רקע
אליעזר שטיינמן
דודי נתן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

א

דודי נחום, אחי אמי, מצוי בירידים. פושט ידיו בעסקי הקהל, הומה ומהמה ועומד במערכה עם היצר הרע, ואילו דודי נתן, אחי אבי, מובדל לחלוטין מן הבריות, מתמיד בתורה, מרחף בעולם האצילות, שותק גמור, כמעט ואין לו בפיו אלא ניגון. סבתא בריינה אומרת, שנשמתו של דודי נתן, הצעיר בבניה, חצובה מהיכל הניגון וכשיצא לאויר העולם לא געה בבכי, כדרך כל רך הנולד, אלא פצח בזמר – ומאז ואילך הניגון המתוק שופע גנזי נפשו לתוך מעמקיה של התורה הקדושה. אלא שניתנה הרשות לכל עובר ושב לספוג לכשיטה אוזן לחמדת הניגון הזה, הבוקע ועולה מקול התורה. אשרי אוזן שמעה אותו. אשרי כי אני השומע. ואם כי משחר ילדותי ינקתי לתוכי את הניגון דל ניבי לפרשו, הוא עורר בי חלחלות מתוקות וזרע בקרבי תקוות כגחליליות נוצצות ונובלות. הוא שר על הבכי הממלא את נפשי. הוא סלסל ורומם את הבדידות בקרב קהל האנשים, שניתנים לה שילומים בחברת מלאכים ושרפים. הוא פייס וריחם ניחם והבטיח גאולה לעולמים משבי החומר ומכלא היצרים הרעים. אם למיצוי הענין, הרי שעה שאתה מקשיב אל הזמרה בפי דודי נתן הנך חש ומרגיש שהיצר הרע הנהו בטל ומבוטל. דודי אוחז בקרני המזבח של התורה הקדושה ובמחיצתו אין עוד רע אך טוב סלה.

לשנים, משיצאתי מכלל תינוק שאינו יודע לשאול ונמצאתי ראוי לפני דודי נתן לפתוח עמו בשיחה, אם גם קצרה ומעולפת ברמזים, על דברים שבאצילות ושבתיקון הנפש, היה דודי מפתח את לבי בסברה, שהרע בעצם אין לו כל קיום, אף אי אפשר לו שיתקים, בהיותו נמנע המציאות, וכל עיקרו אינו אלא העדר הטוב. ולפיכך אין להלחם כנגדו כל עיקר, שכן על ידי המלחמה בו אתה מגביר את כוחו ומוסיף לו חיות. אי אתה צריך אלא להיות סר מרע וממילא הנך טוב. כי הנשמה, אמר דודי נתן, שהיא חלק אלוה ממעל, מעצם טבעה משתוקקת להידבק במאצילה יתברך, הרי היא אוהבת את אביה שבשמים.

אלא מי מעכב? השאור שבעיסה מעכב. הגוף והמוני תאוותיו מקיפים אותה כעבטיט ומכהים את הדר זיווה, כיוון שאדם משליך מעליו את הבלי הגוף ומשוגותיו ומתלבש באור התורה ממילא יוצאת הנשמה לחפשי ומודבקת ביסודה שלה. משל לצפור זו שנלכדה בפח, שהרוצה לשחררה אינו צריך כלל לקחתה ולהביאה למקומה אלא הוא מוציאה ממלכודתה, פותח את ידו והיא עצמה עפה אל כל אשר ישאה הרוח – והרוח ישאה אל קנה. תאמר: יש להריץ את הצפור, לא, לא, רק לעזבה לנפשה. אף הרץ לדבר מצוה יש שהוא נפסד, אם אין נשמתו רצה מאליה, אלא גוערים בה שתרוץ. לא טוב לאדם להיות אץ ובהול, כנגד זה אף היושב בטל יש שאינו מפסיד כלום; ובלבד שיהא בחזקת סר מרע.

ברם, לא מימרות פסוקות אלו ושכיוצא בהן הן המשפיעות עלי להטותני לנתיב המנוגד לדרכו של דודי נחום. אין לומדים מידות והנהגות מפסוקים, אלא מתוך דביקות באיש, שאורח־חייו נאה ומתוקן בעיניך. ואני בדודי נתן דבק ואותו הנני אוהב. הכל יודעים בו שהוא גדול בתורה ועיני הרואות כמה מתמיד הוא בלימודו. על דודי זה הנני מתגאה בדין ובו הנני מוצא מקום להתגדר כנגד רבים מחברי המתגרים בי שהנני יתום. משול היתום לנטע רך, אומרת סבתי בריינה, שאין גדר מסביבו. כל רגל גסה דורכת עליו. בדוד יש משום סייג וחסות. יודע ומבין אני שלא הרי הדוד כהרי האב. האב הוא מגן ומצודה לילד הנרדף תמיד. הדוד נותן רק חסות מעט. הדוד הוא חצי־אב. שני דודים אינם ממלאים עדיין מקום האב. ומה גם ששני הדודים נבדלים זה מזה מן הקצה אל הקצה. אף על פי כן חם לבי בקרבי מדי אהגה בזכות זו שנתגלגלה לי שיהיה לי דוד חי ומכובד כזה, שהכל צריכים לו בדברי־תורה, והאברכים, הקובעים עתים לתורה בבית המדרש, מצפים למוצא פיו ומבקשים את קרבתו.

מבקשים – אולם אין זה דבר קל להיכנס למחיצתו של דודי נתן ולהיחשב בין מקורביו. אמנם, פנים שוחקות לו והוא נראה תמיד כמאיר פנים לכל. אבל רק מאור פניו לבריות, ואילו הוא עצמו אינו מעורב עם הקהל.

סבתי בריינה אומרת, שבפני דודי דולק נר תמיד, נר נשמה, נר התורה והחכמה. ברם, מוסיפה סבתי, אין זה רק אור המאיר, אלא גם אור המעיר ומזהיר את הבריות, שלא יהרסו לגשת אליו שמא, חס ושלום, יבטלוהו מלימוד התורה.

כבר אמרתי, שאין דודי נתן סובל את המרוצה והמהומה, אלא אוהב מתינות וישוב הדעת. אולם תורה לומד הוא בחינת בכל נפשך ובכל מאודך. הוא שקוע בלימודו בכל רמ'"ח עצמותיו. הוא לומד לאט, אבל בהתמדה, במעט התלהבות לכאורה, אבל בריכוז החושים. יש ואתה יושב בקרבתו שעה, ואין הוא משגיח בך. גופו ישוב, ואילו רוחו ישאהו מכאן הלאה. הוא נוטל את קצה זקנו הקצר ומושכו באצבעותיו, דומה שהוא מושך כל שערה ושערה לחוד ומישרה ומסלסלה ומקרבה אל חברתה ואת חברתה לחברתה ועושה את הזקן כולו כמין גדיל ואוחז את הגדיל בכף ידו ונשמתו בכף הזאת וכל גופו נכרך אחרי המושכות האלה. ואף על פי שהוא נראה לעיני בשרי הריהו כאילו טס למרחוק, ואין עוד בקרבתו ולא כלום מתבנית הגוף, אלא הפעמון הזה, הניגון שבפיו. באמת אמרו על דודי נתן, שאין הוא יושב כלל בבית המדרש בשעת לימודו, אלא בתוך עמקו של הספר הוא יושב. ואמנם, הרואה אותו בישיבתו זו יש וסבור הוא שאותו יהודי למדן שכח עולם ומלואו והחריב בהבל פיו את הבריאה, על מנת להקים ולכונן על משואותיה את הספר. דודי נתן ספרו הוא ביתו ואני הנער היושב נכחו ומקשיב לקול תורתו רובץ על סף ביתו ככלבלב זה, המלקק טיפין מן הים הגדול.

אהבתי כי אשמע את דודי שונה את פרקו; אהבתי את קול דודי הדופק בקרבי מאז עד היום; אהבתי את הדעת כי הנה אני אליעזר, היתום הקטן, יש לי דוד כזה שהתורה פתוחה לפניו ובמלים הקדושות והשופעות חכמה, היוצאות מפיו, הוא קושר אותי בעבותות אל נשמות רבות מישראל בדורות. ממשה רבנו ועד ר' שמעון בן יוחאי, מר' יהודה הנשיא ועד בית־יוסף מחבר השולחן ערוך, מהרמב“ם והראב”ד והרא"ש ועד הפוסק האחרון בהלכה, סובב הולך רוח עמנו ודודי מסובב את הרוח ואני עמו בתוך הרוח. הריני יושב נכחו בשביל להמשיך עלי את מבטו לכשיתרומם ראשו מהגמרא; אפשר גם יסתכל בי אותה שעה. הרף־עין זה שמבטינו נצמדים זה אל זה הוא שעת נחת־רוח לי. במבטו אחזה את נשמתו שמתוך ניגונו הנני מאזין לבת־קולה של התורה. סבתא בריינה אומרת, כי בפני בנה נתן לומדים פשוטו של מקרא כי קרן אור פני משה, אף אני רואה פני דודי כפני החמה, ומתפלל לעתים: ולואי אהיה אני לעומתו בחינת לבנה, כיהושע תלמידו של משה.

כמה מוזר הדבר שאין לי האפשרות להתענג על הדרת פניו אלא במחיצה אחת עמו על ספסל בית המדרש. אין אמי ובני ביתנו מצויים בביתו משום שאין בלבנו אהבה לשיינדל דודתי, מוסכם ומקובל, שדודתי שיינדל עינה צרה באורחים בכלל ובבני משפחתנו בפרט. אפילו הסבתא בריינה מוקירה את רגליה מבית בנה בגלל כלתה. אומרים עליה, שכל פעם שהיא רוצה לזון עיניה במאור פני בנה היא עושה הקפות מסביב לבית המדרש ומצפה לבנה המתמיד שיצא משם בדרכו לביתו. אולם דודי נתן לא רק יושב אלא גם מהלך, על התורה, ואף בדרך הוא שונה את פרקו ושפתיו מרחישות תמיד. וכשהוא שוקע בלמודו אינו רואה ואינו מסתכל בשום צורה. לפיכך יש שהוא עובר על יד אמו מבלי ליתן את הדעת עליה – ואף היא, החוששת לבטלו, חס ושלום, ממחשבותיו בתורה, נמנעת מלעכב את מהלכו.

קנאים ואף דודי נחום, פוגעים בלשונם בדודי נתן, שאינו מקיים מצוות כיבוד־אם אלא בערב יום־הכיפורים, שאותו יום הוא נכנס אצל אמו, הגרה בבית אמי, לשאול בשלומה ולבקש ממנה סליחה ומחילה. אולם סבתי בריינה מבטלת את הלשונות הרעות ואומרת, ששעה שדודי עוסק בתורה פניו דומים למלאך ה' צבאות, והואיל והוא תמיד לומד הריהו מלאך תמיד ומלאך פטור מן המצוות ואפילו ממצות כיבוד־אם. ואם אין שעתו של דודי המתמיד פנויה להסתכל בפני אמו ולפתוח שיחה עמה, כל שכן שאינו נפנה אלי; ואין צורך לומר שאין דודי נכנס עמי בדברים על אודותי או על כל עניין אחר. אהה, יתום קטן הנני ודודי נתן מה אני בעיניו כי ישעה אלי?


דודי לאו; ואילו הסבתא בריינה מסיחה עמי כעם אחד גדול ומבוגר. הרי לא רק נכד אני לה, לפי דבריה, אלא כבן אני לה; תחת אבי המת נתנני לה אלהים. שתי מנורות הדליקה בעולם הזה, אחת כבתה עד שאורה התלקח והאיר לעולם – הלא זה אבי, הבושם הטוב, שנקטף באיבו ועדיין לא נתפרסם שמו וטיבו. דודי נתן הוא המאור השני – יחיהו השם ויקימהו ויהיה אור מבהיק והולך עד מאה ועשרים שנה. כל זמן שהמאור הזה מפיץ את נגהו בעולם הזה אין עליה אימת הגיהנום בעולם הבא; אף רגבי עפרה ימתקו לה. אין היא מבקשת אלא להסתכל מזמן לזמן בפניו המאירות של בנה היקר, האחד מן השניים שנותר לה בחיים.

אהה, מיום שנכנס בנה הצעיר לחופה – אבי עליו השלום היה הבכור – לא הסתכלה עוד בפניו הבטה ממושכה, שיש בה כדי להשביע; רעבות וצמאות עיניה לקלסתר דיוקנו ואינן יכולות להשיגו. מן הסתם חטאה נשמתה לרבונו של עולם ולא זכתה שתהא שרויה בצל קורתו של בנה החי, לא זכה גם בנה לבת־זוג טובה ורחמנית כדרך שזכו אחרים, הדוד נחום, למשל, שיש לו אשה טובת־לב. מזל, מזל. גורלו של כל תכשיט ליפול בידי אשה רעה. לא זכה בנה היקר, לא זכה. לפיכך אין אנחנו גרים בביתו. והלא נפשנו קשורה בנפשו – מפטירה סבתי. כאילו סוף פסוק שלה משתלשל ויוצא מכלל דיבורה שקדם לזה.


משתתף אני בלב ונפש בצערה של סבתי, שנמנע ממנה לחסות בצל קורתו של בנה מחמדה ולהשביע את עיניה בזיו הצחצחות מפניו. אף שפר עלי ניבה התופס לשון רבים “אנחנו גרים” ו“נפשנו קשורה בנפשו”. מתוך גרונה מדבר גם אני. אני וסבתי אוהבים את דודי נתן אהבת נפש. אני וסבתי שרויים בצער על רגש הגירות שמעוררת בנו כל דריסת־רגל בבית דודתי שיינדל – ולפיכך איננו פוקדים את הבית הזה אלא במקרים יוצאים מן הכלל. ואשר לאהבה השזורה בינינו לבין דודי נתן, הרי יש להרחיב את משמעו של “אנו” ו“אנחנו” ולכלול לתוכו גם את אבי עליו השלום, שעל כל ענין שבעולם אני וסבתי מביאים גם אותו בחשבון, כאילו עודנו מתהלך בארצות החיים.

