשבתי לדברים בעיון־לב, אם כי היו ברובם נשגבים משכלי. דומה, חוק־עולם הוא, כי הבלתי מובן משפיע יותר מהמובן, מכל מקום הוא חוקק רישומים מתמידים יותר מן ההוכחות היוצאות מן ההגיון. ואילו לשיחתו של דודי נתן נודעת בעיני לוויית־קסם, הלא היא ידידות הנשמות, ששימשה מצע לכל השיח והשיג שבינינו. כשדודי נתן מדבר לבו כאילו שקוף לפני. את חסרוני בהבנה הריני ממלא בניחוש, ומה שמתעלם ממני בפשט חוזר ומוצא אני ברמז. מדמה אני תמיד שהנני יודע את הנקודה ממנה יוצאים דיבוריו, ולהיכן הם נוטים ועיקר עוקצם מה הוא. ואין אני תמה כלל שהוא משיא כעת את השיחה כלפי ענין הבכי כאילו נבואה נזרקה בו, שיש סמכות בין פרשת ה“רבי” מטאלנה, ששימשה נושא מרומז של שיחתנו הקודמת, ובין ענין הדמעות הנדרש על ידו כמין חומר; והריהו מפטיר ואומר:

– ודע לך, שאף דמעות יש מהן שמקורן גשמי וכל עיקרן חומר גס ועכור. בדומה לתפילה זכה יש ערך רק לדמעות זכות, היוצאות מתוך הנשמה. וסימנך: הגוף גועה בבכי, צועק “וי” בקולי־קולות, אולם בכי הנשמה הוא חרישי. ומן המשוער כי לנשמה אין כלל דמעות, אין לה דמעות, אף אין לה קולות. כיוצא מזה אין הנשמה מתפעלת אלא שקועה בהתבוננות. סתם התפעלות מן האברים היא, שאגת הדם, צעקת הגוף, התפעלות היא מיסוד החומר. וכך אנו מוצאים התפעלות של חומר, דמעות של חומר, אף יראת־שמים של חומר. והרבה יראי־שמים יש המפחדים מפני ה“שולחן־ערוך” ואין להם יראת אלוהים בלבם. ותדע לך, כי היראה האמיתית היא בחינת לעילא ולעילא, לאו כל מוח סביל דא. היראה האמיתית מטילה באדם אימה כה חזקה עד שהוא מפחד גם לפחד. וכן הוא מפחד לאהוב ומפחד לבכות.

רבים ועמוקים דברי דודי נתן על הפחד, המפחד גם מן הפחד. אולם כאן מחלחלת בי אימה חזקה ואני מפחד לשמוע וסולד מלהבין.

ככל שאני מהרהר בשיחותיו של דודי נתן, הנעלות משכלי ושופעות לתוך עמקי לבי, כן מתברר לי שהן רפואה לנפשי. אבל כך דרכה של רפואה, שהיא מכריזה ומודיעה על המחלה. ולא עוד אלא קוראה למחלה ומגבירה את פעולתה, נטפי הסמים זולפים אי לשם בפנימיות הישות הדוויה, אלא שאין משיגים את נקודת הכאב לשכך את מדוויה. יש ודודי מרעיף עלי את תנחומיו והללו באים לקרבי כצרבת.

– אליעזר – אומר הוא לי – אחי אתה, יש בך ניצוץ מנשמת אביך עליו השלום. אין אנו מתרחקים מהם ומהמונם. פרישותנו מן הציבור יצוקה בטבענו. לא לנו, לא לנו להיות בתוך ערב־רב.

ואני מבין פשוטם של הדברים, שאף אני כדודי וכאבי המנוח נגזר עלי להיות מרוחק מחברת האדם, לחיות בבדידות, אף להיות זר לרבים להתהלך כאבל בין חתנים, להיות שונה מאחרים. להיות שונה משמע להיות חולה, לישא בקרבי חולאת משפחתית. להיות חולה, לא כן?

עתים דודי נתן אומר מפורש: – זה גורלנו, גורל משפחתנו. זה גורלנו, להיות לא מובנים, לא־מובנים. ורבים הם החולקים עלינו. אף אתה, כשתגדל, תעורר מסתמא מחלוקת עליך. גדולים רבים עוררו על עצמם מחלוקת, מתוך שלא היו מובנים לרבים טפלו עליהם קטני־מוחין האשמות כבדות, והיו מיחסים להם מחשבות זרות ומעשי־יוהרה.‏ מה נעשה וזה גורלנו!…

אין אני יורד לסוף דעתו של דודי, מה טעם אהיה מעורר על עצמי מחלוקת ומה מקום להאשימני ביוהרה יתירה? אבל דבר אחד הנני מרגיש, ‏שיש בי… שיש במשפחתנו, בכל אחד ממשפחתנו דבר־מה העושה אותו יוצא־דופן, בלתי נוח לבריות ובלתי מקובל על אחרים. אויה, מרגיש אני גם כן, שאיני נוח לעצמי ולא מקובל עלי גופי.

מאז המעשה בסעודה השלישית של שבת על יד השולחן הערוך של הרבי מטאלנה חש אני שאין ברוחי נכונה, נפשי מטולטלת עלי. עתים אני רואה השמים הולכים למסעם; ועתים אני מרגיש שהאדמה כולה חגה־נעה. אין דבר על עמדו; אין בריה צועדת לבטח; אין יש נטוע איתן. ההלך הגדול שביקום עושה את ראשי סחרחר, נמוגו יסודות כחומר הניגר. אף אני ניגר וצף. אין צריך לומר, שאיני מסוגל עוד לקיים את מצוות דודי נתן, המזהירני לעתים תכופות – סוף דבר, בני, שמור על הניגון. ‏ כל מהומה שבאה לעולם מבלבול הניגון היא באה. שעה שהניגונים מתערבבים זה בזה אף הקליפות מתערבבות יחד ומתבלבלות כל הנשמות ומוחין דקטנות שורים על הכל.

אני איני מסוגל עוד לשמור על ניגוני; אף יש שאיני יודע מהו. וכן איני יודע עוד מי אני, מה בי מטבע המשפחה של אבי ומה מקרבני אל דודי נחום, והלא קרוב אני בלבי גם אל אחי אמי. והלא אז בשבת, בשעת הסעודה השלישית, היתה נשמתי צרורה בצרור הניגון הטלנאי. ובראותי את דודי שר המשקים ושר השולחן, המנצח על הכל, הייתי מוכן לחבקו ולנשקו לעיני כל עם ועדה.

חולה אני. העולם סובב לעיני וראשי מסתובב בתוך העולם הסובב. מחמת הסחרחורת הזאת איני יכול עוד לשהות הרבה בישיבה על מקום אחד. אני, שהיו משבחים אותי בעד כוח ההתמדה בלימודי, שוב איני ראוי לשבח בעד מעלה זו. איני מתמיד עוד בלימוד משום שאיני מסוגל עוד כלל לישיבה או אפילו לעמידה של קבע. נכנס בי דיבוק של הילוך. רוחי ישאני תמיד. אף רגלי נושאות אותי בלי הרף, תאב אני לשנות מקום. אעמוד במזרח, עיני במערב; אהיה בבית המדרש, תוקפים אותי געגועים לחוץ… אף בחוץ צר לי במרחב, לא אוכל להיות לבדי; בבואי בין הבריות אחמוד להיבדל מהם ומהמונם. רק כעת מבין אגי פשר מרוצתו של דודי נתן ברחוב, משל אין הוא חש האדמה תחת רגליו כמישור אלא מדרון, ושעה שרגליו צועדות ומדרדרות חיש־חיש ראשו כפוף למטה ועיניו מושפלות נראות מפשפשות דבר־מה. האין ראשו כפוף מחמת משא המחשבות העמוס עליו? האין עיניו פקוחות ולטושות כלפי מטה בשביל לעצור את מהלכה של האדמה, ההולכת תמיד תחת רגליו? האין הוא דוהר ברשות הרבים כסוס מלחמה, משום שהוא איש רשות היחיד והוא איש מלחמה, פרוש ומובדל מכלל האדם. כיוון שכך אף אני, נצר מהמשפחה הזאת, חייב לכוף את ראשי, להשפיל את קומתי, ללטוש את עיני כלפי מטה ולהדהיר את רגלי כדודי נתן.

ראני פעם דודי נחום בשוק בהילוכי זה, סטר בפני בניחותא ובשים שכל: – בשלמא דודך נתן, אין הוא רץ בכוח עצמו, אלא בכוח הגאוה הוא רץ; משום שלמדן גדול הוא אצל עצמו, ירא שמים גדול וחכם גדול עד שאין לו עוד צורך באמונת צדיקים ואין זה לפי כבודו להיות שוהה הרבה בקרב הבריות או לעמוד בד' אמותיהם – והרי זה עסקו של דודך נתן לרחף בעולמות עליונים ולחטוף מלאכים. כל הרוצה

לחטוף מלאכים מן הדין שילך בפסיעה גסה ולא יסתכל בפרצופו של בשר ודם. אבל אתה, בן־פקועה, בכוח מה אתה רץ? אי אתה רץ אלא בכוח־כוח של דודך נתן היהיר ומתנשא על הבריות. עדיין אי אתה למדן גדול – וכבר אינך יכול להסתכל בפני יהודי. אין זאת אלא שגם אתה דבק במדותיו של דודך הגאוותן ועושה מעשה קונדס כמוהו לפסוע ברגל גאוה על הבריות. או שמא אי אתה רץ משום שמבקש הנך לברוח מן הרבונו של העולם. בין כך וכך ראוי הנך לסטירת־לחי זו. ואם כן הרי לך, זאטוט שכמותך! ולא עוד אלא שמגיעה לך מנה אחת אפים. דיבר וכן עשה, ולא די שתקע לי סטירת־לחי צלצלנית לעיני עם ועדה, אלא חזר ושנה אותה לקיים ושננת. גדולה סטירת לחי זו שבעצמתה הממשית, שהאדימה את לחיי, בעלבון הכרוך בה שהלבינה את פני, חוללה זעזוע כביר בנפשי ושיקעה רישומה בהלך־רוחי לאורך ימים. ניתן לומר כי שימשה אותה פעולת־געישה, אשר יש והיא גורפת שכבת אדמה וחושפת מעין. מסטירת לחי זו נשזרים חוטים למסכת אחת בחיי נפשי, הקובעות פרשה לעצמה – אין היא נתונה להירקם לכלל המסכת הזאת. עניני בעת להרצות את המשך הדברים. ביני לבין שני דודי, נפשי טלית ושני דודי אוחזים בה, מושכים אותה לכאן ולכאן ומושכים מתוכה חוטים. המשיכה גורמת כאבים.

א

כשעיני פקוחות אני רואה עולם; נעצמו עיני, אני חושש ומפקפק שמא אין כלל עולם. אבל אם אין עולם מה יש? יש לא־כלום. ומה זה לא־כלום? הכיצד יכול לא־כלום היות יש? הוי אומר: לא־כלום זה אלוהים, שהוא הכל. ואין קושיה שלא־כלום והכל נתונים זה בתוך זה, ולא עוד אלא שזה הוא גם זה, הואיל ועל אלוהים אין קושיה. אמרת אלוהים והנה לך הכל, מה שרק יכול לעלות על הדעת. עצום עיניך, פקח עיניך, יש עולם, אין מאומה – הכל ניחא.

