רקע
יצחק ליבוש פרץ
הכנסת כלה
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש

ר׳ עוזר הוֹפנשטאנד הוא, בלי עין־הרע, יהודיי – גביר; אפשר מילוֹנעֶ״ר; כבר יש לו דעה כלשהי בעולם הזה, ובעולם הבא – בוַדאי!

הנה הוא יושב ליד השולחן, לארוחת הצהרים!

שולחן ערוך – על כל אהובינו! הסעודה מתחילה במליחים, בדגיגים ובסארדיני״ם.

כלי־כסף – כעץ לרוב! הם מבהיקים על־־גבי השולחן, מתוך הקרעֶדעֶנ״ץ הפתוח; סביב על הקירות תלויים כעשׂרה טסים של כסף, שאינם יכולים להכנס עוד להקרעֶדעֶנ״ץ. מעל הארון מתנוצצת מנורת־חנוכה גדולה עם קנים מחוטבים כפתור ופרח, ולשני צדיה עומדות, כעל המשמר, שתי נברשות־שבת עצומות.

הוא עצמו, ר׳ עוזר, יהודי קטן ורזה הוא, והוא נבלע כולו בכורסה הגדולה, המרופּדת קטיפה אדומה. רק במקצת מעל למשענת בולט ומבהיק כובעו העשׂוי קטיפה ירוקה, קשה ורחב וזקוף כלפי מעלה – הצורה היא אמצאתו שלו עצמו! בזה יעבור לתולדות־החסידות שבעל־פה, איש מפי איש, עד סוף כל הדורות!

הוא כבר יעמוד בגן־עדן בלמוּד משניות (התחל יתחיל בטרא״ף!) בני־בני־בניו (כך מקווה הוא) עוד יחבשו כובעים בצורה זוֹ, כובעי־עוזר־החסיד.

אכוֹל אוכל הוא בשתיקה, במצח מקומט ובגבינים מצומצמים, בלא הצצת־־עין בשביל המסוּבים עמו.

והשולחן הארוך תפוס כולו. מימין – שורה נקבות: האשה, שתי בנות, כלה עם שלושה נכדים; מצד שׂמאל – גברים: שני בנים, חתן אחד ושלושת נערי־החדר שלהם.

אשתו שלו ראשה קשור רצועת־שׂער רקומה מתחת לברדס עמוק, עם סרטים אדומים רחבים ומפרפרים, – הבנות נושׂאות פאה נכרית, הכלה כבר הגיעה עד לתסרוקת משׂערותיה היא.

הנערות אינן חייבות לכסות שׂערותיהן. ה״בלוריות״ מתרוצצות חפשיות על המצחים הצרים. ולכשיגיעו אל התגלחת – מי יודע?!

לפני כמה שנים, עוד ישבה בראש אמו של ר׳ עוזר! יהודיה עם שביס, עם עגילים משתלשלים ויורדים, עם מטפחת־חזה ועם אויבּ״ל – והיא כבר בעולם האמת…

הגברים אף הם לבושיהם שונים. ר׳ עוזר עצמו יושב בצילינד״ר החסידי שלו. הבן – ביארמולק״א חדודה, החתנים – ביארמולק״אות שטוחות, מזוּוָתות. נערי החדר חבושים כבר קאשקטי״ן, שר׳ עוזר מטיל בהם כל פעם עין רעה; עושׂה־הכובעים הצר וקיצר את צורתם!

בשבוע שעבר ישב עוד בכאן מלמד עם קאפטא״ן שיש בו שולי־משי; קבּלו אותו בעיירה מן העיירות לרב, וצריך עוד ר׳ עוזר לנסוע ולשאול למלמד חדש. סתם כך אין הוא מכניס אדם אל ביתו!

״בזמנים הללו׳׳ מהרהר הוא, ונאנח.

