רקע
משה אליהו ז'רננסקי
מאמר ראשון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: אשכול, ברלין; תרפ"ט

 

א

ספר — חייו לשיעורין ניתנו. קשה להבדיל בין שנתו למותו, שכן אין דין קבורה נוהג בו. יקיצת ספר תחיה היא לו, ופעמים אף בחייו קרוי מת. יש וזכות לשונו היא שעמדה לו להאריך ימים, ויש שצורתו בוררת לו מיתה יפה. הואיל וחיים ומתים דרים בכפיפה אחת, הרי אף חליפין נוהגים לפרקים ביניהם. פשט אדם את ידו כלפי זה ונמצא חברו נדחק במקומו ויורשו בחייו. פעמים הוא נגרר אחריו שעה קלה ומיד הוא מסלקו מלפניו, ויש שהוא מגלגל עמו ימים ושנים וכמתעתע הוא בעיני הבריות, שמדובב שפתי ישנים ומחזיר נשמות לפגרים מתים. זווגים אלו פוגמים בכבוד בעליהם וגורמים רעה אף לאחרים. הבריות מחליפים כדרכם סבה במסובב, ומעוטי דעת מתחילים לזלזל בכל ספר בלי הבחנה.

אף מי שניתנה בו דעה רואה את הספר קבע: יחס שבו מלגו ויחס שממנו מלבר, והוא מסיח דעתו שחבויה בו סגולה שלישית: יחס שאליו. הספר קיים ועומד כנתינתו מבראשית, שגמר בישולו הוא שעת צאתו לאויר העולם, כפרי שנשר מן האילן, ושוב אין בו לא צמיחה ולא גידול, אלא ליהנות ניתן. “הכל תלוי במזל אפילו ספר”, וכל כבודו הוא שמרבה לפזר מעשרו הרב ומאריך ימים בפזרונו. נותן הוא וחוזר ונותן ואינו נוטל לעולם. שופע הוא ומשפיע כל אימת שהיד ממשמשת בו עד עת קץ. נסתלקו הידים, הרי הוא מונח בקרן זוית ושותק. נתעשרו הבריות ושוב אינם זקוקים למתנת ידו. הבאר שרבים שתו ממנה דללה ברובה, והמעט שנשאר פג טעמו והעלה ירוקה. ומכאן ואילך הרי הוא חשוב כמת וגופו משמש מצבת זכרון לעצמו. לימים קרה לו נס: שוב נטפל אליו אדם ומוציא אוצרותיו חוצה. הבאר לא דללה ולא פג טעמה. הספר עמד בהויתו כמות שהוא, אלא שבני אדם הראשונים אכלו דבש הרבה ותעבו כל מאכל. עכשיו היתה יד השכחה באמצע והכל חזר לקדמותו, שבעים רעבו וממלאים כרסם להנאתם וצמאים נחפזים להשיב נפשו השוקקה. וחוזר חלילה.