כשהרציתי הרהורי אלה לפני פתחיה חברי, בן דודי נחום, שרבב את שפתו התחתונה ועשה בזויתה מעין דובדבניה – העויה שסיגל לו, וחושבני, מדעת, מתוך חיקוי לרבי אלתר – לאחר כך חייך בבת־צחוק ערמומית ואמר, שמן הסתם איני מדבר זאת מתוך הראש שלי, אלא מפי דודי נתן החקרן. לא ידע פתחיה כמה פגע בי עוקץ זה. מעיר אני את אבי שבשמים, המשמש בזמן האחרון נושא הגיגי, שרוחי הגתה את הרעיונות האלה – אולם גם עדות זו אינה נאמנה על פתחיה. לפיכך איני משתפו עוד ביתר המחשבות, הטורדות אותי בענין עולם ואלוהים.

אהה, רבות מחשבות טורדות אותי בענין זה. למדנו כי הבריאה תלויה על בלימה ועלול היה המוח להתהפך מפליאה כיצד יכול העולם להיות קיים על לא־מאומה אילולא מציאות הבורא המישבת אותה פליאה. האלוהים מחזיק הכל. אולם מנקר במוחי: שמא העולם אינו עומד וקיים כל עיקר, אלא הוא רץ למסעיו ממנו והלאה והכל הולך ונמס לעינינו ונחטף מידינו. נמצא, שאין זה כלל עולם, אלא עולם התוהו. מסתרי־לב אלה איני מגלה לפתחיה; לא אגלם לשום נברא; הם נוברים במוחי מאז הסעודה השלישית בשבת של הרבי מטאלנה.

לימים פתח דודי נחום בשיחה, שהסמוכין להרהורי היו בולטים, אפשר יד פתחיה היתה באמצע, שהביא אל דודי במתכוון או לפי תומו; אולם יתכן שהגורם לשיחה שימש גיל הבר־מצוה, שקפץ באותו הזמן עלי ועל פתחיה – בן דודי היה קרוב לשנת שלש־עשרה ואני בן י"ב, כיוון שיתום הנני דיני לקבל עלי עול המצוות שנה אחת קודם. וכה אמר דודי נחום בדיבור פסקני, שלא ניתן לערער:

– שמע, פתחיה, ואתה, אליעזר, הקשב, לא עוד קונדסים אתם ולא עת שעשועים וקלות־ראש הם הימים הבאים עליכם. הגעתם לגיל בר־מצוה ומעכשיו חייבים אתם בעול תורה ומצוות. יהודים גמורים הנכם מעתה לכל דבר. תורה אין לה שיעור. אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ‏ לבו לשמים. ואין אתם חייבים להיות למדנים גדולים חריפים ועוקרי־הרים. לא מצינו כתוב בתורתנו הקדושה שחייב כל יהודי להיות למדן מופלג, מוסמך וגדול בהוראה, חריף ובקי, ואם לאו הוא יורש חס ושלום גיהנום. שאם כך מה יעשו קטנים שכמותנו, שלא חנן אותם הבורא יתברך בשכל עוקר הרים? שמע, פתחיה, ואתה, אליעזר. אנו איננו מן הגדולים. אנו מן הבינונים, או מן הבינונים שבבינונים, גם אביך עליו השלום, אליעזר, לא היה מאור הגדול ופטיש החזק לא בש"ס ולא בפוסקים. אין במשפחתנו גאונים. אבל יהודים אנו, יהודים כשרים. יראי־שמים ומקיימי מצוות היו, ברוך השם, רבים במשפחתנו. זכרו זאת ושימו אל לבכם, פתחיה ואליעזר. עליכם לקבל עליכם עול מצוות, להיות יהודים כשרים לא חקרנים. קימא לן: סתם חקרן – מין ואפיקורוס.

תמה אני שדוד נחום, שהשעה דחוקה לו תמיד ולשונו מהירה ודיבורו דחוף ומקוצר, סח עכשיו בניחותא ובהרחבת הדעת; ופליאה כפולה שאותו יום היה ערב־שבת שהעור בוער על דודי ושערותיו אינן שלו מפאת רבוי הטרדות. אין זאת אלא שלאותה שיחה נתייחדה בעיני חשיבות מיוחדת משום שבאה לעקור איזה מעוות שבלב השומעים. אכן, אין זה דבר של מה בכך לעשות חנוכה של שני יהודים, להוציאם מגיל מעשי־נערות ולהכניסם בעול קיום מצוות וקבלת עונשין. ברם, אף שעה זו של שיחה לא בזבז דודי לבטלה. הוא דיבר וגזז את צפרניו; הוא סח ומרט נוצות של תרנגולת, הטיף את לקחו וסנן את יין הצמוקים; הוא הכה אותנו בשבט לשונו והכין בו בזמן כלי לבית המרחץ.

– כן, פתחיה, ואתה, אליעזר, הקשב. אסור להיות חקרן. חקרן מהו אומר? חקרן אינו אומר כלום. יהודי כשר, תם וישר אומר, תמיד הוא אומר דבר־מה. הוא אומר אני מאמין, אומר מודה אני, אומר ברוך שאמר, אומר תהילים, אומר שמונה עשרה, אומר קריאת שמע, אומר המבדיל, אף אומר “זוהר” ועל הכל הוא אומר אמן. אולם חקרן אינו אומר כלום. החקרן שואל ומתפלפל. תמצא לומר אף הוא אומר דבר מה, הרי מקרא מפורש הוא: אמר נבל בלבו אין אלוהים.

הדוד נחום שתלש אותה שעה נוצה מן התרנגולת לטש עיניו חליפות על פתחיה ועלי, צמרמורת עברה בבשרי. מדמה הייתי שהוא מורטני במבטיו. כיוון שסוף מריטתה של נוצה שתיקה יפה לו, עצר דודי לשהות מה את דיבורו ולאחר כך פתח ואמר:

– ואיזהו חקרן? תמצא לומר זה שחוקר במופלא ומהרהר, חס ושלום, אחרי מציאות הבורא – שכזה הריהו אפיקורוס גמור.

אולם איזה חקרן? זה שאדרבה ואדרבה מתחקר בשביל להוכיח את קיום השם יתברך; אף זאת הוא בא להוכיח, שהצור תמים פעלו ואין בו עוול. הוא. החקרן, הנהו זה שאין דעת חסידים נוחה הימנו, משום שסופו מוכיח על תחילתו – וסופו על הרוב מאוס ונמאס. מאוס ונמאס. מאוס הוא לשמוע מפי אנוש רימה ותולעה הוכחות של שוטים כי הבורא יתברך חי באמת. אין קיום הבורא זקוק לראיות ורק כסילים טורחים להצדיק את הכל יכול, כאילו יש צורך לזכות את ארחו. כך דרכו של חקרן, הוא מתחיל בצידוק וגומר בצדוקי. אף הצדוקים היו חקרנים ופרשנים, אלא שהם גילו בתורה פנים שלא כהלכה. רבים שבקשו לספר ב“ביכלאך” שלהם גדולות הבורא כביכול. סיימו בהרהורי כפירה ומינות רחמנא ליצלן. כך דרכו של היצר הרע שהוא מעורר תחילה באדם הרהורים. וכל הבא להרהר סופו נופל לשאול תחתיה של מינות ואומר שהעולם הפקר.

קולו של דודי נחום עז וזועף, נתרכך כל שהוא לפתע. חושבני כי נעימתו נשתנתה במקצת משום שסיים בינתיים את מריטת התרנגולת ופתח בסינון היין. דרכו של דודי נחום שהוא מרובה קולות וכל קול יש לו כמה נעימות משלו והנעימות הללו מתחלפות אצלו בהתאם לעשיה שבידו או לתנועה שבגופו. ועד שהיין מפכפך דרך המטפחת האדומה מפכפך דיבורו מפיו על אותו הנושא, השוזר לתוכו ענין בתוך ענין.

– כלל גדול, אומר דודי בשם הרב מאפטה. מי שלא נגמרה מלאכתו מלאכת שמים בפועל אל יבקש מוחין, רק שיראה לתקן את מעשיו בפועל. האדם הרוצה לשוב לפני השם יתברך חייב לתקן את מדותיו עד הקצה האחרון, ואחר כך זוכה להשיג קו הישר. ועוד אמר הרב מאפטה, שאסור לאדם לחפש ולחקור אחרי חכמות גדולות ואינו צריך לעשות פעולה יותר גדולה מכוחו כי אם אשר חננו ה' וזהו סוד שבירת הכלים מחמת שלא היו יכולים להכיל רבוי האור העליון. אף הזהיר הרבי מאפטה את האדם זהיר זהיר שלא לחפש אחר תבונה יתירה יותר ממדריגתו, הגם שכוונתו לשם שמים, לתקן ולזכך את עצמו, אף על פי כן אסור לו לעשות יותר מכוחו; ועיקר הדרך הנכונה לילך בהדרגה כפי כוחו. לבחור רק במה שבחר ה' ולא לילך בגדולות ובנפלאות ממנו, לא לעוף בעולמות העליונים.

כיוון שדודי נחום מגיע לענין העולמות העליונים פניו מתחלקים בחמת־זעם. הוא מפסיק בסינון יין הצמוקים, מנפנף באגרופיו, משל הוא מוכן להתנפל על בר פלוגתא לקרעו כדג ועיניו נעשות כגון היין

האדום, יין־ענבים. שונא הוא בלב ונפש את המטפסים לעולמות העליונים, המבקשים לתקן עולמות תחת לתקן את עצמם. הרבה שמות יש להללו בפיו: המצפצפים והמלהגים; הטפסנים; בעלי חלומות; המתהלכים בגדולות; בעלי־כנף. מהם, מבעלי־כנף אלה, סבור דודי נחום, יצאו כל מחברי ה“מעשה־ביכלאך” החקרנים והאפיקורסים הגמורים. כסבורים הללו שהם מחפשים דרכים בעבודת השם. אולם יש רק דרך אחת ופשוטה בעבודת ה': לקיים את המצוות כפשוטן, להתפלל בציבור תפילה בזמנה, להתרחק משחוק וקלות־ראש, להאמין בצדיק הדור – וזו היא הדרך הישרה. דרך שניה: שלא להתפלל עם הציבור, לאחר זמן התפילה, כדי להתפלל בכוונה יתירה ושאר ענינים בדומה לזה. וכך האדם עובר כל עבירות שבעולם על טהרת הצדקות כביכול. הוא בא לכוון כוונות ונעשה רשע, עברין לשמו.

ואתחנן אל ה' בעת ההיא – פירש צדיק אחד – בעת ההיא ולא אמר באיזו עת. נתכוון הכתוב, שלא יאמר אדם עתה אין לי מוח כראוי לתפילה. אצפה לשעת הכושר ולכשאפנה בדעתי אתפלל. שאם לכשאפנה אפשר לדחות הכל לכשאפנה. לכשאפנה אתפלל; לכשאפנה אלמד; לכשאפנה אקיים מצוות; לכשאפנה אאמין בקיום הבורא, אלא ואתחנן בעת ההיא, בכל עת ועת יתפלל, לפי העת של עכשיו, תהיה העת איזו שתהיה. ואיזהו יהודי כשר? המתפלל בכל עת, הלומד בכל עת, המאמין בכל עת אמונה תמימה בלי חקירות. ואילו החקרן הוא רשע. רשע על שום שהוציא את עצמו מן הכלל. כל ישראל מאמינים בני מאמינים והוא חקרן? הוא החכם הגדול, צפנת פענח, המבקש לכוון דברים נפלאים, שכסה אותם עתיק־יומין. חקרן! אי, טפו! ירק דודי נחום בכעסו, וחזר וירק עד שהוא מהפך את כלי הלבן שלו, של פתחיה ושלי, בהכנות להליכה לבית המרחץ.

