מימרה יהודית היא, וצריך לדעת, מהיכן מוצאה. בימיו של רבי חיים ויטאל היה בצפת אברך, שנעשׂה, לא עלינו, אלמן, עוד קודם שיצאה שנה שלימה מיום חתונתו. דרכי השם מי יבין, ודברים כאלה מתרחשים בעולם, אבל אותו אברך דומה היה עליו, שהעולם כולו חזר לתוהו ובוהו, חַמה אחת ישנה ברקיע ואשה אחת היתה אשתו שלו. והריהו הולך ומוכר את הסחורה מן החנות עם כל כלי-הבית מדירתו ומוסר את כל הממון לראש-הישיבה דצפת, בתנאי שיספחו אותו אל הישיבה ויהו מפרנסים אותו בדומה לכל הבחורים, וימסרו לו חדר מיוחד, שישב בו וילמד ביחידות.
ראש הישיבה קבּל ולקח את צרור-הכסף בשביל הישיבה, ולהאברך גידרו בכמה קרשים חדר מיוחד מועט בקרן-זוית של עלית בית-המדרש, הכניסו לו שׂק ממולא קש וכלים לנטילת- ידים, והאברך פנה וישב ללמוד. חוץ משבת ויום-טוב, שבהם היה מוזמן אצל בעלי-בתים, לא ראה לפניו נפש חיה; מאכלו כל ימות השבוע וכותונת לכבוד שבת ויום-טוב היו מעלים ומביאים לו מן השמש. וכשהיה מגיע לאזניו קול צעדים על המדרגות, היה פונה ומסב פניו אל הקיר, וכך היה עומד ופניו אל הקיר, עד שיצא הנכנס וסגר מאחריו את הדלת. בדבּוּר אחד: הוא נעשה פּרוּש.
בתחילה היו סבורים, שלא יעמוד בכך זמן מרובה, משום שקודם לכן היה בטבעו בריה חיה ומעורב עם הבריות; אבל עבר שבוע ועוד שבוע, הפרוש יושב ולומד, בחצות הלילה שומעים את קול-למוּדו הבכייני משתפך על פני הרחוב, או רואים אותו עומד ליד אשנב העליה ופניו החיורות נשׂואות כלפּי מעלה ועיניו מביטות אל השמים, – והתחילו רואים את הדבר בעין יפה, והיו מקוים שהפּרוּש הזה יעלה ויצמח ויהיה גדול בישׂראל, ואפשר גם מקוּבּל, בעל מופת. ספּרו את הדבר לר' חיים ויטאל. והוא שמע והקשיב, הניד את ראשו, ולבסוף אמר: הלואי שהדבר יעמוד ויתקיים…
בינתיים נתרחש מופת מועט: בתו הקטנה של השמש, שהיתה מעלה לו, לפּרוּש, ומביאה לו מזונו, עלה פעם אחת בדעתה, שהיא מוכרחה לראות את הפּרוּש לפחות פעם אחת פנים אל פנים. ומה היא עושה? פושטת את נעליה ופוזמקאותיה ומעלה לו את מרק-הגריסין יחפה, ובלאט כל-כך, שהיא שומעת את דפיקות-הלב שלה עצמה. אלא שנתפחדה מפני דפיקות-הלב של עצמה, נפלה מאמצעיתן של המדרגות ושכבה במשך כמה חדשים. כשגבר עליה חומה ספרה כל אותו מעשה, והתחיל העולם מאמין עוד יותר בפּרוּש, ובקוצר-רוח מרוּבּה עוד יותר היו מצפּים לו שיתגלה.
שוב ספרו את הדבר לר' חיים ויטאל. ושוב הניד ראשו, ונוסף לכך נאנח, ואמר: הלואי שיוכל להתגבּר! וכשהפצירו בו שיפרש דבריו, אמר: שהואיל וכוֶנתו הראשונה לא היתה לשם שמים, לפיכך יהו לו מניעות גדולות מן הצד ההוא, והלואי שלא יכּשל…
________________
ור' חיים ויטאל אינו אומר דברים בעלמא! פעם אחת הוא יושב לו, הפּרוּש, שקוע בהרהורים על-גבי ספר, והריהו שומע פתאום, שמשהו מנקש על הדלת, ונופלת עליו אימה. אבל המשהו מוסיף ומנקש, והריהו קם ממקומו, ושוכח בינתיים לסגור את הספר, והולך לפתוח את הדלת; ומשפתח את הדלת – בא ונכנס תרנגול-הודו. והוא מניח לו להכּנס, להתרנגול-הודו. ועולה על דעתו מחשבה, שכדאי וראוי שתהיה עמו יחד נפש חיה בחדר. אשתו שלו היתה מחזקת פרי-רננים בבית… הולך התרנגול-הודו ועובר לפניו ופונה ויושב לו בשקט בקרן-זוית רחוקה. והפרוש מהרהר, מה יכול להיות פשרו של דבר, והוא פונה ויושב וחוזר אל ספרו. וכשהוא יושב כך, עולה רעיון במוחו: לא רחוקים ימי הפּורים, ושלחו לו בזכות תורתו תרנגול-הודו לפורים. מה יעשה הוא בתרנגול- הודו? יזמין אותו – הוא מהרהר – מישהו לסעודה של פורים, ואפשר שהמזמין יהיה אדם עני, וישלח לשם ערב-פורים את התרנגול-הודו, ויהיה אף הוא טועם מזה. מזמן שאשתו שלו נפטרה, עדיין לא טעם בשׂר-עוף. ובתוך שהוא מהרהר כך, הריהו מתחיל ממצמץ בשׂפתיו כטועם טעם, ופיו מתמלא ריר; הוא מעיף מבט-עין אל התרנגול-הודו, והריהו רואה שהתרנגול- הודו מביט אליו בחבּה, כאילו הוא יורד לסוף דעתו ונהנה מכך, שיזכה להיות נאכל בפיו של הפּרוּש. שוב אינו יכול למשול בעצמו, ומרגע לרגע הוא עוקר עיניו מתוך הספר ומביט אל התרנגול-הודו, והוא מתחיל מדמה בנפשו, שהתרנגול-הודו מחייך אליו. במקצת הוא נבהל מכך, אף-על-פי-כן יש לו הנאה שמחייכת אליו נפש חיה…
דבר זה עצמו אירע גם במנחה-ומעריב. באמצע השמונה- עשרה אין הוא יכול בשום פנים להתאפק, והוא קורע כל פעם את עיניו ופוקחן ומביט אל התרנגול-הודו, והלה עדיין מחייך ומחייך. ופתאום הוא מתחיל מדמה בעצמו, שהחיוך הזה הוא מכירו כבר מזמן… שהנה רבּון העולם, שנטל ממנו את אשתו, שלח והחזיר לו את חיוכה החביב, שיהא מנחם אותו בבדידותו; והוא מתחיל מחבב את התרנגול-הודו, והוא חושב, שיהיה בכך משום יושר שיהא מזמין אותו לסעודה של פורים יהודי עשיר, כדי שהתרנגול-הודו יישאר בחיים…
ומחשבה זו עלתה בו בשעה של רצון, כפי שנראה להלן, אך בינתיים מביאים לו כנהוג, קערית מרק-גריסין עם פרוסת לחם, והריהו נוטל ידים ומכין עצמו לאכילה.
אך מיד כשהוא נוטל את הלחם בידו ומבקש לנגוס ממנו — קם התרנגול-הודו ויוצא מפינתו ומתחיל מנקר קיר קיר, בלשון בקשה, כמי שרוצה לומר: אף הוא רעב; והוא ניצב לפניו ליד השולחן. מהרהר לו הפּרוּש: מוטב שיאכל, סופי שלא אהיה מפסיד בו… ונוטל הוא את קערית מרק-הגריסין עם פרוסת הלחם ומוריד ומעמיד על הרצפה, והתרנגול-הודו לוגם ואוכל. למחר הולך הפּרוּש ונכנס אל ראש-הישיבה, והוא אומר לו באשר ובכן, שקבּל שותף-לאכילה; הוא היה משייר תמיד ממרק- הגריסין, והיום – כאילו לא טעם הימנו כלל… רואה ראש- הישיבה לפניו פנים רעבות, והוא אומר שיודיע על כך לר' חיים ויטאל, שיהא מתפלל עליו, שהשד יסור הימנו. ובינתיים יצווה, שישלחו לו שתי פרוסות לחם ושתי קעריות מרק-גריסין, שיהא מספיק לשניהם. אבל ר' חיים ויטאל, שספּרו לו בשמו של ראש-הישיבה בדבר השותף-לאכילה, רק הניד ראשו ונאנח ואמר, שהענין אך מתחיל!
לפי שעה מקבל הפּרוּש מנות כפולות, והוא שׂבע, וגם התרנגול-הודו שׂבע. והתרנגול-הודו אפילו הולך ומשמין. ובמשך כמה שבועות הוא נעשה, הפּרוּש, קשור בתרנגול-הודו עד כדי כך, שכל יום הוא מבקש מהשם יתברך, שיהא מוזמן לסעודת- פורים של יהודי עשיר, כדי שלא יגיע לידי נסיון.
וכפי שאמרנו, בענין זה לא הגיע לידי נסיון. אחד מגדולי הבעלי-בתים הזמין אותו אצלו לפורים. והיה שם לא רק בשׂר של תרנגול-הודו, אלא גם כל מיני מאכלים טובים ומשקאות כיד המלך. וגם משׂחקי-פורים מצויינים באו לשׂמח את הגביר עם משפחתו ועם כל האורחים, שבאו אליו לאחר הסעודה בביתם. והפּרוּש דנן סעד את לבו והשיב את נפשו, הוא אכל ושתה, ואפשר ששתה יותר משאכל, משום שהיין היה מתוק וריחני והחמימות הלכה והתפשטה בכל האיברים.
אך לפתע פתאום נשתנה בתוכו הכל.
התחיל המשחק של אחשורוש-ואסתר… וַשתי ממאנת לעשׂות כדבר המלך ולבוא ערומה כביום הוֶלדה… אסתר נושׂאת חן מיד לאחר-מכן… מוסרים אותה לידיו של הגי שומר הנשים. ששה חדשים בשמן המור, וששה חדשים אחרים בבשׂמים ובתמרוקי הנשים. והפרוש דנן – פתאום נעשה לו חם בכל האיברים, וחשכה ירדה לפני עיניו, ומועקה באה אל לבו, ובתוך החשכה התרוצצו לפניו רצועות-רצועות אדומות, לשונות של אש, ונתעוררה בתוכו כמיהה מוּפלאה ונוראה הביתה והביתה. אל העליה של בית-המדרש, אל חדרו שלו, אל הפינה השקטה… אל התרנגול-הודו… ולא יכול להתאפּק, ועוד קודם ברכת-המזון קפץ ממקומו ורץ אל חדרו.
הוא בא ונכנס, מביט אל הפנה, שבה התרנגול-הודו עומד, והוא נבהל ומשתומם: התרנגול-הודו נתגלגל באשה, באשה יפת-תואר שהעולם לא ראה כמותה, והוא מתחיל רועד בכל גופו, והאשה הולכת וניגשת אליו, והיא חובקת בזרועות צחורות חמות וערומות את צוֶארו, והפּרוּש מרעיד עוד יותר, והוא מתחיל להתחנן: רק לא בכאן, רק לא בכאן, מקום-קדוש הוא, ספרים קדושים מונחים. והריהי מלחשת לו סוד באזנו, שהיא היא מלכת-שבא, ושיש לה כאן לא הרחק מבית-המדרש, בסמוך לנחל, בין קני-הסוּף הגבוהים, ארמון הבדולח שלה, שנתן לו עוד שלמה המלך במתנה… והיא מושכת אותו. שילך איתה, לשם, אל ארמון הבדולח…
והוא מתנודד והולך, והולך…
למחר – והפּרוּש איננו! הולכים אל ר' חיים ויטאל, והוא אומר שיחפּשׂוהו על שׂפת-הנחל. ומוצאים אותו בתוך בצה בין קני הסוּף, ספק חי ספק מת…
טרחו בו והשיבו את רוחו, אך מאותו יום ואילך התחיל להיות שותה-שכּוֹר…
ור' חיים ויטאל אמר, שהדבר הזה בא מתוך געגוע גדול למלכת-שבא, כשהוא שותה הוא רואה אותה; ושיניחו לו לשתות, כל השנה כולה, ואך לא בפורים, משום שבפורים תהיה לה עליו שליטה גדולה. ומכאן באמת צמחה ועלתה אותה מימרה: “כל השנה מבוּסם, בפורים מפוּכּח”…
מוקדש לאנסקי
ובעיירה על שפת הבוג חי לו זוג, ששמו יתברך לא בירך אותם בילדים. והזוג – שמואל וזוגתו טריינה-מירל – לא העלו אפילו הרהור קל בענין גט, והוסיפו לחיות יחדיו מאושרים תחת שמי ה'.
והעיר לא היתה מרננת אחריהם, והבית-דין-צדק – לא מיחה בידם. יודעים היו, שנפשו קשורה בנפשה וכן להפך, והם דבוקים ומדובּקים זה בזו עד כדי כך, שלדבּר על גט הרי זה היה כמו לגשת אליהם בחלף.
כנגד זה היה אותו שמואל – סוחר דנציגאי – מוצלח גדול בעסקים שלו. ויודעים אפילו, ממה ההצלחה התחילה, במה מקורה ובמה יש לה אחיזה.
פעם אחת, ושמואל בימים ההם גביר עדיין לא היה, טריינה- מירל בעזרת הנשים ליד הסבכה לא עמדה, עגילי-בריקים עדיין לא היו באזניה, – סוחר היה במשהו מועט של עצים, קושר היה שתים-שלוש דוברות למשלוחו של סוחר גדול, ובית קטן היה לו, על כרעים של עץ, מתחת לגג של קש, – מתארע מעשׂה, ערב שבת, הבעל-שם נוסע לביתו ועובר על-פני העיירה, ובדיוק – מזלו של אדם גורם! – בדיוק לפני פתח ביתו של שמואל נשבר לו ציר מצירי העגלה. שמואל וטריינה-מירל מיהרו ויצאו לפני הפתח, הכניסו את הבעל-שם – מבלי לדעת אפילו מי הוא, רק סתם יהודי! – אליהם אל ביתם, שלחו אחר חרש-עצים, שיתקן את ציר העגלה, אך עד שפונים פה ועד שפונים כה – כבר השעה אחר שתים-עשרה, הבעל-שם כבר נשאר לשבת. ובמצוה של הכנסת-אורחים זריז שמואל מאז ומתמיד, וטריינה-מירל אף היא יש לה עין טובה ולב פתוח לאורח, – והתחיל באמת מכאן ואילך מאיר להם המזל. והואיל וכבר נעשה מנהג, שכל פעם שהבעל-שם עובר דרך העיירה, הוא מתעכּב אצל הזוג, היה המזל באמת מאיר ומוסיף ומזהיר… מתרבּה מספר הדוברות, ששמואל שולח לדאנציג, וגדל משנה לשנה, וכן מספר הפנינים על צוָארה של טריינה-מירל, וגדל הבית, נוסף חדר אחר חדר, ושני חדרים בשביל האורח הגדול – בשביל הבעל-שם נתייחדו, ואת הקש של הגג ברעפי- עץ החליפו, ונתמלא הבית – גביע מלא. ויוצאים ונכנסים בבית סוחרים. ומשמפשיר השלג, באים ומתכנסים מן העיירות מנין של שייטים יהודים, ומן הכפרים כהנה וכהנה, להבדיל, מחזיקי- משוֹט שאינם-יהודים, ומלאים המזוים צידה לדרך, ומן החצר סוחבים וסוחבים קורות ואדנים אל החוף… והארנקי שבכיס- בית-החזה של שמואל מתעבּה והולך ומוסיף והולך; מפני שעל עציו שלו אין למים שליטה, אפילו בשטפון הגדול ביותר, והרוח הגדולה ביותר אינה מפרקת את דוברותיו; ואם משלחים את הדוברות במאוחר, והחורף הקדים להתייצב, הן מתנהלות משום מה מעצמן ותרות להן דרך בין גושי הקרח ומגיעות בשלום… ושמואל דנן קונה יערות גדולים יותר ויותר, וכבר יש לו כספים אצל אחרים, בכותל-המזרח – “עיר” לישיבה, וטריינה-מירל בעזרת-הנשים – ליד הסבכה… וכשבא הבעל-שם, הוא יושב עם שמואל זה שעות שלמות בחדר ומשׂוחחים פה אל פה… וכבר מתחיל הדבר מתמיה:
– על מה מדבּר שמואל זה עם הבעל-שם? מן הסתם על עסקיו שלו… למדן גדול ומקובּל איננו… היאך, אם כן, אין יהודי מבקש בענין בנים?…
והכל בטוחים, שאילו רק הוציא הבל מפיו, לא היה הבעל- שם מסרב לו. דבר גדול הוא אצלו ליתן ברכה… אלא מאי? – מהרהרין – היהודי משוקע בעסקיו עד כדי כך, שהוא שוכח לגמרי, במה הוא עומד ומה מצבו… ומתחיל הדבר להרגיז. וכי מה? הרי שוב אין הוא אברך צעיר, ואימתי יקראוהו לפתע פתאום אין שום אדם יכול לדעת. ומרמזים לו רמזים. בבית- המדרש, בין מנחה למעריב, ותופסו לפעמים ידיד טוב בשוק בקצהו של דש בגדו: היתכן? וכשעובר שמואל על-כך בשתיקה, ומתחמק במין חיוך מוזר ועגום, או משׂיא את השואל לענין אחר, בּאים הביתה ומזכירים את הענין בבית: מילא, מה שיהודי עוֹשׂה… שומעות הנשים: “באמת לא כראוי”, ומעכשיו הנשים נותנות דעתן על טריינה-מירל. הן מוצאות אותה בעזרת הנשים בשעת התפלה, או בבוקר של יום-טוב, בשעה שמברכות זו את זוֹ ב“חג שמח”, – ועכשיו בא “היתכן” נוסח נשים… מילא גבר הוא גבר, טרוּד הוא ושוכח, היכן הוא נמצא בעולם, אבל היא, טריינה! ומבארים לה באר היטב, שלא לעולם יחיה גבר, ולא לעולם האשה צעירה היא. והחן שיש לה לאשה בעיני בעלה אף הוא אינו דבר נצחי. וכל מה שירחק היום שבו יגיע הוא אל השׂכל האמיתי, כן רע הדבר יותר בשבילה. אבל טריינה-מירל יש לה טבעו של בעלה: מחייכת ושותקת, או משׂיאה לדבר אחר…
ולא לחינם שותקת היא ומחייכת. היא יודעת מה ומה היא לבעלה שמואל – “העלי והמכתשת גם יחד”… אבל בלב, הרי אף-על-פי-כן – אשה היא, מתחיל מנקר: ילד, בן זכר, קדיש… ומנקר עד שמתנקר גיעגוע וכמהון-לב חשאי לילד, והיא מתחילה להתפלא יותר ויותר בדומה לכל האחרים, כיצד נעשה שמואל שלה בעל-עולם-הזה כזה ומדבּר ומוסיף ומדבּר עם הבעל-שם בדבר עסקים ועסקים, בדבר אַין ואפס, ואינו נותן דעתו על דבר של תכלית?
היא, מצדה, ודאי שהיתה מוחלת לו ומוַתרת על הפנינים עם העגילים ועם השביס-של-כסף ועם העיר-של-זהב ועם כל התכשיטין שהוא קונה לה, כל שנה יותר וביוקר יותר… אמת שהיא אוהבת את בעלה שמואל, וטוב-טוב הוא לה מעשׂרה בנים, אבל לצאת מן העולם כצל עובר אין היא רוצה אף-על- פי-כן, להיות אֵם מתאוָה היא…
כבר היא תחטוף עמו פעם שׂיחה, בטובה, כפי שהיא יודעת… אבל לא נזדמנה שעת-כושר. הרי לא תבוא לדבר בענין זה פתאום, בלא טעם וסבּה.
ומתארע פעם אחת, שמואל עומד לחזור מבית-המדרש, מתפלת שחרית. היא עורכת את השולחן לסעודת הבוקר, מציצה בדרך-העברה הצצה אחת אל המראה ורואה את עצמה לא כתמול שלשום. היא הולכת וקרבה יותר, מסתכלת מקרוב יותר; השנים אינן עומדות על עמדן; הפרצופון כבר לא כל-כך רענן, העינים לא כל כך נוצצות, ומתחת לעינים מתקמט משהו… ונאנחת היא, הולכת לה מעם המראה עצבה ונכאה ויושבת אל השולחן ושוקעת בהרהורים.
שמואל בא עם שׂק-הטלית-ותפילין; וכדרכו:
– בוקר טוב!
טריינה-מירל אינה קמה לקראתו, עונה בשׂפה רפה “בוקר טוב ומבורך”, אינה מחייכת אפילו חיוך כלשהו.
– טול ידיך! – והקול כמו לא קולה הוא. ושואל הוא בחרדה:
– מה לך, טריינה-מירל?
היא אינה משיבה ואת עיניה היא משפילה.
מהרהר הוא: מילה, מה! נוטל ידים, יושב אל השולחן; טריינה-מירל אינה טועמת כמעט…
– טריינה-מירל?
היא אינה מביטה בו. העפעפים מושפלים, ומתחת לעפעפים מתגלגלות דמעות על-גבי הלחיים… אם כן, הן הדבר לא פשוט. והריהו קם, נגש אליה בשקט, מרים את ידו ומבקש ללטף אותה על-פני קשוּר-שׂערותיה; אך טריינה-מירל דנן מתחמקת מתחת ידו:
– הנח לי…
וקמה ממקומה ורצה אל הספה, ומתנפלת על הספה – ופניה אל הקיר.
נשאר שמואל עומד, מבולבל, באמצע החדר; לגשת מפחד הוא. אין הוא רגיל כלל להתנהגות כזו, ואינו יודע מה פירושו של הדבר:
– טריינה-מירל, אין את בקו הבריאות? לשלוח אחר הרופא? אמרי… הן משהו חסר לך…
מסתובבת טריינה-מירל ופונה אליו כמעט בכעס: – ואתה אינך יודע, מה שחסר לי? ולך אין חסר, מה שחסר לי?
ופורצת בבכיה:
– כיצד יהודי מתלהב כל-כך בעסקים, כיצד מתמסרים כל- כך לתאות-הממון!
משתומם שמואל:
אני?
– אלא מי, אני?
ופונה שוב הימנו וטוענת כבר, כביכול, אל הקיר:
– שיהודי תהיה לו תאוה כזאת לממון, שעל יהודי תהיה לו ליצר-הרע שליטה גדולה כל-כך…
– כשבא הבעל-שם… כשזוכים כבר זכיה כזאת… ויושבים עם הבעל-שם שעות על שעות סגורים בחדר… והוא מניח שיבקשוהו, בודאי הוא מניח… אין יהודי מדבר דבּור אחד בענין תכלית… השנים הרי אינן עומדות על עמדן… בית ריק, בית אילם… לא סימן של ילד… והוא מהו מבקש? רק ממון וממון, מדבר רק על עסקים שלו… על העצים שלו, על הדוברות… מגביה שמואל ידו ומעבירה על מצחו, רק עכשיו הבין. והריהו נגש מקרוב יותר, יושב בסמוך לטריינה-מירל, נוטל ידה בידו ואומר:
– להוי ידוע לך, זוגתי טריינה-מירל, שלא דבּרתי עם הבעל-שם הקדוש על העסקים שלי אפילו דבּור אחד! קמה טריינה-מירל ומתיישבת בפה פתוח מתמיהה.
– מאמינה את לי, טריינה-מירל? בהן שלי אומר אני לך! לבעלה מאמינה היא… בית-חומה מוכנה היא להעמיד על דברתו של שמואל…
– אלא על מה מדבר אתה?
– הרי מוכרח אני כבר לומר לך – עונה שמואל – על עסקיהם של אחרים… אמת שאני מבקש, אבל לא למעני, אלא למען אחרים! הן יודעת אַתּ, העיר עניה, בלא פרנסה, ואין מחסור במגפות, חלאים, רחמנא ליצלן… ויהודי זה יש לו בת להשׂיאה, ויהודי אחר – ענין אחר, ויהודי שלישי – ענין משלו…
ומאירות עיניה של טריינה-מירל באור של גאוה על שמואל שלה…
– שכזה, ממלמלת היא, שכזה אתה! – ומשעינה את ראשה על לבו. ומיד היא נרתעת שוב לאחוריה:
– אבל ילד, אומרת היא, רוצה אני!
– בידי שמים, טריינה-מירל…
– לכך יש בעל-שם בעולם…
– אין אני רוצה להטריד את מוחו בדברים כאלה…
– אתה מוכרח!
– אני מוכרח?
– מפני שאני רוצה… טריינה-מירל שלך…
וכיוצא בזה וכיוצא בזה דברים… והבעל עם אשתו עסוקים בעצמם ומעוסקים בהענין, שהם מדבּרים בו, עד כדי כך, שאין הם שומעים איך שעגלה נעצרת לפני ביתם, ואיך שמישהו מתהלך בפרוזדור… ושלא בצפוי נפתחת פתאום הדלת, והבעל- שם בכבודו ובעצמו מופיע… ומוכרחים כבר, אם כן, לומר לו, במה ועל מה היה כאן הוכּוּח…
ופונה הבעל-שם בקולו המתוק-הנוּגה אל טריינה-מירל:
– רוצה את דוקא, אשה?
מביט עליה שמואל מבוהל, והיא:
– אני רוצה, רבי, אני רוצה!
– והוא גם כן! – מרמזת היא באצבע על שמואל, העומד מבולבל כבר.
– כך? אתה, שמואל, גם כן? – מתחייך הבעל-שם, – אם כן, בוא נא עמי אל החדר…
והולכים הם, שמואל הולך אחרי הבעל-שם וסוגר אחריו את הדלת. וטריינה-מירל, בדפיקות-לב מפּחד ומשׂמחה, מתייצבת בחשאי על בהונות רגליה בסמוך לפתח, ואינה יכולה למשול ברוחה ופותחת את הדלת שיהיה סדק דק, אינה יכולה בשום פנים להתאפק! והיא מגישה את אזנה ושומעת חרש. ושומעת היא, שהבעל-שם, לאחר שישב וציוָה לשמואל שישב, אומר אל בעלה בזה הלשון:
– להוי ידוע לך, שמואל – אומר הבעל-שם – שמן השמים לא קבלתי בשבילך אלא ברכה אחת. בכוחה של הברכה נתתי לך עשירות… והנה רוצה אתה בנים… ואם בנים – נגמר ענין העשירות…
– מעולם, רבי, לא רציתי כלל בעשירות… ימחל לי, רבי…
“שמואל היקר שלי”, דופק לבה של טריינה-מירל בשׂמחה…
אומר הבעל-שם:
– אם לא עשירות, הרי עניות…
– יהא עניות! – מסכים שמואל, ולבה של טריינה-מירל מאחורי הדלת מתרחב משׂמחה…
– עניות היא דלות…
– ומה בכך, רבי?
– אפשר שתיעשׂה, לא עליך, מחוסר לחם… ותצטרך לפשוט את היד…
– הריני מקבּל באהבה…
כאן כבר צובט לה לטריינה-מירל בלב: שמואל שלה יצטרך חלילה לפשוט יד למתנת בשׂר-ודם…
– ויתכן, לא עליך, שתחסר פת-לחם לסעוד את הלב… לך, לאשתך…
שמואל מרעיד פתאום… “טריינה-מירל שלו!”
– רוצה אתה?
שוכחת עצמה טריינה-מירל ופורצת לתוך החדר:
– הוא רוצה, רבי, הוא רוצה!
– כן? – פונה הבעל-שם אל שמואל – אפילו להיות נע ונד, לצאת לנדוד בעולם?…
– כפי שטריינה-מירל מסכּימה!
– אני מסכּימה, אני מסכּימה!
– אם כן יהיה כך! – קם הבעל-שם ממקומו, ומנחם אותם מיד: עד שהמקום ירחם…
– – – –
וכך היה.
לא יצאה שנה – תינוק בעריסה, בן זכר. והאֵר מאיר הוא, אומרת טריינה-מירל והכל אומרים, כשמש בשמים… שנישמר רק, רבונו של עולם, מפני עין הרע…
ומתגדל הילד וגדל… ועברו עליו אבעבועות וחצבת והוא מוסיף וגדל… מן העריסה אל מלמד-הדרדקי, ממלמד-הדרדקי אל מלמד-הגמרא, מן החדר אל בית-המדרש… ועלוּי גדל הוא, תכשיט ונוֹי לאבא-אמא, לקהילה ולעולם… אבל עם גדוּלו של דוד’ל – שם זה נתנו לו לילד – גם אבא של שמואל וגם אביה של טריינה-מירל שמם היה דוד! – יחד עם גדוּלו של דוד’ל יורד ונופל המסחר… לגמרי נתהפך הגלגל!
התחל התחיל הדבר מיד בברית…
העצים כבר בווייכּסל, בבית – נכבדים, ושׂמחה, וגדוּלה. מזל טוב, מזל טוב! הקוואַטעֶ"ר כבר מוסר בחזרה את הרך הנימול, שיכניסוהו אל היולדת. והנה דופקים בחלון. ונכנסים בפתח – בשׂורה רעה מן המים:
– רוח פירקה את הדוברות, המים פיזרו את העֵצים… שׂריד ופליט לא נשאר.
נושא שמואל עיניו למרום:
– ה' נתן, ה' לקח!
– יהי שם ה' מבורך! – משיבה כנגדו היולדת מחדרה.
ובשביל לעורר את ה“עולם”, המאוּבּן מן הבשׂורה הרעה, אומר שמואל:
– עוד יש קצת עצים ביער, ועוד קצת ממון אצל אנשים… ברכו על היין, יהודים…
האנשים האלה נעשׂו במשך זמן קצר גם הם יורדים; פרוטה אחת לא קבל מהם; נשארו רק מעט העצים…
משהגיע הזמן, עוטף שמואל את דוד’ל שלו בטלית ונושא אותו בפעם הראשונה אל החדר אל מלמד-הדרדקי. טריינה עומדת ליד החלון ומביטה אחריהם, ופניה המאירים מנחת צמודים אל השמשה. שוב אין זו אותה טריינה מירל, אבל העיניים מאירות!
פוגש שמואל, כשהוא נושא את דוד’ל על-פני השוק, יהודי מן היער, יהודי מכּר, לבלר ביער, והריהו נותן בדרך הליכתו “שלום”; אבל היהודי מעכּב אותו…
– אוי, רע, שמואל, רע… מר מאד…
– מה אירע? – שמואל סבור, היהודי עצמו רע לו.
– ירדו גשמים – אומר היהודי – וירדו; הדרכים – גומות ובורות; כל כברת כביש – משוּבּשת מהוּפּכת… בדרכים – עצים מפוזרים, אופנים וסדני-עגלה שבורים… וביער הכל נרקב והולך… עציך שלך גם כן, שמואל…
שמואל חוזר הביתה לא בלב שׂמח. אבל טריינה-מירל אין רוחה נופל בה:
– יודע אתה מה, שמואל? קח ומכור את תכשיטי שלי ומעט כלי-כסף מן הבית, עשׂה מהם מזומנים ועסוק במסחר…
– ויודע אתה מה, שמואל? נסה בתבואה…
ושומע הוא בקולה. סוחר מעט בדגן, מעט בשיפון, לאט, בזהירות, הוא רואה שהמזל נסתלק הימנו… לשלוח סחורה על-פני המים בוַדאי לא יעֵז…
בינתיים מתחיל דוד’ל חומש…
ושוכחים הכל. ושׂמחה, וגדוּלה! סעודת מצוָה… וכדאמרי אינשי: צבוט הלחי ויעמוד הסומק: טריינה עורכת שולחן עם כל טוב – למעלה מן הכוח… מסביב לשולחן – פארה של הקהלה. ועומד כבר דוד עם חברו – השואל, באמצע על השולחן… וכבר מניח לו החבר השואל את כף-היד על ראשו: – מה לומד אתה, דוד?
וכשרוצה דוד להשיב, מאפיל פתאום אור היום בבית, וחושך – בחוץ. עננה שחורה באה במעוף, ורוח מייללת משתוללת ככלב שנתלש מן השלשלת… וברד מכּה, משבּר את השמשות… ממעט התבואה של שמואל שקנה אצל פריצים בשׂדה, במחוּבּר, על אחריותו שלו – לא נשאר שׂריד וזכר… אפשר רק מעט הקש בשביל הפריץ.
אבל כל זה עדיין אין בו משום סכנת-נפשות. עדיין יש בית, והשכן האינו-ישׂראל נתן בו עין לקנותו. מוכרים לו את הבית, שׂוכרים אצלו בחזרה דירה עם חנות ופותחים בסחר- אריגים. ומתענים עוד כמה שנים… בּאה ומגיעה שוב שׂמחה – דוד’ל מתחיל תפילין להניח… דרשה הוא יאמר… הנה הוא עומד בבית-המדרש על הבמה. עדת המתפללים אינה יכולה לגרוע עין ממנו. טריינה-מירל, מאחורי המסך בעזרת הנשים, חוששת מפני עין-הרע… אבל קולו של דוד’ל משכּיר אותה משׂמחה… כמה מצלצל קולו…
בא ונופל לתוך בית-המדרש יהודי:
– בוער! רב שמואל, חנותך שלך בוערת… מיד מצלצל פעמונה של התיפלה… גויים עם דליים וגרזנים ממהרים להציל את הבית. – ושמואל יצא מן הדירה והחנות נקי…
ומקבלים הכל באהבה. דירה משׂיגים. שמואל פונה לעסקי- אויר, דוֹחק ומדחיק עצמו לפעמים למעשׂה תווּך, הולך אפילו לפעמים בשליחות… טריינה-מירל מנמיכה עצמה אף היא ומחפשׂת ומוצאת מציאה כשרה בשוק… ביצים, תרנגולת שמנה, ומוכרת לשכנות… ומנמיכה עצמה עוד יותר – קונה בשוק לפי הזמנה בשביל בעלות-בית ונושׂאת ומביאה להן אל בתיהן… עניה, קרועה-בלוּאה, ופניה, המסכנה, כשולי קדירה. אבל הנחת בעינים קורנת… כך אצלה, כך אצל שמואל המיוגע והמעוּיף:
דוד’ל, בלי עין-הרע, גדל, כבר עבר אל בית-המדרש. ושמו נישא בפי כּוֹל – מתמיד, עלוּי שבעלוּיים… וילד-של-משי, ילד כשר ותמים… אמהות מתברכות בו… שדכנים באים, שדכנים יוצאים ונכנסים, אינם נותנים מנוח… שדכן-מדינה בא, עם הפרנס דק“ק בּרדיטשב דבּר נכבדות. הפרנס דק”ק ברדיטשב, יהודי למדן, מיוחס וגביר, משגר לכאן אחד מדייני העיר, לתהות על קנקנו של החתן. והנה – בּא הדיין, יהודי עם משקפיים גדולים, זקן לבן ארוך, יהודי חשוב ומכובד, במקצת מפוזר… והיום יום ערב-ראש-חודש, יסעד סעודת ראש-חודש. טריינה-מירל משׂיגה ממקום שמשׂיגה דג מלוח ושוחטת אותו… הגברים – האורח, בעלה שמואל ודוד’ל – נטלו ידים, יושבים לשולחן… טריינה-מירל עומדת בסמוך לתנור ומצפה לנחת… כבר אין היא יושבת לשולחן עם יהודי כזה… והנה מקנח הדיין את פיו, שמואל מגיש גמרא, הדיין פותח, מזיז ומקרב אל דוד’ל:
– כאן יודע אתה?
– יודע – מצלצל קולו של דוד’ל…
– עבור עוד פעם.
– איני צריך…
שמואל מעיף מבט אל טריינה מירל, טריינה מירל מעלה סומק ומשיבה בחיוך מסותר. מחזיר הדיין את הגמרא אל עצמו ומקשה קושיא, כנראה קושיא חמורה מאד… טריינה- מירל בוטחת בבנה שלה… והנה הוא מעביר כף-ידו על מצחו הצח, פניו מסתמקים, בעינים נדלקים ניצוצות, מסביב לשׂפתותיו משעשעת בת-שׂחוק מתוקה. והנה הוא פותח את פיו התמים, מיד ישמע קולו כפעמון הכסף…
אבל מפיו של דוד’ל יצא רק הבל!
דוד’ל אבדה ממנו פתאום לשונו!
מילא דלוּת – על-כך הותנה; אבל הצרה הזאת לא היתה בתנאים. הבעל-שם אינו בא, נוטל שמואל את טריינה-מירל אשתו ואת דוד’ל בנו ויוצא והולך אל הבעל-שם; הוא ישמיע לפניו את טענותיו. מה תוספת-של-צרה היא זוֹ?
ומחייך הוא, הבעל-שם.
– כך – אומר הוא – צריך להיות… עד שיבוא ויגיע המועד. ואָמוֹר אומר הוא כך לעשׂות:
טריינה מירל, שאצלה כבר היה הוא כל כך הרבה פעמים אורח, תשאר אצלו בעיר – אורחתה של בתו; לא תהא חסרה, ברוך השם, שום דבר. דוד’ל ישאר גם הוא ויתיישב אצלו בבית-המדרש ללמוד.
– לפי שעה יהא לומד בלא לשון…
שומעים: “לפי שעה”, ונושמים לרוָחה.
– ואתה, – פונה הבעל-שם ואומר לשמואל – חייב להיות זמן מסויים נע-ונד. אבּדת את מזלך על-פני המים וצריך אתה להחזירו לך מן המים. עם גדותם של המים, אחר הזרם, תהא מהלך. מקהילה לקהילה… ושמע נא, שמואל, – כשאתה בא לקהילה ואתה רואה, שמכירים אותי, שמוֹע שמעו את שמי, וכשאתה אומר “בעל-שם” יודעים מה פירוּשו – לך הלאה… אך כשתבוא למקום, שבו יפתח אדם פה ועין בתמיהה, ולא יהא יודע כלל, מי ומה אני, – שם, שמואל, ישוב מזלך להאיר לך…
והוא מאיץ בו:
– אל תעמוד, שמואל! הרי אמרתי לך: “תצטרך לפשוט את היד”. תפור לך תרמיל, קח מקל ולך!
– עם הבּוּג לך, ואחר-כך עם הוויכּסל… – מוסיף הוא ופונה ויוצא אל חדרו.
כשהבעל-שם מצווה, מצייתים לו; ונפרדים הם.
ונשארת טריינה-מירל אצל הבעל-שם בבית; אורחתה של בתו. ומתיישב דוד’ל ללמוד בבית-מדרשו של הבעל-שם, “לפי שעה” בלא לשון. ושמואל תופר לו ותולה תרמיל על כתפיו ויוצא והולך עם הגדה, אחר הזרם…
ומהלך הוא. כל קהילה שהוא בא – שמו של הבעל-שם מהלך לפניו ומצלצל. רפּא חולים, בירך בזרע של קיימא, הקים מעפר דלים… כל הפיות מדברים בכך. מהללים ואין מתייגעים מלהלל…
התגבּר ועבר לאורך שׂפת הבּוּג, הריהו הולך עם שׂפת הווייכּסל… ושוב אותו דבר… לא קל למצוא מקום, שאין יודעין בו את הבעל שם; ואפילו בפּינה הנדחת שבנדחות! והולך הוא ומהלך, עד שהוא מגיע אל גבול. תעודת-מסע אין בידו; הבעל- שם ציוָה לו ללכת, – והרי מגניב עצמו ומגיע בשלום לעבר האחר… הוא הולך, והעצמות כבר מתפקקות, והרגלים הבצקות כושלות מתחתיו… אבל אין שום דבר מפחידו. הוא חייב להחזיר לו את מזלו ולדוד’ל את לשונו. ובא הוא ומגיע פעם, ביום ששי, כבר סמוך לחצי היום, אל עיר גרמנית. למין סמטה צרה נפל; הרגלים אינן נושׂאות עוד הלאה. והריהו עומד בסמוך אל חומה, נשען אליה בכתפו, ונושׂא את עיניו למרום: רבונו של עולם, אי כאן מרחץ? אי כאן מקום קדוש? והיכן יסעד כאן בשבת?
אותו רגע נפתח חלון בבית שממול, ומן החלון מוציא את ראשו דייט“ש אחד, אשכנזי זקן, אפילו לא גלוח, אפילו עם יארמוּלק”א בראשו, אבל פרצוף של דייט“ש אמיתי, הזקנקן מסורק נאה, והיארמוּלק”א אינה כלל אותה יארמוּלק“א שיודע שמואל, לא חדודה, אלא מצולעת… יארמוּלק”א של דייט“ש… עוברת בשמואל חרדה, הוא ינזוף בו בוַדאי על כך, שהוא עומד בכאן, שהוא נשען אל החומה. אבל הדייט”ש אינו כועס, וקורא אליו מעבר לכביש כדרך יהודים בלשון דייטשמרי"ש, אבל בלב יהודי:
– ז“י זינ”ט יוּד"ה? 1
שמואל מניע ראשו להן; “מה שאלה היא?” מהרהר הוא. – דאַ“ן קאָמעֶ”ן ז“י גיטיג”ס נעֶהעֵ"ר…2
עובר שמואל באלכסון את הרחוב, נפתח פתח-כניסה, בא ויוצא משרת, ואומר, שאדוניו מבקשו לעלות… ומוליך הוא אותו על-פני מדרגות משוחות-ששר ומכוּסות-מרבדים. שמואל מהלך על קצות האצבעות, להניח כל כמה שאפשר פחות סמנים. ומשבאים אל הקומה השניה, כבר עומד הדייט“ש, ומאחריו הדייטשיכ”י, בפתח הפתוח, ופוֹשט לו הדייט"ש את היד:
– שלום עליכם!
גם כן במקצת דייטשמרי“ש. והדייטשיכ”י אומרת:
– איי“ן גאַסט אי”ם הויז“עֶ, גאָ”ט אי“ם הוי”ז… 3 הקולות אין בהם משום-מה שום שׂמחה, אבל יש בהם ריח של הכנסת-אורחים אמיתית. מובילים אותו אל הבית פנימה. נותנים לו משהו לאכילה קלה, טעימת-טעם. והמשרת, שפנה ויצא, חוזר מיד ומודיע.
– מוכן!
מתברר, שמוכן האמבּט בשביל שמואל. והריהו נכנס, מתרחץ לכבוד שבת, יוצא ומתנגב במגבת, ורוצה הוא ללבוש
______________
את המלבושים – מסתכּל על סביביו, המשרת, כנראה בצאתו, לקח עמו את מלבושיו שלו… כנגד זה מונחים על-גבי כּוּרסה – כותונת נקיה עם טלית-קטן ועם כל שאר דברים… והוא ממהר ומעלה על עצמו את הכותונת עם הטלית-קטן. ומה שנוגע להשאָר, הריהו מתעכב: שמא שעטנז הוא?
אבל בעל-הבית דופק על הדלת:
– מיי“ן העֶ”ר, אַיילעֶ“ן ז”י גיטיג“ס צ”וּ… ציי“ט צ”וּ געֶהעֶ“ן צ”וּ קבלת-שבת… 4
ושוב מין קול קרוב, לא זר.
אבל אם “קבלת שבת” – אין פחד מחשש שעטנז… הוא מתלבש. הולכים להתפלל; בית-תפילה אשכנזי, אבל בלא עוגב, מקהלה, אבל בלא נשים… ומתפללין, במקצת דייטשמרי“ש, אבל מתוך סדוּר… חוזרין הביתה: שלום עליכם, קדוּש… ושולחן ערוך, על כל ישׂראל! האור מתברק ומתנוצץ מפמוטות-הכסף ומכלי-הכסף ומכל מיני בדולח וכלי-זכוכית… בסעודה, בין מאכל למאכל, מזמרים זמירות… בברכת-המזון – הדייטשיכ”י נוטלת סדוּר ומברכת גם היא; והבת, רק עכשיו הוא רואה אותה, נערה כבת חמש-עשרה – מברכת אף היא… אחר האכילה – מוליכין אותו לחדר מיוחד, לישון. מימיו לא שכב עוד במטה מעין זוֹ…
אבל בשנתו מתהרהר בו הרהור: מה פשר הדבר? עשירות כזאת – ולא שום חיוך על הפנים. שבת היא, אבל כשמשתכּחים רגע – נאנחים; כך הוא, כך היא, וכך גם הבת… אבל השינה גוברת עליו. בבוקר – לבית-התפלה, אחר-כך אכילה, ושוב לנוח בחדר המיוחד.
– פילייכ“ט וואָללעֶ”ן ז“י איי”ן ספר? 5
– אדרבּה!
מגיש לו בעל הבית מדרש.
הוא פותח ומשתכּח ומהרהר שנית על כך, מהו הדבר שיכול להיות חסר לו לדייט"ש, ונרדם. והוא הדבר בשלוש סעודות… אחר-כך בהבדלה… אחרי ההבדלה נעשׂים פניהם חשוכים עוד יותר. שותקים, וכשמשמיעים דבּוּר כלשהו, הרי זה כאוֹב מארץ…
______________
מילא, שאוֹל הן לא ישאל. אורח אינו דין שיתערב. ומלבד זה, הרי מוחו נתון לענינו שלו. והריהו מגשש אצל הדייט"ש. לאחר ויתן לך, – האשה עם הבת יצאו.
– האם אין הוא יודע, בעל-הבית היקר, את הבעל-שם?
– וו"י? 6
והוא כבר אומר ביתר בירוּר:
– בעל-שם!
– וואַס אִיז“ט זיי”ן געֶשעֶפ"ט?7
לבו של שמואל מחיש דפיקותיו משׂמחה. והדייט"ש אומר:
– אַיי“ן אוּנבּעֶקאַנט”עֶ פירמ"אַ![8] ומוסיף:
– נימאַל“ס געֶהעֶר”ט![9]
קופץ שמואל ממקומו בשׂמחה.
– האיש הזה אינו פירמ"אַ, אומר הוא, אין הוא מנהל עסקים… חס ושלום!
אבל הוא רואה שהדייט“ש אינו מקשיב לו עוד, יושב משוקע עמוק בכורסה, מהורהר, והעינים עצומות למחצה… – מסכן, מין שרוי-בצער! – מהרהר שמואל ומתחמק בחשאי על קצות האצבעות, אל חדרו שלו, ומטיל עצמו על המטה. אבל לישון אינו יכול. והריהו שוכב כך, עד שנעשׂית השעה מאוחרת ביותר. הרחוב משתקט והולך עד שהוא משוקט לגמרי. מכבים ברחוב את המנורות. ובשקט שבאפלה שומע הוא, איך הדייטשיכ”י באה אל הדייט"ש וקוראת לו בקול חשאי מאד שילך לישון. מיד באה גם הבת:
– פאַטעֶ“ר, פאַטעֶ”ר…8
הדייט"ש אינו זז, כנראה… והן עומדות או מתיישבות על ידו. ומתחילים לדבר משהו בחשאי מאד, ועוד יותר בחשאי להתאנח…
אחר-כך מתייפחת הנערה בקול ויוצאת; פורצת גם האם בבכיה והולכת אחריה. והדייט"ש – האב – נאנח! – קם ועומד:
– אַ“ך, גאָ”ט, אַ“ך ד”וּ ליבּעֶ“ר גאָ”ט…9
והולך אחריהן.
בבוקר, מהרהר שמואל, בשעת פּרידה, יקח דברים עם הדייט"ש… דאגה בלב האיש ישׂיחנה… וחוזר ונרדם…
בבוקר, הוא רוצה להפּרד, מבקשים אותו להשאר לפת- שחרית. הדייטשיכ"י עם הבת יוצאות, ורוצה שמואל לדבּר. אבל הרי לא יפתח בבת אחת באותו דבר, והריהו מתחיל בדבר צדדי, בעקיפין:
– האם באמת, דייט“ש יקר, לא שמעת על הבעל-שם… משיב הדייט”ש עוד פעם:
– נ“י פאָן דעֶ”ר פירמ“אַ געֶהעֶר”ט: הי“ר גאַנ”ץ אוּנבעֶקאַנ"ט…10
– כך! – אומר שמואל, וללבו הוקל עוד יותר.
– אבל אין זו, מוסיף הוא ואומר, דייט“ש היקר, בעל-הבית היקר, אין זו פירמ”אַ… זה הוא יהודי…
– אַיי“ן יוּד”ע?11 – שואל הדייט"ש כבר ביתר התענינות ומרים, אפשר בפעם הראשונה, את גביניו.
– איי“ן יוד”ע – חוזר שמואל ואומר כלשונו.
– ויהודי, אומר הוא, עם תורה ועבודה, עם מצווֹת ומעשׂים טובים, איש מרום –
– וואַ"ס?12
– איש אלהים!
– ז“אָ?13– משיב הדייט”ש לא באמונה יתירה ומבקש להשתקע שוב במחשבותיו…
– אני רוצה ללכת לדרכי, רב דייט"ש…
– ז“אָ, ז”י אַיילעֶ"ן?14
– אני רוצה להפּרד…
– ז"אָ… והוא מושיט לו יד; הוא רוצה לקרוא עוד לאשה ולבת.
– אבל – אומר שמואל – אל תהא נחפז כל-כך, רב דייט"ש: אל נא יחר אפך, אני רוצה לבקש ממך משהו…
– אַ“ך ז”אָ… זעֶה“ר געֶר”ן… סלח לי ששכחתי… אי“ך בּי”ן ליידעֶ“ר ז”אָ…15
וכבר הוא שולח ידו אל תוך הכיס…
– לא, דייט"ש, לא, לא לדבר הזה נתכּוַנתי עכשיו… משהו אחר רוצה אני לבקש ממך… הרי אתה יהודי!
– מי“ט ליי”בּ אוּנ“ד זעֶע”ל![18]
– אף אני… אמור לי, מה חסר לך?
נשאר הדייט"ש עומד משתומם… משתמש בכך שמואל:
– הרי משהו מעיק לכם על הנשמה, לך, לאשתך, לבתכם… אמור מהו… פתח את הלב לפני יהודי: יהודי ליהודי מושיע לפעמים… אל תתן דעתך על עניוּתי…
– דאַ“ס ניכ”ט – משיב הדייט“ש – אַבּעֶ”ר אוּנ“ס קאַ”ן נימאַנ“ד העֶלפעֶ”ן…16
והוא מספר לו: אצל גדולי הרופאים היו, אצל גדולי הפרופיסו"רין – –
– חולאת, לא עליכם?
– ווא"ס?17
– חוֹלי?
– מחלה… י“אֶ, אַיי”ן געֶהיימ“עֶ… אַיי”ן אוּנגלי"ק18
– אם כן יש – מפסיקו שמואל בדבורו – אחד מושיע…
– י“אַ דעֶ”ר העֶ“ר גא”ט![22]
– ויותר עוד בשמו הבעל-שם…
והדייט“ש מניח משום מה שידבּרו אליו, ושמואל מספּר לו על הבעל-שם, על הנסים והנפלאות שלו. ולבבו של הדייט”ש מתרחב ומתרחב, הפנים מתבהרים קמעא קמעא, העינים מזדככות מעט מעט, והוא סופג את דבריו של שמואל, – בשאלו מדי פעם בפעם, כשאינו מבין, – כמו ספוג; סופג כמו נחת, כבשׂורה טובה…
– שמע בעצתי – מסיים שמואל – אין אני רוצה ואין אני צריך לדעת, מה ולמי במשפחתכם חסר דבר. אך שמע בקולי, צווה וירתמו עגלת-כּילה ותנו לי להובילכם אל הבעל- שם…
חוכך הדייט"ש… ולאחר רגע:
– י"אַ… אבל צריך אני לדבר עם אשתי ועם בתי…
מכריז שמואל בשמחה:
– לך בשעה מוצלחת ודבּר, והשם יתברך יעזור…
אבל כל הנשים יש להן, כנראה, טבע אחד: הדייטשיכ"י עמדה מאחורי הדלת, ברגע הנכון נכנסה, והבת – מאחוריה… והיא אומרת, שלנסות צריך…
בעוד כמה שעות – עגלת-הכּילה רתומה, עולים ונכנסים ויושבים, נוסעים בדהרה. מתעכבים רק בגבול… וכאן ישתהו במקצת; שהרי שמואל אין לו תעודת-מסע…
קודם שהם יעברו את הגבול, נראה מה נעשׂה בינתים אצל הבעל-שם.
יושב הוא פעם, הבעל-שם, ומתחייך ואומר אל השמש:
– לך קרא אלי את יונה החייט.
הולך הוא ומביאו.
– אמור נא, יונה, יכול אתה לקחת מידה בעין בלבד, שלא יהא האיש יודע כלל, שאתה לוקח את מידתו?
– הרי כך עושׂה אני לך, רבי… בתך שלך, שתחי', מצוָה לתפור, והריני בא ומעיף מבּט…
– ובשביל נשים גם כן כך?
– היינו הך, רבי!
– ורוצה אתה לעשׂות משהו למעני?
– עד חצי המלכות, רבי!
– אם כן טוב. מסתופפת כאן אצלי בבית יהודיה זרה…
– אַהא, טריינה-מירל, מתכוון הרבי.
– כן. ובנה דוד’ל לומד אצלי בבית-המדרש. לך וקח משניהם את המידה בטביעת-עין…
– לאילו מלבושים, רבי?
– תאר לעצמך, יונה, כגון שיכתבו עם דוד’ל תנאים. והרי הוא צריך למלבושים, והאם צריכה למלבושים… ודוקא – מלבושים הגונים…
– וסחורה, רבי?
– קח את הטובה ביותר, על חשבוני, יונה…
– טוב, רבי.
– אבל שיהיה בדיוק מהיום בעוד חודש.
– אף שעה אחת לא יאוחר, רבי…
לפנות ערב, בעוד חודש ימים, מביא החייט את המלבושים. יושבת בשעת מעשׂה בתו של הבעל-שם, והוא אומר אליה:
– קחי את המלבושים והכּנסי אל האורחת שלך טריינה,
ואמרי שתלבש אותם. אני ציויתי. ושלא תצא מן הבית ותחכּה כאן בחדר שלך, עד שיקראו לה…
אין היא שואלת לפשר הדבר, נוטלת את המלבושים והולכת.
– ואתה, אומר הבעל-שם לשמש, קח את מלבושיו של דוד’ל ושׂא אל בית-המדרש. אמור, אני ציויתי שיתרחץ וילבש, ויכנס וישב עם אמו, עד שאני אקרא להם.
רוצה כבר השמש ללכת.
