הפואמה “ביום השלג” של חיים לנסקי היא, מן הסתם, היצירה האחרונה מפרי־עטו, לפני שנעלמו עקבותיו במחנה המעצר ב“וישרה זוטא”. כתב־היד שעבר גלגולים שונים ומשונים הוברח מברית־המועצות והגיע לידי מערכת “עם עובד” לפני כשנתים ימים. כתב־היד המקורי בכתב־ידו הזעיר (“אותיות חיידקים”) אך הברור מאד של לנסקי הוא בפורמט של פנקס־כיס זעיר המכיל דפים משובצים ומחולק לשני טורים בכל דף. אפשר שבזכות ממדיו הזעירים ניצל כתב־היד מעיניהם הבולשות של השוטרים וקלגסי המחנות והגיע בדרך נס לידינו.

 

הַקְדָשָׁה    🔗

…, אַתָּה הַמֵבִין לַחַיְדַּק סְבִיבָתוֹ הַמְכַלְכֶּלֶת,

אָנָא קַבֵּל מִיָּדִי שַׁי – חַיְדַּקִים: אוֹתִיוֹת.

פֹּה בְּקוּנְטְרֵס זֶה הַדַּק הֵם שְׁמוּרִים; שְׁמָם כְּלָלִי “בְּיוֹם שֶׁלֶג”,

רַעַל מֵמִית הֵם לַצָּר, אַךְ לָאוֹהֵב – סַם תְּרוּפָה.

בֵּין יְצִירֵי־רוּחַ אֵלֶּה אֵין מֵת אֶחָד, – אֵין זֶה פֶּלֶא,

הֵן לִמְזוֹנָם הַגַּשְׁמִי… דָאַג, לֹא אַחֵר!

 

בְּיוֹם הַשֶּׁלֶג    🔗

וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת־הָאֲרִי

בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג.

שמואל ב'

"אוֹי לוֹ לָאִישׁ הַמְטֻלְטָל אֶל אֲחוֹרֵי הָרֵי חֹשֶׁךְ!

הוּא הַדִּין בַּנִתְּלָשׁ מִקַּרְקַע אֲשֶׁר שֵׁם לָהּ ‘מוֹלֶדֶת’,

אַךְ אָנֹכִי – הֵן אוֹתִי מִגּוֹלָה אֶל גּוֹלָה הִגְלוּנִי,

מָה לִּי אִכְפַּת?" דְּבָרִים אֵלֶּה פָּלַט מִפִּיו עֶלֶם

שֶׁיָּרַד עֲמוּס מִזְוָדָה בְּלִי חָפְזָה מִקְּרוֹן הָרַכֶּבֶת

וּבְלִבּוֹ הוּא הוֹסִיף: "הֶרְגֵּל מְגֻנֶּה, יִקַּח אֹפֶל

אֶת הַבְּדִידוּת הַכִּלְאִית לְדַבֵּר אֶל עַצְמִי לִמְּדַתְנִי!"

הוּא פָּנָה כֹּה וָכֹה, אַךְ רֵיקָה לְפָנָיו הָרְחָבָה הִלְבִּינָה.

שֶׁלֶג סִיֵּד אֶת הַכֹּל: גֶּדֶר הַגַּן, עֵץ וָשִׂיחַ;

לַבְנוּנִית מְחֻסְפֶּסֶת כִּסְּתָה גַּם אֶת בַּדּוֹ הָאָדֹם שֶׁל הַדֶּגֶל,

שֶׁעַל בֵּית־הַנְּתִיבוֹת הַקָּטָן קָפָא נְטוּל אוֹן וְתוֹחֶלֶת

כַּנוֹצָה עַל שִׂפְתֵי בַּרְמִנַּן. הַשְׁוָאָה מְסֻכֶּנֶת הַלֵּזוּ

נִצְנְצָה בְּמֹחוֹ שֶׁל הַזָּר וְלֹא בְּלִי נִמּוּק וָטַעַם –

לֶקְטִיקָה טְעוּנַת אָרוֹן לִפְנֵי הַבַּלָּם עָמָדָה;

אֶת הַסּוּס בָּאַפְסָר הֶחֱזִיק זָקֵן קְצַר פַּרְוָה, חֲגוּר חֶבֶל.

“אוֹת לְטוֹבָה פְּגִישָׁה זוֹ,” אָמַר בְּלִבּוֹ הָעֶלֶם,

"שְׁאֵלַת הַדִּירוֹת חֲמוּרָה בְּמָקוֹם לְגוֹלִים יִעֲדוּהוּ

וְאִלּוּ נִפְטָרִים לֹא הָיוּ – חֶדֶר לַחַי מִנַּיִן?"

אֶת מַהֲלַךְ הִרְהוּרָיו שְׁרִיקַת הַקַּטָּר הַפְסִיקָה,

הָרַכֶּבֶת נִתְּקָה מִמְּקוֹמָהּ. זָז גַּם הוּא, אַךְ לָעֵבֶר שֶׁכְּנֶגֶד.

וּכְשֶׁגָּז אַחֲרוֹן הַקְּרוֹנוֹת וּמוֹט הַבַּלָּם הוּנַף מַעְלָה

הוּא עָבַר אֶת פַּסֵּי הַבַּרְזֶל בַּעֲקֵב הָאָרוֹן הַנּוֹסֵעַ.

הַזָּקֵן הִרְגִּישׁ בַּמְלַוֶּה וַיִּפֶן אֵלָיו בְּלִי אֹמֶר,

אַךְ מְנוֹד רֹאשׁוֹ וּזְקָנוֹ הִשְׁתַּתְּפוּת מְבִינָה הִבִּיעַ:

“שׁוּב אוֹרֵחַ, גּוֹלֶה חָדָשׁ…” וְסָפֵק אֶל עַצְמוֹ, סָפֵק לָעֶלֶם

בְּסֵרוּגִין הוּא דִּבֵּר:"אֶל נָכוֹן מְבַקְשִׁים פִּנַּת חֶדֶר –

הִיא פְּנוּיָה הַפִּנָּה, הִיא רֵיקָה… לוֹ (לְצַד הָאָרוֹן קְרִיצַת־עַיִן)

חֶדֶר אַחֵר, בָּרוּךְ הַשֵּׁם… כֵּן, אִישׁ וּצְרוֹרוֹ, אַךְ לָמָּה

אֶת הַגַּב לְפָרֵךְ בְּמַשָּׂא? לֹא תָּדִיר לֶקְטִיקָה מִזְדַּמֶּנֶת…

מַנִּיחִים לְצַד הָאָרוֹן. לֹא יֵעָלֵב, חָלִילָה.