אמת, שמושו של ספר הוא דופק החיים והעיון בו הוא מחזור הדם, אבל סוד חייו לא ניתן להתפרש מטעם נתינתו בלבד, אלא מפני שהוא נוטל מאחרים. זווגו של הקורא אליו הנאה לו יותר ממה שהוא מהנה את הקוראים. כל ספר פרצופו ניתן לו מפי הבאים אחריו והוא מוסיף שבח וחזוק לעצמו ולאחרים. הרבה גלגולים לספר, אף על פי שהוא עומד, לכאורה, בעינו תמיד. יצירת ספר ויציאתו לשוק — משמשות לו גילוי ראשון, אחר כך הוא הולך וגדל ומעלה פירות בכל דור. הפרי טעמו משתנה מגידול לגידול, ולא ראי זה כראי זה. אבל חיות ניתנה להם מכבר עוד קודם שבאו לידי גילוי, שכן פרחו וגדלו באלפי צורות וגווני גוונים, ובכולם נאבק היוצר מבראשית עד שצר צורה זו. ולא עוד אלא שגם לאחר כך לא נסתלקה ידו של היוצר ממנו, כשם שלא פסקה רוחו מלרחף עליו. מחבר שנשתנתה דעתו ברבות הימים ונשתנה טעמו, על פי רוב אין הוא מרגיש בדבר כל עיקר וכסבור הוא שכך היתה דעתו מעולם. גדול כח ההרגל ועדיין בחזקתו הוא עומד אפילו בעיני אחרים. לאחר זמן נזדמן ספרו לידו והוא מעיין בו כלאחר יד, וכשהוא מוצא שם דברים שאין דעתו מסכמת עוד לכך, הריהו מוציאם מפשוטם ונותן בהם כוונה אחרת שלא מדעתו, ועל ידי כך מקבלים צירופי הדברים גוון חדש. לימים הוא יוצא ודורש ברבים: כך וכך אמרתי בספר פלוני. השומעים סומכים עליו ומקבלים עדותו, נהנים מפירושו ומבטלים בלבם טעותם הראשונה, מרכינים ראש ולוחשים: יפה דרשת. ואפילו בסתירות הגיוניות ובולטות יותר מדאי, שכבר מכיר בהן המחבר ומודה: חזרתי בהם בדברי, — עדיין מתוחות כמה נימין בין שתי הדעות הסותרות זו את זו, ואחת יונקת מחברתה בדברים הסמויים מן העין. השכל הצופה לאחרית הדברים, למסקנות היוצאות מהם והמסקנות דמסקנות, מבחין יפה במרחק שבין האב והתולדה, אבל בנימי המוח, הסבוכות וקלועות זו בזו, יש שירכב הנכד על גבי הסב ומאכילו פטומות.

מדה מעין זו שמורה לו לספר אף ממקום אחר. גדול זווגו של קורא עם הספר מזווגו של מחבר. היוצר נוטל הרבה וסבור שהוא נותן, והקורא נותן הרבה וסבור שהוא נוטל. היוצר עוסק בהרכבה, מטשטש אלפי צורות וכונסן כאחת, ויוצקן בדפוס אחד, והקורא מפרק אחת לאחת, נהנה מכולן בזו אחר זו ושש בגוונים הרבה. אבל צורות אלו אינן אותן הצורות ממש שהשתמש בהן המחבר בתחלה. מתוך זווגן והרכבתן בספר נטלו זו מזו כמה סגולות שלא היו להן מתחלה, ועל ידי כך נשתנו מראיהן. שינוי זה גורם להן להתנכר לבעליהן, ושוב אין המחבר מכירן ומעלים עינו מהן, והקורא שלא היה לו עסק עמהן בתחלה מסביר להן פנים וקונה אותן בראייה. אף זו: אין הקורא מסתפק בשברי רעיונות בלבד וגם הוא מבקש את הכלל העולה, ועד שהוא מגיע לצירופיו של המחבר בסופו, הוא מקדים ומצרף דרך הלוכו צירופים משלו, ובטעות הוא ממזגם בתוך צירופיו של המחבר. אצל המחבר הולך ונסדר הפרק הראשון על יסודו של הפרק האחרון. הכל גלוי וידוע לפניו מראש, ומתוך כך הוא רואה סופו נעוץ בתחלתו. ראיית השלם מבליעה את החלקים השלמים אף הם, והרי הם בטלים לגביה. אין הוא רואה את יפיים, כשם שאינו רואה מומם. ואילו הקורא אינו משוחד מהמשכו של הספר, שעדיין אין סופו מוכיח על תחלתו, ותופס ראשון ראשון. גוון מזהיר לו מבין שורותיו אלו אינו פנים חדשות אצלו אלא מכיר ומודע לו משכבר הימים. אף הוא היה מהרהר בזה בזמן מן הזמנים, או שמצא מעין זה בספר פלוני. אותו ספר אינו מצוי בידו בשעה זו, אבל זכרונו אינו מטעהו. בינתים צפים ועולים במוחו כמה פרטים מספר פלוני ומשתלבים יפה עם זה הענין שלפניו. וכשהוא נפנה לאחר זמן ומעיין בספר פלוני, שוב אין בידו להשתחרר משילובי הדברים שעלו לפניו בשעת קריאה והוא מכניסם כלאחר יד אף כאן לתוך גוף הספר השני. וכל זה בא לו לפעמים מתוך קרבת לשון בלבד אף במקום שאין עמהם קרבת רוח.