– ואחר כך – מוסיף ואומר הבעל-שם – תקרא לי תיכף- ומיד לכאן את שכננו הדיין ואת הסופר, וקרא לי הביתה מנין יהודים, אך מיד…
באים מיד כל הנקראים, מבקש אותם הבעל שם לישב, ולשמש שחזר הוא אומר להכּנס אל הבת ויצווה להכין כבּוּד.
– איזה מין כבּוּד, רבי?
– כמו לתנאים… כמו לתנאים של חשיבות. הולך השמש, שוהה שעה מועטה וחוזר:
– מוכן!
– עכשיו הבֵא נרות, יותר נרות.
ועושה הוא כך, השמש. ומיד כשהוא מביא ומכניס פמוטות עם נרות ומעמיד אותם בכאן ובכאן על השולחן, באה ומתעכבת לפני פתח הבית עגלת-כּילה, יורדים מן הכילה שמואל והדייט“ש, והדייטשיכ”י, והבת, ונכנסים הביתה.
קם הבעל-שם ממושבו:
– שלום עליכם, אברהם!
ומושיט לדייט"ש את ידו.
– סקאצ“ל קומ”ט19, נשים! שבנה!
הם נבהלים ומשתוממים ומתיישבים; הדייטשיכ"י עם הבת, כמובן ליד שולחן מיוחד.
– ועכשיו, דייט"ש יקר – מחייך הבעל-שם – אמונה בי, רואה אני בעיניך, כבר יש לך… ספר לנו, איפוא, קודם כול, כיצד נתעשרת. ואתה שמואל, פתח במקצת את הדלת, - מחייך אליו הבעל-שם, – עשה סדק, שם יושבת זוגתך טריינה-מירל, והיא אוהבת לשמוע מבעד לסדק.
שמואל מציית ברצון גמור, והדייט“ש אברהם מספר, בלשון דייטשמרי”ש, אבל מבינים אותו.
לפני שנים הוא היה דייט"ש עני לגמרי… היו לו כמה טאלארים והיה מפחד לעשׂות עסקים. פעם אחת בלילה, אין הוא יכול לישון מחמת דאגה, ודופק מישהו על החלון… הזמן זמן קיץ, והריהו קם בחשאי מן המטה, שלא יעיר את האשה, ופותח את החלון. מכר היה זה, מאחורי העיר, ליד שפך-הים… אומר לו הלה כך: שטפון הביא עמו שפע עצים… אכרים הוציאו אותם בווי-ברזל, ויכולים לקנות אותם כמעט בחינם…
– שומע אתה, שמואל? – אומר הבעל-שם לשמואל, שכבר לא זז מן הפתח עם הסדק הפתוח – העצים שלך!
– אני שומע, רבי, אני שומע! – משיב שמואל ואינו פונה אף-על-פי-כן מן הסדק.
והדייט"ש סבור, שהוא צריך להצטדק, והוא מסביר, שעל- פי דין עצים כאלה, שגרפם השטפון, הפקר הם… ומספר, כמה בזול קנה את העצים… וכמה הרויח בהם… סך כסף הגון.
– וכסף – מפסיקו הבעל-שם – דרכו שהוא הולך אחר כסף… ובמהרה נולדה אצלך הבת יחידה… בלי עין-הרע, בתולה נאה… נערה, כפי שאומרים אצלכם, משולה לזהב… כבר כלה?
– הרי זה, איש אלהים – פוכר הדייט“ש את ידיו – אסוני שלי… ז”י קאַ“ן ניכ”ט פעֶרלאָב“ט וועֶרדעֶ”ן![24]
– מפני מה?
מספר הדייט"ש, שהציעו לבתו שדוּכים מן היפים והטובים ביותר, אבל יסוֹר נתייסרה במחלה. כיוָן שמראין לה חתן, מיד יש לה בחילה, נעשׂה לה לא טוב, ואם אין מוציאים אותה מהר, הריהי נופלת ומתעלפת.
– כפי שאתה רואה אותה, איש אלהים, בריאה היא ושלימה. אך מיד כשהיא רואה חתן – נופלת בחלשוּת… כבר היה עמה וקרא אליה את מיטב הדוקטו“רין, גדולי הפרופיסו”רין…
כך? – מפסיקו הבעל-שם בבת-שׂחוק, – זהו בסך-הכל צערך וזוהי כל צרתך? ואני, רואה אתה, אברהם דייט"ש, אראה לה חתן, ולא זו בלבד שהיא לא תתעלף, ולא תרגיש שום בחילה, אלא היא תרוץ לקראתו בזרועות פתוחות!
– שמואל, תן לאשתך ולבנך להכּנס.
ואין טריינה-מירל מניחה שימתינו לה, היא נכנסת ונשארת עומדה כמסומרת למקומה ליד בעלה, ובא ונכנס אחריה – דוד’ל… והנער עם הנערה רואים זה את זו, ונפחדים, בהביטם זה אל זו, ומחוירים, ומיד מסמיקים… ושלא ברצונם צועדים הבחור והבחורה כמה צעדים זה כנגד זו וזו כנגד זה, ונשארים עומדים במבוּלבּל, במבויש, ורק בקושי הם מסירים עיניהם זה מעל זו וזו מעל זה בעל-כרחם ומשפילים את ראשיהם, מבולבלים.
– נו, נערה, – שואל הבעל-שם – אין לך בחילה? חתן זה רוצה את?
מרעידה היא ומנידה ראשה ל“הן”…
– ואתה, דוד’ל, רוצה בכלה זו?
ופוקד עליו:
– ענה דוד’ל!
– הן, רבי!
– ותצטרך עוד, – אומר הבעל-שם, – דרשה לדרוש! סופר, כתוב תנאים…
בתנאים ציוָה הבעל-שם לכתוב, שאברהם דייט"ש מוסר את כל הונו נדוניה לבתו… והן אבות החתן והן אבות הכלה יהיו סמוכים כל ימי חייהם על שולחן הבנים.
-
אתה יהודי? ↩
-
אם כן הואילה נא לגשת קרוב יותר… ↩
-
אורח בבית – אלוהים בבית. ↩
-
אדוני, הזדרז נא בטובך, הגיעה השעה ללכת לקבלת שבת. ↩
-
שמא רוצה אתה ספר? ↩
-
כיצד? ↩
-
מה העסק שלו? ↩
-
אבא, אבא… ↩
-
אהה, אלי! אהה, אלי האהוב! ↩
-
מעולם לא שמעתי על פירמה זו: כאן לחלוטין לא ידועה… ↩
-
יהודי? ↩
-
מה? ↩
-
האומנם? ↩
-
כך, אתה נחפז? ↩
-
הו, כך… אני לצערי, כל–כך… ↩
-
על כך (על העניות) לא… אבל לנו אין אדם יכול להושיע… ↩
-
מה? ↩
-
כן, מחלה מוזרה ולא נודעת… אסון… ↩
-
ברוכות הבאות! ↩
דבר זה, שאני רוצה לספר לכם, בשבחי הבעל-שם-טוב אינו מובא, ובספר אחר של ספּורי-מעשׂיות אינו מודפס. ואף- על-פי-כן נכּרים דברי אמת, כפי שתראו בעצמכם… התחלתו של המעשׂה היתה לפני ימים רבים, רבים מאד, בזמן המגפה השחורה. כחמשה-עשׂר מילין מאחרי מזיבּוּזש ישנו כפר, והתחל מתחיל הכפר הזה בפונדק. ואת הפונדק החזיקו שני שותפים. יהודים זקנים זוכרים היו, שהפונדק של הרוזן היה מוחזק בידי שני שותפים. ועוד היו יודעים בימים ההם את שמותיהם שלהם: אחד שמו היה אֵליה העיקם – כתף עקומה היתה לו, ולשני קראו: מיכאל הרחב, יהודי – בעל-נפח, רק בקושי נכנס בפתח. והיהודים חיו, ועשׂו מסחר בשותפות, גידלו ילדים…
ירדה לעולם המגפה השחורה, התגנבה אל הפונדק, לקחה את שני השותפים עם נשיהם וילדים הרבה. ונשאוֹר נשארו רק אחרי אֵליה העיקם נער קטן, ואחרי מיכאל הרחב – נערה קטנה, בני גיל אחד, שני ילדים קטנים. מיכאל הרחב עם אשתו – דומה, שיינדל היה שמה – מתו במאוחר יותר, ולפני מותם אֵרשׂו את שני הילדים זה לזו… שיינדל הנ"ל הוציאה מתחת לכּר שלה טבעת של כסף – טבעת הקדוּשין שלה היתה זו – ומסרה אותה לנער, באמרה לו כמעט עם יציאת הנשמה:
- הנה בטבעת זו תזכה לקדש את הכלה שלך… מלבד שני הילדים – החתן והכלה, נשאר משרת. קם המשרת ועשה מעשה כזה: הוא העלים בפני הפריץ את הילדים, ונטל לרשותו את הפונדק. שילם דמי-חכירה לפריצה; דבר זה מסר הפריץ לה, כפי שהוא נקרא אצלם – “בשביל סכות”. את הילדים עינה, ומשגדלו, עשׂה אותו למשרת אצלו, ואת הנערה למבשלת. במזיבוזש דברו על כך בימים ההם רבים: רק כחמישה-עשר מילין מרחק. הפונדקי היה גבר אלים, חשוב ומקובל אצל הפריץ ואצל הפריצה, והפריץ היה רוזן, משרי המלכות, ליהודי כמעט לא נתן לגשת אליו, – תחולנה בו ידים אחרות! ולפיכך דבּרו ודבּרו עד ששכחו. אל הפונדק היו סתם נמנעים מליגש: לאורח עני לא היה הוא, המשרת לשעבר, מניח לעבור את הסף, ומן העשירים – היה פושט את העור… כשמן על-פני המים צף ועלה המעשה הזה רק לאחר ארבע- עשרה, חמש-עשרה שנה. מישהו עבר במזיבוזש, היה אצל הבעל-שם, כך סתם, נכנס וספר, באשר בכן, הפונדקי של אותו פונדק, מי שהיה משרת, משדך עצמו אל היתומה. שאם לא, אומר הוא, את שניהם גרש יגרש…
הדבר ירד חדרי בטן, אך כשהבעל-שם שומע ושותק, שותקין אף אחרים. נאנחים אנחה של צער, מזכירים לפעמים, ונאנחים שוב ושוכחים שוב… והבעל-שם כנראה לא שכח, כפי שתראו…
_________________
פעם אחת, בימות החורף, היתה סערת-שלג גדולה. שלג ושלג. ובשבת לפנות ערב נשתתקה פתאום. יוצאים החוצה קודם ההבדלה: השמים זרועים כוכבים. טוב. הבעל-שם עושׂה הבדלה. הודל, כמנהגה, מחזיקה את נר- ההבדלה. הרבנית עומדת בפתח. בבית – במשך השבוע, מחמת השלגים, שום אדם לא בא – בדוחק מנין.
לאחר ההבדלה, ממתינים, שהבעל-שם יתחיל “ויתן לך”. אך הבעל-שם משתקע במחשבות. אחר-כך הוא מתחייך ופותח ואומר:
יודעים אתם מה, רבותי? אנו לטייל נסע אנו, הרבנית עם הודל נוסעות גם הן. “ויתן לך” נאמר בדרך. את פזמוני “אליהו” נשיר, אם ירצה השם, ביער, ו“מלווה-מלכה” נערוך בפונדק אחד. סעודת-שׂמחה תהיה! ירתום וַאסיל את הסוסים בעגלת החורף הגדולה.
יוצאים ורצים החוצה להודיע לוַאסיל. והוא מצווה לרבנית ולהודל לצרור ולקחת מלווה-מלכה כיד המלך, לא לשכוח לקחת מעט דובשן ויי"ש, ואת מעט היין, שנשתייר מקדוש והבדלה, גם כן לקחת…
כפי שנאמר, שׂמחה תהיה, אומר הוא. וכבר הלבבות נעשׂים שׂמחים יותר.
באותו מעמד היה סופר העיר.
– שמא יש לך כתובה מוכנה, רק להוסיף בה את השמות? תמהים ומתפלאים על השאלה. הסופר נזכּר: יש לו בבית. והוא מצווה לו להזדרז, להביא ולקחת עמהם. מתפלאים עוד יותר, אבל שאלות אין שואלין.
לא יצאה מחצית השעה, וּוַאסיל מסיע ומעמיד את עגלת- החורף הרחבה לפני הבית; על המושב הראשון כבר יושבות הרבנית והודל, המלווה-מלכה צרורה במפה בתווך. על המושב השני – הבעל-שם בין שני מקורבים מן הקשישים. השאר קופצים ועולים ומתיישבים בכל מקום שהוא, רגליהם משורבבות ויוצאות מתוך עגלת-החורף. אברך אחד עלה וישב ברכיבה על-גבי כלונס… וּוַאסיל עם השוט והמושכות ביד, בשבתו, כפי שהיה מנהגו תמיד, ברגליו על היצול ובפניו אל העולם, ושואל:
– להיכן?
והבעל-שם משיב: סע!
שוב אין וַאסיל שואל שאלות, נוטל ונועץ בשחת בקרן- זוית את השוט, קושר את המושכות אל התיבה של עגלת- החורף, – וצוָח על הסוסונים. מגביהים הסוסונים שנחו כל ימי הסערה, את רגליהם בחשק, מאבכים אבק-שלג מתחתיהם, והכול נישׂאים, כמו בתוך ערפל בהיר, ויוצאים מן הסמטה, מן השוק, מן העיר, אל תוך מרחב-השלג הגדול, הרחוק, ואומרים “ויתן לך”…
גמרו לומר “ויתן לך” – מתחיל היער. בימים ההם בוַדאי חמשה-עשׂר מילין של יער היו… דרך רחבה, חלקה כפני השולחן. ומזמרים פזמוני אליהו… הנגוּן מתגבר, הרקיע המוּככּב, רואים בחוש, מקבּל תענוג, הכוכבים כולם מרקדים במקומם. עצי-המחט העתיקים, משׂמאל ומימין – נרעדים ממש, כמתעוררים מתוך שינה, ומפזרים עלינו שלגים, כמו שמפזרים כשוּת על חתנים. לפעמים קופץ ממקומו צפור שחור שנתעורר וטס כחץ מקשת להיכן-שהוא בצריחה צורמת-אזנים ונעלם… לפעמים נעורות להקות-להקות שלמוֹת של צפרים קטנות ופיפץ, פיפץ, פיפץ – הן עוזרות, מתלווֹת לזמירה… וכיון שנגמרים פזמוני אליהו, נגמר גם היער, ושוב רחבות, ונראה מרחוק כפר, לפני הכפר בית גדול – הפונדק. מכירים את הפונדק עם הכפר, ויודעים – חמשׂה-עשׂר מילין מן העיר, אבל על כך אין מדברים, בקפיצת הדרך, בשעה שנוסעים לטייל, כבר הכול רגילים.
– עמוד – מצווה הבעל-שם. ועומדים.
– כאן, – אומר הוא, – נמתין קצת.
אם להמתין, הרי ממתינים. קופצים אחדים מעל עגלת- החורף ליישר את הרגלים.
בינתיים רואים משהו בועט ומבעט בשלג ומתקרב והולך. מסתכלים – סוס ומגררה. התקרבו – רואים – שתי נפשות נוסעות. כובע של גבר, וסודר של אשה. הם רוצים לעבור הלאה, הבעל-שם מעכב אותם.
– שמע נא אתה, בחור! – אך בלא כעס, ודוקא בבת- שׂחוק – להיכן זה נוסעים בחור עם בתולה לבדם בלילה? הבחור מתבונן לראות, מי הוא השואל אותו. ורואה הוא, כנראה, מי. ואפשר בקול הכיר, שאין זה בשׂר-ודם פשוט.
– אנחנו חתן וכלה, רבי!
– דבר זה יודע אני… אך קודם חופּה וקידושין…
– הבעל-הבית, רבי, גירש אותנו, כפי שהיינו עומדים ויוצאים. אשרנו, שאכּר אחד שכן ריחם עלינו, סוסון ומגררה השאיל לנו ופרוות, ויעץ, שאסע ואכנס למזיבוזש אל הרבין, אל הבעל-שם… הוא יושיעני…
– אם כן – משיבים לו, ושוב בבת-שׂחוק – בא הבעל-שם לקראתך…
כמעט אינו מאמין למשמע אזניו ולמראה עיניו.
– וסע בחזרה! – אומר הבעל-שם.
– הוא יהרוג אותנו… הוא אמר…
– סע כשאומרים לך!
והריהו הופך ונוסע בחזרה. ועגלת-החורף הגדולה – אחריו… מי שירד, קופץ ועולה בחזרה, או הולך כבר פיסת-דרך זו ברגל…
וכשהמגררת הקטנה מגיעה ונעצרת לפני הפונדק, רץ ויוצא הפונדקי עם כלונס…
משמיעים כנגדו גערה מעגלת-החורף הגדולה. רואה הוא חבוּרה, והוא צועק בכעס:
– ארחי-פרחי באו! סעו הלאה! אין מה לאכול, אין מה לשתות, אין מקום ללון, הייד"א!
ורץ בחזרה ורוצה להבריח את הדלתות.
אמנם גברתן הוא היהודי הגזלן, כתפים, ידים וכלונס ביד. אבל הרי ישנו כאן וַאסיל והעולם בא לעזרה… ובעוד רגע הכל נמצאים בבית פנימה.
– ללון – אומר אליו הבעל-שם – לא נלון כאן, אכילה ושתיה הבאנו, ברוך השם, עמנו. אתה בקש ומצא והדלק יותר נרות…
מרטן משהו הגזלן מתחת לחטמו, אך ציית מציית הוא.
כבר דולקים כמה נרות בפמוטות של נחושת.
– הגש עוד מפה!
– יגיש הוא! – מנהם הגזלן, במבט-עין זועם אל הבחור המגורש.
– אתה משרתו שלו! – גוער בו הבעל-שם. כמעט בפעם הראשונה שמעו אותו גוער במישהו. וגערתו פעלה. הפונדקי נעשׂה בבת-אחת קטן, מכווָץ, ממש מצומק, חזר ונעשׂה שוב משרת. והוא הולך ומביא מן החדר השני מפה.
– כלונסאות יש לך? – שואל הבעל-שם.
כבר הוא עונה, כמו משרת:
– להסיק בתנור, או בכירה?
– לא להסקה. הָבֵא ארבעה כלונסאות ישרים. והוא מביא.
אומר הבעל-שם לסופר: הוצא את הכתובה וכתוב בה את שמות החתן והכלה…
ואחר כך: – יעשׂה מישהו מן המפה עם הכלונסאות חופה. הסופר כותב. החופה נעשׂית. חתן וכלה כבר עומדים תחת החופה. הבעל-שם כבר מסדר קידוּשין… מזל טוב, מזל טוב! ויושבים למלווה-מלכה, שהרבנית עם הוּדל הוציאו בינתים וערכו על השולחן…
אוכלים, שותים, פותחים בזמר… מכריז ואומר הבעל-שם:
– עכשיו מתנות-דרשה! הלילה אינו עומד, הזמן עובר.
צד חתן וצד כלה בבת-אחת. והוא מתחייך ומכריז ואומר:
– אני מצדי נותן לזוג את החכירה של הפונדק!
– הפונדק שלי הוא! – נדלק מי שהיה משרת.
– רשע שוטה! עכשיו אני הוא הפריץ, והפונדק שלי הוא, ואני מוסר אותו לזוג.
ופונה אל הרבנית:
– ואת, רבנית, מה את נותנת?
בדומה לכל שאר האחרים, רואה גם הרבנית את הדבר כמעשׂה-צחוק, להכעיס את הגזלן, והיא מכריזה ואומרת:
– כשהבעל פריץ, אשתו פריצה היא, והואיל והתשלום בעד הפונדק (דבר זה היה ידוע) נוטלת הפריצה לסכּוֹת, הריני נותנת להם מתנת-דרשה
– את התשלום הזה כל ימי חייהם!
– אם כך – אומרת הוּדל – אם אבא פריץ ואמא פריצה, הרי אני בתו האחת-והיחידה של הפריץ, ויש גם לי דעה כלשהי.
– בוַדאי, בוַדאי!
– אם כן הריני נותנת לזוג מצדי שלי שלוש מאות דליים יי"ש מבית-המשׂרפות!
– רבותי, נברך!
ומברכים, לאחר מעשׂה-הצחוק, כפי שהיו סבורים…
לאחר ברכת המזון סח הבעל-שם אל הזוג:
– עכשיו כבר רשאים אתם לנסוע ביחד. להיכן רוצה אתה לנסוע?
– יש לי כאן דוד לא הרחק מזה, בתוך היער… עושׂה-זפת… מחייך הבעל-שם ואומר:
– אדם נוסע ואלהים מסיע… סעו לחיים ולשלום. אך את השיריים, אומר הוא, עם המפה ביחד קחו עמכם, והעיקר, אל תשכחו את מעט היין שנשאר, יהיה לכם צורך בו… עושׂים כדברו. נוסעת ויוצאת המגררה הקטנה בצד אחד, ואנחנו נוסעים בעגלת-החורף הגדולה למזיבּוּזש… מן הסתם תהיה קפיצת הדרך. וכשהוא כבר יושב בעגלת-החורף, פונה הבעל-שם אל הפונדקי ואומר:
– ואתה, גזלן, צריך לחזור בתשובה! מן הפונדק יצוֹא תצא, נע ונד תהיה, גלות תערוך. אחר-כך המקום יעזור לך, ותגיע אלי לקבל תשובה… סע, וַאסיל…
עגלת-החורף עוקרת ממקומה, הפונדקי נשאר עומד דומם כאבן… ועוד כשנכנסו לתוך היער, הפנו ראשיהם וראו שעדיין הוא עומד ומשפשף לו את עיניו, כאילו הוא מתעורר מחלום רע…
ומה שאמר הבעל-שם נתקיים, כמובן…
לאחר כמה שנים בא הפונדקי וקבּל על עצמו תשובה… שוב לא היה אפשר להכיר אותו. אך זהו כבר ספּור אחר. ומוטב שתשמעו, מה היה בסופן של מתנות-הדרשה. הרי סוברים היו: צחוק הוא…
_________________
נוסע האברך עם אשתו הצעירה אל היער, המפה עם השיריים של המלווה-מלכה, עם מעט היין בבקבוק, צרורים. וצריכים הם לנסוע אל עושׂה-הזפת לערך מחצית השעה. וכבר הם נוסעים שעה ושעה-ומחצה, ואת היער עם הבקתה השחורה אין רואים. ואין פלא, נפוֹל נפל שלג כזה, לך והכּר את הדרך! אבל חשוֹש חוששים הם, ובמקצת מפחדים גם כן. בינתים נעמד הסוסון, יתפוס את הנשימה, זה כמה שעות לא בא דבר אל פיו. אומרת האשה הצעירה:
– צער בעלי-חיים. אפשר לתת לו פרוסת חלה מן השיריים…
– מהיכי תיתי…
יורדת האשה הצעירה מן המגררה, מתירה את הצרור, משׂיגה פרוסת חלה ומגישה לסוס אל פיו; ולועס הוא. קופץ הצעיר ויורד גם הוא מן המגררה; לחלץ את הרגלים. אגב, מותר להלך מעט ברגל.
הסוס לעס ובלע, תפס את הנשימה. רוצים לזוז מן המקום, שומעים הם מאחורי העצים אנקה עמוקה. ועוד אנקה…
– חיה כזאת? – שואלת הצעירה.
– לא, נדמה, אדם.
– בודאי. אסון קרה…
– בואי ונחפשׂ!
הם מהלכים אחר האנקה זמן לא רב, ומוצאים אדם שוכב, מתעלף. אדם צעיר, נכּר, פריץ צעיר. בסמוך אליו הרובה. לא הרחק משם ארנבת ירוּיה.
– צייד שתעה ונתעלף, מנחשת האשה הצעירה.
– בודאי כך, הביאי את מעט היין…
נזכּרים הם, הבעל-שם אמר:
– יהיה לכם צורך בו…
מביאה האשה הצעירה את היין, חתיכת דובשן. האברך התיישב בינתים והניח את ראשו של המתעלף על ברכיו שלו. האשה מלחלחת את שׂפתיו ביין. בקושי הוא פוקח את עיניו:
– היכן אני?
מטפת היא לו כמה טיפות לתוך הפה, והוא בולע. מגישה לו אל פיו חתיכת דובשן – הוא נוגס בה. רוחו חוזרת אליו. מי היה זה סבורים אתם?
באמת הרוזן הצעיר עצמו. זה שלושה ימים שיצא עם פריצים צעירים לציִד. ונטה הצדה. וכי מה? אין הוא מכיר ויודע את היער? ונתעה. תחילה שמע עוד את היריות, אחר-כך פסקו. בודאי נתנו דעתם על-כך, שהוא חסר. ורצו לחפּש אותו, ונתפזרו עוד יותר… רעב וצמא, ישב, לאחר שתעה הרבה ולשוא, תחת העץ… השליך מעליו את הארנבת הירויה, כדאי היה למענה להתרחק ולטעות… כל-כך הרבה לרוץ אחריה!… אחר כך שמע שמועה רפויה כבר שתוקעים בחצוצרה אי שם הרחק וקוראים ודופקים ביער. ללכת כבר לא היה יכול, ואת צעקתו החלושה לא שמעו… אחר כך נשתתק הכול… והוא נרדם, כנראה, בעינים פקוחות… משום שלאחר זמן מסויים ראה, איך אנשים – אכּרים וציידים עם לפידים בוערים בידיהם, מתרוצצים על-פני היער, תוקעים בחצוצרות, דופקים… הוא שומע, רואה, רוצה ואינו יכול להתעורר…
נס הוא, שהם מצאוהו, אלמלא כן לא היה קם עוד לעולם. נוטלים הם את הרוזן הצעיר, שכבר חזרה רוחו אליו, מתקינים לו במגררה מושב מיוחד, מושיבים אותו ויושבים גם הם, לנסיעה.
– מוזר הדבר, אומר הוא, הרוזן הצעיר, עכשיו אני רואה בבירור, היכן אני נמצא. ושם – מרמז הוא באצבע – הארמון. סע לשם ישר בין העצים…
– מין אחיזת-עינים היתה זאת! – ממלמל הוא ומשתתק, ומפליג במחשבתו הביתה, אל אבא אמא, ומה מעשׂיהם עכשיו… והם נוסעים, כפי שהוא הראה להם, ישר אל הארמון…
לא מואר עכשיו הארמון, בחלון אחד בלבד חודר האור מבעד לוילון. ובשאר חושך. נוסעים ונכנסים בשער. רצים אנשים לקראתם: מי הוא זה הנוסע ובא בלילה?… נביחה של כלבים מתעוררת. אחד מהם בא בקפיצה, מכיר, מי הוא זה שבמגררה, ומשמיע נביחה אחרת לגמרי, נביחה של שמחה, של בשורה טובה. בא מתקרב בריצה אחד המשרתים:
– הפּריץ, הפּריץ הצעיר!…
רצים אל הארמון, מודיעים. רצים ויוצאים אבא ואמא ואורחים…
– בני בני, בני בני, אחי שלי!
– סטאש, סטאש, הוא חי! – צועקים הפריצים הצעירים, שלא הסירו עדיין מעליהם את בגדי-הציִד. תופסים את פּאן סטאניסלאב על הידים, נושׂאים אותו אל הארמון. בבת-אחת עולה אור בכל החלונות, כל החצר – מוארת.
הפּאן סטאניסלאב מסַפּר. הכל מקיפים אותו סביב ומקשיבים בנשימה עצורה… בינתים כבר ערוך השולחן: יין, קנוּח-שתיה. כבר יושבים, אוכלים, שותים, והכל שׂמחים ואותה שעה פותח מישהו ושואל:
– ומי הרים אותך, מי הביא אותך, סטאש היקר?
הכל נתביישו. אותם שהצילו את חייו של הבן-יחיד, שכוֹח שכחו אותם!
– עוול כזה! פוכר הפריץ את ידיו.
– אוי לי! – נאנחת הפריצה: – אלהים לא יסלח לי את הדבר הזה…
– במגררה היו, וַדאי נסעו להם. שום דבר אל פיהם לא נטלו, את לבם לא סעדו, לא התחממו, תודה לא שמעו – אומרת הבת בדמעות של צער.
אותו רגע ניגש המשרת הראשי ומודיע:
– הוא עשׂה הכל, כפי שראוי היה לעשׂות. את הסוסון התיר ואל האוּרוָה הכניסו, שבולת-שועל הגיש לו באבוס. והם – בחור, נדמה, ובחורה, אפשר אח ואחות, אפשר חתן וכלה… אותם הכניס אליו אל המטבח, שיתחממו, אוכל היה להם משלהם עמהם. הם מבני ישׂראל, הם לא יטעמו משלנו…
– הֵנה הבא אותם, הֵנה! – מכריז ואומר הפּריץ.
– בעצמנו נביא אותם, בעצמנו! – מכריזות ועונות אמו ואחותו של הרוזן הצעיר… ונזדרזו ויצאו והביאו את הזוג הצעיר אל האולם…
– תודה, תודה… תודה…
הפּריצה הזקנה שואלת: מה אתם: אח ואחות, חתן וכלה?… אצלכם הרי אין נוסעים כך…
– לא, – אומרים הם, – בעל ואשה מיד לאחר החופּה! אל דוד ביער נסוֹע נסענו… אל עושׂה-הזפת…
– אם-כן, קוראים ומכריזים מכל הצדדים: – מזל טוב לכם, מזל טוב!
“שיהיה למזל”, אומרים בלשונם…
– אם כן ראוי לתת לכם, – נענה ואומר הרוזן הצעיר, – מתנות… מתנות-דרשה, בלשונם, “מתנות-חתונה”.
מיד נענה הפּריץ הזקן:
– אני מוסר להם את הפונדק הטוב ביותר שבאחוזתי.
והפריצה אומרת:
– ואני נותנת להם במתנה את דמי-החכירה לעולמים.
והבת נענית ואומרת:
– בת אחת ויחידה אני, חוץ מאחי, ויש גם לי דעה כלשהי!
– יש לך, תני – אומרים האב והאם – כל מה שאַת רוצה!
– אם כן אני נותנת שלוש מאות דליים אוקובי"ט1: מבית-המשׂרפות. וכך הוָה… הפריץ הצעיר עוד דחק משהו לתוך הידים…
אני לא ספרתי…
בינתים נכנסו כליזמרים, התחילו מרקדין…
הזוג הצעיר דנן התגנב ויצא בחשאי ונסעו בחזרה – אל עצמם, אל הפונדק…
הפונדקי כבר לא היה שם… כבר הלך לערוך גלות.
____________
-
יי"ש. ↩
אספר לכם מעשה יפה ומופלא:
על הסעודה הרביעית של שבת קודש – מלווה-מלכה, שדוד המלך, עליו השלום, התקין אותה…
על יהודי ירא-שמים פשוט, שנטל על עצמו את המצוָה של מלווה-מלכה;
על הבריות מן הצד ההוא, שביקשו דוקא להוריד את היהודי מדרכו, שלא יוכל לקיים, לפחות פעם אחת בחיים, את המצוָה הזאת –
וכיצד היהודי הזה ניצל מידיהם.
והמעשׂה מעשׂה עם מוסר-השׂכל הוא:
היהודי הפשוט ילמד מכאן קל-וחומר: מה מצוָה קטנה זו, שאדם דש בעקביו, עושׂה רושם כזה, מביאה לידי נסיון כזה; מצווֹת אחרות, גדולות יותר, שעליהן באמת העולם עומד, על אחת כמה וכמה.
והיודע חן, שיש לו ידיעה בענין סעודת דוד המלך, עליו השלום, – ההוא בוַדאי ובוַדאי יראה פתאום אור גדול!
שכּן הוא יראה בעליל, עד היכן הדברים מגיעים, ומה פירוּשו של נדר, שיהודי נוטל על עצמו – כפי שיתבאר, בעזרת השם, מגוף-המעשׂה.
ועכשיו הריני מתחיל:
א
לפנים, בעיירה גליצאית במדינת הקיר"ה, היו שני שותפים.
סוחרי-תבואה היו; סוחרי-תבואה חשובים: ניהלו עסקי-קבלנות גדולים בשביל המלכות, החזיקו סוסים ועגלות משלהם,
ובחור – מצליף. ושני בתי-חומה היו להם בעיר, לכל אחד בית- חומה משלו.
והשותפים, שהיו שוים שניהם במסחר, לא היו שוים ביהדות. שכן אחד משני השותפים היה חסיד, ירא-שמים ולמדן גדול נוסף לזה, והשני – כך סתם, יהודי פשוט, אדם כשר.
היה השותף הלמדן יושב בבית על התורה ועל העבודה ומוצא בקושי שעה או שעתים ביום בשביל עצות וחשבונות מענין המסחר. והשני, כנגד זה, היהודי הפשוט, היה כל השבוע נתון ראשו ורובו בעסק.
נוסעים כל השבוע ממקום למקום: מאכר לאכר, מפריץ לפריץ – לקנות שיפון; אל הטחנות – לטחון את השיפון; אל הנקודות אחר-כך, לספּק את הקמח לחיילות. והחיילות מפוזרים בכל הסביבה, על-פני כל הכפרים, – ולפיכך באמת היה היהודי חוזר לביתו לשבת בדוחק לפני שעת המרחץ.
ומה הנאה יש לו, בעווֹנותינו הרבים, מן השבת? כמעט אינו יכול לקיים את המצוָה של “שינה בשבת תענוג”… פלג-אדם הוא חוזר הביתה.
עייף, וכל ה“הוּ-האַ” בראשו.
אבל, הרי יודע יהודי מה הוא התוֹך והעיקר, והריהו הולך ונוטל על עצמו את המצוָה לקיים ברוב פאר והדר את המצוָה של מלווה-מלכה!
אל המלווה-מלכה היה השותף החסיד בא לעתים נדירות מאד: כמה פעמים בשנה, שלא לבייש.
מוטב היה לו לישב בין אנשי שלומו בשטיבּ"ל, ולעסוק בדברים שלו. כנגד זה היו באים יהודים יפים אחרים, אפילו למדנים וסתם עניים, שהיו מצפים אולי כל השבוע כוּלו למלווה-מלכה, לאכול לפחות פעם אחת לשׂובע. ואמנם, מיד לאחר הבדלה היהודי הפשוט אומר לו “ויתן לך”, מזמר לו זמירות (על עניני העסק, עד לאחר המלווה-מלכה, אינו מדבּר), ובמטבח כבר בוערת אש בכירה, כבר מגלגלין אטריות טריות, מבשלין דיסה חדשה, חורכין עופות חדשים, שהביאו אך-זה-עתה מן השוחט, – מעט משקה, כמובן, גם כן לא יחסר – בחתונה של גבירים אין צריכין לא נאה יותר, לא טוב יותר…
ובשעת המלווה-מלכה – שׂשׂון ושׂמחה!
שולחנות מכוסים לבן, מבהיקים בעין. ועומדים כלי כסף וזהב, כל המינים כוסות צבעוניים של זכוכית, כמו לסדר של פסח. ונרות דולקים הרבה: הן על השולחן בפמוטות הכסף, והן סביב על הקירות, בנברשות של כסף.
ובני-הבית עם האורחים מתיישבים מסביב, אנשים לחוד ונשים לחוד. הגברים בבגדי שבת ויום טוב, הנשים בשמלות יקרות, עם אבנים-טובות ותכשיטין, ואוכלים, ושותים, וקוראים: דוד מלך ישׂראל חי וקיים! וגם – יוצאים ברקידה… מן הסתם אין הדבר נראה לאותם הבריות!
ונותנים את עינם ביהודי הכשר ובמלווה-מלכה שלו.
ב
ויהי היום – הגיע זמן שהשותפים היו נתונים בסכּנה גדולה.
היה היתה להם קבּלנות גדולה, על כמה וכמה אלפים כּוֹר קמח בשביל החַיִל בסביבה, ובכתב-האמנה, שעשׂו עם המלכות, היה כתוב, לפי סדר העולם, שחור על-גבי לבן, תנאי ברור ומפורש, שבאם, חס וחלילה, יעברו על תאריך אחד מן ההזמנה, ירד לטמיון הערבון הגדול, והמלכות עוד תקח מן השותפים את בתי-החומה שלהם, עם כלי-הבית וכל המיטלטלין, עד סוס ועגלה; ועוד יש לה רשות, כפי שהיה המנהג לפנים, אותם עצמם לקחת ולכבול בשלשלאות של ברזל ולשלוח לארץ-גזירה, למקום שהפּלפּלים גדלים…
והיה הדבר דוקא לאחר חורף רופף; היתה האדמה שׂרועה – מעורטלת, בלא שלג והזרעים של השיפון נתנדפו – – כלום זה מעט?
יוצאת עוד, מיד לאחר החורף, ומתפשטת שמועה, שהקיר"ה מכין עצמו למלחמה כנגד התוּגר! עולה מחיר השיפון לעילא ולעילא, דוקא! ואינו בנמצא.
פריץ אחד בסביבה, שררה גדול, יש לו דוקא כמה מאות כּוֹר שיפון, ואין להגיע. הוא מסר והודיע, שבאם לא יביאו לו מחיר כפול-שלושה או כפול-ארבעה בעד השיפון, גרש יגרש מן הארמון, ועוד ישלח את הכלבים…
בדבּוּר אחד – סכנת נפשות: בדיל הדל להיות, ועוד להטלטל בכף-הקלע… מילא הרי יהודי רגיל בצרות, בסכנת נפשות, והרי לכך יש בטחון… יושב לו מוצאי-שבת-קודש השותף הלמדן בשטיבּ"ל ושומע ומספר מעשׂיות על הליאַדאי. והשותף – היהודי הירא- שמים הפשוט – ממתין למלווה-מלכה, ולאורחים, ומהלך לו כּך הלוֹך וחזוֹר על-פני החדר, ומפזם לו את הפזמונים אליהו…
הוא מהלך ומפזם פזמוני אליהו, ופתאום הוא שומע דפיקה ושעטה על-פני הכביש ברחוב; השמשות מצטלצלות: פרש דוהר מתקרב אל הבית.
מה פשר הדבר? פרש מן הגדוד? עכשיו? לפני מלווה-מלכה? רגע כמימרא – הפרש כבר הגיע לפני הבית. וכבר הוא קופץ מעל הסוס, קושרו ברצועת-הרסן אל הכלונס שלפני הבית, וכבר הוא פותח את הדלת – אשתו של השותף דנן כבר מדברת אליו.
הוא עצמו, קודם מלווה-מלכה, אינו זז ממקומו.
מתברר: אין זה מן הגדוד – זהו רץ שבא מפריץ. באמת מאותו שׂררה גדול שיש לו שיפון – מכתב שלח בחפיזות גדולה. והמכתב הוא ישועה מן השמים: באשר בכן, הפריץ נקרא פתאום לוינא, תכף ומיד לבוא אל המלכות, בחצי הלילה מוכרח הוא לצאת לדרך, נו – וחסר לו להוצאות הדרך (פריצים לעולם אין להם פרוטה במזומנים). על-כן, באם “יוֹש” (יוסף היה שמו, מילא: יוסף – יוֹסל, יוֹש…) באם יוֹש יבוא תוך-כדי-דבּוּר עם מזומנים, הרי הוא מקבּל את השיפון בחצי-חנם. מקח, שאין שומעים על שכמותו אפילו בזוֹל הגדול ביותר.
קראה האשה את המכתב בחדר הראשון, והריהי רצה עם הבשׂׂורה אל בעלה, וברוּצה אל החדר השני, היא צועקת אל תוך המטבח אל המשרת, שירתום מהר סוסים ועגלה, וקוראה:
– שומע אתה, בעלי!
אבל הבעל אינו רוצה לשמוע.
והריהי צועקת ומכריזה על הבשׂורה בקול:
– חושה, בעלי, סע!
להד"ם! היהודי דנן אינו רוצה לנסוע קודם המלווה-מלכה. הוא לא יבטל לשם מסחר את מצוָתו שלו, לא יעבור על נדר!
היהודיה – הדבר הזה מוצא אפילו חן בעיניה; אף-על-פי-כן אומרת היא:
– שוטה שלי, בסך-הכל מרחק של מיל אחד, והסוסים נחו כל השבת… וכאן רק מגרדין עכשיו את הדגים, לא חזרו עדיין מן השוחט… עוד תחזור, אם ירצה השם, בעוד מועד… ואם תאחר במקצת?
משיב הבעל יוסף, שקודם מלווה-מלכה אין הוא עושׂה עסקים. אומרת היא, שתשלח לקרוא לשותף. יהודי כשר, למדן, יאמר הוא… וקודם שהיא מסיימת דבּוּרה – אצבע אלקים! השותף החסיד בא דוקא אל המלווה-מלכה.
שומע הוא, הלמדן-החסיד, במה הדברים אמורים, והוא צוחק! – פי, אומר הוא, לדחות, בידים ישועה משמו יתברך? וגם – דבר האָבֵד, ונס כזה! משוגע, על שׂונאינו!
מתחילים להתאסף אורחים. והם מחרים-מחזיקים אחריו: – רואים בעליל, מן השמים! נעשׂה היהודי הפשוט בטל ומבוטל בפני האורחים הנכבדים, והעיקר בפני השותף הירא-שמים, החסיד והלמדן הגדול; בפרט שהוא מכריז עוד ומודיע, שהוא עצמו נוסע עמו.
בינתים עוברת העגלה לפני פתח הבית ונשמע צליף השוט. המצליף קופץ ויורד, מתקן את מקום-המושב; החסיד קופץ ועולה וכבר הוא יושב. היהודי הכשר, הפשוט, מטפס ועולה אף הוא – אומרים לרץ שיקדים וירכב לפניהם, והריהו רוכב. מהדהדים שוב ברחוב פעמיו של הסוס. קופץ ועולה המצליף על הדוכן, עוד פעם צליף בשוט, בני-הבית עם כמה האורחים שכבר באו קוראים: בשעה מוצלחת! העגלה זזה. היהודי הפשוט – השותף – מרכין את ראשו. צובטו משהו בלב, איזו נבואה רעה נבּא לו הלב, אך הוא מתבייש לגלות לפני הלמדן, – והוא נאנח ושותק.
האורחים ובני-הבית חזרו אל הבית לזמר זמירות….
ג
נביא-שקר גמור לבו של היהודי הפשוט לא היה…
יצוֹא יצאו לדרך בליל-ירח, כוכבים כחול ים. אך כיוָן שהיתה העיר מאחריהם, נתכסו השמים עננים. אפלה ירדה, אפלה גוברת והולכת.
הפרש נעלם כבר מזמן; סוס-של-פריצים! שעטת הסוס נשמעת עוד רגע – ונעלמת. בינתים האפלה מתגברת, מתחילה נושבת רוח צפונית, ומרדפת ומביאה עננים חדשים. הכוכבים כבים, בזה אחר זה, כפנסים קטנים של ילדי החדר, הכבים ברוח. משתררת חשכה, מאבּדים את הדרך, באים ונכנסים לתוך איזה יער, ובדרך זוֹ אין צריך להיות יער כלל; מהיכן הגיע לכאן יער?
בינתים מאבּד הבחור המצליף את השוט; והוא קופץ ויורד לחפשׂ את השוט; הסוסים מתנהלים הלאה, המצליף אינו חוזר.
קוראים אליו, הוא אינו עונה. היהודי הפשוט, מסכן, יושב מבוהל ומתעלף-למחצה מתוך פחד; החסיד קופץ ויורד לחפשׂ את הבחור, ואף הוא נעלם בחושך. היהודי הפשוט קרוב כבר לגמרי להתעלפות; אבל הוא מתגבר, קם ממקומו, זוחל ועולה על המושב, בוהה בעינים אל תוך החשכה – אינו רואה. רוצה הוא לצעוק, ואינו יכול, מגודל הפחד, להוציא קול.
בינתים נתקלים הסוסים ביצול כנגד אילן; היצול מתבקע, העגלה מתהפכת. היהודי נופל מתוך העגלה – למזלו – על גבעה של עשב. הסוסים משחררים עצמם מן האילן, ובורחים, מטורפים מחמת פחד, רצים לפניהם… מהדהדים רגע קולות השעטה, האופנים, ונשקעים גם הם בחושך. והיהודי הפשוט קם אחד ויחיד בחשכה, בשארית כוחו הוא מוציא קול מתוך גרונו, צועק; אין קול ואין עונה. הרוח תופס את הצעקה ומפורר אותה, ומפזר אותה, והיא נבלעת בקולות שריקה.
מה יעשׂה, מסכן, היהודי? ביער האפל אחד ויחיד הוא; מי יודע אילו חיות רעות שוכנות ביער הזה; בתוך שריקת הרוח, נדמה לו, מנהמות הן, החיות…
והוא מוסר את נשמתו בידי בורא העולם: עשׂה בי כרצונך,
– והוא מתחיל אומר בלחש ודוּי. מכין לבבו היהודי.
והרוח רועשת, אין הוא שומע את קולו שלו, את ודוּיו שלו. הכל רועש, שורק, סוחף את העצים ואת הענפים.
אך הנה – מבין הענפים הסחופים ומקורעים מבריק פתאום ברק. לרגע-כמימרא מתגלה אור…
מילא, ותחי נפשו! הרי מן השׂכל הוא, שיש כאן בקרבת מקום בית! הענפים חזרו ונתחברו שוב, השתרגו בחשכה… מתחיל הוא להלך אל המקום, שמשם נתגלה האור… והוא הלך, הלך, עד שהמקום עזר לו, והוא הגיע אל בית עם חלון מואר. יהא שמו מהוּלל ומבורך!
אף-על-פי-כן, לגשת מיד לחפשׂ פתח – מתיירא הוא. מי יודע: בית בתוך היער, אפשר שיהו שם גזלנים, אפשר שיהו שם אותם הבריות, ישמרנו השם ויצילנו… הוא רק יציץ בחלון… והוא רובץ על ארבעתיו, זוחל בחשאי ולאט אל החלון המואר, מתרומם, לאט ובנקיפת-לב גדולה, ועומד; מטה עצמו אל החלון, ומביט פנימה, ורואה מה שאספר לכם בפרק הבא.
ד
חדר גדול נראה לו, והיה יכול להשבע, חדרו שלו: באמצע החדר עומד שולחן, בדיוק כמו אצלו למלווה-מלכה. בדיוּק מַפה כזאת; ובדיוּק, כחוט השׂערה, כלים כאלה: כסף, זהב וזכוכית צבעונית. וצלחות כאלה, כמו אצל אשתו שלו, בצלחות אותם המאכלים עצמם… ובדיוק כל-כך הרבה נרות: הן על השולחן בפמוטות של כסף, והן מסביב על הקירות בנברשות-כסף. והפמוטות שלו הם, והנברשות, כמות שהם – מכיר הוא אותם.
האם אין זה חלום? והוא צובט עצמו בזקן, מושך באוזן, נושך באצבע, לא, אין זה חלום!
וליד השולחן, פונה אליו מאחורי החלון בגבו, יושב יהודי, דומה, – הוא עצמו! שכמו העקומה שלו.
רבונו של עולם. חלום, או כשוּף, או סתם כך אחיזת-עינים?! איך שלא יהיה, הוא מוכרח להכנס. בין כך ובין כך, יהודי יושב, שולחן למלווה-מלכה ערוך; הוא ילך, לקיים את המצוָה. והוא מתגבר על הפחד, בקושי הוא עוקר רגליו ממקומן והולך מסביב לבית, מגשש ומוצא מן הצד האחר, בדיוק ממול החלון, פתח! הוא פותח את הדלת ביד רועדת, רואה את היהודי פנים אל פנים, אין תלויה שם מראָה, הוא רואה את היהודי בחוש ממש, והיהודי הוא הוא עצמו: הזקן והפאות שלו, גביניו שלו, עיניו שלו, לחייו שלו, והיארמולק“א עם הקאפטא”ן שלו הם…
הוא עצמו הוא.
והיהודי, כלומר, הוא עצמו, יושב ומביט אליו בעינים דוממות, אך מלאות תוכחה של רחמים; כמי שאומר: מה עשׂית לי, כלומר, מה עשית לעצמך? מה עלה בדעתך לעשׂות כן?
רוצה הוא לשאול: מה? ושוב אינו יכול להוציא קול מגרונו,
אך הלב אומר לו: ביטלת מלווה-מלכה, עברת על נדר…
ולאחר שהלב אומר לו כך, מאבּדים פתאום הכלים על השולחן את זהרם ונעשׂים כמו עמומים; והנרות שבתוך הפמוטות והנברשות נעשׂים כהים יותר ויותר, ומיד הם שחורים באמת – נרות שחורים דולקים! והיהודי, כלומר, הוא עצמו, יחד עם השולחן, עם המאכלים, עם הכלים, עם הפמוטות, מתחילים כולם יחד לשקוע לאט לאט אל תוך הרצפה… שלהבות-הנר השחורות בפמוטות ובנברשות מתחילות לעשן ומעשנות יותר ויותר. וכשהשולחן עם כל מה שמסביב כבר משוקע עד לשטח העליון של דף החלון, והיהודי, כלומר, הוא עצמו בדמות ההוא, כבר ירד בזקנו וכבר הגיעה השקיעה עד לשׂפתים, קפצו פתאום השלהבות כולן בבת-אחת וכבו…
מלחש לו פתאום הלב ליהודי: תפוס משהו וברך ברכה, קיים מלווה-מלכה! והוא שולח ידו, ותופס, קודם שהשולחן שוקע ונבלע, פרי מעל צלחת, מברך “בורא פרי העץ”; נגיסה, ובליעה, ומשמיע צעקה: דוד מלך ישראל חי וקיים!
ודבר זה הועיל!
כהרף-עין הכול נעלם: הדמות, השולחן, הבית, היער, – אחד ויחיד עומד הוא הרחק מחוץ לעיר, באיזה כר-דשא… ותוך כדי דבּוּר תופסת אותו מאחור איזו יד; מגביהה אותו, נושׂאת אותו באויר, כלפי העיר נושׂאים אותו, ומורידים אותו לפני פתח ביתו.
ה
עומד היהודי מבולבל מאחורי דלת ביתו הוא, ואינו מאמין למראה עיניו.
שומע הוא מבפנים, האורחים מזמרים זמירות, וכבר הוא מתחיל מאמין, – אפשר שכל זה ארך מעט כל-כך? אבל הוא שומע, שהפלונית שלו אומרת במטבח:
– כבר הכל מוכן, – מה הוא מתמהמה, מסכן?! מי יודע, מה נתרחש עמו, מסכן?
מהרהר הוא: מה היא אשמה, עלובה זו? והוא פותח את הדלת ונכנס.
רואה הוא, שום אדם אינו תמה.
האשה ראתה אותו ומחייכת.
שואל הוא: היכן השותף?
אומרים: איננו!
“לא היה כלל?” – לא! – ודאי, כמו תמיד, בשטיב"ל.
והאשה אומרת לו: טול ידים! וקוראה תכף לצד המטבח; היא מצוָה, שהבחור-המשרת יכניס את החמיצה…
דבר זה מבין הוא עוד פחות:
– הבחור בבית הוא?
– אלא היכן?
– והסוסים?
– עומדים באוּרוָה. וכי היכן יהיו? אינך שומע את צהילתם?
הוא שומע!
הוא שומע אפילו, איך הפרסות דופקות ברצפה; האוּרוָה לא רחוקה היא מן הבית. –
מבין הוא כבר, שכל זה היה מעשׂה-להכעיס מצד אותם הבריות, שבברכת “בורא פרי העץ” ובקריאת “דוד מלך ישראל חי וקיים” הציל את עצמו מידיהם. – והוא נושׂא את כפיו בשבח ובהודיה להשם יתברך…
ובשעה שהוא משבח ומודה כך לבורא בחשאי, נשמעים שוב פעמי-סוס מצד הרחוב, מהדהד שוב הכביש; פרש מתקרב חיש אל הבית. והנה כבר הוא כאן, קופץ ויורד, בא נכנס, – חייל הוא, לא שליח – קיראַסי"ר.
וכשהוא מחזיק את מתג הסוס מעבר לסף, הוא מוסר נייר: זו היתה פקודה מאת הגנרא"ל.
וכך כתב הגנרא"ל:
“היות והחַיִל עובר לוינא, מתבטלת ההזמנה, אין צורך בשיפון”.
מבינים אתם כבר בעצמכם. מה מלווה-מלכה היתה זו!
יופי, סבורים אתם, המצאתם אתם, הדורות הקודמים לא ידעו כלל יופי מהו? טעות בידכם! יודעים היו מאז ומעולם, שהעולם הזה אף הוא עולם הוא, אבל לא כל אדם זוכה לשני עולמות, ונסיון גדול הוא; ממש בחינת הולך בחלקלקות…
הנה היה לפנים אחד צֶמַח, אדם צעיר עוד ביותר, וקבּל ירוּשה גדולה – והיה באמת נוהג ביתו – הלואי על כל ישראל! ארמון בנה לו, דירות מצוּירות, רהיטים כדרך הפריצים, בסמו"ט ובמשי מרופּדים. רצפות, כמראות אודם, מבהיקות ומסנוורות את העינים! ונברשות תלויות של אלגביש, ופמוטות מפותלים מעשׂה-אמנות על הקירות, ומזוזות על הדלתות בנרתיקים של כסף, של כסף אמיתי, עם קשוּטים של זהב… וסוכּה הקים לעצמו מחוטבת, אומרים היו: מעצי-כופר. סביב על הקירות – יריעות מרוקמות ועליהן תלויים אתרוגים, לולבים, רמונים… וכל שנה, לכבוד יום-טוב, טריים. בית - גן-עדן. ואשה היתה לו יפהפיה אמיתית, יפת-תואר, דיוקן שראוי לציירוֹ… אבל גם את העולם הבא לא שכחו: היה לה ליפת-התואר חדר גדול מיוחד לה, חדר-המראות היה נקרא: מראות גדולות מלוטשות סביב על כל הקירות, ובחדר עמדו אופנים לטויה, ומסגרות לסריגה ורקימה; מכנסת היא אצלה בחדר, כמה שעות ביום, חוץ משבת וימים-טובים, את היתומות שבעיירה ומלמדת לטווֹת בצמר ובפשתן, לסרוג, ולרקום בכסף ובזהב. יש לה לכך יד ברוכה, בריה נפלאה היתה, ועם זה חכמה נפלאה וצנועה אמיתית, והיתה אגב למוּד-המלאכה גם מדריכה אותן, מדבּרת אליהן דברי נחמה ודברי חכמה, איך צריכה בת ישׂראל להתנהג, וכדומה. זו היתה מצוָתה שלה. ובעלה, זה האיש צמח, היתה לו מצוָתו שלו: בפולין-של-הכתר היה זמן של תוהו ובוהו, מלך אחד שוּלח, והשני – עדיין לא הוּמלך, ובין מלכא למלכא הרי “איש הישר בעיניו” - כל קורת-מחסום גבול היא, כל אחוזה – מלכות לעצמה, וכל פריץ קיסר, שהיה לו חַיּל משלו ובורות-כלא משלו. ואין חסרים, מן הסתם, פריצים רעים. והם מתפרצים ומתפרעים – והקצף יצא, כפי סדר העולם, על זרע אברהם יצחק ויעקב… וסבלו יושבי-הכפרים, החוכרים והפונדקאים. על דבּוּר שלא לרצון – מלקוּת, על תשלום שלא נפרע בזמנו – תפיסה, שׂמו רגלים בסַד והשליכו לתוך מערה רטובה, יחד עם האשה והילדים… והיה צמח זה מתעסק בפדיון שבויים והיה נוסע בכפרים הללו עם נרתיק גדול מלא אדרכמונים והיה פודה.