כֵּן הָיָה בְּחַיָּיו – לֵב פָּז. זֶהוּ פִּי הַפּוֹלֵט דְּבָרִים אֵלֶּה,

וְאִם קוֹפְּל קַבְּרָן סָח ‘פָּז’ מִן הַסְּתָם הוּא מֵבִין, יוֹדֵעַ.

חֹמֶץ מִבְחָן לְזָהָב וּפְגָעִים לְלִבּוֹ שֶׁל גֶּבֶר.

טַעַם גּוֹלָה הוּא יָדַע, הַמָּנוֹחַ, וְטַעַם שַׁחֶפֶת,

מְעַטּוֹת הָיוּ שְׁנוֹת חַיָּיו, סַךְ־הַכֹּל בֶּן עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע,

אַךְ מֵעוֹלָם לֹא קָבַל – פָּז לֹא יוּעַם בְּחֹמֶץ!

אָמְנָם גּוֹי… (אַךְ יַגִּידוּ נָא לִי, יְהוּדֵינוּ מָה הֵם, יְהוּדֵינוּ?!

אוֹי וַאֲבוֹי, גּוֹי עַל גּוֹי, לֹא שַׁבָּת, לֹא מוֹעֵד, לֹא יאָרְצַייט…)

אֶפֶס אֵלָיו בְּעוֹדוֹ לוּ אָנוּ הַיְּהוּדִים דָּמִינוּ – – –

לֹא שִׁנָּה מַלְבּוּשׁוֹ וּלְשׁוֹנוֹ, לֹא הִתְבַּיֵּשׁ בָּהֵמָּה,

הוּא לָבַשׁ פַּרְוַת אִכָּרִים עַל חָלוּק שֶׁל בַּד אֲרוּג־בַּיִת

כִּכְפָרִי, וַהֲרֵי הוּא הָיָה אָדָם בַּעַל עֵט, בַּעַל סֵפֶר!

וְנַפְשׁוֹ נִקְשְׁרָה בְּנַפְשִׁי בַּעֲבוּר שֶׁשְּׂפָתוֹ יָדַעְתִּי.

הֵן גַּם אֲנִי בֶּן גְּלִיל מִינְסְק."

לֹא הִסְפִּיק לְהִמּוֹג אֵד הַצַּחַר

שֶׁיָּצָא מִפִּי הַזָּקֵן עִם אַחֲרוֹן דְּבָרוֹ יַחַד

וְהַמְלַוֶּה שֶׁשָּׁמַע עַד כֹּה בְּהַקְשָׁבָה מְרֻכֶּזֶת

סָפַק בְּכַפָּיו וַיִּזְעַק: “וַאשִׁינָה אָחִי, וַאשִׁינָה!”

“כֵּן, וַאשִינָה, מִיכַאש…” הִסְכִּים הַזָּקֵן בִּמְנוֹד רֹאשׁ,

“הַיְדַעְתִּיהוּ?”

– "אֶשְׁתָּקַד יַחְדָּו בְּסִבִּיר וְעַכְשָׁו… הוֹי מִיכַאש,

יְדִיד־נֶפֶשׁ!"

“טוֹב כִּי בָּאתָ, אַבְרֵךְ, בְּעִתְּךָ,” קוֹפְּל קַבְּרָן הִפְסִיקָהוּ,

"שְׂכַר מִצְוַת הַלְוָיַת הַמֵּת לְאַלְתַּר תְּקַבֵּל – פִּנַת חֶדֶר.

הוּא שָׁכַן עִמָּדִי. אַגַּב – שָׁכַחְתִּי לִשְׁאֹל מָה שְּׁמֶךָ?"

– “שֹׁהַם.” – “שִׁמְעוֹן, הֲלֹא כֵן? שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם שִׁמְעוֹן שֹׁהַם!”

קָרָא הַקַּבְּרָן וַיִּפְשֹׁט מִיָּדוֹ אֶת כְּסָיַת־הַצֶּמֶר,

"דַּי סִפֵּר לִי עָלֶיךָ מִיכַאשׁ, לֹא מַשְׁתָּ מַמָּשׁ מִפִּיהוּ:

שֹׁהַם כָּזֶה וְכָזֶה, כֹּה אָמַר, כֹּה דִּבֵּר שִׁמְעוֹן שֹׁהַם…

קִצּוּרוֹ שֶׁל דָּבָר: שִׁמְעוֹן – ‘אַבְרֵךְ יְהוּדִי צַעֲצוּעַ!’

לֹא! לֹא! אֵינֶנִּי מַסְכִּים, תֵּעָלֵב אוֹ לֹא תֵּעָלֵבָה –

אִם יְהוּדִי אַתָּה, בְּנִי, נָא הַגֵּד, אֵי זְקָנְךָ, פְּאוֹתֶיךָ?

לְזָקָן וּלְפֵאָה אֵין סִימָן, לִתְפִלִּין וּלְצִיצִית אֵין זֵכֶר

וּמְבַקְשִׁים לְהָבִיא גְּאֻלָּה לָעוֹלָם וְדַוְקָא בְּיָמֵינוּ…

הֵן תּוֹאִילוּ, בָּנַי, לְהַשְׁאִיר שֶׁמֶץ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ!"

שֹׁהַם חִיֵּךְ, לֹא עָנָה, פָּסַק לְדַבֵּר גַּם קוֹפְּל;

כֵּן הִמְשִׁיכוּ שׁוֹתְקִים לִצְעֹד לְצַד הָאָרוֹן הַנּוֹסֵעַ.

שֶׁמֶשׁ כִּסְלֵו נִצְנֵץ לְמוּלָם צוֹנֵן וְקֵרֵחַ

וַיֵּעָלֵם בֶּעָבִים פִּתְאֹם כִּלְעֻמַּת שֶׁהוֹפִיעַ.

"זֹאת אַדְמַת קַזַכְסְטַן הַצְּפוֹנִית וְאֵלֶּה פִּלְאֵי פְּלָאֶיהָ –

עֲרָבוֹת וּשְׁלָגִים לְלֹא קֵץ, סְחוֹר בַּנִּמְצָא אֵין אַף שִׂיחַ.

