רקע
יצחק ליבוש פרץ
המנגן
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש

(מעשׂה לפורים, מסוּפר לפי אייזיק מאיר דיק)


לפנים לא היו הדורות מנותקים כל-כך, מיותמים כל-כך. כל דור היה חוליה בשרשרת, המתחילה באדם וחוָה ותגמר באלף הששי… ואם נתפרפרה, מתי שלא יהיה, ובשל מה שלא יהיה, חוליה אחת, התחילה רועדת כל השלשלת, נתעוררו כל החוליות: האבות, אמנו רחל ואחרים…

מלבד השמים הפתוחים תמיד, שראו אותם, אם רק לא הסתירוּם במשלוש1 של נחושת, בעין הפשוטה, – מלבד אליהו הנביא, שהיה יוצא-ונכנס, בן-בית אצל כל יהודי: בין האושפיזין בסוכּה, ל“שפוך חמתך” ב“סדר”, על כסא-אליהו ל“וכרוֹת”, ובכל הירידין, וכל פעם שחרב חדה היתה מונחת על הצוָאר… ומלבד מלאכים טובים, – היו עולמית אבא-אמא. אם חיים הם – מי מדבר על כבּוּד; ואִם, חס ושלום, לאו – יש מצבה, להשעין ולצנן בה את הראש הלוהט, וקבר – לשפוך עליו את הלב המלא מרירות, ושוכן-עפר שהוא שומע, שהוא רואה ואינו שותק, אלא מבקש רחמים עליך…

ולא תמיד צריך לבקש אותם: לילה לילה באים המתים אל העיר החיה. אל בית-הכנסת הגדול הולכים הם, להתפלל, לקרוא בתורה, לערוך חצות… עובר בר-מינן על-יד תריס חלונו של אדם קרוב, שומע אנקה היוצאת מלב כבד, אנחה של נפש נכאה, והוא מבין לו: החיים והמתים מדברים שׂפה אחת ודברים אחדים, מתפללים מתוך אותו סידור עצמו… עושׂה לו הבר-מינן קשר-של-זכרון בתכריכים, ואחר-כך, כשהוא חוזר למנוחתו, הוא נזכּר, ומשתדל, ועושׂה מה שיכול לעשׂות, עד כמה שאפשר. ומה לא היה אפשר בזמנים המבורכים ההם… לא שום דבר, ואפילו ללמוד “שושנת יעקב” עליז – מבר-מינן!

אבל איני רוצה להקדים אחרון לראשון. דבר זה כבר שייך להענין – להמעשׂה בר' אברהם’ל המנגן, שיהיה מליץ יושר לי ולכל המספרים מעשׂיות של פּורים, אם רק אינן בדויות מן הלב…

והיה היה ר' אברהם’ל מנגן, ולא כליזמר. הוא הגיע אל המדרגה, שרבים אולי מתגעגעים עליה, אבל רק לעתים רחוקות מישהו משׂיג אותה: הוא לא ינק מן הכנור את פרנסתו, לא עשׂה אותו קרדום לחפור בו…

מי שאין לו עינים חומדות, גרון גרגרני וקיבה תובענית – גם “משהו” מאכל הוא בשבילו, מים צוננים – משקה, שינע“ט וקיטיי”א – מלבוש, – יש לה לבּיילה-בּאשה חנות כלשהי, ויוצאין בזה ידי-חובת-עולם-הזה, ומנגנים לשם מצוָה, לשם שמים; ומנגן כזה, המנגן לשמו יתברך, היה ר' אברהם’ל…

מוצאי-שבת מנגן לו ר' אברהם’ל את זמירותיו… יושבת בּיילה-בּאשה, המפרנסת שלו, ושואבת לתוכה את הנחת, מתמלאת חיוּת לשבוע תמים… עומד קהל בחוץ, ברחוב, ושומע ומקשיב, והנשמות סופגות לתוכן את הזמירות. לעתים קרובות נקלט הנגוּן באזני השומעים; הרחוב כולו נתעלה לפתע, עיירה שלימה מזמרת זמר…