ב

כמה שונה משיחה זו היתה שיחתו של דודי נתן עמי בפרוס בר־מצוה שלי. קדמה לה שתיקה ממושכה בצוותא, שתיקה של התבוננות, שתיקה של פה אל פה ועין מול עין, משל אף הדיבור בין אדם לחברו בדומה לשפך שיח בין אדם למקום מחייב שהיה של שעה לכוון את הלב, וכשם שמקדימים תפילה שבלב לתפילה שבפה מעין תפילה על התפילה, כך נאה סוד השיח כפתיחה למלים המבוטאות בקול. ולוויית־משמעות נאלצה לשתיקת דודי נתן על ידי מבטי די־נור שקרנו מעיניו אל תוך נשמתי, כחודרים לתוך איזו תעלומה שבעתיד לבוא.

– אליעזר, היום נהיית לאיש, גדלת והגעת למעלת בר־מצוה, ומצוה ראשונה להיות בר־דעת, כמה שנאמר היום והשיבות אל לבך. אדם שאין בו דעת אלוהים אי אפשר כלל שיהא ירא־אלוהים. ומי שהוא בר־דעת סופו שיהיה גם בעל־מדריגה. וכבר אמרו חז"ל: אם אין דעה הבדלה מנין. חסידים שוטים סבורים, שכיוון שהם אומרים המבדיל הריהם יודעים באמת להבדיל בין קודש לחול, בין תוך לקליפה, בין הניגון לבין קול התוף. אין המתחסדים יודעים, שכל עיקרן של המצוות לא ניתנו לנו אלא בשביל לטהר את לבנו ולזכך את מדותינו. כסבורים הם, שכל הממלא כרסו מצוות זוכה לעליית־נשמה. אל יהא חלקנו עם בעלי־הגופים של הרבונו של עולם, המחזיקים טובה לעצמם על שום שהם יראי־שמים. צא וראה: מנורה זו היא כלי של נחושת וזכוכית, יש בה נפט ופתילה, אבל רק ניצוץ האש שבה הוא המאיר. הניצוץ הוא החיות, הוא השלהבת. עיניו הרחבות של דודי נתלפלפו ונצטמצמו מרוב הצצה בשלהבת, כנראה. שהה בדומיה, פתח ואמר:

לא לשחר מוסר באתי היום: מובטחני כי לבך חכם. אולם אמרתי, ביום זה הגדול לך אענה אף אני חלקי כדבר איש אל רעהו. וכל המדבר אל רעהו אל נפשו הוא מדבר. כל נפש טעונה חיזוק, ידידי. אין לך נשמה שאינה כושלת לעתים, מה קשה להיות יהודי. בלי מידת הגבורה אין האדם אדם. אולם דרושה גבורה כפולה להיות יהודי. חייבים אנו להתחזק, אליעזר, תמיד להתחזק, שלא ניפול ברוחנו, שלא נהיה חלשים; שלא נהיה נמוכים; שלא נסתפק בקורטוב של בינוניות. מתוך עצלות המחשבה אנו באים לידי שברון הלב ורוח נמוכה. לב חזק הוא יסוד החכמה, הבינה והדעת. והיהודי על אחת כמה שהוא צריך להתגבר כארי ולהיות תקיף בדעתו. אל תירא ואל תפחד מפני המון העם. אין אנו מן הערב־רב. ומה שנאמר לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, פירושו אל תשתוקק להתחבר עם קהלם ואל תישא אליהם את עיניך. וזוהי הטלית שלנו. היהודי מתעטף בטלית ואינו רואה עוד את הבליהם. וכשאין לו טלית, אמר צדיק אחד, שהיה בעל־השגה גדול, הוא מתעטף בטלית קטן, בארבע כנפות, ובאין לו גם ארבע כנפות הריהו מתעטף בארבע כנפות הארץ ורואה בכל מחזות שדי.

זכור, ‏ אליעזר, איני בא להדריכך במסילת ישרים, כל איש יבחר לו לפי הקול שבלבו את המסילה שתוליכו אל דרגתו בקודש. אני רק לעוררך באתי כי תשמע אל הקול הזה, קול דודי הדופק בלב, כי לא תט אל הבלים, גם אם תרחיק נדוד עד לקצוי עולם לא תשנה את טבעך ולא תתרחק משרשך. תתעטף בכל ארבע כנפות הארץ ותהיה אתה, רק אתה. תמיד אתה. וזה משמע להיות יהודי: להיות קרוב לשורש אברהם אבינו הוא ראש גזענו, ומה הוא הכיר את הבורא כך חייב כל יהודי להכיר את בוראו, וכל המכיר את בוראו אינו בא לעולם לידי נפילת המוחין. הנפילה היא לעולם מן הקליפה. כל נפילה, אף נפילת המוחין, היא מעשה יצר. והאומר מי אני ומה אני, מתכוון לפטור את עצמו מן המלחמה עם היצר, אין הוא רוצה להתייגע לא בתורה ולא ביראת שמים. אולם קימא לן, שיהדות היא מסירות־נפש, יהדות היא גבורה. כל שעה ורגע חייב יהודי להתחזק ולעמוד על נפשו לבלי להתערב עם שונים וכל מיני התועים.

דודי נתן פסק לשעה קלה וליבבני במבטו. דומה היה לאב המעמיד את ילדו לאחר שעינהו בכיתות רגלים ובקפיצה על גבעות ובקעות, לשעה קלה למרגלות ההר, שהם מצווים לטפס גם עליו, לשם הפסקת־ נופש. לפי מבטו המפיק רחמים ופיוס הבנתי כי צפוי אני כעת לטלטלה חזקה.

– דע לך: הרבה מיני תועים יש. תועים הנתעים אחרי אל זר; ותועים העובדים לאלוהי נכר בתוך הרבונו של עולם גופו. ענין זה עמוק מאד ואין פה יכול לבטאו. לכשתגדל ותקנה חכמה תבין מדעתך. רבים ושונים הם המהבילים. יש חסידים שוטים הפונים מעם אלוהים ובאים לבקש פדיון נפש מאת “הרבי” שלהם ואליו הם מתפללים. את קדושת הבורא וקדושת התורה הם ממירים ב“רבי”, שאומרים עליו קדוש הוא. הם חוטפים “שיריים” מן ה“רבי”, מקדישים כל חפץ של ה“רבי”, את הסדור שלו, את המקל שלו ואת הזיפיצא שלו, כל שכן אם החפץ הוא שריד־מורשה של אחד צדיק קדמון, כגון הבעש"ט או המגיד, תועים שכמותם! אם רוב שנים יש להן חזקה של קדושה, עולמו של הרבונו של עולם הוא כולו קודש, שהרי בא בשנים הוא וזקן מאד. אולם טועים אלה המחלקים את הקדושה העליונה להרבה קדושות גדולות וקטנות, אין הרבה קדושות אלא יש קדושה אחת: קדושת הבורא, והיא קדושת הבריאה. היא קדושת התורה וקדושת עם ישראל וכל יהודי יכול להגיע למעלת גדול בתורה ובלבד שיהא חכם בלבו ויתייגע הרבה.

דע שהכל נקנה ביסורים, עולם הזה ועולם הבא – על הכל אנו חייבים יסורים. אין טוב אלא אמת. ואין משיגים אמת אלא מתוך חיבוט הגוף והנפש. גם באמת יש תוך וקליפה. רוב הבריות אינם תופסים בה אלא את הקליפה, אולם הכל מן הנשמה, הכל מן הנשמה, האותיות פורחות ורק הנשמות חיות וקימות. ספר התורה הוא קלף, אותיות ונשמה. האדם הוא גוף, פרצוף ונשמה, אף בית המדרש יש בו לבנים וכתלים, והכתלים מודבקות עליהם נשמות. אלא שהעוורים אינם רואים נשמות אלא גופים, כשם שאינם שומעים ניגון אלא את הקולות, ואינם חשים אלא מה שהם אוחזים ביד. חיים הם בעולם ואינם יודעים כי יש עולם מעל לעולם וכי מעל לכל עולם תחתון יש עליון ועליון גם מעל לעליון. ותדע לך, שאפילו הפשוט שבפשוטים אינו חי בעולם אחד בלבד. השפע העליון יורד על כל אחד ממילא. אולם מחובת המהדרים להמשיך עליהם שפע בכוח האמונה והרצון. בכוח האמונה והרצון הופך האדם גם את עולם התחתון לעולם עליון.

דודי נתן ייחד עלי מבט חודר ספוג חמלה, מבט יוקד ומאיר. דומה, הוא הטיל לפיד בוער לתוך נשמתי להגיה את כל מחשכי. פניו הפיקו עיון־מחשבה והתבוננות כשולל את טיבי ועצמותי וממצה בבת אחת את חשבוני מהיום ועד סוף ימי. הפטיר:

– מה אגיד לך, אליעזר? לא אגיד לך כלום, אגיד לך שאני מאמין בך, במקורך הטוב, ברצונך הטוב, בתשוקתך העזה לעלות מעלה־מעלה. תרצה ותוכל: תוכל אם תרצה. תוכל משום שזכות אבותיך תהא מסייעת בידך ומשום שקו הישר הוא קו המשפחתי שלנו. מובטחני שיש בך אותה נקודה, שהיא שורש הצחצחות. נשמתך טהורה היא – ולכן בטוחני בך שיהיה חלקך עם הטהורים. בין לרצונך וּבִין שלא לרצונך יהיה שגור בפיך הניגון. הניגון ‏ילווך ‏ לכל מקום. להיכן שתלך ולאן שתבוא הוא יהיה עמך. הוא יהיה עמך כי הוא בך והוא אתה. וזאת דברי לך; שירת כל העולמות כלולה בניגונו של בר־נש; ובלבד שיהא כל אחד נאמן לניגונו שלו.

ג

עד שנפש הנער מטולטלת בין שתי הרשויות, נתבעת מצד זה למרות המצוות המעשיות ואמונת צדיקים ונקראת מצד זה למשא־נפש ולכיסופים אל העולמות העליונים, פרצו לתחומי הקריה רוחות מן העולם הגדול, אשר יש הן נושאות זמירות חדשות ויש הן שורקות תוכחות חדשות על גורל אדם ועם בעולם הזה. נחלקו דודי נחום ודודי נתן באיזה אופן יש לאסור קרב עם יצר הרע ואיזו הדרך הנאותה לקנות שלימות הנפש, מי הוא יהודי טוב וכשר ומה אורח חיים יש לבחור בשביל למצוא חן וחסד בעיני־אלהים. והנה דעה מנסרת ובאה בניסוחים שונים ובנעימות הנבדלות, אמנם, זו מזו, שכל צורת החיים הישראלית בין כתלי בית המדרש ובצלה של תורה מורשה הוא דבר תוהו, פרי רוחם של דורות שוגים בחבלי־שוא ושלא עם היצר הרע חייבים אנו להלחם, אלא חובה לעמוד במערכה כנגד האמונות התפלות, ויש אומרים אף נגד עיקרי האמונה כולם אשר אבד עליהם כלח. ועל הכל מצווים אנו לקדש מלחמה על רוחניות יתירה זו, שעשתה את האדם מישראל פרוש ומובדל מעולם הישוב, צל תועה עלי ארץ רבה, בריה משונה בקרב אומות העולם, התולה את עיניה למרום ואין לה כלום על האדמה מחוץ לד' אמות של הלכה והזיה.

