רקע
יצחק ליבוש פרץ
הוא, זכרונו לברכה, והמקורבים שלו
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש

(מן הנוסח החסידי הפשוט)


 

א: זכרונו לברכה, ההתנהגות שלו


א

אתם שואלים בדבר ההתנהגות שלו, זכרונו לברכה?

אפשר תצחקו, אך זו היתה התנהגות של יהודי ירא־שמים פשוט; הדרך שלו היה דוקא אל צד הפשטות!

וזו היא אצלי המדרגה הגבוהה ביותר!

כל בריאה יש בה יצר־הרע שלה; וקיימא לן, כל מה שהאילן גדול יותר – אף צלו גדול יותר, והכי נמי – כל אדם הגדול מחברו – יצרו גדול ממנו. כך למדנו בגמרא!

ומה יכול להיות יצרו של צדיק?

מדי שבת בשבתו לומר סתרי־תורה! ומדי יום ביומו שיהו מלאכים מרחפים אצלו מעל לראשים! ואחוזי־דבּוּק יהו רועים בחצרוֹ שנים על שנים, עד שיסתאבו; ועקרות עם עגונות תהיינה מתגלגלות אצלו בכל פינה שאתה פונה!

כל זה לא היה אצלנו!

ואמנם, לא אחד בא ושב ויצא בלא כלום:

על פשטות קשה להיות ״מבין״!

אבל תהילה להשם־יתברך, שאני הייתי ״מבין״ עליו!

הייתי משוּל למי שהאיר לו פתאום האור בליל אפילה!


ב


סדר העולם הוא: ״מעשׂי אבות ירשו בנים״. להיכן נוסע אברך? או עם אביו, או עם חותנו! ואם שניהם נוסעים לצדיק אחד, מה טוב; הרי אין לו שום ספקות כלל!

אבל אצלי לא כך היה הדבר: אבי שלי, עליו השלום, לא היה לא חסיד ולא מתנגד, כלי־קודש היה – שמש בבית־מדרש; ואם היתה לו שעה יתירה, היה יושב ולומד. וחותני כנגדו, שיהיה לנו מליץ יושר, היה דוקא מתנגד חריף! מובן – בסתר, משום שבגלוי כבר היו מפחדים אז במקצת מפני אנשי שלומנו, אבל ידוֹע יודע אני – ימחל לי שם במרום – שכל ״ויצמח פּוּרקניה״ היה עושׂה את בשׂרו חדוּדין חדוּדין…

ואף־על־פי־כן הגעתי לכלל דעה שהיא ההפך הגמור מדעתו!

אני הייתי אז עדיין יניק לגמרי, בסך־הכל שני תינוקות פעוטים היו לי, ונתתי לבי לראות, שלהיות יהודי כשר כך סתם מעצמו – הרי זה קשה מאד! אילו היה כל יהודי צריך להלחם כנגד היצר הרע בפני עצמו, כלומר, ביחידות, כל אחד לעצמו, לא בגדודים ובלא קצינים, היה מר מאד מאד!

שכן לאמיתו של דבר, היצר הרע אורב, הרשת פרושׂה, ואדם בהול וטרוד ומשוקע בעניני־העולם, מי ומתי יהא מנצח כאן?

וזוהי באמת הכּוָנה של ״עשה לך רב״! או ״נתּנה ראש״!

כלומר: כבשׂים תמימות, בקשנה לכן רועה; שלא תהיינה רועות ותועות בעמקים ועל הגבעות ואַל תטרופנה אתכן החיות הרעות!

ובהמשך הזמן נעשׂה אצלי ברור כשמש בצהרים, שמוּכרחים לנסוע.

זוגתי אמנם לא היתה מרוּצה ביותר מן הדבר הזה… הוֹצאה חדשה, והיא היא היתה המפרנסת – אך הרי שטות היא לילך אחר דעתה של אשה!


ג


כללו של דבר – לנסוע, כבר אני יודע, מוכרחים; אבל להיכן לנסוע?

בלי עין־הרע, צדיקים יש, ברוך השם, הרבה. אך כלום כולם הם צדיקי אמת?

אין הדבר מתקבל על הדעת! אילו היה כך, היה טוב יותר מדי!

משיח כבר מזמן היה בא; על כל פנים היו הגזרות הרעות מתבטלות…

ומאחר שהגזרות הרעות צומחות וגדלות מיום ליום, וחבלי משיח יש להם דוקא, לאשכנזים, הרי סימן הוא, שאין הדברים כשוּרה!

והרי תשאלו: היכי תמצי? נוסעים כל כך הרבה יהודים, גם לומדים מופלגים, גם יהודים יראי־שמים, גם גבירים – אנשים הבקיאים בהוָיות־עולם, – היאך יתּכן, שהם כולם לא יראו מה שנעשׂה שם?

מילא, אשכנזי שוטה יאמר לכם: משׂחקים קוֹמדי״א, והחסי­דים הם כבשׂים ובני־בקר, שמוסרים עצמם לגזיזה, לחליבה ולשחיטה… לא אחד מהם אומר כך!

אבל אנחנו הרי יודעים אנו, שחסיד אחד עוד כוחו עמו לפתות עשׂרה אשכּנזונים כאלה ולהכניסם לתוך השׂק! –

אלא מאי?

הדבר בזה הוא כך:

מסתלק, למשל, אחד צדיק־הדור, צדיק־אמת באמת; ובכן, הוא מניח בן… פושע ישׂראל, חלילה, אין הוא, הבן; להתפלל בלב שלם הריהו מתפלל, אל המקווה הולך הוא, לישב יושב הוא ולומד – ונוסע באמת העולם אל הבן… כבר רגילים הם אל הבית, אל העיר, אל האכסניה, כבר יודעים כל מוצא וכל מובא, – והרי הרגל נעשׂה טבע, ונוסעים, במקצת סומכים על זכות אבות – בנו של אביו שלו, נכדו של סבו שלו!

הוא עצמו ודאי שאינו אשם… מה שאומרים על כך בעולמות העליונים, אין הוא יודע. למטה הוא שומע העולם צועק: קדוֹש, קדוֹש, קדוֹש! והריהו מאמין!

הפסד מרוּבּה אמנם אין בזה. קודם־כול – יהודי עוקר עצמו מביתו, מעולם־הזה, או מן הגיהנום, ונופל לתוך עולם אחר, – חסל סדר פרנסה, חסל דאגת פרנסה, ומתפללים ברוב עם, מתלהב אדם מתוך עצמו!… ויארע גם, שמתוך שלא לשמה בא לשמה – זכות אבות של הצדיק עצמו, והזכות של כלל ישׂראל… והוא נעשׂה באמת צדיק אמיתי!

אבל מה אבוא ואכניס עצמי אל הספק?

אמרתי אני אל עצמי: אנסה ואראה.

אהיה נוסע כל כך הרבה, עד שלבי ידבק במקום מן המקומות!