פעם אחת, בימות-החורף היה הדבר, שלג רב ירד, בא בבהלה אל הגביר צמח מלמד אחד מכפר, שבו היה משמש מלמד-תינוקות אצל הפונדקי, וכל עוד נשמתו בוֹ מרוב פחד, עיניו בולטות ויוצאות אצלו מתחת למצחו וקצף על שׂפתיו, מספר הוא, שהיום לפנות בוקר התנפלו אנשי הפריץ על הפונדקי, נתנו רגליו בסד ולקחו אותו עם אשתו וכל בני-הבית, והוליכו אותם והשליכו אל התפיסה, והוא עצמו, המלמד, בדוחק רק ברח והציל את נפשו; גם אותו ביקשו לקחת, אך הוא שבּר שמשה בחלון אחד, קפץ החוצה וברח דרך היער. אכּר אחד השליך אחריו כּלונס-של-עגלה, ברגל פגע בו, והנה הרגל עדיין הדם מנטף ממנה… שולחים וקוראים לו לרופא בשביל המלמד, וצמח מצווה לרתום את הסוסים לעגלת-החורף, מכנס עצמו לתוך פרוַת-הבּוֹנים, אינו שוכח ליטול עמו נרתיק מלא אדרכמוֹנים, אומר תפלה קצרה קודם יציאתו לדרך ונוסע… מה סבור הוא, צמח? הפונדקי לא שילם תשלום אחד! הוא בא ונכנס אל הפריץ – להכּנס מניחים לו, הרי הוא צמח הוא, ויש לו עסקים עם הפריץ – –להאריך הרבה אינו רוצה, הפונדקי עם בני הבית עלולים לקפוא בתפיסה, הקור מלהט, שמשות החלון מצוּירות לבן! שואל הוא רק: יאַסנ“י פּאַני”ה1, כמה מגיע מן הפונדקי?
מחייך הפריץ מתחת לשׂפמו ושלהבות רעות מתפתלות בעינים: אין מגיע לו מן הפונדקי ולא כלום… בגלל חוב היה משליך אותו אל בור התפיסה? נופל בו בצמח לבבו, שואל הוא: יאַסנ“י פּאַני”ה, הוא פגע בכבודך, הוציא דבּוּר רע מפיו?
– אילו כך, כבר מזמן היה תלוי!
אלא מה, יאַסנ“י פּאַני”ה, אלא מה? - והלב דופק אצלו, אצל צמח, כמו אצל גזלן.
– שום דבר לא, – אומר הפריץ. – אך יודע אני, שיש לכם תורה גדולה עם תרי"ג מצווֹת, ואת כולן אין אתם יכולים לקיים, ובוחר לו כל יהודי מצוָה אחת, מצוָה שלו, שעליה הוא מוכן למסור את נפשו, וספּרו לי שאתה נטלת על עצמך פדיון שבויים, ויש לך אשה יפהפיה, יפת-תואר אמיתית, יפה יותר מכל הפריצות. ורוצה אני, שתקיים פדיון שבויים… בעד שעה אחת יחוּד עם אשתך! – אָנוֹס לא אאנוס אותה.
נושׂא צמח רגליו ובורח, ושוכח את עגלת-החורף והולך ברגל. הוא רץ ועובר לפני התפיסה של הפריץ, מהלכים אכּרים עם מגלים זקופים מסביב לתפיסה למשמר, ומתוך התפיסה נשמעת יללה גדולה, ואכּר אחד מעביר את המגל מיד ימינו ליד שׂמאלו ומנגב לו בשרווּל הימני את העינים. “פּאַני”ה2 צמח, אומר הוא, רחמנות גדולה, תינוק אחד כבר מת מקור"….
תופסים הדברים את צמח בלבו, והוא רץ בחזרה אל הפריץ: אם לא לאנוס, הרי הוא בידיו של הקדוש ברוך הוא – ועגלת-החורף עודה רתומה. תופס הפריץ ומתעטף במעיל-פּרוָה של דוב רץ ויוצא, צמח נגרר אחריו, הפריץ כבר יושב בראש, תופס לו לצמח, העומד מהסס, במתניו מגביהו כתינוק ומושיבו על ידו, וחובט לו למצליף בגבּו: סע! והסוסים, שהספיקו להצטנן, עוקרים רגליהם בבת-אחת והכול נעלמים בתוך אבק של שלג, כאילו שדים היו טסים…
משהגיעו, מכניס צמח את הפריץ לחדר מיוחד, והולך על-פני הפרוזדור אל חדרה של אשתו. נמצאת הדלת פתוחה, עומדת האשה בין היתומות ומדבּרת עמהן דבּוּרים נלבּבים ומלמדת אותן. קורא הוא לה שתצא אליו, ומספר לה בבכיה גדולה ובכאב-לב גדול מה שאירע ומרמז לה על החדר, שבו הפריץ ממתין לה. וקודם שהוא שומע את התשובה, הוא מרגיש פתאום, לא עליכם, חלשוּת, נופל על הכסא ונשאר מוטל מתעלף… וכשהוא מתעורר, אין הוא מבין מה אירע כאן, מה הוא יושב בפרוזדור על כסא והוא כל-כך חלוש ושטוף זיעה.
והוא פוקח עינים ואזנים, ושומע את קולו של הפריץ מתוך חדר אחד. והוא נזכּר הכול בבת-אחת, קופץ ממקומו, רץ ונגש אל הדלת, הדלת סגורה; והוא מתכופף, מביט מבעד לחור המנעול, ורואה, איך שהיא יושבת על הספה, הוא על-ידה בכורסה, על השולחן - כבּוּד, הוא מחזיק את ידיה שלה בידיו שלו, והנה הוא מקרב את ידיה אל פיו. - אוחזו, את צמח, מורא, מתחיל הוא לרוץ על-פני הפרוזדור. הוא רץ ועובר לפני החדר שבו הנערות יושבות, והנה הדלת פתוחה, והוא רואה, שאשתו יושבת בין הנערות מלמדת אותן, ופניה מאירים בחכמה וצניעות - מה כאן? אחיזת עינים? והוא רץ בחזרה אל חור המנעול בחדר ההוא, יושבת היא כבר כפופה ונטויה אל הפריץ, ראשה שלה על כתפו שלו, והוא חובק אותה ומקרב את עיניו שכוּרוֹת-התאוָה אל פניה החיורים, שׂפמו אל שׂפתיה, שוב תוקפת את צמח אימה, והוא רץ אל החדר ההוא, אשתו אף-על-פי-כן נמצאת בין הנערות, הוא רואה אותה פנים אל פנים, והוא שומע את קולה ושותה בצמא את דבריה המחוּכּמים:
– בת ישראל – מלמדת היא את היתומות – חייבת להיות טהורה, כמו אלגביש, כמו ספר תורה.
אבל שומע הוא רעש הבא מן החדר ההוא, והחלחלה אוחזתו ומטילה אותו לשם. היא יושבת כבר כולה על ברכיו, חובקת בזרועות צחורות ומעורטלות את צוָארו האדום ופה מתקרב אל פה, שפתים – לשפתים, והנשיקות מצלצלות… תוקפו הדבר כמו שגעון, והוא רץ בחזרה, וכבר בדרך ריצתו הוא שומע את קולה הערב ־ הצלצלני מתוך החדר הגדול:
– בת ישׂראל צריכה להיות שקטה ותמימה, כיונה תמה, וטהורה, כמו מראָה בלא נשימה-של-הבל…
מתבלבל בו, בצמח המסכן, מוחו, נופל הוא, שטוּף-זיעה על הכסא וחושיו ניטלים ממנו לגמרי…
וכשהשעה של יחוּד חלפה, הוא מתעורר מעצמו. הפריץ יוצא מן הפרוזדור, הוא רואה רק את ערפו האדום בפתח, כשהוא נעלם, והוא נזכר הכול, רוצה לקפוץ ממקומו, אבל אותו רגע באה אשתו, קורנת מתיקות וצניעות, ויוצאת מחדר-המראות נגשת אליו בלאט, מניחה ידה על מצחו ואומרת אליו:
– בזכותו של פדיון שבויים!
משיב הוא לה:
זכות זה, שאת מלמדת את היתומות…
הוא הבין, שהיתה בזה סייעתא דשמַיא – אחיזת-עינים ירדה על הפריץ הבעל-תאוָה.
א
והמעשׂה הזה, שאספר לכם עכשיו, הוא מעשׂה מופלא ונפלא, וגם – אמת גמורה. אין הוא מודפס בשום ספר, ובשום פנקס-של-קהילה אינו רשום; הוא בא לי בקבלה איש מפי איש, ומקורו ממקום גדול…
והתרחש נתרחש המעשׂה לפני עידן ועידנים, בזמן שעדיין לא היו כל כך הרבה ערים וכפרים; עולם מלא יערות, “יער יוצא, יער נכנס”. וקרה הדבר במוֹרביה המדינה; קהילה יהודית רחוקה ונדירה, משפחות משפחות פזורות בכפרים, מפוזרות ביערים, בלא תורה, בלא תפילה בצבּוּר, חוץ מימים נוראים, זמן שנוסעים מגדול ועד קטן אל הערים הרחוקות.
יושב לו בימים ההם יהודי חלבן אצל גראף בכפר אחד; פרנסה יש לו בשפע… חמש מאות פרות הוא חולב של הגראף; שלו עצמו גם-כן קצת. ויש לו מרתף מלא חמאה וגבינה, עלית- גג מלאה תבואות, פשתן ועורות, ותיק-השטרות בכיס-החזה מתעבה והולך, והצרור אצל החלבנית לחוד, ובן גדל אצלם בריא, הגון, כאילן צעיר ביער.
ואף-על-פי-כן, פעם אחת בליל-חורף, יושב החלבן לאור נר-של-שעוָה ליד השולחן על החשבונות, וקצה הזקן המכסיף בין שניו, המצח מקומט, כמו מדאגה קשה, ומביט בעינים מעורפלות אל תוך החלון…
– אתה חוטא, בעלי! – מעוררת אותו מן ההרהורים קולה של החלבנית. מן החדר השני נכנסה, בבנה הישן הסתכּלה שם, ופניה קורנים.
– שומע אתה, התכופפתי מעליו… הלחיים מסתמקות, בדומה לזוהר השחר, והנשימה שקטה ושליוָה, וריחה כריח התפוחים הרעננים…
– זו היא באמת דאגתי, – משיב החלבן. – דרים אנו בכפר, הרחק מקהילה יהודית, ושנים עוברות, שנים חולפות, מהיכן נקח שדוּך בשביל בננו. היאך נאָרס לו כלה?
– השם יעזור, – מנחמת החלבנית, – גם עד עכשיו לא עזב אותנו…
– הנה זהו הדבר, – אומר החלבן, – לעזרת השם יתברך צריכים אנו, ומה זכות יש לנו? יודע ספר אין אני, ללמוד איני לומד, בין יהודים אין אנו דרים, רק מצוָה אחת יכולים אנו לקיים, – הכנסת אורחים שם המצוָה הזאת – וראי! הוא מרמז לה במבט-עינו אל החלון – הנה ירד שלג מן השמים, שלג רב, וטשטש את השבילים, וכיסה את הדרכים, וימים ואפשר גם שבועות, לא יעבור אורח את סף הבית… והוא קם, ויוצא החוצה, לראות מה נעשׂה שם. היא מתחילה להציע את המטות, אבל הוא משתהה יותר מדי; תוקפת אותה תוגה, והיא מניחה את כלי-המטה נגשת אל החלון ותופפת באצבעותיה העבעבוֹת בשמשה, שישמע בעלה שבחוץ. אבל השמשה כּפוּרה, ואין הצלצול נענה בה צלול; תופסת היא ומתעטפת בסוּדר, ויוצאת אחרי בעלה לפני הפתח ורואה היא כי בעלה, שאינו שומע את צעדיה ואינו חוזר לאחוריו, עומד ומביט אל הדרך היוצאת מן היער.
והיא מביטה, תמהה, למקום שהוא מביט. ורואים הם שניהם יחדיו, איך על-פני הדרך המושלגת של היער מהלכת דמות של אשה, בצניף גבוה, ובסוּדר תוּרכּי. והסוּדר אינו מוטל על הכתפים אלא לנוי, כאילו הלילה ליל-קיץ נעים; לא מעוטפת היא בסוּדר, חפשיות מתנפנפות כנפותיו שלו מימין ומשׂמאל, כאילו כנפים הן לה… ואין היא מהלכת בתוך השלג, אלא מרחפת מעל לשלג, רגל אינה נתקעת, אינה מניחה סימן-טביעה.
מביטים הם כך שניהם משתוממים, עד שהדמות באה ונגשת אליהם ושואלת אותם, אם אין היא יכולה לנוח שעה אצלם בבית…
מתאוששים במקצת הבעל ואשתו, מציצים זה בפניה של זו, מובילים בשׂמחה רבה את האשה האורחת המופלאה אל הבית, השם יתברך זימן להם אורח! ורוצים להעיר את המשרת ולצווֹת לו לעשות כוס חמין; והחלבּנית ממהרת אל המזווה ופותחת אותו לרוָחה ורוצה להוציא מן הטוב והמיטב לאכילה ולשתיה, ומעשׂה-מרקחת, ויי"ש מתוק במקצת. אבל האורחת המופלאה אומרת: לא! היא לא תטעם כלוּם, לא משקה ולא מאכל, אינה צריכה כלל, רק להנפש רוצה היא מעט, היא הולכת בשליחות נחוצה…
נכנעת החלבנית, מדליקה עוד נר-של-שעוָה, מוליכה את האורחת לחדר מיוחד; מרמזת לה על מטה גדולה, כלי-מטה לבנים כשלג, כרים של פלוּמה, כסת קלה וחמה..ואם אינה רוצה לא לאכול, לא לשתות, תישן לה בשלום.
אבל לישוֹן, אומרת הדמות, לא תישן, רק תנוח מעט, משום שיש לה עוד שליחות רחוקה. וכשרוצה החלבנית להניחה בחדר, היא מעכבת אותה ושואלת, כמה מגיע בעד החדר, משום שהלוֹך היא תלך מכאן בחשאי, ואינה רוצה להעיר שום אדם, ולפיכך מבקשת היא להשאיר כסף.
נרתעת החלבנית לאחור, מאד נעלבת: כסף אין היא מקבלת, בשום פנים לא… זו היא המצוָה היחידה, שהם יכולים לקיים בכפר; הרי רק בזכות זוֹ עוזר להם השם, והוא עתיד – מוסיפה היא בבטחון גדול – לעזור גם להבא!
מתחייכת הדמות ושואלת:
– וכי חסר לכם משהו? וכי יש לכם עוד בקשה להקדוש- ברוך-הוא?
– חס ושלום!…
הרינו, ברוך השם, אני ובעלי, בקו הבריאות, ובננו שיחיה, בוַדאי, ופרנסה, ברוך-השם, בשפע… הענין הוא רק בנוגע לזווּג…
והיא מספרת על בנה, שבקרוב תמלאינה לו שבע-עשׂרה שנה. וגרים בכפר, ולקהילה רחוק…
– ומה אתם עושׂים לכך?
– מקוים לאלהים, מתפללים לשמו יתברך… הבעל בלשונו שלו, היא בלשונה שלה… כל התפלות מתפללת היא, כל התחינות יודעת היא על-פה כמעט, כל תחינותיה הנלבבות, המתוקות, של שׂרה בת טובים… אך אחת, העיקר, כבר לחלחה בדמעותיה, את התחינה לזווּג…
– השם יעזור, – מחייכת הדמות… – אני בטוחה, מחייכת היא… וסימן לדבר, כסף בעד החדר אין את רוצה, הריני נותנת לך מתנה בשביל כלתו של בנך…
כך היא אומרת, ומוציאה אגב כך מתחת לסוּדר התוּרכּי את המתנה: זוג אנפּיליות של זהב מרוקמות פנינים… מתנוצצים ניצוצות בעיניה של החלבנית, דוחקת לה הדמות את האנפּיליות לתוך ידה ואומרת:
– “מתנה מאת שׂרה בת טובים”, ונעלמת…
וכשקצרה רוחו של החלבן לחכות לה לאשתו, דפק על הדלת, וכשלא קבּל תשובה פתח את הדלת בבהילות, והנה הוא רואה, האשה עומדת לבדה באמצע החדר בפה פתוח ובענים לטושות וזוג אנפּיליות-של-זהב בידה.
ב
אותו זמן עצמו, באותה מדינה עצמה מוֹרביה, אך במרחק מילי-מילין מן החלבן, ומבלי לדעת כלל על החלבן, גר הרחק בתוך יער יהודי אחד, עושה-פּחמים. בקתה בתוך היער ותנור-שׂריפה שכר לו, גם כן אצל גראף, אך היהודי הזה עני היה ופרנסה קשה היתה לו: לצבּוֹר את המפל מן העצים, בקיץ – ענפים שנתייבשו, בחורף – קלפּה שנבקעה מחמת הקור, ואחרי כל סערה – מה שקיצץ הרעם ומה שתלשה הרוח, ולשׂאת אל התנור ולשׂרוף לפחמים – והריהו חוזר לפנות ערב אל ביתו עייף, שחור… אבל זימן לו השם יתברך בת קטנה מתוקה (היהודי אלמן היה), והיא באה לקראתו בשׂמחה, ועוזרת לו להתרחץ ולהחליף בגדיו, ומגישה לו לאכול ולשתות ומצעת לו יפה את משכבו…
ואם אין הוא יכול להרדם, – ואכן, מזמן שנעשׂה אלמן, יארע כדבר הזה לעתים תכופות ביותר, – מציתה היא קיסם, או, כשהלילות בהירים, היא מתייצבת כנגד הלבנה ליד האשנב, וקוראה בקול רם את הספרים “הקדושים” שלה בעברי-טייט"ש, אמה שלה לימדה אותה, את הספרים בירושה הניחה לה: צאינה וראינה, קב הישר, תחינות של שׂרה בת טובים… וקוראה היא בקול… והוא, יהודי פשוט, מקשיב ומאזין, עד שהעינים נעצמות אצלו, ונדמה לו, שההיא קוראה, האם קוראה, והוא נרדם שקט ושליו, מנוּענע מן הקול הערב ומן המלים הקדושות…
מזדמנת לידה פעם תחינה רכה ונלבבת מאד, תחינה שאומרת אם, כשהיא מתפללת לפני השם יתברך בענין זווּג בשביל בתה:
"ושלח, אל טוב ומיטיב, בשביל בתי הטובה והיקרה זווּג טוב, זווּג כשר״… מתחילה הנערה להבין, במה הדברים אמורים, והיא מפסיקה ורוצה תחינה אחרת להתחיל, אך האב מתחנן: – לא בתי שלי, לא… הלאה קראי… שׂימי את המלים הקדושות בפי, תני לי להתפלל לאלהים בשבילך… לב יש לי, בתי שלי, מלא, אבל, יהודי פשוט אני, אין מלים בפי…
אנוסה היא לציית וקוראה הלאה והאלה. כשמן ריחני משתפכת התחינה. מזמן כבר נרדם האב – היא אינה מרגישה בכך, הוא נוחר – היא אינה שומעת וקוראת… ופתאום מתעוררת כמיהה לא-מובנת בלבבה של הנערה, הנשמה היתוּמה מתגעגעת על משהו… דופק-דופק הלבב הקטן, מתלחלחות ומתכסות דוק-ערפל העינים הטהורות, עיני־ילדוּת תכולות, והקול הרפה מרתת ומרתת ומתרווח מדמעות חבויות…
ובאמצע – נפתחת הדלת, ובפתח מתגלה דמות מופלאה… בצניף גבוה ובסוּדר תּוּרכּי, העינים מאירות בחסד
ובנעימות כל-כך, שקלסתר הפנים המצומק קורן.
–אבא! – רוצה היא להעיר את האב. אבל הזקנה שׂמה את האצבעות על שׂפתותיה, משתתקת הנערה, והיא נצבת כמו בתוך חלום-של-קסם. והזקנה נגשת אל השולחן ומתיישבת, ושולחת את ידה ומושכת את הנערה אליה אל לבה…
–אל תפחדי, נערה, – אומרת היא, – שׂרה בת טובים אני… תחינותי שלי קראת… והלילה לילה שקט, ושמעתי במקום מנוחתי את קולך המתוק, ובאתי אליך ומתנה הבאתי לך… ומוציאה מתחת לסודר התורכי את המתנה. – ראי, ילדתי היקרה… הנה, קטיפה מגוזזת חתיכה… גזורה כמידתו של נרתיק… וחוטים, בכל הצבעים חוטים של משי, לרקימת התיק… וחוטים, נוסף לכך, גם של כסף, ושל זהב גם כן מעט, וניצוציות לכך, גם כן כסף וזהב… וכך, רואה את, תופרין, בתי, וכך רוקמין… החזיקי את המחט היטב, הריצי את אצבעותיך בזריזות… רואה את, הנה מגן-דויד קטן, והנה עולין ומלבלבין הציצים… רעננים, כמו ביער לעת-הקיץ… נרתיק-של-תפילין תפרי, הכיני מתנה, בשביל המיועד לך, כמו שאמך היקרה נתנה לאביך היקר מתנה…
והזקנה מלמדת, והנערה תופרת ורוקמת… וכשהבוקר מנצנץ, מתעורר האב, הבת יושבת לבדה בבית עם נרתיק-של-תפילין בידה. קטיפה, כסף וזהב…
ג
וכשמלאו לבנו של החלבן שבע־עשׂרה שנה, הושיבו אותו בעגלה ושלחוהו על-פני העולם לבקש לו כלה אל האנפּיליות של שׂרה בת טובים…
נוסע הוא, יער יוצא ויער נכנס, על-פני כפרים וערים, בתולות-כלות כחול וכעפר – ולשום אחת מהן אין האנפיליות מתאימות…
נוסע הוא שנה, נוסע שנתים, אַיּן וָאַיּן, אבדה אמונתו בדבר הזה, חוזר הוא הביתה; הוא יאמר לאבא אמא:
זה היה חלום. רגלים קטנות כל-כך אינן בנמצא…
נוסע הוא הביתה, נוסע ונוסע, ויורד מעל הדרך, ונתעה בתוך יער, אלונים עם אלונים, ענקים ליד ענקים נצבים, לא לצאת ולא לבוא. והוא נעמד; היום יום ששי, והשמש פונה ושוקעת ככדור של אש, יותר ויותר, הערב יורד – והוא עומד “שיר-השירים” לומר, ומתהלך, תוך כדי אמירה, ביער סביב, ונותן דעתו על-כך שלא להתרחק מן העגלה, ומן הסוס הרועה… ובלחש מרשרש, לרוח הערב הקלה, היער הגדול. כאילו אף הוא אומר עמו “שיר-השירים”… ושלוָה יורדת ואפלולית, ופתאום מתלקח בין העצים אשנב, והריהו רץ לשם בשׂמחה ודופק:
– יהודי גר כאן?
– יהודי!
יהודי יוצא מתוך הבקתה, מופיע על הסף.
– שלום עליכם, יהודי!
– שלום עליכם. – משיב הצעיר – אפשר לשבות כאן אצלכם?
– לשבות כן, – משיב בבת־שׂחוק עצֵבה היהודי – אך לאכול אין לי מה…
– לאכול יש לי, – משיב הצעיר – ולשתות גם-כן, – בוא אתי אל העגלה, מכל טוב מוכן…
בעוד שעה, לאחר קבלת שבת, כבר הם יושבים שניהם ליד השולחן אחרי הקדוּש ומזמרים זמירות, ואוכלים…
רואה הצעיר, שמכּל מאכל נוטל הזקן והוא טועם אך משהו, ונושׂא את השאר ומוציא לפני הפתח, וסובר הוא, בשביל עגל או עוף… אם כן הרי לא כל-כך עני הוא, היהודי הזה, מפני מה לא הכין דבר לשבת… אדם צעיר, הריהו שואל.
אומר הזקן: לא, עושׂה-פחמים עני אני… לא עגל, לא עופות יש לי… אך בת מתוקה יש לי, יחפה מהלכת היא, המסכנה, ומתביישת היא יחפה להכנס אל הבית… והריהי יושבת ואוכלת לפני הפתח…
נוטל הצעיר בדפיקת-הלב ומוציא את האנפיליות מתוך חיקו ומוסר אותן לזקן: לך, מדוד אותן לבתך שלך…
ראה, אם הן מתאימות…
בא הזקן בחזרה: - הן מתאימות…
ד
ואצל החלבן העשיר היתה חתונה… הוא השתדך עם עושׂה-הפחמים, ואת החופה בעיר העמידו. וכשהלכו מן החופה, הופיעה פתאום דמוּת, בצניף גבוה, בסוּדר תּוּרכּי, קלסתר-פנים זקן, אך עינים מלאות-חסד וצעירות, ורקדה כנגד החתן והכלה עם חלה ביד…
ולא הכל יודעים היו, מי היא זו…
פרק ראשון: חוכר קמצן ותפלותיה של אשה
בפולין המדינה, מאחרי צוֹיזמר שעל הווייכּסל, היה חי יהודי חוכר.
והיה החוכר חשוּב גדול אצל הפריץ, והפריץ בעל-נכסים אדיר היה, והגיע הוא, החוכר, לעשירות גדולה.
והיו לו אחוזות עם יער ושׂדה, ועדרי צאן ובקר, ובתים, ובתי-משרפות, וטחנות, של מים ושל רוח;
ומזומנים הרבה מאד, מלבד חובות אצל אחרים…
מילא, כשהשם יתברר נותן לאדם מזל, ודאי שטוב.
אבל היהודי הזה היה נפש גסה, וקמצן גדול, ולא ידע צדקה מהי: לא מיד ליד, לא לקופת ר׳ מאיר בעל-הנס, לא מעות-חטין, לא כלום, – ואינו נותן לאורח לעבור על סף ביתו.
ואשה היתה לו דוקא צנועה וחשובה, והיה מצער אותה כל מיני צער, בעד פרוטה של צדקה, שהיתה נותנת בלא ידיעתו; ענוּיים קשים היה מענה אותה בשל כך.
ילדים טובים היו לו, – כנראה הלכו אחר האם, – ואת הנערים אל החדרים, אל העיר, לא שלח; על הסוסים היה חס. ואצלו בבית לא החזיק מלמד הגון, אלא עוזר-של-מלמד בחצי-חנם, שלימד אותם “עברי” בקושי.
והיה מזה לאשה עוד יותר צער.
והיתה נחנקת ימים תמימים בדמעות שבגרונה. ובלילה היתה מלחלחת בדמעותיה החשאיות את הכרים.
ורק בימים הנוראים, כשהיו באים אל העיר, היתה בעזרת-הנשים שופכת את לבה; שחקים היתה קורעת.
ותפילה יחידה היתה לה על שׂפתיה ובתוך לבה הדואב:
“ירחם השם יתברך על בעלה וישנה את לבו לטובה. שלא יהיה משוקע כל כך בתאוַת העשירות ובתאוַת האכילה והשתיה… שלא ישכח גם את הנשמה. שלא תאבד, חס ושלום, כשיגיע הזמן, בכף הקלע…”
וכך היתה מתפללת:
“עשה, רבונו של עולם, אבינו שבשמים, אבינו הטוב, שיחזור בתשובה בעוד מועד…”
“שיתן צדקה ביד רחבה ומלאה, שיהיה מכניס-אורחים, ויחנך את הילדים בדרכי השם, ויגדל אותם לתורה ולחופה ולמעשׂים טובים…”
מה יותר מזה יכול לעשׂות לבה השבור של אשה?
פרק שני: הלך עני צוחק והחוכר הולך לרחוץ
פעם אחת, יום ששי בצהרים.
יום-קיץ-יקר היה, יום שכולו זהב.
יושב החוכר, עם כל המשפחה, תחת רקיע השמים, בגנה לפני הבית, בסעודת הצהרים. אלון ענק, שענפיו שלוּחים ושטוּחים, עמד בגנה; וערכו בצל האלון את השולחן, ערכו בכל טוב; דגים, בשׂר ופרפראות, עם עוגת-תפוחים; בחצר הפריץ למד להכין שכמותה. ובקבוק תּמד עתיק על השולחן; כיד הגביר.
יושב הוא לו בראש, החוכר, שואב נחת מן האכילה, טועם וחוזר וטועם מן התמד הישן, ומקבל תענוג מן העולם הזה, ממצמץ בשפתותים, – – בא ויוצא פתאום מתוך האילנות שבגן הלך עני אחד, עם הצרור על כתפיו…
מה נושׂא ומביא הלך למכירה? סרטים וקישוּרים, מחטים ומכבנות, וצעצועים בשביל ילדים…
וכיוצא באלה מיני סדקית…
רואה הוא את המשפחה ליד השולחן, והריהו נעצר, מוריד את הצרור מעל גבו, מיישר עצמו מעט – יהודי זקן ושׂב היה, וחלוש, המסכן.
מתחנן הוא, ההלך העני:
–קנו, משהו יהודים, תנו להרויח לשבּת…
רוצה האשה לקום ולגשת אליו; אבל החוכר מטיל בה מבט זועם, והיא נשארת, המסכנה, יושבת במקומה…
– ראו – אומר ההלך – השמש כבר גבוה כל-כך, ואני עדיין אין לי לשבּת לא סימן ולא זכר. –
– לך מכאן! – מגרש אותו החוכר, אגב שתיה…
– תנו לי לפחות – אומר ההלך – משהו לטעום. להשיב את הנפש… לפחות מים טפּה; מלהט כל-כך החום…
בולעת האשה דמעות מלוחות ושותקת. אין הילדים יכולים לראות בצערה של האם ובצרתו של ההלך, והם קמים, ועוזבים את השולחן, מתרחקים אל תוך החורש, והחוכר קופץ ממקומו בחימה גדולה:
– קבצנים-פושטי-יד שׂונא אני, שומע אתה?! מיד אני קורא למשרת, והוא שובר לך עצם מעצמותיך!
מרים ההלך את הצרור וחוזר ומשׂימו על הגב, ונאנח, וכשהוא פונה כבר ללכת הריהו שואל:
– ואת האלהים, החוכר, אין אתה ירא כלל וכלל?
– לא!
– והוא פותח ומתפאר, עם-הארץ זה:
מה יכול האלהים לעשׂות לו?
אם ישלח אש מן השמים, והבתים, בתי-המשׂרפות והטחנות, עם הממגורות המלאות תבואה – יעלו בעשן, עדיין נשארות האחוזות עם שׂדה ויער…
והתּמד הישן עולה יותר ויותר אל תוך מוחו, והוא מוסיף ומתפאר:
ואם לא יניח במשך שנים את שׂדותיו להצמיח, עדיין ועדיין נשאר לו די והותר: מזומנים בקופּה, שטרות באפונדה…
ואפילו ישלח גנבים, שיפרצו את הקופּה ויטלו הכול… עדיין נשארו לו חובות לגביה… הפריץ שלו הוא השופט, והוא יאמין לו על־פי הדבּוּר.
פורצת האשה המסכּנה בבכיה, כשהיא שומעת את הדברים האלה, מתייפּחת בקול, ואף היא קמה והולכת מעם השולחן…
משמיע פתאום ההלך קול צחוק ופונה לדרכו, ונעלם בין האילנות. והחוכר מרגיש משום-מה חמימות בכל אבריו. והריהו מוציא מגבת מתוך הבית והולך להתרחץ בווייכּסל…
פרק שלישי: צפור צוחקת והחוכר נשאר עירוֹם
והוא מתרחץ כך ומצנן עצמו, ושואב נחת מן המים הצוננים, ושוחה – יהודי בעל-כוח היה! – עם המים, כנגד המים, וסביב-סביב לאי הקטן, הנמצא באמצעה של הווייכּסל מאחרי צוֹיזמר, ועושׂה חכמות מכל המינים: שׂחית-גב, שׂחית-עמידה ושׂחית-צפרדע – –
ושומע הוא פתאום מתוך האי, מבין העצים הנמוכים, הגדלים שם, קול-צפור, והוא תופסו בלבו, הקול הזה.
זמרה כזאת של צפור עדיין לא שמע…
והרי יש לו תאוָה לכל דבר; ומוכרח הוא את צפור-הרננים הזאת להשׂיג, בבית בתוך כלוב להחזיק, צפור-רננים כזאת אין אפילו לפריץ!
קופץ הוא ועולה על האי – והנה הוא רואה את הצפור… על בד של עץ נמוך היא עמדה, הצפור, ומלבד הקול המתוק – הריהי צפור מרהיבה עין; צפור זהב! ושקטה היא עומדת לה, הצפור, ושרה לה את שירה, כאילו אינה רואה את שׂונאה שלה.
ומתגנב הוא, החוכר, ומתקרב אל העץ הקטן, וקופץ כלפי מעלה ביד שלוחה, ותופס – אויר בתוך האגרוף. הצפור קפצה לה בשלוָה ועברה לענף – אחר, על העץ הזה מן הצד האחר… הולך הוא אחריה, החוכר, על קצות הבהונות. ושוב הוא קופץ כלפי מעלה, קופצת לה הצפור שנית בשלוָה ומתרחקת, וכבר היא עומדת על עץ אחר. מתגנב הוא שוב ומתקרב, וכשהוא קופץ בשלישית, הצפור מדלגת לה הלאה, ושוב היא עומדת לה, ומתרוננת! והוא מתגנב אחריה יותר ויותר, מענף לענף, מעץ לעץ… הוא קופץ, הצפור מדלגת… עד-כדי-כך ועד-כדי-כן, שהחוכר מגיע לידי כעס והוא קורא אל הצפור ואומר לה כך:
– חכּי חכּי! תפוֹס כבר אתפוס אותך, אותי לא תוגיע צפור קטנה, אבל לא עוד את שירתך מבקש אני עכשיו, אני כבר שׂונא אותך! החנק אחניק אותך, צפור רעה, ולפני כלבי אשליכך…
משמיעה פתאום הצפור קול צחוק כשל אדם, וממריאה כחץ מקשת כלפי מעלה, ונעלמת ברקיע השמים.
נשאר החוכר עומד מבולבל. נדמוֹה נדמה לו, שהקול הוא אותו קול עצמו, שההלך העני צחק בו. והוא פונה, מרוגז וזעוּף, וחוזר אל תוך המים ושׂוחה, כבר בלי גבורות ומעשׂי-חכמה, בחזרה על-פני הווייכּסל, אל המקום שהתפשט שם, ואינו מוצא את מלבושיו!
פרק רביעי: החוכר לוקח קצבה בביתו שלו ובורח אל הפריץ
כשראה החוכר, שמלבושיו אינם, התחיל, כדרכה של נפש גסה, מקלל ומחרף בקול. מקלל הוא את הגנב, שהניחו ורק עורו לבשׂרו.
אחר כך הוא רץ רוּץ ושוֹב לאורך חופה של הווייכּסל וצועק, קורא בקול, – משיב לו הד עמום ונפסק מן החורש הדליל הסמוך.
החמה שוקעת והולכת; אין נפש חיה באחו ובשׂדה –מזמן כבר נפסקה העבודה – –
רפסודת באה-שטה על-פני הווייכּסל; משם לא תבוא עזרתו. והרי הוא לא ילך עירום על-פני הפרבר.
היו רצים לראות במפלתו שלו; חושבים היו: יצא מדעתו החוכר…
בינתים הוא חש רעב לאחר הרחיצה והשׂחיה, וזמן רב כל כך לא בא דבר-אוכל אל פיו.
ונוסף לכך הקור: ירד ערב צונן; שן אל שן נוקשות בו… ונזכר הוא, שהרעב והקור הם שני דברים היפים לקבצנים; וגובר בו קוצר-הרוח. מתרתח בו כעס על עצמו: היאך אדם בר-דעת מניח לה לצפור פתיה שתהא מוליכה אותו שולל; והריהו מטיל עצמו על הקרקע מתוך כעס אילם.
והשמש השוקעת מציצה מתוך הווייכּסל כשולים של אש, ודומה שהיא לועגת לו.
הבתים היהודיים הקטנים על גבו של ההר מתחילים בינתים מאירים, והאשנבים מבריקים בברק של שבת ונחת. בפרבר נדלקים לאט-לאט האשנבים הקטנים של בתי-האכּרים ועליזות מרקדות שלהבותיהם; שלהבות-אש קטנות נראות גם על הרפסודות השטות על-פני הווייכּסל.
ונדמה לו, שכל זה אינו אלא בשביל להכעיסו…
ואם מעט בזה, צפים ובאים עוד בדממה צלילים מכל הצדדים: מן העיר– “קבלת שבת”; מן הפרבר – שירתם של בני-הנעורים מן האכּרים ברחוב; על-גבי רפסודת מנגן מישהו בכלי-מיתר… וחליל מסייע עמו…
והוא אנוס לשכב כאן למעצבה.
דבר זה מקניטו עוד יותר.
והריהו שוכב על האדמה, ונוגס את צפרניו מתוך כעס, עד-כדי-כך ועד-כדי-כן, שהכול משתתק וכבה, והוא קם ורץ הביתה בדרכים עקלקלות, דרך שטחי האחו; יוצא בצה, נכנס בצה…
והוא בא, נטוּל נשימה וכל עוד רוחו בו, ומגיע אל ביתו, והנה כבר הוא עטוף חושך: פתח ושער סגורים ומסוגרים, החלונות – סגורים ותריסיהם מוגפים מבפנים…
עכשיו כעסו מתרתח ביותר:
– סרוחים כבר על משכבותם; לא חכּו לבעל-הבית!
הוא כבר יעשׂה את חשבונו עם כולם; ועם הפלונית שלו בעיקר… את המשרת גרש יגרש כמו כלב…
והוא רץ ונגש אל השער, ומתחיל דופק באגרופים.
רץ מתוך המטבח ויוצא אל החצר המשרת, והוא צועק:
– אֶח, אורח-פורח שכמותך! כאן לא מלון-אורחים! אם ישמע בעל-הבית, הריהו מצווה לשבור לך עצם מעצמותיך!
נופלים לו לחוכר הדברים כעופרת על הלב; את הדברים האלה אמר הוא לאותו הלך: “הוא יצווה לשבור לו עצם מעצמותיו!”
בינתים בא המשרת וקרב והציץ מבעד לסדק בשער. רואה הוא אדם עירום, והריהו מחזיק במתניו מרוב צחוק:
– משוגע עירום, חַ-חַ-חָה!
וצוחקים באזניו של החוכר: המשרת, ההלך והצפור יחדיו. עכשיו הוא פונה ורץ אל החלון של חדר-משכבו –
– גיטלי,– דופק הוא וקורא, – גיטלי, פתחי לי…
שומע הוא כמו קול של גבר, אך דומה משום מה דמיון רב לקולו שלו, שואל בחדר בתמיהה גדולה:
– גיטלי, מי זה יכול לקרוא לך בלילה, ומדבּר אליך אפילו בלשון אַתּ!…
– אינני יודעת, אישי שלי, –שומע הוא את תשובתה של גיטלי, – פתח את התריס ואת החלון, והבט וראה, – אפשר זכּה אותך השם יתברך, שהחליפך ושינה אותך לטובה, וזימן לך מצוָה…
“שהחליפך? מתי? ואיך זה שינה לטובה?” לשוא מתייגע מוחו להבין את הדברים. ונפתח בינתים, מבפנים, התריס, ואחר-כך החלון, ומישהו מביט החוצה –
עכשיו החוכר כבר לגמרי מתבלבל: פניו שלו, כותנתו שלו, מרוקמת אדום, – גם כן חקוּי למנהג הפריץ!
– וכומתת-השינה שלו עם ציצית-הכסף – וה“הוא”– שומע הוא–אומר:
– אל תגשי, גיטלי, איזה משוגע עירום… רחמנות! הגישי לי בשבילו משהו, את חרפתו לכסות; אך בגדים בלויים, גיטלי, בין כך ובין כך יקרע מעליו הכול בשגעונו…
– תני, גיטלי, כותונת, זוג מכנסים… וכובע, – גם בגלוּי-ראש הוא! – וחלה, גיטלי, – בודאי הוא רעב ומורעב, המסכן!
עומד החוכר כמאובן, ובעוד רגע הוא רואה בעינים בוהות, איך ה“הוא” משליך לו כל זה החוצה! והחלון נסגר מיד מבפנים והתריס מוגף…
– אסון בא עלי, – פוכר החוכר את ידיו, – בא רמאי אחד, התחפּשׂ וגזל ממני את כל רכושי ועשרי…
והוא רץ אל התריס של חדר-הילדים, דופק וקורא:
– יעק׳לי, משה׳לי, שיינדלי! אבא שלכם דופק! אסון אירע לו…
הילדים, כנראה, עדיין לא ישנו.
עונה יעק׳לי מתוך המטה:
– אל תהתל, ר׳ יהודי… אבא שלי אך לפני רגע היה כאן… את הכרים תיקן לי…
משה׳לי מתפאר:
– אתי קריאת־שמע קרא…
שיינדל בקולה הצלצלני מאשרת:
– כן, כן! ואת שלושתנו, בפעם הראשונה, נשק… “ליל מנוחה” אמר…
– אתי כל ערב קריאת-שמע יקרא! –מוסיף משה׳לי ומתפּאר.
ויעק׳לי מוסיף וזורה מלח על הפּצעים:
– והיום בעיר היה, אבא! בשבילנו מלמד הזמין; יבוא מוצאי-שבת, מיד אחרי ההבדלה בוא יבוא; כן, כן!
מוסיפה עוד שיינדלי, לאחר ישוּב-דעת, ואומרת:
שמע, ר׳ יהודי! לרמות אין צורך… אך אם חסר אתה משהו, אל תירא, דפוק על חלונו של אבּא׳לי…
מפני שאמא אומרת, שהקדוש ברוך הוא שמע לקול תחינתה והחליף את אבא, אבא טוב ונחמד יש לנו עכשיו! – “לא טוב, כאן אֵרעה רמאות נוראה!” – מתלקחת מחשבה במוחו של החוכר, – רימה את האשה, את הילדים! אנוס הוא, אף-על-פי שהשעה שעה של חצות-לילה, לרוץ אל הפּריץ! בשלשלאות, לארץ גזירה ישלח אותו!"
פרק חמישי: החוכר סופג מלקוּת ונרדם בביב לצד הדרך
והרי הוא לא ירוץ עירום, והמעים הומים ומהמים בו; לפיכך הוא רץ בחזרה אל החלון הראשון, תופס ונוגס שתים-שלוש נגיסות מן החלה, מעלה על עצמו את הבגדים, בחשבו אגב כך, בכעס:
“אַהאַ! זאת הכינה הפלונית שלי, בלי ידיעתי, בשביל הקבצנים! שוּלוֹם ישוּלם בעזרת הפּריץ - עם רבּית!”
והוא רץ.
רץ הוא דרך הגינה, ובחפזונו הוא נתקל בעץ אחד; בדיוק באותו עץ, שההלך העני עמד מתחתיו.
– תליין שלי! – הוא צועק בקול, – כאילו ההוא היה עומד עוד כאן, ורץ ויוצא, מכוסה זעה.
עד אל הפריץ מהלך רב הוא. בקיץ הלילה אינו גדול, וכשהוא בא ומגיע עד אל החצר, כבר מתחיל מאפיר היום.
רואה הוא מבעד לשׂריגי הברזל של הגדר, שהארמון מואר; יש תנועה בארמון. בחצר הגדולה, הרחבה, עומדת רתומה מרכבתו של הפריץ. הסוסים צוהלים ורוקעים בפרסותיהם על האבנים, – הפריץ יוצא ובא, עולה ויושב במרכבה, פותחין את השער… צליף בשוט, המרכבה זזה ממקומה, – מסביב למרכבה רוכבים ארבעה מן הקוֹזאקי"ן של הפּריץ, ואבוקות בידיהם; ומאחרי המרכבה – השאר… נוסעים ויוצאים מתוך השער.
החוכר דנן אינו מרבה מחשבות, קופץ ומטיל עצמו לפני הסוסים לרוחב, הסייס רק בקושי הספיק עוד לעצור בסוסים.
– מה שם? – שואל הפריץ מתוך המרכבה.
רץ וניגש אל החוכר קוֹזאַקי"ל אחד ומרכין אליו את האבוקה, מביט ומשיב לצד המרכבה:
– איזה יהודי עני!
קופץ החוכר ממקומו:
– פריץ יקר, חלילה, לא יהודי עני… אני, החוכר שלך, בענין משפט דחוף… סכנת נפשות! גנב אחד, רמאי –
– יהיה מי שיהיה, – מפסיקו הפריץ בכעס – אני נוסע אל הסיי״ם1, –
וכשהחוכר אינו רוצה לסור ממקומו:
– ילך לו אל הרב! סלקוהו מן הדרך!
אין הקוֹזאַקי"ן מקמצים שוטים בשביל יהודי; מתגלגל החוכר, תחת הצליפות הנוחתות, מעל הדרך, אל תוך הביב…
המרכבה נעלמה.
דממה השתלטה. והחוכר המוּלקה והמודאב נרדם בביב לצדי הדרך…
פרק ששי: מן הביב אל הרב, מן הרב אל ההקדש
לא זמן הרבה ישן החוכר בביב…
אך נתאדמו כראוי פאתי הרקיע, ומעל החלונות בארמון, מעל הבנינים שמסביב לארמון ומשני עברי הדרך נתרוממו צפרים, סיעות-סיעות בבת אחת, והמריאו ברעש ובהמולה למעלה, למעלה, אל גבהי השמים הבהירים…
דבר זה העירוֹ. ואין הוא מבין, מה הוא עושׂה בכאן! מפני מה הוא חש כאב בכל עצמותיו? ומהיכן הוא בא ומגיע לשכּב ולישון בתוך הביב? ומה בגדים משונים הוא לבוש? איזה חלום רע הוא חולם?
אותו רגע מנמיכה צפור קטנה לטוס ועוברת לפניו, חגה חוג מסביב לראשו, מציצה בעיניה הקטנטנות, העליזות-צוחקות, אל תוך פניו; ונזכר הוא פתאום הכול בבת-אחת ותופס את ראשו בידיו…
גנבו ממנו הכול ורימוהו, והפריץ, השופט, נסע לו לוַארשה לסיי"ם.
והניח אותו, כמו יתום עזוב…
ועולה בדעתו: שהוא צריך בינתים להציל את החובות שבידי הבריות.
והוא רץ אל הפרבר, דופק אצל האכּר הראשון המזדמן לו מבּעלי-חובותיו –
– היי, וַאסיל, במקרה דרוש לי עכשו כסף, השב לי את החוב, או תשלום אחד על חשבון החוב –
מציץ וַאסיל מבעד לאשנב החוצה ושואל:
–מי אתה, יהודי? מה חוב יש לך אצלי?
–אין אתה מכּיר אותי? הרי אני הוא החוכר!
צוחק וַאסיל בקוֹל ויוצא עם כל המשפחה לפני פתח הבית.
– מה תאמרו – שואל הוא – למשוגע כזה? הסתלק, אני משסה בך את הכלבים…
רץ החוכר אל בעל-החוב השני, ומוצא אותו כבר לפני הפתח.
עם קלשונים אל השחת הולך הוא. רואה אותו האכּר, מיד הוא רץ ונגש אל האשנב, מתופף באצבעותיו על הזגוגיות אל תוך הבית וקורא:
– היי, ילדים! בואו צאו, ותראו יהודי משוגע…
וכך בכל הפרבר; רצים אחריו כמו אחרי מטורף; מיידים בו אבנים ומשליכים אחריו מקלות; הכלבים מושכים בכנפות בגדו.
כל עוד רוחו בו יצא מן הפרבר, אל העיר בא, ורץ אל בעלי-החובות היהודיים…
וכבר אין לו ההעזה לומר, שהוא הוא החוכר. אומר הוא, החוכר שלח אותו להביא כסף! והוא נותן סימנים, והרי הוא יודע ויכול לתת סימנים אמיתיים… ומגרשין אותו מפתח לפתח כאשה סוטה:
יהודי - מטורף, בא בשבת לבקש כסף!
רואה הוא, שהוא אבוד לגמרי, והוא מתיישב באמצעו של השוק על-גבי אבן ובוכה בלבו בחשאי, בעינים יבשות –
הקהל עובר על-ידו לתפלה, וזה לזה מרמזין עליו:
– מסכן, יהודי משוגע… מי יודע מהיכן הוא…
נערים נעצרים על־ידו… ממתינים רק עד שהמבוגרים ילכו להם אל בית-הכנסת, ויגשו הם לעשׂות מלאכתם במטורף… כבר הם מכנסים חלוקי-אבן אל תוך הכיסים.
והוא מתעורר ובורח בעוד מועד במורד ההר, אל צד הנהר. רואה הוא את עצמו במים, ואינו מכּיר עצמו!
אל אלהים, מה מראה יש לו: פרועות השׂערות, מקומטות וחרוּשות הפנים, משוקעות ומודלקות העינים… וגם הַכְסֵף הכסיף יותר במשך הלילה! אוחזת אותו אימה: משום-מה נעשׂה דומה כל-כך להלך העני, שאך אתמול גירש אותו…
והוא רץ, כמטורף, על שׂפת הווייכּסל, כל השבּת, רוּץ ושוֹב, עד שהשמש שוקעת,– והוא נזכּר פתאום, שהפריץ ציוָה לו ללכת אל הרב. הוא ישמע בקולו של הפריץ, אין לו עצה אחרת, – והוא רץ בחזרה דרך סמטאות צדדיות אל העיר, אל הרב, וכבר הרב מהלך על-פני החדר לאחר ההבדלה.
ונופל הוא לתוך הבית בצעקה:
–רבי, הוא מוכרח להציל אותי!
נותן לו הרב קודם-כול – “שלום”, ושואל אותו, מי הוא. והוא נשאר עומד תוהה:
רבי, הרי אני… החוכר הרי אני…
כבר הוא מגמגם בקול לא בטוח. הוא עצמו כבר מפקפק בכך, אם באמת הוא החוכר.
מביט עליו הרב הזקן רגע ממושך ברחמנות גדולה, ואומר אחר כך בזה הלשון:
–את החוכר– אומר הוא – מכּיר אני יפה מאד… שב בינתים, רב יהודי…
מתיישב הוא, החוכר, נוכח הרב.
מבין אתה, – אומר הרב, מבלי להסיר מן החוכר את מבט הרחמנות, – הוא היה אצלי ביום ששי אחר-הצהרים, החוכר…
שומע הוא בדאבון לבב, והרב מספּר:
– הוא נשתנה, שומע אתה, שנוּי גמור, החוכר; ממש נתחלף…
–מה פירוּש? – רוצה לקפוץ ממקומו החוכר.
מניח לו הרב יד על השכם ומושיב אותו בחזרה, ומוסיף ומספּר:
היה… דבּר בלשון של פשטות, בלי גאוָה… הרבה דבּר… כלשון בני־אדם… כלשון יהודים… והשאיר אחר-כך סכום כסף הגון בשביל עניים… ולהלבשה בשביל הילדים מן התלמוּד-תורה… שומע אתה? ואפילו הבטיח ליתן עצים מן היער, לתקן את בדק בית־הכנסת… וביקש, שאשלח לו, מוצאי-שבת לאחר הבדלה, מלמד הגון בשביל הילדים…
נזכּר החוכר בדברי הילדים ותוקף אותו מחנק בגרונו, ושוב אין הוא יכול להוציא דבּוּר – –
והרב הזקן מאסף בידו אחת את שני קצות זקנו השׂב, ומביט עליו רגע ממושך בעינים רחמניות, ולבסוף הוא אומר:
– מילא, החוכר אין אתה… אלא מאי, מין דמוּי הוא שאתה מדמה בנפשך… וזה עונש מן המקום, ברוך הוא, וצריך לקבל באהבה… ועל-כן אני מייעץ לך, יהודי יקר, לך אל ההקדש… מסתופפת שם חבורה של אביונים, לין אתם הלילה בהקדש – ובבוקר תקבּל קצבה בדומה לכל שאר היהודים העניים, ותצא עמהם יחד על-פני העולם הגדול… לפרנסה זו דוקא צלוֹח תצלח…
– רבנית! – קורא הרב, כשהוא קם, אל תוך החדר השני, – תני ליהודי כוס חמין… ולכשישתה ויגמור, אמרי לשמש, שיוביל אותו ויביאו אל ההקדש… ויראה, למען השם, שיהיה לו משכב כלשהו ללינת-הלילה.
הוא ילון שם, היהודי… שיהיה מקום לישון יפה… אני צריך ללכת בענין מלמד בשביל החוכר…
ואחר־כך, כשהשמש בא אליו, לקחתו אל ההקדש, כבר נכנע החוכר בשקט והניח שיובילו אותו…
פרק שביעי: אצל חבורת קבצנים - חתונה - לתוך מטתו של עצמוֹ.
החוכר נכנע.
הוא כבר הבין, שהמקום, ברוך הוא, הוא שענש אותו על הדבּורים ההם…
ובאמת לא לקח את רכושו ממנו, אלא - אותו מן הרכוש…–את הנעשׂה אין להשיב!
וזה שנים, שהוא מהלך ועובר עם הקבצנים על-פני המדינה, מישוב לישוב, מבית לבית, מפתח לפתח.
עם נרתיק ל“גדולים”2 ופרוטות בכיס, ותרמיל לפרוסות לחם וחלה תלוי על צוָארו.
בהתחלה היה מגרש את זכר הזמנים הטובים ומסירם מעל לבו… אחר-כך הזכרונות ניטשטשו מעצמם…
עוד היה מתעורר לפעמים במלון-אורחים וצועק:
–משׁרת! רתום ונסע לפּריץ!
או – גיטל, היום עשׂי עוגת-תפוחים!
או היה קופץ ויורד מעל המטה:
– סוֹקוֹל! (כך היה לפנים שם כלבו שלו), מישהו מתהלך מסביב לבית!
והיה מקבּל “פּסק” מחבריו:
–סתום פה, משוגע!