לא ידעו, כמדומה, שני הדודים המתדיינים זה עם זה, כי חדשה מתרגשת ובאה, העתידה לערער את מוסדות עולמם של שניהם. לא הלכה ולא הזיה, לא אמונת צדיקים ולא אמונה בשורש ובניצוץ, לא מסורה קדושה ולא גנזי העולמות העליונים, אלא חיים פשוטים כמשמעם, חיים, הוי, חיים משוועים כל הקולות ולוחשות כל הלחישות, חיים ארציים, חיי בשר ודם. ויש גורסים: חיי עם, לאום. הללו אומרים: תחיה, ציונות, ארץ אבות, והללו מפרשים: חירות, מיגור העריצים, שבירת האזיקים, חופש, שויון ואחוה כאן בקרב עם הארץ. הצד השוה בשניהם, שהם מערערים יסודות אמונה־מורשה ומזעזעים כל מוסדות החיים המקובלים, אף באים לעקור מן השורש הליכות־עולם נושנות והן הלכות ואגדות מקודשות.

אשר לי, יש בלבי רחמנות עצומה על העולם הישן העומד להיעקר; רחמנות על אבי המנוח, אשר על אמונתו עולה הכורת; רחמנות על אמי החסידה; רחמנות על דודי נתן ודודי נחום, אשר שניהם לבם נאמן עם אלוהים ועם תורתו. עתים מתרומם בלבי נחשול של רחמנות, הסוחף עמו דורות של אבות אבותינו התמימים והטהורים, אשר מסרו את נפשם על קדושת התורה המצוות. ורבים, רבים מהם הפקירו את חייהם על עיקרי אמונת ישראל, כפי הספור השגור בפי דודי נחום.

אולם המיית לב לחוד ופרץ העז של הרוחות החדשות המנשבות לחוד. אין לעמוד כנגד רוח הזמן. במבואות רבים, ואף דרך סדקים צרים, חודרת הרוח הזאת. היא מוצאה אותך בבית המדרש על יד הגמרא, היא משיגה אותך בקטע של עתון “הצפירה”, בקונטרס של ספורי מעשיות. היא לוחשת לך מתוך שיח עם חבר ומזמור בפי חנה, בתו הבכירה של דודי נחום, שכבר הגיעה לגיל ט"ו ולמעלה מזה. איזה היתול מר! מפיה שמעתי לראשונה את הזמר, הנושא בכנפיו את הכפירה כרוח־קטב: המשיח והיהדות הישנה הלכו לעולמם; יהדות חדשה קמה ועולה; יהדות של קרב ומרד. לא ידע דודי נחום כי בביתו שלו קמה רוח מרדות, המקצצת בקדשיו; כי נטפי כפירה ומינות מטפטפים לתוך כל מריחה של טיט לכבוד שבת קודש. חנה, המחוננה בקול יפה, נוהגה לשפוך את מרי רוחה ומרירות נפשה, שנצטברו אצלה תחת ידו האבהית הקשה של דודי נחום, לתוך הזמירות, שהיא מלווה בהן כל מלאכה קשה ומאוסה עליה.

לא ידע דודי נחום, שחנה בתו נתנה את ידה לקבוצת אנשים, בני עירנו, הנוטה לתנועה המהפכנית, הזוממת להוריד את מלך הארץ מעל כסאו על האדמה ואת מלך השמים מעל כסאו במרומים. כן לא נגלה לו רז זה, שפתחיה בנו נספח בחשאי אל חבורת הציונים, שבמדה שקולם של אלה נשמע בעירנו היה דודי נחום מקדש את כל חמת זעמו להלחם בהם. הואיל והם שורש מינות ואפיקורסות.

אולם, באיזה אופן פלאי הגיעה אליו השמועה, שאני הוגה בסתר בבית אמי בספרי־חול וב“מעשה־ביכלאך”. אמנם, היה יסוד לשמועה הזאת, ואמנם, התחכם דודי נחום ובא עלי לפתע פתאום ומצאני בשעת קלקלתי, שקוע בראשי ורובי בספר השגה של סוקולוב, ספר עבה, בן־יחיד בעירנו, שניתן לי לקריאה על ידי ברוך פוסטילניק המשכיל, לאחר שהעתרתי עליו הפצרות מרובות והבטחתי לו בהן צדקי לשמור על הספר יקר המציאות בשבע עינים. אהה, לא עמדו לי העינים שלי בעת צרה. כיוון שראה דודי נחום עד היכן הגיעו הדברים ובמה אני מבטל את זמני וממיר את התורה הקדושה בספר טריפה פסול, מיד תקפו חרון־אף, תפס את הספר מידי ושמטו על הקרקע וקרעו לגזרים, ואת היתר חזר והטיל על הקרקע ודרך עליו ומעכו ורמסו ברגליו, לקיים ככה יעשה לטומאה. שלא ישאר ממנה שריד ופליט.

לא בכיתי כי לא היה לי לב לבכות. לא רק הספר אלא גם לבי נקרע עם קרעיו. כאב ועלבון הוא לי המעשה. לא די שאיני יכול להשיב את הספר, העטיתי קלון על עצמי בעיני ברוך המשכיל, שיש לי דוד מורד־אור כזה, ובלבי שמור עלבון יחיד ומיוחד לי לעצמי. ברי הדבר, שאילולא הייתי יתום לא היו נוהגים בי ככה, לא היו תופסים מידי ספר שאול להשמיטו על הקרקע. אין דודי רואה מה שנעשה אצל בני ביתו אבל בי נתן עין. היתום הוא לעולם השעיר לעזאזל.

ולא די שדודי נחום עשה מה שעשה עוד היה דוקרני ימים רבים בדברי מוסר, שדומים היו עלי כמצליפני בשוטים. ובדברי מוסרו הוא מטעים וחוזר ומטעים את יתמותי. אתה, אומר הוא, הנך יתום וממך

יבוקש יותר תורה ויראת שמים מאשר מאחרים, אתה היתום חייב לדאוג גם לתקנת נשמת אביך. אתה יתום מחוייב ללכת בדרך הישר ולהרוות נחת את אמך האלמנה, שכלום יש לה נחת אחרת בעולם. אתה יתום ראוי לך שתתן את לבך, ששוב אינך תינוק ובקרוב עליך להעמיס ריחים של פרנסה על צוארך. לאמך האלמנה אין עוד כוח לשאת בסבל; אתה יתום והגיעה שעתך לחשוב על תכלית.

צרה היא, שקלוני אשר נגלה ברבים, כל הסימנים מעידים כי הסיר מעלי גם את לבו של דודי נתן. אמנם, לפי שעה לא גילה את אזני על כך אף ברמז. אבל הוא גם לא גילה את אזני בשום דבר. זה ימים אין הוא מדבר עמי מטוב ועד רע. אין הוא מדבר עמי, אף אינו מביט אלי. אמת, אף לשעבר היו מצויות תקופות של סילוק השיחה ביני ובין דודי נתן. עתים הוא שקוע ימים רצופים באיזו סוגיה ואינו רואה כמעט איש ואף אינו משגיח בי. אף על פי כן, חוששני כי הפעם מניעת הדיבור עמי באה מפאת השמועה הרעה שהגיעה גם לדודי נתן על אודותי. ועל כן מיצר אני כפלים על שום שקמה מחיצה ביני ובין דודי נתן; ועל שום שגרמתי לו עגמת־נפש. ואף זאת גלוי וידוע לפני שאיני יכול שלא לצערו גם להבא. רוח היא באנוש ואין כולאים את הרוח. וכמה מופלא הדבר שבפסוק “רוח היא באנוש”, ששימש בימים ההם ציר מחשבותי על הנושא ההוא, פתח דודי נתן את שיחו עמי לאחר הפסקה ממושכה של העדר שיח ושיג בינינו. וכה אמר בקיצור נמרץ:

– הגיעה אלי השמועה על אודותיך. אין חלקי עם אלה הרואים מינות ואפיקורסות בכל דבר שאין הקודש מקור מחצבתו והם גוזרים על ההגיון. אין לגזור על ההגיון, רוח היא באנוש. פעמים גם בספרים חיצוניים מהבהב הניצוץ. העיקר לא הספרים, אלא הנשמות. יש נשמות ההולכות למישרים ויש נשמות של עקלתון. הנשמה הטהורה אף סיגיה נצרפים בכור הזיקוק. ואפילו דרך הסיטרא אחרא צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה. לא אשחרך מוסר. זאת דברתי לך תמיד: אני מאמין בך, בשרשך הטוב. אני סומך עליך. עליך בלבד, עליך. אתה תהיה לי ערב על עצמך. אתה גופך הנך השומר על כרם נשמתך. הנשמה שלך ואתה השומר עליה. מובטחני שלא תעשה באושים. הזמן גוזר על הבריות גזירות משונות. ואם הזמן גוזר על הדור החדש לעיין בספרים חיצוניים יהיה גם עיון זה למען האמת הקדושה. מאמין אני בך כי האמת תהא נר לרגליך.

ד

לא היו ימים מרובים ונודע לי מפי דודי נחום, כי מנוי וגמור לשלחני לאחר חג הסוכות הבא עלינו בקרוב לישיבה שבעיר ק', הרחוקה מעירנו מהלך יומיים ברכבת.

הודעה זו ניתנה לי בלוויית כמה דברי מוסר ותוכחה ותובלה, אמנם, באילו דברי עידוד ותקוה לעתיד לבוא. אולם, כיוון שנתפרשה לפני ביום ו' מימות השבוע – כך דרכו של דודי נחום לפנות בשיחות

נוקבות ולהשמיע כל מיני הודעות חשובות, הנוגעות בדברים העומדים אצלי ואצל פתחיה ברומו של עולמנו, ביום הששי דווקא, ששעתו דחוקה לו בין כך וכך – הובעה בחפזון רב ובמרוצת־מלים, שאינם

מצויים אפילו אצל דודי, שהנהו בכלל מהיר בדיבורו כשם שהוא רהוט ודחוף במעשיו. לפיכך נבלעו בתוך ההרצאה הרדופה הרבה מלים – ומעשי־שטן – דווקא המעודדות שבהן – וטפחו על אזני המשפטים הנוקשים, שכל אחד מהם פגע בבשרי החי. נתחוור לי משטף לשונו, ששוב איני תינוק, אלא מבוגר לכל דבר, שהגיעה שעתי לחשוב על תכלית; שאיני רשאי עוד ליפול למעמסה על אמי האלמנה, עניה־המרודה, שמלבדי תלויים בה עוד שני טפלים. לא זו בלבד שאין אני צריך לאכול מלחמה, אלא מצוה עלי לפרנס גם אותה. לעת־עתה איני יכול עדיין להקל מעליה את עול הפרנסה, משום שאין בידי לא תורה ולא אומנות. ולכן חובה עלי להיות גולה למקום תורה. שם בישיבה אוכל “ימים” ושם יתהו על קנקני. ממה נפשך, אם רואים בך שאין לך מוח של “גוי” ונפשך חשקה בתורה, הרי מחזיקים בך, מאכילים ומלבישים אותך עד שנותנים לך סמיכה. ואם אין אתה גדול בתורה, ואי אתה עושה חיל בלמודים, מכל מקום בור גמור אינך עוד, והרי אתה יוצא לכפר, למשל. ללמד תינוקות. וכלום מה אתה חסר? יש לך לחם לאכול ובגד ללבוש ואף חוסך פרוטות לתמוך באמך האלמנה!