(וּמֵאַיִן יִהְיֶה בַּנִמְצָא? – אֶת הָעֵץ לְגוֹלָה לֹא יָדִינוּ…)

פֹּה הָאָדָם בֶּן־חוֹרִין, הַרְהֵר כִּרְצוֹנְךָ בְּאֵין מַפְרִיעַ:

זְכֹר, הַגְּרוּזִי, שְׁמִי קַוְקַז, בֶּן בְּיֶלָרוּס – אֶת הַנֵּימַן…

לִי מַה לִּזְכֹּר? אֶת אַרְצִי עֲדֶן בְּעֵינַי לֹא רָאִיתִי…

הוֹי אַדְמַת יִשְׂרָאֵל הָרְחוֹקָה, הֲיָנוּדוּ רֹאשָׁם דְּקָלַיִךְ

לַבָּנִים שֶׁעֲקֵב רַגְלָם הֻפְקַר לְשַׁלְגֵי הָרֵי חֹשֶׁךְ

עֵקֶב כָּמְהוּ אֶל חוֹפֵךְ, אֶל שִׁמְשֵׁךְ וַאֲוִירֵך, מוֹלֶדֶת!"

אֶת כָּל זֶה וְאוּלַי מֵעֵין זֶה אָמַר בְּלִבּו שִׁמְעוֹן שֹׁהַם

בְּהָצִיץ עֵינָיו הַשְּחוּמוּת בַּמִּישׁוֹר הַמָּשְׁלָג עַד הָאֹפֶק;

לֹא הִפְסִיק הִרְהוּרָיו נוּגִים אַף הַ“טְּפְרוּ” הֶחָרִיף שֶׁל קוֹפְּל.

עַל שְׂפָתוֹ שֶׁל נַחַל קָפוּא שְׂדֵה הַקְּבָרוֹת הִשְׂתָּרֵעַ,

קֶבֶר עִם צְלָב, קֶבֶר בְּלִי – כֻּלָּם כְּסוּיֵי שֶׁלֶג הִלְבִּינוּ,

בְּרֹאשָׁם בִּנְיַן חֹמֶר צָהֹב, סָפֵק צְרִיף נוֹשָׁב, סָפֵק “אֹהֶל”

בֵּית הַשּׁוֹמֵר הִזְדַּקֵּר. קוֹפְּל נִכְנַס, אַךְ תֵּכֶף

הוּא יָצָא וְכַפּוֹת־יָדָיו פְּשׁוּטוֹת בִּתְמִיָּה וְרֹגֶז:

"נִתְבַּסֵּם כְּדָבָר אַחֵר!.. מַה תֹּאמַר לְעָרֵל, מַה לּוֹ תַּעַשׂ?!

לֵית בְּרֵירָה, עַתָּה אֵאָלֵץ אוֹתְךָ, חֲבִיבִי, לְהַטְרִיחַ.

הֵן תַּעֲזֹר לִי, שִׁמְעוֹן, לְטַפֵּל בִּקְבוּרַת מֵתֵנוּ.

כְּבָר הַכֹּל מוּכָן וּמְזֻמָּן, הַקֶּבֶר אֶתְמוֹל כָּרִיתִי,

גַּם הַחֶבֶל אִתִּי, הָבָה וּנְשַׁלְשֵׁל הָאָרוֹן הַבּוֹרָה."

דּוּמָם הֵמָּה עָסְקוּ בַּקְּבוּרָה וּדְמָמָה מִסָּבִיב שָׂרָרָה,

רַק חִבּוּט הָרְגָבִים בָּאָרוֹן הִבְקִיעַ כְּאוֹב מֵאֶרֶץ.

וְגַם הוּא נֶחֱנַק וַיִּדֹּם.

"עַתָּה אֶת הַסּוּס נוֹבִילָה

אֶל הַשּׁוֹמֵר, לָאֻרְוָה, וּלְאַט נִתְנַהֵל הַבָּיְתָה."

כֹּה דִּבֵּר הַקַּבְּרָן לְאוֹרְחוֹ בְּגָמְרָם לִסְתֹּם פִּי הַקֶּבֶר.

כֵּן עָשׂוּ וַיְהִי בִּהְיוֹתָם מִבֵּית־הַקְּבָרוֹת כִּבְרַת אֶרֶץ

וַתִּפְרֹץ לִקְרָאתָם סְעָרָה, סוּפַת שֶׁלֶג עַזָּה, חוֹבֶטֶת;

תֹּהוּ וָבֹהוּ לָבָן בָּלַע שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

שֹׁהַם בְּקשִׁי הִבְחִין דְּמוּתוֹ הַכְּפוּפָה שֶׁל קוֹפְּל

שֶׁבְּמֶרְחַק שְׁתֵי פְּסִיעוֹת עָבַר לְפָנָיו לְהוֹרוֹת הַדֶּרֶךְ.

אַךְ שׁוּם סִימָן לְמִשְׁעוֹל גַּם עֵין הַקַּבְּרָן לֹא הִבְחִינָה.

שֶׁלֶג הִגִּיעַ עַד בֶּרֶךְ, שֶׁלֶג סָטַר עַל הַלֶּחִי,

עַל יָמִין, עַל שְׂמֹאל, מִסָּבִיב – רַק שֶׁלֶג וְשֶׁלֶג וְשֶׁלֶג.

פֶּתַע נִרְתַּע שִׁמְעוֹן וַיַּעֲמֹד בְּלִי נוֹעַ:

– אֵי הַזָּקֵן? – אֵין זָקֵן! כְּאִלּוּ הַקַּרְקַע בְּלָעַתְהוּ.

פַּעַם קָרָא הוּא בְּקוֹל, נִסָּה לְהָרִיעַ עוֹד פַּעַם,

תֵּכֶף אוּלָם חָדַל – חָטְפָה הַסּוּפָה מִפִּיהוּ

קוֹל קְרִיאָתוֹ וַתִּטְרֹף בְּטֶרֶם אָזְנוֹ קְלָטַתְהוּ.

שֹׁהַם הִרְחִיב צַעֲדוֹ בַּטִּשְׁטוּשׁ הַלָּבָן, אַךְ פֶּתַע

מִתַּחַת רַגְלָיו נִשְׁמְטָה הַקַּרְקַע וַיָּעָף לְמַטָּה…

“בְּרוּכִים הַבָּאִים, ר' שִׁמְעוֹן עִם רְמַ”ח אֲבָרָיו בְּיַחַד!

הוּא שָׁמַע בְּקוּמוֹ מִנָּפְלוֹ. לְפָנָיו פְּרוּשׂ יָד עָמַד קוֹפְּל.

"הֲנִזַּקְתָּ חָלִילָה וְחַס? בְּסֵדֶר הוּא שַׂק עַצְמוֹתֶיךָ!

אַף אַרְגָּזְךָ לֹא נִשְׁבַּר! נְבָרֵךְ ‘הַגּוֹמֵל’ פַּעֲמַיִם:

רֵאשִׁית בַּעֲבוּר שֶׁתּוֹךְ בּוֹר עוֹד יוֹתֵר עָמֹק לֹא נָפַלְנוּ,

וְשֵׁנִית – טוֹב לִנְפֹּל חַי בְּבוֹר מִלַּעֲלוֹת בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיְמָה.