אלא מאי, לא אני הלמדן הגדול, ובעל־המקוּבּל וַדאי שלא – שומר פתאים ה׳! חייב אדם להיות בעל־בטחון!

והשם יתברך לא עזבני!


ד


ההתחלה היתה באמת אצלו, זכרונו לברכה!

ראשית – היה לי קרוב, ונוסף לכך רכּבת, הריני יוצא ונוסע אפילו ביום ששי הקצר בבוקר ובא ומגיע לפני המרחץ!

שנית: היה נוסע מאתנו ווֹלף־בּר, יהודי מופלג בתורה, וירא־שמים באמת, שהוא באמת יקר־המציאות; ומלבד זה –נוֹסקה – יהודי גביר, בעל צדקה – על כל פנים מוּתר אצל רבי כזה להתחיל!

שלישית היה זה באמת, אגב אורחא, מן השמים!

שכּן נחזור על הראשונות. היצר־הרע של חסיד הוא ״ממרחק יביא לחמו״ – לנסוע הרחק; למדינת הים – היה יפה עוד יותר! משום כך באמת יש להם לרביים כל כך מעט חסידים במקומותיהם! ואני דוקא נסעתי אל המקום הקרוב, וברוך השם, באתי ומצאתי את שביקשתי! וביאתי היתה – אני זוכר כהיום הזה – לשבת שלפני ראש־חודש; הרבי, זכרונו לברכה, בירך הוא עצמו, כמנהגו, ברכת החודש, ומיד כשאמר פיו הקדוש: ״חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא!״ היו הדמעות חונקות אותי בגרון, הלב התחיל מפרכּס, כאילו היה מבקש לצאת ולקפוץ אליו! וידעתי שאני נשאר!


ה


אחר כך רק התבוננתי בהתנהגות שלו.

יהודי כשר באמת היה! ירא־חטא גדול!

לפנים יהודים – היה אומר – גבּורים גדולים היו, לצאת כנגד היצר הרע ולהלחם בו היה אצלם כמין משׂחק; בזמנים הללו, אומר הוא, דיינו שיכולין לברוח מפני היצר הרע. –

והוא ברח מרחק עשׂרה מילין מפני חטא.

וכי הפה יכול לומר ולספּר?

יין קדוּש, למשל, מוזגים מבעוד יום.

מפני מה?

פשוט מאד: למזוג חייבים כל מלוא הכוס, ויארע שהמשקה עובר ונשפך ומלכלך את המפה בשבת; אם זה יין לבן – נמצא עובר משום כובס, ואם המשקה אדום – עובר משום צובע!

בבית־המדרש שלו היתה התפילה של שבת כתובה באותיות־דפוס גדולות על גבי לוחות, שהיו תלויים מסביב על הקירות. מאי טעמא? קיימא לן, שאין צריכים להתפלל בעל־פה, וכשפותחים סדוּר מכוֹרך, נמצא שמקמטים בשבת את הכריכה בסמוך לגב!

זכרונו לברכה, הוא עושׂה פעמים בגד לעצמו. והמנהג היה כך, כל ערב פסח מסיר הרבי מעל עצמו את המלבוש ומוסרו לאחד מן המקורבים הגדולים, על פי רוב לווֹלף־בּר. והוא לובש בגד חדש…

והרי סבורים אתם, שעשׂית בגד דבר פשוט הוא! לוקחים בחנות ״סחורה״, ומוסרים לחייט, שיתפור?

אך לא ולא!

ראשית, כבר לא היו אותם חייטים זהירים ביתּוּר! לפנים היה חייט מבקש לפני פטירתו שיעשׂו לו ארון משולחנו ויתנו לו את האמה בידו, שיהיו לו לפני הבית־דין של מעלה שני עדים, שלא נכשל אף פעם ביתּוּר. וכהיום, ובפרט השויליות־של־חייטים, כל הלא־תגנוב נחשב בעיניהם הרבה! לפיכך אין הרבי רוצה, שעל־ידי המלבּוּש שלו יהא יהודי נכשל!

שנית, החשש של שעטנז.

ושעטנז הוא סכנה גדולה עוד יותר!… כשמתפללים במלבוש של שעטנז, – שמעתי בעצמי מפיו הקדוש וראיתי אחר־כך בקב הישר – נעשׂות כנפיה של התפילה שבורות ומרוטות, אין היא יכולה להתרומם ומתגלגלת כאן, לא עליכם, בשער האשפה! והני מילי – בשוגג. ובמזיד, הרי היא נופלת עד לשאול תחתיה, ונעשׂית כתר לראשו של אותו בחור, רחמנא ליצלן…

דבר זה הרי וַדאי אינו רוצה! שומע אתה, הרי תפילתו שלו צריכה להגביה עמה ולהוביל אל תוך שערי הדמעות את תפילותיהם של, בלי עין־הרע, עדה יהודים!

תופרים לפיכך את המלבּוּש אצל הרבי, זכרונו לברכה, בביתו; חסידים עומדים על המשמר: שנַים יוצאים, שנַים נכנסים, ואפילו את החוטים למלבּוּש שוזרים גם כן אצל הרבי, זכרונו לברכה, בביתו, תחת השגחתו של הגבאי־ראשון!

כלום הפה יכול לספר? הרים וגבעות!


ו


אבל בעיקר מחמיר היה בנוגע לנשים; גזירה היא שיצאה מלפניו, נשים אין נותנים להן להכּנס.

שומר הבית היה לפיכך באמת גוי ערל…

יהודי, להבדיל, מתחכם, בעד שתי פעמים ח״י הוא עושה היתר לעצמו ומניח לה לאשה להכּנס… הלמאי יהודים־טובים אחרים מניחים להכּנס; ומהם שיש להם נשים בלבד!

אבל גוי ערל אינו מבין חכמות. כשאומרים לא, הרי הוא מגרש במטאטא; הרי הוא חובל ומחבּל, כשמישהי נגשת אל הפשפש.

טביעת־עין נתן לו, שיהא מבחין בחצי הלילה בין זכר לנקבה! במרחק מיל כבר הוא מכיר קולה של אשה, הלוּכה של אשה… וכשפּיטר את הערל, חזר ונטל ממנו תוך־כדי־דבּוּר את טביעת־העין!

והדבר לא הזיק.

היה לו אפילו הפסד מרובּה מזה, אלא מה חשיבות יש בכך!

וּלמאי שלא הניחו להכּנס לשום מגבעת, ולשום צוָארון קשה אפילו!

כשהוא נותן שלום עליכם, הריהו נועץ אצבעו לתוך השרווּל, שמא ימצא שם שרווּליה קשה!

חצי וַארשה הרי הפסיד בשל כך! הוַארשאים הרי הם נולדים במגבעות!

אך נשים היו סכנת־נפשות! הוא השׂיא בת, – עם היאמפּוֹלאי השתדך… החתונה היתה אצלו, זכרונו לברכה, ואותו יום הלא אנוסים היו להכניס נשים. אך כעלות השחר, למחרת, הקציעו את כל הספסלים שישבו עליהם נשים והסירו מהן כדי קלפּה.