על כל ענין כך – קל וחומר כשהמדובר הוא בעסקי־הלב שבינינו ובין דודי נתן. סבתי אומרת, כי אהבה כזו שהיתה שרויה בין שני האחים, אבי עליו השלום ודודי נתן, יבדל לחיים ולאורך ימים, לא היתה עדיין מיום שהעולם קיים. כל מי שראה את שני האחים האלה בצוותא, צמד־חמד זה, ראה בעליל מה משמע נפש קשורה בנפש. הם אהבו זה את זה משום שהבינו זה את זה והם הבינו זה את זה משום שאהבו זה את זה. ואהבה, אומרת סבתי, גם המות אינו מכבה אותה. המות מפריד רק את הגופים – אבל כלום יש לו שליטה גם על הנשמות? ושתי נשמות הטועמות זו את מתקה של זו, מה משמע שהן נפרדות זו מזו? כלום חדלו לתת את מתקן אחת לרעותה? הגופים אוכלים עד שמשביעים; אולם נשמות רעבות וצמאות לנצח. לפיכך שנים שאהבו זה את זה צמודים זה לזה לעולמים והנאהבים והנעימים בחיים ובמותם לא יפרדו.


והואיל ואבי זכרונו לברכה יצא מן העולם הזה ועיניו אינן מאירות עוד להסתכל בפני דודי. אחיו האהוב, יש בי תשוקה כפולה ומכופלת להצמיד את מבטי אל דיוקנו של דודי, שעה שפיו מזמר את התורה

ושהתורה נהפכת בפיו לתפילה. אני מסתכל בו ואוהב אותו. אני מסתכל בו בעדי ובעד אבי עליו השלום; אני אוצל לו את אהבתי בשמי ובשם אבי, לבי מלא אהבה אליו כשם שפיו מלא שירה ומוחו שכל וחכמה. כיוון שאין סבתי יכולה לשבת כמוני על ספסל בית המדרש נוכח בנה הרי אני סופג ניצוצות מקרני פני דודי לתוך עיני בשפע. בשביל שלאחר כך תביט סבתי בפני ותשאב משם אור־נוגה של דודי. אני מביא עמי הביתה, אל סבתי, לב שופע אהבות, בוער בלהבת התשוקה לאהבה, לב מלא שמחה וששון, כי יש לי דוד כזה והוא בן הסבתא שלי, היא אם אבי עליו השלום השוכן בגן עדן.


 

ב

איני זוכר אימתי צמחה בלבי אהבה עזה זו לדודי נתן כמהות חיה, היונקת מתהומה של נפש ומיסוד הדעת כאחד. זריחתה קדמה לעליית אור הדעת בקרבי. במידה שהיא צמחה בי אני צמחתי בה, גדלתי מתוכה ויותר ממה שעטרה את שחר חיי ככתר שימשה בסיס לו. כיוון שנתחנכתי על ברכי סבתי־אומנתי – ספגתי מתוך צללי חיי המוקדמים שני שמות, שיצאו בנשימה אחת מפי הנפש הקרובה לי ביותר. מעוטפים אהבה והערצה ללא מצרים; אבי ודודי, שני אחים וידידי נפש, שני בנים שהם צמד אבני־חן. אבי מת עלי טרם ידעתי להבחין צורה.

שבעה בנים היו לסבתא. חמשה מהם מתו בילדותם. מת גם אבי. זהו אסוני ועלבוני – ואין תיקון לשברי אלא בהתרפקות כפולה על האחד מן הצמד שנותר לחיים. אהבתי את דודי נתן משום שהוא היה אחד מן השבעה, שניצל מידי מלאך המות. אהבתי אותו מתוך המות; מתוך התורה; מתוך אנחותיה של סבתי על בניה המתים, מתוך פניו הקורנים של דודי החי, שאי אפשר להסתכל בצורתם, כפי דברי סבתא, מפאת הדר זיוום. אהבתי אותו גם מתוך לבי הדופק והחם, הדופק לו לעצמו ולתוך עצמו באין אב לדפוק אליו; וחם ומתלהט והולך משום שהוא בוער למרחוק אל עולם האמת, ששם מסתופף אבי המת ונגזר עליו להתלקח ביתר עוז ותעצומות בשביל לחמם באשו גם את נשמת המת. אהבתי את דודי נתן מתוך המות הזה, שבא על אבי כחתף ואכף עלי יתמות.

לבי ניחש לי, כי אין אני יכול לומר די באהבה, השופעת מאליה, מבלי משים, מתוך נפשי אל מול דודי היקר באדם, אהבת בן לאב מפכה במישרים; ביחס לאב אי אתה עושה כלום אלא אתה לו בן והוא לך אב – וזה הכל. כל ילד שיש לו אב חי נגש ככה פשוט בבית הכנסת אל אביו ומחביא ראשו תחת טליתו. לימים, כשבגרתי, הייתי חושב, שהילד שוקע לתוך אביו כדלי המשתלשל ויורד לתוך הבאר – מה שאין כן דוד. הוא אינו אב. אליו אי אתה יכול לגשת ישר. ממך אליו אין אהבה זורמת גלויה ומפורשת כמו אל אב. אהבתך אפילו היא חזקה אינה זורמת מאליה. עליה אתה צריך לטרוח; אותה אתה שומר הרבה בלבך; כדי לעשות את אהבתי אל הדוד מעין אהבת בן לאב אני מזרז עצמי. אני מרגיש חרטה ובושה, עתים מדמה אני את עצמי חוטא לנשמת אבי, בהמירי אותו בדודי החי. ככה צומחת בי האהבה בכאבים. וכל דבר המלווה כאבים קיומו מורגש חזק. את דודי אני מקבל עלי במחשבה תחילה לתוך מטמוניות נפשי ומתייחד עמו.

דאגה יתירה טורדה אותי. על כרחי הנני קרוע ומפולג בין שני הדודים. שניהם מקובלים עלי, אם כי אין הסכמת לבי נתונה לשניהם במידה שווה. איני משער לי את מציאותי בלי קיומם של שניהם ואיני רואה סיבה שאתגאה על אחד מהם יותר מאשר על חברו – ועם כך גלוי וידוע לפני, שיש עלי חובת הבחירה בין שניהם – לא יתכן שיהיו מאזנים שקולים ומעוינים תמיד ומטבע הדברים כף אחת מכריעה לכאן או לכאן. האמת היא שהכרעה חשאית קיימת בי, אם כי חושש הנני להעלותה במחוור על דעתי. ואולם הרי חייב אני ליתן חשבון ברור לנפשי לדעת, למי משני דודי דומה אני ובדרכו של מי עלי לאחוז וללכת? מי אני? מי אני? צדיק או רשע, חכם או טפש? האהיה למדן או בור? האהיה איש רעים כדודי נחום או פרוש לד' אמות של תורה כדודי נתן? – שאלות אלה מנקרות במוחי, ופתרונן תלוי מטיב יחסי אל שני דודי.


קיימא לן: רוב בנים הולכים אחרי אחי האם. אולם ברי לי כי קרוב בנפש בדרך ארץ ומודע ברוחי הנני לדודי נתן מאשר לדודי נחום. אל דודי נחום אני הוגה חיבה. שמחה לי ללון בביתו, ליסב אל שולחנו, לאכול ממאכלי דודתי פרומה הטעימים, לראותו צועד בעוז בעל בעמיו וראש הקהל. אולם בדודי נתן אראה את נפשי כבמחזה ומקולו אשמע בת קולי מנשמתי, בכל תנועה בשלו מקופל חלק מגווייתי. ואם דוד נחום הוא שאר בשרי ואני עצם מעצמו, הרי דודי נתן שאר רוחי ואדיר חפצי כי מקץ שנים רבות, כשדוד נתן לא יהיה עוד בחיים ותגיע גם שעתי להסתלק מן העולם, נהיה אני ודודי נתן מטיילים יחד בגן־עדן. מתוך כך מסתבר שעלי ללכת מנעורי בדרכי דודי נתן, לקבל תורה מפיו, להידמות אליו, לשאול ממנו עצה בכל. לשאול כדרך ששואלים מפי אב. מפי אב אין שואלים כלל, אלא ברא כרעא דאבוה והאב נענה לו אפילו אינו נשאל. מה שאין כן דודי, שחייב אני להמשיך את מחשבתו עלי ולקרב את דעתי אליו. את דודי צריך אני לאהוב בשביל שאתחבב עליו, לאהוב אותו מתוך אהבה ומתוך אהבה להוסיף אליו אהבה. ואמנם, אני אוהבו עד בלי די. אני מוסיף אהבה על אהבתי אליו; אני שואב אהבה לו מתוך אהבתי אותו.


איני זוכר אימתי עלתה אהבה עזה זו אל דודי נתן כיונק מגנזי נפשי, אבל זוכר אני אימתי התנגשו מבטינו בפעם הראשונה לשהות ממושכה ואני ראיתי בעליל כי ישותי הקטנה היתמותית, שנשקפה לי לעתים בקוטן מעליב, פורחת מהמבט הזה ועולה בקומתה וניצבת לעומתו כבריה הראויה גם כן להתכבד. לא הביט בי דודי כדרך שמבוגרים מציצים בזאטוט הצצה של חסד, שהליבוב וההשפלה מעורבים זה בזו עד שאין להבחין ביניהם, הצצה של חיפוש, היורדת ממרומי גבהותה לאותו פרחח שמלמטה. דודי שלח תחילה קרנים מעיניו כגון זקוקין משורבבים, שהרימוני בהרף־עין לעילא־ולעילא ונסכו לתוכי תוקף ובטחה. דומה, הוא הרימני והטילני על גבי סדן מלובן אש אהבה לחשלני עליו. הרגשתי עצמי סמוך, חזק, בטוח ומרומם. הואיל וכך אף אני השקפתי עליו כדרך שהוא שת את מבטו עלי; נעשיתי איש, המסתכל מתוך פנימיותו המאוששה כשם שדודי שלח אלי את ברכתו שלום ממצולות נפשו. “שלום עליך, דודי”, הרחישו שפתי ללא מלים ולא גרעתי עין ממנו. אף הוא הסתכל בי ולא חדל. חייכתי מתוך הכרת תודה והבטחת־אמונים לנצח; חייכתי אם כי נפשי היתה שרויה אותה שעה באבל.

נפשי היתה שרויה באבל, כי סבתא שלי, אמי ואומנתי, אשר מתוך יגון עיניה היתה נשקפת אלי תמיד נשמת אבי המת, כאילו סבתא שלי, שילדה את אבי, חצבה לו קבר בתוכה וגנזה שם למשמרת את חייו הקטופים בלא עת, הנה סבתא שלי נפטרה גם כן מן העולם הזה. הממני מותה משום שהיה מות כפול. עם הסתלקותה כאילו בא המות שנית כחתף על אבי, הממני מותה ואף החיש את גידולי בבת אחת. חשתי כי הנה נעשיתי אדם בעולם, הנושא בחובו מנין של נשמות: נשמתי שלי, נשמת הסבתא ונשמת אבי המנוח. מתוך משזר הנשמות השקפתי בדודי שישב למולי “שבעה” בביתנו. כי בצל קורתנו יצאה נשמת סבתי. דודי נתן עזב את ביתו ואת בית המדרש ועבר לביתנו לימים שבעה, אף העביר עמו את צרור הספרים המיועדים לפרקו של יום.

במות הסבתא נקרע נתח מישותי החיה והעולם חשך בעדי. קצרה בינתי להשיג מה אעשה בלעדיה בעולם, כיצד אחיה והיאך אתהלך תחת השמים עוד חמשים, ששים, שבעים שנה. אולם ניתנה האמת להיאמר, שבתוך ים יגוני ואבלי שקשק ובא גל של נחומים וקורת רוח. על ידי מות הסבתא נתגלגלה לי הזכות לשהות בחברתו של דודי נתן שעות, שעות. אמנם, הרבה היה דודי מוטרד גם בישיבתו על הקרקע. היה מנין בא להתפלל שלוש פעמים ביום, היו שכנים, קרובים ורחוקים, באים לנחמו; ובאין אנשים זרים הרי אין פיו פוסק גם עכשיו מלימודו.

אולם הנה התחולל הדבר, שבשהות אחת ריקה מכל התעסקות, באין זר עמנו בחדר, באין פסוק בפי דודי, באין אף ניגון עמו, באין הוא תפוס, דומה, כל מחשבה, שלשל לתוך נפשי את מבטו, עמוק לתוך נשמתי. משל פרק דודי מעליו את כל מטען התורה את נטל העסקים, את כלל הטרדות, את שגב גבהותו, את הגיונו האמיץ. את ההגות העמוקה, החופפת תמיד על מצחו החרוש והסתכל בי מתוכו אל תוכי, מעצמותו אל פנימיותי, מדודיותו הרחבה והנדיבה אל מצולות יתמותי. הביט בי, קרבני אליו ואמצני אל לבו ועשני בבת־רגע דומה אליו, אף חייך אלי בשחקת־יגון, חייך בחיוך, שתוכו רצוף דעת המות, מות אבי וסבתי, חייך וכאילו לחש חרש: יתמות, יתמות נסוכה בכל! ואין יתמות, כי – וכאן מבטו התרומם ועלה ממני אל המרומים אשר מעל לכל הראשים – אבינו משמים משקיף עלינו משם ואליו תזמר נשמת כל חי – ובו בהרף־עין פצח לסלסל בניגון זה, אשר היה פורח ושב מפיו אל העולם ומן העולם אל פיו, כאילו היה הזמר צפור ולבו הקן, ודומה שהלחיש: אין קרובים אלא קרובים בשורש־נשמה. ואני חידדתי אזני ופקחתי עיני ופערתי פי לשמוע את אמרתו.