משוגע קראו לו…
אבל עם הזמן– החלומות מן השנים הטובות אף הם נעלמו… עוד שנה ועוד שנה, והזמנים הישנים ההם נראו לו עצמו כמו חלום…
והוא חדל מלהאמין בחלום, מילא מה…
מי יודע מי הוא, מאַין מוצאו ומהיכן הוא בא… הוא שכח, במשך הזמן, את שמו; מאז פסק מלצעוק בלילות, קוראים לו “המטורף השקט”, וזה שמו… אימתי שכּזה עולה לתורה?
לאחר זמן של שנים יצאה שמועה בסביבה, שחבורת הקבצנים הסתובבה שם, שבאיזו עיר רחוקה תהיה חתונה של עשירים, עם סעודת-עניים גדולה.
מתכוננת חבורת הקבצנים לצאת לשם לחתונה; והולך “המטורף השקט” אף הוא עם החבורה ביחד.
ואל העיר ההיא היה מהלך רב… ובכל קהילה מתעכּבים במקצת. לנים בבית-האורחים, מקבלים “קצבה” ומשהו לסעוד בדרך…
באים לפיכך במאוחר קצת.
בדוחק רק הספיקה השעה לרוץ אל המרחץ, להתרחץ, לסרק את הזקנים ולנקות את המלבושים.
סעודת-העניים מוכנה, באולם השולחנות ערוכים, בכל טוב – שתי חביות שכר נפתחו, חבית של תמד, מלבד בקבוקים יי"ש…
מתיישבים מסביב לשולחנות.
המחותן עם המחותנת, והכלה באמצע - יושבים בראש; הסעודה היתה מצד-הכלה…
יושב “המטורף השקט” ומטיל מבט-עינו בשולחן: צלחות מוכּרות, סכּינים ומזלגות מוּכּרים, וכפּות…
הוא מתבונן יפה יותר: אותיות שלו טבועות ליד הגושפּנקה של בית-החרושת… ושומע הוא, שהמחותנת אומרת:
–אכלו, יהודים, ושתו לבריאות, וברכו לי את הכלה שלי, ואחלוּ שנים טובות לזווּג…
מכיר הוא את הקול –קולה של גיטלי.
והוא נושׂא את העינים: בתו שיינדלי היא הכלה – –
מגביה המחותן כוס וקורא:
– לחיים, יהודים, לחיים!
והקול קולו שלו מלפנים…
והוא נבהל, ובאה עליו חלשות, והוא נופל לאחוריו על מסעד הכסא, –
אומר המחותן לשנַים מן המגישים, המהלכים סביב לשולחנות:
קחו את היהודי הזה, שירדה עליו, לא עליכם, חלשוּת, והכניסו אל החדר שבוער בו התנור, והפשיטו אותו, והשכיבו אותו בתוך המטה… ואני אבוא אחריכם לראות, אם לא יצטרכו, חס ושלום, למומחה – חובש או רופא…
במקצת לא נעים להם הדבר, למגישים –אבל, כשהמחותן מצווה, מצייתים לו…
בעוד רגע כבר שוכב החוכר דנן בחדרו שלו, במטתו שלו, על כּרו שלוֹ, תחת כסתו שלו, ומביט תוהה ובוהה אל האש שבתנור… האומנם לא היה כל זה אלא חלום רע ונורא?…
המגישים הולכים להם, המחותן נכנס ושואל:
– ובכן, חסר אתה משהו, אורח יקר?
– לא… והוא עוצם את העינים…
ובעוד רגע הוא פוקח אותן שוב:
– אני רוצה לבקש ממך משהו, בעל-הבית! אל נא תקפיד עלי…
– חס ושלום! – משיב המחותן בבת-שׂחוק מופלאה, –רק אמור בפירוש, מה אתה מבקש… נחת-הרוח הגדולה ביותר של אדם היא, כשהוא יכול לעשות משהו למען הזולת…
נאנח הקבצן ואומר:
–אמור לי, בבקשה ממך: מי הוא החתן שלכם ומה?
משיב המחותן, באותה בת-שׂחוק עצמה וכלל לא תמה על השאלה: – בנו של רב, והוא עצמו למדן גדול, ובעל מזג טוב – ומושלם בכל המעלות…
מתמתח הקבצן על־פני המטה:
– אם כן, כבר יכול אני למות! –אומר הוא, ומתחיל רועד בכל גופו.
– לא, אורח יקר, – אומר המחותן וצוחק… – אין משביתים שׂמחה יהודית! אין מתים עדיין… רק קר לך, ראה מה אני עושׂה…
והוא תופס למלבושיו של האורח מעל הכסא ומשליך אותם אל תוך האש…
המלבושים השמנים מתלקחים באש.
אתה, – אומר המחותן, – תלבש את מלבושי שלי, כלומר, שלך – די כבר סבלת…
וכהרף עין הוא מסיר מעליו את המלבושים, והוא עצמו נעלם…
הפרק השמיני והאחרון: הסוף טוב - הכול טוב
פתאום ראו עיניו של החוכר המסכן אור גדול…
הוא הבין, שכבר נשׂא את עווֹנו, שכבר נגמר העונש…
והוא מברך את הקב״ה בלבבו בשמחה גדולה…
ומתחדשים בו פתאום הכוחות, והוא קופץ ויורד מעל המטה, חוטף ומתעטף במלבושים שנשארו, וממהר ויוצא – מחותן היוצא אל האורחים העניים…
אומרת גיטלי בבת־שחוק טובה:
נו, בעלי, לא מוטב כך?
ושיינדלי נופלת על צוָארו:
– אבא׳לי! אוי, כמה טוב אתה, אבא׳לי!
את העני החולה לא זכר משום־מה שום אדם וישכחוהו…
כשישב הבעל־דבר, רגל על גבי רגל, עם גחוּך של נעימות ושוֹבע, ודפדף, כך סתם, להנאתו, מפהק־לחצאין, בפנקס־ הקוֹנט"וֹ של נפש-כל-חי, נתעורר לפתע והכה כף אל כף.
הוא הגיע אל הקוֹנט"וֹ של הרב דחלם – ואין תמונת אות –דף ריק.
לקול הכּאת הכף, כמובן, באו בינתים במרוצה ונתכנסו לפּיטוּטי"ן- של- גהינום; הם עומדים בפתח, כאותם כלבים, לשונותיהם משורבבים, ומצפים לפקודה.
– שלחו בבקשה – מצווה הבעל-דבר – מישהו למעלה, להוָדע, אם הרב דחלם יש לו אריכות ימים.
הלפּיטוּטי"ן נעלמים בחשאי, כשם שבאו בחשאי, ואין עובר רבע-שעה אחד, באה תשובה: היו באוצר החיים; החוט של הרב דחלם – כמעט בעין לא לראות – היום-מחר קוראין לו!
– יכנס הלבלר!
בא-נכנס ברקידה לבלרון קרח, עם עינים אדומות- מתרוצצות-תאותניות, כרעים של תרנגולת, קידה לשם, השתחוָיה לכאן; קופץ ומתיישב על הרצפה השחורה להוטת- הזפת ישיבת תוגר – הרגלים מתחתיו; חוטף ומוציא מצד אחד של כיס-החזה כלי כתיבה: נוצת עורב חדשה וממורטה; קסת עם דם-חוטא אדום, שנמצץ מן הבא על העריות – מן הצד האחר. ומגולל פסת קלף חדש, שעוּבּד מעורו של אפיקורוס, רוקק על כף-היד ומטיל מבט נכנע-שבנכנע אל הבעל־דבר: מוכן!
מתכופף הבעל-דבר ונשען על הכורסה ומכתיב. הלבלרון משרבב את לשונו ומטיל קו אחר קו.
הנוצה מתרוצצת וחורקת, ואל הבית-דין של מעלה יוצאת ועולה הודעה כהאי לישנא:
“היות ונאמר בפסוּק: כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשׂה טוב ולא יחטא… והנה ישנו הרב דחלם, שעומד ברגל אחת על פי הקבר, והדף שלו ריק! על-כן, אם רוצין, שיהא “משה אמת ותורתו אמת” – ימסרו נא את החלמאי ברשותו של הבעל-דבר”…
ובאה, לאחר ישוּב-דעת קצר, תשובה מן הבית-דין של מעלה “עיין איוב, פרק א׳”.
מבין כבר הבעל-דבר, למה מתכּונים: עשה בו – פירוּש הדבר – כרצונך, “הנוֹ בידיך, רק את נפשו שמור”
– לחיות צריך הוא, כמה שנרשם לו.
אבל לא קלים הדברים כפי שהם נאמרים.
אשה אין לו, לא עליכם, לרב דחלם, כלל וכלל; זה כמה וכמה שנים אלמן הוא.
הבנים והבנות - נשואים, ו“לא יומתו אבות על בנים”, יחזקאל אמר – ואין לשנות! על צאן ובקר וַדאי שאין מה לדבּר – ואפילו לא משהו של עז! ועורו של הרב דחלם בין-כך-וכך אינו נקי, הריהו מתגרד, המסכן, מתגרד תדיר…ובכלל: לתפוס רב חלמאי ביסורים!
– איזו תאוָה כלשהי –מהרהר הבעל-דבר ומתלקק, שולח ידו אל השולחן, נוגע בפעמון העשׂוי מעצם-גולגלתו של חקרן – והבית מתמלא לפּיטוּטי"ן!
– את מי נשלח ומי ילך לנו, להסיט את הרב דחלם מך הדרך?
קמה צעיקה ודחיקה: אני, אני, אני – –
הכול רוצים! יודעים הם, שבשׂכר מעשׂי-תעלולים כאלה גדלים ועולים, כעל שמרים.
זה בכה וזה בכה, יכולין הדברים להגיע לידי תגרה והרמת-יד, ומחליטין: קלפי!
נופל הגורל על שני לפּיטוּטי"ן, מברכין אותם במזל טוב, והם נעלמים…
יום בהיר-נאה אחד, היהודאין החלמאין מסתובבים בשוק בלא פרנסה… עומדים עגוּלים-עגוּלים ושׂחים ביערו ובשׂדהו של הפריץ; על כוֹרי-תבואה של אכרים, עורות שעדיין הם על הארנבות, וביצים שעדיין לא נולדו – מתרעדת לפתע מאחורי גביהם האדמה, והיא רועדת; תוך כדי דבּור נשמע דְפָק, אחד, ועוד אחד, ממש: ברק אחר ברק – ובאה ביעף עגלת-כּילה ומתגלגלים הגלגלים בקול רעם…כילה זרה לחלוטין. סוסים כאריות, קצף על פיותיהם; והכּילה ממהרת ועוברת על-פני השוק; בקושי רק הספיקו לקפוץ לצדדין. ומקדם, ליד הדוכן, כפוף וראשו כלפי מטה, בלא שוט ביד, בכובע עם בתי-אוזן, עם חגורה אדומה על המתנים, המושכות מכורכות על ידיו, עומד עגלון – והוא מצמצם את המושכות, עד שמרגע לרגע הסוסים נושׂאים ומגביהים ראשיהם ועומדים על רגליהם האחוריות. ומאחריו – עומד יהודי בלבוש בעל-ביתי – קאַפט"ן עם קשוּטי-שולים – בזמנים ההם! – מחזיק ביד ימינו את השוט ומצליף על־גבי הסוסים, והם חוזרים מיד ומשפילים ראשיהם ועפים כנשרים – ביד שׂמאלו הוא מכה כל הזמן את העגלון בגבו, ומזמן לזמן הוא מוסיף עוד בפיו שריקה, והסוסים קופצים בגבורה ומתמתחים במרוצתם כאותם נחשים! והעגלון אינו פוסק מלצעוק: יהודים, בני רחמנים, הצילו! יהודים, בני רחמנים, הצילו!
נוּ –לך והצל! צרורות-צרורות של ניצוצות מתמלטים מתחת לפרסות הסוסים!
רצים איפוא אחרי העגלה –בעינים מבוהלות, אומרים “השם ישמרנו”, ואחרים חושבים שראוי לברך ברכת-הגומל.
נשים פורצות עוד מתוך החנויות ומצעקות גוואל"ד!
אבל מוכרחת העגלה לעבור ליד בית-המטבחים, פורצים כלבים, וקופצים כנגד הסוסים, אל פיותיהם; יוצאים במרוצה קצבים ופרחי-קצבים, קופצים ותופסים במושכות – מיד הסוסים נעצרים, עד שעורם מרטט עליהם מחמת פחד, וכבר הקצבים ופרחי-הקצבים נמצאים על הכּילה!
מה כאן? ומתברר: סכסוך קטן… זה שהוא לבוש כבעל-בית, עם אפוּנדת-העור על מתניו, מצעק שהעגלון נשתגע ורוצה דוקא לרעות, והוא נחפז אל היריד עם יהלומים… מיד מתעוררת בה בחבורה קצת הרגשה של דרך-ארץ – והעגלון טוען, שלא הוא העגלון, אלא דוקא השני… אלא מאי, בדרך, ביער, – הרי הם באים ממרחקים ונוסעים למרחקים, – ההוא התנפל עליו ביער בלילה, הניח לו סכין חדה על צוָארו, הכריחו להחליף את הבגדים, והוא רוצה לגזול הימנו את היהלומים, את הכסף, את הכּילה עם הסוסים… הכול! לפיכך, כשראה קהילה יהודית, התחיל צועק… והלה מכחיש הכול! לא דוּבּים ולא יער; להד״ם ולהד״ם! – מַפנים והופכים סוס ועגלה, בקושי רק מגרשים את הכלבים, ונוסעים אל הרב.
מתחילה חקירה ודרישה, שומע הרב טענותיו של כל אחד לחוד. מכניסים תחילה את הטוען, זה שהוא לבוש כמו מצליף. שומע אותו הרב, ורואה: פרצוף – גשמיות שבגשמיות; לשון של בעל-עגלה אמיתי…
והקול עצמו אף הוא לא מן ה“חדר”… קול מיער, מן השׂדה הפתוח, וקול שהוא נאה – לסוּסים!
אף-על-פי-כן הוא מוסיף וחוקר:
– כמה סחורה יש לך בכּילה?
– אני יודע? וכי חשבונות אני מנהל? עם-הארץ אני, רבי! אלהים עזר – והרי אני סוחר ביהלומים!
– וכמה כסף היה לך באפונדה?
– אינני סופר; רוצה אני, שתשרה הברכה…
דומה כבר, עלילה וַדאית! הרב, אף-על-פי-כן, נאנח ומכניסים את השני: פנים של בר-אוּריין; הרב תוהה על קנקנו בענין תורה, הלה בן-בית בש"ס ובפסוקים. אך לפתע-פתאום באמצע הוא אומר: “רבי! מה לי לטעון הרבה, ראה!” – והוא שופך בבת-אחת מתוך האפונדה: הכול אדרכמונים של זהב, שלהבות אדומות מתגלגלות על-גבי השולחן – “והנה –מחצית מן היהלומים תקבל גם כן, אך אמור, שהוא שלי!”
מיד הרב קם ממקומו ומשמיע קול צויחה:
– גז– לן!
– נכנסים העולם במרוצה – ומשפשפים להם את עיניהם! היכן טוען, היכן נטען, היכן אדרכמונים? – נעלם, אין כּילה, ולא סוסים – האדמה בלעה אותם!
חושבת חלם: כלום היה זה חלום, או, רחמנא ליצלן, מין כשוּף?
בינתים מביאין תשובה להבעל-דבר.
אומר הוא:
– שוטים! שוחד אפשר שהיה לוקח, אבל לא בכגון זה, מילתא דעבידא לאִגלוּיי! – סופו של הדבר, שהיה צף ועולה כשמן על-פני המים… היו מעבירין אותו מן הרבנות, ועוד מושיבין אותו בתפיסה! כלום שוטה הוא?
מושיבין את הלפּיטוּטי"ן השוטים לשנה על גחלים עם זפת; וכשמכנסים עוד אסיפה, שוב אין צועקין:
אני, אני! אלא שנים מן הגדולים ביותר, אחד מין חריף גדול, והשני - זקן ורגיל, נוטלים על עצמם את הדבר הזה…
בּין הימים הנוראים, יום-גשם קר ואפל, חלם שורה ושרויה, בבוץ, השמים שמעליה נוטפים מרה-שחורה, – בא נכנס לעיר יהודי אחד פושט-יד, עור ועצמות, רחמנא ליצלן… מזה-רעב ועל-גבי קבּים, רגל אחת – כפופה לאחוריו… וגורר הוא עצמו מבית אל בית, מפּתח אל פּתח, מחנות אל חנות… ומקבל בכל בית עשֹירי פרוסת-לחם יבשה, שאין לו כלל שינַים לגרוס אותה, ובבית העשׂרים – פרוטה שחוקה המתחלקת מתוך היד, – חלם אינה צריכה לקבצנים זרים, יש לה עניי-עיר קודמים ומכובּדים, וכל מיני עניים נסתרים, הכול אלמנות ויתומים של שוחטים, דיינים, רבנים ושאר כלי-קודש….
והוא גורר עצמו, יום אחד, יום שני, – הרטיבות והקור חודרים בעצמותיו; המוֹכין, המשתרבבים מתוך המלבוש – נוטפים, העינים יוצאות לו מארובּותיהן; ופתאום, באמצע השוק - היהודי נופל!
קב אחד – לימין, השני – לשׂמאל; והוא שוכב באמצע – וקצף על פיו…
יהודים בני-רחמנים רצים, מן הסתם, ונגשים, זה – עם מים ומתיז, זה – עם מעט יין-צמוקים, וההוא – עם סכין, לפתוח את השינַים וכמה טפות להטיף לו…אחרים מצעקים: חלם כסדום היא!
והיהודי מתחיל בינתים גוסס…
הרי לא יניחו לו, חלילה, למות ברחוב! ועולה שאלה, להיכן? – מסתלקים בעלי-הבתים ונעלמים – אחרים אין להם מקום; עובר באותה שעה בדיוק הרב, ואומר הוא: אלי! מן הסתם אלי! – מעולם עוד לא צייתו לו כך תיכף ומיד…
משכיבים את הגוסס במטתו של הרב, ושוכב הוא, כמו בהיהנעֶ“ר-פלעֶ”ט1 – הרב יושב ליד השולחן, מעיין בספר, מעיף כל כמה שורות עין אל החולה – ברחוב מסתובבים יהודים, שמא יקרה מה שלא יקרה, שיהיו מוכנים… הלילה יורד ומחשיך – הרב רוצה לעמוד מעריב להתפלל, והוא שומע, החולה קורא. הולך הוא ונגש אליו ברחמים רבים, מתכופף מעל לפיו ושומע, – הוא סובר: צוָאת שכיב־מרע…
– רבי, – מפריח מבין שׂפתיו החולה, – אני בעל-עבירה גדול… וכך אין אני רוצה למות, רוצה אני להתוַדות לפניך…
רוצה הרב לקרוא אנשים שיכנסו. תופס אותו החולה ביד: חס ושלום, חס ושלום! – בארבע עינים רוצה הוא…
והוא מספר לו, שכל ימיו היה פושט-יד וּ- פושט-יד מדומה. הלוֹך הלך למען לחם בשביל אשה וילדים, ואשה וילדים לא היו לו מעולם… קבץ על יד להכנסת-כלה בשביל בנות שבגרו – ותמיד היה בודד, כאותה אבן שבשׂדה… אסוֹף אסף להחזקת ישיבות – ושום תלמיד-חכם לא היתה לו מזה שום טובת- הנאה… למען ארץ־ישׂראל – ולא שלח פרוטה אחת! למען קברו של ר׳ שמעון בר יוחאי –
ותקע לתוך כיס-החזה שלו… בעפר ארץ-ישׂראל עשׂה מסחר – ומאחורי הגדר לקחוֹ. וכדומה…
וכשהוא מגרד ומוציא שׂקיק-של-עור מתוך כיס-החזה, אומר הוא: וזה מה שאספתי!
ומיד הוא לוקח ופותח: הכול שטרי-בּאנ"ק – וכולם – אחד באחד – בני מאה!
– זה – אומר הוא – אני מוסר לך, רבי, כשׂכר, – לצדקה, לפי ראות עיניך; מיד נרתע הרב דחלם וקופץ אל החלון, פותחו בתנופה ומצעק החוצה: יהודים, בואו, הכנסו לספור כספי-צדקה! –ובזריזות, כאילו נעשׂה צעיר יותר בחמשים שנה – –
רצים ונכנסים – לא שטרי-בּאנ"ק, לא גוסס – רק מטה פרועה ושתי שמשות משובּרות…
חושבין שוב: חלום, או, חס ושלום – כשוּף! הבעל-דבר עומד ופיו פעור, והוא אומר:
– כבר לא מילתא דעבידי לאִגלוּיי…
העולם השחור מוּרעש ומוּרתח!
אומרת לילית: אני אעלה אותו בחכּתי שלי - אמצעים ישנים!
ופעם אחת הרב דחלם אינו בקו הבריאה, והוא שולח את השמש להביא את החובש, שיקיז לו במקצת מן הוָריד, להשקיט את הדמים… ועומד בינתים, עם שקיעת החמה היה הדבר, מנחה להתפלל. – הוא עומד ליד הקיר שמונה-עשׂרה – נפתחת הדלת, נכנסת בתולה עם שאלה. הרב מתפלל, תחכה איפוא. אבל היא מסתובבת, מהלכת הלוֹך וחזוֹר – הרב אינו פונה להביט אליה… והרי היא שוכחת, כאילו, מתחילה לפזם משהו… ויש לה, מבינים אתם, קול-באִשה אמיתי!… נוּ, וכי שומע הוא אותה? והנה מתעייפת היא, כאילו, והולכת ומתיישבת, ומתנדנדת על הכסא; הכסא שורק… שטות, אפילו נחש בא וכורך עצמו על צוָארו, גם כן אינו זז ממקומו! נעשׂית כבר הבתולה מרוגזת במקצת, ומוסיפה ומתרוצצת ביתר מהירות על-פני החדר. עוקר הרב רגלים משמונה-עשׂרה, מוסיף ואומר, רוקק ל“עלינו”, אומר כל השאר…
מתיישב אל השולחן, ואומר לגמרי בניחותא: הראי את העוף… רוצה היא ליתן לו את העוף לתוך ידו, הרי הוא אומר לה שוב לגמרי בניחותא: הניחי על השולחן… בת-ישׂראל, הוא מוכיח אותה בטוב, חייבת לדעת, כיצד מגישין… מניחה היא… מין תרנגולת. אומר הוא: ספּרי! מספרת היא באריכות, כיצד קנו את התרנגולת מגויה, והביאו הביתה, כיצד התרנגולת ברחה, איך תפסו אותה… וצוחקת אגב כך, ומבליטה את שיניה הנאות, והקול מצלצל בכל פּנות החדר, ומן השינַים עולה כמין זוהר, כל-כך צחורות הן… ותוך כדי דבּוּרה וצחוֹקה היא מסתובבת כך סביב לשולחן… ושרווּלים יש לה קצרים מופשלים; ידים – מעורטלות, הכותונת פרומה מפּנים, והגוף, – היא בישׂמה עצמה במשהו, – מפיג ריח של כל מיני פוליטון! – והיא משתדלת… ומתקרבת ונוגעת בשולחן, בכסא, בידו של הרב… הוא מסתכל בתרנגולת, והרי היא רצה ומתייצבת לו מאחוריו, ומביטה מעליו, ומגעת סנטרה בראשו… ונשימתה מחממת אותו מבעד ליארמוּלק"א… ומנשבת על-גבי הצוָאר המעורטל – והכּול לחינם! הרב שומע ומקשיב, מעיף עוד פעם מבּט במקום שצריך, ואומר: כשר! ואַתּ, – אומר הוא, – בתולה, אמרי שידבּרו בך נכבדות!
פורחת לה ונעלמת הבתולה עם התרנגולת מבעד לחלוֹן. מחייך הרב. הוא כבר הבין, מה פשר הדבר – ולא כלום.
ושם קוראין שוב אספה, וזה בכה וזה בכה. קופץ ואומר אחד לפּיטוּטי"ל צעיר ביותר, עדיין בזמן למוּדיו, עוד לא נוצה אחת בראשו ולא שן אחת על ענק בצוָאריו, קופץ הוא ואומר:
– כלום אין לו לרב דחלם שום תאוָה כלל?
– מוּפשט מכול! – משיבין לו.
– אינו מחבּב שום דבר?
–אפשר בּי-בני-של-הבל ערב שבת…
הפסקה. והריהו קופץ ושואל עוד: אין לו איזה מנהג, איזה הרגל, לעסות, למשל, כּדרוּרים של בצק בשעת ברכת-המזון?…
– לא ראו אותו אוכל! מן הסתם אין לו… לילית בלבד נזכּרת, שבשעה שחש בבשׂמים שלה, חטף ונטל ריחה של טבּק!
– מספיק! – אומר הוא – ונוטל רשות – ואיננו!
– מנהג ישן היה לו לרב דחלם, כל ערב שבת לאחר המרחץ לצאת אל השׂדה, – היה לו כבר דרך קבוע בין דגן ובין שיפון, – ולומר בעל-פה שיר השירים. ומפני שהיה יהודי משוקע ברעיונות, והיה מתיירא שלא ירחיק בלכתו יותר מכּשעוּר, מדד לו פעם אחת את הדרך בפסיעותיו, ועשׂה לעצמו סימן באילן אחד…
“מה נאה אילן זה” לא אמר, אף-על-פי שעל האילן הזה היו תלויים פירות בדומה לאלמוגים…
רק לסימן הסתכל בו… והיה אומר מחציתו של שיר השירים בדרך עד אל האילן, ויושב ונוטל ריחה של טבּק מתוך הקופסה העשׂויה קלפת-עץ, ונינוח רגע, וקם והולך לקבלת-שבת, ואומר את מחציתו אחרת של שיר השירים בדרך חזירתו.. והיה בא ומגיע בדיוק לקבלת שבת!…
פעם אחת, קודם שהרב הגיע, מופיע באותו מקום דייטש“ל אחד, עם קאפּליוּ”ש, עם מכנסים פסוסים פסים ירוקים, ולפתע הוא עוקרו לאותו אילן ומעבירו כברת-ארץ הגונה הלאה מכּן, ומתיישב מאחורי האילן מעברו האחר, ויושב – דייטש"ל צר ודק – אין רואין אותו.
בא ומגיע בינתים הרב אל המקום שבוֹ היה האילן עומד– מחצית שיר השירים כבר אמר ואל האילן עוד רחוק!… והוא מצטער: סובר הוא, שאמר לא בכוָנה הראויה. והריהו נוטל על עצמו מיד תשובה. נתעורר בו, ככל פעם, חשק להריח ריחה של טבּק… הלב מתעטף בתוכו – אך הוא לא יקח, עד שלא יגיע אל האילן! אמנם, כבר הוא אפילו עייף במקצת… אבל ממנהגו לא ישנה… והוא הולך, כל עוד רוחו בו, ומגיע עד אל האילן. כל-כך עייף היה וכל-כך נתחשק לו להריח ריחה של טבּק, שניטל הימנו מאור העינים!
רק השבח להשם יתברך – כבר הוא יושב תחת העץ! והריהו חוטף ומוציא מתוך חיקו את הקופסה העשׂויה קלפת-עץ, ובתאוָה עד כדי כך, שהידים רועדות אצלו. – ופתאום משהו מנשב נשיבה מאחוריו, הקופסה העשׂויה קלפת-עץ נופלת מתוך ידו; פושט הוא את היד – ושוב נשיבה, מן הסתם – רוח קלה, – הקופסה מתגלגלת הלאה, הוא מתפשט על גבי הקרקע, פושט שנית את ידיו - הקופסה מתגלגלת, והוא זוחל אחריה: ריחַ-הטבּק מושך אותו… והריהו זוחל כך על ארבעתיו… מחייך הדייטש"ל מאחורי האילן מן העֵבן האחר ואינו פוסק מלנשב. ופתאום הוא תופסו לאילן ומוציאו… וכהרף-עין הוא מעמידו שוב במקום שעמד שם בתחילה… הרב לא היה סיפּק בידו לתפוס את הקופסה… הרוח מוסיפה ומנשבת… והרב נושּא את עיניו ורואה: האילן עומד לפניו הרחק! סובר הוא, שהלך, משוקע בהרהוריו, והרחיק עד אל אילן אחר, – והריהו תולה עיניו למרום – השמים זרועים כוכבים! הוא לא ראה אפילו את שקיעת החמה… עד כדי כך משכה אותו ריחת הטבּק! – אמנם לילה בהיר מאד היה… מילא, זה יותר מתחום שבת – אל העיר לא ילך, פּרנס יפרנסוהו העורבים, כשם שפּירנסי את אליהו הנביא… אך לתפוס את הקופסה - מוכרח הוא…
והוא מוסיף וזוחל עוד… והדייטש"ל מנשב, הקופסה מתגלגלת… – לא אאריך לכם בדבּורים, הוא עבר מעֵבר לתחום שבת!…
הלפּיטוט"ל קבּל מיד שליחות גדולה יותר!
לפני צאתו אמר אל קהל השחורים:
– בהר אין נכשלין ונופלין… קרוב יותר, שנכשלין בתאווֹת הקטנטנות.
-
התעלפות קשה ↩
ברגליו מדדה ונכשל אדם על־פני האדמה; בראשו הוא מגיע השמימה.
ואין הדבר תלוי אלא בזה, היכן הלב נמצא!
בסמוך לרגלים, ותאוָתו עפר ואפר, – או בסמוך לראש, והוא כמיה אל העולמות העליונים…
ומקיים יהודי “מאשפות ירים אביון” – הוא מרים את האביונה מן האשפה. הוא מתאזר באבנט, מחלק את הגוף לשנַים ואומר: הלב שייך למעלה אל הראש! לפיכך באמת אין שליטה עליו לא לשדין ולילין ולא לדבּוּקים, רחמנה ליצלן…
ונשים חוגרות לשם אותו דבר עצמו – סינורים!
ואל יהא ענין הסינור הזה קל בעיניך. אל תחשבו שהסינור הוא דבר של מה בכך.
שמעו מעשׂה שנתרחש בראחיב.
ראחיב היא עיירה לא הרחק מאַפּט; ועל האַפּטאי, זכר צדיק לברכה, וַדאי שמעתם.
מפוזרת היא על חוֹפה של הווייכּסל; וחיוּתה באה מן העצים, הבאים מן היערות שמסביב והולכים על-פני הווייכּסל לדאנציג; בימים ההם מסחר גדול היה.
והיו הסוחרים סוחרים לדאנציג, והיו גבירים אדירים בעלי-גופים. וקיימו “וחי אחיך עמך”; והיה חי מהם הסרסור, הלבלר ביער, הספּן, המוליך את הדוברות עד לטחנה הקיניגסבּרגאית, במקום שכבר מקבּל אותן לרשותו הגרמני, וגם – כל העיירה. בחורף, משמתייצבת דרך-הגרר, כבר נוהרות מן היערות, על-פני העיירה לצד החוף, עגלות-חורף עמוסות כל מיני עצים: קורות, אדנים… בדרך חזירתה מתעכּבת העגלה בשוק. פודה המוזג בעד מעט יי"ש עם קנוּח-שתיה, פודה סוחר-הברזל בעד חפץ-של-ברזל, בעד חרמש…
פודה הדוכן בעד מלח, בעד עטרן- של-זפת…הנפח (גם הוא יהודי) מתקן או מפרזל מחדש פרסה, ותגרנית-שבשוק – פודה בעד כעך בשביל ילד חולה.
העשר אין האכּר מעשיר; לחם לאכול נותן הוא.
עוברים כמה החדשים, מתחיל הקור רופף. רוח חמימה נושבת, מרדפת את העננים ומגרשתם, החמה מתחילה יוצאת מנרתיקה; קיץ יקר הולך ומבשׂר את בואו; צורר את חפציו הספּן המקומי, באים עם צרורותיהם ספּנים מן העיירות שמסביב יש לו הכנסה לבעל-האכסניה; מתכוננים לדרך, צריכים עכשיו לסוחר, קונים ומכינים בשׂר מעושן, שומן, מלח, גריסין, חביונה יי"ש – צידה לדרך בשביל הדוברות, העובדות בגלגלי-משוטים. מתחילה מיד תנועה בחוף. אכּרים באים מן הכּפרים, כל אחד עם רשתו שלו, לשלות לו דגיג, ועם אלפּסו, לצלות את הדגיג, ומקימים להם, לכל ארכּו של החוף, כל אחד את סוכת-הקש שלו.
עומדים באוירו של השוק הראחיבאי, מעלות השחר עד מנחה, קולות דפיקה וּדפקה של גרזנים ופטישים.
כך מהדקים על שׂפת הנהר את קורות העצים….
לפעמים, באמצעו של הלילה – שומעים לפתע קולות רעמים: הווייכּסל זז, הקרח מתבקע. הרוח מוליכה בעוז לוחות על-גבי לוחות, גושים על־גבי גושים. עוד כמה ימים: הרוח עשׂה את שלו, השמש – את שלה, האכּר סייע בכילף ובמעדר– עבר והפליג הקרח, נשתחרר הנהר, מורידים את הדוברות, וגם אחרות שטות ועוברות…
חי החוף ומרתיח; היהודיה העניה שבעיירה יונקת את חיוּתה מן הדוכן שעל החוף; מוכרת פירות, תבלין, מלח; ובגניבה – את הטפה המרה….
סבורים אתם בוַדאי, שאת הסינור שכחתי! לא מינה ולא מקצתה! רציתי תחילה לתאר לכם את ראחיב, הוא מקום המעשׂה.
הנה, בראחיב זו נפטר פעם דיין אחד, והניח דוקא לא הרבה: אלמנה אחת ובסך-הכל יתומה אחת…
הקהילה קבּלה מיד דיין אחר, והלה התחייב ליתן לאלמנה וליתומה רבע מן השׂכירות. והוא לא קיים.
לשרפ"ט אלפים השׂכירות לא הגיעה, ומטוּפּל גדול הוא היה, הדיין. צועקת האלמנה אל הקהילה, מעכבת את קריאת התורה… נמנו וגמרו, שיתנו לה כמה זהובים, שתעשה לה דוכן ליד החוף. אותו זמן דוקא מתה יהודיה אחת, נתפנה דוכן אחד. וכך הוָה, האלמנה עושׂה לה דוכן, הנערה נושׂאת אחריה את הסלסילות לשם ובחזרה, ומשגיחה במשך היום על ידיהם של קונים, ולא רע. כשהיה הדיין בחיים, גם כן לא אכלה למעלה מן השׂובע, וּכחַכּה למשיח צפּו למליח… וכדאמרי אינשי: מחמת רעב שום אדם את העולם לא עזב… אבל הנערה! הנערה גדלה ועולה כעל שמרים, בלא עין־הרע. בוקעת ופוקעת מתוך שׂמלתה… מסמיקות הלחיים המלאות, כאילו היו מגדלים אותה על חלב ודבש וצפיחיות. ועינים יש לה… האכּרים עומדים ומשתאים, רועדת האלמנה מפחד בפני עין-הרע; אומרים לפעמים חדוּד-של-גוי, ונעשׂים כל אבריה חדוּדין-חידוּדין; מתקרב לפעמים אכּר ונוגע ביד, והריהי קופצת כנכווית, מתנפלת בצפרניה אל עיניו…
ומה יהיה הסוף?
שוב לצעוק אל הקהילה, לעכב את קריאת התורה? וכי ישמעו לה?
נאנחת היא, האלמנה. מביטה למרום ונאנחת…
ונאנחת לא לשוא. יש אוזן שומעת! פעם אחת, מוצאי שבת, שמעה אצל שכן הבדלה; שוקלת היא:
לצאת אל החוף או לא? והנה נפתחת הדלת. “שבוע טוב”– פּיניה השדכן בא. “שבוע טוב, שנה טובה”, מגמגמת האלמנה. אין היא מאמינה למראה עיניה. “שב, ר׳ פּיניה…שׂרה׳לי, נגבי את הכסא…”
שׂרה׳לי הבת עושׂה עצמה כלא שומעת, פונה אל הצד, מטילה אפילו מבט רע בר׳ פּיניה. ר׳ פּיניה מחייך:
כולן עושׂות כך! את הכסא מנגבת האלמנה עצמה.
– מה טובות מביא אתה, ר׳ פּיניה?
לבה דופק בתוכה, כמו אצל גזלן. ר׳ פּיניה מתיישב, מפלג את זקנו לכאן ולכאן, חציו לימין וחציו לשׂמאל, מתחייך עוד פעם ואומר:
– הרבה מאד טובות!
– דהיינו?
– דהיינו… תארי לך, שר׳ מנדל האלמן חזר הביתה מן היער… אני רודף אחריו כבר זמן מרובה: יהודי אינו צריך לשהות כל־כך הרבה בלא אשה… אמנם צנועה היתה, אמנם ידים ברוכות, אמנם ואמנם… אבל כל-כך הרבה בלא אשה אין שוֹהין… והתינוקות… רציחה ממש… מסר כחמשה ילדים לשכנה, היא עצמה יש לה משלה חמשה… יהודי בא הביתה לשבּת – הילדים משׂורטים, מורעבים…
אני מתרוצץ, אני מעמיד עליו בעלי-בתּים… הוא דוחה ודוחה. היתּכן, אני תופסו בדש-בגדו, הרי אין אתה אברך עוד… אם לא עכשיו, אימתי? בּה, מה… אין לו פנאי… צריך לגמור ביער, לסיים בחוף… יום אתמול כי פרח! אני אומר לו שדוּך, והריהו רושם בפנקס, הוא יחקור וידרוש, – לא היה ולא נברא!
השדוּך שוקע ואובד שם בתוך הפנקס בין הקוּבּיקי"ן…
יום ששי זה חזר מוקדם יותר מן היער. הסתכּל והתבונן בעצים שעל החוף… וראה את מישהי!
– את מי?
ר׳ פּיניה נוטל ריחה של טבק:
– את הבת־יחידה שלך…
– שׂרה׳לי, שעמדה אצל המטה, מפילה עצמה על המשכּב ופניה אל הקיר.
– כולן כך, כולן כך! – מחייך פּיניה.
– ובכן מה? – שואלת האלמנה, כמעט נרעדת.
– ובכן מה? ובכן לא כלום… שבת היא שבת… לאחר הבדלה, שולח הוא לקרוא לי. "לך, אומר הוא, אל הדיינית ודבר נכבדות. אני נוסע, אומר הוא, חזרה אל היער (העגלה היתה עומדת לפני פתח הבית), וכשאשוב, אם ירצה השם, אלך לשם עם מנין, עם כּבּוד…
ר׳ פּיניה מעלה ומוציא ריחה של טבּק… האלמנה ממתינה בפה פתוח, עד שהוא גומר:
– ואכתוב תנאים, אס ירצה השם!
שׂרה׳לי משמיעה פתאום קול-צעקה הפורץ מן הלב.
מתנפלת עליה האם, מחבּקת ומנשקת אותה על-כרחה:
– בתי שלי, מזל כזה, בור-שומן כזה… הרי אין אנו כדאים כלל לחסד שכזה… אין זאת, אלא אבא שלך זכותו עמדה לנו…
שׂרה׳לי מנתקת עצמה מזרועות האם, קופצת וקמה מעל המטה ובורחת בבכיה מתוך החדר…
האלמנה נשארת תוהה ונפחדת. אבל מיד היא מתחייכת, נזכרת: היא גם כן עשׂתה כך… כל הנערות מפחדות כך…
– כולן כך, כולן כך! – מהמהם ר׳ פּיניה תחת חטמו, אומר “שבוע טוב!”, נושק את המזוזה ויוצא…
האלמנה נשארת עומדת מהורהרת. היא מביטה בעד החלון, ברגשי-תודה גדולים, אל השמים למעלה, וממלמלת וחוזרת וממלמלת:
– מן השמים, מן השמים!
ואפשר שהיה הדבר “מן השמים”, אלמלא הסינור…
וגם אלמלא החוף…
משום שמיד לאחר ששוקעת החמה, נעשׂה,שׂשׂון ושׂמחה" על החוף.
העבודה מסולקת. כל אכּר עורך לו, מבּקיעי העצים, מדורה דולקת לפני סוכּת-הקש שלו; מוציא לו מתוך הסוכּה את אלפּסו וצולה את דגו שלו, ואוכל לשׂובע. הלילה לילה יפה, “עין יעקב” אין הוא לומד… ומתחילין לשיר… כבר נמצא אצל אחד חליל, ואצל שני - כנור, מתחילין לנגן, נוטלין טיף-טּפה, ועושׂין רקידה… ומיד – הוּ-האַ!
הולכים אברכים ובחורים לטייל מעט או לרחוֹץ בנהר, והרי הם מתעכּבים שם, מקשיבים, מתבוננים…
ולפעמים נערות גם כן… לטובה אין לצפּות מדברים כאלה. נערה, כשאין איש יהודי רואה, מתקרבת לפעמים יותר… רואים אותה מן החוף, אומר לה שגץ דבר-חדוּד… לפעמים מושכין אותה אל תוך המעגל…
מילא, מה שמתרחש לפעמים, רחמנא ליצלן…
ולפנים, לפני שנים, קודם שהיה המעשׂה שלנו, נתרחש מעשׂה מגונה, מגונה ביותר… ודוקא בבת בעלי-בתים, בנערה המאורשׂה…
היו מרננים אחריה, ראו אותה עושׂה מעשים בחוף. דבּרו ודבּרו, עד שהגיעו הדברים לאזניהם של אבּא-אמא. אינם מאמינים, אבל משגיחים עליה. כבר יושבים לפנות ערב בבית; האב מתפלל בבית מנחה-מעריב. יום אחד – לא כלום, היום השני – לא כלום… אבל בשלישי, אין היא יכולה, כנראה, להתאפּק, היא נוטלת את הסוּדר.
– להיכן את הולכת?
אומרת היא, אל חברה…
נוטלים הימנה את הסוּדר:
– את הולכת אל החוף!
– יהא לחוף, מה דאגה היא לכם?
מדבּור לדבּור, הבחורה מודה: היא רוקדת שם, היא שרה… יש לה שם שגץ מאהב, הוא ישׂא אותה לאשה, היא תשתמד…
נוטלין לה לבחורה וקושרין אותה בחבלי הכבסים אל מראשות המטה. אין זה אלא דבּוק! כעלות יוליכו אותה אל האפּטאי…
ובחוף בינתים: היכן מלכּה? (מלכּה היה שמה.) בלעדיה עצוב. היא רוקדת יפה כל-כך ושרה. וכשהיא מפזרת את שׂערותיה –אַיי אַיי!
שולחין לידע ולהוָדע… ורץ באמת ה“מאהב” שלה!
והוא חוזר ומצעק ככרוכיא: הוא היה ליד הבית, הציץ מבעד לאשנב… ומספּר כהוָיה, היאך שקוֹחאַנ“אַ מאַלק”אַ1 שלו קשורה, הפה סתום בסמרטוט, ומלקין… קופצים כולם כאיש אחד, ורצים להציל את קוֹחאַנ“אַ מאַלק”אַ. רצים דרך השוק, קמה מהומה, גויים מתנפלים!
מפנים את הסחורה מן הדוכנים, סוגרים בבהלה את החנויות, מתחבּאים ומסתגרים בתוך הבתים…
קמים בבוקר: מלכה – נלקחה, האם – חולה מסוכּנת, האב – בן לילה הכסיפו שׂערותיו…
נאנחים הזקנים: גלות…
אבל הצעירים מצעקים: “הכזונה…?” וגומר, כמו שכתוב שם… מתלקט מחנה בחורים, תופסים מקלות ואבנים ורצים אל החוף, להשיב את הבת־ישׂראל…
מתקשרת מלחמה על החוף. ויד ישׂראל תקיפה, קנאת השם צבאות! אבל האכּרים שולחים ומודיעים בפרבר. ובאים לעזרתם במלגזים, בכלבים… וגבּורי ישׂראל הפכו עורף… נמלטו כל עוד נפשם בם…
אמה של מלכה מתה אותו יום… האב סגר את הבית בקרשים ובמסמרים ויצא לנדוד בעולם…
ורק קרוב לחורף, כשעזבו האכּרים את החוף וחזרו כל אחד לכפרו שלו, אל האכּרה שלו ואל ילדיו, אין ידוע מה שאירע שם: אם נמאסה היא, במשך הזמן, על האכּרים, או שֹהתייראו הם, שמא תרוץ עמהם אל הכפר, והשליכו אותה אל תוך הנהר, או לאחר שנעזבה עשׂתה היא עצמה מעשׂה לעצמה, – העיקר, לפני הימים הנוראים משו אותה הדייגים מן הנהר בתוך רשת, – ואבן קשורה בחבל לצוָארה, וכולה צבוּיה ונפוחה, כמעט לבלתי הכּיר…
את הגויה טמנו מאחורי הגדר; ומן הנשמה החוטאת נעשׂה דבּוק!
ראשונה ראתה אותה בימי-סליחות גבאית זקנה. ברחה כל עוד נשמתה בה, ובעזרת-הנשים ספּרה דברים כהוָיתן: ראתה, מבית-העלמין הגיעה מאחורי הגדר. מהלכת על-פני השוק. באה ונגשת אל ביתה של אביה, דופקת על הדלת, ממתינה רגע. אין משיבין, והריהי נגשת אל האשנב, תופפת על השמשות.
אין עונים. מתחילה היא לצעוק: אבּא! אמא! ומשׂרטת את פניה בצפרנים…
מיד לאחר מכּן מישהו בעיירה נחלה. שולחין את הנערה המשרתת אל בית-המרקחת להביא תרופה מן התרופות, ואין היא חוזרת. בבוקר מוצאין אותה ליד אותו בית מתעלפת, משיבין את רוחה, היא מספּרת:
ראתה… עינים בוערות, כאותן גחלים, שׂערות שחורות מפוזרות על-גבי תכריכים לבנים… ומגרדת בצפרנים על הדלת. ונאנקת: אבּא׳לי, אמא׳לי! ונגשת אחר-כך אל החלון, ומגרדת על השמשות - אבּא׳לי, אמא׳לי!
אחר-כך גם אחרים כבר ראו אותה…
ועוד אחרים, עד שהתרגלו אל הדבּוּק… ובלא סינור אין אשה בראחיב יוצאת לפני פתח ביתה, שלא תהיה לדבּוק שליטה עליה. –
וכשזווּג אינו זווּג של אמת, מתרחש מעשׂה כזה:
פעם אחת לפנות ערב, שׂרה׳לי נושׂאת הביתה את הסלסילות, האם נתעכבה ליד חנות אחת, אומרת שׂרה׳לי להבעיר בינתים אש בכּירה, אך עד שהיא פונה בכה ופונה בכה, באה האם ונופלת לתוך הבית בשׂמחה, בצהלה:
– לא תוסיפי עוד, בתי שלי, לשאת סלסילות אל החוף, ולא תלכי אל החוף.
– מה יש, אמא׳לי?
– מה יש? החתן שלך בא מן היער! שלח לבשׂר את הבשׂורה. ר׳ פּיניה פגש בי לפני פתח הבית…
מיד הוא בא, עם מנין, עם כבּוד, כפי שהבטיח…
מיד שׂרה׳לי מתנפלת על המטה בבכיה גדולה…
– בכי, בתי, בכי, בקשי על מזלך הטוב שיאיר! מזלך יעלה ויאיר כשמש, ואף עלי תבוא ישועה וחיתה גם נפשי בגללך…
– ושומעת אתּ, בתי שלי, אמנם הוא מביא כבּוד. אבל פטור-בלא-כלום אין אני רוצה! אני גם כן אתן משהו. הבאתי על-כן כמה מליחים, ואתקין אותם, ובולבוסים בכתנותיהם אבשל…
כובשת שׂרה׳לי את פניה בתוך הכר…
– בכי, בכי, בתי שלי, אני בגילך גם כן בכיתי, גם כן חשבתי, השם יודע מה, ופחדתי פחד גדול מאד…
והיא נגשת אל המלאכה, מעלה אש, שופתת את הבולבוסים… להבת-האש מפצחת בדיצה, הסיר מתחיל רותח, כבר צריך לסנן, ונזכּרת פתאום האלמנה: מלח! שכחה…
– בתי שלי, שרה׳שי, עטרתי שלי, עשׂי טובה לאמך, רוצי והביאי מעט מלח…
והיא מתנפלת עליה בחבּה, כשאין ההיא משיבה. ומבקשת, ומלטפת, ומנשקת, וגוזרת בגזירת כבּוד-אם.
– אם לא, סנני אַתּ את הבולבוסים, ואני ארוץ להביא מלח…
קמה שׂרה׳לי ממקומה והולכת להביא מלח…
עובר רגע אחד, שנַים, שלושה, הבולבוסים כבר מסוננים, היא אינה חוזרת. והחנות היא לפני הבית!
רצה האלמנה ויוצאת אל הפתח, מציצה אל החצר החוצה, אין שׂרה׳לי נראית… קוראה היא: שׂרה׳לי, שׂרה׳לי! אין קול ואין עונה. והריהי נפחדת, תופסת את הסוּדר ויוצאת במרוצה. הלב אומר לה, שאירע, חס ושלום, אסון…
ולבּה של אם חצי נביא הוא…
ובאמת אירע אסון:
בשכבה במטה, התהפכה, כנראה מצד אל צד, ונתרופף קשר הסינור והתיר עצמו. ולפיכך, בלכתה, אבּדה אותו בחצר ולא הרגישה בכך ולא הרימה אותו, וכך יצאה לפני פתח הפרוזדור אל החנות…
ובשוק, כנראה, התהלך הדבּוק… בּיקש להכּנס במישהו, חפּשׂ אשה בלא סינור… ושּרה׳לי יצאה בדיוק אותה שעה בלי סינור… ומיד משהגיעה אל החנות, ומשפתחה את פיה לומר: מלח, קראה לפתע בקול רם, כדרך הערלים על החוֹף:
– הו–האַ!
הדבּוק נכנס בה דרך הפה הפתוח!
ופתאום היא תולשת את המטפחת מעל ראשה, מתפּזרות שׂערותיה על צוָארה וערפה, ומשתלהבות אצלה, בדומה לגחלים שחורות, שתי עיניה. –
וקופצת פתאום מתוך החנות… ונותנת את קולה בשיר ומזמרת שיר-זמר של פריצות מן החוף, ויוצאת ברקידה על- פני השוק… ועוד הפעם:
–הוּ–האַ!
ומיד – כחץ מקשת אל החוף…
כשיצאה האם מן הבית, כבר עמד כל השוק כמאוּבּן. רק החנוָנית רמזה לה בקושי, באצבע קופאה, לצד החוֹף. –
אותה כבר לא ילכו גבּורי ישׂראל להציל… זכורה עוד המלחמה ההיא… עוד מתהלכים יהודים זקנים, זה בלא אוזן, הלה בחצי אף… ונאנחים…
אבל האלמנה הרי אֵם היא, והריהי רצה לבדה!
באה היא, ומוצאת את הבת באמצעו של מעגל. יד ערומה אחת על הצוָאר, והשניה חובקת אכּר צעיר אחד… היא רוקדת עמו! החליל מחלל, הכנור מנגן, המעגל מסביב מוחא לקצב בכּפּים, רוקע ברגלים…
אֵם הרי אֵם היא, ונדחקת אל תוך המעגל:
– בני-אדם, – צועקת היא, –בני-אדם רוצחים, בני-אדם גזלנים! וכי אין אתם רואים, שהיא מטורפת, שהיא דבּוּק… אוֹפּנטאַנאֹ2 – מצעקת היא בלשון פּוילי"ש…
מפני האם נסוגים הצדה; מפני קולה מתפחדים. “דבּוק” עושׂה רושם.החליל משתתק, הכנור נאלם.
והיא רצה ונגשת אל הבת, סוחבת ומרחקת אותה מן האכּר, אותו היא דוחקת הצדה.
וצועקת אל הקהל:
– ראו, – צועקת היא –את עיניה שלה… את כל הגוף, היאך הוא רועד… משוגעת היא, דבּוּק…
עם מי מרקדין אתם? היכן היו עיניכם שלכם?
– לא עברה עוד, מקוננת היא, מחצית השעה משנכנס בה הדבּוּק…
– “תנאים” עמדו לערוך, – פורצת היא בבכיה, – כשהיא לוחצת את הבת אל לבה – בור-של-שוּמן..
ושלחתי אותה מלח להביא… בשוק נכנס בּה הדבּוּק, אפשר הדבּוּק של מלכּה…
דבר זה עושׂה רושם עוד יותר…
האכּרים מסתלקים אל תוך הבקתות… האם לוחצת ביתר חוזק את הבת אל לבה:
– אל תפחדי, בתי שלי, אל תרתתי כל-כך, מחר מגרשים, בעזרת השם יתברך, את הדבּוּק מתוכך…
ומוליכה אותה, מתה לחצאין, הביתה…
––––––
האפּטאי, זכר צדיק לברכה, שלח למחרת את מקלו אל הרב הראחיבאי הזקן, והודיע לו, היאך לגרש את הדבּוּק…
ומיד בבוקר קרבו אל המלאכה.
דפקו וכינסו את הקהל אל בית-הכנסת הגדול; כבר מלא בית-הכנסת, ונשים – כל מלוא עזרת־הנשים…
ודף-של-טהרה הביאו, על שולחן האלמימר הניחוהו, ואת שׂרה׳לי על הדף השכיבו, ובד שחור כסוה.
ועם מקלו של האַפּטאי, זכרונו לברכה, עלה מיד לאחר-כך הרב הזקן במעלות אל ארון-הקודש, ובפניו אל האלמימר ניצב… הוא מביט, והוא מלחש מה שצריכין ללחש, ופתאום הוא דופק גימ"ל פעמים במקל על המעלָה, וצועק:
– דבּוּק צא!
על הקהל נופלת אימה.
אבל הדבּוק שותק.
קורא הוא עוד פעם:
– דבּוּק צא… אני גוזר: דבּוּק צא!
העולם רועד, בעזרת-הנשים מתעלפין; הדבּוּק שותק.
אבל בפעם השלישית, כשהזכיר הרב הזקן את הפמליא של מעלה, ואמר שיטיל עליו חרם, ושהאַפּטאי יסכים לכך, – רק אז נאנח הדבּוּק מתחת להבד השחור:
– איני יכול, רבי!
– מפני מה?
– אי זו הדרך, רבי, אצא? דרך הפתח? הרי תלויה שם קופסת בעל-הנס ונר-התמיד דולק!
– דרך החלון!