הוא מתבונן סביב ורואה, איך הזמן עוקר כל רגע אבן מן החומה, שהוא התבצר בה בצוּר מחוכּם כל־כך, להבדיל עצמו מן העולם האפיקורסי הגדול, שאליו הוא שייך לפי רכושו. היא, העת החדשה, מתגנבת כמו מים אל תוך התיבה הישנה שלו, שבה ביקש להציל עצמו וביתו מן ״המבול האשכנזי״, ששום אחד מבני משפחתו לא ילחלח אפילו את כף רגלו! אבל אין הדבר מצליח בידו!

נכדה אחת שלו, נערה – לימדו אותה אך מעט כתיבה, וכבר תפסו אותה יושבת וקוראת רוֹמא״ן; אחת מן הכלות גילתה את הדבר, מן הסתם רוֹמאני״ן לא דבר טוב הם.

נכדו השני – נער – פתאום נכנס בו דבּוּק. הוא התעקש: ללמוד באַסכּוֹלי! לא הועילו לא דבּוּרים, לא בקשות, לא התעלפות, ולא מלקוּת אפילו. בקושי רק כבשו אותו בשעון של זהב!

הוא מצמצם את הגבינים ביתר תוקף – הוא רואה בחוש, בעינים הזקנות שלו, האדומות מבכי, שבהן כל־כך הרבה תהילים אמר, כל־כך הרבה כסף ספר וכל־כך הרבה עולם ראה, – הוא רואה שהזמן אין בו רחמים, והוא מעביר ומוחה את הישן, את המעוּבּש, את הקדוֹש!


——————


נפתחת הדלת.

נכנס יהודי נטוי וכפוף עם זקן לבן מפולג, המסתבך יחד עם חוטיה של הקאפּוֹט״א הישנה השחוקה, ועם פנים היורות מתחת לכובע מקוֹרח.

הדלוּת עצמה נכנסה — —

– שלום עליכם, מנדיל – קורא אליו המיליונעֶ״ר.

– עליכם שלום, עוזר, – משיב מנדיל־דלוּת.

הוא נגש אל השולחן, בעל־הבית מעטף את ידו במפית ונותן לו ״שלום עליכם״.

וכן עושים החתנים, הנכדים, אחד רק מהם מעווה את פניו. –

אילו הוסיפו לו עוד דליל עם אבן טובה לשעון־הזהב, אפשר שלא היה גם מעווה את פניו.

אבל מנדיל אינו מרגיש בכך, ומחייך:

– משום מה יש לך, עוזר, יותר מדי נשים ליד השולחן!

– הכול משלי! – משיב עוזר בכובד־ראש ובאנחה.

אך בלבו מסופּק הוא, אם כלה ״משלו״ היא.

– יודע אתה מה, עוזר, אומר שוב מנדיל, אני אקח מעט יי״ש.

– נוּ!

– נוּ, שקצים קטנים, תנו לגשת!

וה״דלוּת״ דוחק עצמו בין שני כסאותיהם של הנכדים ונוטל מעט יי״ש.

– וקנוּח? – שואל הוא, כשהוא נושׂא את עיניו הלחלוחיות אל בעלת־הבית.

עוזר מטיל מבט־עין, כבר בזעף, על כל השורה של נשים; וכי מה, הן אינן רואות, שהוא צריך לקנוּח־שתיה?

האשה מבינה לרמז, אבל אין לה, כנראה, חשק לקום ממקומה –

– תפוס חתיכת כרע! – אומרת היא.

– לא באל״ף רבתי, – משיב מנדיל, – לזה אטול תחילה ידים, כדבעי! ולפי שעה – דובשן, דובשן מגיע לי.

– אמרי נא, שׂרה – חוזר הוא ושואל את בעלת־הבית – כלום לא ערכת שום חתונה במשך כל הזמן הזה, הא?

אחת מן הנערות מתעוותת ומביאה אף־על־פי־כן חתיכת דובשן מן הקרעֶדעֶנ״ץ.

מנדיל־דלוּת שותה לחיים ואוכל את הדובשן.

– עכשיו הריני הולך לנטול ידים.

הוא מתבונן סביב, מוצא את הכיוֹר והקערה ונגש.

משרתת נושׂאת ומכניסה בינתים מגיס רותח.

עוזר שולח שוב אל אשתו מבט זועף.