כֵּן, טוֹב לִנְפֹּל חַי בְּבוֹר, זֶהוּ פִּי הַפּוֹלֵט דְּבָרִים אֵלֶּה,

וְאִם קוֹפְּל קַבְּרָן סָח ‘טוֹב’ מִן הַסְּתָם הוּא מֵבִין, יוֹדֵעַ.

פֹּה לַסּוּפָה אֵין שְׁלִיטָה. שֶׁבַח לְאַקְבּוּל וּלְדֶָרֶיהָ

שֶׁבָּחֲרוּ כָּאן לַחְפֹּר טִיט לְבִנְיַן בָּתֵּי חֹמֶר.

מָה תַּעֲמֹד מְשׁוֹמֵם? הֱיֵה, חֲבִיבַי, כְּבֶן־בַּיִת.

קַר? הִנֵּה אֶדֶן יָשָׁן מִמְּסִלַּת־הַבַּרְזֶל פִּנּוּהוּ,

וְהִנֵּה גַּם מַכּוֹשׁ עָקֹם, עֵץ רָקוּב יִבָּקַע בּוֹ כַּהֹגֶן.

גַּם גַּפְרוּרִים בְּכִיסִי. בְּקִצּוּר: נְחַמֵּם עַצְמוֹתֵינוּ,"

כֹּה אָמַר הַזָּקֵן וַיִּטְפַּח בְּכַפּוֹ עַל שִׁכְמוֹ שֶׁל שֹׁהַם.

וְכִכְלוֹת רְגָעִים אֲחָדִים יָשְׁבוּ פְּרוּשֵׂי כַּף לְנֹכַח

אֵשׁ הַמְּדוּרָה זֶה מוּל זֶה. וּלְנֶפֶץ כְּפִיסֵי הָאֶדֶן

הַמִּתְלַקְּחִים לְאִטָּם נִתְקַשְּׁרָה שִׂיחָה מְרֻשֶּׁלֶת

בֵּין הַזָּקֵן וְאוֹרְחוֹ. שֹׁהַם עָנָה בְּלִי חֵפֶץ.

זֶה לִקְרַאת זֶה פָּרְחוּ זִיקֵי פָּז, וּגְזִיזִים שֶׁל כֶּסֶף

פִּזְּזוּ, סָבְבוּ, נִפְגְּשׁוּ, נִתְקְלוּ זֶה בָּזֶה וַיִּמּוֹגוּ.

כְּלוּם לֹא כָּזֶה הוּא גּוֹרַל הַשְּׁאִיפוֹת וּמַשְׂאוֹת־הַנֶּפֶשׁ?

חוֹנֶקֶת סִבִּיר אוֹרָן טֶרֶם הִסְפִּיק לִזְרֹחַ.

מָה יְּסַפֵּר לַזָּקֵן? הַאֶת הַמְדֻבָּר? – מַה בֶּצַע!

אוֹי לְאוֹתָהּ הַבּוּשָׁה! מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּדִבּוּר הֵחֵלָּה

וּבְדִבּוּר שָׁדוּף נִסְתַּיְּמָה וְהַפֹּעַל אַיֵּה, הַפֹּעַל,

שֶׁיְּנַחֵם אֶת עוֹשֵׂהוּ לֵאמֹר: לֹא שָׁוְא נְזִיד כֶּלֶא טָעַמְתָּ! –

כֵּן, בְּלִי חֵפֶץ עָנָה שִׁמְעוֹן, גַּם קוֹפְּל שָׁאַל בְּלִי חֵשֶׁק;

כַּנִּרְאֶה שֶׁאִוָּה הַזָּקֵן כִּי אוֹתוֹ בִּשְׁאֵלוֹת יַקִּיפוּ.

זֶה הֵבִין בַּר־שִׂיחוֹ וַיִּשְׁאַל: “וְאַתָּה עַל חֵטְא מָה, ר' קוֹפְּל?”

הַזָּקֵן זָרַק גֶּזֶר עֵץ לְתוֹךְ הַמְּדוּרָה וַיַּעַן:

"חֵטְא?! הַחוֹטֵא אַתָּה הוּא, אַתָּה, חֲבִיבִי, וְדוֹמֶיךָ

הַסְּבוּרִים כִּי לְאֶרֶץ אָבוֹת דֶּרֶךְ הַיָּם נַפְלִיגָה.

לְדִידִי רַק גִּלְגּוּל מְחִלּוֹת – זֹאת הַמְּסִלָּה, לֹא אַחֶרֶת.

רַק עַל חֵטְא עַל אֶחָד אוֹדֶה, זֶהוּ בְּנִי, לַאֲסוֹנִי הוֹלַדְתִּיהוּ.

בִּגְלָלוֹ לְעֵת זִקְנָה לְאֶרֶץ גְּזֵרָה הִשְׁלִיכוּנִי.

חֹק חָדָשׁ יִמַּח שְׁמָם בָּדוּ: חֵטְא בָּנִים עַל אָבוֹת יִפְקֹדוּ.

לוּ שָׁמַע בְּקוֹלִי, הַתַּכְשִׁיט, לוּ הָיָה אִישׁ קְבָרוֹת כָּמוֹנִי,

אָז חָיִיתִי שָׁלֵו, אַף הוּא לְסוֹפוֹ הַשָּׁחוֹר לֹא הִגִּיעַ.

אוּלָם לֹא! הוּא הָלַךְ בִּגְדוֹלוֹת, בִּקֵּשׁ לְתַקֵּן עוֹלָמֵנוּ. –

אֶת דֶּנִיקִין מַכִּים – גַּם לוֹ יָד; מִפִּילְסוּדְסְקִי בּוֹרְחִים – גַּם לוֹ רֶגֶל;

מוֹעָצוֹת מְיַסְּדִים – גַּם לוֹ פֶּה; הֲרִיסוֹת מְקִימִים – גַּם לוֹ מֹחַ…

קִצּוּרוֹ שֶׁל דָּבָר: בַּכֹּל תָּחַב תַּכְשִׁיטִי אֶת הַחֹטֶם.