וכל השבוע – בּיילה-בּאשה יושבת בחנות, העיירה בהולה ורדוּפה אחר הפרנסה, ובחדר של ד' על ד‘, ליד שולחן קטן, לפני החלון הפעוט, יושב לו אחד ובודד ר’ אברהם’ל; לבו לשמים, עינו בספר התהלים של דויד המלך: שירות ותוּשבחות שרות שׂפתותיו ומרטטות מתענוג, והיד פורטת ומפרטת על מיתרי הכנורון, המונח לפניו על השולחן… מצלצלים המיתרים ומצרפים לתהלות כנפים קטנטנות, צחורות; והן מתרוממות ומרחפות גבוה, גבוה. ור' אברהם’ל מלטף לו ביד את זקנו הצחור כשלג; זה תענוגו האחד והיחיד…

נפתחת בזהירות ובחרדה הדלת הקטנה, מרכינים חתן-וכלה את ראשיהם, שלא יתקלו במשקוף, ונכנסים, ונצבים לפני ר' אברהם’ל מסוּמקים ומבוּישים, ור' אברהם’ל מחייך, כבר הוא יודע, למה חתן-וכלה נכנסים אליו: זה שנים הם מאורשׂים, אספו בקושי לטלית, החופּה מוכנה, אך לכליזמרים חסר… ואם מנגן ר' אברהם’ל בחתונה של עניים, הרי יש לו, עוד קודם שהוא קונה לוח-שנה חדש, – סנדקאות, ולמועד הנכון – פדיון הבן, אף גם כוהן הוא – מצוָה רודפת מצוָה. אבל לא בזה הענין.

העיקר הוא אצל ר' אברהם’ל פורים…

מנגן-של-פורים – בשביל עניים…

יש בתים, שהיהודים הנאים עם הממחטות האדומות אינם מראים שם את פניהם, וכליזמר אינו נראה שם, ושׂחקני-פורים אינם עוברים שם את הסף.. בתים שבהם החַלה היא בלא זעפרן, הסעודה בלא שׂמחה, ולעתים קרובות בלא חַלה כלל…

נפתחת הדלת, נכנסים אנשים רחמנים, “תומכי עניים”, מביאים דברי מאכל ומשקה; מברכים בני-העוני את האנשים היקרים על מעשׂה-הצדקה, וגם את כל האורחים היקרים של חגיגת-הפורים, הנותנים להם את האפשרות לעשׂות צדקה, ומודים לשמו יתברך שברא בריות טובות ויושבים לאכול ולשתות… ואף-על-פי-כן על הלחיים הנפוּלות יורדים זרזיפים של דמעות, של דמעות מלוחות… לא מתוק לחם הקצבה, ולא ערב לחך שקוּיה… וכמה רחוק הזמן ההוא, שהם היו הנותנים ואחרים היו המקבּלים? ומתחילה הדמעה דוקרת בעין, והמרירות מצטבּרת בלב, ויהודיה מליטה את פניה בסינור; יהודי מטיל מבעד לחלון את קובלנתו כלפי השמים… ומי שהוא צעיר יותר, נוטל ומכווץ את כף-ידו לאגרוֹף. אבל אותה שעה בא נכנס ר' אברהם’ל עם הכנורון. הנרות נראים פתאום מאירים יותר, העינים מתבהרות, על הפנים מופיעה בת-שׂחוק, מבוּישת, מיוּתמת, עודה דמוּעה, אבל ר' אברהם’ל כבר הוא מנגן “שושנת יעקב” – משתפכת הנגינה כשמן טוב אל תוך הלב, – דלוּת אינה פּסלוּת, אח מאח לקח, גלגל הוא החוזר בעולם… וכך מהלך ר' אברהם’ל מלוּוה עינים נוצצות, ותינוקות, רגליהם עקומות, כמו קשתות, ועיניהם מפרפרות-מלהטות, כשלהבות כּשרוֹת, רצים אחריו על-פני הרחובות, מפּתח לפתח, מבּית לבית… ורק בשעה מאוחרת, מאוחרת ביותר – עניים, בלי עין-הרע, מתרבים והולכים – עמוס ברכות, ובלב מלא וגדוש שׂמחה טובה, שקטה, ממצווֹת רבות שעשׂה – סר עוד ר' אברהם’ל אל הרב עם הרבנית, שבלעדיהם מעשׂה-של מצוָה אינו מעשׂה שלם וגמוּר…

