רקע
משה אליהו ז'רננסקי
מאמר שלישי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: אשכול, ברלין; תרפ"ט

 

א

נקטינן: כל תרגום, ואף המעולה במשמע, אינו יוצא לעולם מכלל “כלי שני”, ואין אדם יוצא בו ידי חובתו אלא בשעת הדחק. וכך הדין נותן: מכיון שכל עיקרו של התרגום אינו בא מלכתחלה אלא לשם אלה שאינם נזקקים ללשון המקור, הרי יותר ממה שהוא מכוון כלפי הספר מכוון הוא כלפי הקוראים, לפקוח עיניהם ולהראות להם עולם חדש, וכל גילוי יש פגמו עמו, שהנאתו אינה הנאת היש, אלא הנאת הגילוי, נמצא שיש כאן פסול מגמה. הואיל ותכלית זו חיצונית היא בעיקרה, לפיכך גם עצם המעשה אין בו משום מלאכה הצריכה לגופה, שהרי המקור בעינו עומד, וכל שנוי בתרגום אינו חל עליו, ואין צריך לומר שאינו מרויח מכפילות הטופס של תרגום בצד המקור, אפילו כשהוא מדויק בתכלית הדיוק: ממה נפשך, יש בזה מה שיש בזה, הרי דינו כדין מהדורא שניה של המקור בנוסחו הקדום, שאינה מוסיפה על הראשונה כלום; אלא מה, משונה הוא ממנו, הרי בטל הוא ומבוטל מעיקרא.

דעה זו, העוברת מיד ליד בלי בחינה, מפני שחתומה היא בחותם של מושכל ראשון, מופרכת היא מעיקרה, והיא היא שגרמה לידי זלזול במלאכת התרגום, ועל ידה נשתרשה הבנה משובשת בערכו של התרגום ומהותו וטיבו. הרי עצם המושג “הרקה מכלי אל כלי” לגבי תרגום, אינו אלא דמיון מגושם, ומקורו בהשקפה המוטעית, שהלשון היא לבוש למחשבה, קליפה חיצונית, שאדם מפצחה וזורקה כשהוא בא לבלוע אה תוכה. כיון שאדם נעשה בקי בכמה לשונות והוא רגיל לתרגם בשיחו ושיגו עם הבריות דבור אחד לכמה פנים, כסבור הוא, שהכל עולה בקנה אחד, הכל נובע מתוך מחשבה אחת, ואין בין זה לזה אלא שנוי צורה בלבד, ומיד נאחז הוא בסבך הדמיון של “חומר וצורה”, שהוא משאילו למחשבה ודבור, בעוד שהכל יודעים, שאין הדבור שליחה של המחשבה, בטויה החיצוני, אלא גילוי עצמותה, לפי שדבור ומחשבה היינו הך.

אין מחשבה מופשטת מן הלשון. הואיל ואין להפריד כאן בין הדבקים, על כרחך אתה אומר שכל המתרגם את לשונו של חברו, לא את לשונו בלבד הוא מתרגם, אלא את לשונו ומחשבתו כאחת. ומתוך שאין מחשבה ניתנת להתרגם אלא אגב מחשבה אחרת, לפיכך נוהג המתרגם מנהג של חליפין, נוטל מושג אחד ונותן במקומו מושג אחר בדומה לו, וכדרך של חליפין אין שני דברים עולים זה עם זה בד בבד ממש, אלא פעמים נשכר זה ופעמים נשכר חברו. וכשם שמשתנה המושג המתורגם בצורתו החיצונית, כך נשתנה במהותו ובצורתו הפנימית, שהרי אין זו בלא זו. ואם אי אתה אומר כן, מה טעם יש בחליפין אלו, כלום ראית מימיך אדם מחליף סלע בסלע.

 

ב

מתרגם אינו בטיבו מין מליץ המתווך בין היוצר בן אומה פלונית והקוראים בני אומה אלמונית, אלא מתרגם הוא את היצירה ללשון נפשו, ולא לאחרים הוא מתכוון אלא לעצמו. הואיל והמתרגם אינו לוח חלק ונפשו אינה מסוגלת להתערטל מעצמותה, לפיכך מן הנמנע הוא שיעמוד בו בתרגום טעם המקור ממש ויתגלה פרצופו לכל גווניו וגווני גווניו. ולא גנאי הוא לו אלא שבח, שהרי הדבר מעיד עליו על המתרגם, שבעל נפש הוא ואף חלקו ביוצרים.

מי שקורא יצירה במקורה הריהו מתיחד עם יוצרה, ומי שקורא יצירה מתורגמת אינו מתיחד אלא עם המתרגם, שהוא חי מפיו ורואה את היצירה מתוך שפופרת נפשו; וכל הסובר בלבו, שהוא שומע את קול היוצר כשהוא מדבר מתוך גרונו של המתרגם, ואין בינו ובין היוצר אלא חציצה קלה של לשון בלבד, הריהו מטעה את עצמו. אמת, רוחו של היוצר מרחפת על פני התרגום, אלא ששותף לו ביצירה זו, ומי שקורא את התרגום אינו זוכה אלא להקביל פני שותפו בלבד, שכן אין השותפין עומדים כאן זה בצד זה, אלא הם באים בזה אחר זה, והראשון מייפה את כחו של השני להיות ידו כידו.

