א: קין הבכור    🔗

משלושת בני האדם – קין, הבל ושת – לא ייחדה התורה את הדיבור אלא על הראשון בלבד, ואילו את יתר אחיו הזכירה רק כלאחר-יד. זאת הפרשה הרביעית שבספר “בראשית” באה, לכאורה, לספר בגנותו של קין, ומתוך גנותו – בשבחם של הבל ושת. ואולם, הנקל לראות, כי בעצם אין היא אלא קושרת כתרים לראש בכור אחיו, ושמה על צוארו את רביד הזהב של כל הרכוש התרבותי אשר לזרע האדם.

כי מה הוא הבל? עלה נידף, ושמו גם לא פורש בתורה דוגמת השמות של אחיו, מהיות עניינו מבואר למדי. ואלה מן האשורולוגים ¹, שביקשו לדרוש את “הבל” מלשון אשורית: אפלו או אבלו, כלומר: הבן, לא כיוונו בשום אופן לדעת התורה. הבל שבתורה לא ייתכן היותו הבן בהא הידיעה, כי על כן הוא אבי כל חי. הבל כאשר בא, כן הלך, ועקבותיו בל נודעו בתולדות האדם ועלילותיו. ואף שת, זה שתיו ויסודו, לכאורה, של המין האנושי, לא זכה אלא לכתוב יחידי בכל אותה הפרשה, וגם זה רק להודיעך, כי שת הוא הממלא את מקומו של הבל. והן יודה כל מעיין, כי לא רב הוא הדבר הזה.

גיבור הפרשה הרביעית שבתורה, הפואימה המפליאה גם בקיצורה גם בעמקה, הוא קין. וכן שמו מעיד עליו: “צורף” מתרגמינן “קינאה” ². ואף כלי זין נקרא פעם במקרא “קין”³. ואולם קין עצמו טרם היה צורף ועושה כלי זין; ככה יהיה נכדו בדור השביעי תובל קין. קין – זאת אומרת: חרש⁴ סתם. לזאת נועד מראשית היותו, ואת תעודתו זו מילא ואף הנחילה ליוצאי חלציו, שפיתחוה ושכללוה.

ואם הבנים הכירה בבינה יתירה שבאשה מה יהיה משפט הילד, ותקרא למראהו בגאון ובשמחה: קניתי איש את ה'! כלומר: אכן איש – Ecce homo

• הוא זה, ואותו קניתי, עשיתי גם יצרתי, יחד עם האל, חרש חכם מפליא לעשות, אשר מבלעדיו לא תיכון יצירה אשר כזאת! ואין המלה “קניתי” האמורה כאן מלשון “קניין”, אלא מלשון יצירת חרשים ואמנים על דרך שנאמר “קונה שמים וארץ”, כלומר: עושם ויוצרם, ואומר: “כי אתה קנית כליותי”. ו“את” האמורה פה היא מלשון “עם”, כאשר היטיב לראות רש"י. וקרוב הדבר, כי אף שם האל נקרא על קין, אלא שגרם החטא וניטל שם בוראו ממנו. ובין שופטי צור נמצא: אקניבעל ⁵ והוא קרוב לשם: קין-בעל.

וגם במעלליו יתנכר נער, כי בעוד הבל רועה את צאנו, פרש קין לעבודת האדמה ועלה מעלה יתירה בסולם התרבות. וכן חרש היה, כי חרש ראשונה את האדמה, ובניו בניו יהיו גם חרשי נחושת וברזל. זה השם החדש אח הוא לחרת ולחרט, שעבר גם ללשון היוונית, וגם לחרוץ, שנמצא כבר בבבלית הקדומה.

ב: החטא והתרבות    🔗

ואולם עבודת האדמה היתה רק המדריגה הראשונה שעלה עליה קין, ולא האחרונה. כי מיד בא החטא ודחפו לעליה אשר לא פסקה עוד. החטא הוא הדרבן של התרבות. “לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו, ואתה תמשל בו”. כלומר: החטא רובץ על סף ההתפתחות האנושית, והוא משתוקק מבלי הרף לבלוע את האדם ולשעבדו אל הכוחות הטבעיים והתולעיים העיוורים. ואולם סופו של דבר: ואתה תמשל בו – אתה תהיה לאדון הכוחות האפלים שבך ואשר מחוצה לך. דבר אחר: זאת ספחת הניגוד הפנימי שבתולדות האדם, שלדעת רוסו וחסידיו היא מחלה שאין לה תקנה בלתי אם על-ידי ויתור על כל הקניינים התרבותיים ונסיגה אחרונית, - זאת הספחת סופה להירפא עם שלטון המין האנושי ברכושו התולדי. או אז ישוב האדם אל אחדותו ואל שלמותו, וסרה הרוח הרעה המבעתתו והמבתרתו.