מִשֶּׁשָּׁקְטוּ הַמְּהוּמוֹת בָּא הַבָּחוּר לְבַקְּרֵנִי;

לֹא הִכַּרְתִּיהוּ כִּמְעַט – גָּדַל בָּאֹרֶךְ, בָּרֹחַב,

מִקָּדְקֹד עַד עָקֵב לָבוּשׁ כְּחַיָּל מִלֵּדָה וּמִבֶּטֶן –

כּוֹבַע בּוּדְיוֹנִי, פְרֶנְטְשׁ, גָּלִיפֶה רְחָבִים כָּאֵלֶּה,

לְצִדּוֹ אֶקְדַּח בְּתִיק עֵץ וּשְׁנֵי אוֹרְדָנִים עַל חָזֵהוּ.

הוּא הוֹשִׁיט לִי יָדוֹ לְשָׁלוֹם – כַּף יְמָנִית בְּלִי זֶרֶת.

‘זֶלִיג,’ אֲנִי שׁוֹאֲלוֹ, ‘וּשְׂמֹאלְךָ?’ הוּא הֶרְאָה – בְּלִי בֹּהֶן.

‘זֶלִיג,’ אוֹמֵר אֲנִי לוֹ, 'שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת כְּבָר אִבַּדְתָּ,

שְׁמֹר אֶת יִתְרָן; וְעִקָּר – אֶת רֹאשְׁךָ, אֶת רֹאשְׁךָ שְׁמֹר, זֶלִיג!

הֵן אֶת אִמָּא בְּהִוָּלְדְךָ – וְאוֹתִי בְּמוֹתְךָ תָּמִיתָה

לוּ תֹּאבֶה תִּשְׁמַע בְּקוֹלִי, עֲשֵׂה אֶת אֲשֶׁר אוֹמֵר אַבָּא:

שְׁלַח נָא לְכָל הָרוּחוֹת אֶת כָּל עֲסָקֶיךָ גַּם יַחַד.

טוֹב כִּי תָּדוּר עִמָּדִי. תַּסְפִּיק הַמְּלָאכָה לְכֻלָּנוּ –

בְּלִי עַיִן הָרָע דֵּי מֵתִים, גַּם קַרְקַע לִקְבָרִים – דַּיֵּנוּ.

כָּל הָעוֹלָם בֵּית־עָלְמִין, זְכֹר דְּבָרַי, זֶלִיג בְּנִי, הַכֹּל הֶבֶל."

שׁוּב לֹא שָׁמַע בְּקוֹלִי, רַק יוֹם הוּא שָׁהָה בַּבַּיִת.

לְמָחָר אַךְ הַגֶּבֶר קָרָא וְהַבֵּן כְּבָר יָשַׁב בָּרַכֶּבֶת

וּבְאַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת לִי נִפְנֵף מִן הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ.

עוֹד פַּעַם אַחַת בִּלְבַד זָכִיתִי לִרְאוֹת פָּנֵיהוּ,

זֶה הָיָה לִפְנֵי שָׁנִים שֵׁשׁ בְּעֶרֶב שְׁמִינִי עֲצֶרֶת;

נִכְנַס אֶל בֵּיתִי בַּר־נָשׁ יָבֵשׁ כַּלּוּלָב הַגָּבֹהַ

וּפָנָיו כְּאֶתְרוֹג אֶשְׁתָּקַד. רַק בְּיָדוֹ הִכַּרְתִּיהוּ,

רַק בַּיָד נְטוּלַת הָאֶצְבַּע אֶת זֶלִיג שֶׁלִּי הִכַּרְתִּי.

‘בְּנִי,’ כֵּן אוֹמֵר אֲנִי לוֹ, 'מַה זֶּה קָרָה, הֲבִינֵנִי,

תֹּאַר פָּנֶיךָ הֲרֵי כְּלָל לֹא לְפִי מַלְבּוּשֶׁיךָ!..

אֶל אֱלהִים, כַּמָּה צַעֲצוּעִים בָּם נוֹסָפוּ –

כַּפְתּוֹרִים, צִיּוּנִים, פַּסֵּי פָּז לָרֹב כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם.

כְּדֵי לְהָבִין אֶת פִּשְׁרָם צָרִיךְ לְאָדָם רֹאשׁ מִינִיסְטֶר.

וְאִלּוּ לְפִי גֹּדֶל שְׂפָמְךָ רוּם תָּאָרְךָ שֶׁקָּנִיתָ –

בְּלִי סָפֵק מְפַקֵּד גָּדוֹל וְאוּלַי שַׂר־אֶלֶף הִנֶּךָ!

כֵּן שָׂפָם… אָכֵן זֶה שָׂפָם אֲשֶׁר לוֹ שָׂפְמוּ אֲבוֹתֵינוּ,

שֵׁשׁ פֵּאוֹת לִשְׁלֹשָׁה חֲסִידִים אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת הֵימֶנּוּ

וְעוֹד סֶרַח עֹדֶף יִשָּׁאֵר.' כִּבְיָכוֹל מִתְלוֹצֵץ אָנֹכִי,

אוּלָם קוֹפְּל אֵינֶנּוּ בַּדְּחָן, זֶה יָדוּעַ. 'אַתָּה שׂוֹחֵק, אַבָּא,

אוֹי לְךָ וַאֲבוֹי לִשְׂחוֹקְךָ!' אַךְ קוֹפְּל גַּם לֹא בַּעַל־בֶּכִי.

מִתְלוֹצֵץ אֲנִי לִי וְקִרְבִּי מְרֵרָתִי מִשְׁתַּפֶּכֶת –

הֵן עַצְמִי וּבְשָׂרִי לְפָנַי, קַדִּישִׁי הַיָּחִיד – בְּנִי זֶלִיג!

אֶפֶס לַשָּׁוְא, לָרִיק יָגַעְתִּי דַּעְתּוֹ לְבַדֵּחַ.

מִתְרוֹצֵץ מִזָּוִית לְזָוִית הַפֶּרִי שֶׁלִּי, הַבֵּן־חֶמֶד

וּמְעַשֵּׁן וּמְעַשֵּׁן וּמְעַשֵּׁן, פְּנֵה אֵלָיו וּפְנֵה אֶל הַכֹּתֶל.

מִתְאַפֵּק אָנֹכִי, אַף־עַל־פִּי שֶׁדַּם הַתַּמְצִית בִּי רוֹתֵחַ.

‘זֶלִיג,’ אוֹמֵר אֲנִי לוֹ וּמוֹשְׁכוֹ בְּשַׁרְווּל הַבֶּגֶד,

'אֵינְךָ מְדַבֵּר, יֶהִי כָּךְ. לֹא אֶחְקֹר, לֹא אֶדְרֹשָה.