מדת הצירופים מעוטה יפה ורבויה קשה, לפי שיותר ממה שהקורא מזווג ספר פלוני עם דברי אלמוני הוא הולך ומרכיב חייו על גביהם ומשקיע בהם פרקי נשמתו. לכאורה הוא שואב מהם, אלא שבתוך כך הריהו מובלע בתוכם. אדם שקרא הרבה וראה חכמה ודעת הצפונה בספרים, לא לבד שתש כחו על ידי תורתו, אלא פעמים אף רוחו מתרופפת קצת. אמת, בקיאותו וחריפותו גדלו על אחת שבע, אבל מרוב צירופים שוב אין הנפש משתתפת בהם, אלא דבר גורר דבר והכל נעשה כמעט מאליו. ספר המזדמן לידו שוב אינו מהנה אותו כל כך, שהוא רואה בו צירופי דברים בלבד, קצתם מכאן וקצתם מכאן ו“אין כל חדש”. במקום הסתירה על מנת לבנות, באה הסתירה מאליה ולשמה. אתה רואה לפניך בנין נאה ושלם, בעוד שעל צד האמת אין כאן אלא אבני גזית ולבינים, לוחות שיש ורעפים, קישוטים ומעשה צעצועים, שטוחים זה בצד זה ונערמים זה על גבי זה, ורוח מצויה באה והופכתם.

חכם זה מבקש פרי לרוחו ואינו מוצא, לפי שהוא מבקש עולם ומלואו בארבע אמות מצומצמות. חיי אדם הם חיי עולם והם גלומים וצפונים בספרו, וכל מקום שאתה מוצא ספר ואין חיי עולם בתוכו, בידוע שמחברו ננס ואין כדאי לטפל ביצירי רוחו. דעה זו הבאה מתוך גדלות הנפש כביכול וצמאון לדעת אינה אלא תולדה של זחיחות הדעת המצויה לפעמים במי שקרא ושנה הרבה. הטפול המרובה ביצירות הרוח מעלה את האדם לראשו של הר גבוה, ומשם אין הוא רואה אלא את הארזים הגבוהים, וכל העשבים והדשאים, פרחי חן וגבעולי שושנים, המתעטפים ואומרים שירה לקונם, הרי הם כאילו אינם. האדם אינו אלא ה“אדם העליון”, שכל העולם מצפה לו מבראשית ועתיד הוא לזכות את הרבים ולהביא גאולה לעולם. “ספר הספרים” — טעות זו מצויה לרבים, שכן הם רואים אותו עומד ממעל לבני האדם ומחוצה להם, והוא פרי אדם גדול שנשמתו היתה גנוזה במרומים מדורי דורות וניתנה במתנה לזה שזכה לה. הספר הוא פרי הספרים, והספרים הם פרי החיים.

 