הניגוד שבין הרועים ועובדי האדמה קיבל צורה של קנאה דתית, כאשר קיבלוה כל הניגודים החברתיים בכל הדורות. רועה הצאן העני היה הקרבן הראשון שהובא על מזבח המחלוקות החברתיות, דם הנקי הראשון שנשפך על-ידי אח רוצח נפש אחיו. אח שופך דם אחיו הוא סמל כל התפתחות האדם מיום התחילה ועד כה.

נע ונד תהיה בארץ! קורא קול אלוהים אל מכה נפש אחיו. וזאת הקללה גם ברכה בה, ככל מתנות התרבות כולנה. קין עובד האדמה נשתחרר מעול אדמתו. החטא דוחף אותו הלאה, רק הלאה. עד אנה? לשם מה? אין הוא יודע מאומה, כי אכף עליו ההכרח.

חדל קין מהיות איכר קשור אל בטן אדמתו וכפוף אליה. קין בונה עיר, והוא יודע כי חדשה גדולה הוא מביא לעולם. “חנוך” הוא קורא לעירו אשר בנה. חנוך – זאת אומרת: מתחיל! מה רבו הטובות והרעות שהיו צפונות בחיק ההתחלה הלזו, בחיק העיר! ואם גם גברו הרעות שבה על טובותיה לא שבעתיים כי אם שבעים ושבעה – בכל זאת גדולים מעשי העיר, ואם ישוב העירוני אל הכפר – את רכוש העיר יוליך אחריו, כי בו ובקרבו פנימה הדבר.

ג: תובל קין    🔗

עירד, מחויאל, מתושאל, למך – אלה שלבים בסולם התתפתחות, שמהותן נעלמה מאתנו לעת אשר כזאת.

ואולם הינה בני למך. הנה יבל, והוא כבר לא רועה צאן עני, אם כי “אבי יושב אוהל ומקנה”, כתרגומו: רבהון כל דיתבי משכנין ומרי בעיר“. הינה יובל “אבי כל תופש כינור ועוגב” והינה “תובל קין לוטש כל חורש נחושת וברזל”. ולו גם אחות “נעמה”, ששמה מוכיח עליה. אשה “חדשה”, ונוס עירונית, והאגדה יודעת, כי רבים וכן שלמים נלכדו במצודתה. ולא עוד, אלא ש”טעו בה מלאכי השרת".

“תובל קין” הוא “שתיבל והתקין אומנותו של קין”, כאשר הכיר רש“י אל נכון. הוא היה כבר “קנאה” – “צורף” ואף עושה “קינים”, כלומר: כלי-זין. ואולם, לא על ככה נתווסף לו השם “תובל”. אלפרד ירמיאס רואה בצירוף השמות של הנכד הזה יצירה “משונה ביותר” ⁶. הוא נזכר ב”תובל" זו שהיתה ממציאה “כלי נחושת” לשוק המסחר העתיק. היהיה איפוא השם “תובל קין” – קין התובלי? - מין צירוף מעין “דמשק אליעזר”? יותר קרוב לשער, כי “תובל” עצמו הורה באחת השפות הקדמוניות “נחושת”⁷ ועל שם כך קורא “תובל” מדינה העשירה בנחושת, וכמו כן ל“לוטש כל חרש נחושת הברזל” הראשון, מבלי שיהיה כל יחס בין המדינה ובין האיש. ואף אמנם מצאנו בלשון בבל המאוחרה מזמן האמוראים כלי-שרת ידוע בשם: תובליא. הוא נזכר פעם יחד עם “נגרא”⁸ ופעם אחרת בביטוי, שיש בו רמז למשל המוני: “רהיט בגפא ותובליא ולא אמצי למיתנא”⁹. פירוש “תובליא” לא הוברר לראשונים. יש אומרים חבל, ויש אומרים תרמיל¹⁰, ואולי הוא כלי נחושת וברזל דוגמא “נגרא” חברו.