ודבר זה, רואים אתם, כבר בעיני ראיתי!

אצל הרבי, זכרונו לברכה, תיקנו את הכירים.

הקלקול שנתקלקלו הכירים – אף הוא לא היה דבר פשוט! מבלי לידע מהיכן ומאימתי, נתנשבה הרוח, כמין סערה; אחר כך נשמע קול פֳּרק, כאילו הכה הרעם ופירק את הבית; ממהרים ורצים אל המטבח – נפל השסתום, ומחצית הכירים הרוסה! הרבי, זכרונו לברכה, אף הוא נכנס!

– מעשׂי־נסים – אמר – ששום אדם לא נזוק. אך את סבּתו של הדבר לא גילה!

מילא, קוראים לערל, שיתקן את הכירים.

והרי אני תאב לראות דברים כאלה, הריני עומד ומביט, איך הערל מתקן, ושקצ׳ל קטן עומד על ידו ומגבּל טיט בדלי. הגבאי, שהעמידוהו להיות משגיח על העבודה, סומך עלי, והוא מנמנם קצת.

פתאום מופיע הרבי, זכרונו לברכה, עוד פעם! הוא מטיל סקוּר־עין בדלי ושואל:

– של־חלב או של־בשׂר?

נשארתי עומד נבהל ומשתומם, אך בינתים נתעורר הגבאי והוא משיב:

– דליוֹ של הערל!

הופך הוא, זכרונו לברכה, אש להבה, מצווה לקלוף ולהסיר את הטיח מעל הכירה, להשליך החוצה את הטיט המגוּבּל, לקנות דלי חדש, לא של־חלב ולא של־בשׂר, ולגבּל טיט ולתקן מחדש!

דלי חדש לא השׂיגו (כבר מזמן לא היה יריד), ועשׂו גומה ברצפה וגבּלו בה טיט!

והגבאי קבּל נזיפה.


ז


ואהבת־ישׂראל שלו היתה למעלה מכל שעוּר.

אלה הדברים שיצאו מפיו הקדוש:

– אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם – צריך שתהא נפשו של צדיק־הדור יוצאת על כל אדם מישׂראל, חייב היהודי־הטוב להיות מוכן לבוא באש ובמים למען כל איש ישׂראלי! לאמור, למסור את נפשו על יהודי!

וכשנשמעה גזירה חדשה, כמה היה הוא, זכרונו לברכה, נאנח ומתאנח — — —

וכלום למה עוד הייתי צריך?


ח


עצה לפרנסה וַדאי שהשׂיגו אצלו.

כמה שבועות קודם שנסתלק התאוננתי לפניו, באשר ובכן, זוגתי יש לה מעט פדיון! אומר הוא לי: סע לפעמים אל וַארשה.

הריני סובר, שאני יודע, מה הוא מרמז לי!

בוַארשה, מבינים אתם, יש לי קרוב, יהודי עשיר, אפילו אדם מכוֹבּד אצל אותן הבריות – בעל־דעה גדול בבית־הקהילה. הריני חושב לי, הוא מתכוון, שאסע אל אותו קרוב ואהיה משתדל בעזרתו להגיע למשהו.

ואני תמה אפילו. משום שלבקש ממנו כסף ברכה־לבטלה היא; קמצן גדול הוא, פרוטה אחת אינו נותן בחינם, מחזיק עצמו חכם־שבחכמים, רוצה לתקן עולם כולו ושואל מיד לתכלית; בעד אגורה אחת היה רוצה לקנות לעצמו עולם־הבא ולי להבטיח עולם־הזה לפחות לעשׂרים שנה! לבקש כהונה – כבר ניסיתי! ושאל אותי, שוטה זה, אם אני יודע פּוֹילי״ש!

נו, מילא, כשהוא, זכרונו לברכה, אומר לנסוע, הריני נוסע. כבר אראה מה יש לעשׂות, כבר אוציא ממנו משהו!

אבל מתברר, שהוא, זכרונו לברכה, לענין אחר לגמרי נתכוון.

יושב אני ברכבת, ואני מביט ורואה, בסמוך אלי יושב ספּוֹדיק״ל. מדבּוּר לדבּוּר: להיכן נוסע יהודי? לכתחילה שותק הוא; מושך אני אותו בלשון, וצף הענין כשמן על פני המים, שהלה הוא מורה־הוראה מעיירה קטנה, והוא נוסע אל וַארשה, ורוצה להיות שם דיין…

מה סבורים אתם? אני מקבל מידו שטר־כסף של עשׂרים וחמשה, שאדבּר עליו טובות אצל הקרוב שלי.

אבל גם אני אדם כשר וישר! בפירוש הוּתנה, שאני צריך רק לדבּר, אם תהיה פעולה לדברי – דבר זה כבר אינו נוגע לי.

סופו של המעשׂה איני יודע עד היום, אך פסח עשׂיתי אותה שנה, על כל ישראל!


 

ב: זכרונו לברכה, מקורביו של הרבי


ט


מקורביו של הרבי, זכרונו לברכה, כבר הזכרתי.

ראשית: ווֹלף־בּר!

הוא, זכרונו לברכה, היה אומר: ווֹלף־בּר הוא יהודי!

אחר־כך רק בא נוֹסקה!

ואין פלא בדבר.

ווֹלף־בּר היתה לו הזכיה, ללמוד עם הרבי בחדר אחד. אומרים אפילו, שווֹלף־בּר היה יותר עלוּי, והיה מבייש את הרבי! אך פעם אחת נענש בשל כך; עודם נערים, טפּסו פעם אחת על גג, וּווֹלף־בּר אומר אליו: רואה אתה, לטפּס אתה יודע, לא רע כלל, אבל ללמוד?… תוך־כדי־דבּוּר נפל מן הגג ונקב לו חור בראש. הוא נתרפא אפילו, אבל חתּוּך־הדבּוּר נפגם אצלו, וכל פעם שהיה מבקש להראות את חריפותו – התחיל מגמגם ומגמגם, ולא היה יודע להגיד עד סופו מה שביקש להגיד. יותר משהיה מדבר בפיו היה מדבר בידיו…

אבל ידוֹע ידעו, מה כלי יקר הוא זה.

הוא עשׂה בעצמו שדוּך הגון, אך בלא מזל; הוא הפסיד את הכסף, ובא אל הרבי להיות מלמד בביתו!

כשהשׂיא הרבי את שני בניו, לא שכח גם את ווֹלף־בּר.

זה היה בחול־המועד סוכות, הולך הרבי ונגש אל נוֹסקה, חובט לו חבטה על כתפו ואומר אליו:

– אמנם בעל־צדקה אתה, נוֹסקה, היה יהיה לך עולם־הבא, אך תורה אינך יודע; ובעולם האמת רק ישלחו אותך אל החדר!

– מה אעשׂה, רבי?

– קח לך – אומר הרבי – את ווֹלף־בּר הביתה. עשׂה לו שם מעמד של תלמידים, ואותך ילמד כל יום קודם התפילה קצת משניות.