ב

ספרים — רוח חיים בהם, זה נשתלשל מזה, ואחד נבנה מחורבנו של חברו, ועדיין מעורים הם זה בזה וקיימים זה בצד זה. פלוני בולע את שכנו, ושנים מזדווגים יחד ומולידים שלישי. פעמים הבן שותף הוא ביצירת אביו ויש שקדמה הבת לאמה. פירוקים וסתירות מתיישבים כהרף עין, ומיד אף התשובה מופרכת. נדרשת היא בכמה פנים. הללו תקיפים בדעתם ונוטים לכאן או לכאן, והללו — הלכה רופסת בידם ומרכינים את ראשם לכל צד. זקנים מופלגים מסובים בחברת עולי ימים, ובחורי חמד מתאבקים בעפר רגליהם של ישישים. קרובים הם הספרים, ולא קרבת הדם בלבד. כל התולה מגילת יחוסם באחוה של המחברים ובקרבת הרוח שבין היוצרים בשעת יצירה, עדיין לא אמר הכל. כח הירושה ניכרת פעולתו בשעת גידול וצמיחה, כשהוא מצטרף אל הסביבה ותנאי חייה. שכן אף הספרים תינוקות הם בשעת לידתם והולכים ומתגדלים בחברת בני אדם ובמחיצתם של ספרים אחרים בני שכונתם. שכנות זו אין פירושה: מחיצת קרשים וקרבת גוילים בתוך ארונות גנוזים בחדרי חדרים, אלא ישיבת חברים במוחו של הקורא. ולא לבד במוחו של אדם אחד אלא במוחותיהם של כמה בני אדם, הקרובים זה לזה קרבת רוח וקרבת לשון. ספר שרבים דורשיו עלייה לו, סמוכין נדרשים לו שלא מדעת, קטעים מזה מצטרפים אל פרורים ממקום אחר. ומין נעימה מיוחדת נארגת בחשאי, וכאן מרפרף ובא יחס של חבה אל פרקי דברים השמורים להם בספר אחר, שרחוק הוא לכאורה מהם ת"ק פרסה. צליל דק בוקע ועולה משם והוא מזכיר בת קולו של זמר נאה שהלך ונוע במרחק. רוח קלה נושבת ומזעזעת עלים, אפלולית סוד מתגנבת מעבר החורשה, פחד — ואין פחד, והרי תמונה שלמה שיש בה בנותן טעם לפרצופים הללו המתרקמים לפניו. מכאן אתה למד שאין הספרים לשון רבים של ספר בלבד, אלא שוב מצטרפים הם ליחידה אחת: ספרות, והאומה היא המכנסת ומאחדת את הקוראים והדורות בספרותה החיה. וגדולה מזו: היא פורשת כנפיה אף על נכסי אחרים. אין היא קונה בשנוי לשון ובשנוי מעשה בלבד, אלא בשתילה ונטיעה, גידול וצמיחה, ואם תמצא לומר: ביצירה ומדת יצירה, שכן אומה נוטלת מחברתה ספרים, והם נעשים בבית היוצר שלה — ספרות. כלום יש בספרות חציצה בין ספרים על פי מגילת היוחסין? יחוסו של ספר מלמעלה אינו פוגם ביחוסו של מטה, ופעמים שגדולה השפעתו של זה משל זה לא לבד מצד איכותו, אלא אף מרוב שמושו. ספרים מתורגמים, ואפילו הם רבים, אין בכחם לקבוע מדור מיוחד, בחינת ספרות בפני עצמה שאינה תלויה באחרים. לעולם אין בידה להניע למפלת חטיבה מיוחדת ואפילו שאולה היא מספרות אחת, שכן אין מעבירים ספרות מעם לעם, אלא ספרים בלבד. משל לאחד המוכר לחברו בית ואינו מוכר לו את הקרקע שמתחתיו. מה עושה הלוקח? אינו עוקרו בבת אחת כולו כמו שהוא אלא סותר את הבית ומעביר לבינים מהכא לחתם. ערכו של ספר אין לו קבע, שחשיבותו