דודי נחום לא רק המהיר את דיבורו, אלא, דומה, המהיר גם את הזמן ומתוך שבלשון ציורית הוא הופך עתיד להווה הרי נדמה שקסם בפיו להריץ חיש־חיש את הימים ואת השבועות של העתיד לבוא ושוב

אין לפניו אלא הווה בלבד. כיוון שלא היה במשוער כלל שיש מערער על דבריו, הרי כלה ונחרצה שאני עומד לנסוע. הואיל ואני עומד לנסוע כאילו נסעתי; ולא עוד אלא כבר הגעתי למחוז חפצי. גדולה מזו; כבר עשיתי כמה שנות לימוד בישיבה ההיא הרחוקה, יתר על כן, כבר יצאתי משם מוכתר בכתר רב או לכל הפחות בכתר מלמד תינוקות. והנה חוזר דודי ומחזק את דבריו בהוכחות המציאות ממש – הרי אתה רב, הרי אתה מלמד תינוקות – טוב לך ונחת לאמך. אף נדוניה הגונה מוכנה ומזומנה לפניך.

דודתי פרומה, הנוהגת יראת הכבוד בדודי נחום ואינה חולקת על דבריו, קל וחומר שאינה נכנסת חס ושלום לתוך דבריו, עצרה אף הפעם כוח להקשיב בסבלנות לדבריו עד תומם, אם כי ארשת פניה מחולקה, כנראה, עם תכנם. לבסוף לא עמדה עוד בשתיקתה ונזפה בו:

– כבר רב, כבר מלמד תינוקות, כבר נדוניה וזה בסך הכל תינוק, הצריך לסינור אמו והלב נקרע מרחמנות כיצד אפשר לשלוח למרחקים ילד, שלא יבש עדיין חלב אמו על שפתיו. הרי זה עדיין בגדר תינוק.

דודי נחום שלא היה רגיל לשמוע חולקים על דעותיו בחוץ קל וחומר בביתו, לטש תחילה עיניים בוהות וסולדות, כאילו אינו מבין מהי סחה. אותה שעה היה מתעסק בשזירת גדילי הציציות לתוך טליתו על פי דין, אולם נהמם עד כדי כך, שטעה בספירה ונתערבב עליו הסדר. ורק לאחר ישוב הדעת נתישבו גם לבטיו ושב אליו הדיבור במלוא סמכותו.

– תינוק את אומרת! והרי בחור זה כבר הגיע לבר־מצוה!

– בר־מצוה! – הטיחה כנגדו דודתי, בצאתה הפעם מגדרה להתיצב במערכה כנגד בעלה – והרי בסך הכל אינו אלא בן י"ב. אולם משום שיתום הוא קפץ עליו בר־מצוה שנה אחת קודם.

אף דודתי דיברה בבטחון רוגז. חושבני שתקיפות זו, שלא היתה כלל בטבעה, באה לה הפעם משני גורמים. הענין, שיצאה להגן עליו, נדמה צודק ביותר, לריב את ריב היתום. ויתכן כי שאבה עוז ותעצומות גם מן הקדירה שבידה, שהכילה את התרנגולת, המוכנה לתבשיל השבת. דודי טיפל אותה שעה בטלית שנפסלו ציציותיה; ואילו היא כנגדו בקדירת השבת הכשרה. היא אחזה את השבת בידה וזו שימשה לה מבצר עוז. ובכלל – תכפה דודתי טענה לטענה – נוהג אתה לתקוע את כל בשורותיך הטובות באזני הילדים דווקא ערב־שבת, להפר להם את השבת. רמז ברור למעשים שחזרו ונשנו בקורות הבית – ואף אני בכלל בני הבית – שכל הגזירות הקשות, כגון העברה למלמד של גמרא, איסור המשחק בכפתורים, חובת הלימוד גם בערבים, צו על התפילה בציבור, הפקודה בפרוס שנת הח' לחיינו להתפשט הבגדים הקצרים הילדותיים וללבוש ארוכים כאורח גוברין יהודאין, ניתנו בערבי שבתות, אגב טיפול בהשגחת הדוד בצרכי שבת.

– והלא – הוסיפה דודתי להתבצר בטענותיה, שכיוון שלבשה עוז ונטלה לעצמה את הרשות להפתעת עצמה, כנראה, להכנס בפולמוס עם בעלה, שוב לא נתקררה עליה דעתה עד שתוציא את כל האבנים מבליסטראותיה כנגד דודי התקיף – הילד רק שמע מפיך את גזר דינו לערוך גלות בנכר מיד החוירו פניו ועדיין הוא מחויר והולך כמת.

אפשר היה לצפות שדודי נחום, שאינו רגיל לראות את דודתי צד כנגדו והנהו מטבעו מהיר־חימה, יצא מכליו בשל דברי העזות בפי זוגתו הענותנית. אולם התחולל היפוכו של דבר. דודי לא שינה, אמנם, את דיבורו המהיר; אבל תפס לשון רכה ופיסנית: – ודיבר מתון־מתון. מוכן ומזומן לענות על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

– צאי וראי, אשה שכמותך, מה דברים משונים בפיך. בחור זה שכבר הגיע לבר־מצוה את מעלה עליו כאילו הוא תינוק. טעמך ונימוקך מה?! משום שזה חסר שנה אחת לגיל י"ג. שנה אחת! ראה נא פטפטנית זו במחילה; דבר גדול, שנה אחת! עד שאת מעיפה עין חלפה השנה ואיננה. שנה אחת מהי? צל חולף; ענן פורח; מעבירים חמשים פעם את הסדרה והרי לך שנה. אוכלים קצת מצה, יושבים בסוכה, מנענעים את הלולב ומברכים על האתרוג והרי לך שנה. שנה אחת גדולה כפיהוק. את נכנסת מכאן ויוצאת לאלתר ממנה לכאן. היא שנה והיא שנתיים והיא שלוש, מה אנו ומה שנותינו? אי לך, אשה! רבונו של העולם לש לנו את השנים בעריבה רחבה והן תופחות מהר־מהר. פטפוטים את אומרת, אשה. הכזהו תינוק? עוד מעט הוא מבוגר לכל דבר, היום־מחר והוא מבוגר. הוא בא לישיבה, עוברים “זמנים” אחדים, דף גמרא לכאן ודף גמרא לכאן – והריהו אברך שהגיע פרקו. נמצא שכבר עכשיו עליו לדאוג לתכלית. אלא שאם אדם עצלן הריהו דוחה לפי שעה, דוחה. אבל מה טעם לדחות? כל הדוחה מחמיץ את השעה. ולעולם יפה שעה אחת קודם.

כיוון שדודי נחום הגיע לנקודת הזמן, שהיתה, כנראה, הנקודה הבוערת בהלך־רוחו, התלקח בו יצר החפזון והטיל בפיו על הנושא הזה דבורים כמתלהמים.

– תמה אני על הרגל הדחיה, אם אין הוא גופו מפתויי היצר הרע לגלגל ולעשות את העולם הפקר. סמך־מם הוא שבא על האדם בשהיות ובדחיות ולוחש לו תמיד: עוד יש זמן, עוד היום גדול! עוד היום גדול! שמעתם דבר כזה? עוד היום גדול! איזה יום? מה יום? אין כלל יום. יש ימים שאנו רודפים ומורדפים ומובלעים בטרדות הפרנסה ומתרוצצים בירידים ואין לנו פנאי אפילו לבלוע את הרוק. ואם השם יתברך זיכנו בקצת ימים טובים ובשבתות, הרי אין אנו מספיקים כלל לקיים אפילו מקצת ממה שיש לעשות בשבתות ובחגים בתפילות ובזמירות ולהתעלס בשמחת השבת והחג הקדוש – אין לנו זמן לשמוח; אין לגו זמן; אין לנו. אלא מה יש לנו? ערב שבת אחד – אז מה? הרי זה היום הקצר שבכל הימים מרוב טרדות ומלאכות. ואימתי יהודי טרוד ומוטרד יכול ליתן השגחה על ילדיו לקיים בהם חנוך לנער על פי דרכו, אם לא ביום זה? אי, אשה, אשה. אי את רואה כמה רבה המלאכה לפנינו. העור בוער עלינו, הזמן רץ. ואם יהודי לא יהא דוחק את השעה, להיכן הוא בא ואימתי יכין לעצמו קצת צידה לדרך, מצוות ומעשים טובים לעולם הבא? אי, אשה, אשה.

ברם, דודתי פרומה הוסיפה להחזיק בזכות הדיבור שנטלה לעצמה וקיפחה את דודי בטענה מאוששת:

– נחום, עומד אתה עלינו ושוט בידך. מה לך שאתה מזרז אותנו בלי הרף להוציא ממנו את הנשמה? אתה כל כך להוט לדבר מהר, ללכת מהר ולעשות הכל מהר ואין מהר שהוא מהיר כל צרכו בשבילך, עד שאפילו היה מופיע מהר המהיר בכבודו ובעצמו היית דוחק אותו מלפניו ומאחוריו להחיש את צעדיו משום שהיה נראה לך פוסע עקב בצד אגודל. דומים אנו עליך כמלאכים פורחים, ואילו אנו איננו אלא בשר ודם. צא וראה: כשהקדוש ברוך הוא מבקש לעשות דבר־מה בחפזון גמור, כגון להפוך את סדום, הוא שולח מלאכים, אבל הרי לא בכל יום סדום נהפכת. ואילו בני ישראל, אף על פי שיצאו ממצרים בחפזון, היו מהלכים בכל זאת ארבעים שנה במדבר, משום שלא היו מלאכים. אלא מה? הרבונו של עולם ביקש להפוך רק את סדום. ואילו אצלך העולם מתהפך בכל עת וכל שעה; דומה אתה כאילו גשם שוטף לך על הראש; לא גשם אלא מבול, אתה אינך חי ואינך נותן לאחרים לחיות במנוחה.

ה

ניחשה דודתי פרומה מה שבלבי. ולא רק החוורון שנכנס לתוך פני גילה לה רז זה, אלא גם החוש המיוחד, חוש הרחמים, הוא שעמד לה לנחש מסתרי הצער של זולתה. הנסיעה לישיבה בעיר ק' היתה למורת רוחי. וכמה נימוקים היו לדבר. מצטער הייתי לעזוב את אמי האלמנה, את אחי ואחותי היתומים, שמשום בכורתי נחשבתי מגן ומחסה להם. אהבתי את עיר מולדתי, את אדמתה ושמיה, את הלבנה והכוכבים שבשמיה, את שני נהרותיה – אחד מהם השתפך כאגן נרחב לאין שיעור, כמו ים קטן, ואם כי שותים ממנו סוסים ופרות וכל בני־צאן מימיו צלולים ודומה שאפילו אילו היו כל הבהמות והחיות שבעולם שותות ממנו, לא היו יכולים להדליח את מימיו הזכים לפי עצם טבעם, כשם שהשלוה הנסוכה על פני חלקתו אינה נרגשת אפילו בזמני רוחות וסופות – ואת הנחל הקטן – אופיסט שמו – וכינויו שפיפון – שנשתכן לו בקרבת מקום בדומה לננס, הרובץ למרגלות הענק, שהואיל והוא זוטר הריהו בעל מזג סוער ובדכי גליו הוא מרעיש עולם. משונה הדבר שמימיו של נחל זה, חם המזג, נודפים צינה יתירה ומחובבים על הרחצנים הרבה יותר מן הלויתן – זה כינויו של הנהר הגדול – המעניק לרוחצים בו כר נרחב לתרגילי־שחיה על כל סוגיה, כגון ריצה מהירה בזרועות הפועלות כמשוטים או על ידי הכאות בכפות ידים, שכיבת אפרקדן, הליכת עקב בצד אגודל וטבילת כל הרמ"ח לשהיה ממושכה תחת המים.