וכך הוָה: ווֹלף־בּר השתקע בעיירתנו.


י


ישיבה ממושכת לא ישב אצלנו אף־על־פי־כן.

לאחר כמה שנים בא נוֹסקה יחד עם ווֹלף־בּר לראש־השנה. ביאתם לא היתה אמנם יחדיו. נוֹסקה נוסע, בדומה לכולם, ברכבת, וּווֹלף־בּר אינו רוצה להפסיד את שׂכר־ההליכה ומהלך ברגל. אנו נוהגים, שנוסעים ברכבת, ולשם שׂכר־הליכה רצים על פני הקרונות! אבל ווֹלף־בּר אינו רוצה! כנגד זה בחזרה לוקח אותו נוֹסקה על חשבונו שלו; משלם הוא בעדו כמה קוֹפּיקוֹת לקוֹנדוֹקטוֹ״ר; ומתארע, שווֹלף־בּר עומד לו לשמונה־עשׂרה, ובא ומגיע הקוֹנטרוֹלוֹ״ר – הן מעשׂה־שטות הוא, הרי לא ישליך אדם בטלית־ותפילין מתוך הקרון – ומשלם בעדו נוֹסקה קנס!

כשהם מבקשים יחדיו לנסוע, נכנסים הם יחדיו לנתינת־שלום של פרידה.

נוֹסקה מניח מתנה, כמנהגו – בפעם ההיא, נדמה, שׂמיכה מתוּפּרת של אטל״ס לבן – ומדבר בענין פרנסה.

מחייך הרבי:

– עניו אתה, נוֹסקה; מדבר אתה על פרנסה, ולהתכוון מתכוון אתה לעשירות.

– גם כן לא היה מזיק – משיב נוֹסקה – עניים ואביונים יש הרבה, כשיכולין ליתן יותר צדקה, הרי טוב יותר!

אספר לכם אחר־כך, מה בעל־צדקה נוֹסקה היה…

והרבי אומר: מהיכא־תיתי! ולמזל אוסיף שותף!

מה סבור נוֹסקה?

באים הרבה אברכים, חתניהם של גבירים, לשאול עצה במה ישלחו ידם, ורוצה הרבי לסגל לו אחד כזה בתורת שוּתף. מהיכא־תיתי! עסקים היו לו לנוֹסקה הרבה, עסקים גדולים אפילו, אבל מטמונים עדיין לא היו לו אותו זמן, וכסף היה חסר לפעמים! ואפשר גם – הוא מהרהר להלן – רוצה הרבי עצמו להיות שותף! – הגוּראי ויהודים־טובים אחרים גם הם נוהגים כך! והריהו קופץ ממש משׂמחה.

אבל הרבי נתכוון לענין אחר לגמרי:

– אני נותן לך – אומר הוא – את ווֹלף־בּר לשותף! משום מה פניו נראות לי נפוּלוֹת! תן דעתך להשגיח עליו, ובזכותו יכול יהודי שכמותך להתעשר!

נוֹסקה מסכים, אבל ווֹלף־בּר אינו רוצה!

והוא מתרגז:

– מפני מה אין הרבי יכול לברך אותי עצמי? כשאהיה אני עשיר, אהיה – אומר הוא – בעל־צדקה גדול יותר מנוֹסקה!

אך המעשׂה הרי הוא כמו אצל אלישע הנביא, אם יש מעט שמן בתוך האסוּך, חלה בו הברכה, אבל כשהאסוּך ריק?

ווּלף־בּר כבר הניח מתוך חולשה אפילו את המלמדות! רק את נוֹסקה לבדו עוד לימד!

אלא שהתעקש! אם מתנת בשׂר ודם, אומר הוא, הרי מוטב ליד שולחנו של הרבי…

– מה אתה סח, ווֹלף־בּר?!

ווֹלף־בּר אינו מתפחד:

– כל זמן שהרבי לא יברך אותי עצמי בפרנסה, בכבוד ובעשירות, אין שמי ווֹלף־בּר – אומר הוא – אם אני זז מן המקום הזה!

אילו אחר היה אומר כך, רק הבורא לבדו יודע, מה היה בסופו של הלזה; אך הרי זה ווֹלף־בּר, שומע הרבי ועובר בשתיקה, וּווֹלף־בּר נשאר!


יא


ושנים מרוּבּות ישב שם.

כשראיתי אותו אני בפעם הראשונה, נראה בעיני כזקן מופלג. וגבר חלוּש היה. גבוה, עור ועצמות, גבינים מושפלים ומאפילים על העינים וכל עוד הוא מושך אחריו את הרגלים.

פעם אחת, מוצאי שבת, אני זוכר כהיום הזה, היה רוח – סכנת נפשות, קירות הבית רעדו, גגות הועפוּ, וקורא הרבי, זכרונו לברכה, את ווֹלף־בּר אליו ואומר לו:

– ווֹלף־בּר, כבר יכול אתה לנסוע הביתה! סע לשלום!

מה סובר על כך ווֹלף־בּר?

הרבי, אומר הוא, נתרצה לו ונותן לו את הברכה.

אלא מאי, אין הוא מדבּר במפורש: הם היו תמיד מדברים ביניהם ברמיזה!

ולוקח הוא, ווֹלף־בּר, טלית־ותפילין, משׂיג לו כמה זהובים ונוסע.

אבל הרבי נתכוון לענין אחר לגמרי.

הוא ראה שווֹלף־בּר, לא עלינו, כלו ימיו! ורצה שהוא יובא לקבוּרה אצלו בעירו!

וכך הוָה – לעירו בא והגיע חולה, שכב אצל נוֹסקה בבית במטה, ולא עברו אלא שבוע־שבועים או שלושה עד שנפטר!


יב


אך תנו דעתכם על כך, שהכול היה מתלבש אצלנו בלבוש של פשטות!… ותוכו של דבר לא היה נראה ונגלה אצלנו אלא מקצת שבמקצת, כמבעד לסדק של תריס; למראית עין – בתכלית הפשטות, לא נבואה, לא רוח־הקודש. הכול על פי דרך הטבע… כמו שכתוב: כבוד אלהים הסתּר דבר!

ומשום כן גם, כשבאנו אליו לחג הבא, אין הוא, זכרונו לברכה, יודע שום דבר, ושואל לבריאותו של ווֹלף־בּר.

אומרים לו: נפטר.

עונה הוא: ברוך דיין האמת!

ונעוֹץ נעוּץ בזה עוד דבר. מבינים אתם: ״ברוך דיין האמת״ מוכרחים להשיב לבשׂר־ודם!

והוא הדין לאחר פטירתו של נוֹסקה.