אינה כרוכה במהותו כשהיא לעצמה, כפי שכוון בו המחבר, אלא היא תלויה בהשגת הדור וצרכיו, והשפעתו הולכת ומשתנית מספרות אחת לחברתה. ספר המסתייע במסקנות המדע לשם ענינים מעשיים, הוא ספר התלוי בדבר ואין סופו להתקיים. אבל אם אינו ענין לכאן תנהו ענין למקום אחר. לאחר שמלא את תפקידו ונפסל מחמת שמוש מתגלגל הוא לאומה פלונית, שענינים מעשיים אלו הם מחוץ לתחומה ועדיין רחוקה היא משמוש מדעי, ומתעלה אצלה למדרגת ספר מדעי. הטפל נעשה עיקר והמעשה נהפך להלכה. ספרים נשכחים כאן שבים לתחיה אצל עם אחר ומביאים לו פעמים גאולה אף במקורו הראשון. ספרות כחה יפה מבפנים, וכל ספר הבא מן החוץ על ידי תרגום אינו יורד למעמקיה ונאחז בשרשיה, אלא מרפרף תחלה מסביב, נוגע ואינו נוגע, עד שהוא מסתגל קמעא קמעא לסביבתו, נכנס לפני ולפנים וקונה בה שביתה, וברבות הימים הרי הוא כאחד משלה. תדע לך שכן, שהרי לא ראינו מעולם שתי ספרויות משמשות אצל אומה בבת אחת, ספרות מקורית לחוד וספרות מתורגמת לחוד, מאחר שאין השם ספרות חל על ספרים מתורגמים אלא אם כן הם מצטרפים אל הספרים המקוריים ומקבלים כמותם כח המקור. יחס קבוע בין ספרים משרה את שכינת הספרות עליהם ועושה אותם חטיבה אחת. בספרים מקוריים נמשך יחס זה משפת יצירה ואף קודם לכן. אבל בספרים מתורגמים מתחיל יחס זה מתרקם בנפש הקוראים, ומהם הוא נגרר והולך אל הספרים עצמם. ולא עוד. אלא בקצת תרגומים, מאלה שהם מעולים ביותר, מרחף יחס זה או מקצתו בשעת יצירת התרגום והולך ונקבע בספר המתורגם גופו מלכתחלה. לא הרי קורא סתם כהרי סופר הבא במגע ישר עם עצם הספרות בשעת יצירה. הלה אינו קורא לשם קריאה, אלא מתקשר עמו נפש בנפש, מקבל חיות ויניקה והולך וגדל עמו יחדיו, והוא נוטל ונותן בבת אחת. גדולה הנאתו של סופר הקורא ספר משובח במקורו ובלשונו של עם אחר, אבל מרובה ממנו שכרו לכשיקיא תרגום מעולה בלשון עמו. מי שמושפע מלשון אחרת עלול לבוא לידי חיקוי, והמושפע מתוך אוצר לשונו לעולם הוא בא לידי יצירה אף במקום שהגרעין שאול הוא. מה טעם? מפני שבלשון זרה אין עסקו אלא בספר בודד, ורעיונותיו תלויים ועומדים לפי שעה לעצמם, מה שאין כן בלשונו, שספר וספרות משמשים אצלו בערבוביא, ודרכו של אדם ליטול דברים מספר ישן ולהכניס שלא מדעת אל החדש בין השיטין, לפי שגדול כח הלשון שבה הוא מסיח עם נפשו ובידה להוציא אותו מחוק למקומו וזמנו. צירופים שלא מדעת, המחיים את המחשבות שנשכחו למחצה ונדלדלו קמעא — שרשם בלשון, ממנה הם יוצאים ואליה הם שבים. ואילו הקורא בלשון שאינה שלו ונהנה, הרי הוא מכניס לתוך אוצר מחשבותיו גוף זר, שאינו בא במגע ומשא עם שכניו אלא על ידי מליץ, ומתוך כך דל ביותר חלקו בצירופים — עד שנתאזרח הגר, נתגייר ברובו, פרצופו הראשון נתנדף וכלה ונשמתו נתגלגלה בוף אחר.