אמת, אדם שקרא ספר במקורו וחוזר וקורא את תרגומו, רואה הוא גם בתרגום את פרצופו של המחבר, ולא עוד, אלא שאין הוא מרגיש כמעט בשותפותו של המתרגם, ומשום כך הריהו מזלזל פעמים במעשהו. אף על פי כן אין כאן ראיה לסתור, לפי שקריאה שניה זו יותר ממה שהיא פועלת על הנפש פועלת היא על הזכרון או, מה שנכון יותר, היא פועלת על הנפש דרך צנורות הזכרון, ונמצא שאף בקריאה שניה אין הוא נפעל בעיקר אלא מקריאה ראשונה, אף כי הרושם אינו אחד ממש, פעמים מתגבר הוא על ידי החזרה ופעמים הוא מיטשטש על ידה, כדין כל חזרה המותנה בטיב הפועל והנפעל כאחד. ואך אדם העושה ציונים לתורתו, שאינו מסתפק בקריאה ראשונה, אלא קורא הוא וחוזר וקורא, מתעמק בפרטים ואינו נגרר אחר הרושם הכללי בלבד, יש שיעלה בידו להפקיע עצמו משעבודו של הזכרון ומהשפעת המקור והוא מכיר את המתרגם בתרגומו ורואה הוא לפניו את שני השותפים כאחד.

אמור מעתה, שכל המבטל את עצמיותו מלכתחלה כדי לקלוט כהלכה את היצירה על מנת למסור אותה לאחרים בצורתה הטהורה והמקורית, כביכול, הרי הוא מפריח את נשמת היצירה מעיקרא ואינו מטפל אלא באותיות מתות בלבד, ולעולם אין הוא נעשה שותף ליוצר. ואם אין זווג ראשון זווג שני מנין, כלומר, אם לא נתיחד המתרגם עם המחבר יחוד נפשי, מאחר שבטל את נפשו מלכתחלה, יחוד שני בין הקורא והמתרגם היכי דמי, בשעה שהתרגום נולד מת וכולו אינו אלא מעשה מליץ המתכוון לאחרים ולא לו.

אין יחוד נפשי מין הבלעה של נפש אחת בחברתה, אלא הרכבה של שתי נפשות הקשורות יחד בחבלי יצירה אחת. לא בטול העצמיות היא מעלתו של המתרגם, אלא, אדרבא, התעלותה היא שבחו. הופך הוא והופך בה ביצירה, חודר הוא למסתריה, עומד הוא על כל תג ותג שבה, מגלגל ימים רבים עם הנפשות המצוירות בה, חש במכאוביהן וסובל יסוריהן, שמח בשמחתן ומתענג בתענוגיהן, עד שכל היצירה כולה נעשית חלק מנפשו, וכיון שהגיע לידי כך מיד מסוגל הוא ליצור אותה שוב ולהעלותה למדרגת יצירה פנימית. היצירה נעשתה חלק מנפשו לא בזכות הוותורים שוותר על נפשו בכל מקום שנאבקה עם נפש היוצר, אף לא בשל הקפוח שקפח את נפשו של היוצר ונתגבר עליה, אלא בזכות המזיגה שמזג את נפשו של היוצר והרכיבה בתוך נשמתו, ומתוך הרכבה זו גמל הפרי, שיש בו מטעם המזיגה ודם שניהם מחלחל בו.

אמנם אין הדבר טעון הכרע, חלקו של מי גדול יותר ביצירה המתורגמת: היצירה נקראת על שם מחברה, והוא זכה בה על שום מקורה, המשוקע בתוכה. אבל בה בשעה שהמקור הוא פרי רוחו בלבד, הרי יצירת התרגום היא, כאמור, מעשה שותפין, ולא שותפין סתם העומדים זה אצל זה, שדרכם ליטול זה מזה וליתן זה לזה בבת אחת, אלא שותפין הם הבאים בזה אחר זה, ורחוקים הם אחד מחברו ריחוק מקום ופעמים גם ריחוק זמן. ואם הראשון בנה את ארמון יצירתו מאבני גזית שהקציע בעצמו, הרי כל אבן לא הכבידה עליו אלא כדי משאה בלבד, ואילו השני הבא אל ארמון מוכן ומתוקן אינו סותר בבת אחת את כל הארמון על מנת לבנות מחדש כדוגמתו, אלא כל הארמון עומד על תלו וקיים בעינו, וכשהוא בא לחטט באבני היסוד, הרי כל אבן כבדה היא פי אלף אפילו לאחר שהוציאה מן הבנין ונתבדלה מחברותיה, לפי שמשא הארמון משוקע בה תמיד, שכן לא אבן סתם היא שזכה בה מן ההפקר, אלא זכות אבות עומדת לה, שהיא מאבני הארמון המתנוסס בהדרו.