מיד לאחר קבורתו של ווֹלף־בּר נפל נוֹסקה למשכב. יש אומרים, שווֹלף־בּר נגלה לו בחלום וקרא אותו לפרק של משניות; ויש אומרים – מפני הרעה נאסף הצדיק, אשתו השניה לא היתה צדקת גדולה… בבית היה יוצא ונכנס ליטאי – חייל… ולקחו אותו. אבל, איך שלא יהיה, אך כשנפל נוֹסקה למשכּב, הקימו אצל הרבי, זכרונו לברכה, סערה גדולה! מדי יום ביומו שליח, לפעמים שני שלוּחים… מה עונה הרבי? כפי שנהוג: הוא יתפלל, השם יתברך וַדאי יעזור. אך אמוֹר אמר את הדברים בשׂפה רפה, בחצי פה! דבּוּרים ברוּרים לא שמעו ממנו! רואים, אם כן, בחוש, שיודע היה עד היכן הדברים הגיעו!

אחר־כך השלוּחים פסקו מלבוא; הרי הבין, אם כן, ששוב אין מה לשלוח שלוּחים. ואף־על־פי־כן שאל לשלומו של נוֹסקה לאחר זה גם כן; אינו יודע, לכאורה, לא דבר ולא חצי דבר!

אלא שהפעם כבר נתגלה מקצת מן המקצת:

אומרים לו, נוֹסקה כבר הוא בעולם האמת, אומר הוא: ברוך דיין האמת, ומיד הוא שואל, כאילו אינו יודע ולא כלום, אם קברו את נוֹסקה בסמוּך לווֹלף־בּר.

אומרים לו: לאו, משום שבאמת, לפני הפטירה כבר היה נוֹסקה גביר אדיר, הניח לאשתו השניה טחנת־מים, שתי נחלאות גדולות, כסף במזומנים, מלבד לכל ילד, הן זכרים והן נקבות, אלף ות״ק רוּבּל כסף. וקרן קיימת הניח גם כן. ומסתמא קברו אותו בשוּרת החשובים… וּווֹלף־בּר, קבצן מסכן, – מה היו הבעלי־בתים יודעים על ווֹלף־־בּר? ראה ראו חדר צר, יהודי עלוב ושדוף, ומלבד זה לא כלום… ולפיכך נקבר ווֹלף־בּר כמעט סמוך לגדר…

ונאנח הוא, זכרונו לברכה.

– חבל – אומר הוא – נוֹסקה צריך לשכנוּת של תלמיד־ חכם!

ולא יצאו שלושה חדשים, עד שנסתלק אצלנו דיין, צעיר־ לימים אפילו, מופלג בתורה ומאנשי שלומנו, וקברו אותו בסמוּך לנוֹסקה!


יג


מפני מה זכה נוֹסקה להיות מן המקורבים שלו, זכרונו לברכה?

שתי מעלות טובות היו לנוֹסקה: בטחון וצדקה.

מילא, אצל אשתו הראשונה היתה הצדקה אין־לשער.

בימים ההם עשיר גדול עדיין לא היה, אך עסקים היו לו גדולים, בלבול־המוח היה גדול, הבטיחוּת שלו רק זה עכשיו התחילה גדלה, מזומנים היו חסרים לעתים תכופות ביותר, ונוֹסקה היה תמיד שׂמח ועליז ומעולם לא הכירו בפּנים מה שנעשׂה בכיס בפנים.

ההתנהגות שלו בטבּיק״י גם כן כדאי לספּר.

מהי ריחה של טבּיק״י? איזה יהודי מקמץ ריחה של טבּיק״י? אך מי לנו יהודי, שאינו מציץ לתוך העינים, בשעה שלוקחים אצלו ריחה של טבּיק״י!

נוֹסקה מנהג אחר הוא נוהג: בא אל השטיבּ״ל, או אל בית־המדרש, הריהו מעמיד את הקופסה על ה״עמוד״, והוא עצמו הופך פניו אל הקיר ואומר משהו, או מתפלל. יקח כל מי שרוצה, וכל מה שרוצה! בא ונגש עני וּמערה מעט מכלי אל כלי – מהיכא תיתי, שיהא לו לבריאות! וקופסא היתה לו – קופה של צדקה גדולה! למחצית הפוּנ״ט טבּיק״י בלי ספק!

העיקר היה אצלו הכנסת־אורחים.

יהודי בעל־עסקים, בלי עין־הרע, כמו נוֹסקה, שהיה פּזוּר ומפוּזר בכספו שלו ושל אחרים על שבעה ימים, היה מכוון כל ימיו כך, שהיה חוזר תמיד לביתו ביום ששי לפני המרחץ, שיהא יכול לקיים מצוַת הכנסת־אורחים!

נוֹסקה אינו הולך לבדו אל בית־המרחץ, עדה של יהודים מהלכת אחריו; הללו הם אורחים וסתם־עניים, שהוא משלם בשבילם דמי־מרחץ ודמי־זרדים, וקונה להם פתקאות אל המקווה לשבת בבוקר…

אחר קבלת שבת אין נוֹסקה נחפז לילך לביתו. תחילה הוא מניח להם לבעלי־הבתים שיבחרו להם אורחים לשולחן. אחד רוצה, להנאת עצמו, אורח בן־תורה; והאחר, למען זוגתו, אדם נקי, שלא תהא מואסת לישב עמו אל שולחן אחד. אחר־כך בא נוֹסקה ולוקח לו את כל השאר, קרועים־ובלואים, מלוכלכים וחולים, לא עליכם!

אצלנו היה מסתופף חייל ניקוֹלאיבי זקן, חולה־נופל, לא עלינו. היכן הוא אוכל משבת לשבת? אצל נוֹסקה, מן־הסתם! והוא מחזיק אותו אצל עצמו! אוכל עמו ממש מתוך קערה אחת! רוקד עמו לאחר הסעודה!

ומתארע, שהחייל נופל באמצע האכילה, ומפסיקים את הסעודה, נוֹסקה מניח לו את כרו שלו מתחת לראש, נועץ לו את כף־הכסף, שבה הוא אוכל, אל תוך פיו, ומסייע להחזיק אותו, עד שההוא שב לאיתנו, וחוזרים וממשיכים את הסעודה בשׂמחה!

וסתם כך? היכן מקבּלים גמילות־חסד, מיד ליד? אצל נוֹסקה!

הוא עצמו מתרוצץ ללווֹת כסף, דחיפוּת גדולה יש לו לפדות חוזה מסוים, וכשנגש אליו יהודי ומעווה את פניו – הריהו נוטל ונותן לו! ומוסיף ומתרוצץ לבקש הלוָאות!

אך דבר זה כבר שייך להמידה של בטחון!


יד


והמידה של בטחון היתה במדרגה גבוהה ביותר.

פעם אחת, ביום ששי היה הדבר, בא אל נוֹסקה שליח מיוחד מן הווייכּסל, באשר ובכן – כל הדוברות נתנפצו והעצים נתפזרו, הערלים מושכים להם זה לכאן וזה לכאן, וזקן־הכפר אינו רוצה לזוז ממקומו בלא לקיחה; צריכין לכסף!

מה עושׂה נוֹסקה? השעה שעה שתים־עשׂרה ביום ששי, והריהו הולך אל השוק, מאסף את חבורת העניים ויוצא עמהם אל בית־המרחץ!