יש להזכיר אף זאת, כי השם תבל נמצא בתיאור נצחונות סנחריב מלך אשור משנת 701 ¹¹. במקור האשורי ייקרא ככה למלך צידון במקום אתובעל שבמקור היווני¹², או בלשון המקרא: אתבעל. ובכן, גם שמו של “תובל קין” ייתכן היותו מקוצר מן: אתו-בעל-קין.

בין כה וכה, תובל קין ויתר בני למך הם שהשלימו מה שהתחיל קין אבי אביהם. ועמהם גם נשלמה שלשלת היוחסין של בית קין. “הכושי כילה את עבודתו, הכושי יכול ללכת!”, אפס כי לפני לכת בני קין אמרו שירה – זאת שירת החרב, או שירת הגמול.

ד: שירת הגמול    🔗

שירת למך הקיני היא האחרונה בעלילות בית קין, והראשונה בשירה העברית.

מימי הרדר נהגו החוקרים האשכנזים לקרוא לשירת למך שירת החרב; ויש מהם שהוסיפו ואמרו, כי לא ללמך היא, כי אם לתובל קין, לוטש החרבות וממציאן.

אולם אך לחינם בקשו לזייף את הספרים, כי אמנם ללמך נאה שירה זו. כותב הטורים האלה כבר העיר במקום אחר, כי למך בתור אבי יובל, תובל קין ונעמה, המקבילים, כידוע, אל אפולון, וולקאן וונוס, מקביל הוא עצמו אל סאטורנוס, הוא שבתאי, הוא המלך – שניקדוהו לגנאי מולך, על משקל בושת, כמפורסם – ובחילוף האותיות: למך. והנה שבתאי נודע באגדה בתור אוכל את בניו. ועל דבר זה עצמו ישיר גם למך את שירתו, והיא לא שירת החרב, כי אם שירת הנקמה, או ביתר דיוק: שירת הגמול.

למך הזקן, אבי הדור האחרון לבית קין, רואה בעיני-רוחו את כל מפעלי הבית הזה מיום היותו, ומנבא לו יום עברות. עדה וצילה נשי למך גאות על כל הגדולות אשר עשה זרע קין, ועל הכול – זרען הן. ואולם למך לא גאות ילבש, כי אם חרוד יחרד לגורל הקיני. למך יודע, כי כל הגדולות האלה נקנו בדם, ולבבו יגיד לו, כי לא יכופר הדם כי אם בדם-שופכו. הוא נאנח מרה: “כי איש הרגתי לפצעי, וילד לחבורתי!”, כי “דם הבל הוא האות על מצח קין”, הוא המסמן את כל הדרך הארוכה והאיומה של התרבות האנושית, דרך עקובה מדם “איש” ו“ילד”, ועקבות הדם לא יימחו, כי חרותים הם על לוח לבב שופכם! כי פצע – כל עוון; כל חטא – חבורה בלבב עושהו! והחטא טעון כפרה, קול הדם השפוך צועק ותובע נקמה, דורש דמים! קשה גורלו של קין המתחיל, “כי שבעתיים יוקם קין”, וקשה ממנו גורלו של למך אבי הבנים, אלה בני הברק וההוד הנורא, כי “שבעים ושבע” יוקם למך! ¹³. ככה ניבא למך הזקן וידע מה ניבא, הוי, מה ידע, כי על כן מלבבו, מדם לבבו יצאו הדברים.

ה: קין ושת    🔗

בבית למך ושירתו נסתיימו תולדות בית קין. אנה הלכו בני למך ומה עלתה לה לנבואת למך? פרשת קין הנשגבה הגיעה אל מרום גבהה בשירת הגמול, ומתוכה נשתתקה. רק פסוקים אחדים הוסיפה על אדם, שת, אנוש – וחסל. וכל קורא לתומו, מן הראשונים ועד האחרונים, עומד ותמיה: מה טיבה של תוספת זו ומה עניינה לכאן? ותמהונו יגדל עוד יותר במצאו בפרשה החמישית, זאת פרשת שת, מיד אחר אנוש – את קינן!