 

ג

רק מליץ אחד יש בין הנשמות, אין שני אשר ידמה לו, הוא מבט המעמקים, ממקור הנפש יפך, מבאר לחי רואי, בשעה סגולה אחת, בו נפתחים המעינות השניים של זה לעומת זה ושני הלבבות נתכשרו

למתן השפע ולקליטתו. באין נס ההתגלות מן העין אל העין, שוא הן כל לולאות בין איש לרעהו. לא פנים אל פנים ולא פה אל פה יתווכו בין הלבבות ששעריהם נעולים. אני אותו הרגע הגלוי חטפתי כאנקור את הגרעין ושמתיו בלבי למשמרת. ולפי שהייתי נתון לשמירה עליו לא נפניתי, כנראה, לשקוד על זכירתם של האמרים, אשר נטפו מפי דודי מני אז ושרבים מהם טפחו כטל תחיה על לבי. לפיכך איני זוכר קשורי הדיבורים אל ההויות ואף לא את הסמוכין שבין דיבור אחד למשנהו. זמנים רבים נתערבבו עלי, ומה גם שזמן בילדותי לא היה אצלי זמן חי, הוא היה מעין סרח העודף של הוויה אשר לא מכאן; הוא, הזמן, היה טמון תחת כנף מה שהיה הווה: אבי החי בלשעבר הרחוק, סבתי אשר נפטרה לעולמה, הם היו המציאות לאמיתה שלא היתה עוד בהווה. וכל יתר ההוויות שנשתרגו בימי ולעיני נידרדרו לתוך הקבר הפעור, אשר בו שכנו אבי וסבתי. המות היתה החופה: החיים ירדו לתוך החביון ונתעטפו בערפל אף נמלחו כעשן והכל יחד גז לעולמים,

אולם בתוך התהלוכה הזאת של קרעי־זמן כקרעי־עננים אל תשכוחת שאין לה סוף, הפרושה כחופה ממעל ואל טמיון פעור כקבר מלמטה, מזמרים בקרב נשמתי פסוקים בודדים שנחרתו בזכרוני כפנסים דולקים הפורחים באויר, מאחר שנעקרו מתחתיהם עמודי־המקרים והמסבות, שהללו נתלו עליהם. כעת מדמה אני שפרשת־זכרון ראשונה קשורה באותה התגלות־מבטים שנתרחשה פעם בימי ה“שבעה”, שעה שאני ודודי ירדנו מעל כל המושבים לישב על הקרקע בחברת נשמת סבתי האהובה שזה עתה יצאה מן העולם והדברים היו משום כך מעוטפים בהבל החם של המות. אבל יתכן כי זכרוני מטעני ותולה שיחה שנסרה לאחר זמן בשעה אחת. שצפה ועלתה מעל לקצף כלל השעות. וכה אמר דודי נתן, אחי אבי ובן סבתי בריינה:

– דע לך, בני, שהכל צומח מן השורש והשורש הוא הכל. הנשמה היא השורש והניגון – הגבעול. שורש וגבעול יחד – הנפש. לא הדם בלבד היא הנפש ולא קרבת הדם היא מקור כל התקרבות. הקרובים ברוח הם שארי בשר לאמיתם. ובמה יוכר הקרוב אל הקרוב? באחדות שבניגון. לא כל ניגון יש לו קול: מוצא אתה ניגון בלי מלים. ניגון בלי מלים אף בו יש חיות. וכנגד זה מלים מחוברות יחד, שאין בהן זמר מתות הן. מדבר אני אליך על ענינים שאין מגלים אותם ברבים. קרוב אתה לי בשורש, אתה בנו של אחי המנוח ובן נפשי, לכשתגדל תבין לי. ולכשתגדל תהיה גם כן בודד כמוני. תרצה להיות מתבודד; אף תוכל להיות מתבודד. שוטים סבורים, שהנתון בבדידות רע לו. ואינו כן. יש בודדים שהשמחה במעונם.


אתה תבין זאת, כי רואה אני שהנך מקשיב לי, בני. שש אני עליך, יודע אתה להקשיב. אזנך כאפרכסת ואני תפילה כי גם לבך יהיה רחב כפתחו של עולם. אתה בן מקשיב. ואיזהו בן מקשיב? זה שהוא תלמיד מקשיב. מקשיבים לא באזנים בלבד, מקשיבים גם בעינים; מקשיבים בלב ובנפש. בני, היודע אתה מה זאת הקשבה? כשהנפש פורשת עצמה ומפרכסת לצאת הריהי מקשיבה; כשאדם צופה ומביט כלפי נקודה בכליון־עינים הריהו מקשיב; כשיושב על התורה מעמיק לתוך סוגיה ומרכז בה את כל מעיניו ואינו שומע כלום ואינו מרגיש כלום וכל מוחו ושכלו נכנסים לתוך אותה הסוגיה, חופרים בתוכה וחופרים ונוקבים ויורדים לתוך הסברה, שכל החפירות לא תביאנה את האדם לידי התכלית המבוקשת – הריהו מקשיב. וכשלפתע פתאום שורה רוח־תוגה הצוררת בכנפיה גם שמחה גדולה ממעמקים, שמחה ללא פשר, השופעת לתוך הנשמה כזרימה רותחת, כשעוה הניתכת ומפעפעת בכל אבר ואבר, כשרוח־תוגה כזאת אופפת את הנפש ומוצצת את הנשמה ומעוררת בה כיסופים עד כלות החיות הרי זוהי הקשבה.


יקרת לי מאד, בן אחי, כפי אשר אחזה לי נפשך מלאה כיסופים ויגונות. גדול תהיה, וככל שתגדל כן יתגברו בך כיסופיך ויגונותיך. בני, יש שעה כזאת בחיי אדם בה תשטוף את נפשו שירת מן המיצר, הכל נעשה צר לו; לבו צר בו; עורו צר עליו; מוחו צר וכולו מיצר, אף ארבע כנפות הארץ לוחצות על נשמתו כמעמסה כבדה. אותו שעה רוחו בקרבו משתוקקת אל על; ומפיו אינו מש ניגון ללא קול. יש וזה הוא ניגון שבמבט; שתי עינים כשני כנורות המנגנים; ואין עין הרואה, ואין אוזן השומעת, כי לנפש הבודדה יש רק עין צופיה אחת ואוזן השומעת במרומים.

ידי רושמת את האמרים האלה, אשר נטפו מפי דודי נשוא הפנים לתוך אזני הנער, שעודו ילד, ילד שלא הגיע עדיין, כמדומה, לגיל עשר. ואף אני תוהה על הדבר כי דיבורים מעין אלו ניסרו פעם בין דודי הבא בשנים וביני הנער, שהיו נעלים בהחלט מבינתי.

ברם, הדברים נאמרו כמעט בצורתם זו, אם גם לא נאמרו אולי בקישורי־סמוכין ובשילובי־זמנים אלה, שניתנו כאן. ייתכן כי פסוקים שונים, שנשמעו בעתים נפרדות. נסתמכו מאליהם זה אל זה ועשו חברותא מעל לזמן מפאת קשרי־יחס תכניים שביניהם. הרי תיתכן חברותא החותרת אל למעבר הזמניות. אין ימים ושנים אלא קוביות, שניתנו לנו והרשות בידינו לקרבן זו אל זו ולבנות מהן צורות כאוות נפשנו, יש דו־שיח בחלל הבריאה. הזמנים עונים זה לזה. פעמים נשא צליל בשמיטה אחת והד יען לו בשמיטה הרחוקה ממנה. יש ומחצית פסוק יוצאת מפי אנוש באלף זה ומחציתו השניה באלף אחר. אפשר מימרות ששמעתי מפי דודי בהיותי בן י"ג, למשל, קפצו ונשתרבבו לגיל מוקדם או להיפוך? אין משום כן האמת נעדרת.

זיווגים שבדמיון זיווג של אמת הם. לא הבעתי בשם דודי נתן אף דיבור אחד, שאינו טבוע בגושפנקה של רוחו ההומיה, ההוגה ומהגה כיונה. ולפי שיש גושפנקה של הנפש הרי חותם אמת כאן. אף לא נפלאת היא, שחכם זה המתיק עם נער שיחה, שהיתה למעלה מבינתו. אפשר תוכן המלים היה למעלה מבינתו, אבל צליליהם, נשמתם, היו קרובים ומובנים לו. דודי דיבר אל הנער ויותר מכך אל נפשו דיבר. היה דודי אחד מגדולי הבודדים, אשר ראיתי בימי חיי; מכל מקום הראשון ביניהם. וכיוון שנזדמן לו יצור אנושי שאר בשרו ושאר רוחו, בדמות אוזן קשובה, אוזן בת עשר או אחת עשרה בערך, מה תימה שהריץ את מרי שיחו ונועם שיחו והמיית ניבו לתוך האוזן הזאת?

אין פלא, שדודי מצא זאטוט שכמותי נכון לפניו להלחיש לו מכבשוני מחשבתו. וכה אמר:


– תהיה גדול ותבין הרבה. אף תבך הרבה, משום שתשיר הרבה. ואין השירה אלא בכי של הנשמה. אין השירה אלא תפילה. תפילה לאנוש כי תתעטף עליו נפשו, והתפילה מן הכיסופים מוצאה. יש נשמות הגוועות בכיסופיהן; יש משולה הזמרה ללהבה שבלב. ככל שהנשמה מרבה זמרה כן תתלקח האש שבעצמות. בני, בני! אתה מקשיב לי במלוא הנפש. סבור אני כי מבין אתה לרוחי משום שאחת היא האש הבוערת בנשמותינו. אני ואביך עליו השלום היינו שתי שלהבות מן הפתילה האחת. ומשכבתה אישו של אביך עליו השלום התלקחה אישך. ברא כרעא דאבוה. רואה אני בך שהנך חג ונע, חג ונע, הוגה בכיסופים, נצר אתה מגזע משפחתנו, נצר אתה.

ודע, בני, סח דודי, שיש לך יום פשוט מכל ימות השנה, העולם פתאום לפניך כאילו הוא יום הכיפורים. כל אדם ויום הכפורים שלו. התובע ממנו פתאום לפניך דין וחשבון. אוי להם לבריות מחשבונה של נפש, אלא שיש מהם שאינם יודעים חשבון ואינם שומעים בת הקול היוצאת מעומק לבם. בתהומה של כל נפש יושב בעל החשבון. וזהו הקול הדופק בקרבנו. וחשבון מה משמע? פנימיות. אלה שעושים הכל בלי חשבון תופשים בכל דבר רק את החיצוניות, את הקליפה, אינם שומעים את הניגון ואינם משיגים את הנשמה, לתוך אינם מגיעים. ומה ממש לדרים בלי תוך? וכשם שאתה אומר נשמת כל חי כך עליך לומר ניגון כל חי. הכל עומד על הניגון והכל הולך אחרי הניגון, והכל צועד בכוח הניגון. הברואים נבדלים זה מזה בגופים, אבל כל פעם שהם שומעים איש לניגון חברו הריהם מאוחדים בנשמות. דא עקא, שאף הניגונים עושים מלחמה זה בזה. לפיכך יש ואין אדם מבין את שפת רעהו. כאלמים יעמדו איש לפני חברו ולא קרב זה אל זה. יש ושניים לומדים ומתפללים יחד ואינם מבינים זה את זה. כל המהומה והמבוכה השולטות בין הבריות מכאן מקורן, משום שהניגון בגלות. וזו היא שכינתא בגלותא. כל אחד פוזם את ניגונו לנפשו ואין שומע ואין משיב. וצדקה גדולה לאיש שזימנה לו ההשגחה אוזן קשבת. הרי האוזן הקשבת כהרי המבין. בני, אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. – יש שאפילו קרובים זה אל זה קרבת בשר רחוקים זה מזה מן הקצה אל הקצה.


 

ד

אמת: רוב שיחותיו של דודי נתן לא היו בשעתן מוחוורות לי כל צרכן. אף דרך אמירתן עשוי היה קפיצות וקטעי־רמזים ורבו בהן המובלעות והמוסגרות, אבל משום כך לא פחתה כלל השפעתן עלי. אדרבה, גדלה ביותר. אנו מתרשמים יותר מן הסתום מאשר מן המפורש, מן המופלא מאשר מן הגלוי. משול הצעיף הפרוש על הדברים לפרגוד. כל מקום שאנו מוצאים אותו שם מתפעם הלב לקראת המסתורי. אפילו לא הבינותי את משמעם המלא של רובי הפסוקים שבפי דודי הרי מלים בודדות דשנות ורעננות שבהם, כגון נשמה, ניגון, חשבון הנפש, כיסופים, שכינה, התנוצצו לעומתי ככוכבים ונתנו ריחם כפרחים. ובדומה לכוכבים המושכים את הלב על רקע השמים הרחבים והזרים ולפרחים השובים את העין עד שאין היא רואה עוד כלום מן האדמה השחורה אלא אותם, כך היו המלים מפרפרות בלבי ומדליקות את נשמתי, בלי כל קשר לכאורה עם המשפטים שנשתבצו, לא זו שלא היתה אצלי כל זהות בין האין־פשר לאין־שחר אלא אדרבה, ככל שהזדקר לפני האין־פשר שבכמה בטויים מוקשים כן נתעמק השחר שבהם. זה סח דודי נתן, למדן גדול בתורה, אלי, הזאטוט, על דברים יפים ועמוקים, הנוגעים לי כשם שהם נוגעים לו, המשווים אותי אליו במה שהוא חשוב מאד והעושים אותי שותף לו.