בעיר נשמע בינתים, שלנוֹסקה הגיע רץ, ורץ העולם לקבלת־שבת שעה אחת קודם, לידע ולהיוָדע, מה פירוּשו של דבר. בבית־ המדרש ידעו – כל העצים הפכו לעפר ואפר!

ובהעצים הללו היה משוּקע נוֹסקה, ועמוֹ מחצית העיר!

ונשמעים קולות וצעקות.

היתּכן, ללווֹת ולאסוף דמיהם של ישׂראל, דמים תרתי משמע, ולשלוח הכול על פני המים! מוצאי־שבת יתנפלו עליו, את ביתו יהרסו, את זקנו יתלושו, החרב יחריבוּהוּ!

הדיין ציוָה בינתים, שהבעל־תפילה יגש לקבל שבת – העולם התחיל מתפלל…

בפעם הראשונה התחילו ״לכו נרננה״ בלי נוֹסקה…

ונוֹסקה שלי – לא כלום!

הוא בא ונכנס, הולך ועולה אל כותל המזרח, אל מושבו שלו, בגילה וברקידה. אחרי התפילה – העולם משתומם – נוֹסקה אומר לכל אדם שבת טוב! והוא פונה ולוקח את כל האורחים לשבת! אחד מהם לא הניח.

והוא יצא בשלום!

מוצאי שבת, הלך ורתם את הסוס לכרכרה ולא נסע אל הווייכּסל, אלא אל פריץ אחד, וקנה ממנו את כל התבואה! קצת מזומנים היו לו, וזה המעט נתן, ועל השאר חתם שטרות; לקח חוזה נקי על דגן ושיפון שכבר שוּלמו, ומסר את החוזה לבעלי החובות.

אחר־כך יצא ונסע אל הווייכּסל לחפשׂ את הדוברות שנתפזרו!


טו


וכך היה גם בטחונו ברבי, זכרונו לברכה!

בימים ההם גם כן עדיין לא היה גביר גדול, ואירע מעשׂה, שהנוֹסקיכי, אשתו של נוֹסקה, קרבה ללדת, את הילד הרביעי, והיא דוקא מקשה לילד.

מבקש נוֹסקה לרוץ אל הרבי, והרופא אינו מניח. נוֹסקה עצמו חולה. הוא הקיז לו דם, במיטה השכיבו.

והריהו לוקח ושולח את ווֹלף־בּר!

כשיש סכנת נפשות, נוסע ווֹלף־בּר ברכּבת; אני עצמי קניתי לו כרטיס־נסיעה, הושבתיו בקרון, והוא נוסע.

בא לשם בשלום, אומר לו הרבי: הכול יהיה טוב, נוֹסקה יהיה בּריא, הנוֹסקיכי תלד למזל בן־זכר, אך הדבר יעלה: ארבע מאות; ארבע מאות שקל כסף, אמר!

משתומם הוא, ווֹלף־בּר.

אחר־כך הוא אומר:

– רבי, העולם סובר שנוֹסקה גביר הוא, והוא אינו אפילו עשיר; בר־מזל כן הוא, כסף אין לו.

מחייך הרבי, והוא משיב:

– שליח חייב לעשוֹת את שליחותו, סע הביתה לבּרית!

מילא, כשהוא מצווה לנסוע, הריהו נוסע!

מזדמנת לו פתאום עגלה של אכּר, ואין הוא נוסע ברכּבת, הרי עכשיו שוּב אין כאן סכנת נפשות, ולמה לו השעטנז שברכּבת! אמנם, אין הוא יושב על כך, אין הוא יושב אפילו בקרון שיש בו שעטנז, אבל הרי הקרונות מחוּבּרים בשלשלאות, וווֹלף־בּר אין לו חשק להתפלל במקום שיש שעטנז…

ונוסע הוא בעגלה; בעגלת־החורף, רצוני לומר, הימים היו ימי חורף והיתה דרך־גרר נאה.

חסיד אחד, זה שמצא לו את עגלת־החורף, מושיב אותו בה״חצי־סל״, עוטף אותו בסוּדר ואומר ״ויוֹ!״ – והאכּר נוסע.

האכּר נוסע, וּווֹלף־בּר, להבדיל, משתקע במחשבות ומכין עצמו כך להתפלל ברכות־הבוקר. בפונדק הראשון, מהרהר הוא, יניח טלית ותפילין.

שכבר הונהג מוֹנוֹפּוֹ״ל ופונדק יהודי אינו בנמצא, שכח בינתים.

מהרהר הוא כך, וה״חצי־סל״ מתחיל בינתים זז לאחור; קשירתו, כפי הנראה, נתרופפה, וכשפונה הדרך למעלה־ההר, הוא זז ונופל לגמרי!

כללו של דבר, ווֹלף־בּר נשאר עם ה״חצי־סל״ בתוך השלג והאכּר אינו יודע ולא כלום, והוא נוסע לו הלאה!

ווֹלף־בּר מתחיל לצעוק, אך נזדמן לו דוקא אכּר חרש, ואינו שומע — —

כללו של דבר, בקושי חלץ עצמו מתוך ה״חצי־סל״ והוא קם ומתחיל להלך ברגל…

ובאמת הוא בא ומגיע העירה בדיוק אל הבּרית!

וכמו שהוא בא ומגיע, הוא הולך ונכנס אל נוֹסקה הביתה.


טז


כן, כלפי לייא ביקשתי לספּר לכם, כלפי בטחונו של נוֹסקה.

בא ווֹלף־בּר אל נוֹסקה הביתה; את התינוק כבר מהלו, כבר הכול מסובּין לסעודה, והריהו נוטל ידים, ווֹלף־בּר, ומתיישב בעניווּת, בין הכלי־קודש.

נוֹסקה מתהלך בינתים בין ראשי־הקרואים עם הבקבוק ושותה עם הגבירים לחיים.

וכשהוא רואה את ווֹלף־בּר, הריהו נגש אליו, נותן לו שלום, מקבּל ממנו ברכת מזל טוב, וּווֹלף־בּר קם ממקומו ומלחש לו לתוך האוזן בענין ארבע המאות!

– יהיה, יהיה! – אומר נוֹסקה.

וכך היה!

ווֹלף־בּר, שהעמיד עצמו כאחד מקטני־האמנה והיה מפקפק רגע בדברי הרבי, נתחייב גלות, ויצא, בחסדי שמים, ידי חובתו בזה שהיה נע־ונד בשלג; ונוֹסקה זכה מיד לאחר הברית בארבע מאות טאַלאַרים כסף בהגרלה הפרוּסית על שטר־גורל בּראַנדנבּוּרגי.

ונתגלה משום מה!

נוֹסקה בר־מזל היה רק ל״יגיע כפיו״, מכסף שבא מזכיה בגורל היה, חלילה, נחרב, כפי שכבר אירעו מקרים רבים כאלה בכסף מזכיות!