המתרגם סותר ובונה, סותר ובונה קמעא קמעא, בעוד שהארמון עומד לפניו שלם ומשוכלל, ועם הנחת כל אבן ואבן רואה הוא לא אותה בלבד, אלא צורתה של האבן הקבועה בבנין והודו של הבנין עליה היא היא המבצבצת ועולה לפניו מתוך מעשהו, ודבר זה מקיל ומכביד עליו, שהרי אף על פי שהוא נהנה הנאת השלם בחלק, מכל מקום אין שמחתו שלמה, שכן בטל החלק בכולו והקב נבלע בכור. אמת, גם המחבר נהנה על שום סופו שעלה במחשבה לפניו והשתעשע בו ימים רבים, אבל הואיל והבנין עדיין לא יצא מן הכח אל הפועל אין הנאתו הנאה של יצירה אלא בשעת יצירה בלבד, כלומר, עם עשיית כל חלק וחלק. מה שאין כן המתרגם המטפל ביצירה שלמה שנבראה עד שלא התחיל בה, הרי השלם קדם לחלק ואין בידו להשתחרר ממנו, ולעולם הוא רואה תחלתה נעוצה בסופה.

וכאן באה עזרתו ממקום אחר.

 

ג

אתה מוצא צייר הצר צורות במכחול, שמניח פעמים מעשי הטבע ומעתיק את מלאכת חברו, — יהי מובטח לך, שיש אף במעשהו זה מעין יצירה, שהרי הוא קולט תחלה את היצירה ואורג אותה בתוך נימי נפשו, ושוב הוא דולה אותה ממעמקי נשמתו ומעלה אותה על הבד. אמת, המקור נתון לפניו והוא מתכוון לדייק במעשהו ולצייר כצורתו, אלא שהוא נותן את נפשו לא לדיוק הצבעים והקוים, אלא להרמוניה הכללית כפי שהיא משתקפת בתוך נפשו. ואף מתוך מלאכה זו ניכר היוצר השני, ודוקא בגוונים הדקים מן הדקים המשונים קצת מן המקור, שכן מעידים הם עליו, שהיה נאמן לנפשו וליצירה כאחת. שהרי בהעתק מדויק פשוטו כמשמעו, אם ניתן כזה לעשותו בידי אדם, אין היצירה מרויחה כלום, ואם למראית עין יש לפנינו טופס שני, הרי אין הדמיון אלא חיצוני בלבד, ועל צד האמת אין בו כל רוח חיים, מאחר שאין שכינת היצירה שורה עליו, והעושה אותו לא הכניס את נפשו בו. מה שאין כן בהעתק שיש בו משום יצירה ומלאכת מחשבת, הרי יולדת היצירה הראשונה בדמותה כצלמה, אלא שהולד חי הוא חיים לעצמו, אף על פי שלמראית עין כרוך הוא אחר סינר אמו.

הואיל והאמן המעתיק מטפל ביצירה שנבראה בידי אדם, על כרחו הוא נתקל בכל אותן התקלות המנויות אצל המתרגם, וכמעט שאינו יכול להחלץ מהן. האילן, דרך משל, הצומח על הגבעה אינו נבדל בעצם מחברו הגדל באדמת מישור. ואם נקצץ אותם ונעמידם זה אצל זה, שוב לא נדע להבחין ביניהם מי הוא יליד המישור, ומי הוא בן הגבעה. סוף סוף הרי שניהם ילדי אקלים אחד וטבע אחד להם. אבל הצייר העומד על הגבעה ומצייר אילן הגדל למטה במישור אינו מצייר את האילן כמו שהוא נראה למטה, אלא כמו שהוא נראה לו, הצופה ממרום ומביט מלמעלה למטה, וכשהוא יורד אחר כך למטה ומצייר את האילן הגדל על פני הגבעה, שוב הוא מעלה על הבד אילן אחר, שאינו דומה כלל אל הראשון. לימים נזדמן אחד האילנות המצוירים לעיני אמן אחר והוא בא להעתיקו, שוב אין לפניו לא גבעה ולא מישור, לא מעלה ולא מטה, אלא אילן בעל פרצוף קבוע, שהוא רואה אותו ראייה אחת תמיד, ראייה שלמה שאין אחריה כלום. נפשו, המושפעת ממראה עיניו ומתענגת על האורות והצללים החבויים בין בדי האילן וטרפיו, אינה משפיעה הרבה על מעשה ההעתק של אורות וצללים אלו, שכבר התלכדו עם האילן והיו לגוש אחד משעת ראייה ראשונה, חוץ מזה — אין הוא נהנה עכשיו אלא ממראה עיניו בלבד וחסר הוא הנאת המרחב של הצייר הראשון שעמד על הגבעה וצייר, והאילן הזה לא היה אלא פרט אחד מתוך המראה הכללי, שנשתקף בו הוד המרחב, אבל לא נצטמצם בו כולו. ומכיון שאין לו אלא מה שעיניו רואות, על כרחו מבקש הוא תקונו בממלכת הצבעים.