 

ג

“ויש שתרגום מלשון עם אחד ללשון עם אחר הוא פחות תרגום, יותר קרוב למקור, יותר קרוב להעתק, מאשר התרגום מלשונו של בן שדרה אחת ללשונו של בן שדרה אחרת, ששניהם כאילו מדברים בלשון אחת, ששניהם מדברים בלשון של עם אחד, ולשונו של האחד בכל זאת רחוקה מלשונו של השני כמרחק שבין השדרות, שבתוכן גדלו ואת חייהן הם חיים” (א. מ. בורוכוב: “מקור ותרגום”, “מעברות”, כרך ראשון, עמ׳ 273 — 274).

הנחה זו באה לו למחבר מתוך הגיונו, מאחר שהוא רואה תרגום בכל מקום. כל בטוי של אדם, כל חזרה על הדברים ששמע באותה לשון עצמה — הכל תרגום. העולם מלא מושגים, המושגים נמצאים במוח, וגירויים ידועים מן החוץ, קול אדם המצרף הברות שונות, מעוררים את המושגים במוחו של השומע. לפי זה קרובים הם האנשים, שאיכות מושגיהם וכמותם דומות זו לזו ומצויות במוחם תמיד. המלים, הלשון — אך סימנים הם, גירויים חיצוניים. יש שהגירוי מעורר מושג במוחו של אדם שומע והוא קרוב אל אותו המושג שכוון לו המדבר — קרוב התרגום להעתק, ויש שיהיה להפך, כשאין המושגים דומים אלא במקצת הריהו תרגום ממש. יש תרגום יפה ויש תרגום גרוע ויש גרוע שבגרועים, הכל לפי סוג המדברים ושדרותיהם. ואילו ניתנה הרשות למחבר היה קובע כללים אחרים במשפחת הלשונות, אף היה מעמידן על שתים או שלש כמנין השדרות של המין האנושי, שדרה שדרה ולשונה, ולא אומה אומה ולשונה. אבל אף הגדרה זו אינה באה אלא לשכך את האוזן. לשון ממש אינה אלא שפת היחיד, לשון שאינה ניתנת להתרגם ומספר הלשונות הוא כמספר בני האדם בעולם כולו. כל אדם, גדול וקטן, עוסק במעשה יצירה, הוא שבורא לעצמו את לשונו, שהיא דומה, רובה או מקצתה, ללשון חברו, ואף על פי כן נבדלת היא ממנה ביסודה, שכן אין חלוף מושגים נוהג אצל הבריות, אף לא קולות, אלא גירויים בלבד. ולא עוד אלא לכשתדייק בדברי המחבר, תמצא שגם שפת הנפש, שיחת אדם בינו לבין עצמו, אינו אלא לכאורה, הואיל ואין אנו יודעים אם חושב אדם במושגים שאינם נתפסים במלים, מחשבות מופשטות בתכלית, ואך לאחר כמה גלגולים, המתהוים במהירות הברק, בזמן פחות מהרף עין, מתלבשים הם במושגים מוחשיים, המושגים מצטמצמים ומצטרפים לרעיון, הרעיון מתכנס במלים, המלים מביעות את המחשבה. אין אנו יודעים אם המחשבות המופשטות עצמן שוות הן אצל כל בני אדם, או שמא הן רחוקות הרבה יותר ממרחק הלשונות והמושגים המוחשיים. ולפי שאין אנו יודעים במסתרי הנפש ולא כלום, הרי כל ההנחות והמסקנות הן חומר לשיחה נאה. אפשר לפצל ואפשר לאחד, רשאי אתה לקרב ולרחק, להמית ולהחיות ואין מוחין בידך.

הנפש ומסתריה מתגלים לנו באמצעות מעשים. המעשים ואך המעשים ניתנים לבחינה ונתוח, ומהם אנו מקישים על מה שנעלם מאתנו. אומות קיימות בעולם, ובכל אומה כמה שדרות, וכל השדרות הללו מקושרות יחד בכמה קשרים, והקשר הגלוי ביותר ויחד עם זה אף הפנימי ביותר הוא הקשר של הלשון הלאומית, זו הלשון המאחדת דור הולך עם דור בא ושרשם בקדמות הימים. והמחשבה המופשטת מה אומרת? היא מחליטה בפשיטות: להד"ם. החלוקה הנראית בטבע, אינה חלוקה אמתית, לפי שאין ההגיון נר לרגלי הטבע. החיות הטורפות והעופות הדורסים קרובים זה לזה ביסוד נפשם: הטרף, אלא שכלי זינם נשתנו, לאלו ניתנו שינים חדות ולאלו חרטום כפוף וצפרנים, הללו נושכים והללו מנקרים ודוקרים, ומי פתי, ויחלק על פי מראה עיניו: המקפצים, הולכים על ארבע, והמעופפים, בעלי הכנפים.

 