עמקו ממני דבריו, אבל לא עמקה ממני נעימתם. קולו היה צלול, פשוט ולבבי כשל ילד. היה דבר־מה ילדיי בדודי, מובהק ובולט מאד, אם כי מדרך הילדים, שאין להם טביעת־עין להבחין בשלפי הילדות שבפני המבוגרים וכל מגודל בקומה נחשב אצלם מגודל לכל דבר. לא נתעלמה ממני הארשת הילדותית, שהיתה מבצבצת לרגעים במראה פניו ובאילו מתנועותיו. ‏עיניו היו זכות, מתנוצצות ומחייכות, משחקות בחילופי גוונים – תכול המכחול וכחול המשחיר – ודומה משום־כן כמתעלסות במעשי־משובה, אף נראה היה בעליל, כי העינים הטובות הללו, המביטות לעתים ישר נכחך ללא עפעוף, מבקשות את קרבתך, מתרפקות עליך, מסתכלות ישר לתוך נשמתך, סגולה מיוחדת טבועה בעינים הללו, שהן נראות כצועדות מהן והלאה. נמשכות ומהלכות הרחק־הרחק, משתרבבות כשרביטים, שותתות כשני חלמונים. הן, מכל מקום, הפיקו צמאון לחברות, עוצם געגועים ופתשגן הכתב של האהבה וידידות החרות במבע העינים ניתן להם אישור בחתימת בת הצחוק שהיתה שחקה תמימה של ילד, ‏ ילד בר־אורין גדול. ילד השוחה בים התלמוד והפוסקים, ההוגה דעות עמוקות, הגונח מעומקא דלבא, הטובע בים של כיסופים, וכילד הוא חש עצמו חסר־ישע עלי אדמות. משום כן הוא מתחטא ומתפנק ושר ומקונן ומתרפק על נפש רעותה, שלא נמצאה לו בתוך הקהלה הקטנה, שמתוכה צמח ועלה כיונק מעל אדמה נכריה. וכמה מוזר הדבר שאדם זה הצמא לידידות היה משנן תמיד, כי התפארת והגדולה הן רק לבדידות וכי ראוי להתרחק מן הקהל. וכה אמר פעם בין השמשות בשבת בבית הכנסת:

– ששים רבוא אותיות יש בתורה, ובישראל ששים רבוא נשמות, חסרה אחת בתורה הריהי פסולה; חסרה חס ושלום, נשמה אחת מישראל אין השכינה שורה על עם ה'. כל אותיות התורה מרועה אחד ניתנו וכל ישראל אחים. אחדות היא מצוה גדולה. במה דברים אמורים, שכל נפש, הנתונה בתוך האחדות הכללית, יושבת על מילאת עצמה ושומרת על שיר היחוד שלה. כיוצא בזה אף ספר התורה, שנמצאו בו שתי אותיות נוגעות זו בזו פסולה היא. הא למדת כי אין טוב לאדם אלא להיות בודד במועדו, ‏ ללמוד ולהתפלל ביחידות, וכשם שאנו קובעים עתים לתורה כך דין הוא שנהיה קובעים עתים להתבודדות.

סח לי פעם דודי:

– דע לך, בני, כל אחד הוא חשוב; חשוב מאד, חשוב כאילו הוא יחיד בעולם. וראה חכמת הבורא, שהאדם נברא יחידי, ללמדך שכל אדם הוא באמת בן יחיד לבורא יתברך. וכזה עליו להיות בעיני עצמו תמיד. מובטח שכמותו לא היה עדיין לעולמים. שאילו כבר היה שכמותו לא היה הוא נצרך להיוולד.

ועוד:

–…לא, לא, אין אתה מהם ומהמונם אנו נבדלנו מהם ומקהלם. כל נשמה וסוד שיחה. אנו בודדים נולדנו, כזה הוא הטבע של משפחתנו, זה היה אביך עליו השלום; כזהו אני; ואף אתה כזה. אין אדם יכול לזייף את הגושפנקה שלו, אפילו תרצה לעשות כך לא תוכל. אפילו תשתדל לעשות כמוהם ולהתייחד בקהלם לא תידמה אליהם. אתה שונה מהם.

– יסורים גדולים נכונים נכונו לך בחיים. קשה להיות פרוש מן הצבור ועל כרחך תהיה. ודע: כל המתרחק מן הבריות סופו מעורר עליו מחלוקת ונעשה מנודה לרבים. אבל אין עצה. גדולים וטובים מאתנו עלה בחלקם להיות נרדפים על ידי אנשי קטנות דמוחין. לא היה גדול בישראל, שלא קמו עליו מקטרגים ומלעיזים – ושלא הטילו בו פסול שהוא בעל גאוה או, חס ושלום, כופר בעיקר. אוי להם לבריות הרואים ואינם יודעים מה רואים, השומעים ואינם יודעים מה שומעים. אין הללו מבינים בקוצר שכלם, שפעמים זקוק האדם למוחין דגדלות. אם לאו עלול הוא ליפול בידי הסיטרא אחרא. רק עם הארץ וחסיד שוטה אינו מבחין בין מוחין דגדלות, הנובעים מלב שבור ובין גאוה פסולה ויהירות הלב של קטני השכל.


אם אין דיבור יוצא מפי דודי נתן, שאין נשמעת לי מתוכו בת־קול של ניצוח עם דרכו של דודי נחום ביראת שמים ובדרך ארץ, הרי בפרשת מוחין דגדלות גלוי ובולט ביותר העוקץ המכוון כלפי דודי נחום. ואם לא די היה ברמזים המובלעים הרי פיסקה מפורשת של קטרוג על אותו עם הארץ וחסיד שוטה, הטופל על כל מי שאין דעתו נוחה הימנו מינות וכפירה בעיקר. דודי נחום מזהירנו תמיד מפני מין ואפיקורוס ודודי נתן מתריע כנגד עם הארץ וחסיד שוטה – ואני נתון בין שניהם, מקשיב לשיחו של זה ושל זה, מקבל לקח מפי זה, מחבב את זה וקשור בעבותות אהבה אל זה ואיני יכול להכריע.

איני יכול להכריע וחייב אני להכריע. ימים ושנים אינם עומדים. ימים ושנים חולפים מהר, בן ח' נכנסתי למחיצתו של דודי נתן ונעשיתי תלמיד מקשיב לשיחותיו. מאז ואילך אני צומח וגדל עמו, עם דודי נתן המטיף לי את לקחו, הנני צומח מהר־מהר. כסופות בחורף, כמשק גלי נהרנו הנרגשים בסער, כן שורקות עלי השנים. הנני בן ט' והנני בן י' והריני כבן י“א, ואף קרוב לבן י”ב. ודין יתום להגיע לבר־מצוה ולבר־עונשין בן י“ב. לא יהיו ימים רבים ואני בן י”ב, חובה עלי להתקין את עצמי לקראת בר־מצוה, לתכן את מעשי, לבור את דרכי. דומה, אף דודי נתן מחשב עלי את החשבון הזה, וככל שהנני מתקרב אל גיל הי"ב כן תכופות שיחותיו עמי וכן הוא חוזר ושונה עמי פרשת יחיד ורבים, גדלות וענוה, תורה ואמונה, תורה ותפילה. תורה ומעשים טובים. כמה רבים הדברים הנשגבים מבינתי וכמה גופי ענינים יש שאין שכלי מגיע כלל אליהם. ככל שאני גדל לכלל בר־דעת כן מכניסני דודי לתוך עמקן של סוגיות. והוא פותח כל שיחה בערך כך:

– ודע לך, שהענין עמוק מאד. אם כי הוא פשוט ביותר הרי עמוק הוא לאין שיעור. הדיוטות סבורים שהכל הוא בתכלית הפשטות. ונסלח להם כי קטני־השגה הם. אין הללו יודעים כמה תהומות מצויות בכל. אף הרים תהומות הם. ויש שאתה רואה מישור והנה הוא עקוב.

שעות אני רובץ על יד דודי נתן כבעל־חי קטן למרגלות ההר, בנשאי את עיני אל ההר ואת אזני בצפיה אל מוצא פיו, עד אשר יעיף עלי את עינו ואת חיוכו, אף ישהה עלי את מבטו בתהיה, כאילו זה הרגע גילה את מציאותי. אמנם, ראשו ורובו טמור בשפריר חביון של מחשבה אחת גדולה – זו המחשבה האופפה אותו תמיד, זו המחשבה שמקור מחצבתה החכמה והיא עצמה חכמה – אבל בראותו אותי מתמשך אליו ונוהה ומיחל מתוך קטנותי היתמותית להידבק במה שהוא לעילא, הריהו מחונן אותי בבת־צחוקו הרחבה, בבואת נשמתו, והוא יוצא בצעדי קטיפה מהיכל המחשבה אל חמריותו הדלה. הנה הוא פותח פיו ולקחו יערוף:


– קצרי־ההשגה סבורים, שיש רק פסוקים מוקשים. ואין הללו יודעים שאף המלים מוקשות. הבלבול מתחיל מהמלים, מפירוש המלים מתחיל הקושי. הכל אומרים תפילה. אבל מהי תפילה? מהי תפילה? הכל מתפללים, אבל מהי תפילה? וכי הללו בוחנים ובודקים להבין בשים שכל: מהי תפילה? מהי תפילה? – שואל דודי בזמר, שכמה מיבבותיו מתגלגלות כעין קינה. ולפי שאותה שעה הוא מושך בחזקה בזקנו, כאומר לתלוש שער־שער, ועיניו מתנסכות עצבנות, הריני מרגיש בחוש כאילו בת־קול מתהומו של עולם יוצאת וקובלת על הבריות, ששולחים תפילות לבורא מבלי לדעת כלל מהי תפילה. מהי תפילה? – מקונן והולך הזמר – הרי אין הבריות יודעים כלל היאך להתפלל. ודע לך! לא התפילה עיקר, אלא אופן התפילה. הכוונה שאותה אנו מכוונים, הפירוש שאנו מייחדים לכל מלה. אומר אדם בפיו ברוך אתה ה‘. והלב מה אומר אותה שעה? המוח מה מכוון? תמצא לומר: הוא מכוון לתרגם ברוך גילויבט, אתה דו – אבל את ה’ היאך הוא מתרגם? וכלום אפשר לתרגם את השם יתברך? אלחים הוא אלהים בשבעים לשונות. כנגד כל תיבה ותיבה שבלשון הקודש יש תיבה לועזית, אבל הבורא יתברך הוא אלהים אחד בכל הלשונות. במאמר פיו שבלשון הקודש ברא את העולם, אף יהי אור בלשון הקודש נאמר ולא בשום לשון אחרת.

והרי אין הדעת נותנת שיהא אדם מישראל מעתיק במחשבתו את המלים של התפילה לשפה זרה, שכן מעלין בקודש ולא מורידין. תפילה שמפרשים את מליה ללשון אחרת שוב אינה תפילה אלא לימוד. נמצא שאין אנו מתפללים כלל לפני הקדוש ברוך הוא, אלא לומדים לפניו. ואם לימוד הרי מטבע הלימוד שמעמיקים ועומדים על כל מימרה ומימרה ויש שמרכזים את העיון במימרה אחת עד שאי אפשר עוד לזוז הימנה לאורך שעות תמה אני אם אפשר היה לסיים אפילו תפילה אחת ביום אילו התפילה היתה לימוד. אולם האמת היא שהתפילה אינה לימוד או העתקה מלשון אל לשון. כל תפילה היא אמירת אמן יהא שמיה רבא. אנו לא רק מתפללים לפני השם יתברך אלא גם מתפללים אותו, כל תיבה ותיבה מהתפילה פירושה השם המפורש. ברוך פירושו אלהים, אתה אלהים, שם הויה לא כל שכן. וגם כשאדם מישראל אומר מה טובו אהליך יעקב הרי מה פירושו הוא יתברך וכן טובו וכן אהליך וכן יעקב. כל המלים וכל השמות וכל האותיות הם שמות הויה, שמותיו של בורא עולם. אנו נמצאים למדים כי תפילה היא התלבשות בשמותיו של אלהים.

כמה עמוקים דברי דודי ופשוטים כאחד; כמה מתוק קולו ומזעזע חדרי לב. לאחר שדודי הסביר לי מהי תפילה גמר אומר להאיר את עיני בפשוטה של אהבה. הכל מהגים ומצפצפים אהבה ואין איש מייגע את מוחו לירד לתוך משמעותה של מלה זו – קובל דודי בזמר מקונן – אהבה מה פירושה? מלה אחת אהבה יש, אבל אהבות רבות מצויות באדם, יש אהבות פשוטות ואהבות נעלות, אהבות גסות ואהבות דקות, גבוהות ונמוכות, שמחות ועצובות, מתמידות ובנות־חלוף. אוהבים מאכל אוהבים חפצים נקלים, אוהבים אב ואם, אוהבים חבר, אוהבים את התורה הקדושה, וגדולה מכולן אהבת הבורא יתברך. ורק מבולבלי המוח אינם מבחינים בין אהבה גסה ובין אהבה דקה וכוללים את כולן במלה אחת.

אף זאת, עיקר באהבה המקור, מהיכן היא יוצאת. לא די לאדם לומר שהוא אוהב את השם יתברך. העיקר הוא: היאך הוא אוהב אותו ומהיכן שופעת אהבתו. אהבה טובה אם היא יוצאת מן הלב, מן הלב באמת, מן הלב ממש, ממנו, מן הלב בעצמו, ללא שום מחיצה בינה לבין הלב שהוא מעונה, ללא אבק חציצה. ובקשר לכך סח לפני דודי פירושו של המגיד מדובנה למדרש על הפסוק ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך – דבר שהיה אצלי משום חידוש מדהים, שכן דודי הלמדן המופלג לא היה נוהג להסתמך על מראי־מקומות לא מן התורה ולא מן הנביאים ולא מן הגמרא והמדרש, אף לא מספרי מוסר ודרוש. ראשונים ואחרונים, אלא היה משמיע דעות נעלות ועמוקות רק מהגיוני לבו, משל היה דודי מבודד ומופרש לא רק בחומרו, אלא גם עורך התבודדות בשכלו הנוקב ויורד גם בין מערכות החכמים שבכל הדורות.