בלוח עשרת מלכי האדם הראשונים של בירושו הכשדי, המקבילים אל עשרה דורות שמאדם ועד נוח, ייקרא השלישי אמילון, כלומר: אמילו=איש בבבלית, הלוא הוא אנוש. והרביעי ייקרא אמינון, כלומר: אומנו=אמן, הלוא הוא קינן ¹⁴. כי קינן כקין אחת היא הוראתם: חרש, אמן. אמנם, בלוח בירושו היה אמינון רק ממלא מקומו ולא בנו של אמילון. ואולם גם “הוליד” העברי ואפילו “ילדה” ניתנו לפרשם לאו דווקא. והעד: יולד בן לנעמי, והנה רות ולא נעמי היתה אם הבן. וכבר עמדו על זה מפרשי המקרא ולפניהם בעלי האגדה והביאו ראיות לדבר, שהמגדל נקרא מוליד ויולד בלשון המקרא¹⁵. ומכל שכן שהפועל “הוליד” יצדק על החותן ביחס אל חתניו לוקחי בנותיו, שכן “החתנים שהם כבניך וכבנותיך”¹⁶. ו“חותן” הוא על פי הוראתו “המקבל תחת חסותו”, כידוע מן המילונים, ובכן הלשון “הוליד” נאה ויאה לו.

אם נניח איפוא, כי שבט הקיני התחתן בשבטו של אנוש ונמצא מאז תחת חסותו, נדע גם אנה הלכו להם בני קין. נבין כמו כן, מה טיבה של אותה ההוספה המתמיהה על אדם, שת וקין בסופה של פרשת קין, ומפני מה נמצא בפרשה החמישית פתאום אחר אנוש – קינן. ואף השוויון שבין יתר השמות של הקינים הנמנים בפרשה רביעית, ובין השמות של הדורות שאחר אנוש הנמצאים בפרשה חמישית – אף הוא לא ייפלא בעינינו. על שוויון זה עמד ראשונה בספרות החדשה החוקר בוטמאן. ולפי השערתו של כותב הטורים האלה, הרגיש כבר בדבר הזה אבא הכוהן בר דלא, הדורש הגדול מזמן התנאים האחרונים.

אמנם, שוויון זה הוא רק במידה ידועה. חנוך מקביל אל מהללאל ¹⁷ כשם ש“חנוכת הבית” מקבילה אל “הילולים” של כרם רבעי. עירד יקביל אל ירד. מחויאל אל חנוך: חנוך בן הדור השביעי, הוא בעל התגלות אלוהית, הוא מחוי-אל, מראה-אל. בן הדור השמיני נקרא במקורות הבבליים אמיל-סין, כלומר: איש-סין, אליל הירח¹⁸, הוא בעברית: מתושאל, כלומר: איש של-אל, ומקביל אל השם מתושלח, שפירושו: איש-השליחות, ציר-האל, ובלשון חכמי האגדה לו צדיק ייקרא. למך יקביל אל למך, ונוח הוא גלגולו ותיקונו של תובל קין, הוא הכותת את החרבות לאיתים ואת החניתות למזמרות, הוא העושה את כלי-הזיין כלי-שרת לעבודת האיכר והכורם.

ו: הכתוב השלישי    🔗

אמור אמרנו: השבט הקיני מתחתן היה בשבטו של אנוש, ובכן הלך ונבלע בקרבו, כי על-פי החוקה המטריארכאלית, שעקבותיה שמורות בספרי המקרא גם בתקופות מאוחרת, נחשב החתן על שבט החותן.

גם באגדות “ספר הישר” יקח בן קין לו נשים מבנות שת. נשי למך הקיני, עדה וצילה, הן אחיות מהללאל. ושמועה זו היא בת קולה של אגדה ישנה, או מדרש עתיק, שברבות הימים נשכח – אמנם לא כולו, כי זכרו נשמר בתורה עצמה בפרשה השישית, שמכריעה ככתוב השלישי בין שתי הפרשיות שקדמו לה.

כי בעוד הפרשה הרביעית מספרת על בית קין והחמישית – על בית שת, באה הפרשה השישית ומסיחה לנו, לכאורה לפי תומה, על חטא גדול שעשה זרע האדם: “ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו”. והקוראים שבכל הדורות יבקשו את החטא, ואף את “בני האלוהים” יבקשו, ופשר דבר לא ימצאו.