סוד צירופי הצבעים ומזיגתם, אף על פי שכל אמן משיג אותם על פי סגולת נפשו, מכל מקום עיקר תקנתם הוא בתחבולות הימיות המונחות מחוץ לסגולת הנפש ואפשר להגיע לידי מזיגה של צבעים והרכבה בדומה לה. סוף סוף הרי שפה אחת לשניהם, שפת הצבעים, שלא נתפלגה לניבים לאומיים מסוימים וקבועים, ומשום כך מועטת היא הנאתו של המעתיק, שריח העתקה נודף אפילו מחלק היצירה שלו. יצירתו אינה באה אלא קוים קוים וטפין טפין המובלעים ראשון ראשון בתוך התמונה השלמה המונחת לפניו.

יצא המתרגם, שזכות לשונו מסייעתו.

הלשון היא שפת הנפש, וכל בטוי שאדם מוציא מפיו אינו סתם חזרה על דברי אחרים בלא שנוי כל שהוא, אלא כמה צירופים תלויים בו, מהם צירופים לשוניים הבאים מאוצר האומה ומהם צירופים נפשיים של כוונות הגויות למחצה ושאינן הגויות כל עיקר, העומדות בתחום היצירה הנפשית העמומה שעדיין לא באה לכלל הבעה. צירופים אלו אינם ניתנים לחיקוי באותה לשון, ומכל שכן בלשון אחרת, וכחם יפה ליחד את שמו של המדבר על אמרי פיו. המתרגם שאין בידו למסור בתרגומו צירופי מקור אלו, הרי ניתנו לו כנגד זה צירופים חדשים בלשונו, שאין כדוגמתם במקור, ועל ידי כך טועם הוא בתרגומו טעם מקור.

המתרגם חי בשני עולמות. מתחלה מתעמק הוא במקור ומתיחד עם היוצר בלשונו, ולכאורה אין ביניהם אלא חציצה קלה של רמזים נפשיים, שלא באו לידי הבעה במקור, הם וצירופיהם וצירופי צירופיהם, אבל כשהוא בא ליצור את התרגום בלשונו, יוצא הוא מכלל שותפות ונכנס לעולמו, לרשות היחיד שלו. נפשו ושפת יצירתו הן אחדות גמורה ואין בהן כלום משל היוצר הראשון. ואף על פי שהוא עובר מרשות לרשות וידו ממשמשת תמיד גם בלשון נפשו של היוצר, ומן הנמנע הוא שלא ידבק בכפו מאום, מכל מקום הרי לאחר שנתחוור לו המושג בלשונו, שוב אין כל זווג בינו ובין היוצר, לפי שהיא נוטל מאוצר נפשו והוא קונה את הדברים בשנוי שם, בשנוי צורה ובשנוי מעשה.

מדה זו לא בספרות בלבד היא נוהגת, אלא אדם טועם טעמה גם בשוק החיים.

 

ד

עובר אתה בחפזון על פני שלחנו של מוכר עתונים ועיניך נתקלות באותיות גדולות ומאירות עינים:

Voulez vous gagner 50.000 francs?

Voir page 3!

הואיל ויודע אתה ומכיר בטיבן של מודעות כאלה, לפיכך אין אתה טורח לעיין בגוף המודעה, שאינה עשויה למשוך את לבך, ואתה מסתלק משם והולך לדרכך. אבל לאחר שהסחת דעתך ממנה שוב צפה היא ועולה במוחך, לפי שאין הטבע מקפח שכר כל ראייה. ומכיון שהעתון כולו כתוב בלשון אנגלית ואותה הכרזה נאמרה בלשון צרפת, ודאי שחוש ההרמוניה נפגם בך למראה כלאים אלה של לשון, פגימה זו הבאה בכוונה תחילה כדי למשוך את העין ולעורר את הלב, ואתה מבקש לתקן מה שפגמו אחרים ומנסה לתרגם פסוק זה אנגלית. או אפשר שמתיצב לפניך שלא מדעתך אותו אנגלי המצוי אצל עתון זה כשהוא קורא פסוק זה צרפתית ותוך כדי דבור הוא מתרגמו ללשונו:

Would you like to earn 50.000 francs?

See page 3!

ומכיון ששתי לשונות אלו לשונות זרות הן, הרי אתה טועם בשתיהן יחד כמעט טעם אחד, ואך המלה francs שצלצולה נעים כל כך בפסוק המקורי, אין צירופה עולה יפה בפסוק המתורגם והיא מכריזה על נכריותה ומזכירה לך, שצרפת רחוקה היא וכל העניין אינו אלא bluff. מלה חדשה זו ממתיקה עליך קצת את הדבור והפגם מתמלא מאליו, אלא שבינתים כבר הסחת את דעתך משתי הנוסחאות יחד, שהן ערטילאות יותר מדאי ואין להן אלא מה שבתוכן, ואתה מתרגם פסוק זה ללשונך, ומיד משתנים פני הדברים:

רוצה אתה לזכות בחמשים אלף פרנק?

עיין בעמוד ג׳!