–כל השמשות שלמות…
דוקא לפני כמה ימים זכה זגג בהגרלה וקבע שמשות חדשות…
תופס הרב למקל, זורקו אל החלון, לרסיסי רסיסים נתבקעה השמשה – – –
והדבּוּק יצא…
אך כשהסירו את הבד השחור מעל לדף-הטהרה, היתה שׂרה׳לי מוטלת – בלא רוח-חיים…
(מעשׂה לפורים, מסוּפר לפי אייזיק מאיר דיק)
לפנים לא היו הדורות מנותקים כל-כך, מיותמים כל-כך. כל דור היה חוליה בשרשרת, המתחילה באדם וחוָה ותגמר באלף הששי… ואם נתפרפרה, מתי שלא יהיה, ובשל מה שלא יהיה, חוליה אחת, התחילה רועדת כל השלשלת, נתעוררו כל החוליות: האבות, אמנו רחל ואחרים…
מלבד השמים הפתוחים תמיד, שראו אותם, אם רק לא הסתירוּם במשלוש1 של נחושת, בעין הפשוטה, – מלבד אליהו הנביא, שהיה יוצא-ונכנס, בן-בית אצל כל יהודי: בין האושפיזין בסוכּה, ל“שפוך חמתך” ב“סדר”, על כסא-אליהו ל“וכרוֹת”, ובכל הירידין, וכל פעם שחרב חדה היתה מונחת על הצוָאר… ומלבד מלאכים טובים, – היו עולמית אבא-אמא. אם חיים הם – מי מדבר על כבּוּד; ואִם, חס ושלום, לאו – יש מצבה, להשעין ולצנן בה את הראש הלוהט, וקבר – לשפוך עליו את הלב המלא מרירות, ושוכן-עפר שהוא שומע, שהוא רואה ואינו שותק, אלא מבקש רחמים עליך…
ולא תמיד צריך לבקש אותם: לילה לילה באים המתים אל העיר החיה. אל בית-הכנסת הגדול הולכים הם, להתפלל, לקרוא בתורה, לערוך חצות… עובר בר-מינן על-יד תריס חלונו של אדם קרוב, שומע אנקה היוצאת מלב כבד, אנחה של נפש נכאה, והוא מבין לו: החיים והמתים מדברים שׂפה אחת ודברים אחדים, מתפללים מתוך אותו סידור עצמו… עושׂה לו הבר-מינן קשר-של-זכרון בתכריכים, ואחר-כך, כשהוא חוזר למנוחתו, הוא נזכּר, ומשתדל, ועושׂה מה שיכול לעשׂות, עד כמה שאפשר. ומה לא היה אפשר בזמנים המבורכים ההם… לא שום דבר, ואפילו ללמוד “שושנת יעקב” עליז – מבר-מינן!
אבל איני רוצה להקדים אחרון לראשון. דבר זה כבר שייך להענין – להמעשׂה בר' אברהם’ל המנגן, שיהיה מליץ יושר לי ולכל המספרים מעשׂיות של פּורים, אם רק אינן בדויות מן הלב…
והיה היה ר' אברהם’ל מנגן, ולא כליזמר. הוא הגיע אל המדרגה, שרבים אולי מתגעגעים עליה, אבל רק לעתים רחוקות מישהו משׂיג אותה: הוא לא ינק מן הכנור את פרנסתו, לא עשׂה אותו קרדום לחפור בו…
מי שאין לו עינים חומדות, גרון גרגרני וקיבה תובענית – גם “משהו” מאכל הוא בשבילו, מים צוננים – משקה, שינע“ט וקיטיי”א – מלבוש, – יש לה לבּיילה-בּאשה חנות כלשהי, ויוצאין בזה ידי-חובת-עולם-הזה, ומנגנים לשם מצוָה, לשם שמים; ומנגן כזה, המנגן לשמו יתברך, היה ר' אברהם’ל…
מוצאי-שבת מנגן לו ר' אברהם’ל את זמירותיו… יושבת בּיילה-בּאשה, המפרנסת שלו, ושואבת לתוכה את הנחת, מתמלאת חיוּת לשבוע תמים… עומד קהל בחוץ, ברחוב, ושומע ומקשיב, והנשמות סופגות לתוכן את הזמירות. לעתים קרובות נקלט הנגוּן באזני השומעים; הרחוב כולו נתעלה לפתע, עיירה שלימה מזמרת זמר…
וכל השבוע – בּיילה-בּאשה יושבת בחנות, העיירה בהולה ורדוּפה אחר הפרנסה, ובחדר של ד' על ד‘, ליד שולחן קטן, לפני החלון הפעוט, יושב לו אחד ובודד ר’ אברהם’ל; לבו לשמים, עינו בספר התהלים של דויד המלך: שירות ותוּשבחות שרות שׂפתותיו ומרטטות מתענוג, והיד פורטת ומפרטת על מיתרי הכנורון, המונח לפניו על השולחן… מצלצלים המיתרים ומצרפים לתהלות כנפים קטנטנות, צחורות; והן מתרוממות ומרחפות גבוה, גבוה. ור' אברהם’ל מלטף לו ביד את זקנו הצחור כשלג; זה תענוגו האחד והיחיד…
נפתחת בזהירות ובחרדה הדלת הקטנה, מרכינים חתן-וכלה את ראשיהם, שלא יתקלו במשקוף, ונכנסים, ונצבים לפני ר' אברהם’ל מסוּמקים ומבוּישים, ור' אברהם’ל מחייך, כבר הוא יודע, למה חתן-וכלה נכנסים אליו: זה שנים הם מאורשׂים, אספו בקושי לטלית, החופּה מוכנה, אך לכליזמרים חסר… ואם מנגן ר' אברהם’ל בחתונה של עניים, הרי יש לו, עוד קודם שהוא קונה לוח-שנה חדש, – סנדקאות, ולמועד הנכון – פדיון הבן, אף גם כוהן הוא – מצוָה רודפת מצוָה. אבל לא בזה הענין.
העיקר הוא אצל ר' אברהם’ל פורים…
מנגן-של-פורים – בשביל עניים…
יש בתים, שהיהודים הנאים עם הממחטות האדומות אינם מראים שם את פניהם, וכליזמר אינו נראה שם, ושׂחקני-פורים אינם עוברים שם את הסף.. בתים שבהם החַלה היא בלא זעפרן, הסעודה בלא שׂמחה, ולעתים קרובות בלא חַלה כלל…
נפתחת הדלת, נכנסים אנשים רחמנים, “תומכי עניים”, מביאים דברי מאכל ומשקה; מברכים בני-העוני את האנשים היקרים על מעשׂה-הצדקה, וגם את כל האורחים היקרים של חגיגת-הפורים, הנותנים להם את האפשרות לעשׂות צדקה, ומודים לשמו יתברך שברא בריות טובות ויושבים לאכול ולשתות… ואף-על-פי-כן על הלחיים הנפוּלות יורדים זרזיפים של דמעות, של דמעות מלוחות… לא מתוק לחם הקצבה, ולא ערב לחך שקוּיה… וכמה רחוק הזמן ההוא, שהם היו הנותנים ואחרים היו המקבּלים? ומתחילה הדמעה דוקרת בעין, והמרירות מצטבּרת בלב, ויהודיה מליטה את פניה בסינור; יהודי מטיל מבעד לחלון את קובלנתו כלפי השמים… ומי שהוא צעיר יותר, נוטל ומכווץ את כף-ידו לאגרוֹף. אבל אותה שעה בא נכנס ר' אברהם’ל עם הכנורון. הנרות נראים פתאום מאירים יותר, העינים מתבהרות, על הפנים מופיעה בת-שׂחוק, מבוּישת, מיוּתמת, עודה דמוּעה, אבל ר' אברהם’ל כבר הוא מנגן “שושנת יעקב” – משתפכת הנגינה כשמן טוב אל תוך הלב, – דלוּת אינה פּסלוּת, אח מאח לקח, גלגל הוא החוזר בעולם… וכך מהלך ר' אברהם’ל מלוּוה עינים נוצצות, ותינוקות, רגליהם עקומות, כמו קשתות, ועיניהם מפרפרות-מלהטות, כשלהבות כּשרוֹת, רצים אחריו על-פני הרחובות, מפּתח לפתח, מבּית לבית… ורק בשעה מאוחרת, מאוחרת ביותר – עניים, בלי עין-הרע, מתרבים והולכים – עמוס ברכות, ובלב מלא וגדוש שׂמחה טובה, שקטה, ממצווֹת רבות שעשׂה – סר עוד ר' אברהם’ל אל הרב עם הרבנית, שבלעדיהם מעשׂה-של מצוָה אינו מעשׂה שלם וגמוּר…
כל אותו זמן יושבת בּיילה-בּאשה ומאריכה רוחה ומחכּה. לבה אומר לה, ואברהם’ל אינו מכחיש, שיש לה חלק, חלק גדול, במצוָה הזאת; אבל מקצת-שבמקצת געגועים אינה חטא…
וליד השולחן הקטן, לפני החלון הפעוט, יושבת הישישה המתגעגעת ומחייכת… מציצה בעיניה הזקנות הקטנטנות, המשונות, וכמו צוחקות ובוכות גם יחד, מביטה אל הרחוב, ומתחת לשביס משתרבבות האזנים הקטנות ומקשיבות… האם אין זה הוא שם עם הכנורון? האם לא מ“שושנת יעקב” שלו הצליל שנצטלצל והגיע עד לכאן?… ושׂפתיה נעות חרש-חרש בתפלה חשאית: שיזכה עם כנורו לצאת לקראת המשיח, לנגן לו מַאר"ש…
בימים ההם היו מאמינים בביאת המשיח, ואף-על-פי שיתמהמה, היו מחכים לו בכל יום שיבוא.
– אך מפני מה הוא מתמהמה כל-כך? – שואלות השׂפתים הזקנות; והפעם – לא על המשיח: המליאים צוננים, הנרות – מעשינים, מפרפרים, דועכים, ואברהם’ל איננו.
בּיילה-בּאשה רצה השוקה. מבעד לתריסים המוגפים אין בוקע צליל של קול, ולא קרן של אור. העיירה ישנה.
הרקיע מעליה ער ושומר, באלפי אלפים עינים, טהורות כל-כך, בהירות כל-כך, – אבל היכן הוא אברהם’ל?
– ולמה אחרו פעמיו של אברהם’ל?
כך שואל גם הרב הישיש, עם זקן-העז המבוהל, וקולו הנפחד מעורר את הרבנית מנמנוּמה, וראשישה הקטן, שהיה מתנודד בחלל-האויר אילך ואילך, בדומה למטוטלת, מפסיק תנועותיו. היכן יכול הוא להיות? קרקעיתו של בקבוק המשקה צפה ועלתה ונתגלתה, חצות-לילה מצלצל ומכריז השעון הישן-הצרוד, ואברהם’ל עדיין הוא בבל-יראה… תופס הרב את המצנפת, הרבנית – את הסוּדר התוּרכּי, פנסים גדולים – השמשים שנתעוררו בקושי, רצים אל הרחוב, מוצאים את בּיילה-בּאשה, אין מדבּרים אפילו דבּוּר אחד ורצים הלאה, על חלונות ועל דלתות דופקים, כלום אין נמצא אצלכם ר' אברהם’ל? יוצאים ובאים מן הבתים מגדול ועד קטן ומחפּשׂים את אברהם’ל…
_ _ _ _ _ _ _ _
ואברהם’ל, באמת, סבּה נסתובבה לו. אילמלא הזכות של “שלוחי מצוָה אינם ניזוקין…” השם יודע, אם הייתי מספּר לכם כהיום את המעשׂה הזה; זה היה ודאי ספּור עצוב יותר מדי, ודברים עצובים אין אתם מחבבין…
הביתה, אל בּיילה-בּאשה, הולך ר' אברהם’ל. במקצת הרגלים מתרוממות ומתרקדות, הראש הזקן השׂב מתנודד: היום יום פּורים, והוא לא יסרב לעני, המגביה אליו את הכוס… וכבר נתגעגע אל בּיילה-בּאשה, ומצער אותו, שאינו יכול לשנות מן המנהג והוא מוכרח, בדרך הליכתו, לרגע לסור אל הרב. רוצה הוא לקצר לו את הדרך, ועושׂה את הפּלוּש, לפני בית-הכנסת הגדול, קפּנדריה, כאמור – שלוחי מצוָה אינם ניזוקין. הוא בא ונכנס לפּלוּש, והוא שומע קולות מתוך בית-הכנסת: צחוק, זמרה, ורקיעה של רגלים רוקדות. והוא נבהל ומשתומם. אין זה, מהרהר הוא, כי אם בחורים הוללים הרסו לבוא אל בית-הכנסת; מכאיב חלוּל-הקודש הזה את לבו, מתלקחת בו חמתו. והרי כוהן הוא, אברהם’ל, והוא מטה שכמו ולוחץ על הדלת, המנעול הישן נכנע במקצת, אברהם’ל נדחק בכל כוחו אל תוך הסדק שנפתח, ונשאר תקוע – קופא מפחד: מתים היו אלה!
והמולה עוברת בבית-הכנסת: רב אברהם’ל, רב אברהם’ל! וכל העינים פונות, מהן – אל אברהם’ל, ומהן – אל יהודי גבוה-גבוה, עם זקן שׂב, צחור כשלג. והעינים, המביטות באברהם’ל, מביטות בחמלה ובאהבה, והאחרות, המוּפנות אל היהודי הגבוה-הגבוה, מצפּות לדברו, תלוּיות בשׂפתיו הכחולות… ולא זמן מרוּבּה המתינו. בפסיעות שקטות הוא קרב ונגש אל אברהם’ל, ודממה משתלטת בבית-הכנסת, עד ששומעים היאך המצה-שמוּרה מרטטת, מוּנדת ברוח קלה, החודרת מבעד לשמשה שבורה… ובדממה נשמע קולו של היהודי הגבוה-גבוה, היאך הוא מפסק בידו הימנית הארוכּה את הזקן הצחור כשלג, ואומר אליו: אל תירא, אברהם’ל! אנו לא נעשׂה לך רעה; שׂמחנו כאן, כמו מדי שנה בשנה, זימרנו זמר, חטפנו רקידה; הרי פורים הלילה – יום-טוב שאינו בטל לעולמים!
עומד אברהם’ל לָחוּץ בסדק, ומביט בעינים גדולות ומהרהר: למחר לא יהא שום אדם מאמין לי, שהייתי כאן, ראיתי כל זה ושמעתי כל זה. רועדות שׂפתיו ואין מוציאות קול. קורא הבר-מינן הגבוה-הגבוה את מחשבתו מעל פניו, והוא מרמז אל יהודי רזה ממנו, ולפיכך – עוד גבוה ממנו, והלה בא נגש, בדומיה.
– נתּן לך – אומר הרב – סימן-דברים בשביל החיים, ויאמינו לך. הנה היהודי הזה הוא חזן-הקהל הראשון של העיירה; אני אבקש ממנו, וילמד אותך “שושנת יעקב” חדש.
היהודי הרזה-הגבוה מניע ראשו ל“הן”.
– אפס, – מוסיף הרב הראשון של העיירה, – לא בקול ילמד אותך. הוא הצטנן, לא עליכם, בקדיש-של-נעילה האחרון, ובוודוּי-בלא-קול יצא מן העולם. באצבע ילמד אותך…
עושׂה החזן הראשון את רצונו של הרב הראשון, מרחפת אצבעו באויר ומרחפת. הנה היא מרקדת בהתלהבות, והנה היא נרעדת, ומגודל הדבקות – כמו קפואה; הנה היא מתרוממת ומתנשׂאת לעולמות העליונים, עם טענות-של-איוב, בצער וזעם, והנה היא מפרפרת, כמצפּה לתשובה ממעל על שאלת חיים ומות, על צדיק ורע לו ורשע וטוב לו…
מעין זה עדיין לא שמע ר' אברהם’ל. והוא נמשך בכל נשמתו אל האצבע המזמרת; סופג בשתי אזניו את הנגוּן, רוצה הוא על כנורונו לנסות ולנגן אחריו, לפחות צליל לתפוס, ואינו יכול, לָחוּץ בתוך הסדק, לפשוט את היד… ואצבעו של החזן עדיין מרחפת ומרחפת, ונגינה משתפּכת ממנה ומשתפּכת…
ובבוקר, כשבא השמש לפתוח את בית-הכנסת, ושחרר אותו מתוך הסדק, קפץ אברהם’ל ועמד באמצעו של הפּלוּש, ומבלי לענות לשמש הנפחד והנרעש שום דבּוּר, – לחץ בידים מורעדות את הכנורון אל תוך הזקן, שהלבין עוד יותר במשך הלילה, והתחיל מנגן! שומעת בּיילה-בּאשה, שומעים הרב, הרבנית וכל אותם שחפּשׂוהו בכל הבתים, ורצים ונקהלים; באים ותיקין להתפלל ונעמדים תמהים, ורב אברהם’ל עדיין מנגן ומנגן…
-
מטבע של שלוש פרוטות. ↩
מעשׂה נורא בכלתו היותר צעירה של הרבי שליט"א
מעומק העמקים, מתחת לשאול התחתיה, בוקעת פעם ועולה ומהדהדת בכל שבעת מדורי הגיהנום צוָחה צורמנית-צפצפנית:
– “חופש!”
גם שם יש “חופש!”
מיד נתעוררו הלפּיטוּטי"ן – המסיקים את הדוָדים – וקפצו מגודל השׂמחה: חופש! חופש לכמה שעות, יומא דפגרא בגיהנום! וזה מזה מגביהים צִוחתם הצורמנית:
– חופש! חופש!
וכשמישהו עומד ושואל:
– מה יום מיומים?
משיבין לו ברוגזה:
– היארציי"ט של שבתי-צבי! כלומר: עם-הארץ! היאך יכולין דבר כזה לשכוח?!
מגרפין ומטילין בחפזה הררי הררים של פחמים אל האש שמתחת לדוָדים; פורצים ועולים בבת-אחת מן הדוָדים ענני עננים של הבל; ובוקעות ועולות מתוך הדוָדים צעקות נוראות חדשות, של פחד ויסורים רעים…
וצוחקים הם, הלפּיטוּטי"ן: מסירים, אגב זמרה ושריקה, את הסינורות מעל גופם, ולובשים, מעשׂה-קונדס, כל אחד צורה אחרת: מי של אדם, מי של חיה רעה, של עוף, או של זבוב רע או משהו טמא-זוחל… ומתגלגלים מצחוק, בהביטם זה על זה. ויוצאים ועולים אל העולם העליון, לטיוּל, לבלוּי-זמן, למה שיזדמן.
חופש! – עד שתשקע החמה, עד שיצלצל הפעמון בתיפלה ל“מעריב” שלהם!
אגב, תזדמן שעת-כושר להכשיל בשׂר ודם, לתפוס ברשת נשמה לא-זהירה – ינצלו שעת-כושר זוֹ. הגיהנום משלם שׂכר ביד רחבה: לא מסיק-דוָדים אחד עלה לגדולה והגיע עד לפני-ולפנים: שׂר-המשקים אצל הס"ם, נושׂא-השוֹבל אצל לילית…
שׂמחים הלפּיטוּטי"ן בחופש, קופצים ויוצאים ועולים למעלה, ורצים ומתפזרים בכל ארבע כנפות הארץ: זה בכה וזה בכה… מעשׂים-שלא-יעשׂוּ הם יעשׂוּ! –
בלוח-השנה של הגיהנום אינני בקי: אצלנו היה יום-קיץ נאה, ולפּיטוּטי"ל אחד מתיישב בדעתו, לובש צורה של צפרדעון צהוב-זהוב חנני, עם בטנה ירוּקה-קטיפתית, ויוצא לו, בדליגה ובקפיצה, לסיוּר על-פני מעון-קיץ מאחרי העיר, – ואין הוא חסר, מן הסתם, נחת-רוח:
הנה יושבת לפני התחנה חבורה של נשים; הן ממתינות לבעליהן או לאורחיהן, ובינתים שוזרות-מוזרות בחַמה: על שכנים ושכנות, – אסור לדבּר, – והוא מתלקק, הצפרדעון; כבר הוא רואה בחוש, איך הנשים הללו תלויות בעולם הבא בלשוניהן, איך הן מתנודדות ומתנודדות באויר… ומדלג הלאה… יושבים על מרפסת גוברין יהודאין – בלי הקפּוֹטאוֹת, בארבע-כנפות, ומהם בטליתים-קטנים אפילו, וחוטפים – משׂחק-בקלפים באויר הצח.
צועק אחד בהתפעלות:
– מלכה-מלך-טוֹי“ז – קוועֶנ”ץ! ומניח יד חזקה על הטסית עם הכסף –
עולה עליו ומצפצף השני; יש לו:
– רוֹי“ש! רוֹי”ש!
קמה צעקה:
– איזה מזל, איזה מזל של יהודי!
מתמוגג הלפּיטוּטי"ל מרוב נחת; היהודים היקרים הללו כבר ישכחו מנחה להתפלל! הוא יזכור, ולכשתגיע השעה, הוא יבוא ויעיד…
והוא מקפץ, מלא נחת, אל תוך החורשה; קולות צעירים הגיעו אליו משם: צחוק, קטעי שרים מן התיאטרון היהודי, מתּיבת-הנגינה בחצר…
כנופיה של בחורים ובתולות מבלה שם בנעימים!
בגלוּי הראש הבחורים (וכי צחוק הוא – חום כזה!) והבתולות – בגלוּי משהו גרוע מזה… הולכים שנַים שנַים, הלוֹך ושוֹב מהלכים. או יושבים בעשׂב הריחני, ואחרים – פרקדן, בפשוּט ידים ורגלים… והנה קופצים וקמים, ברקידה יצאו!
נערה ששׂערותיה מפוזרות הכריזה:
– לרקוֹד! לרקוֹד!
תפסו הבחורים והבתולות זה את זוֹ בידיהם: בחור עם בתולה, בחור עם בתולה –
והנערה ששׂערותיה פרועות שואלת:
– מי ישיר? מי ישיר? וקולה ספוג יצר-הרע, ובעינים מתלקחות שלהבות-של-יצר-הרע. ומוצאה היא חן בעיניו של הצפרדעון, מאד מאד; ריח של צוֹאת-שטן הגיע אל אפּו! להתעטש מבקש הוא… והריהו מדלג ומתקרב יותר אל שוּלי שׂמלתה. רואה אותו הנערה ונרתעת, פחד נופל עליה. והיא מוציאה קול צויחה, צויחה נוראה, ובורחת, כאותה ארנבת מפני הצייד, בלי להפסיק צויחתה, אל תוך החורשה; ואחד בחור רץ אחריה… שאר בני החבורה צוחקים, מתפקעים מגודל הצחוק, והבחור עם הבתולה – נעלמים…
מקפץ הצפרדעון עליז ושׂמח, הלאה, ועוד הלאה – כל-כך הרבה נחת-רוח שׂבע היום, יהיה לו מה לספּר בלילות-הגיהנום הארוכים, בין הוספת-פחם אחת לחברתה, והנה הוא מסתכל ורואה – מציאה חדשה: –
אחת ויחידה, גברת חיורת על-גבי אבן לצד-הדרך, ספר ביד – ספר-מעשׂיות של ימינו. בוַדאי: רוֹמאן מושך ביותר! היא קוראה, ובחשאי רועד גופה רעידות-רעידות קטנות. ובעינים נדלקים וכבים הניצוצות הטובים ההם; הברקרקים הטובים!
ועל הפנים החיורים מתחלפות, נדלקות שוב וכבות, פורחות, נעלמות ומתלהבות מחדש בהרות-הסוֹמק האמיתיות, ומשתפכות למטה, על-פני הצוָאר והעורף החיורים… והחזה עולה ויורד, עולה ויורד –
– הה!
אך בינתים יורדת החמה – כדור של אש – מאחורי החורשה. גזעי-העצים מזדהבים ומזדהבים, טובלים בזוהר השקיעה…
דממה ירדה. ובדממה נשמע מן הכפר הלא-רחוק קול הפעמון, פעמון המעריב שלהם.
העבודה קוראת!
אם הוא מאחר, ודוּדו שלו מצטנן, הזפת נקפאת, וחסרים במהומות-הגיהנום קולות-הצויחה של הדוּד שלו, – וַדאי שהדבר לא יהיה עולה לו חָלָק; מלקוּת אינה ולא כלום!
מקפץ הצפרדעון ומתרחק לצד הדרך, רוצה להחליף את צורתו ולהעלם, ואינו עושׂה כך, ונשאר עומד – –
על-גבי מרפסת נגלתה לו כלתו היותר צעירה של הרבי – –
מה לכלתו היותר-צעירה של הרבי במקום הזה? מעשׂה שהיה!
כלתו היותר-צעירה של הרבי, שיחי', עברה עליה, בעזרת השם יתברך, הלידה הראשונה…
יפת-תואר היא – אחת ויחידה בכל פולין הגדולה; אך חלושה היא, מפונקת; אצל המחותנת, אמה שלה, היתה מלידתה בת-יחידה חרידה. ולפיכך אינה חוזרת במהרה כל-כך לכוחה…
ואכוֹל היא אוכלת פּרוֹר-פּרוֹר, כאותה צפּוֹר; יין לחזוּק– לא יעבור על שׂפתותיה; רק מעט-מעט שהיא טועמת לקדוּש ולהבדלה… והריהי, מסכנה, חיורת, וחלושה היא. וראשה, המסכנה, מסתובב עליה… מרעדת האם, וגם – שלום-בית שאין לשער! – מרעיד האברך… יושב הוא על הספר, ומן העינים – טפּה אחר טפּה! קוראין לו לרופא, ועוד רופא, אומרים כולם: אויר צח…
כהיום הזה הרי אין מרשמין תרופות; שמים וארץ ואויר צח!
אבל הוא, שיחי', אין לו חשק לכך…
– נסיון – מהמהם הוא, – קצת סכנה, אומר הוא.
אך הבן אינו מרפּה: אבּא’לי ואבּא’לי! והמחותנת – אמה של הצעירה:
– היתכן? כלום נוטל הרבי על עצמו נפש אדם? נפש עדינה כל-כך?
מה אפשר לעשׂות בו בבן? ובמחותנת?
ואומר הוא אליה:
– אם כן חייבת אַת לנסוע עמה, מחותנת, ולהשגיח, ואם, חס ושלום, יתרחש משהו
* * *
והוא, שיחי', לוחש לה משהו לתוך האוזן.
ונוסעים עוד אותו שבוע. האשה הצעירה, האם, התינוק והמינקת…
ויושבת היא בדיוק, כלתו של הרבי שיחי', על המרפסת בשעת-הערבים הצוננת ושקטה, ונושמת את האויר הצח, הריחני. בחדר ליד העגלה, שבתוכה נרדם התינוק, יושבת המינקת; יושבת וסורגת את הגרב סבתא’לי – והיא על המרפסת מעיינת במשהו… ונכּר, נחת-רוח שקטה יש לה מזה שהיא מעיינת בו. עיניה זוהרות בנחת, כל הפרצופון החיור מאיר, כלבנה שניה, מתוך הכומתה התכולה.
דבר זה רואה לפתע היִמַח-שמו הקטן.
– מהו זה שקוראת האשה הצעירה המגולחת, בכומתה התכולה? היום יום של חול, צאינה-וראינה אין זו…
רוצה הוא לקפוץ ולהתקרב ולראות… מדלג הוא כמה דלוּגים, והלאה אינו יכול… הספרון אינו מניח לו לגשת, הוא דוחה אותו.
מתכסה מצחונו שלו זיעה… והוא מוציא ומגבּיה, ומעל לעורו שלו, רגל לאחר רגל, ומגרד, ומגרד, כאילו היה מישהו מנטף עליו חומץ-בן-יין בן שבע שנים; אבל הסתלק לא יסתלק, ואפילו אם יאחר, ואפילו אם יושלך בכף-הקלע… צניעות שקטה ותמימה כזאת לא יניח בזה העולם…
ביני וביני, שומעת האשה הצעירה כעין רעש מצד החדר. והריהי מנשקת את הספרון נשיקה נלבבת בשׂפתיה, סוגרת אותו ומניחה על השולחן. ומזדהרת עוד יותר בזהרה הכשר, ופונה בעיניה הצנועות-המתנוצצות לצד הפתח, מצפה לנחת גדולה עוד יותר…
והדלת מבפנים נפתחת בשקט, בלא חריקה, והמינקת, באצבע של יד אחת על שׂפתיה, כלומר: טססס, התינוק ישן! – דוחפת לפניה ביד האחרת את עגלת-הילדים ויוצאת אל המרפסת… על גלגלים של גומי, עגלה כמנהג הזמן הזה, אין שומעין רחש כלשהו –
– ואמא’לי? – שואלת האשה הצעירה, וקולה כמעט לא נשמע.
מתחייכת המינקת, מלאה נחת:
– הגרב ביד, למראשותיה של העגלה נתנמנמה… ולוַאי שהזבובים יניחו לה!
מתכופפת האם הצעירה בשקט, ונוגעת בשׂפתיה למצחו הקט של התינוק:
– ליל מנוחה, ליל שלום, תחת כנפנפו של המלאך הטוב…
ובחזרה מוּסע התינוק. המינקת חוזרת וסוגרת את הדלת מאחריה…
מחייכת האשה הצעירה חיוּך-כלשהו מתוק-מוּחלם על פרצופונה החיור, וקמה חרש-חרש, ופונה, שקטה ומאושרת אל המרפסת, ומתכופפת, עם לבבה המלא, מעל למעקה, ומרימה את ראשה, עם העינים הזורחות מנחת, במבּט של תודה מתוקה, כלפי הרקיע הכחול, השליו… מזדרע הרקיע הכחול השליו כוכבי זהב מתנוצצים. וקורנים הם, מתנוצצים וקורצים אל האם למַטה – ודבר זה שוב אין בכוחו של הצפרדעון לשׂאת, והוא קופץ וחוזר אל תוך החורשה. תוך כדי דבּוּר בא משם וחוזר ועולה על הכביש יהודון – עובר-אורח, מקל בידו, תיבת-הסחורה תלויה על כתפיו, והוא פוסע, על פני רחבו של הכביש, ישר אל המרפסת, ומכריז:
– קני משהו, אשה צעירה – – –
אין היא רואה אותו, אין היא שומעת אותו…
– קני משהו, אמא’לי!
”אמא’לי" כבר נכנס באזניה, ורעדה קלה עוברת בה. מסיר הרוכל את התיבה מעל כתפיו, פותחה ומראה את רכולתו, ומונה ופורט:
– סכּוֹת ומחטים, מכבּנות ומסרקות…
– אין אני צריכה, יהודי יקר!
פותח הוא מדור שני:
– הנה טבעות של שן-הפיל, לתוך פיו של התינוק הקטן – צעצוע… והנה שינַים-של-זאב, סגולה לילד, לעבור בנקל זמן צמיחת השינַיִם… והנה, לעין-הרע, לקשור על היד – קשורים… של משי, אדמדמים…
על אלה כבר שׂמה האם הצעירה עין; אף-על-פי-כן רוצה היא לומר:
– עוד מוקדם מדי, ר' יהודי…
אבל תוך כדי דבּוּר, כיון שהשׂימה רק עין, פתח מדור חדש לפניה, והבריק לפני עיניה במחרוזת של אלמוגים; גדולים כרמונים, אדומים כדם… ובעיניו שלו – ברק, ובקול לוהט-מפתה:
– קני, אשה צעירה, קני!
בשלוָה, מחייכת, מניעה היא ידה ל“לא”…
והוא בשלו:
– והנה פנינים! אל תחשבי, סוחר-מוכר אביון! הנה יהלומים אפילו, ואני נותן בהקפה! וכשאשה צעירה מבקשת, אני נותן במתנה לפעמים… שומעת את? אני נותן במתנה! פנינים נותן אני במתנה, ויהלומים…
כאן כבר היא מפסיקה את דבריו בקול צונן:
– לחינם דבריך, תהיה מי שתהיה! לך לך לדרכך. תכשיטי שלי ישן בעגלה בחדר. תכשיטי היקר שלי ישן, ומלאך טוב שומר עליו… אין אני צריכה לא לך ולא לסחורתך שלך! לך לך, לך, מי שלא תהיה!
לא-שקטה הנה אף-על-פי-כן, והיא פונה משם ומתחילה לקרוא, תחת כפּת-השמים, קריאת-שמע לפני השינה. ונעלם הסוחר-מוכר, בחזרה לתוך החורשה. ומשם פורץ ויוצא פתאום בחור צעיר ממין הבחורים שבימינו, שׂערות שחורות-זפת ארוכות וגולשות עד למטה מן הכתפים; עינים כגחלים לוחשות, לוהטות; ביד אחת מין כלי מוזר, עם מיתרים לפרוט עליהם; והשניה – על הלב, שלא יקפוץ חלילה החוצה.
והוא מדבּר אליה, באנחות, ובזמירות, כשהוא פורט מזמן לזמן על הכלי ההוא:
– הה, בת-מלכה מן השמים! – לשון-הבחורים של ימינו! – קלסתר-פניך החיור המתוק מלבין את פני הירח ברקיע, ועיניך החמודות המתוקות – מכסיפות את הכוכבים בשמים!
ושוב הוא משׂים את ידו על לבו:
– והדלקת אש-להבה בתוך חזי… כמיהה רבה – בנשמתי!
ושיר השירים יודע הוא גם כן:
– באחת מעיניך לבּבתיני; בקרן-אור מעינך פילחת את לבי ופצעת, הוי פצעת עד מאד. ונוטף, ונוטף הדם מלבבי. ורק אַת, אַת בידך המתוקה, תוכלי לרפאותו…
רואה האשה הצעירה, מסכנה, שלא יהיה סוף לדבר, והריהי מפסיקה את קריאת-שמע שלה:
– בחור שוטה, – אומרת היא, – בחור שוטה עם שׂערות של נערה ועם כלי של כליזמר ביד, – אני אשת-איש אני, ויש לי בעל אהוּב-אהוּב; בעל-יחוּס – פאר ותפארת. ולמדן גדול… ואני אוהבת אותו, אוי, כמה אוהבת! ואמא’לי צעירה אני, אמא’לי צעירה מאושרת, והשם יתברך נתן לי תינוק מלאכון קטן… אל תהא כמטיל קיטנית בקיר…
הופך הבחור בחזרה לצפרדע…
אבל לא הצפרדעון לבדו נתאחר; אחרים גם כן, ואפשר שהיו להם עסקים טובים יותר… באה מקפצת לטאה פעוטה, נעמדת ליד הצפרדעון:
– גם כן איחרת?
– ולחינם! – משיב הצפרדעון זועף, ומרמז על האשה הצעירה…
– אי! – מבטלת הלטאונת את כל הענין ואומרת אל הצפרדע:
– אתה סוס; היה סוס! סוס-רכיבה, סוס-רכיבה לפריץ, לצייד גאה.
וכך הוָה. מן הצפרדעון נעשׂה סוסון שחור-קטיפתי-יחסני, הנה הוא רוקע ברגליו הדקות-החטובות, וכלי-הרכבה – של כסף, עם נקודות-נקודות של זהב.
ומן הלטאה נעשׂה פריץ חמוּד – צייד; גבוה ומלא-גאוָה, וחינני, וכמו נחשחשים השׂפמים –
קופץ הפריצון ועולה על הסוסון, ורוכב ועובר את הכביש לרחבו, אל עבר המרפסת, ופותח ואומר בנוסח פריצי אמיתי:
– אָה, יהודונת צעירה – חיננית! כוסית מים הוציאי לי!
ובקולו של פריץ הן שומעים. מרעדת האשה הצעירה ומביאה כוס מים מן הבית, ומגישה אותה ביד מוּרעדת. לוקח הפריצון את הכוס יחד עם היד, ולוחץ את היד. ולהוציא את היד בחזקה אין לה כוח. והוא מביט, בעינים פריציות, מביט בחום ובלהט לתוך עיניה הכשרות, מבטיו מַכוים אותה ואשמורות עיניה אינן נשמעות לה ואינן יורדות ונופלות ואינן שומרות, והיא מביטה מוקסמת, מביטה נכחו – –
_ _ _ _ _ _ _ _
אבל, הרי הוא, שיחי', לחש משהו לאמא שלה…
מתייצב על חטמה של האם הישנה זבוב טורדני ומזמזם, ועוקץ…
קופצת האם הזקנה ממקומה; היכן הבת, היכן?
ורצה היא, המשקפים על מצחה, הגרב בידה, מאבּדת את מחטי-הסריגה בדרך ריצתה, ויוצאת אל המרפסת, רואה מה שרואה, ומיד היא צועקת:
– “שדי, קרע שׂטן!”
וכבר –
נעלם הפריצון, האדמה בלעה אותו…
סכנה אמיתית היתה זוֹ… אבל יצאה בשלום!
א. הליטאי נוסע
יושב ומלמד אצל חוכר עשיר בכפר מלמד אחד. שני בנים היו לו לחוכר, ידעו לפחות עברי… ובכוָנה מיוחדת לקח מלמד ליטאי; הליטאים מומחים גדולים הם ללמד עברי…
תוצאות גדולות עדיין אינן נראות אצלם. הבנים – בנים שובבים, פראי אדם, ידם בשקצים ויד השקצים בהם, ומעשׂיהם כל היום רק הסוסים, הנחל, כדי-החרס המלאים שמנת וחלב חמוץ… והנה חג הפסח ממשמש ובא, המלמד יסע אל בני-ביתו…
נחת-רוח גדולה אין לו מזה לחוכר, הוא יהיה אנוס לנסוע במיוחד לעיירה סמוכה ולהביא אורח, שאם לא כן ה“סדר” אצלו כקריעת ים-סוף. אם הוא עצמו מסדר את המינים, סופו שהוא חייב לישב וגבּו אל הסדר…
אבל הדבר הזה אינו יכול לשמש עכּוּב. פסח הרי הוא חג החרוּת, המלמד אף הוא יש לו אשה וילדים בבית, – והוא חייב לנסוע…
המלמד עצמו אינו מדבר בענין הנסיעה, למדן הוא ומוחו הולך אחר למוּדו! ואפשר שהוא מתבייש, ועל-כן חייבים הם, החוכר ואשתו, לזכור את הדבר במקומו ולהכין לו הפתעה.
ולמועד הנכון מציעין עגלה בקש. אשת החוכר מביאה ומצניעה בתוך הקש מכל טוב; בשביל ה“רבנית” ליום טוב. חביונה מי-פירות, כמה קדירות-חרס מלאות שוּמן, ותרנגול-הודו חי…
– יאַנעֶק – אומרת היא למצליף הרותם את הסוסים לעגלה – תשב ורגליך החוצה!
– דוֹבּזשה![2] – משיב יאַנעֶק; עם אשת החוכר אין מרבין בשׂיחה, אשת לפידות היא. מבטה מפכּח גם גוי שנשתכּר, וכשהיא סוטרת על לחי, כל אצבעותיה טבועות בה לשבוע ימים…
– סע ועמוד לפני הבית! יאַנעֶק נוסע ועומד לפני הבית. אשת החוכר נצבת בסמוך לפתח, מוכנה לקרוא אחריו: סעוּ לחיים ולשלום! אין היא מחבבת אותו, את הליטאי הזה, את הלמדן המסוגף עם הגבּינים היורדים מעל לעינים ועם הזקן והפיאות הפרועים, זה שאינו מדבּר עם אשה, אפילו דבּוּר קל. אבל גדול כבוד התורה. למדן וַדאי שהנהו; כל הליטאים למדנים הם. והחוכר הולך ונכנס הביתה אל המלמד, לבשׂר לו את בשׂורת הנסיעה.
והוא מוצא אותו לבדו, יושב על הגמרא… הבנים כבר הם אי-שם בכפר, במרתף ליד מעשי-החלב, או על שׂפת הנחל…
נצב החוכר בפתח.
– רבי, העגלה רתומה…
ואין הוא עונה, הליטאי.
והריהו מסביר לו:
– בשבילכם… עגלה לנסוע הביתה לחג.
– אין אני נוסע! – משיב לו הלה, מבלי להסיר עין מן הגמרא…
– מה אתם שׂחים, רבי?
נבהל ומשתומם עומד הוא, החוכר: “מה פירוּש אין אתם נוסעים?”
אך הרי כל ליטאי כעסן הוא, ובפרט תלמיד-חכם, והריהו דן אותו ברותחין:
– עם-הארץ, בטוּל תורה!
והוא יוצא ורץ, החוכר, ומספּר לפלונית שלו, כך וכך הדבר…
“ליטאי, בעד דף של גמרא הוא מוכן ומזומן, מי יודע למה”…
– ואפשר מוטב כך, יהיה בו צורך – אומר הוא – בליל הסדר.
החוכרת מצוָה להתיר את הסוסים, להוריד מה שהצניעה בקש… דרך-ארץ בפני הלמדן יש לה. אבל אף-על-פי-כן אשה, ודואב בה הלב על האשה ההיא, שתהיה אנוסה לילך לשמוע קדוּש בסדר של אחרים… וצערם של הילדים!
את הנעשׂה אין להשיב! אבל נסוֹע – מהרהרת היא – כבר יסע. אם לא לשבועות, מפני שהוא חג קצר מדי, הרי לסוכות. במרדה גרש תגרש אותו!
וכך הוָה.
קודם חג הסוכות מעמיסין שוב עגלה. יאַנעֶק רותם את הסוסים, בא ועוצר לפני הבית, והכּנס להודיע על הנסיעה נכנסת כבר הפעם החוכרת.
לה אין מסרבין.
הוא יושב שוב עם הגמרא, והיא מתייצבת בפתח ואומרת פתאום:
– רבי, אתם נוסעים הביתה!
הוא נרעד, אבל אינו מפסיק ממשנתו.
והריהי פוסעת פסיעה גסה אחת אל תוך החדר ושואלת:
– אתם נוסעים או לאו?
מיד הוא קם ממקומו, סוגר את הגמרא והולך.
היא מפנה לו את הדרך, וכשהוא מגיע אל הדלת היא קוראה אחריו, וכבר ברכּוּת יותר:
– קחו עמכם את הגמרא… בחוץ יפה, הסתיו הפולני… שבו לכם על שבתכם ולמדוּ.
והריהו חוזר ופוסע אל השולחן, נוטל את הגמרא, יוצא והולך אל העגלה, החוכר מושיבו בתוכה.
יאַנעֶק מצליף בשוטו את האויר, הסוסים זזים, החוכר והחוכרת קוראים אחרי העגלה:
– סעו לחיים ולשלום!
הליטאי אינו משיב… הוא לומד כבר…
ב. ביער, הליטאי והפונדק
באמת אמרו, שהתורה היא מיטב הסחורה ומיטב השמירה… אבל לשנות מנהג, לא לנסוע הביתה לפסח אל האשה והילדים, להשבית להם חג כזה, לא דבר של מה-בכך הוא…
ונוסעים הם כך ביער. יער עתיק הוא… אילנות כענקים, שרשיהם מבצבצים ובולטים מן הקרקע. העגלה מתחבּטת על-גבי השרשים המגולים. במערב החמה שוקעת כלפיד אש! גזעי-העצים, הנראים כעומדים מתחת לחופות סַמוּ"ט ירוקות, לוהטים בזהב. על הקרקע מתגוללים, מרטטים ומפרפרים עגולים של אור, כמטבעות של כסף… נשמע קול צפור, ועוד קול צפור… יאַנעֶק מצפצף מן זמר-של-גוי… הליטאי אינו שומע, משוקע בסוגיה. אך הנה, העגלה עלתה על ענף, מדלגת דליגה קטנה, הליטאי קופץ במקצת כלפי מעלה – ועיניו נפקחות לראות את היער. והוא רואה אילן, עץ עתיק וכולו זהב, ושוכח את הגמרא, הצונחת ויורדת מעל חיקו, והוא מכריז ואומר:
– מה נאה אילן זה!
והוא נזכּר, מה שאמרה לו אשת החוכר: “הסתיו הפולני!”
– הנה, זה הוא – מרתתות שׂפתיו – הסתיו הפולני… כשוּף! כשוּף!
בינתים הוא שומע:
– טפּרוּ – וּ!
יאַנעֶק עוצר את הסוסים.
מבין האילנות יוצאת ובאה גוֹיה. אף היא לפיד אש – חצאית אדומה, פניה משולהבות, סרטים אדומים מפרפרים מסביב לראשה…
אין הוא יכול לגרוע עין מלפיד האש הזה. ויאַנעֶק, כנראה, מכיר אותה…
– מפני מה מהלכת הפונדקאית ברגל? – תמה לה יאַנעֶק.
דבר מופלא, בכפר – דבּוּר אחד פולני לא הבין… ועכשיו מבין הוא. ומשום מה יש לו קול אחר, ליאַנעֶק זה… והיא משיבה, והוא מבין! בעיר הייתי, אומרת היא, קניות עשׂיתי… ונשבר אופן. את העגלה עם המצליף אצל הנפח השאירה…
– תעלה ותשב! – מזמין יאַנעֶק. והיא רוצה לעלות ולשבת אצל יאַנעֶק.
– לא, לא, – מסרב הוא – העגלה מלאה וגדושה כלי-חרס מלאים… הן רואָה היא, הוא עצמו יושב ורגליו בחוץ… אצל הרבּין תשב. אמנם רבּין, אבל אין בכך כלום, אף הוא יודע ומבין, טוב מהוּ… הוא צוחק, היא אינה ממתינה שיאמרו לה פעמים, קופצת ועולה אל מושבו של הרבּין, בדומה לחתולה… יאַנעֶק משמיע שריקה, הסוסים זזים. היא תופסת לרבּין וחובקתו ומזיזה אותו ממקומו, ומפנה מקום לעצמה. קור וחום משמשים בו בערבוביה… והעגלה – מתחבּטת על השרשים, כלפי מעלה, כלפי מטה. והיא:
– מה אתה מרעיד כל כך, רבּין!
והוא כמו קודח. וברכיו דא לדא נקשן.
הוא זז ומתרחק כל כמה שהוא יכול; והריהי צוחקת צחוק צלצלני עוד יותר:
– רבּין שוטה, רבּין שוטה שכמותך… מי רואה כאן? מי יודע? מה? בבית יש לך אשה נאה ממני? מה שמה? שפּרינצה? כמה ולָדות כבר ילדה לך, שפרינצה זו? רזה היא בוַדאי, יבשה ככפיס של עץ… ולכלכנית, שפרינצה זו… הכול נופל אצלה מן הידים… וקלל היא מקללת…
– מהיכן היא יודעת, מהיכן היא יודעת? – נאנח משהו בלבו של המלמד…
ואתה, אומרת היא, עדיין בן-אדם אתה… בעל צורה… צריך רק ליישר אותך…
והיא נוטלת ומיישרת לו את הכתפים, ומגביהה את ראשו.
– הנה כך, כמו אורן! – אומרת היא… רק הפיאות, הזקן!
והיא קמה ומתייצבת כנגדו בעגלה, מפשלת את פיאותיו אל מאחורי האזנים, מסרקת באצבעותיה את זקנו…
– ונשיקה רוצה אתה?
מזל היה לו, שאותו רגע יצאה העגלה מן היער, ותיכף נתגלה הפונדק…
– טפּרוּ – וּ –
היא קופצת ויורדת, בלי הליטאי – כאילו שכחה אותו…
– בוא, יאַנעֶק, תקבּל טפּה!
אבל יאַנעֶק מתיר את הסוסים. הוא צריך ללכת תחילה אל הנפח. שתי פרסות מפרסות סוסיו אבדו ביער…
הפונדקאית נעלמת, יאַנעֶק רוכב ונעלם אף הוא. הליטאי המבולבל מתאושש, נזכּר בגמרא שגלשה מעליו…
הוא מרים אותה, נושק, פותח ומניח אותה על ברכיו…
– ברוך הוא וברוך שמו – ממלמל הוא…
אבל הנסיון עדיין לא נגמר.
השמש כבר נעלמה כולה מאחורי היער. חלונות הפונדק מתאדמים, מתלקחים באור. מתוך הפונדק נשמעת המולה, זמרה – אִכּרים עוסקים בשתיה…
אבל על דבר זה הוא מתגבּר, והוא מתעמק בסוגיא שלו… אולם השמים מתחילים מטפטפים. גשם-קיץ קליל מטפטף… והגוֹיה, ידיה על מתניה, מופיעה בפתח – –
– גשם יורד, רבּין, וירטיב לך את הספר הקדוש…
הוא נחרד, וכאילו היא הרגישה בכך, הריהי אומרת:
– לא אל הפונדק – אומרת היא… אלא מעל הפונדק, לחדר מיוחד…
וגשם הקיץ הקליל מתגבר.
וחדר יש לה “שקט, בשביל סוחרים, בשביל פריצים… לשם אין מגיע שום קול מן הפונדק…” וגם “הנפח בוַדאי אינו בבית… בין כך וכך יתמשך הדבר עד שעה מאוחרת בלילה”… “רק אל תהיה שוטה, רבּין!”
והדבר הגרוע ביותר לגבי ליטאי הוא להיות שוטה… והגשם הקליל כבר נעשׂה מטר-עוז, דפי הגמרא כבר נרטבו… והרי הוא יורד, והיא מראה לו את המדרגות המוליכות אל החדר למעלה… והוא הולך ועולה, ונכנס ורואה: שולחן, כסא, מטה… ונר מוכן…
הוי, אילו היה לו חדר כזה לישב בו וללמוד…
ובזה עבר על “לא תחמוד”!
ובינתים תוקפו חשק גדול ללמוד בחדר הזה. והוא מתיישב, ומעלה את הנר ופותח את הגמרא… ולומד, שעה, שעתים, ויותר, עד שהנר דועך וכבה, והוא שוכב על המטה, ונרדם…
וסברא היא, שמחמת עיפות שכח גם קריאת שמע לקרוא.
בבוקר נוגעת הגוֹיה בכתפו ומנערתו משנתו:
– את יאַנעֶק עם העגלה, אומרת היא, שילחתי הביתה…
– מה? מה? – מלמלם הוא בפחד.
– אתה תשב כאן, אומרת היא, ותלמד… שום בן אדם לא יפריע לך, חדר מיוחד… יהיה לך טוב, ראה תראה!
פחדו גובר והולך.
והיא צוחקת:
– מה אתה מפחד?
לא אאנוס אותך, חלילה… ואם נחטא לפעמים, הרי יש לך זכותה של התורה הקדושה… והיא תכפר…
והיא מחייכת, ומלטפת אותו על פניו:
– ומאכלות כשרים תאכל… של חלב… לחם – מן העיר… ואתה שב לך ולמַד… שב ולמַד. שום אדם לא יעלה ולא יבוא לכאן, שום בריה לא תדע… רק אתה והתורה…
תאוָתו של הלמדן גוברת והולכת!
– אבל סוכות, ממלמל הוא, סוכות!
ומופלא הדבר… היא מבינה גם יידיש, והיא משיבה:
– תעשׂה לך סוכה, סוכה כשרה… אתן לך קרשים, אביא סכך מין היער…
והוא נשאר…
ג. בין צפּרניה של הקלפּה
נשאר…
הפונדקאית קיימה את הבטחתה, נתנה רק מאכלות של חלב ולחם – לחם יהודי מן העיר.
ובשביל לכפּר על החטא שהוא יושב אצל ערלית, נדר נדר: לישון בכל מעת-לעת שעה אחת פחות, ושעה אחת יותר ללמוד. וגם הוא יקיים נדרו.
משוקע בתלמודו, אפשר שהיה שוכח לגמרי את חג הסוכות; אבל היא מזכירה.
היא עולה ונכנסת, באה ומתייצבת למולו, מניחה את ידיה המעורטלות האדומות לפניו על השולחן, ואצבעותיה מגיעות עד אל הגמרא, ומחייכת:
– טוב לך, רבּין?
– טוב, טוב… ממלמל הוא.
– ומרוב טובה שכחת מה היום?
– מה היום?
– ערב סוכות. אבל אני, כנגד זה, לא שכחתי. בחצר כבר מונחים קרשים, לשם כך הרסתי במיוחד דיר קטן…
היא כבר שלחה אפילו אל היער להביא סכך…
– ממש מן השמים זימנו אותה, – מהרהר הוא, – ערלית, והיא מבינה ומדברת יידיש, יודעת סכך מהו.
אבל לרדת אל החצר אין לו חשק. אין הוא יכול להסיר את העינים מן הגמרא.
מוטב… ישב לו וילמַד. היא יודעת, כיצד סוכה נעשׂית, כיצד סוככין אותה בסכך. לפנות ערב היא תקרא לו ל“קדוּש”.
“קדוּש” יודעת היא גם כן.
ול“קדוּש” שלחה להביא לו מן העיר יין-צמוּקים. היא יודעת, שהוא לא ישתה נסך. ואם הרבּין רוצה, הרי הוא יכול לקדש על החַלָה. אף דבר זה יודעת היא. וחַלות לבנות כשלג! שפּרינצה שלו אינה אוֹפה חַלות כאלה.
– רק בשׂר, במחילה מכבודו, לא יהיה לו…
– כלום גם ענין “בשׂר שנתעלם מן העין” היא יודעת?
כנגד זה היא תערוך שולחן! מפה-צחורה. נרות – גדולים, נרות כשרים…
היא עוברת אל הצד השני של השולחן ומניחה את זרועה הלבנה על כתפיו:
– אתה תשב לך בסוכה, תאכל ותשתה ותישן בסוכה…
יכניסו לו לשם מטה… וכרים וכסתות, גם כן צחורים כשלג…
הוא מרעיד כולו – –
– אבל אַת, מרתּא (כבר הוא יודע, מה שמה) אַת, מַרתּא, – מתחנן הוא, – אל תבואי אל הסוכה, אין זה נאה…
– יודעת אני, יודעת אני, – היא מחייכת, – אל האכילה לא, אל ברכת המזון – לא… כל זמן שהנרות יהיו דולקים – גם כן לא…
ונעלמת…
הוא נשאָר מפוחד ומבולבל… שוכח את הגמרא ויושב משוקע בתוך בעצמו. ויושב כך שעה ושעתים. אחר-כך מגיע אליו קול הקרדום, העובד ודופק בקרשים שם למַטה בחצר…
– סולם! – צועקת מַרתּא בחצר.
היא תניח בוַדאי את הסכך. מישהו מן הפונדק מסייע עמה, כנראה. גם כן גוי…
מה סכך יהיה זה ומה סוכה תהיה זו? כלום יאמר הוא שם את ה“אושפיזין”?
והוא מנַקר כך בתוך עצמו ומנַקר, עד שהחַמה שוקעת ומַרתּא קוראה אליו למעלה:
– רבּין שלי, רבּין אהוב, עמוֹד להתפּלל, השמש פונה ויורדת… מיד יתגלו כוכבכבים בשמים… לילה יפה כל-כך, לילה שקט כל-כך…
אשה צנועה כל כך, מהרהר הוא, הערלית הזאת.