וְאָמְנָה מַה יִּתְכֹּן לְסַפֵּר עִם זָקֵן, וְשׁוֹטֶה כָּמוֹנִי,

וְאַף־עַל־פִּי־כֵן אִיעָצְךָ, לוּ בְּקוֹלִי תִּשְׁמַע, זֶלִיג,

מַהֵר שְׁלַח לְכָל הָרוּחוֹת אֶת כָּל עֲסָקֶיךָ אֵלֶּה.

מַה נָּתְנוּ, מַה הוֹסִיפוּ לְךָ? – צָרוֹת, שֶׁבֶר־לֵב, עָגְמַת־נֶפֶשׁ.

עַל מַרְאֶיךָ הַבֵּט וּרְאֵה! מִשְּׁחוֹר הֵן חָשְׁכוּ פָּנֶיךָ!

זֹאת עֲצָתִי, שֵׁב אִתִּי, שָׂא אִשָּׁה וְאֶרְאֶה בָּכֶם נַחַת;

וּבְמוֹתִי תַּעֲצֹם אֶת עֵינַי וּכְמִצְוַת אֱלֹהִים תִּקְבְּרֵנִי.'

הוּא עָמַד, הֵנִיעַ רֹאשׁוֹ וּבְזוֹ הַלָּשׁוֹן הִבִּיעַ:

‘כָּל הָעוֹלָם בֵּית־עָלְמִין.’

"וַיְהִי בְּשָׁמְעִי דְּבָרִים אֵלֶּה

וַתִּבְעַר חֲמָתִי לְהַשְׁחִית: הַרְאִיתֶם כַּנְבָלָה הַלֵּזוּ? –

בֶּן אָדָם מַכְנִיס צַוָּארוֹ לְקוֹלָר לֹא יָדְעוּ אֲבוֹתֵינוּ,

מְשַׁנֶּה פַּרְצוּפוֹ וּלְבוּשׁוֹ, שֶׁגַּם שֵׁד לֹא הָיָה מַכִּירֵהוּ –

גָּלִיפֶה מִנִּי יָם רְחָבִים וְשָׂפָם כַּגָּלוּת לְאֹרֶךְ,

מְאַבֵּד אֶצְבָּעוֹת כְּאַבֵּד תּוֹפֶרֶת זְקֵנָה אֶצְבְּעוֹנֶיהָ,

בֶּן אָדָם הוֹמֶה וּמְהַמֶּה, יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו מְקַפֵּחַ

בֵּין חֲיָלוֹת וְסוּסִים, עִם שְׁקָצִים פּוֹחֲזִים כָּמוֹהוּ.

וּמַה בֶּצַע הָיָה בְּכָל זֶה? – כָּל הַטִּרְחָה רַק לְמַעַן

שׁוּב אֶל בֵּיִת אַבָּא לָשׁוּב יָבֵשׁ כַּלּוּלָב הַגָּבֹהַּ

עִם פָּנִים כְּאֶתְרוֹג אֶשְׁתָּקַד וּלְבַטֵּא אֶת אוֹתוֹ קָמָץ־אָלֶף

מַה שֶּׁהִשְׁמַעְתִּי מִכְּבָר! הֵן לֹא פַּעַם אָמַרְתִּי, לֹא שְׁתַּיִם:

כָּל הָעוֹלָם בֵּיִת־עָלְמִין! בְּקִצּוּר נִפְרַעְתִּי הֵימֶנּוּ.

כְּגַדֵּף אֶת אַחַד הָרֵיקִים כֵּן גִּדַּפְתִּיו, וּבְצֶדֶק!

אַךְ רוֹאֶה אֱלֹהִים לַלֵּבָב, רַחֲמַי בְּקִרְבִּי נִכְמְרוּ –

הֵן עַצְמִי וּבְשָׂרִי לְפָנַי, קַדִּישִׁי הַיָּחִיד – בְּנִי זֶלִיג!

הוּא עָמַד מוּרַד רֹאשׁ, נָזוּף, מִפִּיו לֹא פָּלַט אַף הֶגֶה

וּבְאַרְבַּע אֶצְבְּעוֹת יְמִינוֹ תָּפַף בַּשֻּׁלְחָן בְּלִי הֶרֶף.

לֹא אַאֲרִיךְ. לְמָחָר הוּא נָסַע לְדַרְכּוֹ טֶרֶם בֹּקֶר

וְלִבִּי לִי נִבָּא שֶׁבְּקָרוֹב אָסוֹן יִתְרַחֵשׁ. חִכִּיתִי.

כָּךְ הָוָה. לֹא אָרְכוּ הַיָּמִים וְאֶל הַתְּפִיסָה הוֹבִילוּנִי.

אֶל הַתְּפִיסָה הוֹבִילוּנִי וְלִפְנֵי הַקַּסְדּוֹר הִצִּיגוּנִי.

שָׁם לִי הוֹדִיעוּ לֵאמֹר: 'זֶלִיג בִּנְךָ בֶּן־בְּלִיַּעַל,

הוּא מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת, אוֹיֵב עָם, בֶּן סִיעָתוֹ הוּא שֶׁל טְרוֹצְקִי וְנִדוֹן לִירִיָּה.'"

הַזָּקֵן הִפְסִיק סִפּוּרוֹ לְרֶגַע,

בְּשַׁרְווּל פַּרְוָתוֹ מָחָה מִלֶּחְיוֹ הַכְּמוּשָׁה טִיף דֶּמַע

וַיִתְנַצֵּל: “הֶעָשָׁן מַמָּשׁ מְכַלֶּה הָעֵינַיִם.”

לְסִימָן שֶׁל הֶסְכֵּם שִׁעוּל מְלָאכוּתִי פָּלַט שֹׁהַם

וַיִּשֹּׁב בַּמְּדוּרָה, הֲגַם שֶׁבְּלָאו הָכֵי לַהַב הִגְדִּילָה.

“זֶה סוֹפוֹ,” הִמְשִׁיךְ הַזָּקֵן, "וְרָאוּי הוּא לְכָךְ – הַפֶּרִי!

כַּכָּתוּב: ‘כָּאִישׁ – קְבוּרָתוֹ’ וַאֲנִי – יֵשׁ אֵל בַּשָּׁמַיִם.

כָּל הָעוֹלָם בֵּיִת־עָלְמִין. גַּם פֹּה לֹא יִחְיוּ לָנֵצַח –

לְאָשְׁרִי בְּבוֹאִי הֲלוֹם מֵת הַקַּבְּרָן. תָּפַסְתִּי

אֶת מְקוֹמוֹ. אָמְנָם בֵּית־הַקְּבָרוֹת לֹא שֶׁלָּנוּ,

אַךְ מִי יוּכַל יִתְפָּאֵר: ‘הוּא שֶׁלִּי וּלְזָר אֵין בּוֹ חֵלֶק’?