התנאים מבית-מדרשו של רבי עקיבא חשבו את “בני האלוהים” לבני השרים והשופטים. אגדה יותר קדומה, מזמנם של בעל ספר היובלות ויוסיפוס, וידועה בבית-מדרשו של רבי ישמעאל, ראתה ב“בני האלוהים” אשר באו אל “בנות האדם” מלאכים ממש. מלבד הדעות האלה היתה עוד דעה שלישית, שאחזו בה רוב התאולוגים הנוצרים מימיהם של כריסוסטומוס וקירילוס איש אלכסנדריה ¹⁹, וגם רבי אברהם אבן עזרא הזכירה²⁰, אמנם מבלי להסכים לה. על-פי דעה זו היו “בני האלוהים” בני שת הצדיקים, ואילו “בנות האדם” היו מזרע קין.

ואולם בזוהר הקדוש ²¹ איתא: “רבי חייא אמר: בנוי דקין הוו בני אלוהים – - - וחיזו דיליה לא הוות דמי לשאר בני נשא, וכל אינון דאתיין מסיטרה דילידה לא הוו קרון אלא בני האלוהים. רבי יהודה אמר: ואפילו אינון נפילין הכי אקרון (בני האלוהים)”. מובן מאליו, שלפי זה היו “בנות האדם” מזרע שת. ואמנם השם “בני אלוהים” נאה לזרע קין, הלוא הם “הגיבורים אשר מעולם אנשי השם”, כלומר: ה“הרואים” אשר באגדה היוונית ואף גם נקרא על קין מראשית היותו שם האל. שם הוויה שבפרשה רביעית הוא בהכרח לאו דווקא, והכוונה לאל או לאלוהים סתם. וייתכן שנקשר כאן שם זה ל“הקינים” הקדמונים מפאת היות “הקינים” המאוחרים מבני חותן משה, הקנאים הראשונים לשם הוויה. וכבר נאמר על יתרו הקיני “שייתר פרשה אחת בתורה”²². ומאמר זה יצדק אולי גם על פרשה רביעית שבספר בראשית.

ז: החטי ועניינו    🔗

ובכל אלה לא נדע עוד מה טיבו של החטא הגדול, שעליו ירומז בפרשה השישית.

החטא הזה הוא ביטול החיתון הפנימי, האנדוגאמי, וערבוב השבטים זה בזה. “בני האלוהים” ו“בנות האדם”, או הקינים ובני שת, היו בני שבטים נפרדים, ולפי החוק הקדמוני אסור היה החיתון ביניהם. החוק היה: אדם נושא את אחותו בת שבטו. ואפילו לאחר שנאסרו האחיות, שרר עוד החוק: אדם נושא את בת שבטו. ידוע שחוק זה נשמר גם בישראל ואפילו לאחר מתן תורה, ו“יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה” ²³ היה לחג גדול באומה²⁴, לאחד משני הימים הטובים, שלא היו כמוהם בישראל לשמחה מקיפה את כל פינות העם.

הקינים, “בני האלוהים”, בגובה רוחם פרצו ועברו את חוקי הנישואין ויקחו להם “נשים מכל אשר בחרו”, ועל זה נחתם גזר-דינם ודין האנושות שקודם המבול, אשר נפגמה על-ידיהם. “כי עברו תורות, חלפו חוק, הפרו ברית עולם - - - על כן חרו יובי ארץ ונשאר אנוש מזער”. ובאגדה ²⁵ שנו רבותינו: בכל מקום שאתה מוצא זנות – אנדרלמוסיה באה לעולם, והורגת טובים ורעים. ורבי עזריה²⁶ אומר: על הכול הקדוש ברוך הוא מאריך אפו, חוץ מן הזנות.

ח: דרך אגב    🔗

לפי דרכנו למדנו עוד דבר אחד, והוא: שאפשר וקרוב מאוד, שאין פרשיות התורה עשויות מטליות-מטליות, חתוכות מ“מקורות” שונים ומשונים ומוטלות זה על-יד זה, משל לעיתונים בני יומם בזמננו, שמסדרם גוזז לו במספריים חתיכות-חתיכות מעיתונים אחרים, ומדביקן אחת לאחת באופן מלאכותי ואומר לדבק טוב הוא; אלא מה הן פרשיותיה של תורה? “חלאים מעשה ידי אמן” ברוך אלוהים, חוליות של שרשרת נפלאה, שהן נעוצות זו בזו ומחזיקות זו את זו, ואם אתה נוטל אחת מהן, כולן מידרדרות ומתגלגלות זו אחר זו, ושוב אין אתה שליט בהן לחברן.

(1927, “הדואר”).