קרוב לוַדאי שהיתה לפנים בעיר, משרתת אצל יהודים, והריהי יודעת את הדינים, ואפילו את הדינים של סוכה, ויודעת רבּין מהו – יהודי למדן מהו…
וכמה היא נוהגת בו כבוד… הלוַאי ונהגה בו כך שפרינצה שלו… והיא עתידה עוד, אפשר, להתגייר בגינו…
והוא קם ועומד להתפלל…
ד. הושענא-רבה
והוא קיים מצוַת סוכה לכל פרטיה ודקדוקיה. אכל, התפלל, למד בסוכה, וישן בה…
הושענא-רבה בלילה, לאחר סעודת הערב, הוא יושב ולומד, הראש מתנודד כמטוּטלת של שעון, לרוחב… ופתאום הוא נותן דעתו על כך, שאין ראשו מטיל צל על-גבי השולחן המואר.
והוא נפחד, קם ממקומו, מתהלך על-פני הסוכה. הלוך ושוּב, לארכה של הסוכה, לרחבה של הסוכה, – כל הגוף כולו אין לו צל.
והדבר הזה תופסו בלבו, כמו צבת, בתוך רקותיו מקישים פטישים קטנטנים. הוא ממהר ורץ אל החצר – ליל ירח בהיר… הפונדק מטיל את צלו הרחב על-פני החצר…
נשען אל הגג עומד סולם, והסולם יש לו צלו שלו. על שלב משלבי הסולם יושב חתול, והוא משקיף אליו מלמעלה בעינים אדומות. ופתאום –
– מיאַ-וּ, מיאַ-וּ!
כך הוא מלגלג עליו:
אני אינני אלא חתול, ויש לי צלי שלי, ואתה, ליטאי-למדן, אין לך צל!
והריהו פונה משם, אין הוא יכול להסתכל בעיניו האדומות שלו. יוצא ובא מתוך המלונה בּריטאַן הכלב… כל ארכה של שלשלתו הוא ממתח ויוצא אל תוך החצר, והוא אומר:
– וואַר, וואַר!
כנגד החתול? לא, כנגדו אומר הוא וואַר, הכלב הזה.
– אני הריני כלב ויש לי צלי שלי… ושלשלתי יש לה צלה שלה. וכשאני מכשכש בזנבי, יש לו לזנבי צל משלו והוא מכשכש בדומה לזנבי. היכן אבּדת את צלך שלך, ליטאי? חייב-מיתה נעשׂית, לא תהא מוציא שנתך! וואַר – וואַר!
לא!
הוא חייב להציל את חייו! הוא חייב לברוח מן הפונדק… לחזור אל החוכר, הביתה… הוא חייב לברוח מן הערלית אל שפּרינצה שלו, אל אשת-החַיִל הצנועה שלו, אל אמם-הורתם של ילדיו…
אך כיצד ישחרר עצמו?
הרי מין כשוּף היא, הערלית הזאת… מַרתּא הזאת… אין הוא יכול להשתחרר מידיה, אלא אם כן יהרוג אותה… כל זמן שהיא חיה, מרגיש הוא, כל זמן שעיניה פקוחות עדיין, כל זמן שהיא מציצה בו ברוֹאוֹת שלה, לא יוכל הוא להשתחרר מן הקלפּה – להרוג אותה הוא צריך…
ובלבו המורתח קול צועק:
– להרוג! להרוג!
אחר-כך יחזור בתשובה… הוא יסע אפילו אל רבי (כל ימי חייו היה עושׂה את היהודים הטובים חוכא ואיטלולא), “תשובה” יקבּל ממנו… תעניות, גלגול שלג, כל מיני יסורים שבעולם…
ואפשר גם, שלא יהיה בא כלל לידי שפיכת דם… מיד עם המכה הראשונה תהא הקלפּה מתפוררת ונעלמת, כעשן חולף…
בין כך ובין כך, הוא חייב לעשׂות את שלו…
בסוכה, נזכר הוא, מונח בפנה הגרזן, שבו השתמשו לחבּר את קרשי הסוכה…
והוא רץ לקחת את הגרזן.
ה. הליטאי נוסע הביתה ונודר נדר
הנר בסוכה כבר כלה וכבה; הוא מגשש, מוצא את הגרזן בחושך, לוקח אותו בידו ומתייצב בתוך הסוכה בסמוך לפתח…
הוא יהא עומד כך וממתין לה, הרי היא תבוא…
מיד משתכניס את ראשה, הוא יכה בגרזן על ערפה…
והוא ממתין שעה ושעתים, מַרתּא איננה באה… שקט, אין נשמע שום צעד.
המכשפה אפשר שהרגישה בדבר. אפשר שראתה אותו מן החלון של חדרה הגדול למעלה רץ בחצר, והבינה למה הוא רץ.
אין בכך כלום, הוא הולך עם הגרזן אליה.
הוא בא אל הפונדק מצד החזית, – חושך, החלונות תרסיהם מוגפים מבפנים, הדלת נעולה. לצעוק ולקרוא אין הוא יכול, גרונו כמו חנוק. והריהו דופק, תחילה בידו ואחר-כך בגרזן. אין פותח. והריהו מגביה ראשו אל החלון היוצא מחדרה הגדול של מַרתּא למעלה – שם אור מאיר, שם האור מאיר ביותר. הזגוגיות לוהטות. בוַדאי יש בשם הילולה, המולה נשמעת, ושׂשׂון ושׂמחה. מַפוּחית משמיעה את קולה, וחליל מתלווה לה בצליל…
– לחיים! – צועקים שם בלשון גוֹיִי"ש – למיתתו של המלמד הליטאי!
אבוּד! כבר אִבּד את צלו! – צוחקין שם.
והיא – גם כן…
עכשיו כבר הוא יודע, בידיו של מי נפל. אחר במקומו – קח וברח, כבורח מפני הדליקה. אבל הוא הרי קפדן הוא – ליטאי, ומתלהטת בו ומתלקחת עוד יותר הרציחה. הוא מוכרח לעלות אליה. הוא מוכרח להנקם ממנה, להכותה נפש.
והלא הוא זוכר, שליד הבית מן העֵבר ההוא נצב סולם, והוא הולך ומביאו, מעמידו ומסמיכו אל החלון ומטפּס, והגרזן בידו, למעלה!
פתאום – פְרָך!
השלב שעמד עליו נשבר, הוא נופל למַטה, למַטה. נופל זמן רב, כמו לתוך תהום, כמו לתוך גיהנום. ופוגע בראשו במשהו קשה, ומתעורר…
הוא נמצא ביער… נרדם, ונפל מעל-גבי העגלה…
– יאַנעֶק! יאַנעֶק! – צועק הוא אחרי העגלה.
סוף סוף שמע יאַנעֶק את הקול הקורא ועמד, וראה מי הוא זה הקורא אליו…
אבל לקום בעצמו ממקום נפילתו אין הוא יכול. ראשו פגע בגודם של עץ, הדם מזרזף…
אולם אין סכנה. יאַנעֶק הסיר מַטלית של בד, צמיד-פתיל מעל אחד מכדי-החרס המלאים חלב חמוץ, חבש את הפצע והרים את הפצוע, והושיבו בחזרה אל תוך העגלה…
הם נוסעים הלאה, ובדרך נסיעתם המלמד הליטאי נודר נדר:
– שלא לשנות מן המנהג! איך שלא יהיה, לפסח, אם ירצה השם, הריהו נוסע הביתה… אל שפּרינצה שלו, אל ילדיו שלו.
ואת נדרו הוא יקיים, הליטאי הזה!
היה היה יהודי בשם מוֹטל; וקרוֹא קראו לו מוֹטל פּרינץ.
יער היה לו וסוחר בתבואה היה, יוצא ונכנס אצל פריצים, והריהו נוהג במקצת מעשׂה-פריץ. פוזמקאות של משי לרגליו, הכסאות בביתו משוחם בששר, בצבע אדום – צבע אחר לא השׂיג בעיירה – מכיסו מבצבצת ויוצאת מטפחת אדומה של משי. ואפילו מעשׂה-צדקה גם הוא אצלו מעשׂה-שׂררה.
יהודי, דרך משל, בידוע שהוא אוהב בשׂר-אַוָז. ראשית, הרי זה מאכל של ממש. והשנית – דרך בעל-בתית היא: גם בשׂר, גם שוֹמן לפסח, גם גלדי-שוּמן לבצל, ומעט נוצות בשביל כר – אף הן יש בהן צורך. ואפילו בזמן הזה, יהודי בא אל בית-האוכל, הוא מבקש שיפרטו לפניו את כל המאכלים, ולבסוף הוא אומר שיגישו לו חתיכת בשׂר-אַוָז.
אבל רבּה של אותה העיירה אהב דוקא בשׂר-עֶנט“עֶ. עיירה של פולין-הגדולה היתה זו, ובפולין הגדולה קוראין לברוָז – עֶנט”עֶ. יהודי, למדן, ירא-שמים, יש לו חולשה לבשׂר-עֶנט"ע. מסיחים בדבר, ובאה השמועה אל ביתו של מוֹטל פּרינץ.
קודם הפורים היה הדבר. אומר מוֹטל פּרינץ שיקנו עֶנט"עֶ שמנה בגין הרב למשלוח-מנות, ומצווה, שלאחר הכשרת העוף, כשיגיעו למילוּי, יבואו ויודיעו לו.
ערב פורים נכנסים אל חדרו להודיע: הגיע זמן מילוּי העֶנט"עֶ.
מוציא מוֹטל פּרינץ מתוך הארון ח“י זהובים פּוֹילי”ש, ומצווה שיצחצחו אותם ויכשירו אותם ויטבלום שבע טבילות, וימלאו בהם את העֶנט"עֶ.
מה הענין?
מוֹטל פּרינץ מבקש לידע ולהוָדע, מה הרב מחבּב יותר: בשׂר עֶנט“עֶ, או זהובים פּוֹילי”ש…
_ _ _ _ _ _ _ _
ערב שבת הוא מהלך פעם דרך-טיול ועובר בסמטת בית-הכנסת, היום יום קיץ, מדי פעם בפעם הוא מוציא את מטפחת המשי האדומה ומנגב לו, כאילו, את הזיעה מעל מצחו, וכל פעם עם הוצאת המטפחת הוא מאבּד גליל אחד מתוך כיסו.
מה זה גליל, מבקשים אתם לדעת?
בימים ההם כספים של נייר, תעודות-באַנ"ק – לא היו בנמצא; עוברים לסוחר היו – אדוּמים, אדרכמונים של זהב; והיו הסוחרים מגוללים אותם גלילים גלילים בתוך עטיפות של נייר, מחתימים אותם בחותמם וכותבים עליהם את הסכום. וכך היו הצרוֹרות הללו – גלילים היו קוראים להם – עוברים מיד ליד בלא ספירה ובלא בדיקה; הימים ההם, מעט יותר אמונה ויותר בטחון היה בהם!
הולך הוא ומאבּד גלילים!
מה הענין?
הוא נטל גרוֹשין פולניים ישנים וגולל אותם כאדומים.
עניים הולכים ברחוב ומוצאים. אם אדם כשר הוא, ורץ אחריו ומחזיר לו, הרי הוא מקבּל ממוֹטל פּרינץ תודה רבה ואדום אחד בעד השבת אבידה. אבל אם מישהו אינו אדם כשר, הריהו נופל על המציאה, מחביא אותה בכיסו ורץ הביתה בשׂמחה – הרי שכל מציאתו כמה גרוֹשין.
קודם הפסח הוא עושׂה פעם אחת מעשׂה-חדוּד כזה:
פרנס הוא; והריהו יושב בחדר-הקהל ומחלק מעות-חיטין. באים יהודים – קרועים, בלוּאים, פותח הוא ואומר לאחד ולשני: – קמצן, תפתח לפחות את ידך לעשׂות לך מלבוש ליום-טוב?
צוחקים הם, האביונים.
ערב שבת הגדול, העניים מאחרים לצאת מבית-המרחץ – אנוסים היו להמתין עד שיסיימו בעלי-הבתים – הם באים אל חדר-המקרה, אל המקום שהניחו שם את מלבושיהם, ואיננו!… נפקד מקומם! צוָחה והמולה, מי גנב? וכיצד הולכים הביתה בלא כסות? מתנפלים על הבּלן! מוֹטל פּרינץ אף הוא ישנו בכאן, הוא איחר, כאילו, והריהו אומר, העניים צודקים בטענתם, הבּלן שומר-שׂכר הוא וחייב לשלם.
מילא, כשמוֹטל פּרינץ פוסק הלכה, נכנס הבּלן אל החדר השני, וחוזר עם צרור גדול של מלבושים, הכול חדש מתחת המחט, למן הספּוֹדיק"ל ועד לנעלים ולפוזמקאות, אף ארבע-כנפות לא שכח, והוא מלביש ומנעיל את הערומים!
באמצע החורף, לאחר שירד שלג, עושׂה הוא מעשׂה-חדוּד כזה.
באותה הסמטה של בית-הכנסת, עניים בבקתות הקטנות מתעוררים בבוקר, גוררים עצמם בקושי מתוך הבלוֹיים, שנתעטפו בהם ללילה, נוטלים קצות צפרניהם, רוצים לילך לותיקין, ואחר-כך – אל השוק, להשׂתכּר כלשהו ומשהו, מה שהשם יתברך יזמין, – והדלת אינה נפתחת. וַדאי היא סגורה מבחוץ, טוּחה בקרח ובכפור, הקור גדול; מנסים עוד פעם לפתוח, הדלת אינה נכנעת, ונופלת אימה. צועקים הגברים, צועקות הנשים, הילדים מרימים קול יללה, כל סמטת בית-הכנסת מצעקת, שומעים בכל הסמטאות, קופצים ויורדים מעל המטות, רצים מתוך כל בית ובית, ובאים אל סמטת בית-הכנסת.
לפני פתח כל בקתה מונחת מערכה של עצים!
מוֹטל פרינץ – הוא שציוָה להביא מן היער במשך הלילה, שלג הרי ירד גדול ועמוק, ולא שמע שום בן-אדם קול הפריקה…
פעם אחת, מוֹטל פרינץ בא עייף מן היער, שוכב לפני האכילה לפוש, והוא נרדם במחשבה, מה מעשׂה-חדוּד חדש של צדקה יעשׂה – נפתחת הדלת, נכנסים שני שמשים של חברה קדישא וחברה-נושׂאים ואומרים:
– הוֵה יודע, מוֹטל פרינץ, שנפטרת.
משיב הוא בניחותא:
– ברוך דיין האמת!
אם ישאלו: מי מוכן ומזומן לחיי העולם הבא? ישיבו קטון וגדול:
– מוֹטל פּרינץ!
מה יש לו ליהודי כזה לפחד?
מתקרבים הם, מפזרים מעט תבן מתוך כיסיהם, מגביהים אותו מעל המטה ומניחים על הקרקע, מדליקים נרות למראשותיו ויוצאים.
אחד אומר: הוא הולך לקנות תכריכים.
והשני: הוא הולך כבר להזמין מצבה.
כתוֹב יכתבו עליה לא יותר, אלא רק “מוֹטל פּרינץ”.
מהרהר הוא בלבו: מספיק!
רוצה הוא להרהר רגע, משום מה אין הוא רואה שום נפש מבני-הבית…
רוצה להעלות בזכרונו, אם נפרד מהם, אמר או לא אמר ודוּי, – באות ונכנסות שתי דמויות משונות, לא מלאכים, לא אנשים ולא חיות, ועם כנפנפים דקיקות, כמו אצל עטלפים, ושואלות הן אותו:
אם הוא רוצה כבר ללכת אל הגן-עדן?
שוכח הוא הכול ומחייך:
– מהיכי תיתי…
מרימים הם אותו ומושכים אותו דרך ארובת-העשן ומעלים על הגג למעלה.
יודע הוא שארובת-העשן לא נוקתה זה זמן רב, ובודאי יצא משם – שחור משחור.
שואל הוא:
– בשֶלמה עלתה לי כך?
אומרים הם:
– אין אדם מגיע ונכנס אל הגן-עדן, אלא אם כן השחירו תחילה פניו כשולי קדירה!…
מילא, אם זה הכלל!
– עכשיו, אומרים הם, נעוף למעלה, אנחנו – בכנפינו, ואתה – במה?
טס ועולה אליו אל הגג המטאטא, העומד כרגיל בפרוזדור, מוכן בשביל עניים הנכנסים, שינַקו את מגפיהם, והם אומרים:
– שב ורכב!
המטאטא אינו נקי, מילא, צריך לסבול.
– כך הוא המנהג, – אומרים הם, – כל זמן שאין לה לנשמה כנפים משלה, רוכבת היא על-גבי מטאטא.
והם נוטלים אותו ביניהם בתווך, והם עפים…
– עוד נעוף כך זמן הרבה?
אומרים הם:
– עד אל השמים רחוק עוד!
דבר זה הוא יודע, הכרח הוא שהדרך תימשך, ועפים הם הלאה.
שואל הוא:
– היכן אנו עומדים בלוח?
אומרים הם:
– ערב סוכות.
ושואלים: אם הוא רוצה לישב בסוכה.
המת פטור אמנם מן המצווֹת, אבל, משום מה לא?
– מהיכי תיתי! – אומר הוא.
ומיד כשהוא אומר כך, צפה ובאה לקראתם סוכה עם דפנות, עם סכך.
– סוכתו של דוד המלך! – אומרים הם.
הוא נכנס בשׂמחה ומתיישב.
– יבואו – שואל הוא – אושפיזין?
ועוד קודם שמשיבים לו, מתערערת ונופלת עליו הסוכה, הדפנות עם הסכך, וכל עוד רוח בו מוציאים אותו מתחת למפולת חבוּל ונחבל ופצוע, עם אבק לבן מפוזר על-גבי הפיח השחור מן הארובה.
שואל הוא: משום מה עלתה לי כך?
משיבים לו:
– אין אדם זוכה להגיע לגן-עדן, אלא אם כן נחבל תחילה ונעשׂה פצעים פצעים.
והריהו מקבל בהכנעה, ועפים להלן.
מתעכבים הם:
– כבר?
אין הוא רואה ולא כלום.
אומרים הם, אף-על-פי שאין הוא רואה ולא כלום, אף-על-פי-כן כבר לא רחוק הדרך עד לגן-עדן, ולפיכך חייבים הם לקשור לו את העינים.
– לשם מה?
כל צדיק, מסבירים הם לו, יש לו הזכות לראות רק את חדרו שלו, ורק אחר-כך, כשבאים צדיקים לבקר אצלו ומזמינים אליהם, יכול הוא לראות את כל הגן-עדן, והואיל והם יהיו אנוסים לעבור על-יד חדריהם של צדיקים אחרים, מוכרחים הם לכסות לו את העינים.
מניח הוא להם. מוציאים הם מאצלו את מטפחת-המשי האדומה, קושרים לו את העינים, ועפים הלאה. עד שנעצרים שוב:
– כבר אתה נמצא בחדרך.
– התירו לי – מתחנן הוא – את העינים!
אומרים הם: תיכף!
תחילה צריך להכין הכול.
קודם להחליף את הבגדים.
מפשיטים מעל גופו בחזקה את המלבושים הישנים ומלבישים לו אחרים, ואומרים:
– אלה הם בגדי המלכות שלך.
אמנם, דוקרים הם, בגדי המלכות הללו… מן הסתם כך צריך להיות!
מושיבים אותו ואומרים:
– זהו כסא-הזהב שלך!
מגישים משהו ושׂמים לו מתחת לרגלים.
– זהו ההדום לרגליך!
חובשים לו משהו לראשו:
– זוהי עטרת-הזהב שלך!
מזיזים ומקרבים משהו לפניו:
– זהו שולחנך שלך עם הלויתן ועם היין המשומר!
ופתאום נשמע מכל העברים קול צחוק, צחוק גדול ואדיר, מחזיקים הם, כנראה, במתניהם מרוב צחוק, מתפקעים ממש מגודל הצחוק.
מיד הוא תולש את המטפחת ומסיר אותה מעל עיניו: עומד לפניו שולחן-עץ של מטבח, ועל-גבי צלחות-בדיל מן ההקדש מונחים בתוך זפת שקצים ורמשׂים…
על גופו הוא רואה מלבושים של שׂערות-חזיר, וזהו מה שדוקר; על ראשו – כיפּת-שינה ישנה, מתחת לרגלים – סיר-גחלים שכּבה, וישוֹב הוא יושב על כסא עם – חור באמצעיתו…
הוא נעוֹר ומתנער מחלומו, יושב לו למראשותיו המרא דאתרא; נדבה בא לבקש, והמתין כאן עד שיתעורר.
מספּר הוא לו כהוָיה, כל מה שראה בחלומו:
– רבי – נאנח הוא – בשל מה?
מוריד הרב את גבּיניו הארוכים, מהרהר רגע ומשיב בחיוּך:
– אלא מה סבור אתה, מוֹטל? מי שנותן צדקה דרך צחוק, אף הגן-עדן שלו – מעשׂה צחוק הוא!
מאותו יום ואילך היה מוֹטל נותן רק מתן בסתר.
במשך הזמן התחילו קוראים לו מוֹטל בלבד.
השם “פּרינץ” נשתכח.
בנוגע ליוֹסיל המלמד המצב בכל רע…
הוא עצמו אמנם אינו רואה את הרע כרע. שכּן מה? חלב ודבש לא היו מנת-חלקו מעולם. צעיר לימים גם כן איננו, ומיתה חטופה לא תהיה מיתתו; כבר הוא מוטל, לא עליכם, כמה וכמה שבועות! ונוסף לכך הימים ימי ניסן, ואילו נפטר עכשיו, היה מתפּטר לכל הפחות מצער חבּוּט הקבר. אבל היא אינה מניחה לו, יעֶנטיל הרבנית; קורעת שחקים. היא והילדים… והריהו גוסס וגוסס, כבר כמה פעמים אמר ודוּי, התמתח בפשוּט ידים ורגלים, התהפך ופניו אל הקיר, והיא אינה מניחה שיגיעו הדברים לידי יציאת נשמה; היא והילדים. הוא מעפעף בעיניו, מבקש אצלה רחמים, – הקול עזבוֹ זה מזמן, – והיא עם הילדים אינם סרים מעל המטה ובוקעים שמים ביללותיהם…
ומתגלגלים שם למעלה רחמים עליו.
ומתארע, פעם אחת בלילה, כבר אפילו לאחר חצות, מתחיל משהו מרשרש מאחורי החלון, ולאט לאט עובר הרשרוש למין נגינה – משהו שאינו לא שירה ולא נגינה בכלי, ואף-על-פי-כן נגינה הוא, וכל-כך שקטה ומתוקה ומחיה-נפשות, נספגת בכל האברים.
אותה שעה אשתו של יוסל וילדיו משתתקים, מטים אזניהם אל הנגינה. ומיד הם מרגישים מין עיפות מתוקה בכל הגוף, מתיישבים על הרצפה מסביב למטה ומשעינים ראשיהם בדפנותיה, השמורות יורדות והעינים נעצמות, והם מתנמנמים. והשתמשה הנשמה בשעת-כושר זו והתחמקה מתוך הגוף.
מילא, לעלות ולהגיע מיד למעלה אין הנשמה יכולה; לא בנקל כל-כך יכולה היא להתנער מעפר האדמה ולפשוט את כנפנפיה, ואגב הרי מחויבת היא, על-פי הדין, להשאר בסמוך לגוף, כל זמן שלא הובא לקבר ישׂראל: חייבת להלך אחרי המטה, לראות את הקבורה, לשמוע קדיש.
ויוצאת היא, הנשמה, דרך הנחירים מן הגוף, ומתחמקת מבעד האשנב הפתוח מתוך הבית, ומתייצבת רגע ושולחת מבחוץ מבט של רחמנות אל המטה, אל הגוף המוטל בפשוּט ידים ורגלים, ששוּב אינו מפרפר אפילו, ופונה לאחריה ומתחילה מהלכת מסביב לבית…
אבל יוֹסל המלמד בידוע שהיה על-פי טבעו משוקע ברעיונות, ונשמה היתה לו מהורהרת ומבולבלת, והריהי שוכחת, הנשמה, ומפליגה עד אל שוקה של העיר, ואחר-כך מן השוק עד מחוצה לעיר… הולכת היא וחולפת על פני הבתים האחרונים, בית-המרחץ, ומפליגה יותר ויותר…
בורא העולם הוא לבדו יודע, כמה זמן ארך הדבר וכמה התרחקה והתהלכה. לעוף כמעט לא ידעה עדיין, והריהי הולכת עד שהיא מגיעה לגבעה אחת. ושומעת היא פתאום מלמעלה רשרוש, רשרוש בדומה למַשק כנפים. ונזכרת היא במותה, וסוברת היא שעכשיו כבר אחרי הקבורה, ושהיא עולה למקום שיש לעלות, ושקול המַשק הוא קול מַשק כנפיהם של המלאכים, היא – ריחַים-של-רוח! והכנפים סובבות והולכות, רוח מצויה ששלחו אותם להקביל את פניה… והיא מתחייכת, הנשמה, מגיע לה, מגיע: אדם כי ימות באוהל… את בריאותה ואת חייה הקריבה למען התורה הקדושה… והיא מתמלאה שׂמחה: מחישה פעמיה, נושמת בחפזון ועולה במעלה ההר, כל הזמן נתוּנה-נתוּנה להרהוריה. אבל בינתים היא נושׂאת את עיניה, ורואה היתה מנשבת, והן משיקות באויר ומרשרשות. מילא, נזכרת היא שהזמן עדיין הזמן שלפני הקבורה, והיא עומדת על עמדה ומוסיפה ומסתכלת: בסמוך לרחים-של-רוח, רואה היא, עומד בית קטן, עם כמה אשנבים קטנים, ושנים מן האשנבים הללו מוארים מאד. ומיתמהת היא שעדיין אור מאיר בשעה מאוחרת כל-כך. והיא מתבוננת על סביבה, ומכירה את הטחנה; אך לפני שנה הכשירה כאן דגן, היתה משגיחה על טחינת הקמח למצה-שמורה, הטחנה טחנתה של פריידל האלמנה… היתה אוכלת אצלה ארוחה מזמן לזמן, ובוחנת את הבנים, אם עשׂו ברכה בלמוּדם – עמי-ארצות גדולים היו! – וההיא היתה ומכבדת אותה, כלומר, את הנשמה, בגלדי-שומן והיתה קובלת לפניו, כלומר, לפני ר' יוֹסל, באשר בכן, בעלה הניח אותה בחצי ימיו, השאיר אותה אחת ויחידה עם ילדים ובכפר, עם ריחים גדולים של רוח, הגדֵלים ועולים לה מעל לראשה… וכדומה… ועל השכן היתה קובלת, על היהודי מן הכפר השני, מן הריחים-של-רוח האחרים, שהוא מפתה את לקוחותיה ומושך אותם אליו, – והנה עכשיו זגוגיות-חלון מוארות כל-כך אור של חג! ותמהה היא על-כך, הנשמה, תמיהה גדולה, והיא מתקרבת יותר, מציצה פנימה ומתפעלת עוד יותר. לא חודש היום ולא שבת היום, ויום-טוב בוַדאי שלא. והשולחן מכוסה לבן, ועל השולחן עומדת נברשת, ומודלקים בה כל שבעת הנרות, על המפה הלבנה – כבּוּד. הבנים אינם בחדר, בוַדאי הם בחדר השני שחלונותיו כבויים, כבר ישנים בוַדאי… וליד השולחן יושבת פריידל, לא מקומחת, במלבוש של שבת וחג, עם מטפחת של משי צחורה על הראש – מצד אחד, ואיזה יהודי, בקאַשקעֶ“ט חדש ובקאַפּוֹט”א של גוּחַ – בצד האחר של השולחן. ועולה בדעתה: זה היהודי מן הכפר השני, מן הטחנה האחרת! ואף הוא אינו מקומח כלל, והיהודי, רואים בחוש, משתדך אליה… טועמים טפּה, שותים לחיים… והיא מתחננת: בלחש! שהילדים בחדר השני לא ישמעו… ומגביהים שוב את הכוסיות!
באמצע הדברים היהודיה מתעצבת ושואלת: והילדים? ילדים בבית, אומר היהודי, הוא שׂונא… אילו רציתי ילדים, אומר הוא, היה לוקח בתולה ומוליד בעצמו… רוצה היא להסיט עצמה ממנו… תופס הוא אותה בידה ומציץ לה אל העינַים… הנערות אומר הוא, יכולות ללכת לעבוד בעיר כמשרתות, הוא יוביל אותן לשם. והנער, – הוא יש לו קרוב מלמד-דרדקי, וימסור אותו למלמד ההוא לראש-דוכן… ועכשיו – כפי שהיא רוצה! הבחירה בידה! והיא – אשה חלשה! מתייפחת ומוסיפה ושותה: לחיים! ובינתים קורא התרנגול, היהודי מתעורר והוא קם ממקומו, הוא מכרח לנסוע אל העיירה, להביא חופה ומנין… היא מלַוָה אותו עד אל הפתח, הוא נעלם בתוך הלילה, והיא חוזרת ברגלים כושלות ונגשת עד אל פתח החדר שבו הילדים ישנים, נופלת וכובשת את פניה במזוזה ופורצת בבכיה בקול רם: הלוַאי היה בעלה לוקח אותה עמו, ולא היה מניח אותה לבדה ויחידה, והיו הילדים יתומים בלא אב-ואם, ולא היו מקבּלים אב חורג, והיה מישהו מרחם עליהם…
רק עכשיו תופסת ומבינה הנשמה מה אירע לה, ופונה לאחוריה וחוזרת הביתה… תועה במקצת, ובאה אף-על-פי-כן אל העיירה. דופקים עכשיו וקוראים לעבודת הבורא: שלוש פעמים! אבן נגולה מעל לבבה; כנראה עדיין אין יודעים… היא באה ומגיעה אל הבית, האשנב – פתוח, והכול מסביב למִטה ישנים, הנחירים של הגוף – עדיין לא נצטננו, והריהי מתגנבת וחוזרת אל תוך הגוף, והכול כלא היה!
בבוקר, ההמולה שברחוב מתעוררת, גויים עם עגלות נוסעים ובאים; חנויות נפתחות, בני הבית הנרדמים מתעוררים: נס! יוֹסל המלמד מזיע! במשך הלילה עבר המשבר. אנשים הולכים להתפלל וסרים אל החולה: שׂשׂון ושׂמחה, אך דבּר אינו מדבּר, חלוש הוא ונחלש, והולכים להתפלל. יוֹסל, אומרים, שלנו הוא… משלחת האשה את הנערות אל ה“מעמד” שבשוק, את הנערים – אל החדר, ורוצה גם היא לצאת ולקרוא לשכנה שתשב במקומה, אך מיד משנשארים לבד – מתיישב לו יוֹסל על ראש המטה ואומר אליה: הוי יודעת, אומר הוא, שהיום או למחר עתידה אַת לעזוב את העולם הזה, לפיכך אני מצווה עליך, שתבואי לשם עם חשבון גמוּר וברוּר… לכי, על-כן, אל השוק, השתדלי לגבות את חובותיך ושלמי למי שאַת חייבת… דבר זה תעשׂי במשך היום, ולפנות ערב תשובי הביתה, והבֵא תביאי עמך מנין יהודים, ותשכבי במטה ותאמרי ודוּי, והשאר מסור בידיו, ברוך הוא… משום שאינני רוצה, שילדי שלי יקבּלו אב חורג, והתפללתי ופעלתי בתפלתי, שישארו יתומים בלא אב ובלא אם, וירחם עליהם קהל הקודש וישגיח עליהם…
סבורה היא, שהוא מדבּר דברים שבדמדום, עדיין לא חזרה אליו כל הכרתו, אך מפני שאינה רוצה לקנתר אותו, הריהי מניעה ראשה כאומרת הן ופונה ויוצאת…
לפנות ערב, לעת תפילת המנחה, היא חוזרת, והריהו שואל אותה אם עשׂתה את הכול, כפי מה שהוא ציוָה לה. ושוב אין היא רוצה לצער אותו, ומניעה היא ראשה לאמור הן. שואל הוא בדבר מנין, אך קודם שהיא משיבה באים באמת ונכנסים אנשים, והם לבקור-חולים באו. סובר הוא, שהיא הזמינה אותם. אומר הוא לה: עלי על מטתך… מתחילה היא מפחדת, מעפעפת אל האנשים בעיניה: מה רוצה הוא ממני? אומרים לה, אשה כשרה זו שעושׂה רצון בעלה, ובפרט כשהבעל הוא שכיב-מרע; והוא אומר שהוא גוזר עליה. והיא עולה ושוכבת על ממתה… מצווה הוא, שמישהו יאמר אתה ודוּי, “אתי גם כן”, אומר הוא… רואים היהודים שפניו משתנים, לוקח אחד “מעבר יבּוֹק” ואומר לפניהם; אומר הוא, שהיא דוקא תחזור ותאמר אחריו, אומרים היהודים, שהיא תציית, בוַדאי יודע הוא, מה הוא רוצה. חוזרת היא ואומרת אחריו, ומכּה על לבה… ואגב אמירתה הולך קולה ונחלש יותר ויותר, ופניה מתכרכמים ומשחירים יותר ויותר… ועדת היהודים מביטה ורואה ונשימתם נעצרת מפּחד, אך המקריא מביט מבעד למשקפים אל ה“מעבר יבּוֹק” ואומר, ואינו רואה מה שמתהווה מסביבו ואיננו פוסק מלומר… ויוֹסל אומר ומחייך, והאשה, המסכנה, כל עוד היא מניעה את שׂפתיה, והיא מצטמצמת ומצטנפת כמו פקעת, ופתאום היא מתפשטת בבת-אחת על-גבי המטה, ויוֹסל במטתו שלו גם כן, ופתאום, רואים היהודים, שמשני הנחירים, גם אצלו וגן גם אצלה, יוצאות ועולות שלהבהבות, והשלהבהבות פורחות ועולות אל האשנב, ומתמזגות לשלהבת אחת, והשלהבת פורחת החוצה… קוראים היהודים בקול רם: ברוך דיין האמת, נופל ה“מעבר יבּוֹק” מידו של המקריא…
והילדים נשארו באמת בלא אבא-אמא… ואב חורג לא יהיה להם.
לפנים היה שׂר גדול, שהיה לו ארמון בין גנים על שׂפת הים.
השׂר היה אלמן, ולשׂאת אשה שניה לא רצה בגלל שתי הבנות שהיו לו, שׂרה ורבקה.
עומד פעם אחת השׂר בחלון הארמון ורוצה לראות, במה עוסקות בנותיו שלו שיצאו לפני שעה קלה. ורואה הוא שאחת, הבכירה שבהן, ששמה שׂרה, יושבת על ספסל בגן ורוקמת. היא רוקמת, בכסף וזהב ורימונים על-גבי סמוּ"ט הטוב ביותר, פרוכת בשביל בית-הכנסת שבעיר. יפת תואר היא, ובריה נפלאה, אצבעותיה מרקדות בשעת רקימה, ונפש כשרה נוסף לכך.
והשניה, ששמה רבקה, רצה אנה ואנה בין ערוגות הפרחים, וקוטפת את היקרים והיפים שבהם וקולעת מהם זר. הוא יודע בשביל מי – בשביל אבא האהוב. יפת תואר היא וזריזה, ונלבבת כל-כך נוסף לכול. והוא מרים את עיניו, להרחיק ראוֹת. מרחפים מבטיו על-פני הים הכחול והשקט, ולבו משתאה בתוכו: מפני מה אין רואים סירות נושׂאות חתנים בשביל בנותיו? אימתי יזכה לראות בהן נחת?
עוד הוא עומד ומביט, והנה הוא רואה: סירה מתקרבת אל החוף. בשלוָה היא מתקרבת והולכת. המשוטים תלויים על החשוּקים ויורדים אל המים, ויד תלויה ומשתרבבת מתוך הסירה, אל תוך המים. מי הוא איפוא זה שבסירה, ומה אירע לו, שהמשוטים נשמטו מתוך ידיו, ואחת מידיו תלויה כך ברפיון ונופלת אל תוך המים? האם נרדם השייט מחמת עיפות, או שהשמש הכתה אותו בחוּמה והתעלף?
תקוּף חרדה, רץ השׂר ויורד, מזעיק את המשרתים, ממהר אתם אל שׂפת הים. הבנות אף הן שמעו ובאו אחריהם.
עד שהתירו סירה, לשוט בה ולהציל, כבר הגיעה בינתים הסירה ההיא מעצמה אל החוף. בתוך הסירה היה מוטל צעיר מוּכּה עלפון.
– הוי, כמה יפה הוא! – קראה רבקה. ושׂרה כבר טפּלה בו בחולה, – מן הארמון הביאו אלונקה והניחו עליה את המתעלף, שלא יכלו להשיב את רוחו בו במקום, ועל-פי ציווּיה של שׂרה נשׂאוהו אל הארמון, ולתוך חדר הכניסוהו…
– אני רוכב העירה להביא רופא! – אמר השׂר, ובעוד הרף-עין אחד הביא המשרת והציג לפניו סוס מאוּכּף…
– אני אקטוף פרחים למען החולה היפה! – אמרה רבקה. כשיתעורר, ויפקח את עיניו, יראה תיכף פּרחים רעננים…
שׂרה נשארה ליד מטתו של החולה; למראשותיו ישבה, ובחשאי-בחשאי התפללה לחייו.
_ _ _ _ _ _ _ _
היום נטה לערוב. השמש יורדת, וצללים דוממים מסתבכים זה בזה בחדרו של החולה.
ובדממה אפופת הצללים, עם זהרי האודם הכהים של השמש היורדת, נפתחת פתאום הדלת של חדר החולה, ומופיע משהו, עם כנפים שחורות, עטוף בגלימה שחורה.
– מי אתה, מי? – שואלת שׂרה נפחדת ואינה יכולה לגרוע עין מן הדמוּת.
– מלאך המות! – משיב הבא. שלוֹח שלחו אותי לקחת את נשמתו הצעיר הזה…
– הוי, – מתחננת שׂרה, – הנח לו! ראה מה צעיר הוא, ראה מה יפה הוא… הוא ישן מעוּלף, ובת-שׂחוק עריבה מרחפת מסביב לשׂפתיו העדינות. חיים עריבים ונעימים הוא חולם… ראה את בבואתו של האושר החלוּם על לחייו החיורות, על מצחו הרחב, הנעים…
– את דבקת בו לאהבה אותו, נערה, – משיב לה מלאך המות, – פדי אותו לכמה רגעים!
– לכמה רגעים?… במה?
על השאלה הראשונה אין הוא משיב.
אלא: –
– שחורות – אומר הוא – וארוּכּות הן מחלפות ראשך, תני לי מחלפותיך במתנה!
– קח! – צועקת שׂרה.
והמלאך מוציא מתחת לעטיפה השחורה את סכינו השחוּז, חותך, שׂרה נשארת בלא שׂערות. המלאך נעלם, אך לא לזמן רב.
השמש ירדה מעט יותר, בדומיה נשמעת שירתה של רבקה בקטפה את הפרחים; שיר ערב נלבב היא שרה, המלים אינן נשמעות – ומלאך-המות מופיע שנית:
– כמה הרגעים עברו!
– אני רוצה עוד כמה רגעים לקנות בשבילו, אולי בינתים יפקח את העינים…
– את רוצה את עיניו לראות? מה תתני בעד זה?
– מה שתרצה, המלאך!
– גוָנים דרושים לי – משיב המלאך. – תני לי את הבהט של גופך, את השני של שׂפתותיך, את התכלת של עיניך…
– קח! – משיבה שׂרה.
– לכמה רגעים! – משיב המלאך.
– לכמה רגעים! – חוזרת שׂרה אחריו ואומרת, וכבר היא חיורת, שׂפתיה כחולות ועיניה כבוּיות…
המלאך נעלם. ושירתה של רבקה מגיעה מן הגן יותר ויותר קרובה. “היא תהיה מיד כאן!” מהרהרת שׂרה, ואיננה יודעת אם זה הדבר משׂמח אותה, או גורם לה כאב. אך קודם שהאחות הגיעה, נראָה מלאך-המות בפעם השלישית:
– כל-כך מהר? – ממלמלת שׂרה.
– רוצה את עוד שני רגעים לקנות?
– רוצה אני
– שינַים יפות יש לך?
– קח לך אותן.
הוא לוקח. הצעיר איננו פוקח את עיניו, על המעלות נשמעים כבר צעדיה של רבקה. היא רצה ועולה; אבל מלאך-המות מקדים אותה ובא.
– מה עוד אתן לך? – שואלת שׂרה ביאושה. מה עוד יש לי?
– נשמה! – עונה המלאך – חיים בעד חיים. תני את חיַיִך בעד חייו!
– אני נותנת!
– לא כאן! – אומר לה המלאך. אַת מוכרחת להכנס אל חדרך, לעלות ולשכב על מטתך, – כך חזוּי לך למות.
– והוא?
– הוא יחיה! יחיה עד סוף ימיו.
שׂרה יוצאת בברכים כושלות והולכת אל חדרה, מלאך-המות הולך אחריה.
אותו רגע פתחה רבקה בשיר את הדלת אל חדרו של החולה ופיזרה על החולה פרחים בתנופה רחבה.
והוא, החולה, לפתע פקח העינים, קפץ וירד מעל המטה, וכמשוּך במַגניט נלפת אל רבקה:
– מה יפה את, כלה!
– מה יפה אתה, חתן!
_ _ _ _ _ _ _ _
ספּוּר־מעשׂה מאחורי הרי־החושך
חלק ראשון
פרק ראשון: הארמון. – המלך עם הבת־מלכה. עגמת־הנפש של המלך.
הרחק, הרחק, מאחורי הרי־החושך, מעבר לסמבטיון, ישנה מדינה בשם “ארץ־הפּלאות”, שבה היהודים האדמונים גרים. ובמדינה “ארץ־הפלאות”, בעיר שהמלך דר בה, “אֶבן־אוֹמן” הבירה, עמד לפנים ארמון־בדולח לבן, גבוה. ויפה היה ארמון־הבדולח הלבן, שנמצא בתוך גן גדול וירוק, כמו בתוך ים ירוק, והיה מבהיק במאות עמודי־הזהב שלו ובאלפי שמשות־היהלומים שלו.
ולרגליו של ארמון־הבדולח הלבן, הגבוה, היה מלחש חרש ומפליג כבתוך חלום פלג־מים צח כבדולח; ומשני עבריו היה הפלג מעוּטר במיטב הפרחים והענפים ובעדיני הצמחים. ובתוך הפלג הצח כבדולח היו מתנוצצים ומתרוצצים לאלפיהם דגי־זהב, ומלמעלה, על־פני ראי־המים הכחול, היו מתנשׂאים ושטים באלף גינוּני־חן ברבורים לבנים כשלג, עם צואריהם הארוכים, הצחורים, ועם מקוריהם הארוכים, המחודדים והצהובים…
עין לא ראתה!
ויפה ביותר היה המראה בלילה שעה שהלבנה היתה זורחת… ארמון־הבדולח השתקף בתוך הנחל יחד עם הלבנה והכוכבים… דגי־הזהב המתנוצצים היו מתרוצצים בעליצות וקופצים מעמוד־זהב אחד לחברו, משמשת־יהלום אחת לחברתה, והברבורים הצחורים כשלג היו שטים בכובד־ראש ועוברים לאטם מעננת־כסף אחת לחברתה, מכוכב־זהב אחד לחברו… ומרטטים, כמו מעוצם אהבה, השׂתרגו מסביב לכל זה צלליהם העדינים והמופלאים ביותר של הפרחים והצמחים, שהיו מלבלבים משני עברי הפלג… ואם נוסף לכך עוד השמיעה צפור־הרננים את קולה מבין הענפים, שהיו מתכופפים מכוֹבד משׂאם של פירות הזהב, היו מאמינים באמת ובתמים, שאין כאן כן, אין כאן ארמון, – אלא שהכול כאן חלום, חלום קסמים…
ואף־על־פי־כן לא היה זה חלום.
ומלוֹך מלך בימים ההם אצל היהודים האדמונים, במדינה “ארץ־הפלאות”, שלמה העשׂרים ושבעה, בן־בן־בנו של שלמה המלך שלנו; והוא הוא שהיה דר באותו ארמון, הוא ועמו בתו היחידה, – הבת־מלכה – שולמית.
זה חמש־עשׂרה שנה היה המלך אלמן, אבל אשה לא נשׂא, משום של“בבת־העין” שלו, לנשמה השניה שלו – להבת־מלכה, לא רצה לתת אם חורגת.
והבת־מלכה ראויה היתה להאהבה הגדולה הזאת.
כל המעלות והמידות הטובות היו לה מאביה, מן המלך; ונוסף על כך עוד חנן אותה האלוהים ביופי, שהיה מסנוור את עיניהם של הבריות.
ומפני שהבת־מלכה לא היתה דומה בקלסתר־פניה לא לאביה ולא, עליה השלום, אל המלכה, היו סבורים שהאם ראתה מלאך בזמן הריונה, ולפיכך פני הבת־מלכה הם כפני מלאך מן השמים…
בכל “ארץ־הפלאות” היה יפיה מפורסם ונודע, אבל אהוֹב היו אוהבים אותה על טוּבה, על לבה הטוב, על עינה הטובה ועל צניעותה הנלבבת.
יום יום היו מתאספים לפני הארמון עניים, זקנים, חולים וכל מי שהיה נצרך לעזרה, והבת־מלכה היתה יוצאת אליהם עם חברתה שלה דבורה’לי, בתו של יואב, המשנה־למלך, והן היו שומעות את בקשותיהם של כולם, מפזרות להם צדקה ונותנות להם מתנות, מושיעות ומרפאות…
ובשביל שהבת־מלכה לא תצטרך לבקש כסף כל פעם, ציוָה אביה, המלך, שיעשׂו למענה, – וגם מסר לה – מפתח־זהב שני אל אוצרותיו; ובכניסה אל בית־גנזיו עוד העמיד תוּכּי מלומד, וכשהיה רואה את הבת־מלכה נכנסת, היה קורא ואומר:
– “קחי, בת־מלכה, קחי! קחי במלוֹא החפנים, ותני במלוֹא הלב!”
ואוצרותיו של המלך לא נתמעטו מכך; אדרבה, הברכה נכנסה בהם. ככל שהמלך והבת־מלכה חילקו יותר, יותר מלאים וגדושים נעשׂו האוצרות, וזה סימן שלא נכשלו בעניים שאינם מהוגנים וצדקתם היתה שלימה!
ועם כל זה לא היה המלך, שלמה העשׂרים ושבעה, מאושר בחייו.
מתחת לאפיריון המשי, על מטת הזהב, היה המלך נעוֹר לילות תמימים, מבלי לעצום עין, והיה שומע את צעדי החיילים, שהיו מהלכים הלוֹך ושוֹב על משמרתם לפני הארמון.
בארץ־הפלאות עדיין יש לו למצפונו של אדם כל השלטון, ולפעמים אינו מניח לישון; אבל אצל שלמה העשׂרים ושבעה לא כך היה המעשׂה… והסבּה, מפני מה אינו ישן, תוָדע לנו בפרק השני.
פרק שני: הקוּקי. – המכשפה ושבועתה של הבת־מלכה.
פעם אחת, ל"ג בעומר, הלכה הבת־מלכה עם חברתה דבורה לטייל ביער הקרוב…
כשראו אותן הצפרים שביער, מיד התחילו מרננות ביתר חירוּת וביתר חדוָה. הצפרים לא היו יודעות, שאחת מן הילדות בת־מלכה היא והשניה בתו של המשנה־למלך, אלא יודעות היו, שאלו הן הילדות הנלבבות, הילדות היקרות, המפזרות להן מזון מיד כשהן מופיעות לפני הארמון.
ואלו הן ילדות, המפרנסות אותן כל ימות השנה בלחם לבן כיד המלך, בשבת – בחלה עם זעפרן, ובשבת־שירה – בדובשן מן המובחר־שבמובחר…
ולכבוד הנערות הנלבבות נשמע תזמוֹרן מופלא.
– פּצח, אחי, פּצח! – נשמעו קולות קוראים מענף אחד לחברו, – לכבוד הנערות היקרות, לכבוד הנערות הנלבבות!
והפרחים, שהם מחביאים עצמם תמיד בתוך העשׂב הגבוה, בצל, מתחת לעצים, אלה המרעידים תמיד בפני כל יד ריקנית ומפני כל פסיעה גסה, הפרחים הללו שמעו את הדבר וכך הרהרו:
“אם צפרים משבּחות ומפארות, בוַדאי דבר־אמת הוא! צפרים אינן יודעות חנופה! על־כן אין צריכים להתיירא מפני הנערות הללו!”
והציצים הוציאו ראשיהם העדינים והציצו מתוך העשׂב הירוק, העמוק; והם נשמו בחירוּת ובשׂמחה, וכל היער כולו נתמלא ריח של בשׂמים!
והצבאים והאיילים, שהם מסתתרים בין סבכי העפאים אפילו בשמעם רשרוש בלבד, אף הם יצאו עכשיו והביטו אל הנערות בעינים לבביות, נאמנות, כפי שאיילים וצבאים בלבד יכולים להביט!
אותה שעה נתחשק לה גם להבת־מלכה לשיר; עד כדי כך נתמלא בה לבה הצעיר; אך מיד משפתחה את פיה־אלמוגים, נשתתקו בבת־אחת כל הצפרים כולן: הן רוצות גם כן לשמוע, איך נערה יקרה כזאת נותנת קולה בשיר…
קוּקי אחד איחר לעצור בעצמו, ודבורה, בתו של המשנה־למלך, ראתה אותו ראשונה.
ובתו של המשנה־למלך קרבה ונגשה אל הקוּקי, ושאלה אותו, ספק בכובד־ראש וספק בקלות־ראש:
– קוּקי, בן כמה הוא עכשיו בן־זוגי?
הצפור מתחיל קורא: קוּקוּ! קוּקוּ! בלא סוף ובלא שעוּר, ודבורה ספרה מתוך צחוק 518 שנה.
וכפעמון של כסף כן צלצל קולה.
הבת־מלכה שמעה את הקול, ואף היא נגשה אל הקוּקי, ושאלה אותו:
– וכמה, אמוֹר, אאריך ימים, חכם שלי שעל העץ?
והצפור קרא שוב: קוּקוּ, קוּקוּ.
ומי יודע, כמה היה הולך ומונה, אילו לא נמאס עליה, על הבת־מלכה, לעמוד ולספור.
היא הפסיקה לו ושאלה:
– וכמה שנים עוד הועיד אלוהים לאבי הטוב?
רוצה היתה, הבת־מלכה, שיהא הקוּקי גם עכשיו קורא וקורא ולא יהיה פוסק מלקרוא, כמקודם.
אבל הבת־מלכה נשארה עומדת כמאוּבּנת, מן הקוּקי שוב לא היה אפשר להוציא שום קול שהוא.
והנערות המופחדות נתיישבו בדעתן לבקש ולמצוא את המכשפה המתגוררת בתוך היער, ולשאול אותה, אם רק נפגע הקוּקי בכבודו, או ששתיקתו מבשׂרת באמת אסון.
והנה אך הרהרו בדבר הזה, מיד הופיע המון גדול של ברואים קטנים, מופלאים, עליזים וסַסגונים, והם התחילו מקפצים ומרקדים מסביבן ורצים קדימה, ובזה האופן הראו להן את הדרך אל המכשפה.
המכשפה עמדה מוקפת שפנפנים ובני־סנאי, שהיתה מאכילה אותם, והיה היתה זקנה ומצומקת, אבל היא הביטה בעינים מפיקות טוּב־לב כל־כך, שהילדות לא נתפחדו מפניה, והלכו ונגשו אליה. מתוך עקת־הלב לא יכלה הבת־מלכה לדבּר. ודבּרה במקומה בתו של המשנה־למלך.
– זקנה, – שאלה, – כמה יאריך אביה ימים?
לגלוֹת, שההיא בת־מלכה היא, לא רצתה, שלא תהא המכשפה מתייראה לומר את האמת.
– הֶה? – שאלה המכשפה כלא שומעת.
ודבורה חזרה ושאלה שנית את השאלה, ואגב־כך רמזה באצבע על הבת־מלכה.
אבל המכשפה היתה, כפי הנראה, חרשת יפה־יפה, ואת רמיזתה של דבורה באצבע הבינה באופן אחר לגמרי; רגילה היתה בנערות, השואלות אימתי יעמידו להן חופה.
לפיכך השיבה:
– למי? לבת הנחמדה הזאת? אַיי! יפה כל־כך! זהב כזה! הרי ממזרח וממערב יתכנסו אליה! בקרוב תהיה חופה! בקרוב!
ודבורה היתה אנוסה להתייצב על קצות בהונותיה ולצעוק לתוך אזניה של המכשפה את בקשתה.
ורק אז שמעה המכשפה מה שנשאלה, והיא השיבה בזה הלשון:
– אביה יחיה ויגיע – עד ליום חופתה.
הבת־מלכה השמיעה קול־צעקה נורא, ואותו רגע נעלמו המכשפה עם הברואים שלה.
האיילים והצבאים הסתתרו. הצפרים עם הפרחים נעלמו…
ביער הדומם נשמע רק קולן של תולעי־העץ, המכרסמות בלבותיהם של האילנות, ושבועתה של הבת־מלכה: שלעולם היא לא תינשׂא לאיש; שאבא שלה יחיה, שיוסיף ויאריך ימים יותר ממנה!
אחר־כך עוד השביעה את דבורה, שכל זה יישאר בסוד…
ונראה, איך ששמרו בחשאי את הבטחתן.
פרק שלישי: התכנסות של חתנים. – שׂיחה בין המלך והבת־מלכה. – היונה הלבנה ועצתה.
היתה שוב התכנסות של שׂררוֹת ונסיכים ובני־מלכים…
הזמינו את כולם אל הארמון… וקודם יצאו אל היער לציד. אין צריך לומר, כשיוצאים לציד אצל מלך יהודי, יורים רק בחיות רעות ובנחשים ארסיים. לאחר הציד עשׂו סעודה כיד המלך.
אכילה, אם כי כשרה, היתה לרוב, יינות עתיקים, אם כי לא נסך, בשפע רב… מיד משפתחו בקבוק, התפשט באולם הגדול ריח כריחם של טוֹבי הבשׂמים… בני־המלכים אכלו, שתו, שׂוחחו, והתוַכּחו בכל החכמות שבעולם, ועל ארצות ומדינות רחוקות… כל העינים היו תלויות בפניה היפים־החינניים של הבת־מלכה.
הכל מצפים לזכות ולראות שם בת־שׂחוק, סימן טוב למזלם!…
אבל הבת־מלכה היתה חביבה ואדיבה לכולם במידה שוָה, ואף־על־פי־כן השיבה את פני כולם ריקם.