מתחלה אין המלים תופסות מקום במוחך כלל, ואין לפניך אלא משמעותן בלבד: עושר פתאומי, ריוח והצלה. וכדי להפיס את דעתך, שעושר זה אינו שמור לך, אתה מוסיף: אחיזת עינים. ושוב עולה במוחך המלה bluff הקודמת, ומיד מסיח אתה את דעתך ממשמעות הדברים, שאינה במציאות כלל, ומתחיל לטפל בצורת הפסוק כשהוא לעצמו, שהיא העיקר כאן, מאחר שיצירתך היא וכולה שלך. ועד שאתה מחזיק טובה לעצמך על כך, מעלה זכרונך לפניך בינתים פסוקים אחרים מענינה: “הרוצה שיחכים וגו׳”, ושוב נוסח עתיק יותר: “מי האיש החפץ חיים וגו׳”, וכהרף עין הרי אותו רוכל לפניך, שהיה מחזיר בעירות הסמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר: “מאן בעי למזבן סם חיים”. ואף על פי כן אין דעתך נוחה מהצורה הסתמית, ואתה מבקש ראיה וחזוק לתרגומך בלשון נוכח, כאדם האוחז בכנף בגדו של העובר ופונה אליו ממש. מפשפש אתה באוצר זכרונך ואי אתה מעלה לפי שעה אלא רמזים קלושים: “לך אל נמלה, עצל”! “שמח בחור בילדותך”! “חטוף ואכול, חטוף ושתה”!

אמת, מחזות אלה נמשכים אך כהרף עין ועל פי רוב אין האדם מרגיש כמעט בדבר ואין הוא נותן דעתו על כל הרהור קל הצץ לפניו בן רגע. חוץ מזה, הרי מדרכם של צירופים כאלה שאינם עולים על הרוב בזה אחר זה תכופות, אלא יש ריוח ביניהם, ריוח של שעות ופעמים גם ריוח של ימים, עד שאין אדם מרגיש בחבורם והשתלשלותם. אלא שחוסר הידיעה אינו ראיה על בטולו. הרי מעשים בכל יום שהרהורי בוקר נעוצים במחשבות ערב, “ואף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי”. ואמנם הלשון הולכת דרך עקיפין כזו לא מתוך מראה עינים בלבד, אלא היא מתעוררת בעיקר למשמע אוזן, וכל אימת שאתה צד דבור זר או אפילו מלה זרה, בין בלשונך ובין בלשונות אחרות הנהירות לך, מיד מזדווגים הם עם הרהורי לבך ונרקמים בתוך לשונך, פעמים לטובתה ופעמים לרעתה. לשונך רשות היחיד היא ביודעים ורשות הרבים בלא יודעים.

 

ה

מי שרגיל במקרא ובתרגום וקורא שניהם בנשימה אחת, אין הוא מבחין כמעט בהבדל שבין המקרא “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ” ובין תרגומו “בקדמין ברא יי ית שמיא וית ארעא”. ההרגל של “שנים מקרא ואחד תרגום” מטשטש את התחומים. הסגולות המיוחדות של שתי הלשונות נמחקות על ידי התוכן המשותף, והמלים השונות המקשקשות בזו אחר זו צליליהן הולכים ומובלעים זה בזה וכמעט שאין בהם כדי יחוד לעצמם. אבל מי שקורא הא לחוד והא לחוד, יש שהוא טועם בפסוק “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ” גם את טעמו של הפסוק: “השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם”. ואילו התרגום “בקדמין ברא יי ית שמיא וית ארעא” מעלה לפנינו פסוק אחר: “אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה”. וחילוק גדול יש בדבר, אם יודעים אנו שיש חלק רב לאדם במתנות הבריאה והוא המושל בכל אשר לו, או שקנאת אלהי צבאות מדברת מתוך גרונו ואנו נלחמים באלילים. הרי הצירופים גוררים פעמים אחריהם גם צירופי צירופים, ובעוד שמ“והארץ נתן לבני אדם” אנו מגיעים ל“בני אדם יושבי חושך וצלמות” ובתוך כך יצאנו מתחום המלים ונכנסנו לעולם המראות והזכרונות הקשורים במנהג ה“כפרות”, הנה “אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו”, חוץ ממה שהוא מכניס אותנו לגוף הדברים: “כי עץ מיער כרתו מעשה ידי חרש במעצד; בכסף ובזהב ייפהו, במסמרות ובמקבות יחזקום ולא יפיק; כתמר מקשה המה ולא ידברו, נשוא ינשאו כי לא יצעדו”, ומכאן לשירה העממית שנסתעפה ממנה ושגורה בפינו יותר: “עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם, פה להם ולא ידברו”, הרי מיד עומדים אנו בעצם מלחמתו של אליהו התשבי ואנו שומעים את דברי ההתול שלו: “קראו בקול גדול כי אלהים הוא, כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו, אולי ישן הוא ויקץ”.