אומר המדרש: ואי אתה יודע היאך לאהוב; כשאתה אומר והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום על לבבך, מתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ואתה יודע איך לאהוב. והמדרש מוקשה, אולם דע, אמר המגיד מדובנה, שמנהג יפה הוא אצל הבריות, שעד שהם מכניסים אורח מכובד לביתם הם מכבדים ומנקים את הבית מדברים פחותים ומכלים בזויים. וזו המדה גם כשרוצים להכניס אהבה בלב, קל וחומר אהבה בלב לשם יתברך, שיש להוציא תחילה מן הלב את השנאה ואף את האהבה השפלה ואת כל המחשבות הפחותות – על ידי כך מיטהר הלב ומתקדש לאהבה טהורה ונעלה. כמה שנאמר: יעזוב רשע דרכו וישוב אל ה' וירחמהו. תחילה לתשובה עזיבת הדרך הרשעה ותחילה לאהבה עשיית ביעור חמץ השנאה מן הלב. וכן אמר נעים זמירות ישראל: לבי ערום נגדך. רק בלב הערום ומטוהר ומרוחץ, שאין בו אף קורטוב ‏ של פסולת, אפשר לאהוב את השם, אפשר לאהוב כל דבר שהוא בדרגה לאהבת ה'.


והמגיד מדובנה המשיל בנועם לשונו את המשל הזה. מעשה בכפרי שבא לעיר ביום השוק ביום של חורף וראה חנות שמוכרים בה בגדים יקרים ממיני משי ורקמה. נתאוה הכפרי לקנות לו בגד מזה המין עשוי כמידתו. נתן לו הסוחר בגד ואמר: הנה לך לפי מידתך. נטל הכפרי את הבגד. וביקש ללבשו מעל לבגדים הפחותים והמטולאים ואדרת שער שעליהם, שהיו עוטפים את גופו. אולם הסוחר הסביר לו בהשכל ודעת: לא כך המידה, אין מודדים בגד של משי על גבי ערימת הסחבות המונחת על גופך. ואתה עצתי שמע וכה תעשה: פשוט מעליך את בגדיך הצואים והלבש בבגד המשי את מערומיך. ואחר כך תראה כי אמנם עשוי בגד המשי לפי מידתך.

הוא הדין באהבה. כשברא הקדוש ברוך הוא את הלב באדם עמד ומדד אותו יפה־יפה, כל אחד לפי שיעור האהבה וכוח של מסירות הנפש שנפלו בחלקו. במה הדברים אמורים, כשהלב אינו מקופל ומצונף בתוך תשוקות זרות ומחשבות תפלות. וזה שנאמר: ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ואי אתה יודע איך לאהוב והדבר רחוק בעיניך כיצד אפשר להגיע לדרגה של אהבה בכל לבבך ובכל נפשך. אולם כשנאמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שתניח את הדברים על לבבך ללא שום מסך מבדיל וכל המעטפות אשר התעטפת תחילה בהבלי חמודות ותאוות זרות תסיר מעליך, הרי אתה מכיר איך לאהוב. אולם כך דרכם של בני אדם שהם מצפצפים ומהגים אהבה, מבלי ליתן את הדעת מהי אהבה ואיך אוהבים.

בעקב התפילה והאהבה בא הבירור לפשוטה של המלה אמת. כי דודי נתן היה איש האמת וכי מימיו לא העלה על לשונו דבר שקר או מלה של חנופה – דבר זה היה גלוי וידוע, חושבני, לרבים. אף

אני הילד שקשרי היחוסים בין הבריות לא היו מוחוורים לי ומדותיהם של בני אדם, שחייתי במחיצתם, לא היו מוכרות לי אלא במעומעם, ניחשתי כי יש בדודי תכונה המבדילתו מאחרים ועושה אותו נדח לקרן־זויתו שבבית המדרש, בודד ללימודו בתורה, בודד למחשבותיו, הוא לומד לעצמו, מתפלל לעצמו, חושב לעצמו, אף מדבר לעצמו – משום שהוא לומד, מתפלל, חושב ומדבר מגנזי לבו. מתוך כך נשתלשלה אצלי ההשערה, שפיו של דודי תמיד עם גנזי לבו, ושלעולם פיו ולבו שווים שלא כאחרים. אף שמעתי לעתים דודי מזהיר ומשנן באזני לחבב את האמת שהיא חותמו של הקב"ה ואין ממנה מידה נאה תפארת לאדם. אולם כמה מופלאים היו בעיני דבריו שנתייחדו פעם לבירור פשוטה של אמת.


– תועים סבורים, שאין אלא אמת היפוכו של השקר, נמצא כל מי שאינו דובר שקרים מעלים עליו שהוא מדבר אמת והולך בדרך האמת. ואינו כן. אין האמת הצד שכנגד בלבד לשקר, שאם כך יכול כל אחד להרחיק דבר שקר מפיו ונמצא עטרת האמת הולמתו. ואין עוד כל רבותה להיות איש־אמת. אולם דע לך, שהשקר הוא דבר כל כך מאוס, שכל אחד לפי תומו בוחל בו וחס לו לזהם את נפשו. אין משקרים אלא משום שנאנסים לשקר. כיוון שאדם שומר פיו ולשונו סימן לו שלא כפו עליו שפת כזב. וכי משום כן ראוי הוא לכתר איש האמת?

אולם דע לך, שאין האמת שלילת השקר בלבדה, היא יסוד לעצמו. היא מאירה לעצמה ואורה מפנימיותה שופע. עיקרה של אמת – האהבה לאמת, הכוסף אליה, התשוקה לקיים את מלכותה בעולם. אוהבים את האמת לא משום שאינה שקר אלא לשמה. ולא משום שהיא מצוה אלא לפי שהיא אש בוערת בעצמותינו. אהבת האמת ואהבת הבורא יונקות מאותה הנקודה גופה, אדם אוהב אמת משום שהיא חותמו של הבורא ואוהב את הבורא משום שהוא אמת. אהבת האמת היא אהבת הנקודה, ואמונה בקיום הנקודה, אין לך דבר שאין בו נקודה, לב הדבר. נמצא אמת ואמונה היינו הך. לפיכך האמת והאמונה הולכות תמיד שלובות יחד. יכול אדם שלא להיות שקרן ולא להאמין בנקודה או שלא להרגיש בה. ואילו איש האמת כל מוחו. ולבו מרוכזים בנקודה.

מוזרות היו בעיני הגדרות האמת בפי דודי. ומה גם שהגדרות אלה היו בסתירה לעיקרי שיטתו, שעל ידי שאדם סר מרע הוא ממילא בחזקת עושה טוב. ומה נשתנתה האמת, שלא די לה בשלילת היפוכה שהוא השקר? אולם ראה פלא: דודי שאף פעם לא נעץ לכאורה את מבטו בפני בשביל לעמוד על מחשבותי, אלא היה מרחיף את מבטו רחוק ממני – כאילו חס לו לפגוע בכבודי על ידי כניסה בעיניו לתוך רשות היחיד של נפשי – ומשם, מן החלל שברום, היה מבטו המופרש מאישיותו מפלס לו בעצמו נתיב אל לבי – היה בכל זאת מנחש על הרוב את הרהורי לבי ומכוון את לקחו כמין שלשלת תשובות לשאלות המנקרות במוחי. אף הפעם נענה להגיגי הטמירים ואמר:

– האמת לעצמה היא דבר פשוט בתכלית, אולם ענין האמת סבוך ומקופל בסתירות מרובות. ותדע לך שהאמת היא עבודה קשה ומפרכת. משום שהיא נקודה גנוזה, וכל נקודה היא קטנה וסמויה מן העין. האמת היא כגרעין הטמון באדמה; ולכן מארץ תצמח. איש האמת הוא שהנהו חופר, חופר בהתמדה, במסירות. אין האמת נקנית בשב ואל תעשה, אלא בקום ועשה דווקא. ודע לך, שהשמירה על האמת היא לא רק מצוה, אלא גם חכמה גדולה, משום שענינה הוא עמוק מאד ולא רבים יחכמו להבינו. לא די שיש מיני אמת, אחד פנימי ואחד חיצוני, אחד שבעין ואחד בחינת אור גנוז, הרי כל מין ומין לחוד עטוף קליפות וקליפי־קליפות. יש אמת גשמית ואמת רוחנית, אמת שווה לכל נפש ואמת שהיא קנינם של יחידי־סגולה, אמת כשרה ואמת פסולה, אמת הראויה לשם זה מפאת תכנה וצורתה, האומרת לכאורה דברים כהוויתם, אלא שהניגון שלה הוא שקר, בדומה לאותו שבח שאדם פוסק על חברו בנעימה שיש בה משום כוונה לגנות או ברכה, שיוצאת ממנה בת קול של קללה, כגון ברכותיו של בלעם. אולם אין אמת אלא זו, שהיא אמת לאמיתה: בתכנה, בצורתה, בקולה ובניגונה. הניגון הוא יסוד ושורש הכל. הניגון…

כל שיחותיו של דודי נתן סובבות על ציר הניגון, ובדומה לפיטן הצרפתי וורלן, אם כי לא בלשונו, ביקש דודי בכלל דבריו לטעת בי את ההכרה, כי בראשית היתה הנגינה.


 

ה

משום־מה היה דודי שוקד ביותר להעמידני על דיוקן של המלים,שמחה" ו“עצבות” על בחינותיהן ומשמעויותיהן המרובות, שאי אתה מוצא דירוג מגוון שכזה בכל המלים האחרות באוצר הלשון. האם זה לפי שהיה בקיא בחדרי לבי, אם כי בניגוד לדודי נחום לא היה מישיר מעולם את מבטו כנגדי מפאת האנינות שבאפיו או בגלל ריכוז מחשבתו המתמיד בפנימיות נפשו – וכבר נגלה לו רז זה, שמשחר ילדותי עומד אני במערכה עם המרה־השחורה או משום שנתכוון בשיחו עמי לגעור ביצר הדכאון שהיה טורד גם אותו ונמצא הוא מגיש מזמן לזמן לפני אַמבטיה של שמש השמחה בשביל לטבול בה גם את ישותו הדוויה. מכל מקום היה טופל עצמו לעתים אל הנושא הזה בין במישרים ובין בעקיפין. וכה אמר:

– הרבה מידות בשמחה, כשם שרבות הן בחינותיה של העצבות. יש שמחה שהיא בגדר מצהלות תרועה וקול העם ברעו ואם של יחיד גם היא באה בקולי־קולות כהמון מים כבירים ורעש גדול ולא חדל; אולם יש שמחה המפכה חרש כמעין זך, לא נשמע קולה בחינת קול דממה דקה; לא ניכרו אותותיה במראה הפנים או בשום תנועה מתנועות הגוף; היא כמו תפלה זכה; או למעלה מזו; שירת אלם. אין היא נגלית לא בדיבור, לא בקול, לא בהעויה; היא בחזקת לבא לפומיא לא גליא. ויש שמחה שהיא פועל האדם, היינו, האדם עושה את השמחה שבנפשו, כגון שהוא מיחד במכוון את מחשבתו על דברים הגורמים לו נחת־רוח, בין דברים שכרוכה בהם הנאה גשמית ובין כאלה שהנפש מתעלסת בהם, או שהוא פשוט יושב ושמח, היינו, יושב ואומר אל עצמו: טוב שאהיה שמח; או אפילו כופה על עצמו את השמחה מתוך שעוקר מלבו כל דאגה וכל מחשבה שיש עמה אבק עצבות.

כנגד זה, יש שמחה שאינה נמשכת כלל על ידי האדם בכוח רצונו ובמחשבה תחילה. אלא באה עליו בהיסח הדעת ונעשית כביכול מעצמה. הרי זו שמחה שאינה תלויה בדבר ואין האדם טורח כלל עליה, אלא ניתנת לו במתנת־חינם, מעין רוח ממרום, מעיין החדוה נבקע לו לאדם ממעמקי נפשו, ויש בשמחה זו אחד מששים שבעולם הבא. מה עולם הבא האדם נהנה מריחות טובים וטועם כל מיני הטעמים ורואה מחזות וגוונים שהם פלאי־פלאים ושלא הוא טרח עליהם, אף השמחה הפתאומית באה על האדם כשפע של נהורא מעליא ומציפה את נפשו וטוב לו וחם לו וכל עצמותיו תאמרנה שירה. שמחה זו היא בסוד הנביעה של חסד.

אולם דע לך, שגדולה מן השמחה בגלוייה השונים היא השמחה הבאה עלינו כביכול בהסתר פנים, שיש לה מעין קליפה דקה או עבה של עצבות. סבור האדם שהוא עצוב ולתוכו של דבר הוא שמח. אין הוא גופו יודע שהוא בבחינת אגיל ואשמח, נדמה בעצמו שהוא נופל והוא דווקא אותה שעה עולה; אין זו רק ירידה צורך עליה, אלא הירידה גופה היא מצב של התרוממות. מפשפש האדם בעצמו ורואה את שפלותו. אינו חכם גדול; אינו למדן גדול; אינו ירא־שמים גדול; אינו אהוב על הבריות ולא מקובל למקום. חלשה דעתו עליו ותהום של עצבות נפתח בלבו. אך יביט אל נפשו יפה־יפה, יתעמק במחשבתו, יעשה חשבון ויבין, כי עצבות גדולה זו היא צורה של שמחה, של השמחה העליונה, הזורמת דרך הנפש בפלגים עזים מבלי שהאדם גופו יודע מה הזרמים האלה הרצים ושבים דרך נפשו. הוא שמח ומדמה שהנהו עצוב. דמעות זולגות מעיניו ואלה הן דמעות גיל. לבו בוכה בקרבו, וזהו בכי מחמת שאין לנו עוד כוח להכיל שמחה כה גדולה ועל כרחנו הננו מגלגלים אותה לבכי. כשראה יוסף את אחיו פרץ בבכי מעוצם השמחה.