אותה שעה ציוָה המלך שהכול יצאו מן האולם, ואל הבת־מלכה דבּר לאמור:
– שולמית, יהי אלוהים עמך! הן היום הזה באו אלינו אנשים רמי־המעלה, גדולי־הארץ ואציליה! בני־מלכים מן המדינות הגדולות שבעולם ירדו אלינו והסבּו עמנו אל השולחן… ואַת מואסת בם!
ומוסיף המלך ואומר:
– וממזרח וממערב באו אליך! ומה הביא אותם הנה? שמך אשר יצא בעולם! לשמע יפיך המסנוור־עינים באו כולם…
ודמעות מורגשות בדבריו של המלך:
– ומה חסרים הם? אם אין אַת בטוחה בחכמתם, שאלי אותם חידות, אַת יודעת כל־כך הרבה, הן אני לימדתי אותך הרבה כל־כך!
– וכי אין הם עשירים למדי? – מוסיף המלך ואומר, – הן יש מהם שיש להם ארצות גדולות ועשירות מארצי, אוצרות גדולים ועשירים מאוצרותי!
– והכול נשבעים, שהם אוהבים אותך!…
וַיאָנַח המלך וַיוסף ויאמַר:
– בתי שלי, בתי הנאמנה! ראי, ראשי השׂב כבר כוּסה שלג! ראי זקני, לבן כולו כחלב… ועת יקראני הבורא אליו למעלה, על מי אעזבך, בתי, בתי שלי?! ומה מבקשת אַת? הם אוהבים אותך כל־כך, הם נשבעים כל־כך!
בוכה לבה של הבת־מלכה מעגמת־הנפש של אביה, ואת האמת לומר אין היא יכולה אף־על־פי־כן…
והיא אומרת, שאין היא מאמינה לשבועותיהם שלהם…
וכך השיבה ואמרה:
– אני עשירה, אבי שלי, ובתך היחידה אני! מי יודע, אם מתכּוונים הם אלי, או לעשרוּתי! אם רוצים הם בי, או – לאחר מאה ועשׂרים שנה – במלוכה שלך, אבא שלי!
ועוד היתה לה ראָיה לדבריה!
– וראה, – אמרה אל אביה, אל המלך, – וכי אין חברתי שלי דבורה יפה ממני, טובה ממני, חכמה ממני ומלומדת יותר ממני? ומפני מה אין מתכנסים לבקש את ידה הכשרה? מפני מה שום בן־מלך בה לא נתאהב? – משום שאני בתך שלך! משום שבת־מלכה אני היא!
המלך אינו רוצה לומר לה, שאין הוא מאמין שישנה מישהי יפה, טובה וחכמה יותר מבתו, והוא משיב לה:
– וכי יודע אני? שׂערותיך האדומות, המתנוצצות, עם עיניך הכחולות, העמוקות, נושׂאות חן; ושׂערות־המשי שלה, כעין הפשתן, עם העינים הכשרות, התמימות – אינן מוצאות חן… אדם אדם ומזלו שלו…
ובלבבו חשב: “אוי, כלום אין זו מוֹרשה מאבי־אבי־אבי־זקני קוֹהלת?… תפוח רך כל־כך, וכבר מכרסמת שם תולעת”…
ואותו רגע הופיעה בחלון הפתוח יונה לבנה.
הבת־מלכה חשבה, שהיונה היא אחת מיונותיה שלה, והיא הפנתה את עצמה אליה, שתתייצב לה על כתפה.
אבל היונה לא עשׂתה כן.
היונה הצחורה כחלב עפה ובאה פנימה, והתייצבה לפני המלך על השולחן.
היא השתחותה שלוש פעמים, והתחילה הומה ומהמה לפני המלך.
ואצל היהודים האדמונים, צריכים אתם לדעת, עדיין שמור המנהג היהודי הנושן, שכל מי שיושב בסנהדרין חייב לדעת את כל שבעים הלשונות שבעולם, ומלכּה של המדינה חייב, כשלמה בשעתו, לדעת אפילו את לשונם של חיות ועופות.
והיונה הלבנה המתה אל המלך לאמור:
– מלכי, המלך הגדול! אל תהיה לך עגמת־נפש, הכול ישתנה לטובה; תזכה עוד לראות נחת בהבת־מלכה…
– אך אל תכריח אותה, שתינשׂא לאחד מבני־המלכים המבקשים את ידה. לא שום אחד מהם הוא בן־זוגה, ולא באבן־אוֹמן דר זה, שהוא מיועד לה.
והמלך השיב לה בלשון־היונים לאמור:
– יונה טובה, יונה חכמה, אמרי לי היכן המיועד לה גר, ומיד אני מצווה לרתום את היקרים שבסוסים ומביא אותו לכאן; ויהא שהוא בן־מלך, ויהא שהוא העני־שבעניים, ויהא שהוא עומד ועושׂה את העבודה הקשה־שבקשות, הריני נותן לו, – כשם ששמי שלמה העשׂרים ושבעה, – את בתי היחידה ואת כתרי שלי!…
והיונה השיבה ואמרה:
– מלכי, המלך הגדול, בריא וחזק תהיה ותאריך ימים, המלך! אבל לא דבר זה נצטויתי לומר לך… הבת־מלכה שלך רוצה להיות בטוחה, כי זה שנשבע שהוא אוהב אותה, מתכוון אך לה לעצמה, ולא לאוצרות, לא למלוכה… הלב הטוב והכשר מתיירא, וצריך להרגיע אותו…
– איך, יונה צחורה, חכמה, איך? – שאל המלך.
והיונה השיבה ואמרה:
– מלך גדול, מלך חכם, בריא ושלם תהיה, ולראות נכדים תזכה, מלכי! צו לה לבחור את הבגדים הצנועים ביותר, ככל שיתאווה לבה, בשביל עצמה ובשבילך המלך, וצאו־נדדו מן המקומות, שבהם אפשר שיכירו אתכם בנקל. ואם המיועד לה ירצה בה כמוֹת שהיא בלכלוך ובעניות, לא יהא לבה הטוב של הבת־מלכה חרד, לא יהא מפחד.
– אני מוכן לעשׂות כל מה שאַת אומרת, – השיב המלך ליונה, והיא דילגה שלוש פעמים אנֶה וָאנָה והשתחותה, כמו בעקירת־רגלים בשמונה־עשׂרה, וחזרה ועפה לה בעד החלון.
הבת־מלכה לא היתה לה אמתלה, שלא להסכים לעצת היונה. והיא בחרה לנדודיהם בגדים שלקחה ממלקטי־בלוֹיים.
הבת־מלכה כך חשבה בלבה: בבגדים צוֹאים אלה לא יתן בי שום אדם את עיניו…
אבל אדם חושב, ואלהים בשמים יושב.
בשעה שהמלך והבת־מלכה דבּרו על בגדי־הדרך, היה יואב, המשנה־למלך, עומד מאחורי מסך של משי ומקשיב לדבריהם.
עמים וילדים יש להם כל אחד טביעת־עין משלו. רצוני לומר: עין שהיא מבחינה ברגע הראשון בדברים, שחכמים מחוּכמים אינם מבחינים בהם. בסקירה ראשונה רואים הם, מי הוא כשר וישר באמת, ומי אינו אלא נושׂא מַסווה על פניו – והגיהנום בוער בלבו.
העם היה מרנן אחריו.
אבל המלך היה מאמין ביואב אמונה עיורת.
דבר כזה עושׂה רק אדם רע, איש־רמיה, וכזה הוא היה…
לא הוא היה צריך להיות משנה־למלך בארץ־הפלאות!…
אל הארמון בא והגיע בדרך מקרה:
המלכה, עליה השלום, בגן־עדן תהא מנוחתה, מתה בלדתה, ונתבקשה בשביל הבת־מלכה מינקת, ונפל הגורל על אשתו של יואב. על־ידה ניתנה לו דריסת־הרגל אל הארמון…
פעם אחת ראה אותו המלך שלמה ושאל אותו, מי הוא ומה רצונו.
ואמר, שהוא בעלה של מינקתה של הבת־מלכה, ולבקש אין מבקש אלא דבר אחד, רשות להשׂביע את עיניו בזיו שמפיקים פניו של המלך…
כחַכּה לדג, כן דבר־חונף למלכים…
יואב כבר נשאר בארמון. הוא גדל ועלה מיום ליום, ולאחר זמן נעשׂה משנה־למלך.
חכם הוא היה כאחיתופל בשעתו, ואת תפקידו של אדם כשר וישר שׂיחק כך, שכל העולם, שהיו מרננים אחריו, לא היה להם כנגדו שום דבר שאפשר להוכיח ולומר, ראה זה עוול.
הבת־מלכה לא יכלה לסבול אותו, את יואב המשנה־למלך. כשהיה מביט עליה נדמה לה שתולעת קרה ולחה זוחלת ומחליקה על על פניה… אבל מעולם לא העלתה דבר זה על דל־שׂפתיה; ורק בגין מניקתה שלה, אשתו המנוחה של יואב, ובגין אביה, ואפשר יותר מהמה למען דבורה’לי, שבה מצאה אחות אהובה, נאמנה, – היתה מתגברת על עצמה, ומזמן לזמן היתה מדברת עמו מלה טובה…
אך האדם הרע הזה פירש לעצמו את המלה הטובה הזאת פירוּש אחר… הוא רצה להשתמש בה ולהיות חתנו של המלך!…
אדם צעיר לא היה עוד, יואב, אך עושׂה היה מעשׂה נערוּת, והיה צובע לו יפה, כך שלו יהא נכּר, את זקנו ואת שׂערות ראשו.
והכול שכחו את מספר שנותיו…
עלמות החצר היו קורצות אליו עין, והיה סבור, כי אף שולמית כן… כך עושׂה רק אדם רע, איש־רמיה…
וליתר תוקף ועוז קנה וכינס מכל מיני מכשפים סַמי־אהבה, והיה שׂם אותם בגניבה בתוך כל מה שהבת־מלכה היתה אוכלת ושותה.
ויואב הפיקח הזה לא ידע כלל, שכל הסַמים הללו יש בהם כוח לעזור רק אם מי שמשתמש בהם אוהב באמת ובתמים, בשעה שהוא, יואב, מוחו ולבו היו נתונים־נתונים רק למלוכה.
ודבר זה, שהבת־מלכה השיבה את פניהם של כל בני־המלכים, פתר לו גם כן כסימן טוב לעצמו. ובשביל שיהיה בטוח יותר בהצלחת מזימותיו, לא חדל מלבלוש את המלך עם הבת־מלכה ומלהקשיב בסתר לדבריהם.
וכששמע, בעמדו מאחורי מסך המשי, שהם חושבים לצאת לדרך בבגדים עניים ביותר, עדיין לא אִבּד את תקוָתו.
להפך, על־ידי כך נתפתה עוד יותר.
הוא חשב שהבת־מלכה, שכבר שתתה כל־כך הרבה סַמי־אהבה, הציעה היא עצמה לאביה את השדוּך הזה; ובשביל לידע ולהוָדע, אם הוא ראוי להיות ביום מן הימים מלך, הם יוצאים בהסתר על פני המדינה, כדי לשמוע מה העם מדבּר.
ומפני שהיה מתיירא אף־על־פי־כן, שלא יאמרו עליו במדינה באזני המלך, והעיקר – באזני הבת־מלכה, דבר מן הדברים הרעים, שלח אחריהם מרגלים, שילכו אחריהם צעד בצעד, וגם יכתבו לו כל יום ויום בכתב־תשר"ק, היכן הם נמצאים, ומה הם עושׂים.
בראשונה לא היו המכתבים, שהיה מקבּל מן המרגלים, מפליאים אותו כלל וכלל: המלך עם הבת־מלכה הולכים ומהלכים, ואינם מתעכבים בשום מקום; אבל אחר־כך, כשהודיעו לו שעברו מחוץ לגבול, היה המשנה־למלך שׂמח מאד: עלתה במוחו תכנית אחרת לגמרי, קלה ביותר, היאך להגיע אל המלכות!
הוא יאַבּד את המלך עם הבת־מלכה! ובנכר יעשׂה את הדבר בלא פחד כלל…
והוא שלח להביא לו שני גזלנים, והוא דבּר אליהם לאמור:
– אני, המשנה־למלך, ועכשיו במקום־המלך, יודע היטב־היטב, שאתם רוצחים וגזלנים, ושצריך לתלות אתכם בשוּקה של עיר, ואחר־כך לבתור אתכם ולשלוח את בתריכם אל תרי"ג ערי המדינה. רק בכם תלוי הדבר, שתהו ניצולים מן התליה, ועוד תעלו לגדולה…
– ואם תעשׂו מה שאני אומר לכם לעשׂות, והדבר ישאֵר בסוד, אעשׂה אחד מכם לראש־המיניסטרים, ואת השני – לראש־הסנהדרין…
והגזלנים נופלים לרגליו של המשנה־למלך, והוא ציוָה להם להשבע, כשהם כורעים על ברכיהם, שיעשׂו את רצונו!
והגזלנים נשבעו: אחד – בכל החורשות השוממות והחורבות הדוממות, ששדים ורוחות דרים בהם, ובכל עצמותיהם של רוצחים שלא הובאו לקבורה:
– באם שלא אקיים הבטחתי, ינקמו בי כל השדים שבחורשות ובחורבות, וכל הרוחות הרעות מן העצמות המתגוללות!
והשני נשבע אף הוא כך, ועוד הוסיף, שהוא נשבע גם בסודו, הוא פיו של אבא שלו, שהוא מחזיקו בחומץ בתוך שלחופית…
אותה שעה אמר להם יואב הרע כך:
– חרבות לטושות יש לכם, כידונים מצוחצחים אני נותן לכם… וסוסים אתן לכם את הטובים שבאוּרוַת המלך, שהם טסים כנשרים, שהם מהירים מן הרוח…
– צאו ולכו על־פני העולם…
– וכשתמצאו שני מלקטי־בלוֹיים: זקן מכסיף כולו, כיונה, ונערה צעירה, שפניה יאירו לכם מתוך בגדיה הצוֹאים, כשמש זוֹ שהיא מאירה מאחורי ענן־עופרת חרפי, – עצרו אותם!
– ואת הזקן תמיתו מיד במקום!
– ולבת כן תעשׂו:
– תשאלו אותה, אם היא מסכימה לשמור הכול בסוד ולבוא לכאן להיות אשתי.
– אם היא תסכים, והיא תישבע לכם על הדבר הזה בנשמת אמה המנוחה, השאירו אותה בחיים והביאו אותה לכאן.
– ואם לא – המיתוה!
– קברו את שניהם בו במקום. ולסימן שעשׂיתם הכול בשלימות, תביאו לי את בגדיהם שלהם: אני אכיר אותם!…
הגזלנים הסכימו. והוא נתן להם כסף להוצאות הדרך, חימש אותם מכף־רגלם ועד קדקדם, הרכיב אותם על סוסים ושלחם על־פני העולם…
והרשע בטוח, שהמעשׂה יצליח בידו…
מלך יהיה!
ומיד משיהיה מלך, יהא יודע, מה המעשׂה שעליו לעשׂותו…
את המלוכה כבר יחַזק!
כאחשורוֹש יעשׂה!
משתה־מלכים יעשׂה – לכל ארץ־הפלאות יעשׂה משתה…
בגן הגדול יעמיד שולחנות של זהב. והם יהיו מתכופפים תחת משׂא המאכלים היקרים־שביקרים; והיינות המובחרים־שבמובחרים יהיו נשפכים כמים…
וכל המנגנים, וכל המרקדים, וכל השׁרים והשׁרות מכל המדינה כולה, יבואו וינגנו וישירו וירקדו –
יהיה יום־טוב, יום שׂמחה לכל ארץ־הפלאות!
ושבעה ימים עם שבעה לילות יהיו אוכלים ושותים, שבעה ימים עם שבעה לילות יהיה אורה ושׂמחה…
והנערות היפות ביותר שבכל המדינה תבואנה למשתה…
והוא יהא מהלך משולחן לשולחן ומביט, ובורר.
והיפה שבהן תהיה אשתו שלו, תהיה המלכה שלו…
פרק רביעי דבורה אנוסה לברוח. – היא נפרדת. – אצל המכשפה בתוך המערה.
דבורה, בת המשנה־למלך, סבלה הרבה מאד מזמן שהבת־מלכה הלכה לה.
היא נשארה יחידה ובודדה.
האב לא אהב אותה מעולם. בהוָלדה לא שׂמח ביותר; אותו זמן עני היה, ופה מיותר בבית לא היה מן הדברים הטובים. כשמלאו לילדה כמה שבועות, התחיל פתאום שׂונא אותה; הוא התאונן, שאין זו ילדתו שלו, שהחליפו לו את הילדה בעריסה. אחר־כך, משבא אל המלך אל החצר, הרי כבש את השׂנאה בלבו, ושׂיחק גם לגבי בתו שלו אותו תפקיד־של־מרמה, ששׂיחק לגבי כל האחרים.
אבל מיד לאחר שהמלך עם הבת־מלכה יצאו להם לדרך, הסיר את המַסווה מעל פניו.
המעשׂה הראשון מן המעשׂים שעשׂה היה, שגירש מן הארמון את כל העניים והחולים, ולקח מדבורה את המפתחות אל אוצרותיו של המלך.
ויותר מזה סבלה מכך, שראתה איך אביה שלה ניגש אל עניני המדינה. הוא פיטר פתאום את כל הגיניראַלים הזקנים והישרים, כל הפקידים הותיקים שבערים ובכפרים, וכן כל השופטים והשוטרים הכשרים, למן הפחוּת שבהם ועד הסינאַטוֹר הגבוה ביותר היושב בסנהדרין. ובכל המקומות האלה הושיב אנשים רעים, אנשי־מרמה, מלחכי־פינכה שלו, שהיו מוכנים לעזור לו בכל מזימותיו הרעות.
דבורה ניסתה להטיף לו מוסר, אך בזה רק הרעה לעצמה. הוא החליט החלטה גמורה, להפּטר מן הבת. הוא היה ממית אותה, אבל מתיירא היה מפני המדינה, משום שדבורה היתה אהובה על הכול, בשווה עם הבת־מלכה. לפיכך ביקש להשׂיא אותה למי־שיהיה ממקום־נכר, והוא חפּשׂ בשבילה בעל בין הסוחרים העשירים ממדינות אחרות, שהיו באים לאבן־אוֹמן בעניני עסק.
אחד כזה סוחר נשׂא מאד חן בעיניו. הוא היה גבר בעל־קומה, כבד־בשׂר, ומבטו אפל ונוקב. זה, חשב המשנה־למלך, כבר לא יוציא אותה מתוך ידו. ומן השוק, שבו עמד עם סחורתו, הביאוֹ המשנה־למלך הביתה, אל הארמון, והציג אותו לפני בתו כחתן.
היא פכרה את ידיה, מעין של דמעות נתּז מתוך עיניה ברכיה פקו והיא נפלה אל רגליו של אביה ולפתה את ברכיו. אבל הוא דחק אותה והרחיקה ברגלו.
– מחר יעמידו לך חופה! – הפטיר לה בחומרה, ועזב אותה והלך לו.
אותו לילה עצמו ברחה דבורה מן הארמון.
החיילים העומדים על המשמר לא עצרו אותה, מתוך רחמנות, ולבנה רחמנית חיורת האירה לה את הדרך בגן, בין השׂדרות המרוחקות.
בברחה לא התעכבה דבורה הרבה, אלא כל רגע עמדה ליד פרח אחר, נפטרה ממנו בשלום ונשקה לו. ולא על עלה־ורד אחד ולא על עלה־חבצלת אחד נשארה תלויה דמעה שלה, בדומה לאגל־טל רענן.
– מי יודע, אם אזכה עוד לראות אתכם פעם! – אמרה אל הפרחים, אל העצים ואל דגי־הזהב שבנחל, שהעירה אותם בצעדיה הקלים, וכן גם לפרחים, שהתנודדו בין הענפים הדוממים.
ליד העץ הראשון ביער המתינו לה שלוש חיות קטנות משונות, צחורות כחלב, עם פסים של זהב ועם קרנים, שאצל שתים מהן הן היו כמו משריון־צב, ואצל אחת – משנהב.
דבורה נעצרה והתחננה לאמור:
– הו, חיות קטנות טובות, שפרווֹתיכן צחורות, פסיכן פסי־זהב וקרניכן שריון־צב ושנהב! יתגלגלו רחמיכן עלי, והראינה לי את הדרך אל המערה, שבה המכשפה הטובה יושבת.
והיא אומרת להן, שמעולם עוד לא היתה ביער בלילה, ולאורה של הלבנה הכול נראה שונה ואחר, והיא עלולה לתעות, ואנשים רעים ימצאו אותה ויוליכוה אל המקום, שאסור לה וחלילה לה להיות שם…
החיות הקטנות הבינו, כנראה, כל דבּוּר, הן הניעו ראשיהן ל“הן” והשתתחוו כמה פעמים בקרניהן כלפי האדמה.
זה היה סימן, שהן רואות את הדבר טוב ונכון ורוצות להראות לה את הדרך.
והחיה הקטנה שקרנה קרן־שנהב יצאה מן השורה, ועמדה לה לפניה; והשתים שקרניהן שריון־צב – משׂמאלה ומימינה, לשני צדיה.
והן התחילו ללכת.
והן הלכו והלכו. עולות הררים, יורדות הררים, בין ענפים מסובכים, עד שדבורה’לי ראתה קרן פז, קרן אור שהיתה בוקעת מתוך האדמה.
והחַיוֹנת עם קרן־השנהב דפקה בקרנה בחשאי:
– מי שם? – שאלו מתחת לאדמה.
דבורה’לי הכירה את קולה של המכשפה, והתפלאה כיצד שמעה החרשת את דפיקתה החשאית של הקרן הקטנה.
– אָנוֹכי־כי־כי, – מוסיפה ודופקת החַיוֹנת, שאין לה לשון לדבּר בה. אך אותו הרגע נתרשרש משהו בין ענפיו של עץ סמוך, יונה לבנה הופיעה והכריזה בקולו של אדם:
– דודתי, פתחי! דבורה’לי באה! דבורה’לי עם העינים הגדולות, השחורות, והשׂערות בדומה לפשתן… פתחי, דודתי, כבר הגיעה השעה…
המערה נפתחה, ודבורה’לי נכנסה ומצאה את הזקנה יושבת עם נוצות, שהיתה מורטת לתוך קדירה גדולה.
– ערב טוב, – אומרת דבורה’לי בשקט; ומחמת שהסתכלה בפליאה־תמיהה בכל מה שיש במערה, שכחה לבקש, שירשו לה לשהות שם.
לפני הזקנה, רואה היא, דולקת עששית קטנה ביותר, והיא מאירה את כל המערה. באמצעיתה של המערה עומדת מטה מוצעת יפה, והיא מכירה אותה: זו היא מיטתה שלה עצמה, עם כלי־המטה שלה, עם שׂמיכת־המשי שלה, הרקומה זהב…
– שנה טובה, – משיבה בינתים המכשפה. – ידעתי שתבואי, ושלחתי את העורבים שלי, שיגנבו ויוציאו מתוך הארמון את מטתך… במטה זרה – לא טובה השינה…
דבורה’לי שותקת, תמהה עוד יותר.
והזקנה אומרת:
– עיפה את, דבורה’לי, התפשטי, שכבי לישון. מחר תדעי הכול.
דבורה’לי צייתה, וכשנרדמה – קמה הזקנה בשקט, ולקחה כנף צחורה־כשלג של בּרבּוּר, וניענעה באויר בכל ארבע הרוחות, ומלמלה בלחש:
חֲלוֹמוֹת מְתוּקִים, בּוֹאוּ,
מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת, בּוֹאוּ,
אֶל הַנַּעֲרָה הַטּוֹבָה,
אֶל הַנַּעֲרָה הַכְּשֵׁרָה,
אֶל הַנַּעֲרָה הַנִּלְבֶּבֶת…
אֶל בִּתּוֹ שֶׁל רַ' שְׁלֹמֹה…
ומכל הצדדים נתעופפו ובאו יונים לבנות עם פרחי־אַסתּר וחבצלות צחות־שלג בפיהן, והן ריחפו בדממה ובחן מעל למטתה של דבורה’לי.
פרק חמישי: שחרית במערה. – מה יש במחציתה השניה של המערה?
– מעשׂה בנשמה גדולה. – כיצד נולדה ונרדמה.
ויהי ערב, ויהי בוקר, ולמחרת, כשנעוֹרה דבורה’לי משנתה, ראתה שהמערה מובדלת במסך, שהוא מרוּקם כל מיני ציצים וצפּרים, שלא יכלה לגרוע מהם עיניה.
– מה, מבקשת אַת לדעת, – שואלת אותה הזקנה בחיוּך, – מה שיש שם במחצית השניה של המערה?…
– לא, דודתי, כשאין אומרים לי לבד, אין אני שואלת…
אם באמת כל־כך טובה אַת, – משיבה הזקנה, – סַפּר אספּר לך. בינתים ירתח החלב, ששפתּי בשבילך לארוחת־הבוקר.
והזקנה ספּרה מעשׂה כזה.
פעם אחת השקיף אלהים על העולם העלוב שלנו, וראה שאין העולם מתנהג יפה, שיש בו רק נשמות קטנות, קטנות ביותר, שאין בכוחן להעלות שום מחשבה יפה, ואם כבר הן מעלות מחשבה כלשהי, – אין בכוחן להוציא אותה אל הפועל; והוא ציוָה להוריד לפחות נשמה אחת הגונה – נשמה גדולה, גבוהה.
ובמקום מן המקומות נולד ילד עם נשמה כזאת. זה היה נער, וכשפקח את עיניו הגדולות וראה את העולם, נתמלא צער ורחמים.
אך כשגדל ונתבגר, לא העלה אף הוא שום מחשבה של ממש, משום שלא היה לו פנאי לחשוב…
סביב סביב היו כל־כך הרבה צרות רעות, כל־כך הרבה אזלת־יד, כל־כך הרבה צער…
והוא התחיל לעזור, לסייע בדברים טובים ובעצה, לעשׂות טובות… מישהו נופל, הרי הוא מרים אותו; מישהו אינו יודע, איך יציל עצמו מטביעה, הרי הוא מושיט לו ענף; מישהו כורע תחת משׂאו, והוא עוזב עמו; מי שדרושה לו עצה טובה, הוא שוקל בדעתו ונותן עצה… ובמקום שגם זה לא הועיל עוד, היה מוציא את נבלו ושר ומנגן.
והנבל היה לו צליל מתוק; וקולו שלו היה מתוק עוד יותר מקול הנבל, ומתוק משניהם היה השיר שהיה שר.
היה שר על הימים הבאים, על ימים של אושר… עֵת הכול יוָשעו, עֵת כל הדמעות ימחו, כל המַדוים יעלמו, כל הרשעה תעבור, והכול, לרבות החלשים, יהיו מאושרים…
– האִם זה אמת? – שואלת דבורה…
– אַיי, איך נדלקו מאורות בעיניך! – משיבה הזקנה – אך אם זה אמת? אין אני יודעת; הוא היה שר, והבריות האמינו, ומן האמונה הזאת עצמה נעשׂו חייהם קלים יותר…
במשך הזמן יצא לו שם במדינה, וכל מה שיצא שמו למרחוק יותר – יותר עניים, יותר אומללים היו נזקקים לעזרתו… והרי הוא היה אחד, אחד ויחיד…
– רבונו של עולם, – עמד פעם בטענה כלפי שמים – מפני מה בראת אותי רק יחיד? היאך יכול אני האחד לעזור לכול, לכול?
ובת־קול משיבה לו מן השמים:
– “בראתי את אדם הראשון יחיד, וממנו יצא כל העולם. בקש לך את חַוָה שלך…”
והוא עזב הכול והתחיל מבקש… אבל הוא לא מצא… לא בנקל נמצאת חַוָה אמיתית… לא מסולפת, לא מזוייפת, לא ילדותית־טפּשנית־חמדנית… ולאחר זמן בא שוב בטענה לפני המקום:
– אינני מוצא! – אומר הוא.
ומן השמים השיבו לו:
“אם אין אתה יודע לחפשׂ, חכּה עד שיחפשׂו אותך וימצאוך…”
ויִשנו אותו כאן במערה; והוא ישן כבר זמן רב, רב… ואותי העמידו שומרת עליו, שלא תארע לו שום רעה בשנתו…
– כמה זמן ישן הוא כבר, דודתי?
– יותר ממאה שנה… יותר… רוצה אַת לראותו, דבורה’לי?
דבורה מרעידה בכל גופה ואין היא יכולה להוציא דבּוּר מפיה.
הזקנה מושכת במשיחה, המסך מתבדר, ובמחציתה השניה של המערה מתגלה בחור ישן, יפה כחלומה של נערה צעירה, תמימה…
דבורה מיהרה וברחה פתאום מתוך המערה אל היער. הזקנה הביטה אחריה בחיוך, ומיד לאחר־מכן שירבבה את ראשה הזקן מתוך המערה והשמיעה שריקה. שלוש החיות הקטנות הופיעו אותו רגע, לשמע השריקה, והתייצבו בפתח המערה.
– מה בקשתך, נשמת היער? – שאלו.
ובמבט־עין רמזה להם הזקנה על דבורה, שעוד נצנצה לרגעים מבין העצים והוסיפה לרוץ.
– מה אירע לה?
– חלום, – מחייכת הזקנה ברחמים של חסד, – חלום נולד לה בלב־הנערה שלה, וכמו על כנפים הוא נושׂא אותה, החלום. שמרו עליה והביאו אותה לעת־ערב בחזרה אל המערה.
– טוב!
והחיות הקטנות נעלמו.
פרק ששי: הלילה השני במערה. – דבורה מתעוררת בחרדה. – מה שהיא רואה ושומעת.
בלילה השני ישנה דבורה שינה לא־שקטה. החלום צמח בלב־הנערה שלה, פשט את כנפיו. אבל לא דבר זה בלבד העיר אותה מן השינה. יותר מזה, אולי – הדאגה בדבר שולמית הבת־מלכה ואביה, שלמה המלך.
היא מתעוררת, ועוד בעינים עצומות היא מהרהרת:
היכן הם?
היכן הם נודדים עכשיו?
למה הניחו את המלוכה בידים רעות, אומללים ועניים – בלא עזרה?…
בהקיץ לא תוציא מפיה דבּוּר רע על אביה. אך בלבבה היא יודעת, כמה רע הוא אביה. לחינם היא מענה את נפשה ובאה בטענה על עצמה, מפני מה אין היא אוהבת את אביה! אין היא יכולה לאהוב אותו – רע הוא, רע עד מאד! אם שלמה, יודעת היא, המלך האמיתי, לא יחזור, יעשׂה אביה את ארץ־הפלאות חורבה אחת, ואבן־אוֹמן תהיה לגיהנום… מבית הסוהר יצאו ויעלו גיניראַלים ושופטים, ואנשים ישרים יקשרו בשלשלאות של ברזל ואל בורות אפלים ישליכום.
ושולמית מה תהא עליה? ולבה כָמֵהַ וחָרד.
והיא פוקחת את עיניה ורואה:
מכמה גחלים בוערות שנשארו בתוך הכירה, משתפך על־פני כל המערה זוהר אדום, בהיר. הקירות מסביב מכוסים ענפים ירוקים עם של פרחים סַסגוֹניים, וכל זה, נדמה, צומח ופורח בתוך הזוהר האדמדם. ובדממה ובהשקט מפרפר המסך, המבדיל את המדור, שבו ישן ההוא, משאר כל המערה; ובזוהר האדום נדמה שהצפרים המגודלות ובני־הכנף הקטנים, שהמסך מרוּקם בהם, חיים, רוטטים ומניעים את כנפיהם… הם רוטטים ומרטטים, כאילו מבקשים הם להתּלש מעל המסך ולצאת ולעוּף אל העולם הגדול!
היא לא היתה תולשת עצמה מן המסך!
הו, כמה היתה רוצה, שהמסך יתנפנף קצת יותר, יפּתח כלשהו, שיתהווה סדק קטן־שבקטנים, ושהיא תראה אותו עוד פעם, עוד פעם אחת תראה אותו! לפחות קרן־אור אחת מפניו המאירים תגיע אליה!
אך מה תועלת יש בכך! לא בשבילה יִשנו אותו מן השמים… אילו שולמית היתה בכאן!
רק לראות אותו רוצה היא, לראות אותו מותר לה! רק לראות!
אף־על־פי־כן היא מפחדת מפני המחשבה של עצמה, כאילו היתה מחשבה של חטא, והיא פונה ומביטה אל הזקנה.
והזקנה איננה ישנה.
על שרפרף שלוש־רגלים היא יושבת בקרן־זוית של המערה. זהרור מוּפלא, צחור, מתנשׂא, כעטרה אַורירית מעל לשׂערות־הכסף הלבנות שלה. בראש מורכן היא יושבת ומביטה אל תוך עצמה, אל חיקה… מביטה בכובד־ראש כזה, בהתעמקות כזאת!
היא רואה – אצל הזקנה, לרגליה, מונחים המוני פקעות של חוטים רבגוניים, והפקעות מתנועעות כמאליהן, והחוטים הרבגוניים מתרוממים לאט־לאט ועולים אל חיקה של הזקנה, ושם הם נארגים, לתוך מסגרת אחת, מסגרת־זהב מברקת.
האם היא ערה, או רואה היא חלום?
– דודתי, אינך ישנה? – שואלת היא נפחדה במקצת.
– לא, בתי! אינני ישנה… אני לעולם אינני ישנה! הרי אני נשמתו של היער, נשמתו של היער אני, כן! ושומרת אני גם כן! אני אסור לי לישון… היער היה נרדם כולו. ואַת היית מוצאת למחר עצים קלופים, עלים ופרחים שקמלו, ובעלי־חיים קטנים שמתו… אשפה ופגרים מתים היה הופך הכול, אילו נרדמתי אני!… והוא, זה שמאחורי המסך שם, שוב לא היה מתעורר לעולם…
דבורה’לי מתחילה חרדה.
– אלא מה את עושׂה, דודתי?
– אני, בתי? אין אני עושׂה ולא כלום, לפי שעה לא כלום! אני מביטה רק! אני מביטה רק ורואה, מה שנעשׂה בידי אחרים. וכשיגיע הזמן, אעשׂה משהו גם אני, אעשׂה את שלי, בוַדאי… חוּטי שלי אף הוא יתארג!…
– בתוך מה, דודתי?
– בתוך מה שנעשׂה… – מה נעשׂה, דודתי?
– רוצה אַת לראות, בתי?
– מותר לי?
– קצת… בואי!… התייצבי מאחרי, מהרי! כל זמן שהגחלים בוערות!
ודבורה קופצת מעל המטה, מתייצבת מאחורי הזקנה ומסתכלת במה שנארג במסגרת של הזקנה…
– אינני רואה כלום, דודתי! – היא קוראה מאוכזבת.
– היטיבי להביט, שפשפי את עיניך שלוש פעמים…
דבורה עושׂה כן, והיא מכריזה בגיל:
– אני רואה, אני רואה, דודתי!
– אבל, הס! את היער להעיר אסור! מה רואה אַת ילדתי?…
– מגרש־עיר רואה אני, שוּק שקט, – נדמה לי… במסגרת של בתים קטנים, שקטים.
– שוּק הוא. – שוּק שקט…
– ריק?
– חכי דודתי… אני כבר רואה – שתי דמויות רואה אני… פושטי־יד, בגדיהם מלוכלכים, קרועים…
– מלקטי־בלוֹיים?
– נראה כך… אדם זקן עם נערה צעירה…
– הסתכּלי יפה יותר, אפשר תכּירי אותם!
– אלהים שבשמים! – קפצה דבורה, – שולמית! המלך!
– אבל, הס… עוד לא הגיעה השעה לעורר את ההוא, שם מעבר למסך…
– מה עושׂים הם, דודתי?
– הם נודדים… הם יעברו מיד את הגבול של ארץ־הפלאות… כמו שהיונה יעצה…
– הרי הם עומדים…
– המלך שלמה מודאג במקצת.
– מפני מה? קשה לו לעת זקנתו לנדוד?
– לא, ילדתי. הוא השגיח בכך, שרוכבים אחריהם…
– אנשים רעים, דודתי?
– גזלנים!
– הם רוצים לעשׂות להם רעה?
– הם רוצים… אך חוטיהם שלהם נארגים־ויוצאים מתוך המסגרת… ולא יזיק!
– שולמית, היא גם כן יראה?
– היא אינה יודעת מכך…
– משום מה היא עומדת מהורהרת…
– היא מביטה.
– על מה, דודתי? דומה, שכל הנשמה מציצה אצלה מתוך העינים…
– הביטי שׂמאלה, לצד המסגרת. מה רואה אַת, ילדתי?
– חלון קטן רואה אני… חלון קטן של בית קטן, כמו סוכה עוטה־ירק…
– ובתוך החלון הקטן?
–…יושב אחד, בחור צעיר… הוא רוקם… על גבי קטיפה עמוקה בחוטים של זהב רוקם הוא… נשר הוא רוקם… את הכנפים הוא עושׂה… כמה מהר צומחות הכנפים, כנפי הזהב, תחת ידיו הזריזות, הצחורות כצחור־הבהט… כנפי זהב… אך מזהיב יותר ברק עיניו הכחולות הטהורות, העמוקות… נהר אף הוא לפעמים כך הוא… כחול, טהור כשמים, ועמוק, מאד עמוק… כמה העינים קורנות!
– מתוך נחת.
– איזו נחת?…
– מתוך הנחת ומתוך החדוָה, שבהן ברא האלהים את העולם… מי שיוצר, הוא קורן כך… והאור מן העינים נארג ונרקם בתוך מה שיוצרים… והזיו הזה דבק לעולם במלאכה הזאת, ביצירה הזאת, ומי שרואה אותה – קורנת אל תוך נשמתו הנחת, החדוָה… אַת מבינה לי, ילדתי?
– אני מרגישה זאת, דודתי אך מפני מה רועדות כך שׂפתיו?
– כך הוא שר לו, בתי שלי. מי שעובד ויוצר בעבודתו, זה שר! והשיר אף הוא מתכשף אל תוך העבודה, אל תוך היצירה!
– כשיבוא משיח, יהיו הכול עובדים כך!
– זה מוצא חן בעיניך, בתי שלי?
– כן… מאד… אך ההוא מוצא חן בעיני יותר!
– ההוא, מאחורי המסך?
– כן…
– אַיי, מה חַמה היא נשימתך, ריחנית וחַמה! כך מתפרפרת לפעמים שושנה־של־ורד, שושנת־ורדים מתוקה… כן, ילדתי… מה עוד רואה אַת?
– איך שולמית מביטה בו!… אפשר זה בן־זוגה המיועד לה, דודתי?
– אפשר!
אך דבורה נזכרת משהו, והיא קוראה בפחד:
– שהיא תלך מכאן, דודתי! שתברח! אסור לה, שבועה נשבעה!
– ואַת מדבּרת יותר מדי! – השיבה על־כך הזקנה בצחוק.
אותו רגע כבו הגחלים, מסגרת האריגה נעלמה, והמערה נשארה מוארת באור הבוקר, שבקע ונכנס מבעד לסדק שלמעלה.
– מי שרוצה לראות, חייב לשתוק! – מוכיחה אותה הזקנה בטוב.
חלק שני
פרק שביעי: כיצד נודדים בארץ־הפלאות, וכיצד – מחוץ לגבולה. – העבודה בכאן ובשם. – כיצד מביטים על נכרים בנכר? – “הושע לעצמך” ושאר דברים טובים.
– חורף קשה, ו“פשיטת־יד אסורה בהחלט”. – ודוּיה של הבת־מלכה. נרגעת, חזרה דבורה ועצמה את עיניה ונרדמה, אבל לבה הער הוסיף וטוָה את חלומה המתוק על ההוא, החבוי במחיצתה האחרת של המערה. ואנחנו נשתמש בשעה הלזאת, ונראה מה אירע להם להמלך ולהבת־מלכה.
הדבר הקשה ביותר אצלנו, הדבר שנוטל על עצמו אצלנו בעל־תשובה בשביל למרק את עוונותיו הקשים ביותר – “עריכת הגלות”, בחינת “נע ונד”, בארץ־הפלאות הוא מן הדברים הקלים, וגורם עוד תענוג מרוּבּה.
הארץ הזאת, שאנשיה טובים, הכול בה טוב; בכל מקום אדם מרגיש עצמו כאילו הוא בביתו.
כל מה שתשֹים בו עינך, מקבּל את פניך בחדוָה ובנחת ובשלוֹם; מחייך כנגדך; למן האזוב הקטן שביער עד לאורן הגבוה ביותר, המתנשֹא כלפי הרקיע, ועד לאלון האדיר ביותר, השולח פוֹארותיו למרחבים – הכול צוחק לקראתך! אלפי מינים של פטריות וכמהין מניעים כנגדך ראשיהם הקטנים במגבעות הקטיפה; הציצים משרבבים ראשיהם הקטנים מתוך העשֹב וקוראים לעומתך: “בוקר טוב”; אילנות שעטרותיהם בראשיהם מזמינים אותך לנוח בצלם וליהנות משלוָה מתוקה…
פגע בך חוטב־עצים ביער, והריהו מניח, מיד משראה אותך, את הגרזן מתוך ידו, והלך עמך ומראה לך היכן, מאיזה אילן, מזרזף שם שקוּי מרענן; היכן, מאיזה מקום, פורץ ויוצא מעין מים חיים; היכן באילו עצים, מסתופפות דבורים עושוֹת־דבש… כל מה שלבך רק חומד!
בסבר פנים יפות כאלה יקבּל אותך גם השֹדה, שהאכּר בו עובד ברינה; בברכה נלבבת יפגשך, ויראה לך את כליו עם חלב ועם לחם, שהחביאם מפני השמש. – “אכוֹל”, מתחנן הוא; ומעל לראשו מרחפות סיעות של צפרים מזמרות. אין הוא מרדף אותן, אין הוא מקמץ גרגיר־בר למענן, כי ברכת אלהים לכול היא, ומרחפות הן מעליו סחור־סחור ומנעימות עבודתו בזמרתן… והצפרים מכירות מיד כי נכרי אתה, ומקבלות את פניך בברכה, ומזמרות לך זמר – ברכת־שלום מביתך… “היינו שם” – מבקשות הן לומר – “היינו! הכול, ברוך השם, בריאים ושלימים!”
וכל מקום שבו אתה מניח ראשך, באַזוב הזהבהב והרך, על האדמה הנוקשה, או על אבן קשה, לכאורה, – אתה ישן את שנתך המתוקה, השליוָה… בנות־רוח ריחניות מרחפות מסביב לראשך, מלחשות באזניך את היפים שבחלומות, ומאחלות לך: “ישן, אדם טוב, ישן – פה לא תאוּנה לך רעה.”
וגם בעיר לא רע מזה.
הבתים פתוחים, כלבבותיהם של בני־האדם! אתה עובר ברחוב, וכל אותם שעובדים לפני חלונות ופתחים, מלווים אותך, בעינים של טובה ובדברים נלבבים: “לך”, או “בוא בשלום”, אומרים הם. ומחלקים אתך חלק כחלק עד לפרוסה אחרונה, עד לטפה אחרונה…
אך ארץ־הפלאות אף יש לה סוף וקץ, ושלמה העשֹרים־ושבעה ובתו, הבת מלכה, כבר עברו, מחופשֹים כמלקטי־בלוֹיים, ויצאו מעבר לגבול…
כך ציותה היונה לעשֹות… הרחק, מן המדינה; בנכר לא יכיר אותם שום בן־אדם!
והם מרחיקים ונודדים, וככל שהם מתרחקים מן הגבול, נעשֹית הנדידה קשה יותר ומכבידה יותר. ערים אחרות, שֹדות ויערות אחרים, הכול נשתנה ונתחלף; אנשים חכמים ורעים דרים בתוך הערים, והם סגרו עצמם בתוך הבתים כמו בבתי־כלא, על מנעול ובריח הסתגרו!
על כל שער שומרים השומרים; מכל שער מביטים בך בחשד, עינים ופיות שואלים: מי אתה? מי לך ומה לך פה?
וביחוּד על מלקטי־באשפה מביטים בעין רעה! כל אחד נסוג הצדה, שלא ילכלך עצמו בלכלוכם:
“הלאה מזה, הלאה מזה, האשפה מאחורי העיר היא, שם זקנות בלות מלקטות את הבלוֹיים הבלים! לשם; לשם;” – כך מגרשים אותם מן הערים.
והזקנות הבלות שמאחורי העיר מגרשות אותם אף הן:
“אשפתנו שלנו, – לא בשביל זרים עשֹויה היא; רק אנחנו יש לנו חזקה בה! עניי העיר קודמים, ואף הם אין להם די ומספיק!”.
והמלך עם בת־מלכה נודדים והולכים הלאה והלאה…
וחוטב העצים שביער מביט בהם בעינים זועמות, והאכּר שבשֹדה משיב לברכה “ה' עמך” בקללה נמרצת…
– מפני מה, אבא’לי, – שואלת שולמית, – הם זועפים כל־כך?
– מפני שהם עובדים עבודה קשה ובלא חשק. מי שעובד עבודה בלא שֹמחה, אין ההצלחה מאירה לו פנים; ועולים קוצים עם דרדרים בין השבלים, וכל מיני מחשבות רעות צומחות ועולות במוח! אנשים האוֹררים הם. מאוֹררת עבודתם, מאוֹררים היער והשדה… חיות רעות מלא היער, קוצים ודרדרים – השֹדה, וקללות – הלב; אף הם עצמם קוצים הם, סרפדים לוהטים!
וצפור בחלל־האויר אינה נראית; יורים בהן, לשם התועלת הקטנה ביותר, וגם בלא שום תועלת כלל, כך סתם, כדי לקרר את הלב בשפיכת דמים, או בשביל להראות זריזות יתירה – ובורחות הן, הצפרים… ופורחות הן בחשאי, בלילות מעוננים ואילמים, ואזנו של אדם לא שמעה זה מזמן את שירתן…
וגם פרחים אין נראים… עקור נעקרים הפרחים; ובמקומם זורעים משהו מן הזרעים התועלתיים… וכל בהמות־הבית וכל חיות־הבית נשחטו ובשֹרם היה למאכל…
ואדם בלא פרחים, בלא צפרים ובלא חיות־בית יכול להיות חכם, אבל לא טוב… כל אחד אינו דואג אלא לעצמו. ומי שאינו יכול להושיע לעצמו והוא מתחיל יורד ונופל, נפוֹל יפּוֹל, ושום אדם לא יושיט לו את ידו לתמוך בו, לא יגישו לו פת־לחם להחיות את נפשו, ולא טפּת־מים ללחלח שפתיו הצרובות!
ומי שיורד מעל המסלול, כורע ונופל והוא מת בחשאי, או הוא קם ומתקומם להרוג אחרים במקומו…
ומלאות הדרכים רוצחי־נפש וליסטים, ורוחשות מרוב שוטרים ואנשי־צבא, המרדפים אותם צעד בצעד…
וחלל האויר מלא לא זמרה, אלא קללות וקולות־יריה…
וכאן נודדים המלך עם הבת־מלכה, מחופשים כמלקטי־בלוֹיים; הכסף שהיה להם אזל, ולמרבה האסון עוד תעו בדרכם, וכשהם שואלים על ארץ־הפלאות, לועגים להם: בשום ספר מספרי כתיבת־הארץ אין “ארץ־הפלאות” נזכרת! נשים זקנות היו שוזרות־מוזרות לפנים בלבנה ומספרות על ארץ־הפלאות, חוקרי־קדמוניות מצאו בזמן מן הזמנים שירי־ילדים שספּרו על ארצות־פלאים בדוּיוֹת, אך כהיום הזה כל אלה אסורים בתכלית האסוּר… אפילו לקטן שבקטנים אסור כהיום הזה לספּר שקרים; האמת היא לבדה מושלת, האמת הערומה בלבד…
– משוגעים! – ינידו עליהם בראש.
אילו היו מבני־המקום, אפשר שהיו כולאים אותם בבית־המשוגעים: נכריים לרפּא ולפרנס אין רוצים, ומגרשים אותם: הלאה, משוגעים! הלאה מזה, הלאה מזה!
והדלוּת שלמראית היתה לדלוּת אמיתית!
המלך והבת־מלכה נעשֹו מלקטי בלוֹיים אמיתיים…
כל זמן שהיה קיץ, עדיין לא היו מתאוננים על מזלם…
“היונה יודעת, מה שציותה לעשֹות. הכל ייגמר בכי־טוב”, – מהרהר המלך שלמה, ושולמית מנחמת עצמה ברעיון האחד: “אבא שלי יחיה, יחיה! תהילה לאל, שום אדם אינו רוצה להביט בי!”.
לפעמים היתה אף־על־פי־כן נאנחת. האם נתגעגעה על ביתה, או אולי אין היא יכולה, כפי שאביה מלגלג עליה ברוח טובה, לשכוח את האמן־הרוקם שמעבר לגבול? אבל האנחות עדיין אנחות קלות היו…
אולם לרעה נשתנה הדבר בימי החורף.
חורף קשה, שאין רואים כמותו בארץ־הפלאות, הקפיא את האדמה. לפתע פתאום בא, כרוצח פראי התנפּל, ומנשימתו הראשונה ירד מטר של צפרים קפואות…
והכול רק קפוּא ונוקשה…
ועל שלמה העשֹרים ושבעה בא עונש כבד, בדומה לעונש שבא על אבי־אבי־אביו־זקנו…
בבגדים קרועים ובלואים הוא נודד עם בתו שולמית, רעב ללחם, קופא מקור… אפשר שהיה גם הוא מכריז ואומר: “אני שלמה”, אך הוא יודע, שבכאן אין מאמינים, לא רק בשלמה, אלא גם לא במלכותו – הארץ־הפלאות…
ו“פשיטת־יד” אסורה בהחלט. על כל דלתות הפתחים והשערים קבועים לוחות מוזהבים: “פשיטת־יד אסורה בהחלט”…
פעם אחת פשט הזקן את ידו, והגברת הרחמנית לא מסרה אותו בידי השוטרים, וברחמים רבים הושיטה לו – חוברת מחוכמת מאד; ושמה של החוברת הזאת היה: “הושֹע לעצמך!”
והוא מושיע לעצמו כפי יכולתו. הוא מתכופף מעל לאשפה שמאחורי העיר, והוא מגרד בידיו הקפואות. עצמותיו הזקנות מתפוקקות… עולם חפשי, אך מי שהוא מלקט־באשפה מאמין בכך!
ומולו עומדת הבת־מלכה… רפויות הן ידיה, מן הקרה מתבקע עורה הדקיק, והאֵת מנקב את בשֹרה…
היא חופרת, וטפּות־דם מנטפות מידה וקופאות על קתו של האֵת…
דבר זה לראות בשויון־נפש לא יכול המלך הזקן.
הוא פרץ בבכיה.
– חטא חטאת, בתי! – קרא במר נפשו, – ועתה את חטאך נשֹא…
– אני חטאתי? – ממלמלת שולמית.
– כן, בתי… גאה היית בלבבך, גאה מאד! חפוֹץ חפצת להיות בטוחה באשרך, בכף־ידך לתפשֹו… אך לא כן רצון האלהים! האושר לא צפור הוא, להחזיקו בכלוב! רצון האלהים הוא, שיהא האדם מקווה ומאמין! שבעינים עצומות־למחצה יהא כל אחד מהלך אחרי כוכבו, אחרי מזלו, כך הוא רצון האלהים!
דמומה עומדת שולמית, ושלמה מוסיף ואומר:
– זה הוא עונש מאת האלהים… השאֵר נשאֵר בזה לעולם… ואת אבן־אוֹמן וארץ־הפלאות לא נוסיף עוד לראות עד עולם!
שולמית חושבת גם היא בלבבה, כי הקיץ הקץ על הכול.
“עכשיו – מהרהרת היא – מותר לי לגלות הכול., הכול… לפחות נצא מן העולם הזה בלא סודות ומבלי להעלים דבר זה מזה, בלבבות פתוחים! אל נא יהא אבי מאשים אותי לחינם!”
והיא מתרפקת על אביה וחובקת אותו, ומתוך חבּוּק ונשוּק היא מספרת לו הכול…
לא גאוָה היתה בלבה, אלא חרדה לחייו…
הקוּקי אמר, המכשפה אמרה… הוא לא היה מאריך ימים אלא עד לחופתה…
בשֹפתים צוננות וסדוקות נושק לה שלמה הזקן:
– אל תתייראי, אם כן, – הוא קורא ואומר בשֹמחה, – עזוֹר יעזור לנו האלוהים! הוא לא יעזבנו…
אותו רגע עצמו נשמע מן האדמה קול הדהוּד עמום, ומרחק נראו שני פרשים… רכובים על סוסים דוהרים, טסים כנשרים, וחרבות שלופות בידיהם.
– הנה, הנה הם! – קרא אחד לחברו, – וכאן יקיץ עליהם הקץ!
– רוצחים! – קרא שלמה בפחד, ולשוא חפּשֹ בעינים מקום, שיוכל להמלט ולהתחבא בו – השֹדה שֹדה פתוח היה, בלא מערה ובלא אילן…
– מוטב שתבלע אותנו האדמה! – קרא שלמה, – וביד גזלנים אַַל נפּוֹלה!
פרק שמיני: בשעה טובה. – פיו של התלוי. – מה שהאדמה פולטת.
אילו היו שלמה העשֹרים־ושבעה ובתו, הבת־מלכה שולמית, מומתים, חס ושלום, בידיהם של הגזלנים, לא היה לנו ספּור־מעשֹה כלל, או שהיה לנו ספּור־מעשֹה רע, וספּוּרי־מעשֹיות רעים מספּרים רק אנשים רעים וממורמרים.
המשאלה, “מוטב שתבלע אותנו האדמה, וביד גזלנים אַל נפּוֹלה”, אמוֹר אמרה שלמה ברגע הנכון.
בשעה טובה נתבקעה האדמה מתחתיו, והוא עם בתו נפלו למקום שנפלו. זוהר אדום ולוהט התפרץ, בדומה לברק אדום; הוא נעלם, והאדמה חזרה ונסגרה.
שני הגזלנים נשארו עומדים משתוממים.
לאחר שהתאוששו במקצת, הבינו מיד שאין הדבר פשוט.
– מה פירושו של הדבר? – שואל גזלן אחד את חברו. – תיכף ומיד אדע, – משיב השני.
– אני מחזיק אצלי תמיד את פיו של אבי התלוי, – ותלוֹה תלו אותו בגלל ארבע- עשֹרה גניבות בשבוע אחד, – וכל שאני שואל, הוא משיב לי מיד.