נִפְטְרֵי כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן מוֹצְאִים בִּקְבָרָיו מָנוֹחַ:

פּוֹלָנִים, גְּרוּזִים, סִינִים, גֶּרְמָנִים מִגְּדוֹת הַוּוֹלְגָה,

קֵדָרִים בְּנֵי קְרִים וְקַאזַן, יְלִידֵי אוֹ פְּלִיטֵי חוּץ־לָאָרֶץ,

וְנָשִׁים אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן עֲווֹן בְּעָלִים פָּקָדוּ –

דּוֹר הַפְּלַגָּה! וְכֻלָּם קוֹבֵר אָנֹכִי, אֲנִי קוֹפְּל!

הַשָּׁבוּעַ פֹּה מֵת גּוֹי זָקֵן, שֶׁאִלוּ יָדַע לְמַפְרֵעַ,

טֶרֶם הִגְלוּהוּ לְכָאן, כִּי קַבְּרָן יְהוּדִי יִקְבְּרֵהוּ

אָז נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ טָרַף. הֶגְמוֹן זֶה הָיָה יָדוּעַ

וְצוֹרֵר יִשְׂרָאֵל גָּדוֹל. כֵּן יֹאבְדוּ… אַךְ אֲנִי לֹא שָׂמַחְתִּי.

בְּסָתְמִי הַגּוֹלֵל אֶת עַצְמִי בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל הַגּוֹי רָאִיתִי:

עַל אֲרוֹנִי יַד נָכְרִי אֵת אַחַר אֵת זוֹרֶקֶת…

לֹא זָכִיתִי כִּי יָד שֶׁל בֵּן לְקֶבֶר יִשְׂרָאֵל תְבִיאֵנִי.

שֹׁהַם, שִׁמְעוֹן חֲבִיבִי, יָמִים לֹא עוֹד אַאֲרִיכָה,

בִּתְקִיעַת כַּף הִשָּׁבַע, שֶׁאִם בְּמוֹתִי פֹּה תָּגוּרָה

תִקְבְּרֵנִי כַּדָּת וְכַדִּין, תַּדְלִיק נֵר, תַּכְרִיכִים תַּלְבִּישֵׁנִי –

הֵם שְׁמוּרִים עִמִּי בָּאַרְגָּז, אִתָּם גַּם עֲפַר אַדְמַת קֹדֶשׁ,

תִמְצָאֵהוּ, שַׂק אֶרֶג קָטָן, לִמְרַאֲשׁוֹתַי תְּשִׂימֵהוּ."

שֹׁהַם לָחַץ אֶת יָדוֹ שֶׁל הַקַּבְּרָן בְּלִי אֹמֶר,

יָד שֶׁל זָקֵן בֶּן שִׁבְעִים, יָד יְבֵשָׁה רוֹעֶדֶת.

זֶרֶם עִדּוּד פִּתְאֹם עֲבָרוֹ מִקָּדְקֹד עַד כַּף־רֶגֶל.

הוּא הִזְדַּקֵּף וַיַּרְגִּישׁ בִּזְרֹם בְּעוֹרְקָיו דַּם נֹעַר.

"אֵיךְ פִּקְפֵּק בְּכֹחוֹת עַצְמוֹ, הוּא הַצָּעִיר זְקוּף הַשֶּׁכֶם?!

הַזָּקֵן הֶעָלוּב! מִסְתַּפֵּק בְּקֹמֶץ עֲפַר אַדְמַת קֹדֶשׁ –

אָמְנָם תַּחַת גֻּלְגֹּלֶת מֵתָה דַּי וְהוֹתֵר גַּם הַקֹּמֶץ

בְּרָם לְכַף־רֶגֶל חַיָּה – לָהּ צָרִיךְ כָּל עֲפַר הַמּוֹלֶדֶת

לַהֲלֹךְ עַל גַּבּוֹ וְלִרְקֹד, לָחוּשׁ אֶת חֻמּוֹ בְּיוֹם קַיִץ.

וּבְכִבּוּשׁ הֶעָפָר הַלָּזֶה גַּם יָדָיו שֶׁל שִׁמְעוֹן תִּתְעַסֵּקְנָה.

הוּא לֹא יָחִיד. – אֲלָפִים! וּמִסְפַּר יְדֵיהֶם פִּי שְׁנַיִם.

הָאִדָּנָא הֵן דְּרָכִים סוֹלְלוֹת בְּאֶרֶץ גְּזֵרָה צוֹנֶנֶת,

לְהַבָּא בְּנוֹת־חוֹרִין עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל מַסְלוּלִים תִּסֹּלְנָה."

כָּכָה הִרְהֵר שִׁמְעוֹן וּבְסָקְרוֹ עַל דָּפְנֵי בּוֹר הַחֹמֶר

וַיִּזְכֹּר אֶת הַבּוֹר בְּסִבִּיר אֶשְׁתָּקַד חֲפָרוֹ בְּיוֹם חֹרֶב

הוּא וּמִיכַאשׁ וְחַיִּים – הַמְשׁוֹרֵר הָעִבְרִי חַיִּים לֶנְסְקִי.

“גַּנְדִּי” כִּנָּהוּ מִיכַאשׁ וְלֹא בְּלִי נִמּוּק וָטַעַם –

שְׁזּוּף עוֹר וְחָשׂוּף עַד מָתְנָיו, דַּל פָּנִים וְּגְדָל מִשְׁקָפַיִם,

בַּאֲלוּנְטִית הַכְּרוּכָה לְרֹאשׁוֹ כְּעֵין תַּרְבּוּשׁ־צַחַר

בֶּאֱמֶת לַהָדִּי הַמְפֻרְסָם דָּמָה הַמְשׁוֹרֵר בְּמַרְאֵהוּ.

וּמְשֻׁנֶּה הָיָה הַבָּחוּר. אֱמֹר כִי מְחִיר שִׁירָיו חֶרֶס –

לֹא יֵעָלֵב, אַךְ נַסֵּה פַּעַם סָפֵק הָטִילָה

בִּיכָלְתּוֹ לֶאֱחֹז מַעְדֵּר, בְּכִשְׁרוֹנוֹ לִזְרֹק חֹמֶר –

זֶה לְךָ לֹא יִסְלַח לְעוֹלָם. אַךְ הוּא, שֹׁהַם, הוֹקִיר אֶת לֶנְסְקִי

לֹא מִשּׁוּם עֵרֶךְ שִׁירָיו. עַקְשָׁנוּתוֹ קְשַׁת הָעֹרֶף –

בָּהּ יָצַר בַּלָּשׁוֹן הָעִבְרִית עַל אַף חֹסֶר סְבִיבָה מְעוֹדֶדֶת,

עַל אַף עֹנִי, רָעָב, אֶטַפִּים, עַל אַף כָּל סִבְלוֹת עֲמַל פָּרֶךְ –

רְאוּיָה הָיְתָה לְמוֹפֵת. הִיא בִּרְכַּיִם כּוֹשְׁלוֹת אִמְּצָה:

לֹא הַכֹּל עוֹד אָבַד, לֹא הַכֹּל אִם בֵּינֵינוּ יֶשְׁנָם כָּאֵלֶּה.