לפיכך נטל ממנו את ארבע המאות, והזהירו להזהר ולהזהר, שלא יקנה עוד שטרי־גורלות, ומכאן ואילך התחיל נוֹסקה מצליח ומצליח, עד שעלה ונעשׂה נוֹסקה האמיתי!


 

ג: מקורב ליטא


יז


אך ראו, מה שיכול להתארע לפעמים!

ליטאי אחד נעשׂה אצלנו מקורב.

עדיין הוא אפילו בחיים, הליטאי – עד היום הזה!

המעשׂה בליטאי אף הוא אינו פשוט – כלומר – כפי שהיה המנהג אצלנו – כן פשוט, ואף־על־פי־כן לא פשוט. גדוד חיילים חונה היה בעיירה שלנו, והליטאי היה משרת בגדוד הזה. אצל שׂר־הגדוד נשׂא חן ביותר; ״כתפוֹת״ נתון נתן לוֹ, ואת הפקוּד ידע כ״אשרי״, שהרי באמת אמרו: ״במקום התורה שם החכמה״ ותורה היה יודע! מזמן לזמן היה אפילו מראה פניו בבית־המדרש; פותח ספר, לומד – כמו שהליטאים לומדים: לרוחב, לא לעומק! מן הדוּד הצבאי, מובן, לא אכל, והיה אוכל שבתות… נו, להזמין ליטאי לשבת הביתה לא היה להם, להבעלי־בתים, חשק גדול, ונפל לתוך ידיו – של מי?

מן הסתם – של נוֹסקה!

וזו היא התחלתו של הדבר!


יח


נוֹסקה, מבינים אתם, כבר היתה לו אז אשתו השניה.

הזווּג השני אמנם הוא ״לפי מעשׂיו״, ויותר מזה – הרבי ז״ל עצמו הסכים לשדוּך, ויש אומרים אפילו, שהוא ציוָה לעשׂותו, אך דבר זה שקר הוא – אבל להסכים, אמת היא, הסכים; ואף־על־פי־כן – מן השמים הוא – השדוּך לא היה כפי שהיה ראוי להיות, כפי שהיה נאה לנוֹסקה כזה.

אין אני יכול לומר, למראית עין – יפה ביותר! ראשית בת תלמיד־חכם; על אביה, עליו השלום, היה אביו של הרבי זצ״ל, הווֹרקאי, אומר: זה הוא תלמיד־חכם! שנית, יפת־תואר; ונוסף לכך בעלת־בית טובה, פרוטה אחת, חלילה, לא לקחה בהקפה, – אך בשביל נוֹסקה לא היה הדבר מתאים מיד בהתחלה; את הצדקה שלו לא יכלה לשׂאת!

לפי סדר העולם – אשה צעירה, ובעלה זקן, הרי היא המושלת בכיפּה; והיתה היא הופכת ומהפכת בה, עד שהפכתה על פיה. ולא בבת־אחת, לכך היתה פיקחת מדי, אלא לאט לאט, לאט לאט. תחילה העניים מוצאים לפניהם בית פתוח, אבל הלב סגור בפניהם; אחר כך עוד הפתח פתוח, אך הביתה פנימה אין לבוא עוד! אשה צעירה היא ורגליה קלות – והיא רצה לקראת העני, פוטרת אותו על הסף בפרוטה, בפרוסת לחם, וקח ולך!

צדקה, אומרת היא, אוי ואבוי לי – מהיכא תיתי! אך למה עוד לטנף את הרצפה?

ונוֹסקה, המסכן, נאנח ושותק.

והוא הדין באורחים של שבת!

אמנם מצוָה היא, אבל אף היא עצמה אדם, גם היא צריכה לשׂמחת שבת! וכשבאים ומתיישבים אל השולחן חולים, לא עליכם, או סתם מלוכלכים ומוזנחים, אי אפשר שתהיה ל­ה שׂמחת שבת! וכשאין לה, אין גם להם! והריהי שולחת אורחים כאלה אל התמחוי וכדומה!

מטבע בריאתה לא היתה טובה! והנה, רואים אתם, הליטאי מצא דוקא חן בעיניה! אותו דוקא הזמינה לכל השבתות!

הוא נשׂא חן לפניה!


יט


מנוֹסקה הגיע הליטאי אל הרבי, זכרונו לברכה!

אצל נוֹסקה בבית שמע ושמע, כנראה, כל־כך הרבה על הרבי, זכרונו לברכה, עד שנתחשק לו, ופעם אחת הוא מתיישב בדעתו, מבקש שישחררו אותו לכמה ימים והוא קם ונוסע אל הרבי!

יכולים אתם לשער, מה דמות ומה צורה היתר, לו אז! ראשית, חייל, לא זכר של פאות, ומגפים מצוחצחים, בגדי־שׂרד עם כפתורים נוצצים ונוסף לכך ליטאי! דבּוּר אחד יידי״ש עדיין לא היה מדבר אז, הכול ליטווי״ש!

אך לך, והתגָר דברים עם משרתו של הקיסר! מניחים לו להכּנס! הרבי, זכרונו לברכה, נותן לו שלום, ומשום דרכי השלום שואל הוא: – מה מעשׂיכם?

כלומר, בלשון רבים!

שכּן מנהג היה אצלנו, שהרבי, זכרונו לברכה, היה אומר לבל אדם ״אתה״; אך כשהרבי, ז״ל, רצה להחזיק את מישהו ברחוּק, משום חטא, או משום טעם אחר, – כשלא רצה לקרב את מישהו, היה מדבּר עמו בלשון רבים.

אותו דבר היה גם בשעת הפרידה.

– סעו – אומר הוא לו – לחיים ולשלום.

וכאן עומד הליטאי ואומר:

– רבי, מפני מה אין אתם רוצים לקרב אותי ככל שאר החסידים שלכם? וכי מה? לא יהודי אני, לא בן־תורה?

שותק הרבי.

אך הליטאי אומר, שלא יזוז מן המקום, עד שהרבי לא יקרב אותו בדומה לכל שאר החסידים. ליטאי הרי עקשן הוא…

ונאנח הרבי, זכרונו לברכה, ואמר כהאי לישנא:

– אמנם במקצת אני מתיירא מפניך, אבל, אם רוצה אתה דוקא – סע לחיים ולשלום!

כבר בלשון אתה.


כ


מה היה פירוּשם של האנחה ושל מקצת המורא, לא היו יודעים בשעת מעשׂה. אנשי שלומנו הבינו, שאין הדברים כפשוטם, אך בעיר (שום רבי אין לו אוהבים וידידים בעירו שלו), בעיר היו צוחקים!

ליצנים אינם חסרים, והיו אומרים, באשר, שהרבי היה מפחד, שמא יש לו להחייל קנה־אש מתחת לבגדי־השׂרד!

ואחרים אמרו – שהיה, חס ושלום, מפחד פשוט מפני יהודי בן־תורה; שמא הוא פותח עמו בשיחה על תוספות׳ל.