ובדבּרו כך, הוציא מחיקו את הפה והתחיל שואלו.
– פיו של אבי, פיו של אבי! – פיו של אבי התלוי, עליו השלום! – מה טיבו של הדבר הזה?
– והפה נפתח והשיב בקול עמוּם, כאוב מארץ:
– מערה של גמד עשיר.
– ומה טיבה של הלהבה?
– האור החוזר מהררי הזהב, שהוא צובר בתוך המערה… אוצרות זהב יש לו.
אצל שני הגזלנים נתלקחו העינים מתאוָה להזהב.
– שמא נחפור ונחדור להמערה? – שואל אחד את חברו.
– זאת לא זאת! – משיב השני: – ראשית, האדמה קפואה ביותר ולא יהי אפשר לבקע אותה; ושנית, אני מתיירא מפני גמד, כל הגמדים מכשפים הם; ושלישית, אילו רציתי לעמול, לא הייתי נעשֹה גזלן.
– אלא מה עושֹים?
שקלו וגמרו, שיהו ממתינים בכאן, עד שהאדמה תחזור ותפתח שנית; שכן מה שנתרחש פעם אחת, אפשר שיתרחש פעם שניה.
והגזלנים נדברים, שיהו עומדים ושומרים, עד שיתגלה משהוּ.
בינתים ירד הערב.
ובשביל שלא להרדם ולקפוא בקור, מחליטים הם לדבּר זה עם זה כל הלילה.
– במה גזלנים מסיחים? אין צריך לומר, שאינם מסיחים במצוות ובמעשים־טובים.
תחילה ספּרו כל אחד לחברו מעשֹיות על עצמם, היללו את גבורותיהם במעשֹי־רציחה, ואת חכמתיהם בדברים שבגניבה. אחר כך, משחסרו להם גניבות וגזלות משל עצמם, התחילו מדברים בגזלנים אחרים.
אבל גם הדבר הזה לא הספיק לליל־חורף ארוך, ולבסוף השמיע אחד פהוק גדול ושאל:
– שמא יודע אתה, אחא, לשם מה צוברים הגמדים את הזהב?
– אני יודע, – השיב השני, – פעם אחת כבר שאלתי בענין זה את פיו של אבי וספּר לי. – ומה ספּר?
– המתן, ספּוּר־המעשֹה ארוך הוא.
הם העלו להם אש במקטרות הקצרות.
שתי נקודות אדומות הופיעו בחלל־האויר הנוצץ של ליל־החורף השקט.
ואת האויר הקריר וכבד פילח קולו של הגזלן:
– לפנים, – ספּר לי פיו של אבי התלוי, – היו בעולם שני מינים של בני־אדם.
– מין אחד היו לו גופים קטנים ונשמות גדולות – –
– אלה בני־התורה, המלמדים הבטלנים! – מעיר השני בקול של בזיון.
– והמין השני היו לו, להפך – נשמות קטנות, אך כנגד זה גופים גדולים, בריאים…
– ומה יצאנו אנחנו – אומר ההוא בהנאה.
– אל תפסיק, זהו ספּוּר־מעשֹה ארוך, ארוך ביותר…
– אני עושה כך בכוָנה, שלא ארדם.
– לא תרדם – הקשב!
– שני המינים הללו לא היו חיים בשלום…
– פשיטא!
– מין אחד מעולם לא היה משדך עצמו עם המין השני; ליד שולחן אחד לא אכלו כאחד, לא שתו כאחד, ואפילו מסחרים לא עשֹו ביניהם…
– זו היתה כבר שטות גמורה! ומסחר לעשֹות רשאי אדם אפילו עם הגדול שבשונאיו…
– הם היו עושֹים תמיד מלחמות ביניהם: בלא רחמנות, בלא סליחה ומחילה, רק שחטו ושחטו! וכל־כך הרבה דם נשפך, שכל הנחלים וכל האגמים היו מאדימים מדם־אדם… והיו משיטים את הסירות על פני דם, והיו שותים מתוך הבארות את הדם… והאדמה לא יכלה לספוג כל־כך הרבה דם, ועצמותיהם נטולות־הבשר של חיות רעות ושל עופות טורפים היו צפים בתוך הדם…
ולא היה אדם בא אפילו לקבורה… חוץ ליוצאים מן הכלל, איזה אדם גדול, או מלך!
ורק כשהתחילו שני הצדדים מפחדים מפני מבול של דמים, התיישבו שני הצדדים בדעתם, – הם יעשֹו ביניהם דין־תורה!
לא החרב, אלא היושר יפסוק, מי משני הצדדים צודק…
אך מי יוציא להם פסק־דין? מן השמים אין בא ויורד, וכאן על־פני הארץ יכולים לדבּר ולפסוק פסקי־דין רק בני־אדם, ובני־אדם כולם מחולקים במחלוקת…
ונמלכו בדעתם, שיבקשו וימצאו אדם ממוּצע. לאמור, אדם שהוא ממוּצע גם בגוף וגם בנשמה. אינו נוטה לא לכאן ולא לכאן…
וערכו שביתת־נשק לפרק זמן, חפּשו ומצאו אדם ממוצע, הוליכו אותו והביאוהו אל הר נשפּה, הושיבוהו בצלו של עץ עתיק קדוש, ואמרו לו: היה לנו לשופט!…
ויפרשֹו חופת־משי צחורה מעל לראשו, ומרבד של קטיפה גזוזה הניחו מתחת לרגליו, ושלושה ימים נתנו לו, לשמיעת הטענות ולשקוּל־הדעת!
ושני הצדדים נשבעו, לקיים את דבר־הפסק באמונה…
אך הבר־נש הממוּצע, שבאמת לא היה נוטה לא לכאן ולא לכאן, התחיל נוטה לצד אחד – הוא נתן לשחד את עצמו!
– מאיזה צד?
– מצד אבות־אבות־זקנינו, בעלי הגופים הגדולים והנשמות הקטנות: הנשמות הגדולות לא עלה להן כלל דבר כזה על הדעת!
בשֹכר כמה פרות בריאות־בשֹר ושתי עגלות שלישיות הוציא הבר־נש הממוּצע פסק נחמד:
– שני המינים של בני־אדם, אומר הוא, חייבים לחלק ביניהם את הארץ… מחצה על מחצה! אבל –
הגופים הגדולים עם הנשמות הקטנות ידורו על־פני האדמה, והנשמות הקטנות עם הגופים הקטנים – מתחת לפני האדמה.
– אַהאַ! פסק־דין חמוּד! והללו הגמדים הם!…
– בוַדאי!
– למה להם הזהב מתחת לפני האדמה?
הגזלנים טעמו כל אחד טעימה של יי"ש, וזה שהיה יודע הכול מפיו של אביו בתלוי, פתח והוסיף לספּר:
– הדבר כך הוא:
במשך הזמן פסקו בעלי הגופים הגדולים והנשמות הקטנות מלהסתפק בשטח שעל־פני האדמה. הם התחילו מתחפרים, יותר ויותר עמוק. ברזל מחפשֹים, נחושת, זהב וכסף…
והגמדים – אומר אבי התלוי – נודע להם הדבר, והרי הם צוברים אוצרות! הם סוברים כך:
אם תהיה מלחמה – מילא; ראוֹה יראו, מי חזק ממי: הגוף עם כוחו, או הנשמה עם האמצאות שלה; ואם יגיע לידי דין־תורה, כבר יתנו הם להשופט מלוא הבית כסף וזהב!
– אין הדבר מתקבל על האמונה, – משיב הגזלן השני. דבר זה מחוּכּם ביותר לגבי הבטלנים בעלי הנשמות הגדולות.
– יתּכן, – משיב הראשון. – אבא שלי, עליו השלום, כל ימי חייו לא הוציא, ברוך השם, מפיו כמעט דבּוּר אחד של אמת.
– אבל יכול להיות בפשטות – מוסיף ואומר השני – אפשר שהם מאספים כל מה שיש לו ברק – זהב, יהלומים כל מיני אבנים טובות, משום שחושך במערותיהם! הם מתגעגעים על השמש, על האור, שאבדו מהם בעטיו של בן־האדם הממוּצע המשוּחד, והם צוברים מתכות בהירים ומאירים… וכי אפשר לדעת?!
אותו רגע נתבקעה האדמה שנית, פלטה את בגדי הבלוֹיים שהמלך שלמה והבת־מלכה היו לבושים בהם, וחזרה ונסתגרה…
– לפחות זה! – קראו הגזלנים בקול ובשֹמחה; ומיד כאור הבוקר אִכּפו את סוסיהם, לרכב בחזרה לעיר־אוֹמן.
הם יאמרו, שהם עשֹו את שלהם, את שניהם הרגו! וסימן מהימן כמאה עדים יש להם: המלבושים!…
ותעוֹה לא יתעו! כל מקום שמגיעים לפרשת דרכים נעצרים ועומדים, ושואלים את פיו של האב התלוי!
פרק תשיעי: במערה. – היונה הלבנה. – הנשר השחור. חזרה לבגדי מלכות. – הגמד עורך את השולחן ומספּר מי ומה הוא.
כשנסתגרה המערה מעל לשלמה המלך ובתו, הבת־מלכה, נשארו שניהם עומדים משתאים ומשתוממים, לא פחות מן הגזלנים למעלה.
באור הזהוב־האדום, הלוהט מכל קירותיה של המערה ומכל הכוכים שלה, מרצדים ומתפתלים חזיזי לובן, הבאים מכל מיני האבנים הטובות, הזרועות בתוך הזהב שבסמוך לקירות הסביב.
ושלמה עם שולמית עומדים נדהמים, ואינם מבחינים אפילו בידידתם הנושנה – היונה הלבנה, שפרחה ובאה זה עכשיו ומרחפת בהמיה של שֹמחה מעל לראשיהם.
ומנמיכה היונה את מעופה, מרחפת לפני עיניהם ואומרת בקול של אדם:
– אל תיראו! עשֹיתם – אומרת היא – כעצתי היעוצה, והכול יגמר בכי טוב.
– בינתים – מוסיפה היא ואומרת, בראותה ששלמה ושולמית עדיין אינם יכולים להשיב מרוב תמיהה – בינתים מוגנים־מוגנים אתם אצל הגמד במערה; בקרוב תבוא גאולתכם ותהיו מאושרים.
שלמה מניע ראשו בעצבות, והבת־מלכה נאנחת ומפיה מתמלט הדבּור:
– לא, יונה לבנה טובה! בשבילי לא יתּכן עוד אושר!
– קוי והאמיני! – משיבה היונה. – באשנב קטנטן שבגבול ארץ־הפלאות שם נטווה ונשזר חוט אשרך.
– לא! לא! – קראה שולמית בקול.
– קוי והאמיני! – חוזרת ואומרת היונה. – בגלל אשרך לא תפול שֹערה אחת משֹערות־השֹיבה של שלמה העשֹרים ושבעה ארצה!
– וכי אפשר הדבר?… הקוּקי… הקוסמת… הכול אמרו – ממלמלת שולמית.
– אני הקוּקי, אני היונה, אני הקוסמת, ואני האומרת לך זאת!
ובדברה כך, הפכה היונה לקוּקי, והקוּקי שב והיה ליונה, והיונה הפכה ותהי להמכשפה, הידועה לנו מן היער הסמוך לאבן־אוֹמן, והמכשפה חזרה והיתה שנית ליונה צחורה.
– פלאי אלהים! – קוראה שולמית בשֹמחה.
– האם כשוּף הוא, או יד אלהים? – שואל שלמה.
– כשוּף בא אף הוא מיד האלוהים – משיבה היונה. – אך עכשיו אין לנו שהות לדבּר על כך, בקרוב יבוא הגמד, ואתם צריכים קודם־לכן להחליף את מלבושיכם.
שלמה ושולמית תמהים שוב ומשתוממים: מהיכן יקחו
מלבושים להחליף? הם מסתכלים על סביבותם ואינם רואים בשום מקום סימן של בגדים. אך אותו רגע ממש בא במעוף אל המערה נשר גדול ורחב־כנפים, והטיל לרגליהם צרור גדול נאה. ומשנפל הצרור נתפתח מעצמו, ושלמה עם שולמית השתוממו עוד יותר: הם הכירו את הבגדים, בגדי המלכות, שהניחו אותם, בשעה שהתחפשֹו למלקטי־בלוֹיים, בהארמון בעיר־אוֹמן!
– הזדרזו! – מזהירה היונה – מפני שאני שומעת כבר את צעדיו של הגמד. הוא צריך למצוא אתכם נתונים כבר בתוך בגדיכם שלכם… אני עפה להביא אוכל בשבילכם.
היונה הלבנה פרחה ויצאה מתוך המערה, ובתוך מבוֹי אל כוך אחד נתגלה הגמד.
קטן, קטן במאד מאד, היה הגמד, אך גדול היה זקן־הכסף הלבן שלו; את קצותיו אנוס היה להחזיק מלפניו בתוך כפות ידיו, שלא יהא הזקן משתלשל אל מתחת לרגליו.
גדולות היו גם שתי עיני־התכלת שלו, שנשֹא אותן אל שלמה ושולמית.
– ברוכים הבאים! – מקבּל הוא את פניהם בקול ערב, – ברוך הבא, שלמה העשֹרים ושבעה, המלך של ארץ־הפלאות, שבה המשיח רודם וייקץ בקרוב ויגאל את העולם… ברוכה הבאה, שולמית! מעל לראשה, רואה אני, נדלק כוכב־פז – מזלה מתחיל מאיר!
והוא מכה כף קטנה אל כף קטנה, מבלי להוציא מתוכן את קצות הזקן, ומחלל־האויר יורדים שלושה כסאות.
הוא מבקש אותם לשבת, וכל השלושה מתיישבים.
הוא מכה שנית כף אל כף, ומופיעים ארבעה אריות; הם הולכים לאטם ונושֹאים על ראשיהם לוח־שולחן של אבן- שוֹהם עם קשוּטי פנינים וצדפים, ועליו ערוכים כלי אלגביש. והאריות מתייצבים באמצע המערה, בין שלושת כסאות הזהב.
– הוֹדמו! – מצווה הגמד לאריות, – והם רובצים ומתיישבים על רגליהם האחוריות, מושכים ומכניסים לשונותיהם, עוצמים את עיניהם ונשארים במקומותיהם קבועים וקפואים, כאילו היו משל נחושת או ארד.
והגמד פונה אל שלמה ואל שולמית.
– השולחן – אומר הוא – מוכן ומזומן וערוך, אך את האוכל אנוסים להביא מלמעלה, אנו אין לנו בכאן שוחטים. ועד שהאוכל יובא, אציג את עצמי לפניכם. בשביל שתוכלו להגאל, ואחרים אתכם, צריכים אתם לרחוש אלי אמוּן. חייבים אתם להאמין לי…
– אני מאמינה! – נפלטה קריאה מלבבה של שולמית.
– כבר זורח מעליך כוכב האושר, כבר קרני אורו חודרים אל לבבך, אך להכיר אותי חייבים אתם, להכיר מקרוב יותר… הרבה יש לנו בשותפות לעשוֹת!
– ספּר, – אומר שלמה, – אין אני יודע אפילו מה שם אקרא לך.
– כפי שעיניכם רואות, – מתחיל הגמד מספּר, – הריני חי במערה, בדומה לכל הגמדים, צובר זהב, כסף ואבנים יקרות, בדומה לכולם, ולפי המראה החיצון בוַדאי שאני גמד, ואף־על־פי־כן לא היה אבי־מולידי גמד מן הגמדים… אני לפנים אדם פשוט הייתי, על־פני האדמה חייתי, אשה וילדים היו לי… כמה? – אינני זוכר…
– זה זמן רב? – שואל שלמה בתמיהה.
כשש מאות בשנים! – מוסיף הוא ומספּר – – בבגדד… ואדם קטן הייתי: שמש, שמש עני בבית־תפילה עני, בסמטה עניה.
ובאותה העיר בגדד היה חי יהודי גביר, אדם תקיף, קרוב למלכות וכוהן, שנתן עינו בגרושה אחת, ורצה שהרב הכולל, שהיה באותו דור, יסדר לו חוּפּה וקדוּשין, וכשהרב סירב – הלך ומסר עליו מסירה של שקר, והמלכות גירשה אותו מן העיר ומן המדינה, והגביר הכריז והודיע, כי אותו למדן שימצא היתר לעצמו ויסדר לו חוּפּה וקדוּשין, יעשֹנו הוא התקיפותו שלו לרב הכולל של בגדד! בעלי־הבתים שתקו; הכל היו יראים מפני הגביר.
שום רב מכל המדינה כולה לא רצה ליטול על עצמו חטא כזה; שום דיין לא הרהיב עוז בנפשו לעשֹות את הדבר. הוא פנה ללמדנים, למלמדים – שום אחד מהם לא הסכים. הוא ירד עד לשמשים של בתי־כנסיות ובתי מדרשות, אך שום שמש, שפרנסתו היתה מצויה איך־שהוא, לא רצה למכור את נשמתו, – עד שהגיע אלי!
ואצלי מצא את מבוקשו.
אני הייתי עני במאוד מאוד; אשה חולה וילדים חולניים היו לי…
ואשתי החולה שלי דבּרה על לבי, והסיטה אותי מן הדרך הישרה, והיתר־של־שקר מצאתי לעצמי: על אמו של הגביר היו מרננים, סוף כל סוף כוהן־של וַדאי לא היה… וסידרתי חוּפּה וקידוּשין, ובצלחתו של הגביר כבר היה מוכן כתב־רבנות בשבילי… כתב־רבנות חתום בידי בעלי־הבתים, שהיו סרים למשמעתו של הגביר…
החוּפּה רקומה זהב היתה, ומסביב האירו מאות הבדלות, לפידים ליהטו… וברקים נתּזו סביב־סביב ממלבושי הגבירים רבי־הפאר, המרוקמים זהב, ומשובצים אבנים יקרות… עד כדי לסנוור העינים!
למטה היה שפע של אור, שפע רב של אור; אך למעלה, בשמים – היה חושך… שמים חשוכים, בלא ירח, בלא כוכבים… ומן השמים החשוכים ירדה פתאום אש זעמו של אלהים… פרצה סערה, ולפתע־פתאום נפל גשם זלעפות, ורעם רדף כנחשים־שֹרפים התעופפו הברקים – שמים וארץ רעדו!
ופתאום נעקרה החוּפּה מתוך ידיהם של השושבינים ונתרוממה בדומה למטריה ברוח… צועקים צעקות־מוראים נתפזרו האורחים, רדופי רעם, צלופי המטר הסוחף!
בי האחד פגע הרעם…
ובעולם האמת הוציאו פסק־דין כזה:
מפני שביקשתי להיות גדול, כל־כך גדול – אהיה קטן מקטן, אתגלגל בגופו של גמד ואחיה, בדומה לכולם, מתחת לפני האדמה…
ומפני שביקשתי להתעשר, כסף וזהב לצבּור, אהיה צובר מאות בשנים זהב וכסף ואבנים יקרות, לא בשביל עצמי, אלא בשביל הלזה או הלזאת, שיהיו ראויים להם.
וכאן הפנה מבטו אל שולמית.
אבל היא לא הרגישה בכך.
– נורא! – קראה ואמרה ברחמים רבים.
– אף־על־פי־כן גדולים חסדי השם! – משיב הגמד – אני עתיד להגאל עמכם יחד… והדבר כך יהיה.
אך דבּורו נפסק.
רשרוש חרישי נשמע במערה.
– היונה באה, – אמר הגמד – על השאר נדבר לאחר הסעודה.
פרק עשירי: סעודה שאינה מספקת. – מי היא היונה? – כיצד מלכים שומעים אנחות.
– הבוקר מכחיל.– לאבן־אומן.
ואמנם היונה היתה זו, וסעודה שאינה- מספקת הביאה: בסך־הכול סיר קטן אורז!
מן הארמון? – מתפלא הגמד, – מן הארמון סעודת־בוקר קמצנית כל־כך?
– בשבילי מספיק,– נכנס שלמה בדבריו, – אני זה מזמן איני אוכל דבר הבא מן החי…
– ושולמית – אומרת היונה – סעודת בוקר זו וַדאי, תטעם לה, לאחר שתשמע מהיכן היא באה…
זו הפעם הראשונה אולי אכלו מצלחות של אלגביש, בישיבה על כסאות זהב, מאכל צנוע כל־כך.
והיונה מספרת, מהיכן לקחה את ארוחת־הבוקר הזאת:
– בארמון – אומרת היא – לא הייתי! מזמן שיואב מושל בכפּה, אין הכשרות בשם כשרות גמורה! לא הייתי אפילו באבן־אוֹמן… גם שם לא הכול כשורה. מנהגים רעים יוצאים מן הארמון ומתפשטים בעיר כולה! על גבולה של ארץ־הפלאות קבּלתי את האורז הזה…
על גבול המדינה עיירה יש קטנה ושליוָה, ושם, לפני אשנב קטן, יושב אמן – רוקם!
– אני ראיתי אותו, – מעיר שלמה, ושולמית שותקת ופניה מסמיקים.
– כמה יפה הוא עובד, הצעיר הזה!… כמה יפה התמונה, שהוא גומר אותה! ובאֵילו עינים מסתכל הוא בה, בתמונה שהוא מסיים על־גבי הקטיפה! אַת מכירה אותו, שולמית! עמוק מאד הבטת וַדאי אל תוך לבו, מאחר שהוא רוקם את תמונתך לפי הזכרון!
שולמית משפילה את עיניה.
– אך חיור הוא, הצעיר; העינים השחורות, הבוערות, מעולפות דוק של ערפל… וַדאי חולה הוא…
– חולה? – קוראה שולמית נפחדת.
– כך נראה הוא! אשה זקנה עמדה על־ידו, ליטפה את שֹערותיו, ביקשה שיאכל – הנה, מסיר האורז הזה ששֹמה לפניו – והוא שואל אותה: לשם מה? היא אומרת לו, שבלא אכילה אין יכולים לחיות, והוא משיב לה, שאין לו לשם מה לחיות… שההיא, שלמענה יכול היה לחיות, פעם אחת ויחידה רק הופיעה ונעלמה, כחלום… הוא חפּשֹ אותה, אומר הוא, בעמקים ובהרים, הוא ביקשה בכפרים ובערים, ואיננו מוצא אותה.
היונה מפסיקה, ורואה בהנאה היאך שולמית משנה את
גון פניה, היאך חזה־נעוריה עולה ויורד מרוב רגש; ופתאום היא מסיימת:
– ואותה שעה, כששפך כל כך לפני האשה את לבו, עפתי ונתקרבתי אליו וקניתי ממנו את סיר האורז.
– קנית? – קופצת שולמית ממקומה ועיניה בורקות.
– וַדאי! – משיבה בשֹחוק היונה. – ומחיר גדול שילמתי בעד האורז: אמוֹר אמרתי לו, היכן יוכל למצוא את שביקשה נפשו!
– ולכאן יבוא? – שואלת שולמית.
– לא, לא!
אני כך אמרתי לו:
בעוד כמה ימים – אמרתי לו – ישמע כי יואב זה איש המזימות, שגזל לעצמו את המלוכה, רוצה לשֹאת אשה…
וסעודה הוא יעשֹה, יואב זה, כאחשורוש בשעתו.
בלא מספר עופות ישחטו, יערות של חיות ישחטו, שוָרים יתירו ממחרשתם ויובילום לשחיטה, ואת כבשֹת הרש גזוֹל יגזלו להכין ולעשֹות את הסעודה… ויין ומשקאות מכל המינים יישפכו כמו מַים…
וממזרח וממערב יתכנסו מנגנים בכלים, וֹשרים ורקדנים, ועושֹי־קסמים ובדחנים…
ומכל ארץ־הפלאות כולה יוזמנו הנערות היפות ביותר, והנערה אשר ירצה בה יואב, היא (כך סובר הוא) תהיה לו לאשה, למלכה על כל ארץ־הפלאות!
וכשישמע את הדבר הזה – כך אמרתי לו – יקום ויתחבר לחבורה של ֹשרים או מנגנים, – לשיר ולנגן יודע הוא, דבר זה נראה בעיניו, נכּר בכל תנועה ותנועה שלו, – ויבוא אל החתונה…
– בואי, שולמית! – מסיימת היונה, – את השאר אספר לך מן הפה אל האוזן.
שולמית והיונה יצאו למערה צדדית.
– האם רשאי אני – שואל שלמה אצל הגמד – לשאול מי היא היונה?
– אומר לך ברצון:
אף היא בת־אדם היתה, ונערה יפה היתה, ואחר־כך אשת־איש צעירה…
עיורת היא האהבה, והאשה לא ראתה את חסרונותיו של בעלה הצעיר, – קשה להכיר, כשם שמלך קשה לו להכיר, מי נאמן באמת ומי רק מחניף לו…
וכשנולדה תינוקת, ילדה, כבר פיזר וביזבז הוא הכול, לא היו חמין בשביל היולדת, ולא חתּוּל של בד, לעטוף בו את הרכה הנולדת… אותו זמן האיר להם פתאום המזל: בקֵש ביקשו מינקת בשביל הבת־מלכה, ואותה מצאו יפה יותר וטובה יותר מכולן…
בלב מלא דאבה עזבה את ילדתה שלה בלא עריסה, והלכה אל הארמון להיניק ולחַיות בת־מלכה בשביל המדינה…
את משֹכורתה ואת המתנות שקבּלה שלחה אל בעלה…
ואף־על־פי־כן, כשבאה, לאחר כמה שבועות, לראות את ילדתה, מצאה אותה נחלשת וכמעט גוֹועת הרעב…
ואותו יום באה מחשבה רעה במוחה… היא תחליף את התינוקות! לא לזמן רב, – אחר־כך היא תחליף אותן בחזרה, מיד לאחר שהתינוקת החולה תשוב לבריאותה!
אולם לחזור להחליף לא יכלה עוד…
במשך הזמן צמחו שֹערותיהן של שתי הילדות…
ילדתה שלה בעריסת המלכים צמחו לה שֹערות־זהב מתנוצצות, ולהבת־מלכה האמיתית – שֹערות לבנות, כפשתן!
– אימתי היה הדבר והיכן? – שואל שלמה נפחד.
– בארץ־הפלאות, – משיב הגמד – באבן־אוֹמן, ושולמית ודבורה הן הן הילדות שנחלפו.
שלמה הרכין את ראשו המאפיר תחת משֹא הרהורים כבדים…
– והיא היתה יראה לגלות? – שואל הוא. – וכי לא היתה יודעת, מודה ועזב ירוּחם?
– היא לא יכלה! בינתים עלה יואב לגדולה… בזכותה של אשתו הוא קבּל דריסת־הרגל בארמון, נתנו לו מתנות ועושר רב העשירוהו, והוא הודה למלך! ליותר מזה לא היה צריך…הוא סבב את המלך בכחש ובחונף, התגנב אל לבבו, וגדל מיום ליום…
כשגמרה האשה את תפקידה, הוא סגר אותה במרתף… ושם מתה. צעקה האשה, שועה לעזרה, אך מאחורי החומות העבות שם קולה נחנק!
– אני ראוי הייתי לגלוֹת! – מפסיק ואמר שלמה, – כבד חטאי מאד! לא פעם, בטיילי בלילות מסביב להארמון, שמעתי קולות אנחה, אך בגאוַת לבבי אמרתי: בארמון הזה לא יאנח אדם, וַדאי קול הרוח הוא, הפורץ מתוך המרתפים…
– הוא הדבר! נטויות אזני המלכים להקשיב לכל דבר חונף, וכבדות הן משמוע את אנחת המסכן… הכל רק הרוח!
– אבל – מנחם אותו הגמד – גלותך נגמרת, והגאֵל תגאֵל… אך הדבר הזה צריך להשאר בסוד – שולמית נשארת גם להלן בת־מלכה!
– ובתי שלי, דבורה?!
– תהיה מאושרת עוד יותר – כל אוצרות המערה יהיו שייכים לה!
היא תהיה עשירה מכל המלכים,מכל הקיסרים. רק היא בלבד תהא יודעת, איך להשתמש באוצרות הללו…
אותו רגע נשמעה תקיעת חצוצרה.
הגמד קם:
– הדבר מתחיל! – אומר הוא – גאולתנו מתחילה, כך מחצרת הדודה ביער של אבן־אוֹמן… זה האות, שהיום הולך ובא, יומנו שלנו, הבהיר, המאיר!
ואותו רגע חזרו ובאו שולמית והיונה.
ואל הגמד פונה היונה ואומרת בגיל:
– שולמית מאמינה! נשבּוֹע נשבעתי לה שנית גם בשמי וגם בשמו, שתהיה מאושרת. ושלמה העשֹרים ושבעה לא תפול שֹערה אחת משערות ראש ארצה. והיא מאמינה ומוסרת לי את דמותה…
– תהילה לאל! – קרא הגמד. – הנשר ממתין לפני המערה!
ברגע הזה התחלפו שולמית והיונה! היונה בדמותה של שולמית יצאה מן המערה, ושולמית בדמותה של היונה פרחה מסביב והתייצבה על שכמו של שלמה.
והגמד הכה כף אל כף, והמערה נפתחה, ושלמה רואה איך נשר אדיר עד מאד נושֹא את היונה בדמותה של שולמית, בחלל האויר.
– אל אבן־אוֹמן – אומר הגמד – עפה היא, אנחנו נבוא אחריהם, גם לנו ממתינים נשרים…
והמערה חזרה ונסגרה.
פרק אחד־עשר: קרן האור. – ברכתה של המכשפה. – חלומה של דבורה.
בוקר חיוַריין של סוף־חורף חדר מבעד לסדק ונכנס אל המערה שביער הסמוך לאבן־אוֹמן, ובלטפו את פניה של המכשפה, עוררה מתנומתה.
קרן האור שהניח הבוקר אחריו במערה, מצאה, משום־מה, חן רב בעיניה של הזקנה, כאילו הביאה לה בשֹורה טובה מן השמים.
היא טלטלה את ראשה השֹב בשֹמחה, גל של שֹערות־כסף התפלג על שתי כתפיה, ונתגלו פרצוף־פנים עליז ועינים מתנוצצות.
שפתותיה נעות, כך אומרת היא “מודה אני”. אחר־כך היא נוטלת ידיה, ומגביהה את עיניה כלפי מעלה, ואומרת בקול מרתת:
– התודה והתהילה לך, בורא העולם, על שעת־השחרית הזאת, ועל קרן־האור של זהב, ועל הבשֹורה הטובה שהביאה לי, ועל הגאולה המתחילה בשבילי ובשביל הדומים לי… כבר עיפתי, רבונו של עולם, כבר התחלתי כמהה אל מקום מנוחתי… בת־עורב איננה חפצה להאריך ימים רבים כל כך.
אחר כך הטילה מבט אמיץ לעבר הוילאות, שמאחוריהם ישן הצעיר המכושף.
– התהילה לאל, יתעלה ויתברך שמו הקדוש! רופפה, כבר רופפה שנתו, וחזקה יותר נשימתו,– הוילאות זעים־נעים! כבר אפשר להעירו.
עכשיו קמה ממשכבה ועברה אל הצד השני של המערה, אל מטתה של דבורה. היא מניחה את ידה על מצחהּ, מעוררת אותה בנשיקה.
– בוקר טוב ורענן עליך, בתי!
דבורה מתעוררת פחודה למחצה ומסתכלת על סביביה בתמיהה.
– מהיכן אַת באה, בתי? להיכן הובילך מלאך החלומות?
דבורה חובקת את צוָארה של הזקנה ואומרת:
– חלום נורא, חלום מופלא חלמתי!
– יכולה את לספּרוֹ?…
– בוַדאי,דודתי שלִי, אני אין לי סודות בפניך! הזקנה התיישבה על דופן מטתה של דבורה. ודבורה מספּרת:
– ישבתי – מספּרת היא – במקום מן המקומות בנכר, בעיר לא־מודעת וזרה, ובסמטה מרוחקת צרה, בין שתים שורות של בתים קטנים, אפלים־רדומים וקלופים מני טיח… על אבן ישבתי… אחת ויחידה, ורעדתי מפחד.
ומעל לראשי הנמיך וירד עלי רקיע שחור, שמים חשוכים וזעומים, – כענן הם כיסוני… כבדים וזועפים השתטחו השמים מעל לסמטה הדוממת דממת־מות. ואני יושבת וחושבת:
– מי אני? ומה לי פה? מי אִבּדני ועזבני בזה?
ונדמה לי, שאני צריכה רק ללכת למקום מן המקומות הסמוכים, לעשֹות רק מעשֹה מן המעשֹים הקטנים, בשביל שייקרע פתאום הענן הכבד, ויזדהר הרקיע בזוהר של קיץ וגיל, ותקום לתחיה הסמטה הרדומה תרדמת־מות, והבתים הקטנטנים יתרוממו ויגבהו כלפי השמים, בדומה לארמונות ולמקדשי־הפאר הרמים ביותר, ומתוך הארמונות והמקדשים יישמע קול־זמרה, ותרועה מני־אוֹשר, ובשֹורה תעבור ותחלוף מדירה אל דירה, ומבית אל בית…
ובסך־הכול צעדים מועטים בלבד צריכה הייתי ללכת, ורק מעשֹה פעוט בלבד לעשֹות. אך אינני זוכרת, להיכן ללכת ומה לעשֹות!
ומאד מאד דווה בי הלב! אני זוכרת, צריך משהו להעשֹות, קודם שהסמטה העניה המאוֹררת מתעוררת משנתה… מרגישה אני, שאם לא כן – תתעורר בנהימה של קללה על שֹפתותיה המקציפות… ובשעה ההיא כבר יהיה מאוחר מדי… השמים יחשיכו עוד יותר, ואלוהים יסגור ויסַגר שעריו, ולא יתו עוד לכוכב־השחר לעלות, לא ירשה לשמש־הבוקר לזרוח… רק לילה ישֹרוֹר לעולם.
והכל היה תלוי בי, ואני הכול שכחתי!
ופתאום ראו עיני מתחת לשמים השחורים כתם לבן, הצף ומתקרב…
מצד מזרח הוא צף אלי, יורד אלי.
יונה לבנה היתה זו…
היא התיצבה בחיקי, וראיתי מיד, כי איגרת קטנה כרוכה בצוָארה הלבן, והסירותי ממנה את האיגרת.
והתרתי את הפתיל האדום מעל לצוָאר הלבן, ופתחתי את האיגרת הקטנה, אך לקרוא לא יכולתי, כי לא הספיק האור!
אך אותו הרגע התלהט במכוּוָן מעל לראשי כוכב ברקיע, והזריח אורו על האיגרת…
דבורה מפסיקה ספּוּרה, כמבקשת לשאוף רוח.
– ומה היה כתוב באיגרת הקטנה? – שואלת הזקנה.
– היה כתוב בה… היה כתוב בה, שאני… אני, אני – מתחילה דבורה מגמגמת.
– אם כן אומר אני לך, מה היה כתוב!
– אַת? אַת יודעת דודתי שלי?
– הכל אני יודעת! היה כתוב, שאַת אינך בתו של יואב הרשע, אלא בת־מלכה אָת! שהחליפו אותך בשולמית!
– כן!
– עוד היה כתוב, שתברחי מן המערה בחזרה אל הארמון באבן־אוֹמן, שם סעודה גדולה נערכת, יואב מכין משתה גדול – ושלמה ושולמית אף הם יהיו באותה סעודה, ושלמה יפּדה מגלותו ויחזיר לעצמו את עטרת המלוכה! אותה שעה – נאמר במכתב – תתני את ידך בידו שלמה, ותוליכי אותו אל ציור־דיוקנה של המלכה המנוחה, עליה השלום, ותראי לו למי אַת דומה!
– כך היה כתוב!
– ואַת תהיי לבת־מלכה – –
– כן, כן…
– ואַת מה אומרת?
– אני? אני קרעתי את האיגרת לקרעי־קרעים, ואת קרעי־הקרעים זריתי לרוח… והם התעופפו להם, כצפרים קטנטנות צחורות…
– מפני מה?
– מפני שידעתי, כי הדרך שבה אני צריכה ללכת, היא לא לאבן־אוֹמן, והדבר שאני צריכה לעשֹותו הוא לא נזר־מלכות על ראשי לשֹים… אלא מעשֹה אחר, ובאיזה מקום אחר, אם כי מה המעשֹה ואיזהו המקום – בחלומי לא שכרתי…
– ועתה?
כשושנה של ורד התלהטו פניה של דבורה:
– רשאית אני? – שואלת היא בשֹפתים רוטטות.
– המתיני, קצת יותר במאוחר; סַפּרי לי תחילה את הסוד שבחלום. מה אירע אחר־כך?
– אחר־כך? היונה פרחה לה, והכוכב ירד מעלי והתייצב כמו נזר על ראשי…
– זה הוא מזלך שלך, דבורה, – נושקת לה הזקנה בשֹמחה, – קומי ובואי אתי אל היער!
פרק שנים־עשר: תקיעת שופר. – סעודת אחשורוש. – חוש! חוש!
בהאויר כבר נישֹא משב־רוח של אביב, אך היער של אבן־אוֹמן עדיין כולו מכוסה שלג. האילנות משולים לגדילים מהוּפּכים עם ציצי־לובן, ועל שטיח השלג, הפרושֹ בכל היער, מבריקים מול השמש העולה רבבות־רבבות יהלומים מתנוצצים.
המכשפה הישישה עם דבורה יצאו מן המערה, ובצוָארה של הזקנה תלוי שופר על שרשרת זהב ארוכה.
היא התייצבה, הגישה את השופר אלי פיה.
תקיעה!
קולו של השוֹפר מרטט עוד בחלל האויר, ודבורה מרגישה כבר, איך האדמה מרעידה מתחתיה מהולם פעמיהם של אלפי אלפים רגלים.
השופר הוא הוא שהעיר את האיילים הישנים, ומכל קצותיו של היער הם רצים ומתכנסים, ומתייצבים בשורה, לימין המכשפה.
האם חלום הוא זה? דבורה שומעת, איך המכשפה מקבּלת את פניהם בברכת “בוקר טוב”, והאיילים, הרועדים מקרה, משיבים לה בקול עליז: “שנה טובה!”
ושוב מגישה הישישה את פי השופר אל פיה.
תרועה!
הקול מתפשט ומתרחק שוב בחלל, ובעורות מרטטים־מרטטים, מכל קצווי היער, רצים ומתכנסים הצבאים שנתעוררו, ומתייצבים בשורה, ממול האיילים, לצד שֹמאל של המכשפה.
– בוקר טוב, צבאים!
– שנה טובה דודה!
ובפעם השלישית הגישה הזקנה את פי השופר אל פיה, בפעם השלישית היא תוקעת, ועטרותיהם הצחורות של האילנות הגבוהים מתחילים מרטטים, ובכל היער כולו מתעוררים ומתפוררים תלי־תלים של שלג, וחיות קטנות קופצות ויוצאות מתחתיהם, – סנאים רדומים־למחצה, שפנים, ארנבות וארנבנבות, ושועלים קטנים צהובי הפרווֹת, ועוד מכל המינים חיות קטנות מן היער, עם שֹפמים כסיפים, עם קרנים קטנטנות, שצבען כצבע השן והכסף,– כולם מתכנסים במרוצה ומתייצבים באמצע, נוכח המכשפה.
– בוקר טוב, חיות קטנות!
– שנה טובה, דודה!
ופעם הרביעית, האחרונה, תוקעת הזקנה בשופר. וביתר עוז מצטלצל הקול במרומים ומתפשט, ומתחת לרקיע השמים, מכל קצוֹת העולם, מופיעים כתמים־כתמים מרחפים, שחורים, צחורים וסַסגוניים, ונשמע קול רשרוש, וקשקוש ומשק כנפים, וענן גדול של צפרים מרחף כבר באויר, וכולן הן חגות מסביב לראש הקוסמת הזקנה.
“בוקר טוב” – “שנה טובה”; והזקנה דבּרה אליהם לאמור: ראשית, מַחלו נא לי, שהעירותי אתכם השנה במוקדם כל־כך, שכינסתי אתכם עוד לפני המועד! כנגד זה בשנה הבאה, כשיתן השם יתברך החיים והבריאות, תוכלו יותר לנוח, יותר לישון… וזאת הפעם חייבים אתם לעשֹות עמי טובה אחת!
– ברצון! ברצון! – נשמע קול שריקה ושרֵקה מכל עבר, – כל מה שלבך רק חומד.
– אתם כולכם, – אומרת הקוסמת, – אתם כולכם המדדים, המדלגים, המקפצים, הרצים והטסים! אתם כולכם תצאו תיכף ומיד אל הדוד הגמד אל מערתו, בשבילים הנודעים לכם, בקפיצת־הדרך הידועה לכם, ואמרו לו למעני: “בוקר טוב”! ולקחתם את אוצרותיו ונשֹאתם והעברתם אותם אל הארמון באבן־אוֹמן. שתי ככרות זהב ישֹא כל צבי, וככר זהב אחת כל אייל, וכל חיה הקטנה בחיות היער – מחצית הככר! ובעלי־הכנף השחורים יתלו להם בצואריהם מחרוזות־פנינים צחורות, ובעלי- הכנף הצחורים – פנינים שחורות, וכל רבגוֹן וסַסגוֹן בכנפים יקחו כל מחרוזות אלמוגים למיניהם ואבנים יקרות!
הזקנה משתתקת לרגע ופונה אל דבורה:
– מה היית עוֹשה, ילדתי אילו מסרו לך את כל ההון הזה? דבורה מהרהרת רגע ומשיבה:
– הייתי מפקירה אותו, שיאַבּד הזהב את ערכו, שיחדלו הקנאה והשֹנאה מקרב האדם…
– יפה, יפה, – מחייכת הזקנה, – יתּכן גם זה רעיון יפה. ובפנותה אל צפור־כל־כנף ואל החות הקטנות, מוסיפה היא ואומרת:
– עם כל זה תעופו, תרוצו תאוצו אל הארמון באבן־אוֹמן… שם מכין יואב…
– יואב איש המרמה – נכנסים בעלי- כנף ובעלי־קרן בתוך דבריה.
– לא ענינכם שלכם הוא, – מתרעמת הזקנה, – שם מכין יואב סעודה!
– וסעודה, – מוסיפה ואומרת הזקנה בבת־שֹחוק מופלאה, – כאחשורוש בשעתו! גם הוא רוצה לבחור לו מלכה, את היפה מכל בנות המדינה מבקש הוא!
– הרשע הזה!
– הס וָשקט – רוקעת הזקנה ברגלה – בתו נצבת לפניכם!
– אין זאת בתו שלו! – מתעוררת המולה, – אנחנו יודעים, אנחנו יודעים!
– תכלית הידיעה, – מחייכת הזקנה, – חכמה, וסייג לחכמה – שתיקה!
והיא חוזרת ומעלה הבּעה של כובד־ראש:
– וסעודה תהיה, כיד המלך! סעודה של שבעה ימים ושבעה לילות! אלפי פנסים צבעוניים יהיו מאירים בהארמון ובהגן! שולחנות ללא־מספר יהיו מתכופפים תחת משֹא המאכלים והיינות, מאות חבורות של כלי־זמר, מאות מקהלות של ֹשרים ומנגנים תהיינה מפוזרות באולמים ובשֹדרות… מתוך סירוֹת של זהב ושל שן וצדפים, שתהיינה מחליקות על־פני מי־התכלת המבריקים כמראָה, תהא שופעת שירה, מכל שֹיח של פרחים תהא בוקעת הזמרה הרינה, הנגינה…
למעלה ברקיע תהא צפה הלבנה הצהובה מבויישת, כוכב לא ייראה, כי מקנאה יתחבאו…
למַטה יהיו יפים מהם! כל הכוכבים מארץ־הפלאוֹת כולה,– הנשים היותר יפות של ארץ־הפלאות, תעבורנה לפני כס המלוכה… על הכסא יהא יושב יואב, יואב בעל הפרצוף הזקן, המצומק, עם עינים רעבות, ועם פה הפתוח לרוָחה, כמו אצל דג… והוא יביט, הוא יביט וירצה לבחור לו מלכה…
– הבוז לו! – מתעוררת שרֵקה ודפֵקה בין החיות.
– דוֹמוּ! קוראת הזקנה בחוּמרה. – לשם תביאו את האוצרות לשאר אדאג כבר אני!
ועכשיו, – מוסיפה ואמרת הזקנה, – זוזו! התפרדו! אוצו־רוצו, טוסו לכל עבר! ציידיו של יואב קרבים ובאים – לציד זקוקים הם! אַל יפגע בכם חץ, אַל יגע בכם מקלע! חוּש חוּש!
הצפרים והחיות הקטנות נעלמו, וזקנה חובקת את דבורה, נושקת לה ואמרת:
– עכשיו בשם אלהים, לכי והעירי את מי שאַת צריכה להעיר!
פרק שנים־עשר: מה שהעורב הזקן יודע ומספר.
בימים האחרונים לא היתה השלוָה שרויה בהיער של אבן־אוֹמן.
מיד לאחר שנתברחו החיות ונתפרחו בעלי־הכנף הנעוֹרים, נתגלו ביער המונים־המונים אנשי־ציד. והתחילה יריה של חצים ורדיפה. הם היו מרדפים ויורים ביחידות וחבורות־חבורות, והמיתו ביער את מעט השארית של נַמנמנים ועצלנים, שלא שמעו את קריאתה ותקיעתה של הקוסמת בתוך שנתם, או שמעו והתהפכו על הצד האחר והוסיפו לישון. – את הללו העירו, כנגד זה הציידים והמיתום להיות מאכל בסעודה של יואב…
אחר הדברים האלה התחילו הקרואים מתכנסים מכל קצווי המדינה, מי ברגל, מי ברכיבה ומי בנסיעה, בכל מיני כלי־רכב ומרכב.
מנגנים וֹשרים ועושי־קסמים באו ברגל, או חבורה שלימה מהם גיררה עצמה בתוך עגלות־אִכּרים שנזדמנה להם בדרך. גם עגלות כבדות היו מהלכות, הן הובילו את היפות שבבנות הכפרים, – עינים עליזות היו מתברקות מתוכן, סרטי־קשוּרים ססגוניים היו מתנפנפים, שירים עליזים הצטלצלו באויר; נראו גם הרבה עגלות־צב, כרכרות, מרכבות. עם שמשות מבריקות, וכלי־הרתמה מתנוצצים בזהב ובכסף על צלעות הסוסים היקרים…
שום חיה לא חמקה בטפּוף, שום צפור לא השמיעה צפצוף, ומלא רעש וזמר היה היער, והקרקע מתחתיו רעשה תחת פעמיהם של הולכי־הרגל, הרוכבים והנוסעים…
וכשעבר כל הרעש והתרחק לאבן־אוֹמן, נשאר היער אילם, אילם עד מורא…
מרוּמס ומבוּסס השלג, מאוּפּן ומהוּּפּך – היער.
רק כמה עורבים על עץ בודד נשארו, והקשיש שבהם מספר לצעירים, מה ומה הוא המעשֹה שנעשֹה באבן־אוֹמן.
הוא באמצעו של הספּוּּר:
– שורה עצומה של יפהפיות נמשכה ועברה לפני כסאו של יואב…
לאטן הן הלכו, עקב בצד אגודל, לצליליה ששל נגינה עדינה, מתוקה ומקסמת…
כל התזמורות ניגנו לפני חלונותיו של הארמון, כל המקהלות שרו, ובארמון התחלפו הברקים – של יהלומים ושל עינים־יהלומים…
תלבושות סַסגוניות סינוורו את העינים…
ויואב הזקן יושב כפוף וחיור־פנים, ומביט בעיניו היוצאות ומביט…
פתאום הבחין וראה כי מימין, לא הרחק מכסא המלכות, עומד אברך יפה עם יונה לבנה על שכמו. מה עושֹה זה בכאן? הוא מביט לצד שֹמאל ורואה את בתו שלו דבורה, עם כוכב בהיר מזהיר, בדומה לנזר, על ראשה, עומדת על־יד צעיר אחד, המביט על כל הקהל בשתי עינים המשולות לכוכבים. ומלפניו – רואה הוא נכנסת שולמית.
זו לא היתה שולמית, זו היתה דמותה.
שולמית בדמות יונה לבנה עמדה מימין, על שכמו של הרוקם המפורסם; ובדמותה של שולמית התקרב אליו גלגולה של אשתו, זו שהוא סגר במרתף.
ומרחוק עוד מופיע שלמה, ושוב לבוש בבגדי המלכות…
יואב נופל מרוב פחד מעל כסאו, ועל כל ארבעתיו הוא זוחל ומתקרב אל שולמית, כלומר, אל אשתו שלו המתה, שהתלבשה בדמותה של שולמית.
הוא זוחל ומתקרב ומשיק את שֹפתיו החיורות אל שולי שֹמלתה ונאנק:
“כל זה מאהבה אליך עשֹיתי… מחלי לי, שולמית, היי לי לאשה!”
– השוטה הזקן! – קוראים בני־העורב הצעירים.
הזקן אינו מניח שיפסיקוהו ומוסיף ומספּר:
– אותו הרגע עצמו אירע הדבר המופלא.
שולמית והיונה הלבנה חזרו והתחלפו בדמויותיהן.
שולמית האמיתית התייצבה לצדו של הרוקם המפורסם, והיונה הלבנה החליפה את דמותה בפעם השניה והאחרונה, ויואב, מבולבל ומשוגע מתאוָה ומפחד, ראה לפניו פתאום את אשתו המתה, עטופה תכריכים, נצבה לפניו, וידה הצחורה־המתה על ראשו לו הניחה…
ואותו הרגע עצמו נפתחו שלושה פתחים, מקדם, מימין ומשֹמאל…
ארבעה דוּבּים לבנים נכנסו מימין; ארבעה דוּבּים לבנים, נשֹאו ארבעה כלונסאות־זהב של חוּפּת סמוּ"ט אדומה, רקומה פנינים ומשוּבּצת יהלומים, והתייצבו אצל הרוקם המפורסם עם שולמית ואל תחת החוּפּה הכניסום.
וארבעה דוּבּים לבנים כיוצא בהם מצד שֹמאל, והכניסו אף הם תחת חוּפּה בדומה לקודמת את הזוג השני, את דבורה, בתו של יואב, עם הכוכב המזריח על ראשה, ואת הצעיר שעניו מאירות ככוכבים…
ומקדם נכנסו ובאו בטיסה ארבעה עורבים שחורים, שחורים משחור הלילה, עם חוּפּה שחורה־שחורה, והתייצבו בחלל־האויר, מעל לראשיהם של יואב ואשתו…
ודודתנו שלנו גם היא הופיעה…
דודתנו הזקנה עם שֹערות השֹיבה, והעינים הבוערות, ועם השופר על השרשרת הארוכה…
והדוד גמד הופיע במלבושי־סמוּ“ט שחורים ועם שטריימי”ל לראשו – שטריימי"ל עם זנבות־כסף ארוכים־ארוכים ומאירים כקרני־אור – בחופות האדומות הוא יהיה מסדר הקדוּשין…
והזקנה תקעה בשופר –
שברים היא תקעה…
ומיד משתקעה התרוממו ארבעת השדים בדמות עורבים ופרחו יחד עם החופה, והוציאו עמהם את יואב ואשתו, לאחר שעמד אתה שנית תחת החופה…
ובמעופם נפלה העטרה מראשו של יואב, והתגלגלה לרגליו של שלמה העשֹרים ושבעה…
וסדוּר הקדוּשין בחופות האדומות התחיל… ומיד לאחר־כך הופיעו החיות והעופות שלנו והניחו את אוצרותיו של הגמד לרגליה של דבורה.
– זו היא הנדוניא שלה! – אמרו.
– במקום המלוכה – אומרים בני־העורב ושואלים:
– ואחר־כך מה אירע?
אך העורב הזקן אומר להם בלחש: הקשיבו, הקשיבו!
רחש חשאי עבר בתוך היער, פעמי רגלים קלילות נשמעו. חבורה של בני־אדם קטנטנים ביותר, גמדים, בבגדי־סמו“ט שחורים, עם אבנטים של זהב וגדילים מבריקי־יהלום משתלשלים בקצותם, עם שטריימלי”ן של כסף זעירים מתנוצצים, נראו ביער עוברים יחד בסך בשלוָה.
העורבים הביטו אחריהם עד שנעלמו.
– מה זה? – שואלים בני־העורב הצעירים את הזקן. והזקן אומר להם:
– אני יודע וגם לכם אומר:
זוהי משלחת, שהגמדים שולחים אל שלמה העשֹרים ושבעה. הם, האנשים בעלי הגופים הקטנים והנשמות הגדולות, מבקשים לעשֹות שלום עם בעלי הגופים הגדולים והנשמות הקטנות!
– עד עכשיו לא ניסו לעשֹות כן?
– ברור! הווּ יודעים שלמשוֹל יכלו עד עכשיו רק גופים גדולים ונשמות קטנות, שהיו אוהבים לעשוֹת מלחמות; כל נצחון היה יהלום להעטרה שבראשם…
שלמה העשֹרים ושבעה, סוברים הם, לא ינהל מלחמות… הוא נתנסה בגלות, גם אצל גמד מתחת לפני האדמה הוא חי, ועל־כן הוא ישמע להם ויבין…
– מפני מה לא ניסו להשתדל אצל שלמה הראשון? אף הוא לא עשֹה מלחמות וחכם היה…
– אצלו היו באמת שלוש פעמים ולא הצליחו… כל שלוש הפעמים לא היתה שעתו פנויה בשבילם.
בפעם הראשונה הביא לו את בתו של פרעה לאשה האלפית בנשיו, ולמענה ובגינה, בשביל לשֹמח אותה, התרחק מן המלוכה לשנה תמימה…
בפעם השניה – הביאו לו מלוֹא האוּרוָה סוסים ממצרים… והיתה פנוּתוֹ מעוּטה עוד יותר, והקהל בירושלים התבדח בינתים על חשבון בני־האדם הקטנים!
בפעם השלישית איתרע מזלם עוד יותר! אז באה מלכת־שבא להתארח!
הדבר היה, כנראה, מן השמים! שם לא הסכימו שיהא שלום, והגמדים התחילו מטילים ספק בכל עצמו של הדבר, אם באמת ובאמיתות חכם כזה הוא, אותו שלמה; מילא, מה שהעולם אומר!
העורב הזקן משתתק ומנקר בזנבו מהורהר ביותר.
– וכהיום, – שואלים הצעירים, – יפעלו כלום?
– מי יודע? שלמה של ימינו אדם ישר וטוב הוא… האמן המפורסם חתנו הוא, בעלה של דבורה, שעיניו מאירות ככוכבים, עתיד להיות משנה למלך…
ושוב הוא מתהרהר ומנקר בזנבו.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.