אמנם צירופים אלו הבאים מאליהם ובהיסח הדעת אינם עוברים את הגבול ואינם נמשכים בלי סוף, שאלמלא כך לא היה אדם יכול לעמוד ברעיון שפתח בו, אלא שלא לחנם ניתנה לאדם סגולה של התרכזות המחשבה וצמצומה ברעיון אחד בשעת הצורך, כדי לבלום אפילו ספיח כל שהוא של הלשון, שלא יהא יוצא דופן. אבל השפעתם נמשכת במקצת גם שלא בשעת גילוים ויש בו אף ברמז סתום בנותן טעם. ואם אתה רואה אדם שעסוק כל היום בדקדוקי מחשבה יבשים ביותר ומטפס תמיד על צחיח סלע, הוה יודע, שלחלוחית השירה הנחוצה לו לכל אדם ושבלעדיה אינו יכול להתקיים, הרי היא מקלחת דרך צנורות כמוסים אלו ומרוה נפשות שוקקות. וזה הקידוש הבדחני הידוע, המתחיל: “יום הששי ויכלו השמים, השמים מספרים כבודו, כבודו מלא עולם” וכו׳, יש בו ביסודו גרעין אמתי, וכל מי שנכשל בתפלתו במחשבות זרות, הרי פיו הממלל בלי הרף קופץ פעמים מיני קפיצות משונות כאלה, וסופו שהוא מגלה קלונו ברבים. וכבר היה מעשה ונמצא אדם מתוודה בלחש בשעת תפלה של שבת, מקיש באגרופו על לבו ושפתיו מרחשות “על חטא”.

 

ו

מסתבר: לא הרי צירופינו כהרי צירופיו של היוצר, ואף בשעה שאינו מתכוון כלל לצירופים, הרי נפשו חשה בהם שלא מדעתו והוא רואה הודם וזיום. ואפילו במקום שאין כדי צירוף שלם, יש בו גם בבטוי שגור בנותן טעם לשבח. הכל יודעים את המאמר של שמואל: “נהירין לי שבילי דרקיע כשבילי דנהרדעא”, מאמר השגור על פינו דוקא שלא בעניני תבונה, אלא כל אימת שאנו סחים על פלוני, שהוא בקי ברחובות העיר, מיד נזכרים אנו במאמר זה. ואף על פי שאיננו מזכירים אותו על שום סופו: “כשבילי דנהרדעא”, מכל מקום מטעימים אנו את תחלתו: “שבילי דרקיע”, ולא בכדי. שלא מדעתנו חבוי בעומק נפשנו הרקיע הזרוע כוכבים, שיהיה מנשא את רוחנו כמה וכמה פעמים כשהיינו משוטטים בלילות ביחידות או בשעה שהיינו מטיילים בערבים מחוץ לעיר. ואילו נהרדעא אינה נהירה לנו כלל ואין לנו עסק בשביליה, ואף רחובות העיר שאנו שרויים בה ומדברים עליהם בשעה זו, אינם מקור שירה בשבילנו ואינם מרוים את נפשנו שכבר קצה בהם. אלא שמרוב הרגל נעשה בטוי זה חולין, שכבר ניטשטש בפי הבריות ונמחקה צורתו, עד שנעשה מין מליצה תפלה ואדם מתבייש להעלותו על שפתיו. אבל כבר בא הפייטן ויצר יצירה חדשה בבטוי זה ונתן לו פנים חדשות:

הוֹלְכִים וְזַכִּים הֶעָבִים,

הוֹלְכִים הֶעָבִים וְקַלִּים,

שְׁבִילֵי רָקִיעַ שֶׁל תְּכֵלֶת

חֲדָשָׁה וּבְהִירָה מִתְגַּלִּים.

ביאליק: בשורה, עמ׳ קס"ב.

נהנים אנו הנאה שלמה מיצירה זו ושמחים אנו עליה כעל “השבת אבדה”, דוקא משום שהכניס הפייטן תוכן חדש לתוך בטוי ישן והלבישו צורה חדשה. מעכשיו אין לפנינו אלא הרקיע בלבד, הרקיע ביום בשבילי התכלת הנמשכים בין גושי העבים, ואף ניעור בלבנו זכרון הרקיע בלילה בשבילי כוכביו הנוצצים, העומדים וקורצים לנו ואינם מהלכים כלל במסלותם. ואמנם טעם נוסף זה ניטל בבטוי כדוגמתו, שיש בו משמעות זו גופא ומשמש לו מעין שם נרדף, אלא שצורתו אין בה כדי להעלות צירוף ממקום אחר:

הֲלֹא הִיא לְשׁוֹן הַמַּרְאוֹת, שֶׁמִּתְגַּלָּה

בְּפַס רְקִיעַ תְּכֵלֶת וּבְמֶרְחָבָיו.

הנ“ל: הברכה, עמ׳ של”ט.

בטוי זה, פס רקיע, הוא אורח חדש בצירופו, וכדין כל אורח עומד הוא בריחוק מקום קצת עד שהלבבות מתקרבים. ואף כי לפנינו כאן גם הרקיע וגם התכלת, מכל מקום אין אנו נמשכים אלא אחר “פס ידא”, שכתבה על כותל היכלו של בלשאצר. אמנם דורשי רשומות ודאי שלא ייגעו גם כאן לריק וימצאו מקום להתגדר בו, ולו גם ברמז דרמז. הרי מן המאמר הידוע: “תכלת דומה לרקיע ורקיע דומה לים”, רק פסיעה אחת אל מדרש המלים: “פסים פס ים” (בראשית רבה פ"ד). ואולם רמז שאינו עולה על הלב מאליו, אין הנאתו סמוכה ואין בצירופו בחינת “מעור אחד”, לפי שאינו קבוע בתוכו “מעשה תשבץ”, אלא קשור הוא בו בחוט דק מבחוץ.