כל אותו זמן יושבת בּיילה-בּאשה ומאריכה רוחה ומחכּה. לבה אומר לה, ואברהם’ל אינו מכחיש, שיש לה חלק, חלק גדול, במצוָה הזאת; אבל מקצת-שבמקצת געגועים אינה חטא…

וליד השולחן הקטן, לפני החלון הפעוט, יושבת הישישה המתגעגעת ומחייכת… מציצה בעיניה הזקנות הקטנטנות, המשונות, וכמו צוחקות ובוכות גם יחד, מביטה אל הרחוב, ומתחת לשביס משתרבבות האזנים הקטנות ומקשיבות… האם אין זה הוא שם עם הכנורון? האם לא מ“שושנת יעקב” שלו הצליל שנצטלצל והגיע עד לכאן?… ושׂפתיה נעות חרש-חרש בתפלה חשאית: שיזכה עם כנורו לצאת לקראת המשיח, לנגן לו מַאר"ש…

בימים ההם היו מאמינים בביאת המשיח, ואף-על-פי שיתמהמה, היו מחכים לו בכל יום שיבוא.

– אך מפני מה הוא מתמהמה כל-כך? – שואלות השׂפתים הזקנות; והפעם – לא על המשיח: המליאים צוננים, הנרות – מעשינים, מפרפרים, דועכים, ואברהם’ל איננו.

בּיילה-בּאשה רצה השוקה. מבעד לתריסים המוגפים אין בוקע צליל של קול, ולא קרן של אור. העיירה ישנה.

הרקיע מעליה ער ושומר, באלפי אלפים עינים, טהורות כל-כך, בהירות כל-כך, – אבל היכן הוא אברהם’ל?

– ולמה אחרו פעמיו של אברהם’ל?

כך שואל גם הרב הישיש, עם זקן-העז המבוהל, וקולו הנפחד מעורר את הרבנית מנמנוּמה, וראשישה הקטן, שהיה מתנודד בחלל-האויר אילך ואילך, בדומה למטוטלת, מפסיק תנועותיו. היכן יכול הוא להיות? קרקעיתו של בקבוק המשקה צפה ועלתה ונתגלתה, חצות-לילה מצלצל ומכריז השעון הישן-הצרוד, ואברהם’ל עדיין הוא בבל-יראה… תופס הרב את המצנפת, הרבנית – את הסוּדר התוּרכּי, פנסים גדולים – השמשים שנתעוררו בקושי, רצים אל הרחוב, מוצאים את בּיילה-בּאשה, אין מדבּרים אפילו דבּוּר אחד ורצים הלאה, על חלונות ועל דלתות דופקים, כלום אין נמצא אצלכם ר' אברהם’ל? יוצאים ובאים מן הבתים מגדול ועד קטן ומחפּשׂים את אברהם’ל…

­_ _ _ _ _ _ _ _

ואברהם’ל, באמת, סבּה נסתובבה לו. אילמלא הזכות של “שלוחי מצוָה אינם ניזוקין…” השם יודע, אם הייתי מספּר לכם כהיום את המעשׂה הזה; זה היה ודאי ספּור עצוב יותר מדי, ודברים עצובים אין אתם מחבבין…

הביתה, אל בּיילה-בּאשה, הולך ר' אברהם’ל. במקצת הרגלים מתרוממות ומתרקדות, הראש הזקן השׂב מתנודד: היום יום פּורים, והוא לא יסרב לעני, המגביה אליו את הכוס… וכבר נתגעגע אל בּיילה-בּאשה, ומצער אותו, שאינו יכול לשנות מן המנהג והוא מוכרח, בדרך הליכתו, לרגע לסור אל הרב. רוצה הוא לקצר לו את הדרך, ועושׂה את הפּלוּש, לפני בית-הכנסת הגדול, קפּנדריה, כאמור – שלוחי מצוָה אינם ניזוקין. הוא בא ונכנס לפּלוּש, והוא שומע קולות מתוך בית-הכנסת: צחוק, זמרה, ורקיעה של רגלים רוקדות. והוא נבהל ומשתומם. אין זה, מהרהר הוא, כי אם בחורים הוללים הרסו לבוא אל בית-הכנסת; מכאיב חלוּל-הקודש הזה את לבו, מתלקחת בו חמתו. והרי כוהן הוא, אברהם’ל, והוא מטה שכמו ולוחץ על הדלת, המנעול הישן נכנע במקצת, אברהם’ל נדחק בכל כוחו אל תוך הסדק שנפתח, ונשאר תקוע – קופא מפחד: מתים היו אלה!