– שׂאי לפי שעה בחזרה! – מפקדת האשה – בא אורח. המשרתת מעיפה מבט עקום ב״דלוּת״, וחוזרת ויוצאת.


——————


לאחר האכילה ולאחר ברכת־המזון גירש מנדל־דלוּת את הנשים מן החדר בעשן הצורבני של המקטרת שלו. הוא מחייך בהנאה ומסתכל סביב ורואה מה שהוא מבקש – את הספּה. ראשו כבד עליו במקצת; כבר מזמן לא היתה כרסו כבדה ומלאה כל־כך. הוא קם בכובד מן הכסא, מדדה ונגש ומתפרקד על הספּה.

עוזר שואל:

– רוצה לישון מעט?

– כן, אחר־כך אדבּר אתך. – הוא מפהק ברחבות ומוסיף: אהיה אצלך, אם ירצה השם, כמה ימים.

– נו, ישן – אומר עוזר ויוצא; שאר בני־הבית יוצאים אחריו.

בעוד כמה שעות חזר עוזר ומצא כבר את מנדיל שוכב בעינים פקוחות.

– נו, מה שלומך, מנדיל? – שואל הוא אותו ויושב בסמוך אליו למראשותיו על כסא.

– כך, משיב מנדיל, אין לך כוס תה?

עוזר מצלצל ומזמין אצל אשתו, המופיעה בפתח החדר, את המיחם.

מנדיל מפהק.

– מה אתה עושׂה, לאמיתו של דבר, בכאן? – שואל הגביר.

– מה אני עושׂה בכאן, רוצה אתה לדעת? – חוזר מנדיל על השאלה, – אני עושה חתונה! –

– לשמריל שלך?

– לא, יש לי עוד בת קשישה יותר…­

– כך?

– אלא מה…

– נוּ?

– נוּ נוּ! צריכים… מבין אתה, נדן…

– אצלי כבר יש לך עשׂרים־וחמשה אחד!

מנדיל מתרומם ויושב:

– הריני לועג לאביך!

– אלא לכמה מתכוון אתה?…

– לכמה אני מתכוון? אני צריך לחמש מאות רוּבּל!

– חמש מאות רוּבלּ? – משתומם המיליונעֶ״ר.

– הבטחתי!

– נו, ואם מבטיחים?

– שוטה! לכך נתכּוֵנתי עוד בשעת ההבטחה. אך בינתים מתארע מעשה… שמע מה שיכול להתרחש! בתי שלי נעשׂית… משהו לא בקו הבריאה… הא לך ריחה־של־טבּק בעד כל העסק… יודע אני מה! אבל – הן מכּיר אתה את מוֹטיה שגץ? – מדבּוּר לדבּוּר הגענו לדברי מריבה – בוררים היינו יחד – הולך הוא, ימח־שמו, וכותב אל המחוּתּן…

– מה אתה סח? – מעקם פניו ר׳ עוזר.

– כפי שאתה שומע!

– פושע ישׂראל באמת!

– נוסע אני עכשיו באמת אל הרבי – פסק הגון כבר יהיה לו… אבל המעשׂה כבר נעשׂה, ויודע אתה מה הוא, ימח־שמו, כתב? ״חלי־נופל״ הוא כתב! לי יכול אתה להאמין – נפוֹל נפלה בסך־הכל פעם אחת, אפשר שתי פעמים, יותר, בהן צדקי, לא!

מנדיל נח במקצת ומוצץ מן המקטרת הכבויה.

– הא לך סיגרה – אומר הגביר.

מנדיל לוקח, מאחיז אש ומוסיף:

– ועכשיו, מבין אתה, אומר המחותן, שהוא רוצה את כל הכסף.

– איזו עזות מצדו! – מתרגז הגביר.

– בוַדאי! הכלב הזה, כמובן, רוצה לבטל את כל השדוּך. והוא רוצה רק להפּטר ממני בלא קנס־חצי־נדן!

– לא שוטה הוא! – מלגלג הגביר.