דע לך, אליעזר, אין עצבות. ממה נפשך, אם מרה שחורה תוקפת אותך אין זו כלל בגדר עצבות. תוכה רצוף צער שבטרדות ושבדאגות. הדאגות ‏ והטרדות ילדי־חוץ הם, הויותיה של הנפש הבהמית הן, שרשן הפחד, והפחד לעולם גס הוא. הפחד הוא חומר מאוס, גשמי שבגשמי..הנפש המשכלת לא תדע פחד, לא תירא רע. אין היא תופסת כלל את הרע במציאות. הדואג ומפחד חוטא. כיוון שבטלנו את העצבות הגסה והמגושמת הנחנו רק את העצבות החרישית – וזו צרורה בצרור השמחה העליונה.

מדבר אני אליך בתקוה שהנך מבין לרוחי. עודך רך בשנים, אולם לבך בא בימים. השכל הוא הכוח הפועל באדם, והלב מבין ומרגיש. יש דברים המעורים באדם מברייתו. נובעים מתוך נשמתו, והנשמה בת המרומים היא עתיקת יומין. לגבי דברים שבנשמה יש שגם התינוק בן־יומו צופה בהם ומשיג. השמחה והעצבות שרשן לא במוחין… לא במוחין,.. יש עצבות הבאה בלב הילד; יש עצבות מרחפת באויר; פעמים האוזן שומעת דשאים ואילנות אומרים קינות, יגון עולם וצער עולם מתהומו של עולם הם באים. יש מעיין כזה, שממנו משקשק ובא עצב מרירי ומרווה במימיו המאררים את הנשמה, וכן השמחה שרשה במי תהום שבנשמה, מן הנשמה הכל, אליעזר, ולבי אומר לי כי קרובים אנו זה לזה בשורש־נשמה, לפיכך הנני בטוח כי מבין אתה לרוחי.

אף לבי בטוח כי מבין אני לרוחו של דודי, מבין אני כי יש ולבי בוכה עליו למראה עמידתו בין הבריות ומקומו בעירנו, בוכה עליו וגם מתגאה בו. הכל יודעים בדודי נתן כי אין למדן כמוהו וכי אין בעל מדריגה כמוהו בחכמה וביראת שמים, אבל כמה מבודד הוא בין אנשי עירנו ובקרב מתפללי ה“קלויז” ולומדיה. לעולם אינו נכנס לשיחה לא בתורה ולא בדרך־ארץ; אין הוא מתערב בעסקי הקהל ואינו מחוה דעה בעניני ה“קלויז”. אף אין איש שואל בעצתו. לא ראיתי שיכבדוהו ב“עליה” לתורה לשישי או למפטיר, כדרך שנוהגים בבעלי־בתים החשובים.

מה טעם אין חולקים כבוד לדודי נתן כראוי לו? דעות שונות שמעתי על כך. סבתא בריינה היתה אומרת כי לא נמצאו הבריות ראויים להבין את מדותיו התרומיות של בנה, אוצר בלום של תורה וחכמה; אין בני אדם מביטים אליו, הואיל ומרום הוא מהם ואי אפשר להסתכל בצורתו כדרך שאין להציץ בפני השמש. והיא אומרת שאילולא הבריות שוטים ומטומטמים, היו מגדלים ומנשאים אותו. אף זאת היא אומרת, שראוי דודי נתן שישטחו מרבדים מתחת לרגליו בדרכו מביתו לבית המדרש. כנגד זה מצויים בפי דודי נחום רמזים בולטים ועקיצות מפורשות כלפי אותו תלמיד חכם שאין בו דעה, אם כי מלא כרסו בתורה, שיש בו גאוה יתירה ואין אמונת חכמים בלבו, שלמדנותו קודמת לאמונתו, הטעון בדיקה שמא הוא מין ואפיקורס.

בין שתי הדעות הללו, הנבדלות זו מזו מן הקצה אל הקצה, שומע אני לחישות ורמזי־דיבורים מפי בני עירנו, אברכי ה“קלויז” הנתונים באמצע בין שתי הדעות הללו שיש בהן פסיחה לכאן ולכאן. ברם, מה לי דעות? רואה אני את המצב יום יום, רואה אני את מושבו המבודד של דוד נתן ב“קלויז” בקרן־זוית דרומית־מערבית, ‏שאין מייחדים אותה לנשואי הפנים שבעדה. רואה אני אותו לומד לעצמו ואינו מתפלל עם הציבור רואה אני אותו שותק תמיד, צועד מהר, מחייך אל נפשו, אינו צוחק כל עיקר ואף פעם אינו בוכה בתפילתו. מנהג ב“קלויז” לשתות לגימה של יי“ש בכל יום המות של מנוח חשוב, והואיל ואין לך יום שאין בו יזכור למת הרי כמעט בכל יום שותים “תיקון”. אולם דודי נתן אינו מצטרף אל השותים ואינו מכבד בתיקון, אינו מזמין אל ביתו ‏ ל”קידוש" בשבתות ובחגים ואינו הולך לשום “קידוש”. אפילו בשמחת תורה אינו נוטל חלק בשמחת הציבור. דודי לבדד ילך, לבדו ילמד, לבדו יתפלל, לבדו יחייך. האין זה לפי ששונה הוא מכל האחרים? הואיל ואינו מקושר עם הציבור הרי לא שפר עליו חלקו.


אילולא שיערתי לפי הסימנים החיצוניים הייתי יודע זאת לפי הניגון, שאינו פוסק מפיו. ניגון כה רווי יגון וכליון־נפש, לא שמעתי מפי שום איש, זה ניגון חרישי, שהדו מתגלגל בלבי כשל רעם, זה ניגון הרומז ומפתה ומחלל בחלילים. זה ניגון כפעמון הקורא אלי: הנה נפתחו דלתי לבי. בוא, אליעזר, לחדריו. בוא. ניגון כזה התוגה הורתו והצער אביו מחוללו. הניגון הזה הוא תמצית דודי. מה משמע שאיני מבין לרוחו של דודי? ניגון אחד לשנינו. הוא אני.

פעם אחת נתבלטה לפני פרישותו של דודי נתן בצורה מדהימה. וכך היה מעשה. הרבי מטאלנה בא לשבות אצלנו. מאורע זה עשה את עירנו כמרקחה וערבב לכמה ימים את סדר החיים של תושביה. אין מנהגו של הרבי מטאלנה, הנוהג נשיאותו ברמה, לחזור על ישובים קטנים ולא היה כלל משוער שאנחנו נזכה לקבל את פניו כאן. ואם בכל זאת בא הרבי אלינו אין זה אלא, מתלחשים יודעי־דבר, משום שיש לו איזה תיקון לעשות בעירנו. רבתה מאד התכונה לקראתו ערב בואו ובימים המעטים של שבתו בקרבנו. לא כל שכן גדלה הצפיה לקראת ה“שולחן” שלו בסעודה שלישית של שבת ב“קלויז” לעיני קהל ועדה.


רוב תושבי עירנו חסידי טאלנה ורוב חסידי טאלנה בעלי דביקות וכשהם עומדים לפני רבם פניהם אש־להבה ואף מרחוק הם מזכירים את שמו בפחדים. כל החסידים כך, דודי נחום לא שכל שכן. ומה דמות נשוה לבהלה, לטירדה ולפיזור הדעת שנפלו על דודי נחום לעת הזאת, שהרבי שלו בהוד מוראו הופיע בתחומי עירנו? הוא הנפעם ונרגש לקבלת כל שבת, קל וחומר שהיה דחוף ומבוהל ונפעם לקראת קבלת השבת עם הרבי שלו. מסתבר שכל ימות השבוע ההוא לא דאג דודי נחום כלל לביתו, לא נסע לירידים, לא היה מחזר אחרי גמילות חסדים. דומה, לא שמר אפילו על ה“חוק” ועל פרק המשניות והאמירה ב“זוהר”, אלא נתן את זמנו ואת כל עצמו לשרת לפני הרבי ולסייע בידי הגבאי לסדר את הפדיונות ואת הראיונות של אנשי העיר, איש לפי מעלתו, לפי תואר יחוסו. ולפי שדודי נחום היה בהול ומבוהל ומעוסק היה מבהיל ומעסיק גם את כל בני ביתו, אף את פתחיה במשמע ואותי, שהנני בכלל בני ביתו, לשמש לפניו כשליחי־מצוה בתכונה הגדולה שמסביב. לרבי.

כשאדם עסוק שוטף הזמן כנחל איתן, ולא זו בלבד שמרוב טירדה אין הוא חש בשעות העוברות, אלא אין הוא חש גם כן באנשים העוברים ושבים לפניו. ימים קטנים היו לי ימות השבוע ההוא, ימים קטנים משום שהם היו ימים גדולים וכל החיים היו מנסרים בעירנו כעסק גדול. מלבד בני לווייתו של הרבי נהרו אלינו אורחים מן הערים והעירות הסמוכות. גלוי וידוע שאנשי עירנו תמיד נוסעים חוץ לעירם; נוסעים לירידים, נוסעים לשדוכין, נוסעים אל הרבי. והנה התחוללה חדשה; בני הישובים הסמוכים מכתתים במחילה את רגליהם ובאים אלינו. באים בעגלות, באים ברגל, באים גם רכובים על סוסים. באים כפריים, באים ארנדטורים, באים רבנים, באים בעלי בתים נשואי־פנים. זכתה עירנו ונעשתה תל תלפיות.


זכינו אנו וראינו את דודי נחום ברוממות מעמדו. כי הוא האיש אשר כל הישובים הקרובים והרחוקים נהירים לו בכלל אוכלסיהם כמעט, איש לפי מעלתו ולפי תואר יחוסו. הוא בן בית בטרסטינץ, בברשד, בציצלניק, בטולצין, בטפליק ובכל הערים והעיירות הקרובות והרחוקות. הוא כעת שר הפנים של הרבי; על פיו ישקו כל הענינים; הוא המוציא והמביא, המקרב והמרחק, הקובע סדר המעלות ומכריז ומודיע מי אחרי מי יגש ליתן שלום אל הרבי ודורשי־שלום המרובים עומדים מיום ‏ השלישי – יום כניסתו של הרבי לעירנו – שורות־שורות ומצפים לתורם – הן הרבי קובע בכל יום רק שעות מצומצמות לקבלת ה“שלום” – ועל ידי מצפי ה“שלום” עומדים המונים, שכבר זכו אמנם ללחיצת ידו של הרבי, אבל הם צופים ומצפים ואף מבקשים לזון עוד פעם עיניהם בהדר זיוו של הרבי. עומד גם אני כל אימת שאיני בשירות של איזו שליחות, עומד במסדרוני הבית הגדול של מרדכי הזגג, שנתעלה לשמש אכסניה לכבוד הרבי, עומד ומסתכל בפנים החדשות של האורח עומד ומקשיב לרעש ההמון החוגג, עומד וסופג את הריחות הטובים של דובשנים ומיני־מאפה הנודפים מן המטבח, מעשי ידי ה“סרורינות” העוברות לעתים דחופות ומשולהבות פנים, עומד ומתענג על מראה פני דודי נחום המנצח על המלאכה וידו בכל, גם בין טורי ההמונים, גם בחדר המבשלים, ‏ גם בקבוצה המצומצמת של רואי פני ה“רבי” הנכנסים לפני ולפנים, וכך אני ושעותי מובלעים לתוך המחזה עד שהסחתי את דעתי מדודי נתן ובמשך כל ימות השבוע לא ראיתיו ואף לא הגיתי בו עד שעת הסעודה השלישית של אותה שבת, שבה נערך השולחן ב“קלויז” ושבה

נגלה לפני דודי נתן כחטיבה של בדידות חיה וקודרת.

בסעודה השלישית שנתקימה ב“קלויז” על יד השולחנות הערוכים, עלה מאורע השבוע לשיא רוממותו ורתיחתו. כל “פני” העדה, בני עירנו, וקהל האורחים הגדול, ישבו מסובים צפופים, ראש אל ראש וכתף אל כתף וברכים לחוצות, והנשימות נעצרות ומתוך כל הנשימות העצורות יוצא רעש סואן ומתנדף הבל חם והעינים בוערות וכל התבערה הזאת מתלקחת אל מול נקודה אחת הנתונה בחביון ראשי־ראשים עד שאין העין שולטת בה והכל צמאים ליהנות מזיו שכינתו של הרבי. אבל אין הם יכולים להתענג אלא על צל־צלו, כשם שהכל רוצים לספוג לפחות קורטוב מתוך הדומיה הגדולה האופפת את הנקודה גופה ואין הם יכולים; וכן כל הרעש הזה נוהר לתוך תוכה של הדממה ההיא ואף כל הלבבות פועמים לתוך דפקו של הלב ההוא.