והמולה עוברת בבית-הכנסת: רב אברהם’ל, רב אברהם’ל! וכל העינים פונות, מהן – אל אברהם’ל, ומהן – אל יהודי גבוה-גבוה, עם זקן שׂב, צחור כשלג. והעינים, המביטות באברהם’ל, מביטות בחמלה ובאהבה, והאחרות, המוּפנות אל היהודי הגבוה-הגבוה, מצפּות לדברו, תלוּיות בשׂפתיו הכחולות… ולא זמן מרוּבּה המתינו. בפסיעות שקטות הוא קרב ונגש אל אברהם’ל, ודממה משתלטת בבית-הכנסת, עד ששומעים היאך המצה-שמוּרה מרטטת, מוּנדת ברוח קלה, החודרת מבעד לשמשה שבורה… ובדממה נשמע קולו של היהודי הגבוה-גבוה, היאך הוא מפסק בידו הימנית הארוכּה את הזקן הצחור כשלג, ואומר אליו: אל תירא, אברהם’ל! אנו לא נעשׂה לך רעה; שׂמחנו כאן, כמו מדי שנה בשנה, זימרנו זמר, חטפנו רקידה; הרי פורים הלילה – יום-טוב שאינו בטל לעולמים!

עומד אברהם’ל לָחוּץ בסדק, ומביט בעינים גדולות ומהרהר: למחר לא יהא שום אדם מאמין לי, שהייתי כאן, ראיתי כל זה ושמעתי כל זה. רועדות שׂפתיו ואין מוציאות קול. קורא הבר-מינן הגבוה-הגבוה את מחשבתו מעל פניו, והוא מרמז אל יהודי רזה ממנו, ולפיכך – עוד גבוה ממנו, והלה בא נגש, בדומיה.

– נתּן לך – אומר הרב – סימן-דברים בשביל החיים, ויאמינו לך. הנה היהודי הזה הוא חזן-הקהל הראשון של העיירה; אני אבקש ממנו, וילמד אותך “שושנת יעקב” חדש.

היהודי הרזה-הגבוה מניע ראשו ל“הן”.

– אפס, – מוסיף הרב הראשון של העיירה, – לא בקול ילמד אותך. הוא הצטנן, לא עליכם, בקדיש-של-נעילה האחרון, ובוודוּי-בלא-קול יצא מן העולם. באצבע ילמד אותך…

עושׂה החזן הראשון את רצונו של הרב הראשון, מרחפת אצבעו באויר ומרחפת. הנה היא מרקדת בהתלהבות, והנה היא נרעדת, ומגודל הדבקות – כמו קפואה; הנה היא מתרוממת ומתנשׂאת לעולמות העליונים, עם טענות-של-איוב, בצער וזעם, והנה היא מפרפרת, כמצפּה לתשובה ממעל על שאלת חיים ומות, על צדיק ורע לו ורשע וטוב לו…

מעין זה עדיין לא שמע ר' אברהם’ל. והוא נמשך בכל נשמתו אל האצבע המזמרת; סופג בשתי אזניו את הנגוּן, רוצה הוא על כנורונו לנסות ולנגן אחריו, לפחות צליל לתפוס, ואינו יכול, לָחוּץ בתוך הסדק, לפשוט את היד… ואצבעו של החזן עדיין מרחפת ומרחפת, ונגינה משתפּכת ממנה ומשתפּכת…

ובבוקר, כשבא השמש לפתוח את בית-הכנסת, ושחרר אותו מתוך הסדק, קפץ אברהם’ל ועמד באמצעו של הפּלוּש, ומבלי לענות לשמש הנפחד והנרעש שום דבּוּר, – לחץ בידים מורעדות את הכנורון אל תוך הזקן, שהלבין עוד יותר במשך הלילה, והתחיל מנגן! שומעת בּיילה-בּאשה, שומעים הרב, הרבנית וכל אותם שחפּשׂוהו בכל הבתים, ורצים ונקהלים; באים ותיקין להתפלל ונעמדים תמהים, ורב אברהם’ל עדיין מנגן ומנגן…



  1. מטבע של שלוש פרוטות.  ↩

המלצות קוראים
תגיות