ד

אמת, מושגו של העצם, שאנו קוראים לו “שלחן” יש שישנה את פניו בעברו מפה לאוזן. פלוני משמיע: “שלחן”, והוא מכוון למין שלחן המצוי בטרקלין, והוא מעשה צעצועים כולו, אף כלים יקרים נתונים על גבו לשם נוי, או פרחים ריחניים תחובים בכלי גביש, והלה שומע: שלחן, “כמו שנאמר”, פשוטי כלי עץ, מלבן בעל ארבע רגלים, ועליו טבלא של נסרים, אף קנקן משקה יש ומין צלוחית, להנאות את הבריות ולהחיות נפשות, — הרי ששני האנשים הללו לא יבינו זה את לשונו של זה אפילו בדברים מוחשים. אף על פי כן לא שמענו מעולם, שיהא אדם הולך וקובל, שהוא מתהלך בארצו כזר, ואינו יודע לשון הבריות. ודאי שנפש היחיד משתתפת במקצת ביצירת לשונו, אבל שותפות זו אינה חלה בעצם כל מושג ומושג כשהוא לעצמו, אלא בצירופם והרכבתם. הזכרון אינו זקוק לדעתו של אדם ורצונו והוא נגרר והולך בכח עצמו ומתגלגל מעשה מכונה. מושג אחד דרכו לעורר אצל פלוני חבילין של רעיונות וצירופים מצירופים שונים, ואותו מושג גופו מתלבש במסכת מחשבות והרהורים אחרים אצל אלמוני. כל קול הבא מן החוץ מצטרף אל שאר הקולות החבויים בנפשו של אדם ומשומרים תמיד בטעמם ובריחם ובגוניהם וגווני גווניהם הדקים מן הדקים. ולפי שקליטת הקולות אינה באה בבת אחת אלא בזה אחר זה, יש שדין שכנות בזמן ובמקום נוהג בקולות ודברים, ויש שהגוון והטעם מכריעים והרי הם גורמים לקרב רחוקים לצורך ושלא לצורך, ופעמים יפה כחה של הנפש ומאוייה הפנימיים לסדר מערכה חדשה.

זכרון כחו יפה אף מדעת. מובנו הפשוט של מושג שהוא, שכבר נשתרש בלבבות, צף ועולה מיד על ידי הזכרת מושג זה בשמו הרגיל, אלא שמתלווה אליו עוד משהו שלא נמסר לאחרים והוא תקוע ברשת המחשבה, וכדי להוציאו מסבכו ולהביעו בדברים צריך האדם לילך ולחזר בכוונה אחר מלים נאותות לכך. בני אדם סחים זה עם זה, ופתאום מפליט המדבר: מבין אתה! כלומר, כלום נתת לבך לדברי וירדת לסוף דעתי? משמע שמכיר אדם זה שמרובה כאן הסתום על המפורש, לפי שאין בכחו להביע את מחשבתו כל צרכה והשומע צריך להרחיב את הרמז ולהבינו על בוריו. אני והוא לדבר אחד מתכוונים שנינו, אלא שעוד משהו כרוך בזו הכוונה, ומובנו אינו עולה אלא בצירוף עם המלה או המושג שלא באו לידי בטוי ועדיין סתומים הם במחשבתו של המדבר מצד אחד, ובמחשבה הזרה שרפרפה במוחו של השומע, באותו רגע שהגיע לאזניו מושג פלוני. המדבר והשומע אינם כלים ריקים שניתנים למלוי והרקה ואפשר לערות מזה אל זה ושוב מזה לזה. המוח אינו בן קליטה סתם הבולע ופולט בלא פחת ועודף כל שהוא, אלא בית קבולו מסנן הכל במסננת שלו והוא מרכיב ומפריד בשעת בליעה ופליטה, מקבל ונותן ומשייר לעצמו קמעא. הרעיונות והזכרונות הישנים אינם פוסקים אפילו לשעה קלה, נראים כנדחפים החוצה, או נדחקים קצת הצדה, ובאמת יותר ממה שהם נדחקים דוחקים הם רגלי אחרים, ואינם נותנים לזר דריסת הרגל לתוך רשותם, אלא אם כן קצצו בנטיעותיו תחלה והשביעוהו להיות נאמן להם וזוכר בריתם.