ועוד שטוּיוֹת כיוצא באלו!

שכּן כל מה שהרבי, זכרונו לברכה, היה מתעמק יותר בפשטות, יותר טעויות היו טועים בו!

כהמעשׂה ברש״י ובמהרש״א!

ה״ודוֹק״ של המהרש״א, אפילו נערי־החדר עומדים עליו, ועל הפשט של רש״י מתנגחים גדולי הגאונים!

אך התברר נתברר, שהיתה בזה מצד הרבי, זכרונו לברכה, הצצה עמוקה מאד ורחוקה מאד!

אך בינתים חזר הליטאי למקומו, ובמשך הזמן נעשׂה בן בית גמור אצל נוֹסקה!

האורח היחידי, שהנוֹסקיכי הניחה לו להכּנס הביתה! אפילו סעודת ראש־חודש היה סועד שם!

והתחילו באמת מרננים בהעיירה: היתּכן, ליטאי – בחור (מדבּרים בו נכבדות, ואין הוא רוצה לשמוע כלל!) יוצא ונכנס בבית! – אבל נוֹסקה היה עד כדי כך כרוך אחריה, שלא הניח להטיל עליה אבק־של־חשד!

אין אני רוצה להעביר דבּוּר רע על שפתותי; אומרים היו: ״מפני הרעה נאסף הצדיק״ – עד שלא היה צריך הדבר להגיע, חם ושלום, לידי רע, הקדימו ולקחו את נוֹסקה! – אך סתם, כּיצד מסכימים ומניחים לדבר כזה ״משום מראית עין״? מה טעם ומה צורה יש לכך בפני הבריות!

וכבר ביקשו אפילו ״למסור״ על כך לרבי, וכבר כתבו אפילו מכתב, בחור אחד – ספרא רבה, הוא שכתבוֹ; אך עוד קודם ששילחו אותו, נסתובבה הסבּה, נפל בינתים נוֹסקה למשכב!

זמן ארוך חולה היה, לא עליכם!

בינתים גמר הליטאי את שרוּתו בצבא…

וסבורים – יהו נפטרים הימנו; אבל מתברר, שהוא כבר נשאָר בעיירה; המקום מוצא חן בעיניו!

והיא מופיע מיד לפני הרבי, זכרונו לברכה, וכבר בקאפּוֹט״ה יהודית, ואפילו בשטריימ״ל!

כיצד קבּל, הליטאי הזה, במהרה כל־כך פאות, יודע אך בורא העולם, אבל עם פאות בא! בינתים – נסתלק נוֹסקה!


כא


יכולים אתם לשער, מה היה פירוּש אנחתו של הרבי, זכרונו לברכה, ומפני מה היה הוא, זכרונו לברכה, מתיירא; אך מיד נתברר כל הדבר כשמש בצהרים:

זמן לא רב לאחר פטירתו של נוֹסקה באים ואומרים לנו, שהאלמנה שלו, הנוֹסקיכי, עומדת ליד הגדר והיא דורשת דוקא, שיכניסו אותה.

נשים אין מכניסים; אך הרי זו היא הנוֹסקיכי, ולכן הרבי, זכרונו לברכה, מתיישב בדעתו ועושׂה לפנים משורת הדין, ויוצא בכבודו ובעצמו אל החצר, ומתייצב מרחוק מעבר מזה לגדר, ושואל אותה, מה רצונה.

אומרת היא: היא רוצה להנשׂא!

שואל הוא: למי?

קוראת היא בשמו של הליטאי!

אומר הרבי: ומה יהיה, אם אני אתן לך שדוּך טוב יותר ונאה ייתר?

אומרת היא: אינה רוצה; אינה יכולה, אומרת היא.

יהודיה! בלא בושה כלל אמרה, שדעתה לא תתקרר, עד שלא תנשׂא לליטאי! היא חושקת בליטאי!

מילא, הרי שוב לא היה לו לרבי, ז״ל, מה לעשׂות בזה!

והסכים.

הוא ציוָה רק, שישלחו אותו אליו!


כב


והנה – כל השומע יתפלא וישתומם – הליטאי נעשׂה מקורב, ועוד איזה מקורב!

מיד משבא, נכנסו וישבו ביחידות, סגורים בחדר לפנים מחדר, כמה שעות רצופות; שתי פעמים דובשן עם יי״ש הגישו!

מה שדבּרו שם והחליטו ותיקנוּ, אין שום בן אדם יודע עד היום הזה, אך בשעת הפרידה פתח הרבי, בעמדו על הסף, ואמר:

– ראה, לפחות, את שולחנו של נוֹסקה שלא לבייש.

כוָנתו היתה לאורחים של שבת; ודבר זה הבטיח!


כג


אחר כך נעשׂתה הקרבוּת גדולה עוד יותר.

כשבאו יורשיו של נוֹסקה לאחר הפטירה וביקשו לבטל את הכתב, שנתן נוֹסקה לאשתו השניה על הנחלה, והגישו משפט אל הערכאות, עמד הוא, זכרונו לברכה, והבטיח לו, שהוא יזכה בדין.

הוא רק לקח ממנו תקיעת־כף, שלאחר הזכיה ילך תכף־ומיד עם היורשים לדין־תורה!

המשפט עדיין אינו גמוּר; מי שיזכה אין אני יודע!

משום שראשית, חייב אני להודות ולהתוַדות, אין אני מאמין כל כך בתקיעת־כף של ליטאי, ושנית, בינתים אף הרבי עצמו נסתלק…


כד


והסתלקותו היתה מחמת סבּה.

הגיעה בשׂורה רעה, שאחר המוֹנוֹפּוֹ״ל על יי״ש מבקשת עוד המלכות ליטול טיטוּ״ן וטבּיק״י גם־כן – ממש להביא לידי פשיטת־היד!

וקם הוא, זכרונו לברכה, והתייצב: כלו כל הקיצין, אומר הוא, אסור לעבור על כך בשתיקה! דבר כזה, אומר הוא, כבר כדאי למסור עליו את הנפש!

רצונו היה, שכל היהודים־הטובים יסכימו, יעשׂו יד אחת ויעמדו על שלהם: לאו! וציוָה מיד לכתוב מכתבים אל כולם, בעצמו חתם, ואת המכתבים שלחו! – אך בעווֹנותינו הרבים, שום אחד מהם לא ענה…

ונפל כל העול כולו עליו, מסכּן:

ומסר את נפשו!


כה


עיקר שכחתי:

רוצה אני לומר לכם עוד, מה פירושו של ״נוֹסקה״.

השם שקראו לו היה: נתן, בנערותו קראו לו בלשון־חבּה: נתנ׳קה, ואחר־כך, מאהבת־הקצור: נת׳קה. אך אירע פעם אחת, שהרבי, זכרונו לברכה, שיגר לו אגרת וכתב: להגביר, החסיד המפורסם מוהר״ר נוֹסקה – וכבר נשאר שמו כך. אפילו על המצבה חרוּת: נוֹסקה!

המלצות קוראים
תגיות