הרבה שמעתי על קדושת רוממותה של האחדות, אולם אף פעם לא ראיתי בחוש את האחדות ממש. דומה, אפשר למשש אחדות זו בידים. כל הפרצופים ארשת אחת, בכל העינים להט אחד, וברור ללא כל פקפוק כי בכל המוחות מקננת כעת רק מחשבה אחת, מחשבה אחת של בני היכלא דכסיפין למיחזיה זיו דזעיר ‏ אנפין. למיחזי… למיחזי… להיות עיניך רואות את מלאך ה' צבאות וכשפתח ר' מאיר חזן את פיו והרעיש בקולו האדיר אחד מניגוני טאלנה; אחד מניגוני טאלנה, ששימשו לנו שירי־ערש, שירי חג ומועד, שירי שבת וחול, שירי הגוף והנפש, שירי הטל והמטר. שירי הצמאון והרויה, שירי הגמרא וספרי המוסר, שירי החתונות והלויות. ‏שירי החולין ושירי השירים, כשהוא פתח את פיו בזמר והניגון זנק מפיו כדם, כלשון של אש, כזהורית של חלום ותקוה, לתוך כל הפיות של כלל העדה, חשתי את עצמי נישא על נחשול הנגינה כנתח בשר מגוש בשר ודם הלזה, כפלח שניתז מצור סלע ישראל, כניצוץ שהתלקח מכלל השלהבת, לא יתום הייתי עוד; בפעם ראשונה חשתי בפועל את כליון יתמותי, את התמזגותי ביחודא שלים עם העדה כולה. אב שבשמים מגן עליה מלמעלה והרבי מטאלנה פורש עליה את כנפיו מלמטה.


ובאותה שעה לוהבת נתרחש הדבר ואני נדחף על ידי המון מרפקים ולחוץ ערב־רב של גופים וברכים נדרדרתי מעל הגוש הכביר הזה ונזדקרתי ממנו והלאה ועיני שהיו זה שעות, זה ימים, תפוסות במראות החוגגים, נפקחו לפתע וראו את דודי נתן שרוי לבדו בקרן־זוית וראשו בגמרא שלפניו. כך היה הדבר. לא הרגשתי בו כל אותם הימים מרוב פיזור נפש. דודי לא שעה לכל התכונה הזאת. דודי לא הלך לקבל “שלום”; דודי לא נספח אל הקהל חוטפי ה“שיריים”; כי דודי לא האמין בצדיקים החיים; הוא לא גרס שיש צדיק הדור ושהרבי מטאלנה הוא צדיק הדור. כל כך לא נחשב בעיניו “הרבי” אשר כולם אומרים עליו שהוא טהור וקדוש, ניצוץ המשיח, ויש מתלחשים על אודותיו שהוא גופו המשיח, עד שלא רצה לשנות למענו אפילו כקוצו של יוד מסדר יומו. מנהגו של דודי נתן לאכול את הסעודה השלישית בחטיפה ולקיים ב“קלויז” פרק של לימוד לפני תפילת מעריב. ולא ראה צורך לשנות ממנהגו גם בשבת זו.


אותה שעה ראיתי את דודי נתן מובדל מן הציבור על ידי עמוד־ענן ועמוד־אש כאחד; אותה שעה ראיתי את דודי נתן מרום ומושפל כאחד. חמלתי עליו ורחמתיו, נשאתי אליו את מבטי ברחשי הערצה. הנה הוא אחד בעירנו, אחד בתוך הקהל הגדול הזה, הכולל גם אורחים חשובים, בני ערים ועיירות קרובות ורחוקות, ‏ אחד שאינו מתבטל מפני הקהל הרב הזה, אחד הנושא ברמה את דגל תורתו; אחד העושה את האמת והאמונה שבלבו מגן ומחסה לעצמו, אחד השר לו את ניגון היחיד שלו. אולם רק שכלי הבין לרוחו של דודי הבודד, ואילו לבי וכל חושי היו נתונים אותה שעה לקהל הסואן, לזמרה המחרישה אזנים, לניגון הכולל הפורץ מתוך המון לבבות כמתוך לב אחד. ולא עוד אלא הטחתי בלבי תרעומת כנגד דודי הפורש מן הציבור ונגדה נא כל הקהל הוא מתבצר בד' אמות שלו. אותה שעה הגיתי בפעם ראשונה רחשי מרי כנגד דודי נתן ונצנצו בי הרהורי הסכמה לקטרוגיו של דודי נחום. ולפי שאהבתי אהבת נפש את דודי נתן, שראיתי בו את צלם תבניתו של אבי המנוח, ולפי שגמרתי אומר משכבר שקרובים אנו זה לזה בשורש־נשמה וכי הוא זה אני, נמצא שלא את דודי בלבד שפטתי, אלא גם את נפשי.

וכך, נישא בנחשולי הנגינה של העדה, חשתי עצמי קרוע ומשוסע בין שתי רשויות. לבי עם כל העדה; ולב־לבי לדודי נתן; ציבור ויחיד, רבים ואחד מורם מן העם, אחדות ישראל ואיש־סגולה – שני היסודות האלה, חשתי בעליל, עושים בי קרב ואין שלום בנפשי; לא יהיה עוד שלום בעצמותי. לא יהיה בי שלום; אולם, אהה, גלה השלום גם מדוד נתן. לאחר שפלסתי לי בסכנת־נפש דרך בין המוני הגופים ועמדתי בקרבתו, ראיתי ענן כבד של עצבות פרוש על פניו. הוא לא ראני אף על פי שעמדתי על ידו.


לתוך נפשי ירדה הסופה. ואיך אדלה אותה משם? איני יכול לבטא את האסון. זה היה אסון שהיתה בי רחמנות על דודי נתן. אני הילד חמלתי על היהודי הלמדן, הדוד הבא בשנים, הניצב לפני כאיש־מופת, האדם השלם. הואיל ורחמתי עליו סימן הוא שאינו שלם, אלא פגום, הואיל ואני חומל עליו ממילא יורדת קרנו גם בעיני. הרבה פעמים כבר חמלתי על גדולים ממני בשנים, אבל רחמנות זו, ששטפה את לבי, לגבי דודי היתה ממין חדש לגמרי. היא חלחלה לתוך תהומה של נפשי וזעזעה את מוסדותיה. הרבה פעמים חמלתי על אמי, כשהיא נצרכת לפרוטות ואין לה; הרבה פעמים גלגלתי רחמי על דודי נחום המחזר אחרי גמילות חסד, אולם רחמנות זו על דודי נתן היתה התרגשות על לקוי שהוא בשורש. לבי ניחש לי שכאן הצער שופע לתוך הנקודה שממנה הנשמה יוצאת. דודי נתן בקרב הקהל הזה לא יתייחד; נידח הוא; נשמה בודדה לחלוטין. ואם רגש רחמנות חזק דרכו בסופה, קל וחומר שהוא גורם זעזועים כבירים בנפש הילד, שנושא רחמנותו הוא מבוגר. חמלת הילד על המבוגר מעוררת נחשול ‏ אהבה, צער, מרירות וכליון־נפש; הילד בחמלתו יש והוא צומה לפתע ועושה קפיצת הדרך בזמן עד כדי בגרות. הרגשתי עצמי בא בכל שנותי. ניחשתי אותה שעה שכל יגונותי ניגלו לפני, יגון ההווה לעתיד לבוא; כל המוסדות נעו בי ורגזו.


חמלה אינה אהבה; רחמים אינם כפורים. ואין אוהבים אלא את השלם והמאושר; דודי לא היה שלם ולא מאושר, אף אין אוהבים אלא את האהוב לרבים, ודודי לא היה אהוב על הרבים. בעיני ראיתי כיצד נתלו בו מבטי עברה וזעם מכל העברים. אותה שעה לא אהבתי את דודי נתן באהבה שלימה, משמע: גם את נפשי לא אהבתי, כי לא ידעתי להיכן צמודה נפשי במלואה ולמי אני שייך. חש ומרגיש אני כי הנני משתפך בלבי לתוך כלל הציבור. אולם כלום אני שייך לו? אהה, לא היה לי בשעה זו בטחון כי שתול אני בכל מאודי באיזו ספירה. נתמוטטו בחובי היסודות ולא היה קרקע מוצק תחת רגלי. שר הקהל “בני היכלא דכסיפין” – ואני בין הכסופין. רוחי כעוטיה; נפשי נעה ונדה, כל העולם נע ונד, כשם שאני מטולטל בין הספירות כך הכל טלטלה אחת; היקום חג ונע כשכור.

קול בלבי, הה, קולות למכביר בלבי. ניגון ומנגינה עושים בי קרבות, כמה שכתוב; וישבר ה' את ארזי הלבנון וירקידם כמו עגל. ואני אומר: אני העגל! ועוד כתוב: קול ה' יחולל אילות. ואני אומר: אני

האיל! ואני הלבנון! ואני המדבר! ואני היערות! ואני להבות־אש. בי המבול. כל ההויה בי! וכל החורבן בי! וכל האש בי! וכל המים בי! ה' למבול ישב, ואני למבול אשב. רחמנות קורעת את לבי. רחמנות מרקידה את ראשי בסחרחורת. ואני סחרחר. וכל העולם קופץ כעגל, אין בו מתום. ואין בדבר מתום. הנה אעמוד ואעשה קריעה בי וקריעה בכל ואשאג שאגה גדולה ומרה ואבך לתוך אזנו של רבונו של עולם – כי כל הבריאה כולה ענן כיסה אותה ואין חשים ואין מרגישים דבר אלא הליכות של עולם. העולם הוא הלך – ואני בכיתי על ההלך.

פעמים עומד אדם תחת מטרות עוז, אפוף סופת זלעפות, המשוה לעולם־יה דמות של חרדת אלוהים, ונפשו בקרבו תשקוט, משל היא דולה מתוך הסופה גופה מין שיקוי של שלוה. יש ואתה יוצא ביום צח בהיר בשחקים ורואה עולם עומד על מכונו ושלוה במשכנותיו, אלא שאי שם במעלה ההר הנשקף לך מנגד מנתר ממקום למקום סוס כבול או גדי בודד מקפץ שם מרכס אל רכס משום שאין מנוחה בעצמותיו ולפתע תתקפך חלשות של אימה וחשכת עלטה תאפוף את עיני בשרך ואת כל חדרי נפשך מתוך הדעת, כי אף בעתותי השלוה למראה עינים אין נחת בבריאה. הוי, אין נחת. אין נחת משום שאין דבר ניצב על עמדו ואין יצור בטוח בנקודת־משען מתחת לרגלים. הכל סובב הולך; הכל נע ונד; הכל אינו אלא גלגל החוזר, כמוך כסוס המנתר וכגדי המקפץ. עולם, אין שלום בחיקך ולא שלוה בארמנותיך; ומה תימה כי אף באדם, שאינו אלא גרגר קטן מעפרך, אין שלות השקט? הכל אינו אלא תמוטה גדולה ותמוסה רבתי.


הרגשת־מוט זו חלחלה בלבי בשעה ההיא של הסעודה השלישית בשבת והיא שהשליטה בנפשי לאורך ימים הרגשת היתמות, ששרשיה היו מבוצרים בי מן הימים הראשונים לחיי התודעה בקרבי. וכעת נעשתה כפולה ומכופלת; לא עוד הייתי יתום רק מאב ומסבתא, אלא יתום מכל ויתום בכל; יתום בגוף ובנשמה; יתום בשבת ויתום בחול; יתום מאדם ויתום ‏ גם מאלוהים, שלטונו הכל־יכול נפגע מהרהורי־היסוס שנצנצו בקרבי למראה העולם הרופף שיצא מבית היוצר שלו. לא פרצתי אותה שעה בבכי על היתום כי שבת היא מלבכות. נפשי נשבתה לתוך ניגון הציבור וכאחד עם כל הקהל נסחפתי לטבול בתוך ים הניגון. אולם משנסתיים הניגון וכלתה השבת ונגנזה החשכה ובאורי ההבדלה דלקו ימות החול וננעלו שערי השבת, נפתח מעין הבכי בקרבי.

דודי נתן, שאינו מסתכל. לכאורה ישר בפני ואינו שואל לעולם ממני דין וחשבון למעשי, מכוון משום־מה כל שיחה עמי כאילו בכוונה תחילה כתוכחה כבושה כלפי רחשי־לב או מעשים מוטעים שנתרחשו אצלי, משל כל שבילי נפשי והרהורי לבי גלויים לפניו מתוך איזו איצטגנינות משלו. אף לאחר אותה שבת גדולה של הרבי מטאלנה, היינו. כמה ימים לאחריה, שיצאו הרבי ובני לווייתו, אף כלתה רגל האורחים מעירנו וההמולה קמה לדממה וחיי עירנו שבו למסלולם, פתח עמי דודי נתן בעיון־שיחה ואמר:

– ואני זאת דעתי היא לך, אליעזר, לא ברעש ה' ולא מיריד תצא תורה או יראת שמים, לא מיריד שבארץ ולא מיריד שבשמים. הרבה גופים מתרוצצים בירידים, רעש בני אדם, צהלת סוסים וחריקת גלגלים. אבל מעשי־תיקון נעשים רק ביחידות ואין ניגון אחר לנשמה אלא זה שבקול דממה דקה. ודע לך כי יסוד הכל הוא כוונת הלב. מצוות ומעשים טובים ‏ יש להם ערך כשממכוונים עליהם את הלב. אין תורה אלא עיון־תורה; אין תפילה אלא עיון תפילה ואין עבודת הבורא אלא מחשבה על דרכי הבורא. אולם הצעקה היוצאת מן הפה מחרישה את הקול החרישי של הלב. בצעקות אנו מבלבלים את היצר הטוב. הצעקה היא מסיטרא דריתחה, מן הדם, מהתלהבות הבשר. היא הופכת הכל, את התורה ויראת השמים, לדברים גשמיים. אף המצוות יורדות כביכול ממדריגתן ומתלבשות בחומר.