כל מלה משתוקקת לבת זוגה, ובשעה שאין לה חבר ואינה יכולה להבנות ממקום אחר, הרי היא מבקשת להתרחב מתוכה והיא נדרשת כמין חומר. ולא המדרש עיקר כאן, אף לא החדוד, אלא תקונה של המלה הערטילאית המבקשת לה סמוכין ואוהבת את החברותא. ואפילו שמות של עצמים ובני אדם, שכבר נזדווגו אל בעליהם והיו עמם לאחד, אף הם מבקשים לעמוד על סוד זווגם ולהכיר את צירופם. מדרש שמות זה אינו נחלת העבר בלבד, אלא מצוי הוא לפרקים אף בימינו.

 

ז

אכן לא הפרטים בלבד הם עיקר כאן ואינם באים לחפות על הכלל. כשם שהנאתו של המתרגם היא הנאה של יצירה בחבור הפרטים, כך הוא נהנה הנאת יצירה מן הכלל כולו המעלה את הפרטים הבודדים ועושה אותם חטיבה אחת. כחו של הכלל יפה הוא, כידוע, לא ברבוים של הפרטים ובהמונם, אלא בצפיפותם וקרבתם. לא הרי שני פרטים בודדים המרוחקים זה מזה ריחוק מקום כהרי שני שכנים הדרים בשכונה אחת. אחד המשרה את צלו על חברו ואחד הנהנה מזיוו של חברו, בין כך ובין כך פקע יחודם ונתעצם אחודם. הנפשות השונות האחוזות בסבך החיים עוסקות כולן במסכת חיים אחת ואורגות יחד טלית אחת, וכל כמה שהן שונות ומשונות זו מזו בה במדה ירבו הגוונים: יריעה אחת ושלל צבעים לה. נפשות אלו נבדלות זו מזו לא בתכונתן בלבד, אלא הן ניכרות אף בלשונן. כל אחת טבועה בחותמה של החברה, שבה נתגדלה ושבתוכה היא חיה ודרך דבורה היא סגולתה וטבעה. ומכיון שאין המחבר לוקח בהקפה לשון מן השוק כמו שהיא, אלא חוזר הוא על לשון השוק שחדרה לאזניו והיתה שרויה בתוך נפשו, הרי שוב אינה חזרה סתם ופרי הזכרון בלבד, אלא יש בה הרבה מסוד היצירה וצירופיה. אמור מעתה, שיש קרבה ידועה בשיחתן של הנפשות השונות אצל מחבר אחד, ואף אם סמויה היא מן העין, לכאורה, אין ערכה נפחת על ידי כך.

אוצר הלשון שאדם קונה בשוק אינו אוצר לשון זה ממש השגור בפי הבריות, אלא הוא קנינו הנפשי ואין לאחרים חלק בו, לפי שכל מלה שאדם מוציא מפיו יש לה על פי צירופה הנפשי הכמוס משמעות אחרת ממה שהיתה לה בשעה שאזנו קלטה אותה. קורטוב יש בזה משלו, שלא היה בה מתחלה, גוון דק מן הדק, הסמוי כמעט מן העין. חוץ מזה הרי קלטה אזנו מלה אחת אלפי פעמים מפי כמה וכמה אנשים, וכל פעם נתלוו לה צירופים אחרים. הואיל וטעם בה כמה טעמים, הרי מן הנמנע הוא שלא יתמזגו בה כמה טעמים יחד. והרי אף זה מן המפורסמות, שאין אדם קולט מן החוץ את כל אוצר לשונו, אלא כל אחד יוצר בעצמו כמה וכמה יצירות וצורות לשוניות לפי רוח הלשון הטבועה בו מילדותו, ויצירות אלו, שאין לזכרון כל חלק בהן, ודאי שטעמן שונה בפיו מאשר בפי אחרים, אף בשעה שחזר ושמע אותן אחר כך גם מפי אחרים. ואם באדם סתם כך, אצל יוצר לא כל שכן.