עומד חנוני ואומר למשרתו: טול את המכר והולך לפלוני ותן לו כנגד המעות שבידו. במה מהרהר החנוני? הוה אומר: בסכום הממון שיגיע לידו. ואילו המשרת מונה במחשבתו את הסחורה ומבקש חשבון משקלה וכובד משאה. הממון והנאתו גורמים לו לחנוני תענוג מרובה, ומשא הסחורה מביא את המשרת לידי יגיעה וצער. אף על פי שבשעה זו עדיין אין כאן כלום, לא מעות ולא צרורות, לא שקל ולא משקל. כל אחד טועם טעמה של שיחה לפי מצב נפשו, טיבה וטבעה. אך מקצת מן המקצת ניתנת להבעה בעל פה או בכתב מאותו “סרח העודף” הנגרר אחר המלים ואינו זוכה לצאת לאויר העולם. אבל לא בדברים שבלב בלבד מתקרבים בני האדם ומתקשרים זה לזה, אלא דוקא באותם הקולות הגורמים להתעוררות המושגים. לא עצם הגירוי מאחד את האנשים, אלא צורתו של הגירוי. כשם שיש חילוק גדול בין הגירויים הבאים על ידי העין ואלו הבאים על ידי האוזן, — גווני הקשת, מראה הברק וקול הרעם קשורים הם כולם בסערה ונפרדים זה מזה בפעולתם על הנפש; צלילי מוסיקה נעימה שונים הם בטעמם מזהרורים מתנפצים במשברים הקלים בשעה שגלגל חמה עולה מתוך הרחצה, — כך יש הפרש בין פעולת הקולות הבאים על ידי צירופי מלים בלשונו הטבעית של האדם ואלו שמלשון זרה מוצאם. קול ילד או זקן, קול אשה וגבר, אף על פי שנבדלים הם זה מזה בצלצולם ומדרגתם שונה בסולם הקולות, מכל מקום קול אחד הוא בצירופי הברותיה של מלה אחת. יצאה המלה הזרה שצירופה אחר הוא לגמרי, והיא מגרה את המוח ומעוררת את המושג רק על יד זה שהיא עשויה להתרגם גם על ידי צירוף קולות בלשונו השגורה על פיו.

פרט, אם נניח כדברי המחבר, שאף מלה בלשונו הטבעית של אדם טעונה תרגום, הרי יוצא ממילא, שמלה בלשון זרה זקוקה לתרגום שני: המלה הזרה הולכת וניתרגמת ראשונה על פי מובנה, המובן נהפך למלה בלשונו, והמלה מעוררת את המושג, עד שהוא עומד על פירושה האמתי של המלה הזרה שהגיעה לאזניו, הואיל ואין המושגים נקנים לאדם אלא בלבוש מלותיהם, ולבוש זר אינו עולה יפה אלא אם כן הוא משתנה ומתחלף ומקבל צורה כמנהג המקום. ולפי שאין שכחה לפני המוח ומושג שנקלט בשמו שוב אין הטשטוש שולט בו, הרי עשויה המלה הזרה להיות בעלת דו פרצופים, שתים שהן ארבע: מלה — מובן — מלה — מושג. הכמות משפיעה אף על האיכות, וכובד המשא מונע בפני קלות היצירה.

מסתבר: לא כאן בלבד מונח ההבדל בין תרגום למקור, ועוד כמה וכמה הלכות תלויות בזה שהן מגופי היצירה. אין אדם קולט כל אוצר מלותיו מן החוץ, אלא יוצר לו משלו כמה מלים ובטויים לפי רוח לשונו, וכך נוהג שכנו וחברו. נמצא שבני עם אחד שותפין הם ביצירה, וגדול כה היצירה הלשונית, שכן נובעת היא מתוך תוכה של הנפש ומסתריה. ודוקא שותפות זו שביצירה מקרבת את בני האומה. הוסף על זה השתוף הנראה לעין ביצירת הספרות ושמושה. אין עמים הנבדלים ללשונותיהם מגיעים לידי מדה ידועה של התקרבות אלא על ידי הלשון הלאומית של כל אחד. פלוני בן אומה פלונית מכיר את רוחו של אלמוני בן אומה אלמונית מתוך שפופרת אומתו: הלשון והספרות. ואך מתוך הרגל רב ויגיעה יתירה מכיר הגר את שכנו האזרח באמצעות לשון המדינה, שכבר נתבולל בה במדה מרובה או מועטת.

בבואה של מעשים, עצמים, עמים ולשונות משתקפת בנפש האדם. מקצת מזה היא בבואה חוזרת, המשתקפת מן החוץ כצורתה; מקצת מן המקצת נוצרת בתוך הנפש פנימה על ידי היקש שלא מדעת, ואידך צירופים הם, צירופים אין קץ, נראים כדומים לאחרים, לאלו השרויים בנפשות אחרות, ונבדלים מהם במהותם, ואף על פי כן חלה בהם הבנה והדבור הוא המתווך העיקרי ביניהם, בצירוף הספרות, הדבור שבכתב, היצירה הלאומית לדורות.


המלצות קוראים
תגיות