אהבתי את הנהרות כשם שאהבתי את האדמה אשר עליה הרגלתי את רגלי להליכה ואת השמים מלמעלה, אליהם נשאוני חלומות. ואם כי ידעתי שיש עולם גדול מעבר לגבולות מולדתי. הרי עולם זה נראה לי חסר ממשות ומין הויה משונה, שאין כל קשר בינה לבין היש הזה, העוטף אותי. בעיר מולדתי, לבין אלה הבתים ואלה הגגות ואלה הפרצופים האנושיים ואלו פיסות התכלת במרומים ואותם כרי השדה מלמטה והאילנות הירוקים וזה החלום המרחף באויר ונוטף מעיני האנשים. הרי לא יתכן שיש עוד במלוא תבל עוד חטיבת־חיים חיה כל כך כזו שאת חיוניותה אני מרגיש שפוכה כאן בי ומסביבי. ומצד שני נראה לי העולם הגדול נורא גדול וכבד ומדכא בכובדו ונכרי עד מאד.

פחדתי מפני הנכר ההוא, שמא לא אוכל לחיות בו ולא להיות שם אני ואף לא יהיה לי שם את מי לאהוב כשם שאני אוהב את דודי נתן. לא רציתי לנדוד לנכר וקשה היתה עלי הפרידה מפיסת־מקום זו, שנראתה לי בית חיי. פחדתי לילך למרחקים ובמיוחד לא רציתי להיות בחור־ישיבה האוכל “ימים”. המה לבי על החמודות המרובות של עירי, וביותר סלדה נפשי מן “התכלית” המקופלת בנסיעתי, והיא להיות רב או מלמד תינוקות. משא־נפש אחר כבר הסעיר את רוחי. מוחוור היה לי מכל מקום, כי לא לי להשתמש ברבנות או במלמדות, אף לא לחיות חיים כמנהגם של הבריות, אלא אדיר חפצי לציין את שמי בעולם בדבר־מה גדול ויפה, שהוא כמו סיפור־מעשה יפה שממנו עושים סיפורי־מעשיות.

ומה בכך שלי עצמי לא היה ברור טעם סירובי, אבל לבי נצבט למשמע גזר דינו הקשה של דודי נחום, פני החווירו, נאלץ הייתי לאזור כוח רב שלא לפרוץ בבכי – ויותר מכל הייתי סולד מהבכי, שכן רגיל בפי הבריות, שהיתומים דמעותיהם מצויות – ובידוע שדברים מצויים בזויים על הכל. לפי מבטי הרחמים של דודתי פרומה ראיתי שהיא מבינה לרוחי. אולם מה הבנת הדודה ורחמיה אם הדוד הוא השורר בביתו ובבית אמי האלמנה וגזר־דין שיצא מלפניו אין להשיבו.

קשה היתה עלי הנסיעה. אבל גלוי וידוע לפני כי גזר דיני כבר נחרץ – ואין רחמים בדין. הדבר נתאשר לי ביותר למראה עיני אמי הנוגות הלטושות עלי, שכל הבטה שלה היתה בחזקה “לך לשלום, בני”, אם כי בפיה לא הביעה לי עדיין זאת במפורש. ואם עוד הבהב שריד תקוה קלושה לביטול גזר הדין, באה שיחת הפרידה של דודי נתן והטילה עליו את הגושפנקה. מכאן למדתי בלשון, שאינה מניחה עוד אף ספק, כי במוצאי חג הסוכות אני מצווה לצאת לדרך. גדול היה האישור, שיצא מפי דודי נתן, לעורר בי רגש של צידוק הדין וקבלתו בלב שלם. אם גם דודי נתן מעורב בו – וסימנים לדבר שההחלטה על דבר נסיעתי נתקבלה בהתיעצות עמו – על כרחך אתה אומר, שכך צריך להיות ושיהיה טוב. הדוד נתן דורש טוב לי וממנו לא יצא דבר שאינו טוב. וכך באמת פתח דודי נתן את שיחת הפרידה עמי:

– אל תהא מיצר על הדבר. יהיה טוב. לא תאונה לך חס ושלום כל רעה. סופך שתעשה חיל ותעלה מעלה, ובלבד שתאמין בעצמך. בטחון, בטחון – הוא השמן למאור בגוף ובנשמה. בלי בטחון אין האדם יכול לעשות צעד, מה גם לעלות במעלות אל מרומי הספירות. שתדע לך: אור גנוז בכל נשמה וכוח גנוז בכל נפש, חכמה היא בחינת כוח וכוח־מה הוא אמונת־אומן בחלק אלוה ממעל הצפון בנו. שפע חיים יש באדם: שפע רצון ושפע אמונה וכל המרבה להמשיך עליו את השפע הזה הריהו משובח.

חסידים שוטים מספרים נסים ונפלאות על “הרביים” שלהם, שהם בעלי־מופתים ומחיי־מתים. להחיות מתים… להחיות מתים. אבל רבותה גדולה מזו להחיות את החיים לשאוב ממעין השפע של החיים, ולזרוע חיים בכל. וזהו ענינו של עץ החיים; לעשות מהכל חיים. כל אילן, כל עלה, כל עשב אף כל ענן ברקיע – הכל חיים, העולם כולו נשמה. ארבע כנפות הארץ הן ארבע כנפי צפור הנפש האנושית. העולם כולו נפש והנפש במסעיה חובקת בזרועותיה עולם, כל העולם לאדם, הקרוב והרחוק, הקרוב כרחוק. וכל האומר שלום לעולם הריהו אומר שלום לקרוב ולרחוק. לעולם הזה ולכל העולמות המתנשאים זה למעלה מזה.

ודע לך: יש עולמות לאין שיעור ובכל עולם היכלות לרוב ובכל היכל אוצרות של שמשות וכוכבים; כל שמש ברקת וכל כוכב אבן טובה. לימין כל אוצר ניצב מלאך, שנשמתו חצובה ממקור הזהב הטהור ואומר שירה. כל מלאך ושיר היחוד שלו. וכשם שאין מספר למלאכים ולשרפים כך אין קץ לשירים. כל אדם הפוצח בשיר ומזמר ניגון מושך את השפע שלו מאותו מלאך אשר פיו מפיק את הניגון הזה, הממונה על אוצר הזהב הטהור. אין שירה יתומה ואין נפש בודדה במועדה, אף אין נפש עניה ומרודה אלא אם כן שפלה בעיני עצמה ואינה מכירה באוצר זהבה הטהור. האמונה בטוב הוא חלק מאוצר הזהב הטהור. וזהו שהוא טוב ברא עולמות לאין שיעור, עולם למעלה מעולם. כל עולם שופע עושר וכל נברא שבכל עולם אף הוא עולם. ועולם־אדם, אף על פי שרגליו דורכות על האדמה בעולם התחתון, הריהו עליון על כל העולמות העליונים. והנפש היודעת את עליונותה מה לה כי תפחד בעולם הזה? הנפש היודעת זאת לא תירא ולא תפחד, היא תצעד לבטח בתבל־יה וכל צרה ומצוקה לא תבוא עדיה. הנפש הזאת שיר רננים תמיד בפיה – וכשיש שיר אין פחד; הזמר מגרש ענני יגון; הניגון יחלצנו מכל צרה. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ המנעים זמירות תמיד לאל חי? הזמר הזה שעמד לנו לשים בפינו: אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו!

דומה שאף דעתו של דודי נתן נחה עליו, על שהשכיל לחלצני ברוח פיו מהרהורי היגון שהתרגשו עלי, מפאת גזר הדין לערוך גלות בנכר. שחקת־נחת השתפכה על פניו ובעיניו החולמות סייר במישרים ובעקיפין את מראה פני, להתחקות על רישומי דבריו בי. אותה שעה ליבבוני מבטיו עד מאד. ובדומה לאדם המגיש תשורה לחברו וסופג מתוך התשורה גופו נחת־רוח עד בלי די ומתוך כך דעתו מתרחבת עליו ומתעוררת בו תשוקה להעניק למקבל שי כפול ומכופל, פעלו גם אמרי השפר אשר רעפו מפי דודי כטל של תחיה לתוך נשמתי על אומרם גופו ועוררוהו להעניק לי מנדבת רוחו תוספת לקח צידה לדרך, בדבר הפרידה האחרוז שלו:

– אף זאת דע לך, אליעזר: כל מעשי הבורא יתברך יש להם פנים של נגלה ושל נסתר ושל טמיר מכל טמיר. ואין לנו אלא לגלגל רחמים על הבריות, הרואים רק קליפות, הרבה מיני קליפות יש ואילו התוך שבתוך גנוז בכמה וכמה לבושין. אשרי עין הצופה לגנזי נסתרות ואשרי אוזן הבוחנת בתוך המלים את הניגונים. האי עלמא דבי הילולא דומה, רזא דחיי הוא סוד הזיווגין. רבונו של עולם יושב בכל עת ובכל שעה ומזווג זיווגין ועושה חתונות בעולם. אולם לא כל מי שהולך לחתונה הוא מחותן באמת. רבים הולכי־בטל מכיוון ששומעים כלי־זמר מנגנים הרי אף הם רצים אל החופה. מחמת שהם פועלים בטלים, יש הולכים אל חתונות משום שהם אוהבים את הרעש של החתונה. יש הבאים אל החתונה בשביל לאכול מעדנים; יש הבאים אל החתונה בשביל לשמח את החתן והכלה או את הקרובים שלהם ואף הם שמחים מתוך כך. ואילו המחותנים הקרובים והורי החתן והכלה שמחים בשמחת בניהם ובנותיהם הנכנסים לחופה. נמצא שאף אחד מכל ההמון החוגג אינו שמח בשמחה שלו אלא שמח הוא בשמחה שהוא משמח אחרים או בשמחה שגופו שמח על המאכלים והמשקאות הטובים. רק החתן והכלה בעצמם הם ששמחים באמת בשמחת לבם, בשמחה שלהם. וכך מרובים החיים את חייהם של אחרים וכמה מעטים החיים את חייהם שלהם, חיי לבם. הללו הם בגדר חתן וכלה, כל האחרים חיים את הקליפות ורק החתנים והכלות

של החיים מגיעים לפני ולפנים. אל יהא חלקך עם הדבקים בקליפות. אתה יוצא לעולם – דע לך שאחת תשוקה שהיא תפארת לאדם, והיא לחיות חיי נשמות באמת, להכנס לקדשי הקדשים של החיים, להיכן שתלך ולהיכן שתבוא זכור, כי אל עצמך אתה בא ולמקורך הנך שב.