אבל כך דרכם של חסידים שוטים, שהם משתחווים לגשם, מתפללים לגשם, משיגים רק את הצד הגשמי של התורה, אשר חוצבה ממקור נאצל. לפיכך הם מרבים רעש, יושבים צפופים, מתפעלים בהפעלות של חומר, שותים יי“ש ומתרתחים. כיוון שהם מתרתחים על ידי לגימה הריהם מוסיפים לגימה עד ששותים לשכרה. אף “שיריים” הם חוטפים מתוך ריתחת הדמים, אין להם יראת־אמת בלבם והורסים לגשת אל הקודש. חסידים שוטים האי עלמא כיריד דומה הוא להם; יריד בשוק, ירִיד בבית הכנסת. יריד אצל ה”רבי", יריד בשמים ובארץ. לפיכך הם גורסים: חטוף “שיריים” חטוף והתפלל בציבור, חטוף ואמור “חוק”, חטוף וקיים מצוות, חטוף ואמור מאה ברכות ואחת. ואני אומר: מוטב יתפלל אדם ביחידות ובלבד שיתפלל מתוך כוונת הלב ולא כל המרבה במצוות אנשים מלומדות הוא משובח, אלא חייב העושה מצוה לעמוד על סוד יחודה של המצוה.

כיוצא בזה סבורים חסידים שוטים שעל ידי דוחקא דציבור הם באים לידי אחדות ומתוך שהם צועקים ו“אהבת” הריהם מכניסים לתוך לבם אהבת ישראל. אבל אני אומר שהרגשת האחדות היא מדריגה, שאפשר להשיגה ביחידות דווקא. מתוך שהיחיד מרכז את מחשבתו על הכלל הריהו בא לידי כך שמרגיש עצמו חלק מן הכלל. אולם אין ריכוז אלא בצנעה, ‏ ומתוך עיון־מחשבה. וכך אין אוהבים בלב ונפש אלא אם כן מתייחדים עם נושא האהבה, עם השם יתברך ועם ברואיו, ייחוד שבלב, אוהבים ביחידות, עובדים את הבורא ביחידות.

וצא וראה במשה רבינו. כל זמן שהיה משה שוכן בתוך העם, כתוב, ויביטו אחרי משה, לומר, היו מלעיזים על משה, כיוון שמשה עלה על ההר ופרש מן הציבור הגיע באהבת ישראל לידי מחני נא מספרך. רק ירד משה מעל ההר ושב והתבולל בקרב הקהל מיד שבר את הלוחות מחמת רוב זעמו על העם הזה. ודע לך, אליעזר, לעולם חייב כל אחד לראות את עצמו כאילו הוא עומד במרומי ההר, והוא משכמו ולמעלה גבוה מכל העם. וכבר אמרו חז"ל: יכול כל אדם להיות כמשה, וכל מקום שנאמר יכול משמעו חייב. שהרי לא רק יכול האדם לעלות במדריגות, אלא חייב הוא גם כן לעלות. מי שאינו הולך מחיל אל חיל סופו שהוא יורד מדחי אל דחי. לעולם ישא אדם עיניו אל ההרים… אל ההרים; ולעולם תהא הנפש משתוקקת לצאת מבית חומרה. החומר שבכל דבר הוא השאור שבו; החומר מזהם כל נאצל.

הקשבתי לדברים בעיון־לב, אם כי היו ברובם נשגבים משכלי. דומה, חוק־עולם הוא, כי הבלתי מובן משפיע יותר מהמובן, מכל מקום הוא חוקק רישומים מתמידים יותר מן ההוכחות היוצאות מן ההגיון. ואילו לשיחתו של דודי נתן נודעת בעיני לוויית־קסם, הלא היא ידידות הנשמות, ששימשה מצע לכל השיח והשיג שבינינו. כשדודי נתן מדבר לבו כאילו שקוף לפני. את חסרוני בהבנה הריני ממלא בניחוש, ומה שמתעלם ממני בפשט חוזר ומוצא אני ברמז. מדמה אני תמיד שהנני יודע את הנקודה ממנה יוצאים דיבוריו, ולהיכן הם נוטים ועיקר עוקצם מה הוא. ואין אני תמה כלל שהוא משיא כעת את השיחה כלפי ענין הבכי כאילו נבואה נזרקה בו, שיש סמכות בין פרשת ה“רבי” מטאלנה, ששימשה נושא מרומז של שיחתנו הקודמת, ובין ענין הדמעות הנדרש על ידו כמין חומר; והריהו מפטיר ואומר:

– ודע לך, שאף דמעות יש מהן שמקורן גשמי וכל עיקרן חומר גס ועכור. בדומה לתפילה זכה יש ערך רק לדמעות זכות, היוצאות מתוך הנשמה. וסימנך: הגוף גועה בבכי, צועק “וי” בקולי־קולות, אולם בכי הנשמה הוא חרישי. ומן המשוער כי לנשמה אין כלל דמעות, אין לה דמעות, אף אין לה קולות. כיוצא מזה אין הנשמה מתפעלת אלא שקועה בהתבוננות. סתם התפעלות מן האברים היא, שאגת הדם, צעקת הגוף, התפעלות היא מיסוד החומר. וכך אנו מוצאים התפעלות של חומר, דמעות של חומר, אף יראת־שמים של חומר. והרבה יראי־שמים יש המפחדים מפני ה“שולחן־ערוך” ואין להם יראת אלוהים בלבם. ותדע לך, כי היראה האמיתית היא בחינת לעילא ולעילא, לאו כל מוח סביל דא. היראה האמיתית מטילה באדם אימה כה חזקה עד שהוא מפחד גם לפחד. וכן הוא מפחד לאהוב ומפחד לבכות.

רבים ועמוקים דברי דודי נתן על הפחד, המפחד גם מן הפחד. אולם כאן מחלחלת בי אימה חזקה ואני מפחד לשמוע וסולד מלהבין.

ככל שאני מהרהר בשיחותיו של דודי נתן, הנעלות משכלי ושופעות לתוך עמקי לבי, כן מתברר לי שהן רפואה לנפשי. אבל כך דרכה של רפואה, שהיא מכריזה ומודיעה על המחלה. ולא עוד אלא קוראה למחלה ומגבירה את פעולתה, נטפי הסמים זולפים אי לשם בפנימיות הישות הדוויה, אלא שאין משיגים את נקודת הכאב לשכך את מדוויה. יש ודודי מרעיף עלי את תנחומיו והללו באים לקרבי כצרבת.

– אליעזר – אומר הוא לי – אחי אתה, יש בך ניצוץ מנשמת אביך עליו השלום. אין אנו מתרחקים מהם ומהמונם. פרישותנו מן הציבור יצוקה בטבענו. לא לנו, לא לנו להיות בתוך ערב־רב.

ואני מבין פשוטם של הדברים, שאף אני כדודי וכאבי המנוח נגזר עלי להיות מרוחק מחברת האדם, לחיות בבדידות, אף להיות זר לרבים להתהלך כאבל בין חתנים, להיות שונה מאחרים. להיות שונה משמע להיות חולה, לישא בקרבי חולאת משפחתית. להיות חולה, לא כן?

עתים דודי נתן אומר מפורש: – זה גורלנו, גורל משפחתנו. זה גורלנו, להיות לא מובנים, לא־מובנים. ורבים הם החולקים עלינו. אף אתה, כשתגדל, תעורר מסתמא מחלוקת עליך. גדולים רבים עוררו על עצמם מחלוקת, מתוך שלא היו מובנים לרבים טפלו עליהם קטני־מוחין האשמות כבדות, והיו מיחסים להם מחשבות זרות ומעשי־יוהרה.‏ מה נעשה וזה גורלנו!…

אין אני יורד לסוף דעתו של דודי, מה טעם אהיה מעורר על עצמי מחלוקת ומה מקום להאשימני ביוהרה יתירה? אבל דבר אחד הנני מרגיש, ‏שיש בי… שיש במשפחתנו, בכל אחד ממשפחתנו דבר־מה העושה אותו יוצא־דופן, בלתי נוח לבריות ובלתי מקובל על אחרים. אויה, מרגיש אני גם כן, שאיני נוח לעצמי ולא מקובל עלי גופי.

מאז המעשה בסעודה השלישית של שבת על יד השולחן הערוך של הרבי מטאלנה חש אני שאין ברוחי נכונה, נפשי מטולטלת עלי. עתים אני רואה השמים הולכים למסעם; ועתים אני מרגיש שהאדמה כולה חגה־נעה. אין דבר על עמדו; אין בריה צועדת לבטח; אין יש נטוע איתן. ההלך הגדול שביקום עושה את ראשי סחרחר, נמוגו יסודות כחומר הניגר. אף אני ניגר וצף. אין צריך לומר, שאיני מסוגל עוד לקיים את מצוות דודי נתן, המזהירני לעתים תכופות – סוף דבר, בני, שמור על הניגון. ‏ כל מהומה שבאה לעולם מבלבול הניגון היא באה. שעה שהניגונים מתערבבים זה בזה אף הקליפות מתערבבות יחד ומתבלבלות כל הנשמות ומוחין דקטנות שורים על הכל.

אני איני מסוגל עוד לשמור על ניגוני; אף יש שאיני יודע מהו. וכן איני יודע עוד מי אני, מה בי מטבע המשפחה של אבי ומה מקרבני אל דודי נחום, והלא קרוב אני בלבי גם אל אחי אמי. והלא אז בשבת, בשעת הסעודה השלישית, היתה נשמתי צרורה בצרור הניגון הטלנאי. ובראותי את דודי שר המשקים ושר השולחן, המנצח על הכל, הייתי מוכן לחבקו ולנשקו לעיני כל עם ועדה.

חולה אני. העולם סובב לעיני וראשי מסתובב בתוך העולם הסובב. מחמת הסחרחורת הזאת איני יכול עוד לשהות הרבה בישיבה על מקום אחד. אני, שהיו משבחים אותי בעד כוח ההתמדה בלימודי, שוב איני ראוי לשבח בעד מעלה זו. איני מתמיד עוד בלימוד משום שאיני מסוגל עוד כלל לישיבה או אפילו לעמידה של קבע. נכנס בי דיבוק של הילוך. רוחי ישאני תמיד. אף רגלי נושאות אותי בלי הרף, תאב אני לשנות מקום. אעמוד במזרח, עיני במערב; אהיה בבית המדרש, תוקפים אותי געגועים לחוץ… אף בחוץ צר לי במרחב, לא אוכל להיות לבדי; בבואי בין הבריות אחמוד להיבדל מהם ומהמונם. רק כעת מבין אגי פשר מרוצתו של דודי נתן ברחוב, משל אין הוא חש האדמה תחת רגליו כמישור אלא מדרון, ושעה שרגליו צועדות ומדרדרות חיש־חיש ראשו כפוף למטה ועיניו מושפלות נראות מפשפשות דבר־מה. האין ראשו כפוף מחמת משא המחשבות העמוס עליו? האין עיניו פקוחות ולטושות כלפי מטה בשביל לעצור את מהלכה של האדמה, ההולכת תמיד תחת רגליו? האין הוא דוהר ברשות הרבים כסוס מלחמה, משום שהוא איש רשות היחיד והוא איש מלחמה, פרוש ומובדל מכלל האדם. כיוון שכך אף אני, נצר מהמשפחה הזאת, חייב לכוף את ראשי, להשפיל את קומתי, ללטוש את עיני כלפי מטה ולהדהיר את רגלי כדודי נתן.


ראני פעם דודי נחום בשוק בהילוכי זה, סטר בפני בניחותא ובשים שכל: – בשלמא דודך נתן, אין הוא רץ בכוח עצמו, אלא בכוח הגאוה הוא רץ; משום שלמדן גדול הוא אצל עצמו, ירא שמים גדול וחכם גדול עד שאין לו עוד צורך באמונת צדיקים ואין זה לפי כבודו להיות שוהה הרבה בקרב הבריות או לעמוד בד' אמותיהם – והרי זה עסקו של דודך נתן לרחף בעולמות עליונים ולחטוף מלאכים. כל הרוצה

לחטוף מלאכים מן הדין שילך בפסיעה גסה ולא יסתכל בפרצופו של בשר ודם. אבל אתה, בן־פקועה, בכוח מה אתה רץ? אי אתה רץ אלא בכוח־כוח של דודך נתן היהיר ומתנשא על הבריות. עדיין אי אתה למדן גדול – וכבר אינך יכול להסתכל בפני יהודי. אין זאת אלא שגם אתה דבק במדותיו של דודך הגאוותן ועושה מעשה קונדס כמוהו לפסוע ברגל גאוה על הבריות. או שמא אי אתה רץ משום שמבקש הנך לברוח מן הרבונו של העולם. בין כך וכך ראוי הנך לסטירת־לחי זו. ואם כן הרי לך, זאטוט שכמותך! ולא עוד אלא שמגיעה לך מנה אחת אפים. דיבר וכן עשה, ולא די שתקע לי סטירת־לחי צלצלנית לעיני עם ועדה, אלא חזר ושנה אותה לקיים ושננת. גדולה סטירת לחי זו שבעצמתה הממשית, שהאדימה את לחיי, בעלבון הכרוך בה שהלבינה את פני, חוללה זעזוע כביר בנפשי ושיקעה רישומה בהלך־רוחי לאורך ימים. ניתן לומר כי שימשה אותה פעולת־געישה, אשר יש והיא גורפת שכבת אדמה וחושפת מעין. מסטירת לחי זו נשזרים חוטים למסכת אחת בחיי נפשי, הקובעות פרשה לעצמה – אין היא נתונה להירקם לכלל המסכת הזאת. עניני בעת להרצות את המשך הדברים. ביני לבין שני דודי, נפשי טלית ושני דודי אוחזים בה, מושכים אותה לכאן ולכאן ומושכים מתוכה חוטים. המשיכה גורמת כאבים.


המלצות קוראים
תגיות