וּכְמוֹ חַי לְנֶגֶד עֵינָיו שֶׁל שֹׁהַם הוֹפִיעַ לֶנְסְקִי –

שְׁזוּף עוֹר, חֲשׂוּף גֵּו עַד מָתְנָיו, דַּל פָּנִים וּגְדָל מִשְׁקָפַיִם,

בָּאֲלוּנְטִית הַכְּרוּכָה לְרֹאשׁוֹ כְּעֵין תַּרְבּוּשׁ־צַחַר,

יְמִינוֹ עַל קַת הַמַּעְדֵּר וּשְׂמֹאלוֹ גֶּזֶר קְלָף אוֹחֶזֶת,

אַךְ לֹא קְלָף הוּא – קְלִיפַּת לִבְנֶה. מִתּוֹךְ הַמְּגִלָּה הַלֵּזוּ

הוּא קוֹרֵא אֶת הַכְּתָב הַמְטֻשְׁטָשׁ – תִּרְגּוּם מִשִּׁירָיו שֶׁל פּוּשְקִין.

“אֵיךְ פּוֹתֵחַ הַשִּׁיר? אֲהָא – כָּךְ!” שֹׁהַם קָרָא בְּרֶגֶשׁ:

בְּמַעֲמַקֵּי מִכְרוֹת סִבִּיר

סַבְלָנוּתְכֶם גֵּאָה תִּטֹּרוּ,

לֹא יַעַל מִפְעַלְכֶם כַּבִּיר

וּמְעוֹף הֲגִיג לִבְּכֶם בַּתֹּהוּ.

אָחוֹת נֶאֱמֶנֶת לָאָסוֹן –

הַצִּפִּיָּה בְּבוֹר צַלְמָוֶת

תָּעִיר דִּיצָה, תַּרְחִיק עַצָּבֶת,

תַּגִּיעַ שַׁעַת הָרָצוֹן.

רֵעוּת וְאַהֲבָה וָאוֹר

לְהֶסְגֵּרְכֶם יַבְקִיעוּ דֶּרֶך

כְּשֵׁם שֶׁאֶל מַחְצַב הַפֶּרֶךְ

קוֹלִי מַבְקִיעַ בֶּן הַדְּרוֹר.

כְּבָלִים יִפְּלוּ מִידֵי אַסִּיר,

כְּלָאִים יֻתָּצוּ, וּבַשַּׁעַר

תְּקַדֶּמְכֶם חֵרוּת עִם שַׁחַר

וְיַד אַחִים סֵיפְכֶם תַּחְזִיר.

“מֵהֵיכָן הַמִּזְמוֹר, שִׁמְעוֹן, בִּתְהִלִּים כִּמְדֻמֶּה שֶׁאֵינֶנּוּ.”

שֹׁהַם נִרְתַּע כְּמֵקִיץ בְּשָׁמְעוֹ אֶת קוֹלוֹ שֶׁל קוֹפְּל,

אַךְ מִיָּד הִצְטַחֵק. הוּא גָּחַן אֶל הַזָּקֵן וַיְקִימֵהוּ:

"קוּמָה, ר' קוֹפְּל, נֵצֵא. רְאֵה הַסּוּפָה כְּבָר שָׁכָכָה.

גַּם הַשֶּׁמֶשׁ נוֹטָה לַעֲרֹב. מָה אֲדֻמִּים הַשָּׁמַיִם!

וְהַמְּדוּרָה…" לֹא כִּלָּה דְּבָרָיו לְדַבֵּר שִׁמְעוֹן שֹׁהַם,

הוּא קָפַץ לְתִמְהוֹן הַזָּקֵן לְתוֹךְ לְשׁוֹנוֹת הַשַּׁלְהֶבֶת.

וּבְקוֹלוֹת עֲלִיצוּת מְשֻׁנִּים חִישׁ הוּא רָקַד רִקּוּד פֶּרֶא,

תַּחַת רַגְלָיו הִתְבַּדְּרָה כְּרַעְמָה שֶׁל אֲרִי פָּצוּעַ

אֵשׁ הַמְּדוּרָה וַתִּזְחַל בְּאֵד וּבְעָשָׁן מְגוֹלֶלֶת.

הִיא לָקוּם הִתְאַמְּצָה, לָרוּם, אַךְ הוּא רְמָסָהּ לָאָרֶץ.

הָאוּדִים פִּעְפְּעוּ כִּנְחָשִׁים, הִגְבִּיהוּ לָעוּף בְּנֵי רֶשֶׁף.

הֵם סַבּוּהוּ כִּנְחִיל דְּבוֹרִים אֲשֶׁר נִטְרְדוּ מִכַּוֶּרֶת.

שֹׁהַם נִפְנֵף בְּיָדָיו, הוּא הִבְרִיחָם לְכָל עֵבֶר

וַעֲקֵבָיו בּוֹסְסוּ רָמְסוּ וַיְכַבּוּ הַשַּׁלְהֶבֶת.

הוּא נֶהֱנָה, הוּא עָלַץ וּבְעַצְמוֹ לֹא יָדַע מַדּוּעַ,

לֹא הֵבִין מֵהֵיכָן פִּתְאֹם הֲלָךְ־רוּחַ כָּזֶה הוֹפִיעַ.

זֶה אוּלָם הוּא יָדַע וְהִרְגִּישׁ, כִּי כֹּחוֹת עֲלוּמִים בּוֹ יָנוּבוּ,

כִּי כָּל מִכְשׁוֹל שֶׁיָּקוּם לְפָנָיו לְשָׂטָן בַּדֶּרֶךְ,

וְעִקָּר – כָּל אוֹיְבָיו מִבִּפְנִים – יֵאוּשׁ, עִצָּבוֹן, רִפְיוֹן־רוּחַ

הוּא יִרְמֹס, וְיָבוּס בְּלִי רַחֵם כְּמוֹ אֶת אֵשׁ הַמְּדוּרָה הַלֵּזוּ.

וִישְׁרָה זוּטָא 14.2־7.4.1941