– אני חושש לו, כמו להחתול. אבל לסתום את פי־הטריפה שלו אנוס אני. ולפיכך דרושים כל חמש מאות הקארבּוֹ״נים!

– ומפני מה רק אצלי?

– חוץ מזה – מוסיף מנדיל־דלוּת וממשיך בעניניו שלו – צריכים הוצאות־החתונה, לפי סדר העולם… בגדי חתונה יש לי כבר.

– והכול אני? – שואל עוד פעם ר׳ עוזר לא מרוצה ביותר – מפני מה אינך הולך אל בּריל, אל חיים?…

דלוּת מתרגז:

– בבקשה ממך, מה רוצה אתה מחיי שלי? אני יש לי כוח לרחובות־האבנים שלכם, למדרגות שלכם? שאני אצלצל לעת זקנה מאחורי הדלתות!

הוא קם ועמד:

– אנשים – מתיז הוא בכעס – גרים ברחובות שהם ארוּכּים כאורך הגלות… המדרגות מרובות מן הבית… ואני סובל באַסטמ״א; שאהיה אני מהלך! לך אתה! די התהלכתי… דאגתי שלי?! כשהיה לי, אני נתתי!

עוזר שותק ומנדיל חוזר ויושב.

– והיכן הוא התה שלך? – שואל הוא בקוצר־רוח.

עוזר מצלצל עוד פעם, ומן החדר השני נשמעת תשובתה של האשה, שיהיה תיכף.

מנדיל מפקפק שוב.

– אם כן באמת – אומר שנית עוזר – דורש אתה, שאני אתן הכול! הן צריך שיהיה בך ״יהדוּת״!

– חס ושלום – משיב מנדיל – קח ממקום שתקח, אך אני ללכת איני יכול. אני אינני יכול!

– אם כן, אני אשם?

– שמע, עוזר! אני צריך חמש מאות רוּבּל נדן וכחמשים רוּבּל הוצאות־החתונה, מעט בגדי־חתונה, כפי שאמרתי, יש לי… ובשאר כבר אצפצף לו, לתרח הזקן… הרי בסך־הכול – חמש מאות וחמשים רוּבּל… מזה אסור כבר שתחסר אפילו פרוטה אחת!

עוזר מניע ראשו; הוא כמעט מודה: אבל…

– ועל כך – אין מנדיל מניח לו לבוא לידי דבּוּר – יש לי זאת!

הוא מוציא מתוך כיס־החזה ומטיל לחיקו של עוזר נרתיק־בד מלוכלך.

– ספוֹר – אומר הוא.

עוזר מטפל בנרתיק, סוחב ומוציא מתוכו צרור שטרות־כסף, מגוללם וסופר ומונה עד מאה ששים וארבעה רובּלים.

– מכרתי – מסביר לו מנדיל – את ביתי שלי ויש לי כסף זה!

עוזר צורר בחזרה את הכסף לתוך הנרתיק ורוצה להחזירו למנדיל.

– לא – מתגונן מנדיל – יש לי רגלים תפוחות… ללכת לא אלך… את הכסף החזק כבר אצלך… יש לי אצלך חמש מאות וחמשים רובּל! ושהות אני נותן לך. אני אהיה כאן כמה ימים, ויהיה לך די שהות! אגב – אנוח אצלך מעט ואוכל לשׂבעה – מבין אתה! הכלל – פנאי יש לך למדי!… לפני הנסיעה תתן לי פתק־השלשה שלך על חמש מאות רובּל, חמשים רובּל במזומנים להוצאות־החתונה וחמשה רובּלים לנסיעה לגוּר. – לקחת יכול אתה ממי שאתה רוצה… לא דאגתי היא!

– נו! – מהמהם עוזר — —

– ובגוּר – אומד מנדיל – כבר אשאר… ואם יהיה לי חשק, ארד ואבוא אליך לפעמים לכמה שבועות.

– נוּ! – מהמהם שוב ר׳ עוזר.

– לישון – אומר מנדיל – אישן באמת, באם אבוא, כאן, על הספה הזאת, ספה טובה היא…


המלצות קוראים
תגיות