בחנני במבט־מישרים, דבר שלא היה מידתו, ואמר:

– וזאת לך, אליעזר, דבר הפרידה. נאמר במדרש: מה טעם כתוב אצל פרעה ותתפעם רוחו בשני תוין ואצל נבוכדנצר ותפעם בתו אחד? לפי שפרעה זכר את החלום, אלא שנשתכח ממנו הפתרון; ואילו נבוכדנאצר שכח גם את עצם החלום. ראה, שתהא בבחינת פרעה ולא בבחינת נבוכדנאצר. אם חס ושלום ישתכח ממך הפתרון של אמונת ישראל על כל השאלות, אל נא יצא מזכרונך לפחות עצם החלום, חלום ישראל מאז ומעולם, כי יש תירוץ על כל הקושיות המטרידות את המוחות הכושלים. זכור זאת ולא תהיה חס ושלום אובד־דרך.

ו

עזבתי את קני והלכתי ל“ישיבה”, אולם תקוות דודי לא נתקיימו בי – לא נעשיתי רב ולא מלמד תינוקות. מן הישיבה יצאתי ונכנסתי לעולם הזר כמו דרך צואר של בקבוק צר. עתים פרכסתי בתוך הצואר כתרנגולת, שלא נשחטו כל סימניה ועתים נפלטתי מן הצואר ולחוץ והייתי מוטל באפיסות כוחות מעבר לחיים או על סף החיים כיונה הומיה שנהרס קינה. יש שהעולם כולו מחשיך בעדי. משל כל ענין המציאות הוא חזון־בדים. עד שאני מתחבט להשיג “תכלית” לעצמי איני מבין מה תכלית בכלל. לא אהיה רב. לא אהיה דוקטור, לא אהיה. דודי נחום יאמר: קרח מכאן ומכאן. עברה שנה, עברו שנתים, שלוש, ארבע הריני כבן שבע־שרה ומאומה אין בידי. געגועים מושכים אותי אל בית אמי ואל עיר מולדתי והבושה מעכבת לבוא לשם. מה אומר להם כשישאלוני לתכלית וכשידרשו ממני דין וחשבון: מה למדת? מה רכשת? ולאן פניך מועדות? לא ריקם יצאתי ממולדתי – והיאך אשוב אליה ריקם? פרחו חלומות, נגוזו התקוות. ומהי התכלית.

יש ופסוקים בודדים מפי דודי נתן צפים בזכרוני, הנוסכים בי עידוד מעט. אליעזר, אין אנו עניים, אין עני מי שמאמין בבורא עולם. עשיר אלוהינו, אדון כל העולמות. ומצאנו במדרש הנעלם לאמר: גדול עולמו של הקדוש ברוך הוא ורחב־ידים; ומעל לעולם התחתון מצויים עולמות לאין שיעור, ובכל עולם היכלות לרוב, ובכל היכל תלויות שמשות של אבנים טובות. כדכד וברקת וזהב לאין מספר. וכל האוצרות האלה מזומנים למאמין. גדולה אמונה, שבכוחה אנו יורשים את העולם וכל ש"י “העולמות”.

מאמין אני בכל העושר הזה, מאמין אני, דודי נתן, משום שאתה מאמין בו. אולם העולם הזה, בקרב החיים האלה אני אביון פשוט. בארבע שנות גלותי בנכר לא רכשתי לי ולא כלום. לא נעשיתי רב ולא דוקטור. ריק אני מכל ואני מתבייש לשוב הביתה. אולם געגועים מושכים אותי לשוב אל בית אמי ואל עיר מולדתי.

העזתי ובאתי. לא להשתקע, אלא להתראות פנים. קבעתי ימים ספורים לראיון מתוך העמדת פנים של איש מוטרד, שענינים דחופים ממריצים אותו לחזור למקום מגוריו הרחוק. קבלתי עול שתיקה שתוכה רצוף משמעות וחשיבות וסיגלתי לי לשון של תשובות משתמטות על כל השאלות, העלולות לבוא מפי סקרנים טרחנים, הבלגתי מראש על כל העקיצות הגלויות והנסתרות העתידות ליפול בחלקי על חשבון כשלוני בחיים. ולא הייתי תוהה וסולד אלא מן הפגישות השתיים: עם דודי נתן ועם דודי נחום. קשה היתה לי הראשונה מן האחרונה. לפיכך נזדרזתי לילך תחילה אצל דודי נחום ולהיפטר במוקדם מקבלת פנים החמורה שלו ומעיון־דיני לפניו.

לתמהוני יצאה פגישה זו רכה ופייסנית במידה שלא פיללתי לה כלל. דודי נחום לא היה עוד כמלפנים איש תקיף, המדבר נגידים ומוראו על הכל. רק ארבע שנים עברו מני אז וכמה נשתנה בינתים הלך הרוחות בעיר מולדתי, נשתנו בה גם סדרים ויחסים. נשתנה צביון עירנו בכללו. פסק קול תורה מבית הכנסת; נתמעטו התלמידים בחדרים ונתרבו בתי־ספר. הרעיון הציוני כבש רבים. הנוער פרש להשכלה, מושכות ההנהגה עברו מהדור הישן לנציגי הדור החדש. רק ארבע שנים – וכמה עמוק השינוי, ‏שהתחולל במערכת החיים בעיר מולדתי, מדרך העולם שרוחות מנשבות בו. אולם יש זמן שסופות פורצות בו. תקופה סופתית כזו עברה על עיר מולדתי בארבע שנים האחרונות. וכדרך סופה, שקנים נכפפים וארזים נשברים בה, היתה גם פעולת המהפכה על בני עירנו. אהה, דודי נחום התקיף, העשוי לבלי חת, הנגיד והמצוה, יצא מתמורת הזמנים וידיו על ראשו. דבר זה נודע לי בלחישה מפי יוסי העגלון שהביאני מתחנת הרכבת אל עירנו. דבר זה סחה לי אמא בלשונה שלה: את הדוד נחום לא תכיר כמעט, שיבה זרקה בו. לא זה הכוח, לא זו התקיפות! אף הכרתי זאת לאלתר מכתלי פניו ומבטו, שניטלה ממנו כל חומרתו.

– זה אתה, אליעזר! – אמר והסתכל בי מתוך ספר ה“זוהר”, שהיה עסוק באמירתו – שלום עליך. אורח מן המרחק. הלא זהו אליעזר, הוא־הוא – חזר לשון אישור, שהיתה בה, כנראה, כוונה לעקור סברה הפוכה מזו, שאף לה היה כנראה, יסוד מה.

דודי קם, נגש אלי והסתכל בי מישרים.

– כן. אתה הוא זה. לא נשתנית.

הוא החליק בכפו על לחיי מכאן ועל לחיי מכאן, ואמר:

– לא, אין לך עדיין סימן זקן. אף לא חתימת שפם.

חיוך של קורת־רוח חלף על פניו.

– אתה מתפלל לפחות כל יום? – שאל.

– וכי מה שאלה היא זו? נכנסה לענין דודתי פרומה – חזקה על ילד יהודי שהוא מתפלל. ואתה חוקר ודורש.

– ומעיין לפחות בספר יהודי כל יום?

לענין זה נכנסה הנה הבת ואמרה דרך נזיפה:

– אבא, אתה בן העולם הישן נטפל תמיד בענינים שלך. ודאי שהוא מעיין בספר. ספרים רבים יש בזמננו, רבים ושונים, אתה אומר “זוהר” – אמור לך. והנח לאחרים.

תמה הייתי שדודי נחום כובש את כעסו, אף מיצר הייתי שניטלה התקיפות ופגה הקוממיות שעשו את דודי נחום לשעבר רבן בעירו. לא עברה שעה מרובה ונתבררה לי סיבת הדבר. חל שינוי בדודי נחום הואיל וחל שינוי עצום בסדרי החיים בעירנו. דודי נחום, מאבות עירנו, הנהו גם בנה בחירה, שכל זעזועיה ותמורותיה משתקפים בו כבאספקלריה בהירה. רק עכשיו תפסתי אל נכון פשר לחישותיו של יוסי העגלון ורמזיה של אמי על אודות דודי נחום. אם כי בלב שלם האמין דודי כי כל ישראל אחים, לא יכול להיות איש מן השורה. טבעו טבע נגיד. כיוון שניטלו ממנו מושכות ההנהגה נפלה עליו רוחו ונתכופפה קומתו בסערת הזמן. מסתבר כי אף רפיפות בריאותו השפיעה על חולשת דעתו. כיוון שלא היה עוד כוחו עמו להפליג לירידים בכל ימות השבוע וברוב הימים פתחיה ממלא מקומו ומשמש שותף גמור לו בעסקי הפרנסה – הוא היה גם באותו יום משוטט ביריד – ממילא אין הוא עוד דן יחידי אפילו בביתו. מכאן ומכאן, ברשות היחיד שלו וברשות הרבים, שהיתה לשעבר גם כן נתונה למרותו היחידה, מרטו לו החיים את נוצות הגדולה והתפארת, ולא היה כעת אלא יהודי עני. כיוון שלא יכול עוד לדבר עזות ולא היה בטבעו לדבר תחנונים, הריהו מקמץ בדיבורים או שותק לחלוטין. שתקנו הרבה. דודי נחום הסתכל חליפות בי ובספר ה“זוהר” שלפניו. הרהר כנראה מחשבה מרוכזת אחת, שהיתה נתונה מסתמא בסמוכין עם מה שכתוב בספר ה“זוהר” ועם הדברים שרחשו בתוך שתיקתנו הממושכה. שכן מקץ שתיקה רבתי פתח ואמר:

– אין לנו שיור אלא אורו של משיח. בעקבתא דמשיחא החוצפה גדולה ופני הדור כפני… העולם נעשה הפקר…

דודי נחום נסג מן המערכה, ואילו דודי נתן התקרב אליה ונעשה לפליאתי הגדולה מעורב עם הבריות, לא עוד אלא גם עסקן התנועה הציונית. רוח הזמן שטלטל את דודי נחום מן החיים והלאה הוא שצרר את דודי נתן בכנפיו והכניסו דרך שער ה“מזרחי” לתוך היכל התחיה הלאומית. מי בא בסוד הגלגולים להסביר את התמורה ברוח אנוש? דודי נחום בעל ההלכה, נושא בעול המצוות המעשיות, נמצא אוסר קרב עם הרוח החדשה, המבשרת את גאולת האומה מן הבטלה ואת תשובתה לעולם המעשה. ואילו דודי נתן בעל האגדה, החולם בהקיץ, השוזר בקורי ההזיה והחיבור בין העולמות, ירד ממרומי הספירות לחיים של מטה לשתף פעולה עם בוני עתידות האומה על מוסדות השכל ותרבות הזמן. דודי נתן, שמצאתי אותו בבואי לביתו לקבל ממנו שלום, לבוש קפוטה של שבת ומוכן ללכת לאסיפה ציונית דחופה, הסביר לי את התמורה ברוחו באמרי הגיון, מלווים נעימה של יודעי חן. וכה אמר: –

עיקר הכל הוא החיות, והחיות היא בבחינת רצוא ושוב. היא פושטת צורה ולובשת צורה. יש ופניה פני אריה, יש ופניה פני השור; יש ופניה פני האדם; ויש ופניה פני מלאך. דור דור ודורשיו; דור דור וחכמיו וצדיקיו. יש ודמות הצדיקים שבדור כחיות של יחזקאל, אשר מראיהם כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים ונוגה לאש ומן האש יוצא ברק – ויש שפני הדור עוטים מעין עמוד הענן של חולין, ובלבד שהנקודה שבלב בוערת. והנה קם דור שיש לו נקודה שבלב הבוערת; הנקודה היהודית נתונה עמוק־עמוק בלב.