יוצר שברא פרצופים בקומתם ובדמותם בראם, כפי שהרה אותם בנפשו, אף אינו מדובב אותם אלא בלשון שהגה ברוחו. וכל אלה המשמשים לו דוגמא, הפרצופים המצויים בשוק ושיח פיהם, אינם אלא מסייעים לו, סיוע פרטי או כללי. כל נפש ולשונה הן אחדות שלמה, יצירה אחת הנבראת בהעלם אחד. נפש ופרצופה, פרצוף וניב שפתיו. ואילו המתרגם, שאין לו מסייעים אלו בשוק חייו ובחברת בני עמו, הרי יותר משהוא עמל ביצירת הפרצוף עמל הוא בהגיג לשונו, לפי שגם הפרצוף יונק במדה ידועה מאוצר הלשון שנתגבש בו בשעת יצירה. ואם לגבי עצם הפרצוף נקל להסתייע ביציר כפיו של המחבר ובסממניו, כמה קשה לו סיוע זה לגבי הלשון. כאן אין התרגום מספיק כלל, ואדרבא, הוא מכביד עליו ביותר, שמכיון שנתן לשון אחרת בפיו מיד נשתנה פרצופו לגמרי. ועד שהוא עמל ליישר את הפרצוף ולתקן את לשונו, כדי להביא את האחדות הרצויה, מיד נתקל הוא בפרצוף שני השונה מן הראשון ודרך דבורו שונה. ואף כי גם בלשונו של המתרגם יש כמה פנים לשיחות הבריות וכל אדם לשונו משונה קצת מלשון חברו, הרי מה שנאה בלשון זו אינו נאה בלשון אחרת, שאינה דומה סגולתה של זו לחברתה. וכאן מתעלה המתרגם למדרגת יוצר, ולא בלשון גרידא.

המתרגם, שמחובתו היא להחליף לשון בלשון, אסור לו להחליף פרצוף בפרצוף. חייב הוא לשים בפי הגבור הנכרי את לשונו ואסור לו להלבישו את פרצופו הלאומי. אלא שאף על פי כן עליו להזהר מחשש כלאים. ואל יהי הדבר הזה קל בעיניך. תרגום שאין תוכו כברו, נוח לו שלא בא לעולם. אמת, אותם, הכושים, שנזדרזו לצייר בתרגום התורה שבידם את אברהם בדמות כושי, ודאי שלא כוונו יפה, אבל המשחקים על הבימה הלובשים צורת כושי, כשהשעה צריכה לכך, משחירים פניהם ומתעטפים בלבושם, יוצאים ידי חובתם, אף על פי שאין לשון הכושים בפיהם. הא למדת, שהעין והאוזן אינן כלאים זו לזו, והצורות הנקנות בראייה אפשר להן להתמזג עם קולות שמיעה שלא ממינן. העין מפונקת ביותר ואין הדמיון מספיק לה. “טוב מראה עינים מהלך נפש”. אבל האוזן אינה מקפדת על צורת הקול, אלא מבקשת את התוך. “אזן מלין תבחן”. הלשון הלאומית אינה נפגמת בפי נכרי ודוקא כשאינה לשון עלגים, אלא שעליה להזהר בדבר שתהא מתאימה אל מצבו של הגבור ומעמדו בחברה. למדן אל ידבר בלשון של יושבי קרנות, וגורף ביבין אל ישתמש בלשון חכמים. ואם צורה בולטת ונראית לעין אינה פוגמת, אלא אדרבא מסייעת, מכל שכן צורה שאינה מפורשת, שהיא מסורה לדמיון, ודאי שאין בה חשש פגם של כלאים. אבל דוקא משום שאין לחוש כאן לכלאים יש לחוש לטשטוש הצורות. ובזה יבחן המתרגם. אילו היה חלקו של המתרגם אך בלשון בלבד, והיה מלביש, כביכול, את הגבורים בלבוש חדש, ודאי שנטשטשה צורתם הקודמת על ידי כך, לפי שאי אפשר להלביש לבוש חדש אלא אם כן פשט תחלה את הלבוש הישן, ומכיון שנבראו לכתחלה הם ולבושיהם יחד, נמצא שכל הפושט מלבושיהם משנה את צורתם מעיקרא עוד קודם שהלבישם לבוש חדש, שכן שנה אותם פעמיים, אחת בשעת פשיטה ואחת בשעת לבישה. ולא זו בלבד, אלא מכיון שהיה מערטל אותם שוב לא היה מבחין בין פרצוף לפרצוף והיה מלביש את כולם לבוש אחד. אמור מעתה, שכל מתרגם, השומר על הפרצופים השונים, סימן הוא לו שיצר את פרצופיו אגב יצירת לשונו וחש באחדותו של הגבור ובלשונו הנתונה בפיו מתחלת ברייתם, והואיל ודבר זה לא יתכן אלא אם כן היה בן חורין במעשהו, נמצא שזיקתו אל המקור לא שעבוד של תלמיד לרבו היה, אלא צירוף של שותפין. זה הכלל: אין אדם מטיל נשמה אלא אם כן יצר גם את הגוף, שאין לך אבר שאין הנשמה תלויה בו מלכתחלה בשעת יצירתו.

אמת, לא הרי חרותו של מתרגם כהרי חרותו של יוצר ראשון, שזה היה שליט יחידי במעשהו וזה יש לו שותף, אבל הרי אף שותף בן חורין גמור הוא, לפי שכל כמה שהוא זקוק לחברו בה במדה זקוק חברו לו, ואין המלאכה יכולה להעשות אלא על ידי שניהם. ולא עוד, אלא שמעלה יש לה לשותפות זו, שהיא באה בזה אחר זה, ובשעה שהוא מתיחד עם חברו אינו שרוי אלא עם נפשו, שכבר נתמזג עם הראשון והיה עמו לאחד.

המלצות קוראים
תגיות