אף זאת, אליעזר: לא כל המועדים שווים, ולא כל זמן נושבת רוח החיים באותו הילוך ולאותו צד. יש עתים שהכל הוא בבחינת הסתר אסתיר; ויש עתים שהן בגדר פנים אל פנים. לשעבר אויתי לשבת בסתר המדריגה, לזמר נפשי בסתר וללמוד תורת אל חי בחביון הבדידות. אבל הנה דבר נפל, התעוררות גדולה התחוללה בעולמו של ישראל ויצא כרוז אף לנפשות של יחידים: התעוררו, התעוררו, קומו אורו, לבשו אצטלות של עוסקים בצרכי העם והתחיה. נעניתי גם אני לקול הקורא. לא עת פרישה לנו העת הזאת. כי אם עת דרישה, עת כינוס כל היהודים. עת יקיצה וליכוד כל אברי האומה לאחדים. רק חרשים לא ישמעו את הקול ורק עוורים לא יראו את האור הגדול אשר זרח בכל הלבבות, אור תחיית עמנו. מרגישים באויר את ריחה של תחיית ישראל. כל דבר חדש הנופל בעולם ריחו שפוך באויר. בחינת דודי נתן ריחו. לשעבר, מודה אני ומתודה, טעות היתה בידי. סבור הייתי כי כבוד הנפש רק פנימה וכל יציאה לחוץ להתערב בקהל גורמת חילול. סבור הייתי כי האומה כולה אומרת על עצמה את הפסוק – פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה. אולם הנה הגיעו זמנים שהאומה נדרשת לתפור לה כתונת ציון. אם לאו תהיה, חס ושלום, בגדר ערום ועריה ונהיה כולנו קרועים ובלואים.

לעת הזאת אמרתי לעצמי: אסור לך להיות יושב אוהל. יש זמן שגם החלש יאמר גיבור אני, ואף הבודד במועדו חייב להתחבר עם הציבור. אליעזר, קול דודי דופק בעולם, דופק לציון ומקראיה. האם גם אתה שומע את הקול? קול גדול מנסר בעולם. הגיעה השעה לדפוק דפיקות חזקות על הלבבות וכל אחד יאמר: למען ציון לא אחשה, זוהי השעה… זוהי השעה שבאה העת לחוננה. ואם נתן השם ברוך הוא בלב בחירי עמו את הדעה כי עת לעשות, אות הוא כי ה' רצה את עמו ואת ציון הבנויה. סבור אני כי על כל איש ואיש לשמוע את הקול ולעשות לפי כוחו ומדרגתו. יש זמנים שבהם בת־קול מחזרת על כל נשמה ונשמה ומעוררת אותה לפעולה למען הכלל ושוב אין אף אחד רשאי לפרוש מן הציבור. אולם דא עקא, לחש דודי נתן בתלונה חרישית, שאין לכרוך יחד תורה ומעשים, שיר היחוד ועמל עם הציבור. כיוון שעזבתי את קיני הבודד באהלה של תורה, שוב אין עתותי בידי ללון בעמקה של סוגיה, אני מתבטל יום ומתבטל יומיים וחוששני שסופי להיעשות עם הארץ דאורייתא. ואין צריך לומר שאין זמני פנוי לעיון־מחשבה ולחשבון הנפש.

ז

מעטים וחטופים היו ימי ביקורי בעיר מולדתי. כיוון שבאתי לשם ריק ומבויש לא העזתי לסייר מתוך הרחבת הדעת, לא את נופיה שברחובותיה ובסביבותיה המרהיבות ולא את פרצופי תושביה. והרי גם הנופים וגם הפרצופים היו משוטטים בחזון רוחי מתוך געגועים וכיסופים. כסבור הייתי לעת עתה הואיל ואני דל ועלוב, ללא כל הישג באמתחתי, אסקור את מולדתי ברפרוף, לסירוגין ובאלכסון, כדרך שמרחיפים את העינים על אגרת לשם תפיסת ענינה בראשי פרקיה על מנת לחזור אליה במיצוי קריאה לתפיסה היסודית. אף אני גמרתי אומר למהר ולהסתלק מכאן לפי שעה על מנת לחזור בקרוב כשאהיה לאיש, כשאגיע למעמד בחיים ואוכל לצעוד קוממיות על אדמת מולדתי ולהסתכל בבטחון לעיני כל.

לא ארבע אלא פעמיים ארבע שנים עברו ולא חזרתי אל עיר מולדתי; ואף לאחר מכן לא חזרתי משום שלא היתה עוד במציאות. עלו פורעים על עיר מולדתי ורצחו את תושביה ולא השאירו בה אלא שרידים מעטים שנמלטו על נפשם להיחבא ביערות ובבתי־מקלט של ישובים קרובים ורחוקים, ואף רבים מהללו נספו – מי בדרכים ומי במחבואיהם ביד הבוגדת של אלה, אשר בצל קורתם ביקשו חסות.

לא אתאר בלהות השנים ההן, קולמוסים רבים ביקשו להעלותן בכתב אנוש, דל ניבנו. דל ניבנו למזוג לתוך גביע הלשון אף נטף־חיים אחד כהלכתו, על אחת כמה ים של מות, אוקינוס של גניחות וזעקות שבר מפי טבוחים ומדוקרים בסכינים ובמגלים ומפי רעיות ואמהות, הרואות את מחמדי ליבן לקוחים בהמון לטבח. וכך עוללו הרוצחים לבני מולדתי האמונים על חיים: חיים של שמחה, חיים של תורה וחיים של מעשים טובים. את כל בני העדה הקהילו על פני ככר השוק להילולא רבתי של מות.

כל בני העדה ואת דודי נתן בקהלם, איש המעלה אשר כל ימיו עג לעצמו עוגה של יחידות, מקדש מעט לתורה, ולשירה, לעיון־תפילה ולעיון־מחשבה, להתבוננות בהליכות העולם ולחשבון־הנפש, בבוא השואה נמצא שרוי בתוך העדה, לא חס ושלום פרוש לנפשו. נפשו השותתת תמיד שירה כדם, הרנינה בשיר התקוה את כל העדה עד הרגע האחרון, עד שנקפד חוט החיים האחרון, עד שנקפד חוט התקוה האחרון, עד שהפכה שירת הנשמות של כל בני עדתנו לשלולית של דם.

דודי נתן, אשר לא ראה עוול בבריאה, הרעיף את נעימות העידוד והבטחון לתוך הלבבות הנצורים עד יציאת הנשמות מן הגופים. וכך הביאם לעולם הבא לא רצוצים ושבורים, כי אם שלמים ורוננים.

לא כך היה גורלו של דודי נחום, הוא איש הציבור המובהק, ששימש שנים רבות פרנס לעדתו, אם גם ללא התמנות מפורשת, הוא המעורב עם הבריות בעסקיהם ובמחלותיהם, בפרנסותיהם ובשדוכיהם, בחתונותיהם ובלויותיהם, בצרכי גוף ונשמה, – הוא נפל לבדו, נפל בודד ועזוב, נרצח ביחידות, הרחק מקבר האחים של כל בני עדתו; הוא שכל ימיו התפלל עם הציבור, אמר את ודויו בבדידות גמורה. וכך היה מעשה.

כיוון שיצא הקול כי אסון הפרעות מתרגש לבוא על עירנו מיד נתעורר בדודי נחום איש החיל ורב הפעלים, הנגיד והמצוה והוא קרא באזני בני עירנו: יהודים, מה לכם מחרישים ומצפים באפס מעשה

לרוצחים?! וכי העולם הפקר? האין קהילות ישראל סמוכות לעירנו? הרי טרוסטינץ, הרי ברשד, טולצין, נמירוב, ברצלב, בלטה עיר ואם בישראל, טאלנה שכבוד רבנו הקדוש שוכן שם, בואו ונמלט על נפשותינו. בנערינו ובזקנינו, בנשותינו ובטפנו, נברח מכאן. נבוא בין יהודים, נהיה הרבה־הרבה יהודים יחד. לא יתכן שחס ושלום גגזרה כליה על כל קהילות ישראל. הבה נצא יחד לדרך, יחד נלך, יחד, יחד נצא, יחד נבוא אל מקומות־ישוב מובטחים, אשר שם אחינו בני ישראל נחותים ויחד נעמוד על נפשותינו. לא יתכן שחס ושלום לא תהיה עוד תקומה לבניהם של ישראל. העולם אינו הפקר. ויש לנו אב בשמים.הרבונו של עולם יגן וירחם עלינו, נהיה הרבה יהודים יחד… הרבה־הרבה יהודים יחד והקדוש ברוך הוא יותירנו לטובה. יהודים, מה אתם עומדים? אוצו, רוצו, שאו רגליכם; מהר־מהר כולנו יחד נרוץ…

דברי דודי נחום לא מצאו הד בלבבות.

לא איש הוא דודי נחום להרבות דיבורים לבטלה, לשעבר נהוג היה שהכל מצייתים לו, כי דבריו הם לבני עירנו כאורים ותומים. בשנים האחרונות, כיוון שפסקה השפעתו על הציבור, נמנע מלהשיא עצות לכלל וצמצם עצמו בתוך החוג הצר של אנשי־שלומו, הזקנים שבדור, או ה“נמושות” שבעדה, כפי שדודי נחום היה מכנה את עצמו ואת שרידי נאמניו, בצירוף המלה “אנו”. דודי נחום שם בשנים האחרונות נר לרגליו את מאמר חז"ל: כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. אולם באותה עת צרה כבה הנר שלרגליו, יצא מגדרו והתחיל לשדל את הבריות לשמוע לעצתו. כיוון שלא נשמע ואף לא נתמך בדעתו על ידי נאמניו המעטים, חלשה דעתו ופרש לו לנפשו. לא השיא עוד עצות ולא פתח בטענות ובמענות.

ימים התהלך כצל, וכשבאה השואה ונשמע קול מצהלותיהם של המוני הפורעים המתקרבים לתחומי העיר ברח דודי נחום ביחידות על נפשו. נמלט לבדו. לא נטל דבר עמו חוץ משק הטלית והתפילין. בשק זה עבר דרכים, חצה שדות, פלס לו נתיבות ביערות, התדפק על דלתות בכפרים לבקש מקלט־לילה בבתי אכרים, אשר רבים מהם היו מודעים או מוכרים לו בירידים. בריחה זו עלתה לדודי נחום בסכנות מרובות ובעלבונות לאין שיעור, שביל־נדודיו השתלשל והלך לאורך ימים ולילות מרובים.

מקץ חדשים הגיעו על אודותיו קטעי־ידיעות מפי עדי ראיה ושמיעה.‏ יש שראו אותו פנים אל פנים מתגולל במחבוא־כפר או ב“הקדש” של עיר, רעב ומדוכא־מכאובים, ויש שמסרו איש מפי איש

פרטי קורותיו בימי חייו האחרונים. גופו החסון עמד בטלטוליו הקשים, אולם גופו החסון הוא שהאריך את יסורי חליו וגסיסתו. עזוב ומנוגע נשרו אברים מגופו. והואיל ובינתו הצלולה לא עזבה אותו, כפי השמועה, עד ליציאת נשמתו יחרד הלב לסברה שמא חלילה עם הזיק האחרון של דעתו התקיפה התנוצץ במוחו, שאינו מאושש עוד, רעיון המרי כי העולם חס ושלום הפקר.

דודי נחום ודודי נתן, כשם שנבדלו זה מזה בחייהם כך נבדלו במותם, אלא שכל אחד מהם מת בנוסח מהופך משל חייו.